שני לוחות הברית, תורה שבכתב, הקדמהShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Introduction

א׳קונטרס זה הנני מחבר בעזרת הש"י מוצא שפתי אשמור שני הבטחות שהבטחתי לחבר. אחד במסכת שבת בענין גודל המצוה שציוו רז"ל (ברכות ח, ב) להשלים פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום, ובודאי הכוונה היא ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, על כן צריך האדם לידע ולהתבונן בכל פרשה ופרשה ולהבין ענין המצות הכתובים בזאת הפרשה, הן מצות עשה, הן מצות לא תעשה, עד תשלום כל התרי"ג. אף שהרבה פרשיות הן שלא נמצא שם איזה מצוה, ואף שאינה מצוה פרטית מתרי"ג, מכל מקום היא מצוה רבה והיא ענף ממצוה שהיא נמנית בתרי"ג. ואחר כך נבאר טעם המצות וסודיהן כפי השגת שכלי, ואח"כ מדות ומוסרים היוצאים מפרשה כאשר אבאר. וחל חיוב ביאור על כל אחד ואחד לבאר עד מקום שיד שכלו מגעת:

ב׳ושלשה הדרכים האלה הם, נר מצוה, ותורה אור, ודרך חיים תוכחת מוסר (משלי ו, כג). אשר על זה סובב והולך זה החיבור. דרך חיים ומנין המצות דבכל פרשה, זהו נר מצוה. והטעמים והסודות, זהו תורה אור, או"ר בגימטריא ר"ז. והמוסרים והמדות הוא דרך חיים תוכחת מוסר:

ג׳ואתם בניי יצ"ו, בכן באתי לגלות קצת כטיפה מן הים בכל פרשה ופרשה של שבוע, ואתם תהיו כמעיין המתגבר להוסיף כהנה וכהנה בחכמה ובדעת ובתבונה:

ד׳והנה היה מקומו של זה לעיל במסכת שבת בענין (ברכות ח, ב) כל המשלים פרשיותיו לכתוב מעין כל פרשה ופרשה, אבל שלא להפסיק שם הנחתיו להיותו קונטרס בפני עצמו, וזה שמו אשר יקראו לחלק המחובר על פרשיות התורה תורה שבכתב:

ה׳הבטחה השנית שהבטחתי היא במסכת שבועות, אז באתי לדבר ממעלת ורוממות רז"ל בתלמוד ובאגדות, והכלל העולה כי לא דבר רק, ואם רק הוא ממנו, ומי שרוצה וטעם צוף דבש נועם אמריהם, צריך להיות בקי בהם ובשמותיהם וענייניהם וסוגיותיהם. בכן עלה במחשבתי לחבר קונטרס לגלות קצת מכללי התלמוד והסוגיות, ושלא להפסיק בענין שם אמרתי ג"כ להיותו מחובר בקונטרס בפני עצמו, וזה שמו אשר יקראו לחלק הזה תורה שבעל פה:

ו׳ויען כי השני תורות אלו הם תורה אחת, כי יחדיו היו תמים, על כן שם הכולל לשניהם הוא שני לוחות הברית:

ז׳וזה לשון תולעת יעקב, דע כי תורה שבכתב היא סוד תפארת ישראל מלך ביופיו תחזינה עיניך, והיא הנקראת תורת אמת, שנאמר (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב, וכתיב (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו. ותורה שבעל פה היא הכלה הנזכרת בשיר השירים, ונקראת תורה שבכתב ולא "שבעל הכתב" כמו שאנו אומרים תורה שבעל פה. והטעם, לפי שהתורה העליונה נעלמת ונסתרת, והיא בכתב סוד היכל עליון שהיא גנוזה בתוכו הם ביחוד גמור ומשם עומדות להתגלות למטה. וזהו שכתוב (שמות כד, יב) אשר כתבתי להורותם, להורותם של מי של תורה והמצוה הנזכרים בפסוק כמה דאת אמר (שה"ש ג, ד) וא"ל חדר הורתי, סוד היין העליון (בינה) המשומר בענביו שספר העליון שוכן בתוכו ומשם יוצאה תורה, ולפיכך נקראת תורה שבכתב:

ח׳ומה שנקראת תורה שבעל פה, לפי שעומדת על המרכבות התחתונות למטה שנאמר (בראשית ב, י) ומשם יפרד. ולפי שאינם מכלל היחוד ואינם היכל אליה, לזה נקראים על פה, ולסוד זה נקראים תורה שבכתב ותורה שבעל פה והם סוד שני דודים שני עפרים תאומי צביה (שה"ש ד, ה), וכמו שאמרו רז"ל במדרש חזית (ב) ובפסיקתא דהחודש הזה לכם (שהש"ר ה, ג), יונתי תמתי (שה"ש ו, ט), ר' ינאי אומר, תאומתי לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני. ולפי שתורה שבכתב נסתרת ונעלמת, הוצרכה תורה שבעל פה לבאר סודותיה ולהוציא לאור תעלומותיה בדוגמא עליונה, שעל ידי הכלה נגלים ונודעים המאורות העליונים והיא המציאה כחותם לפועל. ולזה רמז חכם הרזים באמרו (משלי לא, כג) נודע בשערים בעלה, אמר כי ע"י שערי צדק נודע השם העליון בעולם. ובמדרשו של ר' נחוניה בן הקנה אמר רבי רחמאי, מלמד שהיא אורה של ישראל ונרה, והא כתיב (שם ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, ואמר נר זו מצוה, ומצוה זו תורה שבעל פה, אור זה תורה שבכתב. אלא מתוך שבה מתקיים האור קרי ליה אור. ומשל למה הדבר דומה, לחדר צנוע בסופו של בית, אף על פי שיום הוא ואור גדול בעולם אין אדם רואה בתוך (אותו) החדר אלא אם כן הכניס בו נר, כך תורה שבעל פה. ואע"פ שהיא נר, צריכה היא להתורה שבכתב לפרק קושיותיה ולבאר סודותיה עד כאן:

ט׳וכשישראל עוסקין בשני תורות אלה לשמן, אז דוגמתה למעלה איש באחיהו ידובקו בנשיקה והיה המשכן אחד, ואז הברכה שורה עליהן מלמעלה ושלום בכל. זה סוד ארז"ל בפרק אלו קשרים (שבת קיט, א), מאי בנאים, אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים שעוסקים בבניינו של עולם כל ימיהם, והוא חבור תורה של מעלה להקדוש ב"ה, וזה קיום כל העולמות. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה, ובמה יכול דוד בגרסתו, שלא היה שותק יומם ולילה, והיה מחבר תורה של מעלה להקב"ה. דכל שעה שאדם לומד תורה לשמה, התורה של מעלה מתחברת להקב"ה. והיינו דאמרינן (פסחים נ, ב), לעולם ילמוד אדם תורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, עד כאן:

י׳והנה כשישראל עוסקים בתורה, אמם למעלה משוררת לבני הדודים ואומרת ישקני מנשיקות פיהו וגו' (שה"ש א, ב). דרך האהובים לנשק זה את זה בפיהם להראות שרוח אחד להם לרוב אהבתם. ודוגמה זו בשני הדודים הנזכרים בשיר השירים המתיחדים בנשיקה, כאלו תאמר הכלה מי יתן ישקני הידיד מנשיקות פיהו, ובא דרך נסתר קודם הנשיקה. ואחר שהאיש בביתו אמר, כי טובים דודיך מיין, כלומר, כמה מתוקים וטובים דודיך עמי כשישראל עוסקים בתורה הנמשלת ליין, כי בזה משלימין בינינו. נמצא ישראל מוסיפין אהבה בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל כשעוסקין בתורה לשמה, עד כאן לשונו:

י״אתורה שבכתב אור חדש

י״בוהנה אתחיל בעזה"י בחלק תורה שבכתב:

י״גכי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר (משלי ו, כג), החוט המשולש לא ינתק, ועל שלשה דברים עומד הענין שצריך לידע בכל פרשה ופרשה של שבוע כשמשלים אותה. הא' המצוה הן עשה הן לא תעשה המוזכרים בפרשה, זהו כי נר מצוה. הב' יתבונן בטעם ובסודות המצות כפי עומק שכלו, וכן יתבונן בסודות שאר העניינים שאינן מצות הכתובים בפרשה, כי כל התורה היא כן מדבר מלמטה ורומז למעלה, ואין בין פסוק (בראשית לו, יב) ותמנע היתה פלגש, לפסוק (דברים ו, ד) שמע ישראל, כי הכל רומזים לדברים גבוהים וגבוה מעל גבוה עד אין סוף. ומה שהזכירו רז"ל (סנהדרין צט, ב) בפסוק ותמנע, זה רמוז בראשי תיבות (תהלים יט, ח) תורת ה' "תמימה "משיבת "נפש "עדות ראשי תיבות תמנ"ע, ותורת ה' תמימה, כלומר כולה מתחילתה עד סופה היא משיבת נפש למעלה למקום גבוה. ומי שחלק לו ה' מהחכמה, ישכיל וידע עד מקום שמדריגת שכלו מגעת בחכמה ותבונה ודעת, וזה נכלל במה שכתוב ותורה אור, כי הזוכה לזה רואה מאורות הג' דברי חכמה ומוסר ומעלות המידות והנהגות ותועלת היוצאות מענייניה כל פרשה ופרשה, וזה נכלל במה שכתוב ודרך חיים תוכחת מוסר:

י״דדע כי התורה רושם האלהות, והעולם שהוא האדם דהיינו ישראל שנקרא אדם הם רושם התורה ומתדבקין זה בזה, דהיינו האדם הגופני הוא רמ"ח אברים ושס"ה גידים. וכן בנשמה יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים ורוחניים נעלמים שהם תרי"ג מצות התורה, שס"ה לא תעשה, הם מצד הדין הם דוגמת שס"ה גידים אדומים הרומזים על מדת הדין. ורמ"ח מצות עשה, הם ממדת הרחמים דוגמת רמ"ח אברים לבנים המורים על הרחמים ואלו מסתעפים מסוד רמ"ח ושס"ה נעלמים והנסתרים בסוד אדם העליון היושב על הכסא בסוד שמו, כמו שאמרו בזוהר (ח"ג קי, ב) בפסוק (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי, י"ה עם שמ"י שס"ה, ו"ה עם זכרי רמ"ח, ולתכלית זה נברא האדם לקיים אלו התרי"ג מצות המסתעפים, כי ראשית המחשבה סוף המעשה דהיינו להביא התרי"ג לפועל, וזהו ע"י אדם המקיימן באמצעות נשמתו שהיא מלמעלה המתפשטת בו. ותכלית הכל הוא המעשה בפועל (הג"ה ואף לא תעשה שהן בשב ואל תעשה, הן בפועל, כמו שיתבאר לקמן) ובזה מתלבשת הנשמה והיא שבה אל בית אביה אח"כ מלובשת במלבושי כבוד, וזהו כבוד יוצרינו והוא צורך גבוה:

ט״וועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב, יג), סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. סוף דבר וכו', רצה לומר סוף ותכלית הכל וכללא דמילתא הוא, את האלהים ירא, הם מצות לא תעשה. ואת מצותיו שמור, זהו מצות עשה. כי זה כל האדם, כלומר מהות האדם הוא רמ"ח אברים ושס"ה גידין רומז לזה. וידעתי הדברים שכתבתי פה הם סתומים, אך ידוע תדע כי באו בארוכה בהקדמה שלי תולדות אדם, זיל קרי ביה ויאירו עיניך:

ט״זהכלל העולה, אין האדם שלם אלא כשהשלים כל התרי"ג, וכשחסר האדם ולא קיים כל התרי"ג אז הוא פגום, לפי שיעור חסרונו כן שיעור הפגומות שפגם בנשמתו^הגה"הזה לשון ספר שושן עדות, וראוי שתדע כי המצות הן קשר אחד, אי אפשר להיות אחת בלתי האחרת, כדמות בגד הנארג שכל חוט וחוט דבק בחבירו ועוזר בקיומו. וכבר קדם לך הדיבור כי המצות רומזים להקף הנמצאות, כולם מן המקיף נשתלשלו, ולכן כל הנמצאות כולן קשור זה בזה ועוזרים זה בזה, ואי אפשר [לאחד] להיות בלי חבירו. וכן יש בנמצאות בכל הד' המורכבות דומם צומח חי מדבר סגולות נפלאות כאשר נודע זה לבעלי המחקר המנסים טבעי הנמצאות, ויש לה סגולה מיוחדת שהיא מאירה, ומאחר שבאלה הנמצאות השפלות נמצאות שנויים כאלה וסגולות, כל שכן וקל וחומר למצות התורה היוצאים מעצמות ההקף, וצדקה וקטורת וציצית יוכיחו, וזה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ודע זה:
ונמשיל לך משל אחד, כבר ידוע מן החוש שהפת מועלת מן הרעב והמים מן הצמא והאש מן הקור, וכל אחד מן חבירו משונה. כך כל מצוה ומצוה צורך גדול למתן שכר הראוי, ואם בטל אחת מהן ולא קיימן ימצא החסרון. דמיון מי שקבץ מזונות רבים ולא הכין מים, מות ימות בצמא אף על פי שהכין כל מיני מזונות, והוא הדין לשאר מיני הצורך. כן המצות, אם לא קיים כולם נפל מידו השכר המכוון מקיומם. פקח עיניך וראה, המבטל מצוה אחת עד היכן אפשר להגיעו הזיקו מצד בטולה. וכן יש סגולות למצות דבר טוב והפוכו שהוא פורעניות, כענין ששנו בפרק בעשרה מאמרות (אבות ה, ח) שבעה מיני פורעניות וכו', בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו', על שלש עברות נשים מתות וכו' (שבת פ"ב מ"ו) בעון ביטול תרומה וכו', בעון חלה וכו'. לפיכך אם בעל נפש אתה, שים נוכח פניך אלה הדברים, תזכה בם בעולם הזה ובעולם הבא, עד כאן לשון ספר שושן עדות::

י״זויש כאן מקום עיון גדול א"כ שלא נקרא שלם אלא כשקיים כל התרי"ג, לפי זה לא היה ולא יהיה אדם שלם בכל העולם כי הוא בחלק הנמנע שיוכל אדם לקיים כל התרי"ג, כי יש ד' סיבות שלא יוכל לקיים כולם. הא' היא סיבה נמנעת לגמרי, כגון תורת כהנים שהם מצות הנוהגים בכהנים והם בכלל התרי"ג, ואלו הם מהנמנע לקיים ללוי ולישראל. וכן יש מצות שהם בלוים ולא בכהנים וישראלים. וכן יש שאין חייבים בהן אלא ישראלים ולא כהנים ולא לוים. הב' היא באפשריות אבל בסיבה רחוקה, כגון מצות יבום וחליצה אם אין לו אח או יש לו בנים אז המצוה בטילה אצלו, ואי אפשר לקיימה אלא אם מת ובן ובת אין לו ויש לו אח. וכן מצות (דברים כב, יט) לא יוכל לשלחה כל ימיו, אם לא הוציא שם רע אין חל עליו ציווי זה. וכן לא יחזיר גרושתו משנשאה אם לא גירש אשתו אין חל עליו הציווי זה, והרבה כאלה. ג' יש מצות שהם יותר חלים מכל מקום תלוים בסיבה, אף שהם סיבה קרובה מכל מקום בהתבטל הסיבה אין מקום לחול המצוה, כגון מצות מזוזה מי שידור באוהל פטור ממצוה זו, ואם אין לו בגד בת ד' כנפות פטור מציצית, ויש כיוצא בזה. והד' מצות התלויות במקדש והתלויות בקדושת הארץ אלו אין חלין בחוץ לארץ ואף נתבטלו בחורבן המקדש^הגה"המצאתי כתוב בקונטריסים דמגילת סתרים וזה לשונו, סוד ענין המצות שהם נוהגות היום, כל מצות התורה הם תרי"ג, רמ"ח מצות עשה שס"ה מצות לא תעשה. מן הרמ"ח מצות עשה אין חייבין בזמן הזה אלא קכ"ו מצות עשה, ומן שס"ה מצות לא תעשה רמ"ג, שהם בין עשה ובין לא תעשה שס"ט. וסימנך (שה"ש א, ב) אני ישנ"ה, ישנ"ה עם ד' אותיות האלה עולה שס"ט. נמצא שחסרו מהמצות בזמן הזה קכ"ב ממצות עשה, וקכ"ב ממצות לא תעשה, עולה חשבון כולם רמ"ד, הם אותיות מר"ד, רוצה לומר בשביל שמרדנו בו חרבה בית מקדשנו והושלכנו מארצינו. מאלה קכ"ו מצות עשה שאנו חייבים בזמן הזה מ"ח מצות עשה מהם חייב בהם כל האדם, ע"ח מצות אין חיוב לכל אדם אלא מי שנזדמן לו אותה מצוה, ומהרמ"ג מצות לא תעשה אין חייב בה אדם אלא רכ"ב, והכ"א הנשארים אין חייב בה כל אדם אלא למי שנזדמן לו. וכשתחבר מ"ח מצות עשה עם רכ"ב מצות לא תעשה, עולה מאתים ושבעים, וסימנך (שם) ולבי ע"ר::

י״חא"כ מי הוא זה ואיזה הוא שקיים כל התרי"ג, ואף אדון הנביאים משה רבינו ע"ה לא קיימם. והנה האבות הן הן המרכבה (בר"ר מז, ו) ולא קיימו המצות, ואף למה שאמרו (ויק"ר ב, י) קיימו כל התורה כולה ,מכל מקום לא היו מצווים על זה, וגדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה (קידושין לא, א), ואנחנו יודעים שמעלת האבות על כל:

י״טוכדי ללמדך בינה להשכיל ולהבין את הדבר הזה צריך שתדע כי המצות כלולות זו מזו, וכל מצוה מתרי"ג מצות ברוחניותה כוללים כל רוחניות התרי"ג. כי המצות תלויות בספירות, וכמו שהספירות כלולות זו בזו כנודע במקום אחר, הרי כל מצוה ומצוה היא כלל ופרט כי בכל מצוה נכללים כל המצות. והנה מיד שנברא האדם תכף ומיד נתן לו הש"י מצות כמו שכתוב (בראשית ב, טז) ויצו ה' אלהים את האדם, ופירשו רז"ל (סנהדרין נו, ב) על שבע מצות אשר חייבו הש"י לעשות אלו בפועל, ובהם נכללים וכמוסים כל התרי"ג. ואלו היו מחוייבים והיו מקיימין אותן אדם ומתשולח וחנוך ונח ושם ועבר והאבות והשבטים ושאר חסידי עולם עד מתן תורה שנצטוו ישראל בתרי"ג מצות, כי כדי שיהיו שלימים לא די להם כי אם בכל התרי"ג, כי אף שכל אחד כלולה מכל התרי"ג מכל מקום צריך להוציא הכללות שהם בכח לפועל:

כ׳ואם תקשה, אם כן האבות וחסידי עולם הראשונים לא הוציאו הכללות מן הכח אל הפועל. דע שהוציאו והוציאו בכח הכנתם, רצוני לומר שהיו דבוקים בתכלית הדביקות בבורא יתברך והיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם בכל מה שיצוום והיו מוכנים לזה בתכלית ההכנה בשמחה ובטוב לבב, וההכנה זו הוא כמעשה בפועל. רצוני לומר כי על כל פנים במצות שעשו היו כל התרי"ג כלולים בהם, רק לא היה כסא למטה בפועל על מה שישרו אלו הכלולים שהם בכח הנה הכסא למטה הוא גודל ההכנה שלהם שהוא כמעשה. ומצינו רמז לזה הדין של הכנה שאמר רבה (פסיקתא זוטרתא שמות טז) שההכנה בעלמא אסור משבת לחול וכן מיום טוב לחול וכו', ובא בלשון התלמוד (ביצה ב, ב) הכנה דרבה. כי באמת רב הוא סוד ההכנה לענייננו, והיתה ההכנה של הראשונים כ"כ חזקה שהיה די להם באלו המצות שיקיימו בפועל ובהם כלולים כל התרי"ג, ומכח הכנתם הרבה הוציאו הכללות והיו מרכבה לכל תרי"ג:

כ״אואין להקשות למה חייבם הש"י בשבע מצות, הלא די במצוה אחת. זו אינו קושיא, כי הנותן המצות ברוך הוא וברוך שמו הוא היודע כמה צריך לעשות בפועל ממש, והשאר בהכנה, ואז נעשה גוף שלם וזוכה להיות מרכבה:

כ״באח"כ הגיע זמן שראה הקב"ה הדור שראוי הענין להנתן להם התרי"ג ^הגה"הוהם היו צריכים ליותר מצות לפועל, כי לא היתה הכנתם כל כך חזקה, רצוני לומר הדביקות בהשם יתברך בתוכם, כמו האבות והראשונים שהיו דבקים בהשם יתברך ממש בכל לבם וכוחם ונכנסו לפני ולפנים, לפיכך הרבה להם השם יתברך המצות ונתן לכלל ישראל כל תרי"ג מצות. וזהו שאמר התנא (מכות כג, ב), רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כי אז יזכו להיותן נשלמין בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים ויזכו להיות מרכבה: בזה האופן כל אחד יקיים מהתרי"ג בפועל מה שאפשר לו לקיים, ואז כשעושה כן ומקיים בפועל מה דאפשר לו והוא שש ושמח בעבודת הש"י ומוכן לקיים כל מה שאפשר לו לקיים, אז מה שאי אפשר לו לקיים הוא כאלו קיים, מאחר שהוא מוכן לקיים ואין המניעה מצדו רק מצד אחר:

כ״גוהנה על כל פנים נתקיימו התרי"ג בכל ישראל, דהיינו תורת כהנים נתקיימו בהכהנים, וכן מצות יבום למי שבא לידו היבום, וכן כולם, ומי שלא היה אפשר לו לקיים וקיים כל מה שאפשר והוא עוסק בתורה לשמה, ופירוש לשמה הוא כך כשעוסק בתורה עוסק על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כלומר שרוצה לקיים מה שימצא בתורה מה שגזר מלך מלכי המלכים הקב"ה לעשות, על כן אף שלא קיים מחמת שהיה בנמנע אצלו לקיים, אבל הוא היה מוכן לקיים, אז עולה לו כאלו קיים כי הוציא לפועל מכח הכנה שלו:

כ״דועל זה רמזו רז"ל (ברכות ו, א) חישב לעשות מצוה ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. כי התורה היא כתב מלך מלכי המלכים הקב"ה שכתב לעבדיו הנאמנים דהיינו אומה ישראלית. והנה מלך בשר ודם שכותב לעבדיו הנני מצוה אתכם שתכינו עצמכם למלחמה מפני הצר הצורר, וראו תראו להגביה החומות ולתקן כלי זיין ולקבץ אוכל והרבה עניינים כזה, הנה היודעים מלאכת הבנין עליהם מוטל בנין החומות, והיודעים תיקון כלי זיין מוטל עליהם עבודה זו, ועל עובדי אדמה לקבץ אוכל, ואם יש אחד חכם שיודע לעשות מלאכה זו וגם אחרת מחוייב לעשות כל מה שיכול לעשות והיה מוכן לעשות ביותר אם היה באפשר לו:

כ״הועל זה שנה ר' מאיר (אבות ו, א), כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא פירש מה הם הדברים הרבים. כי מה שפירש אחר כן שנקרא ריע כו', זה קאי על ולא עוד. אלא הענין הוא כשעוסק לשמה וכבר כתבתי פירוש לשמה הוא שעוסק בתורה ללמוד ולקיים כל ציווי שימצא בתורה שיוכל לקיים יקיים, אזי הוא כאלו קיים אף מה שאי אפשר לו לקיים מאחר שהכין עצמו לכל אשר ימצא כתוב ואין המניעה מצידו. זהו שאמר זוכה לדברים הרבה, כלומר זוכה לדברים הרבה שלא עשאם שהיו כאלו עשאם, וכבר הארכתי בענין זה במאוד בפרק בעשרה מאמרות במאמר עיניך תחזינה מישרים שם (מאמר השישי ד"ה עוד יהיה נרמז)^הגה"הוזה ענין פלוגתא רבי יוחנן וריש לקיש ופערה פיה לבלי חק, מר סבר אפילו לא קיים חק אחד, ומר סבר די אפילו קיים חק אחד. הנה מר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי. מר מדבר שלא היה בידו רק לקיים חק אחד, ובשאר היה לו סיבות מניעות אבל היה חושק. ומר מדבר כשעושה מוסכם לקיים כל התורה רק חוק אחד אינו רוצה, לזה פערה פיה, והארכתי בזה במקום אחר (עי' לקמן פ' ראה תו"א)::

כ״ווענין ההכנה הוא, שיקיים כל מה שאפשר לו לקיים, רצוני לומר במה שנמנע לו לקיים מכל מקום יעשה מה שאפשר לו לעשות בזו המצוה, ילמוד זו המצוה והוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כז, ב) כל העוסק בפרשת קרבנות כאלו הקריב הקרבנות. גם אם נתן לו הקב"ה חכמה וחננו בבינה, ידע וישכיל סוד המצוה, כי אע"פ שלא יוכל לקיים המצוה בפועל, יקיימנה בשכל להשכיל ולהבין אותה^הגה"הובעקידה פרשת תצוה, לאחר שביאר כמה סודות ממעלות בגדי כהונה, כתב לבסוף וזה לשונו, הנה אלה הם שמונה בגדי כהונה אשר צוה ה' לעשות לשרת בקודש, אשר ילבשם השלם שבאומה לא לבד להתנאות בהם מחוץ, כי אם שיתעטר ויתפאר במעלות המעולות הנרמזות בהם. ובבחינה זו לא נגנזו ולא יגנזו לעולם, כי כל אדם מישראל יוכל גם כן לעשותם לעצמו לכבוד ולתפארת בכל זמן ומקום, ואין שם משום זרות, כי על כן ועל כיוצא בו נאמר על כל האומה (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי כלם כעדי ילבשו בגדי כהונה וקדושה, עד כאן לשונו. והאריך מאוד בענין זה בפרשה זו, בכל מקום שכתוב תמיד בתורה, אף שנתבטל המצוה, מכל מקום היא תמידין בענין רמז מרמזי המצות, עיין שם:. גם אם אירע מצוה זו לחבירו, יעזור הוא את חבירו ויזרזנו ויגרום שיקיימה, בזה נשלם מעלת ההכנה ועולה לו כאלו קיימה בפועל:

כ״זועל זה רומזים הפסוקים (דברים ל, יא-יד) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא וגו'. ולא מעבר לים היא וגו'. כי קרוב הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. הנה הפסוקים מגלים כל מה שכתבתי, כי מחויב כל אחד לקיים כל התרי"ג, ואף מה שאי אפשר לו לקיים יש המצאות שיהיה נחשב כאלו קיימם:

כ״חוהנה כבר כתבתי שיש ד' עניינים המונעים, א' מצות שהם לו בחלק הנמנע מופלאים ומכוסים ממנו בלי אפשרות לקיימה כמו תורת כהנים ללוי ולישראל וכו', ועל זה אמר לא נפלאת, לא תאמר כן שהיא נפלאת ונעלמת ממך. הב' שהוא באפשרי אבל בסיבה רחוקה כמו מצות יבום ומחזיר גרושתו משנשאת כו', על זה אמר לא תאמר שהיא רחוקה. הג' שהיא קרובה אבל עכ"פ בהמנע הסיבה אז המצוה בטילה, כגון שאין סיפק בידו לבנות בית הצריך למזוזה והוא יושב אוהל, ואין לו בגד להטיל בו ציצית כי דבר זה אין בידו רק הכל בידי שמים הכל נגזר מאתו יתברך העשירות והעניות, על זה אמר (דברים ל, יב) לא תאמר בשמים היא כו'. הד' מצות הנוהגות בארץ ישראל שהיא מעבר לירדן, והוא בחוץ לארץ אין נוהגין, על זה אמר לא תאמר מעבר לים היא כי כל המניעות אינם מניעות כי יש תקנה לדבר, וזהו שסיים ואמר, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, הם הם הדברים שזכרתי לעיל כל מה שאפשר לו לעשות יעשה, וזה נכלל בתיבת לעשותו. ומה שאי אפשר לו לעשות בעצמו, יש תקנה בפיך, היינו לימוד המצוה והעוסק בלימודה כאלו קיימה מאחר שעושה במצוה זו כל מה דאפשר לו לעשות בה. גם נכלל בתיבת בפיך ללמוד את המצוה לאחרים שיכולים לקיימה ויזרזם ויעזרם. גם בלבבך היא הכנת המצוה, לידע סודה איש איש לפי שכלו כמו שכתבתי, אז כשתעשה כך, לא נפלאת ולא רחוקה וכו' והוא כאלו קיים בפועל כל התרי"ג:

כ״טעוד צריך לאודעי, הנה בתיבת לעשותו נרמזו מה שאפשר לו לקיים בפועל, יקיים. ולכאורה יש להקשות הלא יש מצות לא תעשה שצריך ל[י]זהר בהם והם בשב ואל תעשה, איך הם נכללים בתיבה לעשותו. דבר זה כתבתי בארוכה בפרק עשרה מאמרות במאמר (השלישי פיסקא ועל ענין אהבה זו ד"ה כבר) שאף לא תעשה הם בכלל עשה, כי לא די שהאדם פורש עצמו ממה שהזהיר עליו הקב"ה, אלא צריך להתעורר דהיינו שיחמוד הדבר בלבו ויתעורר הנני מניח בשביל שציווני הבורא יתברך, דהא דתניא (תו"כ קדושים) רשב"ג (לפנינו; ר' אלעזר בן עזריה) אומר, אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אלא יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים ציווני. וזהו התעוררות נחשב למעשה ונכלל בתיבת לעשותו, והארכתי שם במאמר הנ"ל במאוד, עיין שם:

ל׳ובזה תירצתי שם ענין המורגל בזוהר (ח"א קע, ב) ובכל הספרים (תנחומא כי תצא ב'), תרי"ג מצות הם נגד רמ"ח אברים ושס"ה גידין, ור' שמלאי בסוף מכות (כג, ב) אמר שס"ה לא תעשה הם כנגד ימות החמה, וחלילה לומר דלפיגי אהדדי. ובפרט מסתבר מלתא דזוהר להיות הלא תעשין ג"כ מרומזים באדם כמו העשין. והנה הבאתי שם דברי הראב"ע שכתב שיש באדם שס"ה גידין נחים, ושס"ה דופקין, והנחים הם כמו שס"ה לילות של ימות החמה, כי בלילה הכל נח ושקט. ושס"ה הדופקים הם נגד שס"ה ימים של חמה. והנה האדם המקיים שס"ה לא תעשה בשב ואל תעשה, אז אינו רק כמו הלילות הנחים. אבל העושה על דרך הנ"ל בהתפעלות בהתעוררות הלב, הוא נגד שס"ה ימים של החמה. וזה רמזו במליצות דבריהם שס"ה נגד ימות החמה, וכוונת ר' שמלאי ג"כ על שס"ה גידין, רק רמז לנו שיהיה שס"ה גידין בבחינה שהם נגד שס"ה ימים דהחמה:

ל״אוהנה תמצא רמז גדול בשמות של החמה שירמוז על שס"ה, והוא מה שמצאתי בספר גינת אגוז שכתב ג' שמות לחמה, שמ"ש חר"ס חמ"ה סופי תיבות שס"ה, ויש לחמה מלאך המנהיגה מלאך במלואו מ"ם למ"ד אל"ף כ"ף עולה שס"ה, מלאך פשוטו עולה צ"א הוא סוד ד' תקופות, ואמר שמואל (עירובין נו, א) בין תקופה לתקופה צ"א יום:

ל״באחזור לענין של מעלה, הנה אמרו רז"ל (שמו"ר לב, ו, זוהר רות עה) מכל מצוה שאדם עושה נעשה מלאך. ולכאורה קשה תינח מצוה שעשה בפועל דהיינו מצות עשה אבל בלא תעשה לא יתכן. ולפי מה שכתבתי שפעולת ההתעוררות הוא מעשה, ניחא, כי מזה התעוררות נעשה מלאך, ע"כ נרמז מלאך בענין חמה להורות על שס"ה לא תעשה שהם ימי החמה מכל אחד נעשה מלאך:

ל״גהכלל העולה, צריך לעסוק בתורה לשמה, דהיינו כמו שהוזכר (בתפילת שחרית) בברכת אהבה רבה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, דהיינו שיעסוק בתורה על מנת כל מה שיהיה אפשר לו לקיים יקיים. ומה שאי אפשר לו ואפשר לחבירו, אז ילמוד אותו ויזרזנו ויעזרנו לקיים. ואחר כך יראה להבין ולהשכיל סודות המצות כפי כחו. וזהו שסיים אח"כ בברכת אהבה רבה, והאר עינינו בתורתך, כענין שבקש דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, יח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך שהם סודות התורה:

ל״דועל פי הדברים האלה שכתבתי, יתבאר המדרש בויקרא רבה פ' ל"ה (סימן ז') וזה לשונם, ועשיתם אותם (ויקרא כו, ג), א"ר חנינא בר פפא, אמר להם אם שמרתם את התורה הרי אני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמיכם ועשיתם אותם. תני ר' חייא, הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות, הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. א"ר יוחנן הלמד שלא לעשות, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. א"ר אחא הלמד לעשות, זוכה להקביל רוח הקודש, מ"ט (יהושע א, ח) למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, ואין תשכיל אלא רוח הקודש כמה דאת אמרת (תהלים פט, א) משכיל לאיתן האזרחי, עד כאן לשונם:

ל״היש לעיין מאי בינייהו. גם יש לעיין מאיזה דיוק למד כל אחד דבריו. מרכז המאמר סובב על תיבות ועשיתם אותם, כי יש בכל תיבה קושיא, והיא זאת הפסוק אמר (ויקרא כו, ג) אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. דקשה תיבות אותם מיותר לגמרי. גם בתיבת ועשיתם קשה, דהכי הוה ליה למימר ואת מצותי תשמרו ותעשו, מאי ועשיתם אותם. הנה ר' חנינא פירש זה הפסוק על ענין שכתבתי שיעסוק בתורה לשמה, ואז זוכה לדברים הרבה שלא עשאם ומעלה עליו כאלו עשאם. הנה השמירה הוא הלימוד כמו שכתב רש"י בפרשת ואתחנן בפסוק (דברים ד, ו) ושמרתם ועשיתם, ושמרתם זו משנה, ועשיתם כמשמעו, עד כאן לשונו^הגה"הגם שמירה כולל שהוא יושב ומשמר מתי יבא דבר זה לידו ויקיימנו, כמו (בראשית לז, יא)::

ל״ווכבר כתבתי למעלה שאין האדם עשוי להיות אדם שלם אלא בקיום התרי"ג שאז נשלמו רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שאמר אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו שהוא לשמה, אז ועשיתם אותם, אף ממה שלא תעשו ישלים אתכם כאילו עשיתם עצמיכם, כלומר כאלו עשיתם כל התרי"ג ואז הייתם עושים ומתקנים עצמיכם, כך הוא אם יהיה העסק בתורה לשמה להכין עצמיכם לקיים כל מה דאפשר אז מה דלא אפשר כאלו נעשה. על כן כתיב ועשיתם ולא תעשו, וכתיב אתם חסר והקריאה הוא כמו אותם מלא, והכוונה כאלו אתם בעצמיכם הייתם עושים אותם כלומר כל המצות:

ל״זתני ר' חייא הלמד לעשות כו' נוח לו שלא נברא כו'. הנה כתבתי למעלה שצריך להשכיל בסודות המצות, וזהו ג"כ כאלו קיים המצוה כגון דא צריך לאודועי ולפרש, זהו דוקא במצות שלא יוכל לעשות, אבל במצות שיוכל לעשות ח"ו שיחשוב השכלת המצוה וסודה בקיום המצוה, דאם לא כן למה נברא כי טוב לו שהנשמה תשאר במקומה, כי לענין השכל הנשמה היא עצם נבדל משגת את קונה בעצמה ולמה באתה להגוף עכור, אלא כדי שתתלבש בעשיית המצוה. והנה ר' חייא מסכים בתיבת ועשיתם שפירושו כאלו עשיתם כמו שפירש ר' חנינא, ותיבת אותם מפרש הוא על המצות שאפשר לו לעשות יעשה אותם דוקא ולא די בהשכלת ועסק בתורה לשמה, הכוונה שיעשה בפעולה מה שאפשר לו לעשות. אבל כשלמד שלא לעשות רק להשכיל, סודם נוח לו שלא נברא, כי הנשמה בעצמה משכלת ואין צורך בבריאה שנברא, אלא נברא לקיים בפעולה מה שאפשר לקיים:

ל״חאמר ר' יוחנן הלומד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו ולא יצא לאויר העולם. הכוונה היא, שמחויב ג"כ ללמד לאחרים ולגרום שיעשו כמו שכתבתי לעיל, אף שאינו יכול לעשותה מצוה זו בעצמה, ישתדל שתהיה נעשית ממי שיכול לעשותה, וגדול המעשה יותר מן העושה (בבא בתרא ט, א). ועל זה פירוש ועשיתם אותם, ועשיתם לשון עישוי, שיעשה את אחרים ויכופם, כלישנא דגדול המעשה. ואפשר ג"כ תיבת לעשות המוזכר בדברי ר' יוחנן הוא לעשות צירי תחת הלמ"ד וקמץ תחת העי"ן, וק"ל. והנה איש הזה הוא רוצה בעצמו לעשות בפועל כל מה שיכול לעשות, על כן ראוי להיות נברא בגוף, מכל מקום מאחר שאינו יוצא מפתח ביתו לעשות לאחרים היה מן הראוי ג"כ שהיתה שלייתו נהפכת ולא יצא לאויר העולם:

ל״טר' אחא פירש ועשיתם אותם, על פי הסוד שכתבו המקובלים שהעבודה צורך גבוה, וכביכול כאלו ישראל במצות הם עושים ומתקנים כבוד העליון, וכן ביאר הזוהר (ח"ג קיג, א) וזה לשונו, ועשיתם אותם, מאי ועשיתם אותם, אלא מאן דעביד פיקודי אורייתא ואזיל באורחי', כביכול כאלו עבדי לעילא, אמר הקב"ה כאלו עשאני ואוקמוה. ועל דא ועשיתם אותם. ועשיתם אתם כתיב ודא הואיל ומתערי עלינו לאתחברא דא מדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי. כגוונא דא א"ר שמעון (ויקרא ח"ג קיג, א), ויעש דוד שם (ש"ב ח, יג), וכי דוד עבד ליה. אלא כגון דאזיל באורחא אורייתא ועביד פיקודי אורייתא ואנהיג מלכותיה כדקא יאות, כביכול עשה שם לעילא, ולא הוה מלכא בעלמא דזכה להאי כדוד. והוה קם בפלגות ליליא, וקא משבח ליה לקב"ה עד סליק שמא קדישא בכורסיא בשעתא דסליק נהורא ביממא, כביכול הוא עבד שם ממש, כמה דאת אמר (ויקרא כא, יד) ויקוב בן האשה הישראלית את השם, ובגיני כך ויעש דוד שם, ועל דא ועשיתם אותם כתיב. ואי אתון תשתדלון למעבד לון לאתקנא שמא קדישא כדקא יאות, כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גבייכו בתיקונייכו כדקא יאות, עד כאן:

מ׳וזהו שאמר זוכה להקביל רוח הקודש, כי כשהוא מתקן השכינה למעלה בסוד ויעש דוד את השם, אז כבוד השכינה חופף עליו ומברכתה יבורך הוא למטה, ולפי תוספות הקדושה שגרם למעלה יומשך ג"כ עליו רוח הקודש, כמו שבארתי בארוכה ענין זה בהקדמה תולדות אדם. ואמר מאי טעמא למען תשמור, ולא אמר מנלן דכתיב למען תשמור, אלא משום דיליף ליה דבר זה מקרא הזה ועשיתם אותם וכדפירשתי. אך טעמא דמילתא לא ידענא, על כן מביא זה הקרא דאז תצליח ואז תשכיל, דמגלה שם הפסוק דקיום התורה והמעשים מצליחים, כלומר עושים הצלחה למעלה ומתקנים השם. על כן מן הראוי שאח"כ יושפע עליו ג"כ ומברכה זו יתברך:

מ״אהרי מבואר גודל ענין תרי"ג מצות הנכללות בכי נר מצוה, וג"כ ידיעת סודות המצות הנכללות בתורה אור, והמדות והמוסרים הנהגות הישרות הם ענפי המדות ונכלל בדרך חיים תוכחת מוסר

מ״בעל כן בעזה"י אזכיר כל מצוה ומצוה במקומה, ואפרש בה איזה רמז על פי הסוד כפי קט שכלי, וגם להתעורר באיזה תועליות מדרכי המדות לפי קוצר דעתי, כי מי הוא זה ואיזהו שיכול לירד לסוף דעת התורה, אלו כל השמים יריעות וכל הימים דיו וכל הקנים קולמוסים אין לכתוב חלק אחד מאלף אלפי אלפים רבבות מהרמוז בתורתינו הקדושה, רק כתר תורה מונח לכל, מי הרוצה ליטול יבא ויטול (יומא עב, ב) עד מקום ששכלו מגעת, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (ברכות ה, ב):

מ״גוהנה במנין תרי"ג מצות שהם רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, רבו הדעות ומצאו חשבונות רבות מה למנות ומה שלא למנות. הקודם במעלה ובזמן הוא בעל הלכות גדולות, והחכם הגדול ר' שלמה גבירול, והרב הגדול הרמב"ם, ורבינו משה מקוצי בעל הסמ"ג, ואין זה מן התימה במה שהם חלוקים בזה, שהרי מצינו ג"כ בתנאים ואמוראים שחלוקים בהרבה מצות אם הם מצוה או רשות, מהם מה שאמרו במסכת סוטה (ג, א) וקנא את אשתו (במדבר ה, יד) רשות דברי ר' ישמעאל, רבי עקיבא אומר חובה. לעולם בהם תעבודו (ויקרא כה, טו) רשות, ר' עקיבא אומר חובה. לה יטמא (ויקרא כא, ג) רשות, רבי עקיבא אומר חובה. הנה לדעת ר' ישמעאל יחסרון כאן שלש מצות מן רמ"ח:

מ״דוכן המחלוקת של הבדלת סימן אחד בחטאת העוף דלרבנן לא יבדיל (ויקרא א, יז) הוא לאו, ולר"א בר שמעון מאי לא יבדיל, אין צריך להבדיל, כמו שאיתא במסכת זבחים (סה, ב). וכן חמץ בפסח לאחר זמנו לדברי ר' שמעון הוא מותר מן התורה (פסחים כח, ב), ולדברי ר' יודא הוא לאו בפני עצמו וראוי להביאו בחשבון. וכן חמץ לפני זמנו משש שעות ולמעלה הוא בלאו, ולר' שמעון אין בו לאו. ויהיו לר' יודא באכילת חמץ שלשה לאוין, אחד בחמץ לפני זמנו, ואחד בחמץ בפסח, ואחד לאו של חמץ שעבר עליו הפסח, ושלשתן ראוין להמנות מפני שזמנו של זה לא זמנו של זה. ובפרק ראשון של קדושין (כא, א) וגאל את ממכר אחיו (ויקרא כה, כה) רשות דברי רבי ישמעאל, ר' אליעזר אומר מצוה ביד גואל הדם חובה, ורשות ביד כל אדם. ר' עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבין עליו (מכות יב, א). וכן חלקו האמוראים בקריאת שמע (ברכות כא, א), מהם אמרו קריאת שמע דרבנן ואמת ויציב דאורייתא, ומהם סוברים ק"ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן. וכן (ויקרא כז, כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, לדברי האומר מנין להיוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי, מנין שלא אמר כלום. תלמוד לומר כל חרם אשר יחרם לא יפדה, אינו מצוה אלא דין. אבל לדברי האומר לא תשקול מיניה ממונא ותפטריניה, לאו גמור הוא, כמו (במדבר לה, לא) לא תקחו כופר לנפש רוצח, כדאיתא בכתובות פרק שלישי (לז, ב). אלו וכיוצא בהן לדברי האומר חובה הן, הן מן המנין של תרי"ג מצות. ולדברי האומר רשות, אין נחשבין וצריך הוא להביא במנין הזה מצות אחרות במספרם ונשלים עשה במקום עשה, ולא תעשה במקום לא תעשה. וצריך שיהיו הדברים ההם שיביא הוא במנין הזה, אינן מצוה לדברי האומר באלו חובה:

מ״הואין ספק שכולהו תנאי ואמוראי מודים שמקובל מסיני שמספר המצות תרי"ג, כי כן מפורסם בפשיטות בתלמוד בלי חולק כדאיתא בסוף מכות (כג, ב) דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני שס"ה לא תעשה כמנין ימות החמה, רמ"ח מצות עשה כנגד אבריו של אדם. ובמסכת שבועות (כט, א) ובמסכת נדרים (כה, א), ולימא להו קיימו ע"ז וכל התורה כולה, אי נמי תרי"ג מצות, ובשבת פרק רבי עקיבא (פז, א) שבר את הלוחות מאי דריש ביה, ומה פסח שהוא אחת מתרי"ג מצות כו'. ובמדרש תנחומא (קרח יב, ב) וזכרתם את כל מצות ה' (במדבר טו, לט), ציצית עולה ת"ר ח' חוטין וה' קשרים עולה תרי"ג. וכן כל המדרשים מלאים מזה (עי' ב"ר יח, כא) שהם מספר תרי"ג, וגם בזוהר מפורסם בכמה מקומות (עי' ברעיא מהימנא ח"ג רכז, א) ועל כן צריך לומר דהתנאים והאמוראים הנ"ל דפליגי באיזה עניינים אם הם חובה או לא מר מעייל אלו ומפיק אלו, ומר להיפך וכמו שעינינו רואות בהחכמים הבאים אחריהם הבה"ג והרמב"ם שאינם שוים בפרטיותם ועשו השגות זה על זה:

מ״וואני בעניי בחרתי לילך ולמנות בדרך הרמב"ם ושלא לנטות אנה ואנה, כי בו בחר ה' וחננו בבינה דעה והשכל לאסבורי מילתא בטעמא וטעמו ונמוקו עמו, והשריש כולם בי"ד שרשים אשר הקדים למנין המצות שלו, ושם ביאר באר היטב את שראוי למנות ואת שאין ראוי למנות. ואף שהרמב"ן ז"ל עשה איזה השגות על זה, יש מהחכמים שבאו אחריו וסלקו תלונותיו באופן ששרשיו מרובין, ואפילו באות כל הרוחות שבעולם ונושבות בהן אין מזיזין אותו ממקומן. ומי שחלק לו ה' מהחכמה, ימצא על הרוב שהרב בעצמו בי"ד שרשיו שמר את עצמו מאיזה ההשגה ותיקן בדבריו הנעימים. וכן מאיזה השגות של הסמ"ג, תמצא שכבר סילק את עצמו מתלונותיו כאשר נזכיר. ויען שהסמ"ג טרח עצמו מאוד במנין המצות וחיבר על זה ספר נחמד רם ונשא, ובא לסתור איזה ממנין של הרמב"ם ביד רמה מכח התלמוד, על כן מהצורך לשית לב על דבריו, וכגון דא צריך אני להודיע ולבאר על בוריו להראות לכל כי רבינו משה מיימוני אמת ותורתו אמת:

מ״זכתב בהסמ"ג בהקדמת ספרו, שהגאון הרמב"ם ז"ל מנה בחשבון מצות עשה (דברים כג, כא) לנכרי תשיך, וכן (שם טו, ג) לנכרי תגוש. והאמת כן הוא, כי בספרי (ראה פיסקא ס) מצא דבר זה, אבל תלמוד שלנו עיקר שאינו עשה לענין הנכרי, שאומרים בפרק איזהו נשך (ב"מ ע, ב) לא סגי דלאו הכי. אלא כך פירושו, לנכרי אתה רשאי להלוות בריבית, אבל לא לישראל. ולעניין ישראל נחשב לאו הבא מכלל עשה, עד כאן לשונו. וכן הוא ג"כ בהג"ה מיימוני פ"ה מהלכות מלוה ולוה (ס"ק ב). ופליאה גדולה נשגבה בעיני במה שרצו לסתור דברי הרמב"ם במאמרם לא סגי דלאו הכי, אדרבה מאמר זה הוא בנין לדעת הרמב"ם ולא סתירא:

מ״חוזה לשון הגמרא דף ע' (ב), מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו (משלי כח, ח). מאי לחונן דלים, אמר רב כגון שבור מלכא. אמר רב נחמן אמר לי הונא, לא נצרכה אלא דאפילו ריבית דגוי. איתיביה רבא לרב נחמן לנכרי תשיך, מאי תשיך, לאו תשוך, לא תשיך לא סגי דלאו הכי. לאפוקי אחיך דלא. אחיך בהדיא כתיב ביה (דברים כג, כא) ולאחיך לא תשיך. לעבור עליו בעשה ובלא תעשה. איתיביה כו' עד כאן לשון הגמרא:

מ״טוזה לשון רש"י, שבור מלכא, מלך פרס היה ונטל ממון ישראל וחונן בהם דלים גוים שהם דלים מן המצות. אפילו ריבית גוי שישראל נוטל מן הגוי יורד לטמיון. מאי לאו תשוך, שמותר אתה לקיח הימנו נשך. לא תשיך דוקא קאמר, אתה תן לו ריבית דלא סגיא דלאו הכי, וכי בא הכתוב לצוות עלינו ליתן ריבית לגוים, דאילו להתיר קאמר פשיטא מהיכא תיתי לאסור עד כאן לשונו:

נ׳וזה לשון תוס' (ד"ה) תשיך לא סגי דלאו הכי, אבל אי תשוך ניחא, דלא סגי דלא תשוך דאסור להלוות לו בחנם כדקאמר קרא (דברים ז, ב) לא תחנם. ועוד שאמר הכתוב להלוות להם בריבית כדי לחסרם. וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו כדאמרינן בסמוך (עא, א). וי"ל דהכי פריך מהאי קרא כיון דאמר רחמנא דמצוה לחסרם לא היה לחכמים לאוסרם, עד כאן לשונם:

נ״אהרי מבואר בהדיא בסוגיא זו, דרבא דמפרש לנכרי תשיך תשוך, הוא אומר זו לא סגי דלאו הכי, ובזה סותר דלא נפרש תשיך אתה תן לו ריבית, רק תפרש אתה תקח ממנו ריבית, ואז ניחא דלא סגי דלאו הכי וכמו שכתבו התוספות דמצוה ומחויב ליקח ממנו ריבית, וסבירא ליה להרמב"ם דכך היא סברת רבא שהוא מצות עשה ליקח ריבית וכדאיתא בספרי:

נ״בוהאמת שכתב רש"י (ד"ה מאי לאו) תשוך, שמותר ליקח הימנו נשך. וכוונת רש"י היא, דאף אם תשיך תשוך, אינו למצות עשה רק לאשמועינן היתר בעלמא. ואפשר דקשה לרש"י קושיית התוספות, ולדידיה מי ניחא אף אם הוא תשוך וכי לא סגי דלאו הכי, כי מסתבר ליה אם רוצה ישראל לוותר ולא ליקח ריבית וכי יכופו את ישראל שדוקא יקח ריבית. ואפשר שגם הסמ"ג מפרש כן על כן מקשה על הרמב"ם, ומפרש דאף לרבא שאומר תשוך אין הכוונה אלא שמותר ליקח ריבית מהגוי אף שמוזהר ליקח מהישראל. אבל לתוס' לא ס"ל הכי דאם היה הכוונה של תשוך על ההיתר לבד, היה קשה פשיטא דמהיכי תיתי לאסור וכמו שכתב רש"י בעצמו בענין הנתינה לגוי, דאלו להתיר פשיטא מהיכי תיתי למיסר. ורש"י בעצמו סבירא ליה דיש חילוק ביניהם, דלהתיר ללוה ליתן לנכרי היא מילתא דפשיטא ומהיכי תיתי לאסור מאחר דהוא מחיל ויהיב ליה. משא"כ בלקיחת ריבית מהגוי אינו פשיטא כ"כ שמותר ליקח הימנו:

נ״גאבל התוספות סבירי להו דתרוייהו שוו, דכמו שזה פשיטא, כך זה פשיטא, דלא נתנה תורה רק לישראל ולא להאומות חלק בתורתינו הקדושה. על כן הוצרכנו לפרש לדעת רבא שאומר תשוך, שהכוונה היא שהוא מחויב, וכן היא סברת הרמב"ם שהוא מצות עשה וכדאיתא בספרי, על כן הכריע הרמב"ם כספרי מאחר שדעת רבא היא כך. ואף שרב נחמן דחה את דברי רבא והשיב לו לא תשיך כו', ולעבור בישראל על עשה ולא תעשה. ס"ל להרמב"ם דזהו שינויא דחיקא ולא סמכינן עליה, ובודאי רבא לא קבלה מיניה, מפני דהכלל מסור בכל התלמוד ומוזכר בתוספות בכמה מקומות דבכל מקום שהם עשין או לא תעשין יתירי אם נוכל להמציא מקום לכל לאוין ולכל עשין ולאוקמי כל אחד על דבר חדש הוא יותר טוב ממה שנאמר שבא להודיענו לעבור עליו בשני לאוין (פסחים כד, א) או בשני עשין (עי' ב"מ ע, ב), כי דבר זה אנחנו אומרים בעת הדחק. אבל בכאן נוכל לפרש לנכרי תשוך, ולאוריי לן דבר חדש שהוא מצות עשה להלוות לנכרי בריבית:

נ״דולא תימא סברת רבא נמי דחיקא מילתא, דבקרא אמר לנכרי תשיך ולומר שהוא תשוך. דע, דאין כוונת רבא היא לשנות הקרי מן תשיך לתשוך. רק הענין הוא כי לתיבת תשוך אין לו אלא פירוש אחד, שישך את הגוי ויקח ממנו ריבית. אבל תיבת תשיך יש לה שני פירושים, אם שישוך הוא ויקח ריבית, או שיגרם להשיך הוא את אחר שיקח ממנו ריבית. והא למה זה דומה, להא דכתיב (דברים כח, סג) והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם וגו' כן ישיש ה' עליכם להאביד, ואמרו בגמרא (מגילה י, ב), הוא אינו שש, אבל משיש אחריני כו'. ויש להקשות על זה הלא בגאולה דלעתיד בודאי הקב"ה ישמח בתשועת ישראל כמשוש וגו' כן ישיש עליך ה' אלהיך (דברים כח, מג), ואז אינו משיש לאחריני רק ישיש בעצמו. אלא על כרחך ישיש לו שני פירושים, וישוש אין לו אלא פירוש אחד. כן ענין תשיך ותשוך, וס"ל לרבא לפרש תשיך כמו תשוך בשביל הדוחק דלא סגי דלאו הכי, דזה אינו קשה רק אם נשאר הפירוש תשיך פועל יוצא שהלוה נותן להמלוה. אבל אם פירושו כמו תשוך, אז ניחא וכמו שכתבו התוספות, ובא לאורויי שמחויב המלוה לישוך להגוי. וזהו סברת הרמב"ם גם כן. וכדי שלא יהיה נדחה ח"ו הסיפרי^הגה"הוממה שכתבתי יהיה מתורץ מה שהקשה מהרי"ק בביאורו על הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה פרק ה' ושני בשינויא דחיקא. וזה לשונו שם, וקשיא לי על דברי רבינו שתשיך משמעותו שמלוה הגוי בריבית, דהכי קאמר, תניח אותו שישוך אותך, וזה ודאי אינו מצוה. ולפי דברי רבינו כך היה לו לכתוב, לנכרי תשוך, דמשמע תלוה אותו כדי שתשתכר אתה בנטילתך ממנו ריבית. ואפשר לדחוק ולומר דאיידי דבעי למימר ולאחיך לא תשיך, לומר שאף הלוה עובר בלאו, כתב לנכרי תשיך. ומכיון שלמדנו שזו מצות עשה, ודאי לא צותה תורה שנהנה לגוי, ואית לן לפרושי האי תשיך כמו תשוך ושביק ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה, עד כאן לשונו:
ולפי מה שכתבתי הכל מרווח, כי הרמב"ם סבירא ליה כרבא שאוחז הפירוש של תשיך הוא שישוך המלוה וכמו שכתבתי::

נ״הואין להקשות על הרמב"ם ולומר דא"כ סברת רבא דחויה היא. דהא אנן קי"ל (ב"מ ע, ב) דריבית דגוי אסור מדרבנן, ואין שרי אלא בכדי חייו, או לתלמיד חכם, כשינויא דרב נחמן, וכן פסק הרמב"ם בעצמו בהלכות מלוה ולוה פ"ה (ב). וא"כ אם היה מצות עשה שאסור להלוות לגוי בלא ריבית, הדרה קושיא דרבא לדוכתא, אם היה לא תשיך כמו לא תשוך וכמו שכתבו התוספות, דאם היה מצוה לחסרם לא היה לחכמים לאסור. י"ל דהרמב"ם סבירא ליה דיש כח ביד חכמים לאסור להלוות לגוים אף שבלקיחת הרבית מקיים מצות עשה, והיינו טעמא דהלוואה בעצמה אינה מצות עשה שיכריח את עצמו להלוות לגוים כדי שיקח ריבית, רק אם לוה לגוי אז חל עליו מצות עשה שיקח ריבית. הא למה זה דומה, למצות עשה דציצית, דמן התורה אינו מחויב לעשות טלית של ד' כנפות כדי להטיל בו ציצית, רק אם יזדמן שיהיה טלית של ד' כנפות אזי מצות עשה שיטיל ציצית. כן הוא בנדון דידן, אינו מחוייב להלוות דוקא לגוים כדי שיקח ריבית מהם. רק אם הלוה להם, מצות עשה הוא שיקח הריבית. ומאחר שאינו מחוייב להלוות, עשו חכמים תקון לאסור ההלואה משום שלא יהא רגיל אצלו וילמד ממעשיו:

נ״ווא"ת אם כן הדרה קושיית התוס' לדוכתא, דמאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן. וי"ל דסבירא ליה להרמב"ם דכך פריך, מאחר דאם לוקח ריבית מקיים מצות עשה, א"כ קשה למה אלו המעות ירדו לטמיון, וכי זו תורה וכי זו שכרה. בודאי התיקון שעשו חכמים שמתחילה לא ילוה לגוי בטוב עשו, אבל אם אירע שלוה ולקח ריבית כדי לקיים מצות עשה למה לחונן דלים יקבצנו. אלא בודאי זה הפסוק אינו קאי אלא אריבית דישראל, ואח"כ מותיב רבא כמ"ש (ב"מ שם), איתיביה, לוין מהן ומלוין אותן בריבית. ובעי לאוכוחי שאף זה אינו שרבנן אסרו מתחילה ללות לגוי. ותירץ רב הונא בר חייא בטוב, לא נצרכה אלא בכדי חייו כו', וזהו תירוץ מרווח ויהיה אסור מדרבנן שלא להלוות מתחילה לגוי, אף אם לא תשיך פירושו לא תשוך וכדפרישית, ומסתמא רבא קיבל זה התירוץ. אבל שינויא דרב נחמן דאמר לא תשיך ולעבור עליו בעשה ולא תעשה, זהו נראה להרמב"ם שהוא שינויא דחיקא וכמו שכתבתי לעיל, על כן הסכים עם ספרי שאומר בהדיא שהוא מצות עשה:

נ״זומה שרצה בהגה"ה מיימונית לסתור דעת הרמב"ם מהא דסוף זה בורר (סנהדרין כה, ב) מלוה בריבית דאפילו לגוי לא מוזפי. התם מתקנה דרבנן וטעמא כדפירש רש"י ז"ל (ד"ה דאפילו לנכרי) שישתכח שם ריבית מפיהם דתו לא הדרי לקלקולייהו, על כן יהיו נזהרים שאפילו לגוי לא ילוו מתחילה. ועוד הביאו הגה"ה מיימונית לסתור דעת הרמב"ם, מהא דאמרינן בסוף הלוקין (מכות כד, א) כספו לא נתן בנשך (תהלים טו, ה), אפילו ריבית דגוי. התם מדרבנן הוא דאסור כדעיל, ואסמכוה אקרא דכספו כו', והם אסרו להלוות לו מתחילה. אי נמי קרא דהתם מיירי בישראל המלוה מעות של גוי בריבית לישראל חבירו, דמן הדין שרי כשאין האחריות על ישראל, ואפ"ה מדת חסידות הוא שלא יעשה כן מפני הרואים שיסברו שהם מעות שלו, ובזה איירי קרא דכספו לא נתן כו':

נ״חמכל מה שכתבתי נתבאר, שנוכל ליישב סוגיית הגמרא אליבא דרבא שלנכרי תשיך הוא תשוך, והוא מצות עשה דאורייתא באם לוה להגוי שיקח ממנו ריבית. אמנם אסור מדרבנן לכתחילה להלוות לו, כדי שלא ילמוד ממעשיו. ובכדי חייו, וכן לצורבא מרבנן שרי. וצדקו דברי הרמב"ם שלא נטה מסתם ספרי:

נ״טבמצות לא תעשה השיגו ג"כ על הרמב"ם, אבל דברי הרמב"ם ברורים כשמש בצהרים:

ס׳זה לשון הסמ"ג בהקדמתו ללאוין, וגם בחשבון חולקין על הרמב"ם ז"ל, שהוא מונה אלמנה ויתום בלאו אחד (שמות כב, כא), ועמוני ומואבי בלאו אחד (דברים כג, ד), ושאור ודבש בלאו אחד (ויקרא ב, יא), וחרצן וזג בלאו אחד (במדבר ו, ד), ופצוע דכא וכרות שפכה בלאו אחד (דברים כג, ב), ונא ומבושל בלאו אחד (שמות יב, ט), ומפני זה דחק עצמו למצא לאוין דחוקין למלאות חשבונו. ובשם רבינו שלמה בר יצחק בארנו בספר מל"ת במצות (ויקרא ב, יא) שאור ודבש בל תקטירו, שהם במנין שני לאוין כמו אלמנה וגרושה (ויקרא כא, יד), שגם הוא מודה שהם שני לאוין אף על פי שנכתבו בלאו אחד, ושם הביאנו ראיות מבוארות על הדברים האלה, עד כאן לשונו בהקדמתו ללאוין:

ס״אובמצות שאור ודבש סימן שי"ח כתב וזה לשונו, גרסינן בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות נח, ב), אתמר המעלה משאור ומדבש על גבי המזבח, אמר רבא לוקה משום שאור, ולוקה משום דבש, ולוקה משום עירוב שאור, ולוקה משום עירוב דבש. אביי אמר, אין לוקין אלא על לאו שבכללות. איכא דאמרי, חדא מיהא לקי, ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה, עד כאן לשון הגמרא:

ס״בפירש רבינו שלמה בר יצחק בשם רבינו יצחק בר שמואל (תוד"ה אין, מנחות נח, ב) וזה לשונו, נראה לפרש שמיירי שהעלה שאור בפני עצמו, ודבש בפני עצמו, ושאור ודבש מעורבין יחד דאשאור ודבש שבעין לוקה שתים, ואתערובות שתים, חדא משום עירובי שאור, וחדא משום עירובי דבש, ואע"ג דלא כתיב בדבש כי כל, מוכיח התם דלא צריך כי כל, כי ו"ו דוכל דבש מוסיף על ענין ראשון. ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות, פירוש דוקא עירובי שאור ועירובי דבש דנפקי מכי כל חשוב לאו שבכללות לדברי הכל, וכן לאו דכי אם צלי אש (שמות יב, ט) שכולל כל דבר שאינו צלי אש כגון נא ומבושל, וכן (במדבר ו, ד) מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג, וכן (דברים כד, ו) כי נפש הוא חובל דגבי רחים ורכב. אבל שאור ודבש עצמן, אע"פ שאינו כתוב כי אם לאו אחד בשניהם, אין חשיב לאו שבכללות לדברי הכל. וכן זג וחרצן ונא ומבושל ורחים ורכב שלא הכתיב בהם עונה על כל אחד ואחד בפני עצמו:

ס״גוא"ת לר' יאשיה דבעי או לחלק, לא יתחייב באחד לבדו עד שיעשה שניהן. יש להשיב דשאור ודבש ונא ומבושל כתיב בהם ממנו. ונזיר נמי מדכתיב [מ]חרצנים ועד זג, ולא כתיב חרצנים וזג. ורחים ורכב, מדלא קרינן ורכב בחטף:

ס״דואם תשאל למה יתחייב שנים, הא אמרינן בסוף גיד הנשה (חולין קב, ב) גבי בשר מן החי ובשר מן הטריפה שאינו מתחייב אלא אחד מפני שיוצאין מלאו אחד. יש להשיב שאינו דומה, כי בכאן מאחר שהאסורין מפורשין בפסוק עונה הלאו על כל אחת ואחת על שאור ודבש, וזג וחרצנים, וכן כלם כמו אלמנה וגרושה וחללה זונה (ויקרא כא, יד), שאם עשאן כולן חייב על כל אחת ואחת. ובפרק י' יוחסין (קידושין עז, א) שמצריך פסוק לחלק, זהו מפני שגוף אחד הוא. וכן פירש רש"י פרק בתרא דמכות (יח, א) דמעשר דגן תירוש ויצהר ובכור בקר וצאן ובכורים אע"פ שכלן כתובים בלאו אחד, לוקה על כל אחד ואחד, מאחר שמפורשים וכתוב בפסוק לא תוכל לאכול, עונה על כלם. אבל בשר מן החי ובשר מן הטריפה אינן מפורשים בפסוק בפירוש שנאמר לא תאכלו עונה על כלם:

ס״הואם תשאל מה בין זג וחרצן, נא ומבושל, רחים ורכב, שאור ודבש, אלמנה וגרושה וחללה זונה, שחייב על כל אחד ואחד. ואלו חלב שור וכבש ועז (ויקרא ז, כג) אינו חייב אלא אחת, ונקרא לאו שבכללות כדאיתא בפ"ק דכריתות (ד, א). וכן לחם קלי וכרמל לא לקי אלא חדא אי לאו משום יתורא. וכן מעשר דגן תירוש ויצהר לא לקי אלא חדא אי לאו משום יתורא כדאיתא בפ"ק דכריתות (ה, א). יש להשיב דזג וחרצן שתי שמות הן, וכן שאור ודבש וכן כלם. תדע, דכי אתי לאתרויי בהו צריך להזכיר כל אחד בשמו, אבל חלב שור וכשב ועז שם חלב [א'] הוא, וכן שם (ויקרא כג, יד) לחם קלי וכרמל שם חדא הוא, וכן מעשר, עד כאן לשונו:

ס״וואני ראיתי בירושלמי דנזיר בפרק ג' מינים (ו, ב), ממשמע שנאמר רכב איני יודע שרחיים בכלל, מה תלמוד לומר רחים ורכב, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. הנה למדת מתוך דברי רש"י ודברי רבינו יצחק בר שמואל שהם עמודי ההוראה, כי שאור ודבש שנים. וכן אתנן ומחיר שנים. ונא ומבושל שנים הם. וזג וחרצן שנים הם. ורחים ורכב שנים הם. ועמוני ומואבי שנים הם. וכל אחד מאלו נחשב לאו בפני עצמו, עד כאן דברי הסמ"ג:

ס״זאמנם הרב הגדול הרמב"ם רוח ה' דיבר בו, וכבר סילק מעליו את התלונות הנ"ל כאשר באו דבריו בארוכה בי"ד שרשים שהקדים למנין המצות. הנה בשורש התשיעי האריך במנין הזה, ובירר הדברים וסילת אותם כסולת נקיה. ותימה בעיני על הסמ"ג איך לא ראה או לא ידע דברי הרמב"ם ההם:

ס״חוזה לשונו שם בשורש הט', ומה שראוי שיחובר אל זה השורש מה שאני מספרו, והוא כי זה שאני אומר שראוי שימנו העניינים המצוה מהם והמוזהר מהם, הוא בתנאי שיהיה בענין המוזהר ממנו לאו ביחוד בכל ענין וענין או ראיה יאמרו אותה המעתיקים שהוא הבדיל הענין קצתו ומקצתו וחייב האזהרה בכל ענין מהם, אמנם כשיהיה לכל אחד כולל עניינים רבים הנה אז ימנה הלאו ההוא לבדו לא כל עניינים שיכלול אותו הלאו ההוא וזהו לאו שבכללות שאין לוקין עליו כמו שנברא עתה. וזה כי אמרו (ויקרא יט, כו) לא תאכלו על הדם, אמרו בפי' (סנהדרין סג, א) מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה, שנאמר לא תאכלו על הדם. דבר אחר, מנין לאוכל בשר קדשים קודם זריקת דם שהוא בלא תעשה, תלמוד לומר לא תאכלו על הדם, לא תאכל הבשר ועדיין הדם במזרק. ר' דוסא אומר, מנין שאין מברין על הרוגי בית דין, תלמוד לומר לא תאכלו על הדם. א"ר יוסי בר ר' חנינא, אזהרה לבן סורר ומורה מנין, תלמוד לא תאכלו על הדם. הנה אלה חמשה עניינים כולם מוזהר מהם, והם כולם נכללים תחת לאו אחד:

ס״טועוד אמרו (ברכות י, ב), מנין שלא יטעום כלום עד שיתפלל, תלמוד לומר (ויקרא יט, כו) לא תאכלו על הדם, לא תאכלו עד שתתפללו על דמכם. ובביאור אמרו בגמ' דסנהדרין (סג, א), על כולם אינו לוקה, משום דהוה לאו שבכללות, וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו. ובארו ג"כ כי לאו שבכללות הוא תרי או תלת איסורי מחד לאו, ואין ראוי שימנו כל אסור ואסור שכלל עליהם זה הלאו מצוה בפני עצמה. אבל ימנה הלאו לבדו שכולל אלו הדברים כולם ודמיון זה הלאו, כלומר לא תאכלו על הדם, אמרו ג"כ (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול, כי הוא ג"כ כולל עניינים רבים וזהו מין אחד ממיני הלאו שבכללות:

ע׳והמין השני שיבא לאו אחד יאסור דברים רבים עטופים קצתם על קצתם, והוא שיאמר לא תעשה כך וכך, וזה המין יחלק לשני חלקים, כי ממנו מה שבארו בתלמוד שהוא חייב מלקות על כל דבר ודבר מאותן הדברים העטופים. וממנו מה שאמרו שאינו חייב אלא אחת להיותו לאו שבכללות. ואותן הלאוין שבארו שהוא חייב על כל אחד ואחד, הם שנמנה כל דבר מהם מצוה בפני עצמה. ומה שבארו שהוא חייב אחת על הכל, נמנה אותו מצוה אחת כפי מה שהשרשנו בזה השורש שלא ילקה אחד שתי מלקיות על לאו אחד בשום פנים. וכשחייב בביאור בכל ענין וענין מאותם העניינים העטופים שלוקים על כל אחד ואחד וגם שעשאם כולם בבת אחת לוקה מלקיות הרבה, ידענו בהכרח שהם שמות הרבה וימנה כל אחד בייחוד:

ע״אואני אזכיר דמיונים רבים משני חלקי זה המין עד שיתבאר הענין המכוון תכלית הבאור. וזה אמרו יתעלה בשה הפסח (שמות יב, ט), אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, שאנחנו נמנה זה הלאו מצוה אחת ולא נמנה לא תאכלו ממנו נא מצוה אחת, ולא תאכלו מבושל מצוה אחרת, שלא יחד לכל ענין לאו בפני עצמו ולא אמר לא תאכלו ממנו נא, ולא בשל מבושל, אבל בא בלאו אחד כולל שני עניינים ועטף אחד מהן על האחר. ובפרק שני דפסחים (מא, א) אמרו, אמר אביי אכל נא לוקה שתים, נא ומבושל לוקה שלש. וזה כי הוא סובר שלוקין על לאו שבכללות, וכשאכלו נא עבר על שני לאוין, אחד מהן על אל תאכלו ממנו נא, והשני נלקח מכללא כי הוא אומר אל תאכלו אלא צלי, וכבר אכלו בלתי צלי. וכשאכלו נא ומבושל, לוקה לפי דעתו שלש. אחת על שאכלו נא, והשנית על שאכלו מבושל, והשלישי על שאכלו בלתי צלי. ואמרו שם על זה המאמר, ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי, חדא מיהא לקי. ואיכא דאמרי, חדא נמי לא לקי, משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה. כלומר אמרו יתעלה (דברים כה, ד) לא תחסום שור בדישו שהוא לאו אחד מזהיר מדבר אחד, ואולם לאו זה המזהיר משני דברים נא ומבושל אין לוקין עליו. וכבר ידעת שהתבאר בגמרא סנהדרין (סג, א) אין לוקין על לאו שבכללות, ולכן מאמר אביי הוא נדחה. והאמת שהוא לוקה אחת בין שאכלו נא ומבושל, או נא, או מבושל, אחת בלבד לוקה ולכן נמנה אמרו ית' אל תאכלו נא ובשל מצוה אחת:

ע״בושם (פסחים מא, א) נאמר ג"כ אמר אביי אכל זג לוקה שתים, חרצן לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש. ורבא אמר, אין לוקין על לאו שבכללות, רוצה לומר מכל אשר יצא מגפן היין (במדבר ו, ד) שיחשוב אביי שלוקין עליו:

ע״גוכן אמרו ברביעי דמנחות (נח, ב), המעלה שאור ודבש ע"ג המזבח, אמר אביי לוקה משום שאור, ולוקה משום דבש, ולוקה משום עירוב שאור, ולוקה משום עירוב דבש. רצה לומר, שאמרו כל כולל שני דברים, שלא יקרב לבדו, ושלא יקרב דבר נערב ממנו איזה שעור שיהיה, וזה כלו על שרש דרכו שסובר שלוקין על לאו שבכללות. ונאמר שם, רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי, חדא מיהא לקי. ואיכא דאמרי, חדא נמי לא לקי, משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה:

ע״דואחר שהתבאר שאמרו אל תאכל ממנו נא ובשל מצוה אחת, וכן כל לאוין שבאו באסור כל היוצא מהגפן על הנזיר מצוה אחת מפני שהם כולם פרט, כמו שהתבאר בגמרא. וכן אמרו, כי כל שאור וכל דבש (ויקרא ב, יא) מצוה אחת. כן נמנה ג"כ לא יבא עמוני ומואבי (דברים כג, ד) מצוה אחת. וכן אמרו (שמות כב, כא) אלמנה ויתום לא תענון, וכן אמרו (דברים כד, יז) לא תטה משפט גר ויתום, וכן אמרו (שמות כא, י) שארה כסותה וענתה לא יגרע, נמנה כל לאו מהם מצוה אחת. רצה לומר כי כל אחד מאלו הלאוין הוא כאמרו אל תאכל ממנו נא ובשל מבושל. וכמו כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו בשוה אין הבדל ביניהן. וכן אמרו (דברים כג, יט) לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב הוא לאו אחד. וכן אמרו (ויקרא י, ט-יא) יין ושכר אל תשת וגו'. ולהבדיל ולהורות. כלומר הזהרו בלאו אחד מהכנס למקדש או להורות בתורה והוא שתוי, וזהו חלק אחד מחלקי המין השני ממיני לאו שבכללות:

ע״ההחלק השני הוא כמו מלת זה החלק בשוה, אבל הוא בפירוש המקובל, כי כל דבר ודבר מן הדברים העטופים לוקין עליו בפני עצמו, והוא כשיעשה אותם כולם אפילו בבת אחת לוקה על כל אחד ואחד באזהרה מיוחדת. מזה אמרו (דברים יב, יז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תרושך ויצהרך, אמרו בכריתות (ד, ב), אכל מעשר דגן תרוש ויצהר חייב על כל אחד. והוקשו ואמרו, וכי לוקין על לאו שבכללות. והיתה התשובה, קרא יתירה כתיב, מכדי כתיב (דברים יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך כו', למה לי למהדר לא תוכל לאכול בשעריך. וכי תימא ללאו, א"כ נימא קרא לא תוכל, למה ליה למיהדר למכתבינהו לכולהו. שמע מינה לחלק. ושם התבאר אחר השקלא והטריא שאמרו, וקלי (ויקרא כג, יד), לא היה צריך לאמרו שהוא לחם, אמנם נזכר לחלק שהוא חייב מלקות על קלי בפני עצמו, ובעבור שאמרו בתלמוד על אופן הדחייה שלא יתחייב מלקות על קלי בפני עצמו, כי אמנם נזכר לזה ויהיה חייב על לחם וקלי וכרמל מלקות אחת. והשיבו למאי הלכתא כתביה רחמנא לקלי באמצע, לומר שאם אכל לחם וקלי וכרמל חייב על כל אחד ואחד. וע"ז ההקש בעצמו אמרו יתעלה (דברים יח, י-יא), לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. שכל אחד מאלו הדברים המנויים הוא לאו בפני עצמו, ואינו כולם מן החלק הראשון משני חלקי המין השני. הראיה על זה, אמרו באמצע מעונן ומנחש, וכבר נתבאר בכל אחד מהם לאו בפני עצמו, והוא אמרו אחר שנזכרו מעונן ומנחש במקרא אחד, כן כל אחד בפני עצמו. והוא אמרו (ויקרא יט, כו) לא תנחשו ולא תעוננו, וכמו שמנחש ומעונן יצא לחלק, כך יתחלקו אותם שלפניהם ואחריהם כמו מעונן ומנחש, כמו שבארנו בלחם וקלי וכרמל:

ע״ווכבר טעה זולתינו בזה הענין, אם בעבור שלא השיגה דעתו לאלו העניינים כולם, או שהוא שכח בהם ומנה. אמרו בכהנים (ויקרא כא, ז), אשה זונה וחללה לא יקחו, ואשה גרושה מאישה מצוה אחת, וכבר התבאר לנו בגמרא דקדושין (עז, א) שחייב על כל אחת ואחת אפילו באשה אחת, כמו שנתבאר במקומו (לא תעשה קסז). ואנחנו נרחיב לו התנצלות במנותו זונה וחללה מצוה אחת, כי היא חשב לאו שבכללות, והיה אצלו במחשבתו אמרו אשה זונה וחללה לא יקחו כמו אמרו (שמות יב, ט) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, ולא ידע כי זה לחלק, וזה אינו לחלק, כמו (ויקרא א, יז) שלא יבדיל. כמו כן באמרו ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכן אמרו שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ולא אתפוס אותו בכמו כן. אמנם מנותו גרושה בכלל זונה וחללה, ושם הכל מצוה אחת. והנה אין לו טענה בזה כלל, שהוא כלומר גרושה בפני עצמה מבואר, והוא אמרו אשה גרושה מאישה לא יקחו. הנה כבר פי' זה השרש הגדול רצה לומר לאו שבכלות. ובארנו ספקותיו והודענו מה ממנו לחלק, ומה ממני ללאו שבכללות לבד שאין חייבים עליו אלא אחת, ושהדבר שהוא לחלק ממנה במצות הרבה, ואשר איננו לחלק ימנה במצוה אחת, ושים זה השורש כולו כנגד עיניך תמיד כי הוא מפתח גדול לאמת מניין המצות, עד הנה דברי הרב ז"ל:

ע״זהנה עיניך הרואות שגירסת הרמב"ם היא הפוכה מגירסת הסמ"ג בפלוגתת אביי ורבא זה שלש פעמים, ומהפך אביי לרבא ורבא לאביי בשלשתן, בנא, ומבושל, ובזג וחרצן, ובשאור ודבש, והלכתא כרבא דסבירא ליה לגרסת הרמב"ם דאין לוקין על לאו שבכללות וכאיכא דאמרי הראשון דאמר חדא מיהא לקי. וגירסת הרמב"ם היא יותר מחוורתא מגירסת הספרים, דגרסת הספרים קשה דמקדים דברי רבא לדאביי, ובכולא תלמודא מוקדמין דברי אביי לרבא:

ע״חועוד מדמצינו בפלוגתתם דנא ומבושל, דיש סייעתא לזה האומר דאין לוקין אלאו שבכללות בזה וחדא מיהא לקי, דאיתא שם (פסחים מא, ב), תנו רבנן אכל כזית נא מבעוד יום פטור, משחשיכה חייב כו', ולא קתני חייב שתים, שמע מינה דאין לוקה שתים משום שהוא לאו שבכללות וחדא מיהא לקי כאיכא דאמרי הראשון, ובודאי כך סבירא ליה לרבא דהא קי"ל (ב"ק עג, א) הלכתא כרבא בכל מקום לגבי אביי חוץ מיע"ל קג"ם, ובודאי דברי רבא אתיין כהברייתא. ומדפלוגתא דנא ומבושל, מוכח דרבא הוא האומר אין לוקין על לאו שבכללות, ממילא רבא הוא ג"כ האומר כן בשאור ודבש וזג וחרצן. הנה נראית עין בעין כי גרסת הרמב"ם עולה יפה ורבא סבירא ליה כהברייתא, והלכתא כוותיה:

ע״טומה שהרב ז"ל כללינהו ביחד נא ומבושל, וזג וחרצן, ושאור ודבש, אל תטעה שכולם בחדא מחתא מחתינהו, דזה אינו, שהרי במנין המצות מונה הרב לנא ומבושל ללאו אחד, וכן שאור ודבש ללאו אחד, אמנם זג וחרצן מונה זג לבדו למצוה אחת, וכן חרצן למצוה אחת, והטעם שכללינהו הרב לשלשתן ביחד, משום דבתלתא אלה פליגי אביי ורבא בשוה, והלכתא כרבא וכאיכא דאמרי הראשון דחדא מלקי, ואין לוקין על לאו שבכללות שבהן. כי בכל אחד מג' אלה יש בו לאו שבכללות ואין לוקין עליו. כמו בנא ומבושל יש בו לאו כולל כל שני האסורים והוא כי אם צלי אש, שאם היה אומר הפסוק אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ושותק מנא ומבושל, היינו מבינים כי נא ומבושל אסור כיון שאינו מותר כי אם צלי אש. וכן בשאור ודבש יש בו לאו שבכללות, דמדקאמר כל שאור דמשתמע מיניה שאור ועירוביו, וכן כל דבש וכמו שפירש רש"י ז"ל שם במנחות (נח, ב) שכתב (ד"ה לאו שבכללות) גבי פלוגתא דאביי ורבא דקאמר רבא אין לוקין על לאו שבכללות, י"ל לאו שבכללות כל שאור דמשתעי מיניה שאור ועירוביו, וכן כל דבש דמשתעי מיניה דבש ועירוביו. אבל אי לאו כל, משום שאור ודבש שכתב לך באזהרה אחת לא מקרי לאו שבכללות, דלאו אכל חדא וחדא מהדר, והכי משתמע במסכת נזיר (לח, א) גבי (במדבר ו, ד) מכל אשר יעשה מגפן היין, עד כאן לשונו:

פ׳אלמא דגם בשאור ודבש יש בו לאו שבכללות וגם בנזיר יש בו לאו שבכללות והוא מכל אשר יעשה מגפן היין, נמצאים אלו השלשה שוים לענין זה שבכולם יש בו לאו שבכללות, ובשלשתם נפלה המחלוקת בין אביי ורבא אם לוקין על אותו הלאו שבכללות שבהם, והלכה כרבא שאין לוקין על אותו הלאו שבכללות שבהן, כי אם על פרט ופרט מפרטי האסורים, שאינו לוקה על נא לבדו כי אם מלקות אחת, או על מבושל לבדו מלקות אחת לבד, וכן על שניהם ביחד אינו לוקה כי אם אחת על שניהם, אבל אינו לוקה על הלאו שבכללות שבו שאכלו בלתי צלי. וכן על שאור לבדו אינו לוקה כי אם מלקות אחת, וכן על דבש לבדו מלקות אחת, וכן על שאור ודבש יחד מלקות אחת. אבל אינו לוקה על התערובות דאתרבי מכל שאור ומכל דבש שהוא הלאו שבכללות שבו:

פ״אוכן על זג וחרצן וכל אחד מפרטי האסורין שבנזיר אינו לוקה כי אם אחת על כל פרט ופרט מהם, ואם אכל כל פרטי האסורים ביחד לוקה. אבל אחד מהן, כגון דאכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש, משום לאו דלא יחל (במדבר ל, ג) כדאיתא שם בנזיר (לח, ב), אבל אין לוקה על לאו שבכללות שהוא מכל אשר יעשה מגפן היין (במדבר ו, ד):

פ״בהרי ששלשה אלו הדברים שוין לענין זה שאין לוקין על לאו שבכללות שבהם, ולכן הביא הרב ז"ל חרצן וזג עם אלו השנים יחד עם נא ומבושל ושאור ודבש, לפי שבשלשתן נפלה המחלוקת בין אביי ורבא ובשלשתן הלכתא כרבא דלא לקי אלאו שבכללות שבהם. ולכן הביא ענין זג וחרצן עמהן דנא ומבושל, ושאור ודבש, ולא הביאו עם המין השלישי. גם כי דומה לו בקצת במה שלוקין על כל פרט מהאסורין אפילו בהיותן יחד, כמו שלוקין על פרטי המין השלישי אפילו בהיותן יחד. אמנם לא הביא הרב חרצן עם נא ומבושל ושאור ודבש לעשות משלשתן יחד יסוד מוסד להביא מכולם ראיה על הלאוין האחרים כמו עמוני ומואבי, ואתנן ומחיר, ואלמנה ויתום ודומיהם, כי על כל אלו לא הביא להם ראיה כי אם מהשנים שהם נא ומבושל, ושאור ודבש:

פ״גתדע שכן הוא, שהרי הרב ז"ל כתב שם זה לשונו, ואחר שהתבאר וכו' עד ר"ל כי כל א' מאלו הלאוין הוא כאמרו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, וכאמרו כי כל שאור ודבש לא תקטירו, ואין הבדל ביניהם עד כאן:

פ״דראה והביטה כמה דקדק הרב ז"ל, שאחרי שהזכיר בראש דבריו כל הג' יחד נא ומבושל, שאור ודבש, וזג וחרצן, חזר בסוף דבריו לומר שכל שאר הלאוין אלו שהביא אח"כ דומים לאלו השני לאוין לבד שהם נא ומבושל, ושאור ודבש, בלי הבדל כדי שלא נטעה לומר שדומה לכל הג' דהיינו גם לזג וחרצן, כי זה אינו דהא על לאו דזג לוקין, וכן על לאו דחרצן אפילו בהיות שניהן יחד ונמנין שתי מצות. מה שאין כן בנא ומבושל, ושאור ודבש, וכן באתנן ומחיר, ובעמוני ומואבי ודומיהם, שאין לוקין כי אם אחד על כל פרטי איסוריהם אפילו בהיותם כולם יחד. ופרטי כל לאו מהם אינם נמנים כי אם מצוה אחת, כי כן לוקין על אתנן ומחיר, ובעמוני ומואבי ודומיהם שאין לוקין כי אם אחד על כל פרטי איסוריהם אפילו בהיותם כולם יחד. ופרטי כל לאו מהם אינם נמנים כי אם מצוה אחת, כי כן לוקין על אתנן ומחיר אחת לבד. וכן על שאור ודבש אחת לבד. כן אין לוקין על כל פרטי אסורי הלאוין שהם מזה המין השני כי אם אחת לבד, אף בעשותן כולם ביחד:

פ״האמנם קשה מאי טעמא באמת מה נשתנו זג וחרצן ללקות על כל אחת מהם בעשותן יחד, ושעל כן נמנים כל אחד בפני עצמו. ומצאתי בספר כתר תורה שכתב וזה לשונו, לפי שבשני אלו הלאוין דנא ומבושל, ושאור ודבש, אין בהם יתור בפסוק כדי שנאמר שהלאו חוזר ועונה על כל אחד מפרטי האסורין ואפילו בהצטרפותם יחד, כמו שיש יתור בפסוקי הנזיר לומר שחייב על כל אחד מפרטי האסורין בין בהתחלקותם בין בהצטרפותם:

פ״והביאור לזה, כגון נא ומבושל שהיה לו לפסוק לשתוק מנא ומבושל ולומר אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש, והיה מובן ממנו כי אם נא ומבושל ובכל אופן שיהיה זולת צלי אש אסור, נא ומבושל דכתב רחמנא למה לי. אלא לומר שחייב אנא לבדו, ואמבושל לבדו, בהיות כל אחד מהם בפני עצמו. ואע"ג דבפרק כל שעה (פסחים מא, ב) מצריכי קראי דנא ומבושל, נא למעוטי אכלו חי שאינו חייב, ובשל מבושל למעוטי שבשלו כל צרכו כגון דשויה חרוכה, או לרבויי בשלו בשאר משקין, או שבשלו ואח"כ צלאו, או שבשלו מבעוד יום כדדריש רבי בברייתא, אי לזה הוי ליה למכתב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש דכתב רחמנא למה לי. אלא ודאי ללאו אתא לחייב על נא לבדו ועל מבושל לבדו:

פ״זואם תאמר הא אכתי אצטריך כי אם צלי לחי ומבושל בחמי טבריא. ויש לומר מדכתיב לעיל מיניה (שמות יב, ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש, מזה הפסוק היו מבינים שאין אוכלין אותו לא חי ולא מבושל:

פ״חוא"ת אכתי אצטריך כי אם צלי אש ללאו לחיוביה על חי ועל מבושל בחמי טבריא. הא ליתא, דהא אינו לוקה אחי ואמבושל בחמי טבריא, כדתניא התם (פסחים מא, א) יכול יהא לוקה, תלמוד לומר נא ומבושל אמרתי לך ולא חי. א"כ לעולם לשתוק קרא מכי אם צלי אש שכתוב בפסוק שני, כיון שכבר כתב בפסוק ראשון ואכלתם את הבשר בלילה הזה צלי אש שממנו היינו מבינים שאין אוכלים אותו לא חי ולא מבושל בחמי טבריא, אלא כי אם צלי אש דכתב בפסוק שני לא בא אלא ללאו, פירוש לחיוביה לאו על נא לבדו בהאכל בפני עצמו, ועל מבושל לבדו ג"כ, ומדלא כתיב בפסוק לאו יתר פירוש דלא כתיב אל תאכלו ממנו נא ולא בשל מבושל, שמעינן מיניה דאינו חייב כי אם אחת על שתיהן אם אכלן ביחד. וגם בשאור ודבש הוי ליה לקרא למכתב כי כל שאור ודבש לא תקטירו ממנו אשה לה', וכל דכתב רחמנא (ויקרא ב, יא) גבי דבש יתיר, למה לי. אלא לחייב אשאור לבדו, ואדבש לבדו, שבהקטר כל אחד מהם בפני עצמו חייב על כל אחד מהם:

פ״טוא"ת והרי כולהו אצטריכו כי כל דשאור ואפילו כל דדבש, כדתניא בברייתא התם בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות נח, א) שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין תלמוד לומר כל. ערוב מנין, תלמוד לומר כי. ואצטריך נמי כל דדבש, דתניא (שם) אם נאמר כל שאור למה נאמר כל דבש, ואם נאמר כל דבש למה נאמר כל שאור, מפני שיש בשאור מה שאין בדבש, ויש בדבש מה שאין בשאור. שאור הותר מכללו במקדש, דבש לא הותר בכללו במקדש. דבש הותר בשירי מנחות, שאור לא הותר בשירי מנחות. ומפני שיש בשאור מה שאין בדבש ויש בדבש מה שאין בשאור הוצרך לומר כל בשאור, והוצרך לומר כל בדבש. פירוש, שאין אנו יכולים ללמוד אחד מחבירו ולכן הוצרך לומר כל שבשניהם. אלמא גם כל דדבש אצטריך ולא יתיר הוא לחייב לאו על כל אחד מהם בהיותו בפני עצמו. וי"ל דאם כן ה"ל לקרא לכתוב כי כל שאור כל דבש לא תקטירו, וכל דכתב רחמנא למה לי ו' יתיר, אלא לחלק. כלומר לחייב על כל אחד בפני עצמו, על השאור בפני עצמו, ועל הדבש בפני עצמו:

צ׳ומדלא כתיב בהו לאו יתיר, דלא כתיב כל שאור לא תקטירו וכל דבש לא תקטירו, ילפינן דלא לקי אלא חדא אתרווייהו בהדי הדדי. וליכא למימר דכתיב ביה לאו יתיר ברישיה דקרא, דכתיב (ויקרא ב, יא) כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וגו'. דהא אותו לאו אצטריך לחייב על כל מעשה יחידי שבמנחה, כדתניא בפסוק הנזכר (שם ו, י) לא תאפה חמץ חלקם, מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר (שם ב, יא) לא תעשה חמץ. לפי שנאמר לא תעשה חמץ, יכול לא יהא חייב אלא אחת על כולם, תלמוד לומר לא תאפה, אפיה בכלל היתה ולמה יצאתה, להקיש אליה מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבים עליה בפני עצמה, אף אני אביא לישתה ואפייתה וכל מעשה יחידי שבה לאתויי קטוף שהוא מעשה יחידי וחייבים עליה בפני עצמה כו'. נמצא שאין בשאור ודבש כי אם לאו אחד לשניהם יחד, ושניהם נמנים מצוה אחת כיון דלית בהו לאו יתירא:

צ״אתפשוט מכל האי, דכל היכא דפרטי האסורין מפורשין בפסוק ויש בו יתור, אותו היתור בא לומר שחייבין כל פרט בפני עצמו. אבל בהיותם יחד פרטי האסורין אינו לוקה כי אם אחת על כולם הואיל ואין בפסוק כי אם לאו אחד שאין בו לאו יתר. אבל אם יש בו לאו יתר, לוקה ג"כ על כל פרט מהאסורים, בין בהיותם יחד, בין בהיות כל אחד בפני עצמו:

צ״בולכן הרב ז"ל בנא ומבושל, ושאור ודבש, שיש בהן יתור בפסוק ואין יתור בלאו, פסק שחייב על כל פרט מהאסורים בהיותו בפני עצמו מפני היתור. ובהיות פרטי האסורין ביחד, אינו חייב כי אם אחת. וכן ביאר הרב בדבריו שהעתקתי לעיל וזה לשונו, והמין השני שיבא לאו אחד יאסור דברים עטופים כו', עד ולא נמנה לא תאכלו נא מצוה אחת ולא תאכלו מבושל מצוה אחרת, שלא ייחד לכל ענין לאו בפני עצמו, עד כאן:

צ״גאמנם בנזיר נמצאו בו שני דברים, יתור בפסוק, ויתור בלאוין, לכן פסק הרב ז"ל שחייבין על כל פרטי אסורין בין בהיותן יחד בין בהיותן בפני עצמה ומנה כל אחד מצוה בפני עצמה שיש בפסוק לאוי יתירים שחוזר על כל אחד מהאסורים:

צ״דתדע שכן הוא, שהרי בנזיר דרשינן פרט וכלל ופרט מה שלא דרשו כן באלו השנים נא ומבושל, ושאור ודבש, דדרשינן פרק ג' מינין (נזיר לד, ב), מיין ושכר (במדבר ו, ג) יזיר, פרט. מכל אשר יעשה מגפן היין, כלל. מחרצנים ועד זג, חזר ופרט. הרי שמצד יתור הפסוק דרשו פרט וכלל ופרט בנזיר, מה שלא דרשו כן בנא ומבושל ושאור ודבש, לפי שיש יתור בפסוקים ויש יתור בלאוין, דכתיב (במדבר ו, ג-ד) מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל. כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל. הרי שיש יתור בפסוקים, דהואיל ונאמרו כל פרטי האסורים בפירוש בפסוק יין וענבים לחים ויבשים זג וחרצן, מכל אשר יעשה מגפן היין למה לי. אלא לחייב על כל אחד ואחד מפרטי האסורים בפני עצמו. והוי מצי למכתב זמנא חדא לא ישתה, וזמנא חדא לא יאכל, והוה אמינא דלקי על כל שתיה ועל כל פרט מהאכילה בהיותו בפני עצמו, לא ישתה לא ישתה, לא יאכל לא יאכל, תרי זימני למה לי. אלא לחייב לאו על כל אחד ואחד מפרטי האסורין ואפילו בהיותן יחד:

צ״הואין להקשות על הרב ז"ל, למה לא מנה רחים ורכב (דברים כד, ו) שתי מצות כיון שלוקין על שניהם, כדאיתא במציעא בפרק המקבל (קטז, א) דתניא התם כוותיה דרב יודא, חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב שתים. זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת. ומאי שנא מזג וחרצן דמנינהו לשני לאוין. כבר מתורץ ממה שנתבאר לעיל דבנזיר נמצאו ב' יתורין יתור בפסוק ויתור בלאוין, משא"כ ברחים ורכב דלא כתיב בהן אלא לאו אחד:

צ״ווכתב בספר כתר תורה וזה לשונו, ומה שלא הביא הרב ז"ל לאו דרחים ורכב עם אותן הלאוין שמביא במין השני דבלאו שבכללות, כגון (דברים כג, ג) עמוני ומואבי, אתנן ומחיר (שם כג, יט), יתום ואלמנה (שמות כב, כא) ודומיהן, שדומים כולם לנא ומבושל, ושאור ודבש, ונראה ג"כ רחים ורכב דומה אליהם. לפי שאינו דומה אליהם מכל וכל. גם כי דומה אליהם במה שנמנים רחים ורכב מצוה אחת כמוהם, יש הבדל ביניהם. כי כל אלו שמביא הרב ז"ל לאותו המין השני, אם עשה כל פרטי האסורים ביחד אינו לוקה כי אם אחד. כגון אם אכל נא ומבושל ביחד, אינו לוקה כי אם אחד. וכן קטנה בת ג' שנים שהשיאה אביה ומתו גם שניהם אביה ובעלה והיא קטנה, שנקראת אלמנה ויתומה בלאו אחד הוא המענה אותה (שמות כב, כא). וכן שאר כסות ועונה (שם כא, י) בלאו אחד הן. וכן באו שנים על אשה אחת עמונית או מואבית, או אחד מהם עמוני ואחד מהם מואבי, ונתעברה והולד נשא בת ישראל, אין חייבת שתים משום עמוני ומואבי. וכן אם הביא לקרבן טלה אחד שהוא אתנן זונה ומחיר כלב, אינו חייב כי אם אחת. מה שאין כן ברחים ורכב שלוקין על רחים, ולוקין על רכב, הן לכל אחד בפני עצמו, הן בהיותן שניהן ביחד:

צ״זוא"ת מאי שנא רחים ורכב מאינך דלוקין שתים אפילו בהיותן יחד. יש לומר דטעם גדול יש לו לרב ז"ל, דהכא איכא לספוקי ולומר כיון דאין מלאכה אחת נגמרה כי אם בשני הכלים יחד דילמא בתר המלאכה אזלינן ואינו חייב עד שיחבול שניהן, לכך כתיב רחים ורכב לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. דאי לא תימא הכי, רחים ורכב דכתיב רחמנא למה לי, לימא קרא ורכב והוא הדין לרחים. אי נמי לימא קרא לא יחבול כלי אוכל נפש, ולשתוק מכי נפש הוא חובל. אלא ודאי כתב רחים ורכב לחייב על כל אחד מהם אפילו בהיותם יחד, וקמ"ל קרא דבתר כלי לבדו אזלינן ולא אזלינן בתר המלאכה, וכל כלי שיש לו בן זוג נקרא שפיר כלי אפילו אין בן זוגו עמו:

צ״חוכל היכא דאיכא לספוקי מבאר קרא, כדאשכחן בשריטה (מכות כ, א) שבבת אחת ביד אחת נעשה ה' שריטות. ואיכא לספוקי כיון ששרטן כולן ביד אחת בבת אחת אינו לוקה כי אם אחד דבתר היד אזלינן, או דלמא כיון שהם ה' שריטות לוקה ה'. לכן ביאר הפסוק (ויקרא כא, ה) שרטת יתירא לחייב על כל שריטה ושריטה, וביאר מפני הספק. כן הדבר ברחים ורכב שהוצרך הפסוק לבאר מפני הספק:

צ״טאבל בנא ומבושל, אין לומר לשתוק ממבושל ויאמר נא לבדו. וכן אין לומר יאמר עמוני, שממנו אני מבין מואבי. וכן לא נבין מאתנן זונה, מחיר כלב. ולא יתום, מאלמנה. ולא דבש, משאור. וכן אין לומר בשום אחד מהם יאמר האחד וישתוק מחבירו, שכל אחד מהם הוא דבר בפני עצמו ואינו דומה לחבירו, לכך הוצרך הפסוק לפרט אותם כולם:

ק׳אבל רחים ורכב למה הוצרכו שניהם, יאמר הרכב וה"ה לרחים. או יאמר אחד מהם והוא הדין לחבירו וכדלעיל. אלא ודאי לכך כתב שניהם יחד, לחייב על כל אחד מהם בפני עצמו אפילו בהיותם יחד. ואע"פ שאין המלאכה נגמרת אלא ע"י שניהם, ואע"פ שלוקין על שניהם יחד שתים, בזג וחרצן אינם נמנים שתי מצות כזג וחרצן, לפי שיש בהם לאו יתר בזג וחרצן:

100

ק״אוליכא למימר שבא יתור הפסוק דרחים ורכב לחלק הלאו על כל אחד מהם, וכדאמרינן בלחם וקל וכרמל שבא היתור בהם לחלק ולומר שהלאו חוזר על כל אחד ואחד מהם, דהוי כאלו הלאו כתוב בכל אחד ואחד מהם. דהתם אין ספק לספוקי, ולכן אמר שבא היתור לחלק לכל אחד ואחד לחלק מהם. אבל הכא דאיכא ספק לספוקי, אנו אומרים שבא היתור להסיר הספק דומיא דיתור דשרטת. ומכל מה שכתבנו עיניך תחזינה מישרים שמסולקים כל ההשגות של הסמ"ג:

101

ק״בוהכלל העולה מכוונת הרב ז"ל, שהלאו שבכללות נחלקים לג' מינין. המין האחד הוא הלאו שבכללות שאין לוקין על שום אחד מפרטי אסוריו כלל, אלא שעוברים לבד אלאו. המין אסוריו השני הוא, שלוקין על כל פרטי אסורין מלקות אחד לבד, בין בהתחלקותם בין בהצטרפותם. המין הג' הוא, שלוקין כל כך מלקיות כפי פרטי האסורין בין בהתחלקות בין בהצטרפות:

102

ק״גודמיון המין הא' הלאו שלא תאכלו על הדם שפירש הרב כל פרטי אסוריו כדלעיל. וכן הוא מאותו המין לאו דלפני עיור לא תתן מכשול שנפרטים ממנו אסורים רבים. אמרו רז"ל (ספרא קדושים) ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י, יד), לפני סומא בדבר כו', היה שואל עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת. ותניא ר' נתן אומר, מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, שנאמר ולפני עור וגו', כדאיתא בע"ז פ"ק (ו, ב), ובמציעא פ"ק (צ"ל דף עה, ב) אמר רב יודא אמר רב, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, עובר משום ולפני עיור וגו'. ובפרק אלו מגלחין (מו"ק יז, א), אמתיה דר' חזיא לההוא גברא דהוה מחי בנו הגדול. אמרה, להוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום לפני עיור וגו'. הרי שנפרטים הרבה אסורים מלאו הזה ואינם מפורשים בפסוק כלל, רצוני לומר דלא מפרש בקרא דמיירי משיא עצה שאינה הוגנת, ולא שמושיט כוס לנזיר כו', ולא שמלוה בלא עדים, ולא שמכה בנו הגדול, אלא שיצאו מזה הלאו כל אלו האסורים ולא פירשו בפסוק, ואין לוקין על שום אחד מפרטי אסורים ואפילו עשאן כולן בבת אחת אינו לוקה כלל. וכן לאו דלא תאכלו על הדם, הוא כמוהו. וכן בכיוצא בהן הוא לאו שבכללות שאין לוקין עליו כלל:

103

ק״דהמין השני מהלאו שלוקין על כל פרטי אסוריו מלקות א' לבד בין בהתחלקותם בין בהצטרפותם, הם הלאוין שפירשו בהן האסורין ויש יתור בפרטי האסורים לחייב מלקות על כל פרט מהם, כגון נא ומבושל ושאור ודבש שאין בהם לאו יתר כי אם לאו אחד. וכן אתנן ומחיר, יתום ואלמנה, עמוני ומואבי ודומיהם. ובזה המין ג"כ אין מונין כל פרטי האסורים שבלאו אחד ממנו כי אם מצוה אחת, כיון שאין לאו בפסוק:

104

ק״ההמין השלישי הוא שלוקין כל כך מלקיות כפי פרטי האסורים, בין בהתחלקות בין בהצטרפות, כגון חרצן וזג וכל פרטי האסורים שבנזיר, וכל פרט מאלו נמנה מצוה אחת, לפי שיש בפסוק לאוין יתירים, ומזה המין הוא מעשר דגן תירוש ויצהר שכל פרט מהם נמנה למצוה אחת, לפי שהוכפלו הפרטים בפסוק לומר שלוקין על כל אחד מהם. וכן מעונן ומנחש כו' וכן לחם קלי וכרמל, וכן אלמנה וגרושה וחללה זונה, בכל אלו הוכפלו הפרטים בהם לומר שלוקין על כל אחד מהם, וכל אחד מהם נמנה מצוה בפני עצמו:

105

ק״והנה נתבארו כל דברי הרב ז"ל באר היטב במנין המצות, ולא נפל דבר ארצה מכל דבריו, כולם נכוחים אמתיים. על כן נלך בעקבותיו בחקותיו ותורותיו ולא נטה ימין ושמאל מארחותיו, כי דרכיו נעימים וכל נתיבותיו:

106

ק״זאשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'

107