שני לוחות הברית, תורה שבכתב, כי תצא, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Ki Teitzei, Torah Ohr

א׳כתבתי בכמה מקומות ענין האדם שהוא תכלית הבריאה ונעשה בצלם אלהים ובדמותו. וכמו שנברא ד"ו פרצופי"ן הוא ואשתו על שם כי שוים הם, כן גופו ונשמתו יחדיו היו תמים קדושים לאלהיהם. אח"כ נלקחה אשתו ממנו כדי שתהיה לו עזר כנגדו, ואז היו מתייחדים ממש והיו לבשר אחד, ואז נעשה האדם בשלימות דמות עליון. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה איתא, שבעה צורות קדושות יש לו להקב"ה, וכולן כנגדן באדם שנאמר (בראשית א, כז) (כי) בצלם אלהים עשה את האדם זכר ונקבה ברא אותם, ואלו הן שוק ימין ושמאל, יד ימין ושמאל, גוף, וברית, וראש. הן שש, ואת אמרת שבע. הוי באשתו, דכתיב (שם ב, כד) והיו לבשר אחד, עד כאן:

ב׳כי שתי זרועות משל לחס"ד וגבור"ה, שתי שוקיים משל לנצ"ח והו"ד, אבר המוליד משל ליסו"ד שהוא הברית הקולט הזרע הנמשך מכל האברים ומריק בלויה שלו ובה האדם שלם, ודבק באשתו נגד מלכו"ת, והיו לבשר אחד וכתיב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. הרי אדם נעשה שלם עם חוה אשתו, ואז נשמתו היתה מלובשת במלבושי כבוד, כי עצם האדם הוא הפנימיות, והגוף הוא הלבוש, ולבושו היה כתלג חיור כתנות אור באל"ף והיו למאורות נשמתו וגופו, ובזה נשלם האדם בג' שלימויות הכלליות כל שלמותיו הנרמזים בתיבת מג"ן, ראשי תיבות *ממון *גוף *נשמה, דהיינו מה שהזכירו (ב"מ פד, א) בשופריה דיעקב שהוא מעין שופריה דאדם הראשון, ויבא יעקב שלם (בראשית לג, יח) ואמרו רז"ל (שבת לג, ב) שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. ואור תורה היא אור הנשמה. כן האדם כשהיה שלם לא היה חסר שום דבר, ולא היה צריך לשום דבר, כי מקומו היה גן עדן, ומאכלו מעצי הגן, ולא היה לו צורך לשום עסק רק לעסוק בעבודת אלהים כי לזה הושם בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו), ואמרו רז"ל (זהר ח"א כז, א) לעבדה זהו מצות עשה, ולשמרה מצות לא תעשה, והיה מקיים תרי"ג מצות ברוחניותם כמו שכתב הפרד"ס בשער הנשמה והארכתי במקום אחר. אבל האדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמה, קילקל בעצת הנחש הקדמוני, והוסר העדי מעליו ונתלבש בעור ובשר ונעשה גופו חומריי כתנות עור בעי"ן, ומאז גוף יוצאי חלציו לדורות הנבנים מהטפה היא טפה סרוחה, כי נעשו הטפות מים עכורים וסרוחים מצד זוהמת הנחש שבא על חוה והטיל בה זוהמא. ולאחר שנתטמא בחטא ההוא, נשתלח הטמא מחוץ למחנה שכינה שהוא הגן עדן, ואז כמה יגיעות צריך להיות יגע להמציא לחם לאכול ובגד ללבוש ויגיע כפו כי תאכל, וכן כתיב (בראשית ג, יט) בזיעת אפך תאכל לחם, וצרכי בני אדם הם מרובים, והאדם הנעשה במטבע, עתה הוא רודף אחר המטבע שהוא הממון שעל ידו ממלא חסרונו:

ג׳נמצא אדם שהיה קרוב אל השלימות נתרחק, ואף ששלימות הנפש דהיינו הנשמה נשאר קדושתה כי הנשמה טהורה היא^הגה"המכל מקום מכח החטאים שנתפשט מחטא אדם, מגיע הפגם אף על הנשמה, וצריכין רוב הנשמות להתגלגל, עד לעתיד יהיו כולם נשמות חדשות, ויתבאר בקצת טעמי מצות דפרשה זו על סוד הגלגול:, מכל מקום אלו השתים דהיינו שלימות הגוף ושלימות הממון נחסרו ממנו:

ד׳וכשבחר בנו ה' מכל העמים וחלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, וישראל נקראים אדם, נתן לו תורתו התמימה בתרי"ג מצות שנתגשמו כמות שהן נוהגות עתה, ובקיום מצותיה אנו מתחננים בשנים אלה לזככם ולטהרם, דהיינו קדושת הגו"ף וקדושת דמי"ם, ואז נעשה טהור מהטמא כשיזדכך. וכמו שהושם בגן עדן לעבדה ולשמרה ברוחניות כדלעיל, כן עתה הוציאנו ברוך הוא מבית עבדים שנהיה לו עבדים, כמו שנאמר (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, ובזה מוסיפין כח וגבורה בנשמה. ולעתיד נחזור ונהיה כאדם קודם החטא כתנות אור באל"ף וחי בהם חיות נצחי ולא מיתה, ויהיה הנצחיות בשלימות גוף ונפש עולמית נהנה וניזון מהשכינה כהסכמת חכמי האמת כמו שכתב הרמב"ן. ולא כהרמב"ם שסבירא ליה הנצחיות היא לנשמה לבד. וזה ההזדככות הוא ע"י המצות התלויות בגוף והתלויות בממון אשר כמעט כל המצות המוזכרות בפרשה זו הם בגוף ובממון וכולם רומזים להענין הנ"ל:

ה׳דע כי עיקר שלימות הגוף הוא קדושת ברית המעור וזיווגו לקדש הטיפה היוצאת ממנו שממנה נבנה גוף האדם שלא תהיה טפה סרוחה מצד הזוהמא, רק יראה שלא יאבד טיפה אחת כי כשהיה בזוהמא היא אבידה. אמנם כשמקדש את עצמו, אז נעשית טפה קדושה והיו לאחד הוא ואשתו להתקדש ולהוליד, ואז הם בדמות עליון בסוד ד"ו פרצופין תפאר"ת ומלכו"ת סוד הזיווג הקדוש המולידים נשמות כמבואר בארוכה במקום אחר:

ו׳ולא תועיל קדושת הזיווג בשעת תשמיש כי אם כשמזדווג בבת מינו, כי כן נלקחה האשה חוה מאדם אישה, ובצלם אלהים נעשה האדם. אבל כשאינו בת מינו, או כשאינו מתקדש בתשמיש, אז משכבו ומושבו חוצה, כי זה לעומת זה עשה אלהים, כמו שיש זיווג עליון בסוד פנימיות הקדושה, כן זיווג מסטרא דשמאלא בר מינן הוא סמאל ולילית. וכי נחש מצד סמאל הטיל זוהמא בק"ל שנים שפירש אדם מאשתו הוליד רוחין ושדין מצד לילית רחמנא ליצלן. על כן צריך אדם לדבק בבת מינו הדומה לו, ויקדש את עצמו בשעת תשמיש, ואז יתהוה קדושת הגוף. והוזכרו בפרשה זו ענין הזיווג שהוא קדושת הגוף, וגם טהרת הגוף, ואז ג"כ גופו מכובד, וצריך לנהוג כבוד בגוף ישראל ולהיות חס עליו:

ז׳ואלה המצות כי יקח איש אשה לקדש אותה, ונקי לביתו יהיה שנה אחת. ואם אין הזיווג עולה יפה גט כריתות, ולא יחזירנה אחר אשר היתה לאחר, ודיני אונס ומפתה, ודין מוציא שם רע, ולו תהיה לאשה כל הימים, והפסולים לבא בקהל ממזר עמוני עולמית, ואדומי ומצרי עד ג' דורות, ולא יבא כרות שפכה, ולא תהיה קדשה מבנות ישראל, ודין יבום וחליצה, ודין יפת תואר, והרחקת אתנן זונה ומחיר כלב להביא בית ה':

ח׳גם בא ציווים על טהרת הגוף ויד תהיה לך וגו', ויתד תהיה לך וכסית את צאתך, ושלא יכנס טמא למחנה לויה, גם עונשי הגוף המזככים את הגוף להסיר ממנו חלאת הטומאה, כגון מצות סקילה ודיני מלקות, ושלא להוסיף ולהשמר בנגע הצרעת. גם ענין איך הגוף מכובד לא תלין נבלתו על העץ, גם מצות שמירת הגוף עשיית מעקה, ולהציל הנרדף, ושלא לחוס על הרודף, ושלא לחזור העבד שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל, ושלא להונות אותו, ומצות סיוע הקם תקום עמו:

ט׳אח"כ מענין דמים קדושת שלימות הממון, ענין בגד ללבוש, שלא ללבוש שעטנז, ולא יהיה כלי גבר על אשה ולא של אשה על איש, ושלא לחבול בגד אלמנה, ושלא לעבוט את הלוה בעצמו כי אם על ידי בית דין, והחזרת העבוט, ושלא לחבול כלים העושין אוכל נפש, ואיסור ריבית ולנכרי תשיך, והשבת אבידה, ושכחת עומר, ואיסור כלאים, ומדות ומשקלות, ודיני שכיר שיאכל ממה שעושה ואל כליו לא יתן, וביומו תתן שכרו, ומצות משפט גר יתום ואלמנה, ושלא יעיד קרוב, אלו נוהגות בדינים שבגוף, ובדינים התלוים בממון. גם בבעל חי נצטוו על גוף וממון. על גוף, שלוח הקן, אם תראה בהמה רובצת. על ממון, לא תחסום שור בדישו. אח"כ סיים במחיית עמלק שהוא טומאת הגוף למחות את זכר עמלק:

י׳ועתה אבאר במקצת כיד ה' הטובה עלי. כי יקח איש אשה וגו' (דברים כב, יג), סוד הקדושין שמקדש אותה וקונה אותה ועושה הקדש לאחר רק תהיה באחדות אחד עמו ומקדש עצמו בשעת תשמיש, הם בסוד זיווג העליון ד"ו פרצופין תפארת ישראל בשכינת עוזו, וידו"ד בהיכל קדשו הוא שם אדני גימטריא היכל. וזה הזיווג של תפארת ומלכות מעורר זיווג העליון חכמה ובינה. גם נשלם שם ידו"ד במצות פריה ורביה בן ובת, כי אב ואם בסוד אותיות י"ה מהשם שהם חכמה אב ובינה אם, והבן והבת בסוד ו"ה מהשם תפארת בן ומלכות בת. ואדם ואשה בקיום פריה ורביה הוא דמות להאצילות תרין זיווגין דלמעלה סוד י"ה וסוד ו"ה. והנה לשם ידו"ד י"ב צרופין, על כן נקי יהיה לביתו שנה אחת, סתם שנה י"ב חודש נגד י"ב צרופין:

י״אודע כי הזיווג הברור, כשם שגופותיהם מתייחדים והיו לבשר אחד, כן נשמותיהן מיוחדות למעלה ואז היא בת זוגו. ולפעמים אינה בת זוגו ממש, אז פוטרה בגט ויצאה והיתה לאיש אחר כי אינה שלו. ונוהגין לכתוב הגט בי"ב שיטין, מקיש יציאה להויה שהיא י"ב כמו שכתבתי. ומי שמגרש אשתו שהיא בת זוגו, עליו אמרו רז"ל (גיטין צ, א) המגרש אשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות. אשתו הראשונה הוא סוד זיווג ראשון, כלומר שאינו מהמגולגלים לתת לו אחרת, ואז המזבח המכוון נגד מזבח של מעלה שהיא אשת חיל. וכתב הרקנאט"י, אמרו ספר כריתות, כי כמו שנזוודגו גופיהן, כך קודם יצירתן נזדווגו נשמותיהן. ובהתפרדו זה מזה, צריך ספר כריתות שיכרות ביניהן. גם צריך לשמה, שנאמר (דברים כד, א) וכתב לה לשמה (גיטין כ, א). וצריך שמו ושמה ושם עירה, כי הפירוד הזה אינו רק בהן, וגם בשמותיהן לא בד"ו פרצופין, עד כאן לשונו:

י״בהכלל העולה, הזיווג הברור הוא בסוד ד"ו פרצופין. וכשמתייחד בטהרה ובקדושה ובצניעות, רומז ליחוד העליון וגורם ברכה ושפע מן הברית העליון להשכינה, ועושה שלום מלמעלה למטה. ולא תהיה קדשה בישראל, כי אם מתייחד עם הקדשה גורם שהשפע העליון יבא לפלגש שלמעלה שהיא הקדשה ומביא כחות הטומאה לעולם:

י״גולא יבא ממזר ועמוני ומואבי, כי הם בחוץ מושבם נשפעות מרוח מסאבא, והם בדמות הזיווג הטמא סמאל ולילית ובנים זרים יהיו מולידים. ובמדרש רות (עי' זוהר ח"ב פז, ב) מאן דעייל ברית קדישא ברשותא אחרא עליהם כתיב (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. אבל מהזיווג הקדוש נפשותיהן של ישראל נאצלות ממקור הקדושה, דכתיב (הושע יד, ט) אני כברוש רענן ממני פריך. נמצא שהרמז בו על אצילות נפשותיהן של ישראל ממקור הקדושה. ואמר בו רענן כי מוציא תמיד פירותיו כענין (ישעיה מג, ה) ממזרח אביא זרעך:

י״דוסוד זיווג האדם באשתו הוא סוד משפיע ומקבל, וכשאינו ראוי להוליד פוגם למעלה. וזהו טעם לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה, כי נפסק מקורו ונהר יחרב ויבש והגורם לזה עושה עון גדול. ובתרגום יונתן וירושלמי תמצא, כי לא יחבול רחיים הוא אזהרה למי שאסר חתן וכלה מתשמיש המטה, וגורמים להפסיד ולאבד ולהוציא שכבת זרע לבטלה, ומאבדים אותה הנפש שהיתה ראויה להיות נוצרת ולכנוס בטפה ההיא. וזהו כי נפש הוא חובל, כלומר נפש הוא משחית ומפסיד מלשון ואנכי בראתי משחית לחבל (שם נד, טז):

ט״ווטעם אדומי ומצרי הותרו בדור שלישי לאחר גירותן. הנה אברהם אבינו היה גר צדק ראש הגוים (אולי צ"ל הגרים) ויצא ממנו פסולת, וכן מבנו, עד דור ג' הוא יעקב אבינו מטתו שלימה. ואח יעקב לעשו, ועל ידי עשו זכה יעקב אבינו להברכות, על כן דור ג' מאדום יבא בקהל. וזהו שנאמר (דברים כג, ח) לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, ואח יעקב לעשו והם דור שלישי. וכן הדין במצרי כי הותחל גלות מצרים ת"ל שנה מאברהם דהיינו מברית בין הבתרים ושם במצרים נזדככו נשמותיהן של ישראל בכור הברזל עד שנעשו אומה שלימה ס' רבוא ונקראו ישראל על שם אבינו יעקב ישראל שהוא דור ג' לאברהם, על כן ג"כ דור ג' יבא וגו' כי גרים היינו שם:

ט״זודע כי יש ב' זונות א' לילית הזונה הנזכרת. הב' היא מחלת. ולילית ממונה על יללות, ומחלת ממונה על תוף ומחול ושמחה של הוללות וסכלות מצד הטומאה, והיא סוד יפת תואר כאשר נבאר לקמן אי"ה. ולא התירה התורה אלא כנגד יצה"ר (קדושין כא, ב), ואח"כ צריך לנוולה ובכתה את אביה כו' שזהו הכנעת מחלת, על כן הבנים היוצאים מיפת תואר הם בנים זרים. וזהו ענין סמיכת פרשת בן סורר ומורה ונסמך לפר' המחויב תליה:

י״זודין מוציא שם רע, כי מוציא את אשתו לצד הרע ואומר שהיא מסטרא דרע, והוא כענין פילגשים שכתבתי בפרשת חיי שרה על מה שאמרו רבותינו ז"ל ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות, ופירשו רבותינו ז"ל שם טומאה מסר להם, והענין הוא פלג שם. שם מורה על השורש שהוא קודש, וטומאה מורה על התפשטות החיצון עיין לעיל בפרשת חיי שרה, וכמו דאת אמרת שם טומאה, כן הוא ענין שם רע על כן ענוש יענש ולו תהיה לאשה דבוקה בו שלא להפריד חוצה, גם אונס ומפתה כי צורך זיווג הקדוש צריך להיות מדעת שניהם ומרצון שניהם בסוד משפיע ומקבל:

י״חוסוד חליצה ויבום הוא עמוק מאוד הוא בסוד הגילגול, הואיל ואתא לידי אבאר ג"כ קצת רמזי סודות בפרשה זו על זה הענין, כי תכלית החיוב הוא זיווג נשמות מין במינו ולא בנשמת אחר, ואז הבנים הנולדים בנים לה' כי יתקיים ממני פריך נמצא. כי לתכלית זה הוא האדם שילד בדומה, ומי שאין לו בנים מת בעולם הזה ואינו חי לעולם הבא ביען כי מיעט את הדמות:

י״טוהנה נבאר תחילה קצת מסוד הגלגול, ומזה יתבאר ענין זיווג ראשון ושני, ואז יתבאר ענין יבום וחליצה. בסוד טעם מצות הקבורה ^הגה"הוזה לשון הזוהר (ח"ג קמג, ב) בלאו דלא תלין נבלתו על העץ, תנא, מאן דאיקרי אדם ונשמתא נפקא מיניה ומית, אסור למיבת ליה בביתא ולמעבד ליה לינא בארעא, משום יקרא דהאי גופא, דלא יתחזי ביה קלנא, דכתיב (תהלים מט, כא) אדם ביקר בל ילין. מאי טעמא, משום דאי יעבדון הכי נמשל כבהמות נדמו, מה בעירי לא הוו בהו ולא אתחזי בהו רוחא קדישא, אוף הכי כבעירי, גופא בלא רוחא, והאי גופא דהוא יקרא דכלא לא איתחזי ביה קלנא. ותאנא בצניעותא דספרא, כל מאן דעביד לינא להאי גופא בלא רוחא, עביד פגימותא בגופא דעלמין, דהא בגין דא לא עביד לינא באתרא קדישא דמלכא בארעא, דכתיב (ישעיה א, כא) צדק ילין בה, משום דחזי גופא יקירא דאיברי בדיוקנא דמלכא כחד מן בעירא, הדא הוא דכתיב נמשל כבהמות נדמו:
והכוונה הוא כי האדם נעשה בדוגמת הצורה העליונה, ותבניתו ואבריו מכוון למרכבה עליונה, על כן אסור לראות צורה עליונה בלי חיות, ואסור לבזותו אחרי מותו. וזה רמז באמרו ולא תטמא את אדמתך, הרומז לגוף האדם הנוצר מאדמה, כי בהלינו נכנסין בו כחות הטומאה התאבין להתלבש בגוף העשוי בצלם של מעלה:
ואף כי המצוה הזאת נוהגת בכל המתים, הוזכרה בפרט בתלוי, כי שם מתחברים כחות הטומאה יותר ממתים אחרים. ויש בזה סוד הרמוז במה שנאמר קללת אלהים תלוי, יש שני מלאכים נקראים עז"א ועזא"ל, שהם מקוללים מאלהים, מחמת דקטרגו למריהון שאמרו מה אנוש כי תזכרנו, ואפיל לון קודשא בריך הוא מאתר קדושתהון מעילא כו', עיין במדרש רות מהזוהר שהאריך. ואינון תלוין כדאיתא בהבדלה דרבי עקיבא, דאמר עז"א ועזא"ל רזי דמריהון גליין, ונקב יתהון מן נחיריהון ותלי יתהון בטורי קבל דשמשא, דשמשא לא חזיין כו', והובא ברקנאט"י פרשת בראשית. ומאחר שהם תלוין לעולם, דומה תאב להתדבק בדומה לו, כל עורב למינו:
עוד כתבו פרושים בענין קללת אלהים תלוי, כי קללת אלהים שרויה במקום התלוי שהאויר נפסד, וזהו טומאת הארץ שהזכיר אחר כן. ומכאן תבין הרחקת האדם ממקום הצואה והדומין לו, כי בהתקלקל האויר יוליד גנאי בנפש, וישתבש כוונת הלב הזך ובר. ואיסור זה גדול [ב]ישראל בזמן התפלה בהיות לבו דבק בשם הנכבד, וישראל קדושים הם, וכבוד אלהים עליהם תמיד, כענין שנאמר (דברים כג, טו) כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש: האריך הרקנאט"י וכתב עוד וזה לשונו, על דרך סוד העיבור כבר הודעתיך כי לא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (ש"ב יד, יד) כדי שלא לאחר גזירותיו של הקב"ה צוה שלא להלינו כי כל עוד שלא נקבר לא יתגלגל, משל לאדם שאינו נושא אשה אחרת עד קבורת הראשונה. לכן צוה לקוברו מיד כי אולי מיד ימצא מנוח אשר ייטב לו. ראייה לזה המדרש הכתוב אחריו (דברים כב, א) לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך. והרמז למה שכתוב לבלתי ידח ממנו נדח, וזהו נדחים. ואם השם יתעלה מחזיר אבידה לבעליה לרוב הימים נדבק בדרכיו, וזהו אמרו אבדת אחיך אבל לא אבדת גוי כמו שרמזתי בסוד העבור בפסוק וזאת לפנים בישראל, עד כאן לשונו:

כ׳ועל אבידה ונדחים הנ"ל נאמר (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחי"ם בארץ מצרים וגו'. ובברכת תקע בשופר גדול כו' (שמונה עשרה לחול) מתפללים על קיבוץ גליות הנשמות המפוזרים בארבע כנפות הארץ בגילגולם בנוסח (מוסף לראש חודש) מפני חטאינו כו' קרב פזורינו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ. כל אלו העניינים על קיבוץ גליות הנשמות שנתפזרו, כי יש הרבה ענייני גלגולים:

כ״אוהנני אוסיף נופך משלי על מה שהזכיר בזה הפסוק שור ושה לא תראה את שור אחיך או את שיו וגו'. הנה אקדים מה שאמרו המקובלים בענייני הגלגולים, ומאחר שדברי האלהי מהר"ש אלקווי"ץ ביותר מסודרים, אעתיק לשונו וזהו, ואומר כי ביום ברא אלהים אדם על הארץ ויצר בו רמ"ח מיני מאורות אשר שם שם לו האצילות והם חקותיו משפטיו ותורתיו. מצות עשה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בעולם הנזכר, ובצלם יהיה גם העולם הזה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצות לא תעשה כנודע, ויפח באפיו נשמת חיים אצולה ממנו יתברך עולה עמו בעלותה מלובשת ומקוטרת במצות הללו כאשר אחת מהנה לא נעדרה, ואם חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ולא יעלה אל המקום הנועד לה, וכפי חסרון מנין המצות כן רחוק המקום, ומה גם אם עבר על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה. והוא יתברך בחמלתו על מעשה ידיו, חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ותקן להם מדת הגילגול ^הגה"הומצאתי כתוב בקונטרס דהאר"י ז"ל וזה לשונו, הנה כל אחד מהניצוצות של שורש הנשמה צריך לקיים כל התרי"ג מצות, כי אין לך דבר שאינו כלול מכולם. אך אינו דומה מי שכבר קיימו כל המצות בשורש נשמתו מהקודמות אליו, אף על פי שהוא לא קיימם, למי שלא קיימו עדיין מן השורש שלו. ודע כי כל המצות שאינם יכולים לקיימם בעולם הזה, כמו הקרבנות וכיוצא, הנה לזה צריכים להתגלגל כל אותם שלא קיימו מצות אלו בימיהם, ויתגלגלו אחר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו לקיימם. ואל זה רמז רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול שאמר (כי) כשהטה את הנר, לכשיבנה הבית אביא חטאת שמנה (שבת יב, ב):
והנה שאר המצות כמו יבום או גט וכיוצא שאין יכולת באדם לקיימם אם לא שהשם יתברך אנה לידו, הנה כאשר זה האדם אשר בא לידו מצוה זו ולא קיימה, אשר זה הוצרך להתגלגל בהכרח לקיימה, לפי שבא לידו ולא קיימה ולא עשה. והנה זה שלא בא לידו, יתעבר באחר דרך עיבור ולא גילגול ממש, ואז יקיימנה על ידו. מה שאין כן אם בא לידו איזה מצוה או שהיה יכולת בידו לקיימה ולא עשאה, זה ודאי יתגלגל בעל כרחו לקיימה. ויש חילוק אחר, כי מי שנתגלגל מפני שבאה מצוה לידו לעשות ונתעצל מלקיימה, זהו יותר מובטח שלא יחטא. אבל מי שבא לידו לעשות המצוה ולא עשאה ועבר עליה, זה ודאי אינו מובטח כראשון שלא יחטא. כי הראשון לא בא לידו עדיין רק שהוא נמנע מלחפש לקיימה, כגון שלא רצה לחפש למצוא קן צפור לקיימה. אבל זה השני שבא לידו ולא קיימה, אינו דומה אליו:
גם דע, כי אם האדם לא ישלים עצמו בכל התרי"ג מצות במעשה בדבור ובמחשבה, יתגלגל בהכרח. והדבור הוא בסוד (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה וכו'. גם מי שלא עסק בפרדס שהוא פשט רמז דרש סוד בתורה, יחזור ויתגלגל לקיים כולם, עד כאן לשונו: והיא החזרתו אל העולם הזה. ומדה זו נחלקת לשלשה חלקים כנגד שלשה מדות של שלשה אבות, יש מהם יחזרו לזה העולם לא למצוה שחסרו ולא לקבל עונש על עבירה שעברו, אבל לעשות חסד עם בני דורם, כמו שנתבאר בספר הפליאה ובספר התמונה ובספר לבנת הספיר. ואסמכוה אקרא (דברים ג, כו) דויתעבר ה' בי למענכם, כי העיבור כמו גלגול, ואם יתחלפו ביותר ופחות כנודע לשקועים בחכמה, וא"כ אמר שעבורו היה לצורכם, וסוד המקרא בדקדוק חזק ההסתר לא נתן ליאמר כי אם מן הפה אל האוזן, ומדה זו במה הצד החסד מדתו של אברהם:

כ״בויש שיבואו לזה העולם לקבל עונש על עבירות, אי אפשר תיקונם כי אם בזה העולם כי כן יסד מלך מלכי המלכים, ומה גם בהרבות בכריתות כי על כל כרת וכרת ישוב, והוא סוד עוללים ויונקי שדים המתים בקטנותם, וכל זה כאשר לא שבו בתשובה שלימה. ועל כן כל לבב אנוש יתר אף אם בפעם הזאת לא הרבה ברשע, אפשר שבפעם האחרת עבר. ואם ישוב עתה בתשובה, ינתק חבל הגלגול. ואלה המתגלגלים כאשר לא שבו אל השם בשלשת פעמים כמוזכר בדברי אליהוא (איוב לג, כט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, עוד לא יתגלגלו כי אם בחיות ובבהמות טהורים וטמאים הקל הקל קודם. וזהו שאמר פעמים שלש עם גבר, משם והלאה בבהמה. ומי שלא ירד לסוף דעת האלהי רשב"י ע"ה, חשב שהוא ז"ל הרחיקו, והמתבונן בדבריו יבין כי הוא ז"ל הקריב מציאותו ביען הוא רחוק וזר אצל השכל. ונחזור לענין ונאמר, כי אלה יתגלגלו במדת הפחד מדתו של יצחק. ויש שיבואו לזה העולם להשלים המצות אשר חסרו עד השלים חקם, ואלה יבאו עד אלף דור עד אשר ישתלמו ואלה גלגולם ע"י התפארת מדתו של יעקב, עד כאן לשונו:

כ״גוהנה שור הוא מצד הגבורה, כמו שנאמר (יחזקאל א, י) ופני השור מהשמאל. ושה הוא שה פזורה ישראל (ירמיה נ, יז), ומדת יעקב הוא תפארת. ובא הרמז שלא יהיו נדחים הגלגולים שהם מצד שור והשה, כי מה שהוא מצד החסד פשיטא כי הגלגול הוא לו למעליותא, על כן האדם המקיים מצוה זו בגשמיות מתעורר זה הסוד הפנימי^הגה"הגם יש רמז בפסוק לא תחסום שור בדישו, רמז לו הרקנאטי וזה לשונו, יש מפרשים כי עונש המשורר עם הנשים שירים של טפלות להתגלגל בשור אם לא שב בתשובה. ולפי שפער פיו לבלי חק, אמרה תורה לא תחסום שור בדישו, כי הותרה לו. ועל כן סמכו לפרשת יבום, עד כאן לשונו:
פירוש דבריו, שור הוא מלשון שירה. ומה שאמר הותרה לו, פירוש כי כבר היה פיו מותר ונפתח בשירתו, ועכשיו כאן נשמתו מצטערת בעונשו, לכן לא תצערנו ביותר בחסימתו. או יש לומר, כי כיון שקבל עונשו שנתגלגל בבהמה, הותרה לו עכשיו פעירת פיו להיות פתוח וגועה על בלילו, ואל תצערנו יותר בחסימתו בהיותו בקיבול עונשו::

כ״דוכן רמוז בפסוק (דברים כב, ה) לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה. ואף כי הענין רומז שלא ישנה סדרי בראשית, כי האיש הלובש שמלת אשה עושה מן המשפיע מקבל, והאשה הלובשת בגדי איש עושה מן המקבל משפיע, וסוד המלבוש הוא סוד גדול סוד כתנות אור והם מלבושי כבוד, ובהיפך כתנות עור בגדים צואים כאשר הארכתי בהם במקום אחר, אמנם יש בזה ג"כ מסוד הנשמות, כי יש הפרש בין נשמתין דמסטרא דדכורא ובין נשמתין דמסטרא דנוקבא, וזהו סוד (מ"א יט, ג-ד) וילך אל נפשו וישאל את נפשו, אל נפשו מסיטרא דדכורא, את נפשו מעלמא דנוקבא כדאיתא בזוהר בפרשת ויגש (ח"א רט, א), עיין שם:

כ״הוזה לשון הרקנאט"י בזה הפסוק, כי גם הנה רמז לסוד העיבור, ורמז רמז מופלא, שלא יתחלפו נשמת זכר ונקיבה בגלגול בענין שלא עשני אשה. ובפרשת בראשית כתב, כי מצד זה בא העקרות, כי אי אפשר להיות ההולדה אם לא כשהוא זכר ממש אף בנשמתו והיא נקיבה, ועל זה נאמר (דברים ז, יד) לא יהיה בך עקר ועקרה:

כ״וגם מלבוש אלמנה כמו שנאמר (שם כד, יח) ולא תחבול בגד אלמנה רומז לזה כמו שכתב הרקנאט"י ברמז טעם לא תחבול בגד אלמנה בסוד (נחום א, ט) לא תקום פעמים צרה, עד כאן לשונו. ודבריו מבוארים על פי מ"ש בפרשת משפטים בפסוק (שמות כב, כה) אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו, כי רומז לסוד העיבור. ואמרו שזה הפסוק מדבר על נשמת האדם שצריך להפקידה בכל לילה להקב"ה, כמו שנאמר (תהלים לא, ו) בידך אפקיד רוחי (וביאת השמש היא המיתה), ורמזו בלא תחבול בגד אלמנה על לא תקום פעמים צרה, עד כאן^הגה"המצאתי בקונטרס דהאר"י ז"ל בענין זווג ראשון ושני וגלגולם, וזה לשונו, מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח, ז), דרשו רז"ל (סוטה ב, א), כאן בזווג ראשון, כאן בזווג שני. ואמרו שם, כי מה שאמרו וקשה לזווגם כקריעת ים סוף, הוא בזיווג שני. דע, כי האדם כשבא פעם אחת לזה העולם והיה חדש, ואז בא בת זוגו עמו כנודע, הנה כשהוא בא לזמן הראוי לישא אשה, אז מזדמנת לו בת זוגו כרגע בלי שום טורח כלל ועיקר. אמנם אם חטא האדם הזה ונתגלגל, והוצרך להתגלגל עליו, והוא מאותם שנאמר עליו (שמות כא, ג) ויצאה אשתו עמו, שמגלגלים גם בת זוגו פעם אחרת עמו בעבורו, הנה האדם הזה כאשר יבא לישא אשתו, לא תזדמן בת זוגו אליו אלא על ידי צרה גדולה וקטטות ומלחמות גדולות. כי אחר שהתגלגל יש לו מקטרג למעלה ורוצים למנוע הזווג ההוא, ולכן משימין בניהם קטטות גדולות, וזה נקרא זווג שני, כי היא בת זוגו ממש, רק שהוא בזווג פעם שנייה על ידי גלגול, ועליו אמר וקשה לזווגם כקריעת ים סוף:
ולכן תראה כמה פעמים שנעשה זוג כרגע בלתי שום קטטה, ויוצא לאורה, וזה יורה היותה בת זוגו ובסוד פעם ראשונה. ויש זיווגים שיש בהם כמה קטטות רבות ומניעות גדולות קודם שיוגמר לעשות, ואחר כך נמשך השלום גדול ואין עוד קטטה כלל, וזה מורה על היותו זווג שני:
ודע כי סוד הגלגול הוא בסוד ו', שהם השש קצוות שנאמר בהם (שמות כא, ב) שש שנים יעבוד, וכנזכר ברעיא מהימנא פרשת פנחס (עי' ח"ב קטו, ב), כי היו"ד הוא גלגל, ועם הו' הוא גלגול. והענין הוא, כי אין גלגול אלא לזכרים ולא לנקיבות, רק כי הם מקבלות עונשם לעולם הבא ובגיהנם. ואמנם לפעמים מתגלגלת האשה אינו בסבתה, רק בסבת בעלה, וכמו שאמר (שמות שם ג) ויצאה אשתו עמו, כנזכר בסבא פרשת משפטים, עד כאן לשונו:. כי אלמנה רומז לנשמה מגולגלת שנתאלמנה כבר ונתגלגלה, כך הזהר שלא תגרום שתצטרך עוד לגלגל פעם שנית, ואז תקום הצרה פעמים. וכשעובר המצוה הגשמיית, אז גורם זה הדבר:

כ״זואני אומר שגם רישא דקרא לא תטה משפט גר ויתום רומז לזה, כי הנשמה היא גר בארץ, כי מקומה האמיתית היא בבית אביה למעלה, והזהיר לא תטה משפטה. והנה הנשמות הם מזיווג אב ואם שהוא קב"ה וכנסת ישראל כנודע, וכשיש צדק למטה אז מאירה נשמתו ועולה למעלה ההתעוררות מנשמתו, והם סוד מיין נוקבין דאושידת לגביה המוזכר בזוהר, כי מדת מלכות באה מקושטת לגבי תפאר"ת לאמור חזי במה ברא אתינא, אבל כשאין הדבר כך ואין ההתעוררות עולה, אז הנשמה כיתום בחיי אביה ואמה. ועל זה הזהיר לא תטה משפטה, רק משפט צדק וצדק צדק תרדוף להיות צדיק תמים. ובעשותו משפט גר ויתום למטה, הוא גורם להתעוררות, וההפך בהפך:

כ״חגם בענין כלאים יש רמז לזה. אף שהאריך הזוהר בענין לא תזרע כרמך כלאים וגו' ולא תחרוש בשור וגו' לא תלבש שעטנז וגו' כי משנה סדרי הבראשית שכתב בהם למינהו, והרי הוא מערב כחות העליונים זה בזה ומעביר מעלת שליחותם ונמנעים מלגמור מאמר יוצרם ותפקידם, עיין באורך בזוהר ובראקנט"י. מכל מקום יש רמז ג"כ לגלגול, כאשר מצאתי כתוב בקונטרסי דהאר"י ז"ל וזה לשונו, סוד הכלאים שנאסרו בתורה להרכיב כבר גליתי לך במקום אחר סוד המגולגלים באילנות ובזרעים לתיקון נפשם, ויושם שם עד מלאת קצבת הגזרה שנגזרה עליהם. ואם תערבם יחד, תגרום עונש למגולגלים שם, כי זה מגולגל בבחינה אחת וזה בבחינה אחרת, ואתה תערבם זה בזה ביחד, עד כאן לשונו:

כ״טועתה אבאר סוד היבום והחליצה. כבר כתבתי בריש דברי כי האדם בצלם ודמות עליון שהם ז' צורות, וכן באדם הם ששה, ב' זרועות, וב' יריכים, וגוף וברית, והז' היא אשתו והיו לבשר אחד, ועל ידה הוא בונה בנין כדמות זה. ומי שאינו עוסק בפריה ורביה ממעט הדמות (יבמות סג, ב). והדמות היא מדה אחרונה הנקרא תמונ"ה בגימטריא פרצו"ף אד"ם. והנה המדה הזאת רגליה יורדות מות (משלי ה, ה). מה שאמר רגליה, רצה לומר מה שתחת המדה הזאת והוא מטטרון אשר עליו ממראה מתניו ולמעלה טוב, כלומר מתדבק במדה הזאת אשר עליה נאמר (שם יח, כב) מצא אשה מצא טוב. וממראה מתניו ולמטה רע, שהוא מתדבק בקליפות והוא אתר דמותא שארי ביה. ומטטרון נקרא נעל, וסנדלפון סנדל, וזה יתבאר בסמוך במאמר הזוהר:

ל׳נחזור לדברי הראשונים, ההולך בלא בנים מת הוא בעולם הזה ולא יחיה לעולם הבא^הגה"הואם תקשה אם כן איך עלה על דעת בן עזאי שלא לקח אשה (יבמות סג, ב), הנה מצאתי בזה דברים נעימים מה שכתב המקובל מהר"ש אלקווי"ץ הלוי (שרש ישי עז, ב), ולרוב חביבותם אעתיק עד גמירא. זה לשונו, אמנם אומרו בן עזאי מה אעשה שנפשי חשקה בתורה (יבמות שם), הוא דבר נפלא צריך שתתבונן בו, והוא סוד גדול לא תמצאהו כי אם במעמקי הים הגדול כו' הזוהר ובפרט בספר התיקונים. והדבר כי זה שאמרנו שמי שהולך בלא בנים אין לו תקנה, צריך שתדע שזה יהיה כאשר בא להוליד ולא הוליד. כי אם הוא בא לעולם הזה לקיים מצוה אחרת שחסר לו מקודם, או לקבל כרת או עונש אחר, וכל שכן אם בא להתחסד עם בני דורו, אלה לא יצטרכו לבנים, ולא יענשו אם לא הולידום. ואם הולידום, לא להם יהיה הזרע. ואין זה בכלל הא דאמרינן בבמה מדליקין (שבת לב, ב) בעון נדרים אשתו של אדם מתה, ובנים של אדם מתים כשהם קטנים, ואין זו אשתו ואין אלו בניו. אבל האשה הזאת היא ממי שלא זכה לבנות ואלו לבניו, ועל כיוצא בזה נאמר, מצינו צדיקים במיתתן מולידים, כי כבר מתו בפעם אחרת, ועליהם אמר שלמה בחכמתו (קהלת ד, ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו. ועתה לא באו כי אם לקיום מצוה כאמור, או לקבל עונש, ועליהם נאמר (שם ח, י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, כי אחרי שנקברו עוד שבו אל העולם הזה. וישתכחו בעיר אשר כן עשו, אינם זוכרים מה שעבר עליהם בשכבר, ואינם נותנים לב לשוב אל ה'. מה שאין כן בצדיקים, כי בבואם הנה נפשם זוכרת אשר היה כבר לעולמים, והנה היא עולה במעלות בית אל. ועל זה תראה הצדיקים מי שיש להם נטיה למצוה ממצוה אחרת, כרבי פנחס בן יאיר בפדיון שבוים (חולין ז, א), כי נפשם דורשת הטוב להם ומה שהיא צריכה, כי על כן באה לעולם הזה. ואלה בהולידם, אינם בניהם, ולא ילקו בעונם. כי על כן אמרו אשתו ובניו, אשתו דיקא, בניו דיקא. וגם אלה לא ירשו עטרת אביהם כבני משה רבינו ע"ה, והוא מבואר כאשר תזכור מה שהקדמנו:
ועל כן השיב בן עזאי שואליו דבר, ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה, ואחרי שהיא נוטה אל עסק התורה, יראה שלזה באה לעולם הזה לא על הבנים. והיא תשובה נצחת עם מה שפרשנו. ויקשה זולתו, כי מי שיהיה טהור ובדרך לא היה, וחדל לעשות הפסח מפני שנפשו חשקה בתורה הייטב בעיני ה', הלא תכרת הנפש ההיא ככתוב בתורה. וסוף דבריו אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, מתוק מדבש כאשר תבין את אשר לפניך, צדיקים במיתתן מולידים. אמר, ואם תקשו עלי כי על כל פנים יש ויש מי שלא זכו לבנות והיו באים על ידי אם הייתי נושא אשה, גם יש כמוני מגולגלים אחרים יבאו על ידם. וידוע ליודעים חן כי המגולגלים יקראו אחרים, ואב לכולם (דברים כד, ב) ויצאה והיתה לאיש אחר, מדה כנגד מדה, זה מגולגל וזו מגולגלת. והדין נותן שיקראו אחרים, כי אינם עצמם אבל אחרים, כי על כן סובלים עונות ראשונים, והוא סוד (ברכות ז, א) צדיק ורע לו צדיק בן רשע, כלומר שהיה רשע מקודם, ורשע וטוב לו רשע בן צדיק, שהיה צדיק מקודם, כנדרש בספר הבהיר. והוא אמת ותורתו אמת ודינו דין אמת, ואנחנו לא נדע הצדיק הזה מה היה לפנים, ועל כן נתמה על ייסוריו, ויודע כל נסתרות ישתבח שמו היודע עושה בו דין אמת:
והוא סוד יסוריו של איוב, כי היה סובל עונות ראשונים, ככתוב בספר הסודות, כי היה נפשו של תרח. וכאשר נגלו אליו האלהים והודיעו סוד הדבר, אמר (איוב מב, ו) על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, הנני מתנחם אחרי שידעתי שיצא ממני מי שאמר לפניך (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. ועד עת בא דברו, לא ידע מי הוא, והיה קורא תגר, כי היה עצמו צדיק גמור, ולא ידע סוד הדבר. ואף כי כבר התחיל אליהוא להודיע סוד הדבר בכלל, לא הודיעו הפרט הזה. ושמעתי מהרב מהר"ר יעקב בי רב זל"ה ענין נאה ומתקבל במה שאמר אליהוא, באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלקים, ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב. כי שתי הכתות צודקות ובלתי צודקות. כי איוב אמת שהיה צדיק, אבל נפשו לא היתה צדקת, כי חטאה בשכבר כמדובר, ועל כן חרה אפו על צדקו נפשו, לא צדקו עצמו, כי בזה הדין עמו. ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר הרשיעו את איוב, כי איוב לא היה רשע, כי נפשו היתה רשע מהפעם האחרת, והוא היה צדיק בפעם הזאת:
ונשוב למה שהיינו בו, כי זהו פירוש דברי בן עזאי, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, והוא מבואר מה שלא יתכן בזולת זה. ועל כן לא ימנע אדם עצמו מלעשות פרי, כי מי יגיד לו את אשר כבר היה, ואפשר שצריך לבנים, ואם ילך ערירי לא יכנס בפלטרין של מלך ואין לו מנוח. ועל כן בא גואלו הקרוב אליו והוא אחיו וגאל אותו, כי יביאנו באשתו ממש. וכמה נפלאו דרכיו יתברך בזה, כמובא במעשה רב דרבי חייא ורבי יוסי, כד אערעו ליליא חד במגדלא דצור, רמזתיו בפסוק יעשה ה' עמכם חסד, כי אשתו שהיתה היא עתה אמו, ואחיו שהיה הוא עתה אביו, ונהפכו עליו סדרי בראשית לסבה הוזכרה שם:
ואם תזכור מה שכתבנו בפסוק הנזכר מדברי האלהיים ההמה, יעלזו חסידים בכבוד, תשכיל ממוצא דבר למה יהיה זה הדבר מיוחד באשת המת מאשה אחרת, והיא כי עוד נשאר רוח האיש ההוא באשה ההיא, ועליו הוא נבנה כמובא שמה. ועל כן הבן הראשון אשר תלד היבמה, בכיון הוא והיא בדבר כהוגן, הוא האיש הראשון, ומשם והלאה הם בני השני, והבן כל זה:
ואחרי שידעת כי הנפשות הן כדמות משפחתו שמה כמדובר, הנה הקרוב מכולם הוא האח. אמנם למה לא יהיה זה באב יותר מהאח, אחרי שהוא הקרוב יותר. כתב הרב רבי מנחם מריקנא"ט ז"ל, דבר זה שאל הרב רבי יום טוב את הרב רבי שלמה ז"ל, והשיב לו, לפי שיותר דומים המים הנמשכים מזה לזה, ממה שהם דומים אל המעיין שנמשכו משם, וכן המשיל בין האחים והאב. ועוד כתב בזה הרב שם טוב טעם אחר, כי האב גמר להוציא ענפיו ופירותיו, ולא היה לו כח להוציא ענף אחד שני פעמים. ומעשה יהודה, תמר צדקת היתה. אבל האחים יש להן להוציא ענף זה מכלל ענפיהן, כי לא הוציאו פירותיהם עדיין, עד כאן לשונו:. ויש תקנה קרובה לזה ע"י יבום. ומתחילה צריך לידע כי כל איש מניח רוח באשתו, כי ע"י אשתו היו השלמת שבע הצורות, ונשאר באשתו רוחו לאחר מותו, ובפרט בי"ב חדשים הראשונים, כמו שהאריך בזוהר בענין הסבא בפרשת משפטים, וזה הרוח לוחם עם בעל השני שנושא האלמנה שגם הוא נותן רוחו בה, ואלו הרוחות מתקוטטות, פעם זה מנצח, ופעם זה מנצח:

ל״אאמנם שני אחים שוים הם, והן מאילן אחד, כי הנשמות הן למעלה משפחות משפחות דומות לאילן שענפיו מרובין. על כן מצטרף רוח אח הראשון עם רוח אח השני, ומתגלגלת נשמת האח הראשון בזרע היולד, ואז הוא חוזר ונבנה:

ל״בוהנה אעתיק בקצרה מדברי הסבא לענין זה, וזה לשונו (זח"ב קא, ב-קא, ב), סבא סבא כיון דשארית לשטטא בימא, זיל ברעותך לכל סיטרין דימא. השתא אית לגלאה, הא אמינא דהא פרוקא כד אתי על ההוא מאנא דקא אמינא אעיל תמן ודביק תמן רוח דיליה בההוא מאנא, ולא אתעביד כלום אפילו הבל דפומא יאות היא וכך הוא. סבא סבא, אי תימא ותגלי אימא בלא דחילו. שאר בני נשא דעלמא דקא מסתליק מיניה, והא ידענא דרוח דיליה שביק בהאי אתתא דהות ליה, ורוחא אעיל תמן מה אתעביד ההוא רוח. ואי נסבא אוף הכי מה אתעביד דהא גברא אחרא אתי עליה, לאקיימא רוח ברוח לא אפשר, דהא האי דאתי עלה השתא רוח אעיל בה, וההוא קדמאה דאסתלק רוח אעיל בה. ההוא קדמאה בנין הוי ליה, והאי דהשתא לאו פרוקא איהו רוח דשבק ההוא קדמאה בההוא מאנא, ואתא האי ואעיל בה רוח ודאי לא יכלי תרווייהו לאתקיים כחדא, אי נימא דאתאביד אי אפשר, מה אתעביד מניה. אוף איהי לא אנסיבת ההוא רוחא דשבק בה בעלה מאי אתעביד, אי נימא דאתעביד לאו הכי כל דא צריך לאתגלאה. תא חזי, כמה עילאין גובראין דמלכא קדישא דקא עביד, ומאן יכיל למללא לון, כד האי בעלה תניינא אתי ואעיל רוחא בההוא מאנא רוח קדמאה מקטרגא בהאי רוח דעאל ולא אתיישבן כחדא, ובגין כך אתתא לא אתישבת כדקא יאות בהדי בעלה תניינא בגין דרוחא קדמאה מכשכשא בה, וכדין איהי דכירא ליה תדיר ובכת עליה או אתאנחת עליה, דהא רוחא דיליה מכשכשא במעהא כחיויא ומקטרגא בהדי רוחא אחרא דעאל. עד זמן סגיא מקטרגן דא בדא, ואתער דא דעאל לההוא דעאיל בקדמיתא לבתר דא קדמאה נפיק ואזיל ליה. ולזמנין דדחי דא קדמאה לההוא תניינא אתעביד ליה מקטרגא עד דאפיק ליה מעלמא. ועל דא תנינן דמתרין והלאה לא יסב בר נש להאי אתתא, דהא מלאך המות אתתקף בה. ובני עלמא לא ידעין דהא רוחא כיון דאתתקף וקא נצח לההוא רוחא אחרא תניינא, מכאן ולהלאה לא יתעריב בר נש אחרא בהדיה כו'. עוד האריך שם, ולא הבאתי אפילו זה אלא לראות נפלאות בענין זיווגים. שורש ישי דף ט"ז:

ל״גוביאור דבריו בקצרה, הנה הוא העמיק שאלה אחרי שהונח שהאדם הניח רוח בבטן האשה והגואל הוא היבם הכניס רוח אחר והיו לאחדים כמו שהקדים למעלה, א"כ שאר בני האדם שלא הוזקקו נשותיהם ליבם, שהיו להם בנים, או שלא היו להם אחים, מה יהיה מהרוח ההוא, כי זה כמו כן מניח בה רוח, ולהיות לאחדים אי אפשר אחרי שאינו גואל, ולשבת יחדיו אי אפשר, ושיאבד אי אפשר. והשיב כי המת הניח שם רוח, וזה שבא עתה כמו כן נותן בה רוח, והראשון מתעורר על השני, ועל כן המו מעיה לו ודמעתה על לחיה וזוכרה אותו, ובכן כל דאלים גבר, לפעמים האחרון נוצח את הראשון ומגרש אותו, ולפעמים הראשון נוצח את השני ומת האיש האחרון. ולכן הנושא אלמנה מסוכן הרבה, כי לא ידע איך יפול דבר. ומטעם זה נשאת לשנים לא תנשא עוד, כי אחרי שכבר הוחזק הרוח הראשון בנצחון, לא ישוב אחור ימינו ועצום בכחו לכל יבוא:

ל״דובאחרית דבריו אמר, כי הנצחון נתן למי שהוא בן זוגה, כי אם הראשון איננו בן זוגה רק שנתנה לו עד יזכה בעלה בה כענין תמר ורות כמובא בספר הזוהר במקומות רבו מספור, אז נדחה הראשון מפני השני. ואם הראשון הוא בן זוגה, יתרחק זה השני לפעמים אם לא רב חילו:

ל״הנחזור לענין היבום והחליצה. האשה נקראת מנעל, כי היא מנעולה של בעלה שהוא נעול ומוסגר תוך חיקה. וכשהיא חולצת המנעל לאחיו של בעלה שהוא כמו בעלה, אז היא מסתלקת ממנו ונפתח ויצא הרוח וצריך לבקש לו מנוח באשר ימצא:

ל״ווהזוהר בפרשת חקת (קפ, א) האריך מאוד בענין נעל בפסוק (רות ד, ז) וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, אעתיק קצת מהמאמר. זה לשונו, ויאמר אל תקרב הלום של נעלך מעל רגלך (שמות ג, ה) וכי אמאי נעל הכא. אלא אתמר דפקיד ליה על אנתתי' לאתפרשא מינה, ולאזדווגא באיתתא אחרא דנהירו קדישא עילאה, ואיהי שכינתא. וההוא נעל אוקים ליה באתרא אחרא, אעבר ליה מהאי עלמא ואוקים ליה בעלמא אחרא, ועל דא כל מה דיהיב מיתא לבר נש בחלמא טב. נטיל מאני מן ביתא ביש כגון סנדלא מאי טעמא, בגין דאעבר רגלוי מהאי עלמא וסליק לון וכניש לון לעלמא אחרא אתר דמותא שארי ביה, כד"א (שה"ש ז, ב) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. ורזא דמלה היא בין חברייא, ודא כד מיתא נטיל לון. אבל בזמנא דחייא, שלף מסאניה ויהיב לבר נש אחרא, בגין לקיימא קיים קא עביד בגזירה דלעילא. נעל דחליצה כגוונא אחרא, וכלא אתר חד. תא חזי, ההוא מיתא דאסתלק מעלמא בלא בנין האי בת נדיב לא כניש ליה לההוא בר נש לגבה, ואזיל לאתטרדא דלא אשכח אתר, וקודשא בריך הוא חייס עליה לאתבא לאתתקנא בעפרא כמה דכתיב (איוב לד, טו) ואדם על עפר ישוב, ואוקמוה. אי ההוא פרוקא לא בעי לקיימא לאחוה בהאי עלמא, בעי למשרי חד נעל ברגליה, וההיא אתתא דתשרי לי' ומקבלה לההוא נעל לגבה. אמאי, אלא בגין דההוא נעל בגין מיתא הוא, ואתיהיב ברגליה דחייא אחוה, ואתתא מקבלה ליה לההוא נעל לגבה לאחזאה, דהא ההוא מיתא בין חייא אהדר בעובדא דא, והא בהיפוכא מההוא נעל דנטול מיתא מחייא, והשתא האי נעל נטיל חייא מן מיתא ובההוא נעל ההוא מיתא לא אזיל בין חייא, ואתתא נטלה ליה לגבה לאחזאה דההיא אתתא עטרת בעלה נטלה ליה ומקבלת ליה לגבה. ובעי לבטשא ליה לההוא נעל לארעא, לאחזאה דישכיך גופא דההוא מיתא, וקדוש בריך הוא לזמנא דא, או לבתר זמנא חייס עליה ויקבל ליה לעלמא אחרא. האי בטשותא דההוא נעל בידא דאתתא, לאחזאה דהא אתבני מיתא בעפרא אחרא דהאי עלמא. והשתא יתוב לעפרא דהוה מתמן בקדמיתא, כדין ההיא אתתא תשתרי למעבד זרעא אחרא ואוקמוה, עד כאן לשונו:

ל״זוזה לשון מהר"ש הלוי אלקוויץ שורש ישי דף ע"ז בביאור המאמר, כוונתו, כי לשון נעל הנה נאמר על האשה, והוא לשון נקיה על דרך אומרם ז"ל באלה הדברים רבה (ילקוט כג, יד) ויתד תהיה לך על אזניך, בסוד ובלשון נקיה נאמרו דברי תורה, לא תשב לך בלא אשה עשה תיקון זיין שלך, עד כאן, וכן לענין נעל:

ל״חואמרו לאתפרשא מינה ולאזדווגא באתתא אחרא, הוא פירוש הפסוק כולו. כי של נעלך מעל רגלך הוא הפרישה מהאשה אשר לו:

ל״טואומרו כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, על הדרישה וההזדווגות באשה אשר הוכיח לו ה':

מ׳וטעם אשר אתה עומד עליו, הוא על דרך שרמזנו בספר אילת אהבים בפסוק (שה"ש ח, א) מי יתנך כאח לי, אצל (במדבר יב, ח) ותמונת ה' יביט, כי אחרי שמדת משה היא אספקלריה המאירה, והמקום הזה הוא אספקלריה שאינה מאירה, הנה הוא עומד עליו באמת:

מ״אואומרו דנהירו קדישא עילאה, מפני שהקשה לו כנוי זה. והדבר כי המדה הזאת נקראת ארץ, ונקראת אדמה. נקראת ארץ מלשון רצון, ומורה על קבלתה ממקור הרצון, ואז היא רצה לעשות רצון קונה. ונקראת אדמה כשהיא מושפעת ממקום הדין האדום. והואיל וכן הוא למה קוראה בשם המורה הדין ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ומן הראוי שתקרא בשם המורה על הרצון והרחמים בעת ההיא עת דודים. ולכן השיב כי אין הנרצה בשם אדמה הנה כי אם על הדרך הנאמר (איכה ד, ז) אדמו עצם מפנינים המורה על הזכות ועל הבהירות, כי אין בכל הגוונים בהיר ומבהיק כמוהו. וזהו שאמר דנהירו קדישא עילאה, והוא ענין נאה למתבונן בו ימצא קורת רוח בו במקומות רבים אשר ימצא בהם כנוי זה בהיותו מורה על הרחמים והרצון:

מ״בואמר עוד ואיהי שכינתא, כלומר ומטעם זה ובסבה זו היא שוכנת בתוך בני ישראל, מפני שהיא מקבלת מהאור העליון, לא כן כשהיא מקבלת מהדין כי אז היא שחורה. ואמרו ז"ל (סוכה לג, ב) האי שחור אדום הוא, אלא שלקה:

מ״גאמר עוד, וההוא נעל אוקים ליה באתרא אוחרא, אעבר ליה מהאי עלמא ואוקים ליה בעלמא אוחרא. ביאר עוד מה שאמרנו ביען חליצת הסנדל איננו מורה כי אם אל הפרישה מהאשה, ולכן ביאר אלינו תיבת כי הנאמרת במקרא הזה, כי המקום אשר אתה עומד עליו הנה הוא מלשון אלא שהוא אחד מד' לשונות ששמושו כדאיתא בשילהי גיטין (צ, א), ופירש המקרא של נעלך מעל רגלך הפרש עצמך מן האשה הזאת ולא יהיה לך עסק אלא באשה האחרת הנקראת אדמת קודש. כי המקום אשר אתה עומד עליו פירושו אלא המקום אשר אתה עומד עליו מהיום והלאה אדמת קודש הוא, עד כאן לשונו:

מ״דהרי מבואר סוד יבום וחליצה, והכל סובב על ענין שהאדם הוא בצלם ובדמות, וענין זיווגו מורה על שלימות הדמות ולהיותו עוסק בפריה ורביה להרבות את הדמות ולא למעטו ואז יתפשטו הרבה נשמות, וזהו קדושת הגוף שעיקר קדושתו ע"י הזיווג הראוי ובקדושה ובטהרה:

מ״הגם נתבאר מתוך מה שכתבתי ענין טהרת הגוף, דהיינו ויתד תהיה לך וכסית את צאתך וגו'. ואמר והיה מחניך קדוש וכבר רמזו הזוהר מחניך הוא מחנה הגוף רמ"ח אברים ושס"ה גידים שהם בצלם אלהים יהיו קדושים, והצואה תהיה בחוץ ומכוסה. גם נצטווינו שלא יכנס טמא במחנה לויה. דע כי יש גן עדן תחתון וגן עדן עליון, וגן עדן עליון מחנה שכינה, וגן עדן תחתון בערך מחנה לויה. והאדם כשחטא ולבש רוח טומאה, נתגרש אפילו מגן עדן תחתון. ה' חפץ למען צדקו נתן לנו את תורתו לקיום המצות, ובקיומינו אותם אז נזכה ללבוש פנימי דהיינו כתנות אור באל"ף, ויש לבוש למעלה מלבוש דהיינו נעשה לבוש לגן עדן התחתון מקיום המצות בגשמיות בפועל, ולבוש עוד יותר פנימית נארג מידיעת הסודות, ובזה הלבוש יבא אל המלך בגן עדן העליון:

מ״ואבל כשחוטא, אז מתלבש בבגדים צואים וצריך מירוק וזיכוך ללבן הלבוש וכבס וטהור, והם מתכבסים על ידי העונשים הקצובים בתורה. יש מהם ד' מיתות בית דין, והם נגד ארבעה אותיות שם ידו"ד להסיר חלאת ארבעה הקליפות הקשות, והפגם מגיע עד ארבעה אותיות ידו"ד. ומי שרוצה לנקות, צריך תשובה חמורה כמו ארבעה מיתות. וזהו שובה ישראל ע"ד ידו"ד אלהיך (הושע יד, ב), כי עד שם מגיע הפגום בגודל העונות בעו"ה. גם המלקות הוא בא במספר ל"ט מכוון לל"ט קללות שנמשכו בחטא אדם מצד נחש, על כן בל יוסיף:

מ״זוזה לשון הגה"ה ציוני בפרשת בראשית דף ח', גם הזהרנו להשמר בנגע צרעת. נודע כי זאת תורת המצורע מוציא רע וארס הזוהמא בא מזוהמת הנחש^הגה"המצאתי צוף דבש אמרי נועם. דע שצחנת הזוהמא של הנחש נחלק לד' רוחות וכולם הם טומאה, רוח שטות, רוח זנות, רוח חמדה, רוח חטאה. וחז"ל קראו להם טומאה, אב הטומאה, ראשון, שני, שלישי. ובהתייחד סמאל עם הנח"ש אז הטומאה הגדולה למעלה, ותמצא שם אבי אבות הטומאה. ואלו נחלקו לד' רוחות, והם מתפשטים לארבעים חסר אחת, לפיכך עונש החטא אשר עבר עליו רוח הטומאה, הוא מלקיות הארבעים חסר אחת:
ואמרו רז"ל (אוצר המדרשים פרק אדה"ר ה) עשר גזירות גזר על הנחש, ואלו הם, א' שנסתם, ב' קציצת ידיו ורגליו, ג' שאוכל עפר, ד' לשונו נגררת בעפר, ה' שהשניאו בעיני הבריות, ו' שמשיר עורו לסוף ז' שנים ויש לו צירים כחבלי לידה, ז' שמוליד לז' שנים, ח' שמטיל ארס, ט' שכולם מתרפאים לעתיד לבא זולתו, י' שימות. ועשר גזירות גזר על האדם, א' שיאכל פתו בעמל וצער, ב' שאוכל טוב ומוציא רע, ג' שישלוט בו ריח רע ורימה ותולעה, ד' כינים וזבובים ופרעושים בחייו, ה' שיהיו ימיו קצרים, ו' שיהיו בניו גולים ממקום למקום, ז' שיהא מסור לחיה רעה, ח' שיהיה נדון תמיד ודינו מוכן לעתיד לבא, ט' באין עליו יסורין, י' המות. ועשר גזירות נגזר על האשה, א' דם נדה, ב' דם בתולים, ג' צער הריון, ד' צער לידה, ה' שעומדת מלידתה דוה וחולה, ו' שתכנס כאבילה, ז' שמושל בה האיש, ח' שתהא אסורה ונתפשת בירכתי הבית, ט' שמזקנת מהרה, י' המות. ואם היא אשת חיל, בעלה קוברה, שנאמר (בראשית כג, ב) ויבא אברהם וגו'. ותשע גזירות על הארץ, א' שתהא שותה מאליה, שנאמר (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ וגו', ב' שתלקה בפירותיה, ג' שתלקה בשדפון, ד' שתצמיח קוץ ודרדר, ה' שיהיו בה הרים וסלעים, ו' שיחסרו בה בני אדם ויחרשוה בכלי ברזל, ו' שלא תכסה על הרוגיה, ח' בזמן שחייבין בני אדם זורעין הרבה ומוציאין קמעא, ט' שעתידה לבלות, שנאמר (ישעיה נא, ו) והארץ כבגד תבלה, היא מיתתה. עכ"ל:, והקב"ה מגלה סימן זה כדי שיתעורר האדם ויתחרט ויעשה תשובה, ואז ארס זוהמת הנחש יוצא חוצה ואין לו טהרה אלא באמצעית הכהן שהוא מצד החסד סטרא דימינא, כי מצד השמאל נפתח הרעה, כי מצד שמאל נמשך בהשתלשלות למטה סמאל, ומצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד). ועתה שאין לנו כהן, אזי התשובה על הכל כי ימין התשובה פשוטה:

מ״חהכלל העולה, הגוף הנברא להיותו קדוש ולהיותו מכובד, על כן משום כבוד הגוף לא תלין את נבלתו וגו'. וגם מצות שמירת הגוף עשיית מעקה, ולהציל הנרדף, ושלא לחוס על הרודף, ושלא לחזור העבד שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל מאחר שנכנס מחול אל הקודש, ושלא להונות אותו, ומצות סיוע הקם תקים עמו:

מ״טוהרב רבי מנחם הבבלי כתב בטעם מצות מעקה וזה לשונו, טעם מצוה זו לא תשים דמים בביתך, האדם עושה בית למחסה ולמסתור ולהביא ברכה, ואתה משים בביתך דמים, אין ראוי שהבית שינחיל האדם לבניו שיאמרו כאן נפל פלוני ומת, אף על פי שהיתה גזירת עליון. זהו שנאמר כי יפול הנופל ממנו, ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית (שבת לב, ב), ולא תהיה אתה גורמות הדמים, לכך ועשית מעקה:

נ׳להקים משא לאדם או לבהמה, שנאמר (דברים כב, ד) הקם תקים עמו. (הגה"ה, קימה יש לך עמו שיקום לך סוכת דוד הנופלת, עזוב מה שבלבך תעזוב לשון עזר כמו ויעזבו את ירושלים). ולהוריד את המשא, שנאמר (שמות כג, ה) עזוב תעזוב עמו. טעמי מצות אלו, לכוף יצרו, אף על פי שהוא שונאו, חומל עליו ומצטער בצערו ומשתדל להצילו. ואמר עמו, כלומר לעצמך אתה מציל שתעזר גם אתה מדה כנגד מדה, ואפילו אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא (ב"מ לב, ב), כיון שהשלום תלוי בה דכתיב (משלי ג, יז) וכל נתיבותיה שלום, אם הקים תקים עמו ועזוב תעזוב עמו:

נ״אשלא להסגיר עבד שברח מאדוניו [לארץ] ישראל, שנאמר (דברים כג, טז) לא תסגיר. (הגה"ה, כמו ויתנהו בסוגר תרגם יונתן בקולרין, הניחוהו פטור ומותר). טעם מצוה זו, כיון שנכנס בבקעה טהורה נבחרת לעבוד יוצר כל יתברך העומדים בה, ראוים להיות עבדי ה' ולא עבדי בני אדם, לכך לא נשיבהו אל אדוניו, אלא נשחרר אותו ונכתוב על עצמו דמיו, הכל למעלת ארץ ישראל וכבודה, לפיכך לא תסגיר שער העבד מאדוניו ואין פותח עמך, ישב בשער שטוב לו ויכנס בה לפרסם הנכנס בא"י אינו סגור בעיר דלתים ובריח, לכך לא תסגיר:

נ״בושלא להונות אותו, טעם מצוה זו לפי שהוא חלוש הנפש יותר מהגר, על כן הזהירה התורה עליו כיון שבא וטבל לשם עבדות ובא לחסות תחת כנפי השכינה, אין ראוי לצערו ולדחותו, אלא לקרבו כיון שהוא עני ביותר, ויוצר כל יתברך מביט אל עני ונכה רוח. ויש במצוה זו זכרון שהיינו במצרים עבדים ועשאנו בני חורין, וכיון שגם אתה היית עבד כמוהו, לא תוננו, עד כאן לשונו:

נ״גאח"כ הוזכרו הרבה מצות מקדושת דמים, ויש בהם הרבה מסוד מלבושים שלא יהיה כלי גבר על אשה וכן להיפך, ושלא לחבול בגד אלמנה, ושלא לעבוט את הלוה בעצמו כי אם ע"י שליח בית דין, ושלא לחבול כלי אוכל נפש, וענין השבת העבוט:

נ״דויש בזה הרבה סודות בענין מלבושי הנשמה, וקצת מהם גליתי למעלה, ולבוש שעטנז הוא ממש לבוש השטן בר מינן. וכן שעטנ"ז אותיות שט"ן ע"ז, וכן שו"ע טו"ה נו"ז ראשי תיבות שטן. וזה לשון הרב רבי מנחם הבבלי, שלא ללבוש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, הטעם שלא לערב הכחות להזכיר עון קין (קין הביא זרע פשתן, והבל צאן שבו הצמר) שהרג להבל. שעטנ"ז שט"ן ע"ז, עומד על ימין הלובשו לשטנו, כיון שלבשו נעשה יחדיו לחלקו ומנתו, שבהתחברם יחד יתחזק כחו ואונו. וכל הלובש כלאים נחשב לידון ככומר לעבודה זרה רחמנא ליצלן, עד כאן לשונו:

נ״השלא למשכן בעל חוב בזרוע, כתב הרב רבי מנחם הבבלי סימן שמ"ה שמ"ו שמ"ז, טעם מצוה זו, אע"פ שעבד לוה לאיש מלוה, לא יהיה הכל כהפקר ליקח בזרוע. ואמר לעבוט עבוטו ולא אמר ליקח עבוטו פירוש הלואתו, אלא מדה כנגד מדה נענש לפי שהנשמה ממושכנת אצלו יתברך עד זמן, לפעמים ממשכנים אותה קודם כי ההיא דמרים מגדלא שער נשיא (חגיגה ד, ב), ויש נספה בלא משפט ודינא דקושטא הוה שבתחלה לא נגמר דינה, ואחר לקיחה פשפשו במעשים ומצאו עון כדי לחייבה ולעבוט עבוטה:

נ״ושלא למנוע המשכון בעת שצריך לו העני, שנאמר (דברים כד, יב) לא תשכב בעבוטו, לא תשכב ועבוטו אצלך. טעם מצוה זו, לפי שאנו מפקידים הנשמה ביד יוצר כל עיפה ויגיעה בידך אפקיד רוחי, והוא מחזירה חדשה חדשים לבקרים, ומדה כנגד מדה נדון, כמו שהוא לא החזיר המשכון לבעליו, כך לא יחזיר לו נשמתו. זהו שאמר לא תשכב בעבוטו, לא תשכב ותמות בעבור עבוטו של עני, שאם אתה תישן הוא אינו יכול לישן כי אין לו כסות בקרה ואיך תשכב בעבוטו:

נ״זשלא לקבל עדות הקרובים שנאמר (שם, טז) לא יומתו אבות על בנים, פירוש על עדות הבנים. טעם מצוה זו, לפי שהקרוב הוא כגופו ממש, ואין אדם מעיד על עצמו. ונמי לא יומתו אבות, לא יענשו באותו עולם על בנים אם הם טובים, דברא מזכה אבא. ובנים לא יומתו על אבות, אם הם טובים, כי בעון אבות בנים מתים. ואע"ג דבעדות מיירי, דרוש וקבל שכר, לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, עד כאן לשונו:

נ״חאזהרה גדולה על מדות ומשקלות, כי כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, ואוי להמשקר במדות העליונות, ודי בזה להמבין:

נ״טדיני שכיר רומזים כולם על פעולת העבד הנאמן ליוצרו, אם עובד באמת אז פרי מעלליו יאכל בעולם הזה והם הפירות והקרן קיים לעולם הבא. ואל כליו לא יתן, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קדושין לט, ב), על כן לא יאכל מהמחובר לקרקע, וקל להבין:

ס׳ומצוה ביומו תתן שכרו רומז שיפשפש אדם דבר יום ביומו במעשיו, כי כל יום בחינה בפני עצמו, והארכתי בזה במקום אחר:

ס״אשלא ליקח עומר השכחה, זה לשון הרב רבי מנחם הבבלי, טעם מצוה זו, לפי שיצר הרע מעכב האדם מלעשות חסד, ובשיור הברכה מצויה שנאמר (רות ב, יד) ותאכל ותשבע ותותר, ויאכלו ויותירו כדבר ה' (מ"ב ד, מד), שהעני עיניו תלויות לשמים בחוסר כל, וכיון ששכחו זכו עניים והוא גזל בידך ולכן תתייאש ממנו ותשכחהו. ואם לא תעשה כך, תהיה עני מחזר על הגרנות, השמר שלא תשוב אתה לקחתו, עד כאן לשונו:

ס״בזכור את אשר עשה לך עמלק וגו' לא תשכח (דברים כה, יז). עמלק הוא עצם גוף הטמא, ושרו הוא סמאל והוא חתך המילה בשר הקודש ברית המעור בסוד ד"ו פרצופין בקודש, וסמאל הוא זיווג הטמא לילית בת זוגו בר מינן:

ס״גגם בבעלי חיים באו ציווים לגוף ולממון. לגוף, הוא שלוח הקן, ולהקים משא לבהמה. ולממון לא תחסום שור בדישו, כי אדם ובהמה תושיע ה'. ומעת חטא האדם נמשל לבהמה, אבל לעתיד יהיה נקרב על גבי המזבח של מעלה כמו בהמה טהורה במזבח שלמטה, כי מיכאל כהן גדול מקריב נשמתן של הצדיקים במזבח של מעלה:

ס״דודע כי מצוה זו של שלוח הקן גדולה ונפלאה במאוד מאוד, והאריכו בה בזוהר ובתקונים וכל המקובלים, ובפרט הרמב"ן האריך במאוד, והראקנט"י הביא דבריו ופירשם והקשה קושיות, עיין שם:

ס״הועיין לעיל בפרשת חקת במה שכתבתי בענין מלת גזירה היא מלפני, שאינו כפי מה שמבינים העולם שענין גזירה הוא דבר שאין לו טעם. אדרבה ענין גזירה הוא דוקא דבר שיש לו טעם, והוא לקוח ונגזר ממה שלמעלה הימנו עיין שם. וכלל העולה, במצות שלוח הקן למטה רומז על שלוח האם למעלה כמוזכר בדברי ר' נחוניא בן הקנה שהביא הרמב"ן, ורומז לבינה אם עליונה שהיא סוד עולם הבא שלח תשלח את האם, כי היא צריכה לך לעולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך כמד"א (דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים. והבנים תקח לך לעולם הזה, והרמז בו לסוד שמיטין ויובל, ודי בזה למבין:

ס״והרי נתבאר בפרשה זו קדושת הגוף וקדושת דמים. והמובחר מקדושת הגוף הוא קדושת הפה כי בזה נבדל האדם מבעל החי ונקרא חי מדבר. וכתיב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, ותרגום אונקלוס לרוח ממללא, על כן צריך האדם לקיים ככל היוצא מפיו, שנאמר (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור. ואף על פי שזה נאמר אצל נדר, זהו לאזהרה יתירה, מכל מקום אמור הוא ג"כ לכל דבר, כי דיבור החיצוני נמשך מדיבור הפנימי לשון שהקב"ה ומלאכי השרת משתמשים בה, ובלשון הזה משתמש הש"י עמנו כמו שנאמר וידבר ה' וגו', וכתיב לאמר, אזהרה לנו שיהיה בנו האמירה הפנימיית מצד נשמותינו שהוא חלק אלוה ממעל, על כן כל עמל אדם לפיהו. ומי שמטמא את פיו בדברי נבלות הפה ובשקרים וכיוצא בהם, אוי לו ולנשמתו. רק צריך להזהר בסור מרע וינצור לשונו אפילו בשיחת חולין. רק יפתח לשונו בהלל והודו לה' בקול תורה ותפילה, ואז הקול קול יעקב והדיבור החיצוני נמשך אחר הפנימי. ודור המבול ודור הפלגה לא עמדו בדיבורם הפנימי, על כן מי שאינו עומד בדיבורו צריך לקבל על עצמו מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה הוא יפרע כו' (ב"מ מד, א):

ס״זויען כי כדי לתקן אדם את כל מה שקילקל מורגל בפי קדמונינו תשובה תפלה וצדקה, ותמצא שלש אלה תלוים בפה. תפלה, (תהלים קמה, כא) תהלת ה' ידבר פי וגו'. וכן דברי תורה ושננתם, (דברים ו, ז) שיהא שנון בפיך. תשובה, כבר אמרו (דברים ל, יד) בפיך ובלבבך לעשותו קאי אתשובה, ועיקר מצות התשובה הוא הוידוי בפה בלב נשבר, וכן כתיב (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו'. וצדקה, אמרו רז"ל (ב"ב ט, ב) הנותן צדקה מתברך בשש ברכות, והמפייסו בי"א כו', הרי שעיקרה פיוס בפה. על כן שלשתם אלה שוים בגימטריא אחד והוא קו"ל צו"ם ממו"ן שהם תפלה צדקה תשובה כולם בגימטריא קול. ויש רמז לשלשתן בפרשה ראשונה כי תצא למלחמה וכו', כי אף שפשוטה של הפרשה מדברת ממלחמה ממש, מכל מקום רומזת ג"כ על מלחמת האדם עם יצרו, כמו שכתבו המפרשים לעיל בפרשת שופטים בענין (דברים כ, יט) כי תצור אל עיר להלחם כו', כי באמת זהו המלחמה גדולה כמ"ש בספריהם כי פעם אחת פגע פרוש אחד במחנה אנשי צבא של אלכסנדרוס שבאים שמחים על שכבשו עיר גדולה, ואמר שבתם ממלחמה קטנה, הכינו עצמיכם למלחמה גדולה מלחמה עם היצה"ר. וזהו מה שרמזו רבותינו ז"ל (קדושין כא, ב) לא דברה תורה אלא כנגד היצה"ר, רצו לומר רמזה על מלחמה זו, ועל זה אמר כי תצא למלחמה במלחמת הרשות, כי הרשות נתונה לאדם והבחירה בידו. ואם האדם מתחיל להלחם, אזי הקב"ה עוזרו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בברכות (סוכה נב, ב) אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, זהו (דברים כא, י) ונתנו ה' אלהיך בידך. ואמר ונתנו לשון יחיד, ולא אמר ונתנם לשון רבים כמו שאמר אויביך לשון רבים, הנה במלחמה הפשוטה מתורץ כי אין אומה נופלת מלמטה אלא א"כ נופל שרה שלה מלמעלה תחילה, על כן אמר ונתנו על השר, וכן הוא אומר ענין המלחמה ההיא, כי יש הרבה אויבים לאדם דהיינו כתות וחיילות ממלאכי חבלה שנעשו מעוונותיו, כי מכל עון נעשה ונברא משחית כמו שכתבתי במקום אחר, ועל כולם ממונה סמאל הוא היצר הרע הוא השטן הוא המלאך המות (ב"ב טז, א) זהו ונתנו. ובכח התורה וקיום מצותיה, ושבית שביו זהו שבי, כי כן כתיב אצל התורה (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי:

ס״חובזה מתורץ כי רש"י כתב בחומש כאן במלחמת הרשות הכתוב מדבר, דבמלחמת ארץ ישראל כבר כתיב (דברים כ, טז) לא תחיה כל נשמה, ובגמרא בסוטה פרק אלו נאמרים (לה, ב) מפיק לה רש"י ממקום אחר מן כי תצא, דאיתא שם, תניא ושבית שביו, לרבות כנענים שבתוכה. ופירש רש"י, דקרא בחוץ לארץ כתיב. והכי תניא בספרי כי תצא למלחמה, במלחמת רשות הכתוב מדבר, כי תצא משמע כשתעלה בדעתך כו'. אלא למוד דהכא על מלחמה פשוטה, ולימוד דכשתעלה בדעתך היא מלחמה הפנימית. ויפת תואר הוא היצה"ר המיפה להאדם לכל עון ולכל חטאת. והתורה התירה בקצת להנות ממנו כדי קיום העולם להשתמש בו בהכרחיים, והיותר יחרים וידחהו וינוול אותו, כאשר נתנו סימן לדבר (בראשית מג, יא) מעט צרי, הרמז מעט יצר. גם רמז וחשקת בה, יעשה חשק לעבירה ויבדל ממנה, וזהו מעלת בעל תשובה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא פו, ב) היכי דמי בעלי תשובה, באותה אשה באותו פרק כו'. ופירשו המפרשים על זה, במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד, ב), כלומר כי הם צריכים להתרחק מלראות דברי חשק שאולי יביאנו לחטוא. אבל הבעל תשובה, אדרבה עומד שם וכובש על יצרו, וכבר הארכתי בענין חשיקה ודביקה חפיצה בחלק בעשרה מאמרות יראו עיניך וישמח לבך:

ס״טושבית שביו, לרבות כנענים שבתוכה. דע כי גם המלחמה הפנימית היא מצד ארור כנען שכחו למעלה הוא סמאל, ורמוז במ"ש כנעני מלך ערד כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב, ח), והוא מלך ערד הוא השולח הערוד לא הערוד ממית, אלא החטא ממית, כדאיתא במסכת ברכות פרק אין עומדים (לג, א), תנו רבנן, מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לר' חנינא בן דוסא. א"ל הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקיבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו הערוד. נטלו על כתיפו והביא לבית המדרש. אמר להו, ראו בני, אין הערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו, אוי לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא. וזה לשון רש"י, ומת הערוד, מצאתי בה"ג אמדו במערבא כשהערוד נושך את האדם אם הערוד קודם למים מת האדם, ואם האדם קודם למים מת הערוד, ונעשה נס לר' חנינא ונבקע מעין תחת עקיבו. ראה נא והביטה כי כן היתה ממש כבישת ארץ ישראל, והכנענים מתו ונעשה נס לישראל כי הם קדמו למים ובקעו את הירדן, ואח"כ מתו הכנענים, הרי אלו מלחמות שוות:

ע׳והנה מצאנו במלחמת יעקב עם האמוריים כתיב (בראשית מא, כב) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, היא מלחמה כפשוטה. וגם כבשו בתפלה, וכמו שתרגם אונקלוס על בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי, כי כן דרך של יעקב בכל מלחמות למלחמה לדורון ולתפלה אשר נסתריהם. לדורון הוא צדקה, למלחמה הוא מלחמה עם יצר הרע, ולתפלה כפשוטו. וג' אלה הקול קול יעקב, כי ג' אלה בגימטריא קול כמו שכתבתי לעיל. וגם הצדקה נרמזת ביוצא צבא למלחמה צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, כתיב כאן (דברים כא, י) כי תצא וגו' ונתנו, וכתיב (שמות ל, יב) כי תשא את ראש וגו' ונתנו איש כופר נפשו וגו', ומי נתן מבן ך' שהיו יוצאים בצבא:

ע״אגם התפילה היא כובשת מלחמות רבות, דהיינו הקליפות והשטנים אשר הם מלאים בכל אויר העולם, ולא תוכל התפילה לעלות אם לא כשמחתכין את אלו בפסוקי דזמרה כמו שכתוב בשערי אורה בריש ספרו שעל כן נקראים פסוקי דזמרה מלשון תזמור שהיא כריתה:

ע״בועתה אבאר סוד הענין באריכות. רבותינו ז"ל אמרו (ברכות לב, ב) מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר (איכה ג, ח) שתם תפילתי, חוץ משערי דמעות. ועל זה יהיה סובב הפרשה. ואקדים לך מה שכתוב בספר קול בוכים בפסוק (שם ה, יא) נשים בציון ענו, וזה לשונו, איתא בזוהר הם שתי אישות הזימה הלא המה לילית ומחלת בת ישמעאל. וכתבו המקובלים, שלילית הולכים עמה ת"פ כתות של מלאכי חבלה כמנין לילית, והיא הולכת ומיללת וכולן עונות אחריה. וכן מחלת הולכים עמה תע"ח כתות כמנין מחלת, וכולן מחוללות בחלילים, אלו מייללים כשמה לילית, ואלו מחללים במחולות כשמה מחלת, והנשים הללו אינן פוגעות אלו באלו לעולם, הגם כי מלחמה עצומה ביניהן, זולתי ביום הכפורים פוגעות אלו באלו ומתקוטטות יחד, ובין דין לדין עולה תפילתן של ישראל בלי קטרוג. והנה כשהאדם חוטא, אומרים לנשים הללו נשים שאננות קומנה (ישעיה לב, ט), כלומר אתנה נשים למה תהיו שאננות קומו והחריבו את העולם. וזה (שם ג, יב) ונשים משלו בו. ושמעתי ממורי זלה"ה, שהנשים הללו הם נשיהם של שנים אנשים מרגלים, והם תרין מאללי ארעא דאיתא בזוהר, והם שני שעירי י"ה כמבואר בפרשת אחרי מות. וכשיהושע רצה ליכנס לארץ, תכף נכנעו אלו השנים אנשים מרגלים ונכפפו תחת יד ישראל, ובאו והתנפלו לפני יהושע ואמרו הננו לך לעבדים. אמר להם יהושע, איני מתרצה בזה לבד, אלא שאשלח שני אנשים פנחס וכלב ויתלבשו בכם ואתם תפילו מוראכם וחתכם על כל יושבי הארץ, כדי שתהא נוחה ליכבש. וכן עשו. ותדע זה מענין הפסוקים, כי המרגלים הלכו לחפור את הארץ, ולא חפרו כלל, וכלם נמוגו כדונג מפני האש, שהרי הם באו העירה ועלו בקיר החומה כי שם בית רחב, וכל הארץ אשר היו נמצאים עם רחב לא קמה עוד רוח מפניהם, מלמד דלא אקשו כדפי' בגמרא (זבחים קטז, ב). הרי שהטילו בלבם מורא ופחד כי לא קמה עוד רוח מפניהם, הרי הם נכנעו ועשו מה שצוום:

ע״גאמנם שתי אישות הזימה נשיהם של אלו להיותם מדת הדין הקשה והעזה והטמאה, עם כל זה לא נכנעו. אבל כשבא שלמה וקיימא סיהרא באשלמותא, וכל המלכים היו מביאים איש מנחתו וירית סיהרא מכל סיטרהא, ומלך ושלט על המזיקין, ואשמדאי יוכיח, ועובדא דמלכת שבא כדאיתא בתרגום שני של מגלת אסתר ששלח לומר לה אם לא תכנעי תחתי אשלח לך שדין ורוחין ולילין שיהרגו אותך על מטתך וכו', וכן מאי דאיתא בזוהר ששלח שלמה שד אחד ולקח את חירם מעל מטתו והורידו בז' מדורין דגיהנם עד שבא והודה לשלמה. וזהו (מ"א ה, כו) וה' נתן חכמה לשלמה [וגו'] ויהי שלום בין חירם ובין שלמה, ואז נכנעו. ובשמוע אישות הזמה את שמע שלמה, אז נכנעו ונפלו אפים ארצה. וזהו (מ"א ג, טז), אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך, אז תבאנה ולא מקדמת דנא כו', עיין שם שהאריך:

ע״דעוד כתב בפסוק (איכה א, ה) היו צריה לראש אויביה שלו וזה לשונו, שכיוון המקונן באמרו אויביה שלו דהיינו אלו השתי כתות שלו ונשלמו יחד לקטרג על ישראל כו'. וכתבתי כל זה באריכות בדרוש שבת חזון, עיין במסכת תענית שלי. נמצא במלחמת ארץ ישראל לא תחיה כל נשמה מאלו השתים בשלוח יהושע ב' אנשים מרגלים להכניעם, ובימי שלמה נכנעו לגמרי. אבל במלחמת חוץ לארץ עתה בעונותינו שגלינו מארצינו, וראית אשת יפת תואר דהיינו מחלת שהיא מחוללת, במה נכניע אותה. בשלמא לילית ע"י שערי דמעות, והאדם מיילל אזי מכניע לילית, אמנם מחלת נשארת, ואין לנו תקנה אלא וחשקת בה לעשות חשק ואהבה להעבירה וליפותה כמו טבע מחלת, ועל כל זאת להניחה ובזה כובשה. וכענין דתניא (ספרא קדושים כ, כו) רשב"ג אומר, לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו', אלא יאמר אפשי ואבי שבשמים גזר עלי, והארכתי בזה בחלק בעשרה מאמרות. הרי בכבישות חשק ויפוי הוא מגביר על הקליפות זו שהוא חשק ויפוי, על כן בא הרמז במלחמת חוץ לארץ ונתנו ה' בידיך, כי הם אויביך שנים, אבל אחד תוכל לכבוש בקלות דהיינו שערי דמעות, ויכול אדם לראות שיהיו דמעותיו מצויות:

ע״הולגלות על זה הסוד נסמך הפרשה כי תהיינה לאיש שתי נשים, הם ב' נשים זימות הנ"ל. האהובה, היא מחלת המשוררת. השנואה, לילית. הבן הבכור, הוא בני בכורי ישראל ימשול תמיד על השנואה אף במלחמת חוץ לארץ שגלינו מארצינו, כי שערי דמעות לא ננעלו. והסבה שבן הבכור שהוא ישראל בא לזה ולא נתקיים לא תחיה כל נשמה, זהו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, ועל דרך שנדרשה פרשה זו בזוהר, באותה שעה שאמר הקב"ה למשה פרשה זו, אמר משה רבש"ע וכי יש אב שעושה כזה לבנו, והוא ידע בחכמתו שהוא רומז על ישראל, וביקש משה שלא יהיה נכתב עליהם פרשה זו. והשיב הקדוש ברוך הוא, דרוש וקבל שכר. באותה שעה קרא ליופיא"ל שר התורה, ואמר, משה אני אדרוש לזה הפסוק. כי יהיה לאיש, זה הקב"ה, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה. בן, זה ישראל. סורר ומורה, שנאמר (הושע ד, טז) כי כפרה סוררה סרר ישראל. איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, אין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, ואין אמו אלא כנסת ישראל, כמ"ש (משלי א, ח) ואל תטוש תורת אמך. ויסרו אותו, שנאמר (עי' מ"ב יז, יג-יד) וישלח ה' ביד כל נביא וכל חוזה וגו'. ולא שמע אליהם, שנאמר (דברים כא, יח) ולא ישמע אליהם וגו'. ותפשו בו, בהסכמה אחת. והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו, עירם מקומם הוה ליה למימר, מאי עירו מקומו. אלא עירו של הקב"ה ומקומו של כנסת ישראל, במדריגות העליונים המשגיחים בעולם לייסרם בדין הראוי להם. בנינו זה, ולא שאר אומות. איננו שומע בקולינו זולל וסובא, ובתחלה לא הוזכר זולל וסובא, אלא מי גרם לישראל להיות סורר ומורה לאביהם שבשמים, לפי שהם זוללים וסובאים כשאר אומות, שנאמר (תהלים קו, לה) ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, ונאמר (במדבר כה, ב) ויאכל העם וישתחוו, שעיקר ויסוד אכילה ושתייה שעושים כשאר אומות, גרם להם להיות בן סורר ומורה לאביהם שבשמים. ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים, אלו הן שלוחי הדינים המתפשטים בעולם באבני קלעים. וכיון ששמע כך, אז כתב מיד פרשה זו:

ע״וונודע כי הגליות והחורבנות הכל הותחל מן חטא אדם הראשון, כדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי (ד) על פסוק (הושע ו, ז) והמה כאדם עברו ברית כו', על כן הקב"ה קונן על אדם איכה, כן איכה ישבה בדד. זהו כי יהיה באיש חטא משפט מות [והומת] ותלית אותו על עץ, הוא העץ שאכל ממנו אדם הראשון. אבל באחרית הימים, אזי לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, הקב"ה קורא לישראל אחים, למען אחי ורעי, ותבא הגאולה ויקויים הפסוק (עובדיה א, יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה. ולא יהיו נדחים השה שהוא יעקב, כמ"ש (ירמיה נ, ז) שה פזורה ישראל, ויוסף הוא בכור שור. ויקויים השב תשיבם, שהקב"ה יחזור השב ראשי תיבות *הר *שדה *בית כמו שאמרו רז"ל (פסחים פח, א) אברהם אבינו קרא למקדש הר, נתקיים במקדש [ראשון] (איכה ה, יח) על הר ציון ששמם. יצחק קראו שדה, ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד, סג), ונתקיים במקדש שני ציון (ירמיה כו, יח) שדה תחרש, כי טורנסרופוס הרשע חרש את ההיכל. ואברהם ויצחק הם נגד בית ראשון, ושני עיין הרמב"ן פרשת תולדות בענין הבארות דיצחק, ויעקב הוא נגד שלישי נקרא בית שיהיה בנוי לעולם, ברוך ה' לעולם אמן ואמן: