שני לוחות הברית, תורה שבכתב, כי תבוא, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Ki Tavo, Torah Ohr
א׳המצוה הכוללת כל המצות הנזכרות בפרשה זו (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו. כי מאחר שהאדם נעשה בצלם קונו יתברך, על כן מחויב להדמות לו בכל מה דאפשר וללכת בדרכיו, וצריך להשלים איבריו הגשמיים שלכל אבר מצוה מיוחדת לו, ונפשו בטוב תלין כאשר ילך בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה כו', זהו פירוש כל זמן שבני עושין כסדר הזה (ר"ה יז, ב), מדלא קאמר יאמרו כסדר הזה, שכמה פעמים אנו אומרים הסדר והעון אינו נמחק, אלא צריך לעשות כמעשיו, והלכת בדרכיו, ואז האדם נעשה מרכבה, כי הבנין של אדם כביכול כדמות בנין העליון שהוא שבע צורות קדושות, ב' זרועות, ב' שוקיים, גוף, וברית, והאשה מאיש לוקחה והיו לאחד, הרי נגד ז' הבנין, ואח"כ הראש בו המוח והחיך והלשון כנגד ג' ראשונות שהם חשובות כאחת הרי אם מקדש את עצמו הוא כביכול כדמות העליון:
1
ב׳וזהו שרמז הפסוק (דברים כו, יט) ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת, נודע כי שם ותפארת הוא הבנין השלם, כי הם ד"ו פרצופין, ותהילה היא בינה כמו שהאריך הפרדס בערך תהלה רומז לג' ראשונות החשובות כאחת והם ראש הבנין. ובזה מתורץ למה בברכה הוזכר עליה פעם אחת כמו שאמר ולתתך עליון, ובקללה אמר (דברים כח, מג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, הזכיר ב' פעמים עליההגה"העל דרך הפשט, גם בהגר אינה רק עליה אחת. כיצד, כשהיו ישראל דבקים בקונם היו הם למעלה מן הכל, והנה פורענות ישראל לא היו שווים. כשלא קלקלו כל כך היו ישראל נשארו במדינתם בארץ המבורך נשאר במדריגתם, ולא היה להם עונש רק הגר שהיה מקודם תחתם עלה למעלה למעלה מהם בהשפעה מרובה, נמצא צריך הגר לעלות ב' מעלות קודם שיעלה מעלה אחת על ישראל, דהיינו עליה אחת שעולה מלמטה להיותו שוה למעלת ישראל, ואחר כך עליה שניה שעולה למעלה מהם. אמנם לא עלה אלא מעלה אחת על הישראל. וכשגבר החטא אז היה העונש בישראל, ונתקיים ואתה תרד מטה מטה, כי מעלת הגר נשאר במקומו, וישראל ירדו למטה למטה, דהיינו למטה אחת להיות שוה לו, ולמטה שניה להיות תחתיו. וכענין הזה פירשתי (חולין ס, ב) בקטרוג הלבנה שאמרה, רבונו של עולם, מפני שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי. וקשה לכאורה, אלא מאי, החמה תתמעט, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. אלא הלבנה אמרה, רבונו של עולם, היה לך להניחני במקומי, להעלות החמה למעלה ממני, ואז לא היינו גם כן שוים בכתר אחד, וק"ל:, הלא מדה טובה מרובה ממדת פורענות. אלא מעלה מעלה הוא פרט, ואין ריבוי אלא למעט כי יהיה לגר מעלה ועוד מעלה ולא יותר. אבל לתתך עליון הוא כלל הכולל כל העליות:
2
ג׳ומאחר שתכלית האדם להדמות לעליון, על כן אף עניינים הגשמיים שלו והמה חול ולא קודש לכאורה, צריך להיות חולין שנעשו על טהרת הקודש. לא מבעיא זיווג האדם להוליד שלכאורה חוש המישוש חרפה, מכל מקום אדם המקדש את עצמו להוליד בדומה להרבות הדמות העליון, אז הוא ממש הולך בדרכי ה' בסוד זיווג העליון להוליד נשמות, וג' שותפין באדם כו' (קידושין ל, ב), והארכתי בקדושת הזיווג (שער האותיות אות ק') באורך במקומו, והוא ענין גדול ונפלא כמו שאמר הקב"ה (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו, כן הוא עושה למטה, ובתנאי כשהוא מסטרא דקדושה:
3
ד׳אלא אפילו ענייני אכילה ושתיה במקדש אדם את עצמו כמו שהארכתי באורך בענין קדושת האכילה (שער האותיות אות ק'), אז המאכל הוא בסוד הקרבן, והשתיה בסוד יין לנסכו, ומוזכר אצל הקב"ה בסוד הקרבן אכילה ושתיה כמוזכר בפסוק (שה"ש ה, א) באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים, והאריך בזוהר בפרשת ויקרא (ח"ג ג, ב) ובמקומות אחרות בביאור פסוק זה על ענין הקרבנות. וסוד האכילה היא ההתעוררות התחתון העולה מלמטה למעלה לריח ניחוח, וכן אכילת הצדיקים תהיה אכילה רוחניית נהנין מזיו שכינה וניזונין מזיו שכינה, וכלי הגוף שהם כלי האכילה יהיו מזדככים ומאירים ויהיו מוכנים לקבל האכילה הרוחניות הזה. והרמב"ם שמיאן להאמין בשכר הנצחיי לאחר תחיית המתים שיהיה בגוף ונפש, רק בנפש לבד, כי היה קשה בעיניו מאחר שאין בעולם הבא אכילה ושתיה, א"כ כלי האכילה יהיו בחנם. אבל לא שת לבו לדבר זה, כי תמיד לא יחסר האכילה ויהיה הגוף מקבל מזון, אבל לא מזון גופני, רק ניזון מזיו השכינה, וכלי האכילה ג"כ יתקדשו ויזדככו מוכנים לאכילה זו. וכן כביכול נאמר בו יתברך בעצמו ובכבודו שיש בחינות פנימיות בו המקבלים הריח ניחוח אכילה רוחנית תכלית הרוחניות שנאמר בה (שה"ש שם) אכלו רעים וגו'. על כן גם עתה שאנחנו גשמיים נצטוינו להיות מאכלינו הגשמי שהוא חולין, יהיה נעשה על טהרת הקודש:
4
ה׳וזהו ענין בכורים ומעשרות ומעשר שני לאוכלו בירושלים לפני ה' אלהינו, ושלא לאוכלו באוני, כי אין לבוא לפני המלך בלבוש שק. ושלא לאוכלו בטומאה, כי איך תכנס טומאה למקום טהרה. ושלא להוציא ממון מעשר אלא לצרכי אכילה, כי האכילה בקדושתה היא קרבן. ועל זה בא הרמז (בראשית ב, טז) מכל עץ הגן אכול תאכל:
5
ו׳כתיב (דברים כו, ב) ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'. בבראשית רבה (א, ד) בראשית ברא, רב הונא בשם ר' מתנה אמר, בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים. ומאי טעמא בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו, כ) ראשית עריסותיכם. ואין ראשית אלא מעשרות, כמד"א (דברים יח, ד) ראשית דגנך. ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר (שמות כג, יט) ראשית בכורי אדמתך וגו' עד כאן. וקשה מה אולמי' דהנך ג' מצות מכל תרי"ג מצות שאומר שבשבילן נברא העולם. בשלמא מה שאמרו רז"ל במקום אחר (ב"ר א, א-ג, ויק"ר לו, ד) בראשית בשביל התורה והישראל ניחא, שהוא כולל הכל שברא בשביל ישראל שיקבלו את התורה. אבל כאן קשה. עוד קשה, אומר בלשון שלילה אין ראשית אלא חלה, שמע מינה שאין דבר נקרא ראשית אלא חלה. ואח"כ אמר להיפך, אין ראשית אלא מעשרות. וכן בפעם שלישית אמר אין ראשית אלא בכורים, נמצא ג' אלו סתרי אהדדי. עוד קשה, היך דאת אמר ראשית דגנך וזה נאמר על התרומה, והוא מביאו על המעשרות. או למה שינה הלשון כמה דאת אמר, ולא אמר שנאמר כמ"ש באינך:
6
ז׳הענין כי תכלית הבריאה היתה בשביל התורה שיקיימה האדם, וכמו שהתורה גוף ונפש, רצוני לומר נגלה ונסתר ומתייחדים ביחד, כן האדם. ויש בו רמ"ח אברים ושס"ה גידים כנגד תרי"ג מצות, והוא קודש וקודש קדשים, רצה לומר קודש קדשים מצד הנשמה. והגוף ראוי להיות קודש, ואיך אפשר זה והלא יש בו מדות כבהמה, דהיינו שחיותו תלוי באכילה ואוכל כמו בהמה, ואיך יהיה לו דביקות בתורה שהיא קודש מצד נגלה, וקודש קדשים מצד נסתר. מה עשה הקב"ה, קידש את האוכל אשר יאכל, דהיינו שראשית מהאוכל ציוה הקב"ה לקחנו לו לשמו יתברך ולתנו בשבילו למשרתיו:
7
ח׳והנה האוכל אשר אוכל האדם מזרע הארץ, וידוע כי מלך כל הזרעים הוא הדגן, ציוה הקב"ה ליקח הראשית מיד ממנו דהיינו תרומה, ולא היה להקב"ה די בקדושה זו, רק קידש בראשית אחר דהיינו מעשר ללוי, וממנו תרומת מעשר לכהן, ואז הוא בסוד אי"ק בכ"ר כמבואר בשערי אורה בסוד מאה ברכות בסוד כהן לוי וישראל, בסוד נפש רוח ונשמה. הישראל נותן עשרה ממאה ללוי, והלוי נותן אחד מעשרה לכהן. אח"כ כשנשתנה הדגן למעליותא ונעשה עיסה, והלחם הוא דבר חשוב שכל הסעודה נקראת על שם הלחם כמו שנאמר (דניאל ה, א) עביד לחם רב, נצטוו ראשית עריסותיכם:
8
ט׳עדיין נשארו פירות האילן שלא נתקדשו, ציוה הקב"ה ליקח מז' המינין שהם מלך על כל הפירות ליקח בכורים, ואז נתקדשו. זהו שאמרו במדרש (בר"ר א, ד) אין ראשית אלא חלה, כלומר כשנעשה עיסה אין די בקדושת ראשיות הראשונות, אלא דוקא ראשית עריסותיכם. וכן במעשרות אמר, אין די במעשרות הראשית הראשון, דהיינו היך דאת אמר ראשית דגנך שהוא תרומה. על כן לא אמר שנאמר, דאלו אמר שנאמר, היה המובן דמביא קרא אמעשרות. אלא קאי אתרומה גדולה שקדמה, ואמר שאין די בראשית הראשון, רק בראשית מעשר ג"כ, ואז חלה הקדושההגה"הובכלל המעשרות מרומז גם כן קדושת אכילת בשר, כי כן נוהג מעשר בהמה:. ואז האדם בגוף ונפש מוכן לקבל התורה בנגלה ונסתר, ואז מקוים בראשית בשביל התורה וישראל:
9
י׳הכלל העולה, אדם צדיק יאכל מהמותר לו בשביל שיחיה כדי לעסוק בתורה ולעבוד את הש"י, אז האכילה במקום קרבן. וכתבתי כל זה בארוכה באות ק' בקדושת המאכל (שער האותיות אות ק'), ותכלית האכילה להיות חי וידמה הצורה ליוצרה, ואז הולך בדרכי השם יתברך:
10
י״אעוד באתי לגלות ענין אחד בפסוק והלכת בדרכיו, שירמוז ממש על ההליכה שיהיה ברוך בבואו וברוך בצאתו, וירמוז על זה (דברים כח, ו) ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. וכן פסוק הסמוך לו (שם כה) יתן ה' וגו'. בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס. כלל הענין ירמוז, מאחר שאנחנו מחויבים להדמות אליו יתברך בכל יכולתינו במה שאפשר, אם כן מה הוא נסתר ונעלם (צ"ל ונגלה), דהיינו נסתר מצד מהותו ונעלם (צ"ל ונגלה) מצד פעולותיו, כן צריך האדם להיות נסתר מצד מהותו דהיינו מעלת התבודדות שיתבודד האדם ויהיה פרוש מן הכל, רק יתייחד עם קונו ויהיה נסתר מכל האדם, כאשר הארכתי במעלת ההתבודדות במקומו כי רב הוא, ואז טוב לו מצד מהותו כי יהיה דבוק בקונו. ויהיה נגלה מצד הפעולות לפעול טוב באחריני, כגון לילך בין רבים ויחידים ללמדם תורה, ולהוכיחם, ולגמול חסד עמהם, ולעשות קידוש השם ברבים, כמו שכתבתי לעיל בפרשת פנחס (תורה אור). וכאשר נגמר המצוה, אזי ישוב להתבודדות שלו להיותו נסתר מצד מהותו:
11
י״בועל זה אקדים מאמר אחד מהזוהר, ובזה יובן הפסוק בדרך אחד וגו' ובשבעה דרכים וגו'. איתא בזוהר פרשת בראשית עמוד קנ"ו (תקונים ס"ט קג, ב), יש הבל אשר נעשה על הארץ. תא חזי, שמענא דעובדא הוה בחד בר נש מאינון בעלי קבין דהוה אזיל באורחא, אערע בתרי חכימין מארי דדרא מארי דחכמתא דאורייתא. אמר לון, שלמא עלייכו רבנן, לאן אתר אזלתון. אמרו ליה, לדוך פלן, וערב שבת הוה. אמר לון, אנא אזילנא תמן, איזיל ואיתקין לכו אתר בי מותבייכו אם אתון בעיתון. אמרו ליה, והא אנן בסוסוון ואנת בלא רגלין, איך יתכן למהוי האי. אדהכי אחזרו רישייהו לגביה וחמו ליה דהוה רהיט כשרביטא דככבא, עביד לון קפיצה ואשכחו גרמייהו לפום מערתא כהרף עין. אמר לון, רבנן עולו. אעלו אבתרי' מערתא גוי מערתא עד דעאלו לחד פרדסא והוה תמן בעל קבין מתפשט מההוא גופא, והוה מתלבש בגופא אחרא ואנפוי הוו נהירין כשמשא, והוה יתיב על כורסייא דמלכותא ותלת מאה תלמידוי תחות כורסיא לרגלוי, והוו קראן הבל הבלים אמר קהלת (קהלת א, ב), והוו קראן האי קרא זמנין סגיאין בלא חושבנא. אמר לון, אינון מארי דדרא. מאי האי, וכי לית קרא אחרא בספר קהלת. מיד קם ההוא דהוה על כורסייא, ואחיד בידיהון ואעיל לון לז' היכלין, ובכל היכלא והיכלא הוה כתיב הבל הבלים. ובהיכלא שביעאה נשרא ועטרא בפומהא, ודמות יונה בההיא עטרה, והוה כתיב בעטרה כל מאן דלא ידע באלין הבלים, עליה אתמר והזר הקרב יומת, אתחזרו אינון לאחורא:
12
י״גאמר לון ההוא בעל קבין, אתון חכימין מרא דדרא דאזילי אבתרייכו עד כען למנדע חכמתייכו, ודאי לאו אתון חכימין, ודאי בהאי קרא עבידנא כל בניינא דא, וביה הוינא טס עלמא בטיסא חדא, ובזמנא בתרין, ובזמנא בתלת, ובזמנא בד', ובזמנא בה', ובזמנא בו', ובזמנא בז'. ואנן האי ארעא כלהו אזלינן בעלי קבין, והאי קרא יריתנא מאבא ואבא מאבוי עד דרא כלא. יהב לון ממונא סגיא ושוי לון באתרייהו כהרף עין, ובגין דא יש הבל אשר נעשה על הארץ וגו' (קהלת ח, יד):
13
י״דאמרו ליה חברייא, רבי, אימא לן שום רמיזא בהאי קרא דלא אתכסייא חכמתא דא מן חבריא. אמר לון, ודאי רבנן רזא עלאה אית תמן, אבל אימא לכו ברמיזא. שבע הבלים אינון בהאי קרא, הבל חד, הבלים תרין, הבל הבלים תלת, הכל הבל הא שבע, ואינון ז' הוויות דאתמר בהון באמירה יה"י והוי מיד. ולבושין דאינון הוויות, אינון ז' שמהן אבג"יתץ וחברוי. הב"ל איהו לה"ב, הבלי"ם להבי"ם, ועלייהו אתמר (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש. ומאן דידע באלין הבלים כד אפיק לון מפומוי ומלביה, וידע לכוונא בשכינתא דכל הבלים מינה תליין, ומתלבשין בשכינתא תתאה דכלולין ז' שמהן אבג"יתץ וחבריו דאינון אתוון דבהון אתבריאו שמיא וארעא כו', עד כאן לשונו:
14
ט״והמאמר הזה הוא נפלא במאוד, בודאי אלו האנשים היו מן החיים, ופעלו בשם להתלבש בזה כבעלי קבין, ועל מה רומז. וכן צריך ג"כ למצוא רמז באלו ז' פעמים הבלים ז' פעמים ז'. הגם כי נשגב סודם כמו שהזכירו, מכל מקום כל אחד צריך למצוא רמז כפי שכלו. עוד צריך לדקדק, למה קרא את החכמים שפגע בהן האי בעל קב מארי דדרא. וכן אח"כ אמר לון אינון מארי דדרא, היה לו לקרותן בסתם חכמים:
15
ט״זהענין, הבעלי קבין בחרו במעלות ההתבודדות, ועל זה רומז התמונה שהיו בעלי קבין כאלו היו בלתי רגלים. ואף אם היו להם איזה הכרח גדול לצאת חוצה, הוה רהיט כשרביטא כדי שיחזור להתבודדתו, ומן המקדש לא יצא, כלומר ממקום קדושתו כדי להתייחד עם קונם. ואלו החכמים שפגע בהם היו מארי דרא, כלומר היו תמיד משוטטים בחוץ מתחברים עם דורם. על כן נתגלה להם זה הבעל קב, לגלות להם סוד ההתבודדות ולהיות אדם יושב פנימי' כאלו לא היו לו רגליםהגה"הוזהו גם כן רמז של קב. והוא כענין שכתב ברעיא מהימנא בפרשת פנחס בענין רבי חנינא בן דוסא שיצאה בת קול, כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין (תענית י, א). כי רומז על שם יב"ק שהוא *יחוד *ברכה *קדושה. והנה היה עושה חורבן בין יו"ד לק"ב של יב"ק קודם שנתגלגל, ועתה שנתגלגל אז היה רבי חנינא הוצרך לסבול עונש על העון הזה, ומדה כנגד מדה היה עני והיה די לו בק"ב חרובי"ן זכר לשהחריב ק"ב מן היו"ד. ואלו השלמים בעלי ק"ב שהיו מיוחדים תמיד בהתבודדותם, היחוד עם ק"ב יב"ק:, ורמז להם שבזה המעלה אז יתהפך לעתיד לתענוג עולם הבא, ויהי' רהיט כשרביטא:
16
י״זואמר דזה המעשה היה בערב שבת, לרמז מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וגם בערב שבת נשלם שם של מ"ב שהם ז' שמות כל אחד מו' אותיות כאשר יתבאר:
17
י״חואקדים לפרש ענין ז' הבלים. הנה כתב הזוהר (תקונים ס"ט קיא, א), יש הבל אשר נעשה על הארץ, אית הבל, ואית הבל. אית הבל ממארי דשקרא דאתמר בהון (ירמיה י, טו) הבל המה מעשה תעתועים, דאינון תועים בעובדא דשקרא. ויש הבל דאתמר ביה (דברים ח, ג) כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ודא הבל דאורייתא דאיהו ה' חומשי תורה מן ב' בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל, ודא הוא הב"ל כו':
18
י״טהנה בריאת שבעת ימי בראשית הגשמיים הבל הבלים הוא הכל הבל. על כן לא יהיה האדם שם, אלא יתדבק בהבל שאין בו חטא, והוא מוצא פי ה' שהם שבעת ימי בראשית של מעלה, שם יתבודד האדם ויתייחד עמו יתברך, והוא ז' ימי הבנין שהם ז' פעמים ז', כי כל אחד כלול מז' כמו שהאריך הפרדס בשער השערים שהוא סוד הספירה ז' שבועות, וכל שבוע ז' ימים והם מ"ט שערי בינה, ועם הכולל שהוא בבינה הוא שער החמשים ושם הוא מקום אפשרי' השגת האדם. אבל למעלה מהבנין, דהיינו מבינה ולמעלה, עליו נאמר (דברים כב, ז) שלח תשלח את האם, היא אימא עילאה, וממנה למעלה אין השגה. רק הבנים תקח לך, דהיינו מחסד ואילך. ועל אלו ז' פעמים ז' שהם סוד הספירה והכל רומז על השמיטות ויובל דהיינו ו' אלפים וחד חרוב, וחוזר חלילה ז' פעמים, ואח"כ יובל כנגד הבינה בעצמה שהוא שער הנ', נגד זה הם הז' שמות של מ"ב שכל אחד הוא של ו' אותיות כנגד ו' ימי חול עולה מ"ב, ועם התיבה בעצמה הכולל האותיות הרומז לשבת הכולל ו' ימי חול עולה ז', והרי הוא ז' פעמים ז'. וכן הוא בתיקונים וזה לשונו, שבע שבתות, לכל חד שית יומין סלקין מ"ט, והאי איהו וספרת לך שבע שבתות שנים, אינון מ"ט שנים מ"ט ימים. שבע שבתות שבע שמהן אילין דאינון אבג"יתץ קר"ע שט"ן נגד"יכש בטר"צתג חק"ב טנ"ע יג"ל פז"ק שקו"צית, אינון שבע שמהן לכל חד שיתא אתוון לקבל שיתא יומי שבוע כו', כי ו' ימי החול הם ו' ענפים משבת. זהו ענין שהיו לבעלי קבין ז' היכלין, ובכל היכל היה כתוב הבל הבלים שהם ז' הבלים, ואלו הבלי"ם להבי"ם הכלולות של ז' פעמים ז':
19
כ׳ועל זה בא הרמז בדרך אחד יצא ובשבעה דרכים תנוס, דע כי זה לעומת זה עשה אלהים, כמו שיש מ"ט פנים טהור ועם הכולל נ' כמו שכתבתי. כן הם מ"ט פנים טמ"א, ושער הנ' כולל. ודרך אחד הוא שער החמישים הכולל אלו ז' שהם ז' פעמים ז'. על כן הוזכר זה הדבר הן בברכה הן בקללה. וכבר זכרתי למעלה (ד"ה עוד באתי) הש"י הוא נעלם ונגלה, נעלם מצד מהותו, ונגלה מצד פעולותיו, והנגלה שלו יתברך הוא הנעלם שלנו, כי הנגלה מצד פעולותיו שהם דביקותו עמנו, והשגתינו היותר עמוקה היא שם בבנין שהם ז' פעמים ז' אלו. על כן נרחיק בכל מה דאפשר בהבל הבלים שהם ז' ימי בראשית הגשמיים שלמטה, רק נתייחד ונתבודד כו' ימי בראשית שלמעלה, זהו ענין בעלי קבין. אך מי שהולך ושוטט חוצה בשביל איזה קיום מצוה ותורה, ותכף חוזר להתבודדות שלו, על זה נאמר (דברים כח, ו) ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. וזה ענין הקפיצה המהירות להתבודדות. גם מורה הקפיצה, בפתע פתאום יבא אדם אל המערה שהוא הקבר, ורמוז לשוב יום אחד לפני מותו כדתנא ר"א (שבת קנג, א). הוו נהירין כשמשא, רומז להתלבשות המדה שאמרו רז"ל (שם פח, ב) הנעלבין ואינם עולבין עליהם נאמר (שופטים ה, לא) כצאת השמש בגבורתו:
20
כ״אוענין נשר ועטרה ודמות יונה, מורה על דביקותינו בו יתברך, הוא חפץ בנו ואנחנו חפצים בו כמו שנאמר בפרשה זו (דברים כו, יז-יח) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וגו'. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו'. ועל חשקו וחפצו בנו נרמז נשר, כמו שכתוב (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים. ועל שאנו חפצים ומדבקים באלהותו ומוסרים נפשנו על קדושתו יתברך נרמז יונה, כי כן נקראים ישראל כמו שנאמר (תהלים סח, יד) כנפי יונה נחפה בכסף, ואמרו רז"ל (שהש"ר א, טו) משנזדווגת לבת זוגה אינה מזדווגת לאחר. עוד אמרו, היונה אינה מפרכסת בשעת שחיטה, כך ישראל מקבלין באהבה כל מיתות קשות עבור קדושת שמו יתברך:
21
כ״בומה שישב על הכסא ותחת רגליו תלת מאה תלמידיו, זהו דוגמא שלמעלה. כי הנה יש י' ספירות דאצילות, וי' דבריאה, וי' דיצירה, וי' דעשיה. והנה כל ספירה כלולה מי', והרי עולה ק'. אך יש חילוק בין כללות י' דאצילות, לכללות י' של בריאה יצירה ועשיה. כי כללות של י' דאצילות אין להם סוף והכל חוזר לאחדות הגמור, מה שאין כן באלו, כמבואר בפרדס. עוד יש למצוא בזה רמז, ידוע כל יום שאדם מתקן נתהוה מזה יום רוחני, כמו שאמר האר"י ז"ל על פסוק (תהלים קלט, טז) ימים יוצרו, שמהם נעשה צורה וציור, וזה היום הוא תלמידו כי הוא מולידו. והנה סתם בני אדם מתקנים נ"ר יום בשנה שרגילין להתענות בהם, דהיינו ארבעים יום, וי"א ערבי ראש חודש, וי' בטבת, וי"ז בתמוז, וט' באב, וצום גדליה, וערב ראש השנה בכלל ארבעים יום. נשאר ש' ימים מהשנה, כי סתם שנה שנ"ד יום. ואלו תקנו גם השי"ן ימים, זהו ג' מאות תלמידיו:
22
כ״גועל זה בא ג"כ הרמז (עוקצין ג, יב) עתיד כל צדיק וצדיק להנחיל ש"י עולמות, ש"י עולמות הם עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ולהאצילות לא בא רמז כללות, מאחר שהיא בלי סוף, וביותר שהוא כלול הוא מתאחד, על כן לא הוזכר לענין האצילות רק י'. ולענין השתלשלות בריאה יצירה עשיה רמוז הכללות, דהיינו ק' לכל אחד, אף על פי שעוד יש כללות לכללות, די ברמז פעם אחת ק' לכל אחד שהם שלשה מאות לג' הנ"ל, וי' הוא עצם האצילות, זהו סוד ש"י. זהו ענין שישב על הכסא:
23
כ״דומה שאמר שלשה מאות תלמידים, רמז לכסא עליון שהוא הבריאה, ומשם בחינת ש' עולמות שכתבתי. הכלל העולה הוא, והלכת בדרכיו להתדמות הצורה ליוצרה, ואז טוב לו שנברא. ולעתיד תחזור העטרה, וליהודים אורה אמן:
24