שני לוחות הברית, תורה שבכתב, כי תשא, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Ki Tisa, Torah Ohr

א׳ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם חיים וגו' (דברים ד, ד). הש"י בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקרבנו לשמו הגדול שהוא סוד שם ידו"ד באמצעית התורה שהיא כולה שמותיו יתברך. וכל השמות נאצלו משם ידו"ד, וזהו תורת ה' תמימה. ובקיימנו התורה והמצות נמצא אנחנו דבקים בשמו הגדול, ואנחנו הכסא לכבודו. ואז השם שלם והכסא שלם בקיום התורה והמצוות, אבל מפני חטאינו גלינו ואין השם והכסא שלם כמו שאמרו רז"ל (תנחומא סוף פ' כי תצא):

ב׳וענין הדביקות בשם ידו"ד נבחין בשתי בחינות, אם מצד שם ידו"ד הכולל הבנין של מעלה הוא תפארת הכולל שש קצוות כנודע, ומעור בלויה שלו שהיא מלכות, שהם סוד ז' ימי בראשית, דהיינו ו' ימי המעשה ושבת. והוא תפארת ישראל כי הוא מדתו של יעקב. כי האבות הן הן המרכבה (בר"ר מז, ו) בסוד הפסוק (יהושע כב, כב) אל אלהים ידו"ד הוא היודע, כי אל הוא במדת החסד, חסד לאברהם. אלהים במדת הגבורה, פחד יצחק. ידו"ד במדת תפארת, מדת יעקב, והוא ראש שבטי ישראל מטתו היתה שלימה, כי ממנו יצאת אומה הישראלית. על כן ישראל למטה דבקים בישראל שלמעלה סוד ישראל סבא כי כן אלו ג' המדות שהם סוד המרכבה הכולל קו החסד וקו הדין וקו הרחמים ומשפיעים למלכות שורש מלכות בית דוד. רגל רביעי הם סוד כהן לוי ישראל. כהן בסוד החסד, כמו שנאמר באהרן (דברים לג, ח) איש חסידיך. לוי בגבורה, ישראל בתפארת, כנודע:

ג׳עוד בחינה שנית בשם ידו"ד, כי גבהו עשרה ורחבו ארבע. דהיינו רחב ד' אותיות כזה ידו"ד, ובמילואו נעשה גבהו י' כזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א, זהו סוד רשות היחיד. כי ענין ד' רומז לד' רגלי המרכבה עליונה כדפירשתי. וענין י' רומז שהוא כולל י' ספירות כנודע י' חכמה. וקיצו של י' רומז לכתר ה' בינה. ו' תפארת, הכולל ו' קצוות. ה' אחרונה מלכות. וגם רמוז כל אותיות ידו"ד באות יו"ד במילואה כאשר הארכתי בזה במקום אחר ( ), כי כתיבת ה' בב' אנפין, א' כצורת ד' ובתוכה ו' כזה ~ ה', ב' צורת ד' ובתוכו יו"ד כזה ~ ה', וסימנך דוד"י. וכל זה נרמז באותיות יו"ד, י' ו' כפשוטו, אחר כך תכניס יו"ד בתוך ד' או ו' בתוך ד' הרי שני ההי"ן. ובבחינה זו נדבקים עדת ישראל אין עדה פחות מעשרה (מגילה כג, ב):

ד׳וכבר כתבתי במקום אחר כי שם ישראל מורה על סוד י' ספירות, שכן ראשי תיבות של י' ספירות עולה כמנין ישראל. ראשי תיבות של הספירות כח"ב גג"ת נהי"מ עולה תקמ"א כמנין ישראל. ועל כן מספר בני ישראל שש מאות אלף במספר צינורות של י' ספירות. וזה לשון הפרדס בשער סדר הצינורות פרק ה', הועד אלינו שנמצא ספר ששמו ספר הצינורות, שהוא מדבר בענין צינורות דוקא, ומונה ששים רבוא צינורות, עד כאן לשונו:

ה׳ואלו ששים רבוא צינורות הם מעשר ספירות, ונכללים במספר ששה, דהיינו שש מאות אלף, או אומרים ששים רבוא, והכל בבחינת ששה קצוות, שהיא הבחינה של ידו"ד הכולל ששה קצוות. ומתייחדים כאחד אלו ב' בחינות, אף שאומרים י' ספירות או בהתראות הששה קצוות, כמו שהאריך הפרדס בענין הכללות וההתראות. על כן ישראל הם בת זוג לשבת כמו שאמרו במדרש (בר"ר יא, ח) שאמר הקב"ה לשבת ישראל יהיו בן זוגך, כי ששת ימי המעשה ויום השביעי שבת הם סוד שבעת ימי בראשית. גם מלאכת המשכן היה נגד שבעה ימי בראשית כמו שכתבתי בפרשת תרומה (תורה אור ד"ה כולם הסכימו) עיין שם. ושבת הוא סוד שם ידו"ד סוד רשות היחיד גבהו עשרה ורחבו ד', על כן אסור להוציא מרשות היחיד. ושבת היא קודש כולל כל הקצוות והבנין, על כן מלאכת שבת ממשכן ילפינן (שבת מט, ב) ובא בפרשה זו הציווי של מלאכת המשכן ליתן לבצלאל ויתר החכמים, ונצטוו על השבת (שמות לא, יג) אך את שבתותי תשמורו כו', ויתבאר הדרוש הזה בארוכה בעזה"י בפרשת ויקהל ופקודי עיין שם:

ו׳והנה כולי עלמא סברי התורה ניתנה בשבת (שבת פו, ב), כי התורה היא מן השמים סוד תפארת ישראל הכולל ו' קצוות מן השמים השמיעך את קולו וגו' (דברים ד, לו), ומן הארץ היא מלכות שמים, וזהו סוד ז' קולות המוזכרות במזמור הבו לה' בני אלים (תהילים כ״ט:א׳) שהם ז' של הבנין, והם סוד השמטות בסוד (ר"ה לא, א) שיתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב שהוא שבת, וזהו ז' פעמים ז', וכשתחשוב השבתות של שתא אלפי ואח"כ האלף הז' כולו שבת הרי הם ת"ר אלף שבתות שהם ששים רבוא, והם ס' רבוא נשמות ישראל שהם מס' רבוא אותיות התורה, כאשר הארכתי בדרוש הזה במסכת שלי עיין שם:

ז׳ועל סוד הבנין ששם נאחזים ישראל בסוד תפארת ישראל רומז שמן משחת קודש כשמן הטוב היורד על הזקן זקן אהרן (תהלים קלג, ב), וכתיב (דברים לג, ח) תומיך ואוריך לאיש חסידיך, כי הכהן מצד החסד כמו שכתבתי לעיל, ובפרשת תרומה הארכתי, ואח"כ מתפשט עד המלכות באופן שהכהן בעבודת השם גורם ההשפעה עד כנסת ישראל שלמעלה שהיא מדת מלכות ומשם מקור ישראל כמו שכתוב (תהלים סח, כז) אדני ממקור ישראל, כי היא האם מעוברת מנשמות ישראל ונגמר ההשפעה הטובה היורד מלמעלה באמצעית מלכות ישראל למטה, על כן בשמן משחת קודש:

ח׳גם הקטורת רומז קרוב לענין זה וכתיב (משלי כז, ט) שמן וקטורת ישמח לב, ופירשתי בפרשת תרומה, והזר הקרב יומת או מי שעושה במתכנתה, כי אז הוא מכוון לקליפה, שהיא כדמות קוף בפני אדם, כי זה לעומת זה עשה אלהים, ואז הוא עבודה זרה וצא תאמר לו סחור סחור לכרמא לא תקרב:

ט׳זהו טעם אזהרה שלא לאכול ושלא לשתות מתקרובות עבודה זרה, כי צריך לראות שבעה נקיים, דהיינו ישראל הם בפנימיות בסוד שבעת ימי הבנין כבוד המל"ך בהיכל"ו, הכל נקי וטהור:

י׳ועל זה בא הרמז של שמיטות, לשבות בעבודת הארץ בשנת השמיטה, וכבר רמזתי זה, והכל הוא בסוד שבת. והקב"ה וישראל מעידין על השבת, והקב"ה והשבת מעידין על ישראל. והשבת וישראל מעידין על הקב"ה, כדאיתא במדרש (עי' חגיגה ג, ב תוד"ה ומי כעמך), והכל בסוד רשות היחיד, ולומדין כל מלאכת שבת מהמשכן:

י״אוכבר רמזתי מספר ששים רבוא הוא מספר ס' רבוא של עשר ספירות, וס' רבוא אותיות בתורה. ומתראות בסוד ששה, דהיינו שש מאות אלף, וכן בחינת ששים הכל מצד התראות ו' קצוות, על כן היו נמנין ישראל להיות כל אחד מהם דבר שבמנין דבר חשוב, כי הם סבת בריאת העולם סוד הבנין של מעלה ע"י התורה הניתנת בששה בסיון, או בשבעה בסיון, ושניהם לדבר אחד נתכוונו דהיינו בחינת תפארת בכללות שש קצוות המשפיעים, ומלכות היא השביעית שעל ידה נתגלו ונשלם אז בריאת עולם, כמו שאמרו רז"ל (שבת פח, א) יום הששי (בראשית א, לא) כולם תלויים ועומדים עד מתן תורה שנתנה לס' רבוא נשמות, ובנתינת התורה אמר הקב"ה למשה אחוז בכסא כדאיתא בפרק ר"ע (שם פח, ב), כי אז ישראל נעשו כסא:

י״בוזהו סוד כי תשא את ראש בני ישראל, והוא על דרך מה שכתבתי במקום אחר בפסוק (בראשית ד, ז) הלוא אם תטיב שאת, ואם לא לפתח חטאת רובץ, שהוא על דרך דאיתא בחגיגה פרק אין דורשין (יג, ב) שהחיות הנושאות את הכסא מזיעות מאימת הכסא, וזיעה זו שופכת על ראש רשעים וזהו גיהנם עיין שם. אבל אם ישראל זכאים, הם נושאות הכסא, ולכך נבראו שהם ישבו במעלה העליונה להיותם הכסא בסוד (בר"ר מז, ו) האבות הן המרכבה, ואז לא יש גיהנם, כי לא יש זיעה. זהו שאמר הכתוב הלא אם תטיב שאת, כלומר תשא אתה את הכסא. ואם לא, אזי ישאו אותו המלאכים ויזיעו ויהיה גיהנם, זהו לפתח חטאת רובץ:

י״גוזהו שרמז בכאן כי תשא את ראש, כשתהיה ראש, אז אתה תשא. ובתיבת ראש נרמז סוד שבת שלימות הבנין שלמעלה שהוא בת זוג של ישראל, ובן זוג של ראש, רצוני לומר אותיות השניות הוא שבת:

י״דוהנה בענין נשיאות ראש היו שווים במחצית השקל כל ראש וראש. אמנם ג' תרומות נרמזו כאן, גם תרומת נדבה, וזו התרומה של הנדבה נקראת לי כמו שאומר (שמות כה, ב) ויקחו לי, לשמי. תצרף לי עם רא"ש, הוא אותיות ישראל, ואז שבת קודש לישראל שהם ו' מאות אלף נכנסים לבת זוג יום הז' קודש שבת בת זוגם. אבל בעגל קלקלו בשש (שם לב, א) וירא העם כי בשש, ופירשו רז"ל (שבת פט, א) כי בא שש וכו' כמו שמוזכר בדברי רש"י (שם ד"ה כי בשש), ופגמו בשמו יתברך ובכסאו כי שמטו אחד מטטרמולין (שמו"ר ג, ב), שנאמר ופני השור מהשמאל (יחזקאל א, י), שהוא אחד מחיות הנושאות הכסא, על כן בעת התיקון אמר כי תשא את ראש, וכמו שרמזתי:

ט״ווהיה מספר בני ישראל ס' רבוא, ונמנו ע"י מחצית השקל הרומז לבחינת יו"ד במילואה, שכן השקל השלם יו"ד ומחציתו י'. וזה לשון רעיא מהימנא (זח"ב קפז, ב) פרדס פ"ו אמר רעיא מהימנא, מאן מחצית השקל, איהו כגון חצי ההין, וזה ו' ממוצע בין שני ההין. אבנא למשקל בה דא יו"ד עשרים גרה השקל, דא יו"ד העשיר לא ירבה, דא עמודא דאמצעותא לא ירבה על העשיר. דהכי אתמר בספר יצירה, עשר ספירות בלי מה ולא אחד עשר. והדל לא ימעיט, דא צדיק לא ימעיט מעשר כמה דאת אמר עשר ולא י"א ומחצית השקל עשר איהו, עד כאן לשונו:

ט״זוכתב הפרדס בשער הראשון פרק ששי, והנה להבינך המאמר הזה צריכין אנו להקדים כי ענין הספירות הם עשרה מלמעלה למטה ועשרה מלמטה למעלה ^הגה"הונסמכה פרשת רחיצת ידים ורגלים, כי י' אצבעות בידים וי' אצבעות ברגלים, רומזים למספר עשר ספירות, והרגלים הם צל לידים כמבואר בריש הפרדס: כדמיון נצוץ השמש ובא ומכה במראה הלטושה, וחוזר ומתהפך נגד מקורו, כן הענין בספירות. כי הם באים מלמעלה למטה עד המלכות ושם מצב האור, וחוזר אל מקורו דרך המסעות, עד שבאו שהם עשרה מלמעלה למטה, כן הם עשרה מלמטה למעלה, עד כאן לשונו. עוד האריך שם בפירוש המאמר, עיין שם:

י״זהרי מבואר סוד ס' ריבוא שנמנו במחצית השקל מורה על דביקות שם ידו"ד בבחינות הנזכרות למעלה. ואמרו רז"ל (מכילתא יתרו א) משה היה שקול נגד כל ישראל, לכך תמצא רמז ס' ריבוא בשמו עם צירוף י' דהיינו י' הדברות, (שמות יט, יט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול. כיצד, משה חשוב מ' פעמים ש' עולה י"ב אלפים, ואחר כך חשוב ה' פעמים י"ב אלפים דהיינו ה' ממשה, וה' פעמים י"ב אלפים היינו ס' אלפים, אחר כך תצרף זה לי' שהוא המרכז י' דברות ותמצא י' פעמים ס' הוא ס' רבוא. וכן תמצא סין סיני, שההר נקרא לפעמים סין, מדבר סין, ולפעמים סיני. חשוב סין ס' פעמים י' עולה ת"ר, ת"ר פעמים נ' עולה שלשים אלפים, כך עולה סין. וכן תחשוב סין מסיני עולה גם כן ל' אלפים, הרי ס' אלפים. אחר כך י' מסיני הרי ס' רבוא, כך מצאתי:

י״חואפשר על זה בא הרמז (אבות א, א) משה קיבל התורה מסיני. כי משח מורה על ס' רבוא. וכן סין סיני. וכן התורה ס' רבוא אותיות. ובעשיית העגל עברו על התורה ובעטו במשה כמו שכתוב (שמות לב, א) כי זה משה לא ידענו מה היה לו. ופגמו בסיני, ובמקום סיני עשו סמ"ל הקנאה, סמ"ל כחשבון סיני. והיתה בם מגפה כי החזירו והמשיכו זוהמת הנחש עליהם אשר פסקה מהם בעמדם בסיני (שבת קמו, א). אחר כך כשחזרו בתשובה הצריכו לתיקון ע"י המשכן, ונמנו ס' רבוא במחצית השקל כדי לחזור לדביקותם לשם ידו"ד בהבחינות הנזכרות, ויוחזר השם שלם והכסא שלם:

י״טבמדרש ילקוט (ריש פ' כי תשא) אמר ר' יושיע הכהן בר נחמן אמר הקב"ה למשה לך ומנה את ישראל כו'. אמר משה לפני הקב"ה כתיב (בראשית כח, יד) והיה זרעך כעפר הארץ, וכתיב (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים, ואתה אומר לך ומנה את ישראל, איני יכול לעמוד על מנינם. אמר ליה הקב"ה למשה, לא כשם שאתה סבור, אלא אם בקשת לעמוד על מנינם של ישראל טול ראשי אותיות של שבטים ואתה עומד על מניינם, רי"ש מראובן, שי"ן משמעון, למ"ד מלוי, וכן כל שבט ושבט. משל למה הדבר דומה, לשולחני שהיה לו נער, אמר לו פקוד לי מעות האלו. אמר ליה, היאך אני יכול לספור אותם. אמר ליה, ספור ראשי שורות של מעות ותעמוד על החשבון. כך אמר הקב"ה למשה רי"ש מראובן מאתים אלף, נו"ן מנפתלי חמשים אלף, שי"ן משמעון שלש מאות אלף. יו"ד מיודא, יו"ד מיששכר, יו"ד מיוסף שלשים אלף, ז' של זבולן ז' אלפים, ד' של דן ד' אלפים, ג' של גד ג' אלפים, ב' של בנימין ב' אלפים, א' של אשר אלף, הרי ת"ק אלף וצ"ז אלף, היכן הג' אלפים שנפלו בעגל שנאמר (שמות לב, כח) ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם כשלשת אלפי איש. לכך אמר הקב"ה למשה מנה את ישראל לידע כמה חסרו, עד כאן לשונו:

כ׳יש כמה קושיות במאמר הזה. א' מה שאמר איני יכול לעמוד על מניינם, והלא באמת עמד ומנה אותם תר"ג אלף ותק"ן איש. ב' מה שאמר הקב"ה לא כשם שאתה סבור כו', כאלו לא היה דעת הקב"ה למנותם וזה אינו. ג' והיה מספר בני ישראל כחול הים, הלא זה לא נאמר אלא על הדורות העתידים, והא ראייה שבאמת היו עתה דבר שבמנין. ד' קשה למ"ד שבלוי, והלא לא היה בחשבון, דוק בחשבון אחר ולא תמצא לוי. ובאמת שבתנחומא (כי תשא ט) אשר גם שם המדרש זה בקצרה לא הוזכר למ"ד מלוי:

כ״אה' קשה אינו חושב השבטים לא כסדר תולדותם, ולא כסדר יחוסם. וביותר הפלא על אשר מפסיק בשם נפתלי בין ראובן לשמעון, ובאמת שבתנחומא (שם) מזכיר את נפתלי קודם לזבולן. ויש ליישב דחושב סדר תולדותם, וזהו ראובן ושמעון יהודה יששכר יוסף, וכולל יוסף עמהן לכלול היודין ביחד. ואחר כך נפתלי עבור כי הוא עדיין במנין האלף, רצוני לומר מה שהוא יותר מעשר נופל בו ל' אלף, ומה שהוא פחות מעשר שייך בו ל' אלפים, וקחשיב מזבולן כו' המספר המרובה קודם, כך יש ליישב לפי נוסח התנחומא. אבל לפי נוסחות הילקוט קשה:

כ״בו' צירף ג' יודי"ן מג' שבטים וכללינהו יחד מ"ט. ז' קשה למאי נפקא מינה מביא רישא דקרא ויעשו בני לוי. ח' קשה לכך אמר הקב"ה למשה מנה את ישראל, קשיא סיפא לרישא לא כשאתה סבור. ט' קשה מאחר שהגיד הקב"ה מנין למשה רבינו ע"ה כמה הם א"כ למאי ימנה אותם. ואם תרצה להקשות עוד קושיא חזקה בזה המאמר, איך אמר שהם תקצ"ז אלף והלא כתיב בפרשת פקודי (שמות לח, ו) שהיו תר"ג אלף ותק"ן. זה אינו קשה, כי ישראל נמנו לאחר יום כפור ואז ו' אלפים ותק"ן נעשו בני ך' שנים, כי מתשרי מתחיל שנות האנשים כמו שפירש רש"י, אבל בשעת העגל אותן שהיו ס' רבוא שיצאו ממצרים ושקבלו התורה מאותן נחסר ג' אלפים ולא נשארו כי אם תקצ"ז אלף וק"ל. אכן הקושיות הראשונות קשה:

כ״גוהנה אפרש תחילת המאמר ומתורץ אגב קושיא גדולה, איך אמר ששלשת אלפים נפלו בעגל, והרי ג' אלפים נהרגו מיד בני לוי, והם היו שהיו בעדים ובהתראה, וכמה וכמה מתו בהדרוקן אותן שהיו בעדים בלא התראה, וכמה וכמה מתו במגפה כמו שכתוב (שמות לב, לה) ויגוף ה' שלא היו לא עדים ולא התראה, א"כ איך אמר בעל המאמר ג' אלפים היכן הם, כאלו לא נחסרו כי אם ג' אלפים. ואין סברא לומר שאותן שמתו בהדרוקן ומגפה היו הפחות מבן ך' דוקא או היו מערב רב. על כן נראה שכמה וכמה אלפים מישראל שמתו בהדרוקן ובמגפה נוסף על ג' אלפים שנהרגו, רק שלאחר תשרי נתוסף סך גדול שהגיעו לעשרים, ומשה רבינו ע"ה כשידע מנין ישראל כמה היו קודם העגל, וידע אח"כ בעת ההיא המנין כמה מישראל שהגיעו עתה לעשרים כי הגידו לו, אז היה יכול לידע כמה חסרו:

כ״דועתה אבאר המאמר, משה רבינו ע"ה כששמע מפי הקב"ה כי תשא את ראש וגומר ונתנו וגו' היה מסופק בפירוש המצוה, אם המנין נוהג לדורות בכל שנה ושנה למנות ישראל ויתנו מחצית השקל, וצירף הקרבנות. והטעם כדי לידע מידי שנה בשנה ישראל כמה הם, אשר על כן בא הצווי העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וגו' כדי שנוכל לידע כמה הם. או דוקא עתה יהיה המנין כדי לידע כמה חסרו. ולהבא בכל שנה ושנה יתנו כל אחד מחצית השקל לצורך הקרבנות ובלי מנין, וכן הוא האמת. ומה שבא הציווי העשיר לא ירבה וגו' כדי שלא יאמר הוני פדאני כדאיתא במדרש:

כ״הוהנה משה רבינו ע"ה הבין הדרך הראשון היפך האמת, כי אמר בלבו אלו היתה כוונת הש"י דוקא למנותם עתה ולא בשנים שיבאו הנה קשה מאי טעמא. אלא כדי לידע כמה חסרו עדיין לא אוכל לידע כמה חסרו מאחר שלא ידע כמה היו מתחילה, אף שנכתב בתורה כשיצאו ממצרים היו כשש מאות אלף לא ידע משה זה כי עדיין לא היה נכתב, ומתוך כך הבין הדרך הראשון. ועל כן תמה על עצמו, מאחר שמצוה למנות בכל שנה ושנה עולמית, היאך יהיה דבר זה אפשרי באחרית הימים שלא ימנה ולא יספר. עתה לא היה קשה, כי עתה בעת ההיא היו דבר שבמנין, אבל מאחר שהכריח שהכוונה לעולמים א"כ קשה:

כ״ווהשיב לו הש"י, לא כשם שאתה סבור אלא הפשט הוא למנותם דוקא עתה לידע כמה חסרו. ומה שהוקשה לך חסרון הידיעה כמה היו מתחילה, זה אני מגלה לך, קח ראשי שבטים כסך זה היו. והקשה בעל המדרש, וג' אלפים היכן הם, הלא האמת הוא שיצאו ממצרים ס' רבוא. והשיב, אותן ג' אלפים שנפלו בעגל מידי הלוים היו משלימין המנין, רק שלא נרמזו בראשי השבטים כי גברי קטילי היו בצאתם ממצרים, ומסתמא טינא עבודה זרה היה בלבם שלא השגיחו בהתראות העדים. וגם משה רבינו ע"ה מכח עומק בינתו ושכלו השיג שמסתמא תקצ"ז אלף היו בלא ג' אלפים הנ"ל, כי אין מן הראוי שיהיו בכלל חשבון ראשי שבטים, וכשידע משה סך מישראל כמה היו מתחילה, ונודע לו עתה סך האלפים מהחדשים שנעשו בני עשרים אז יוכל לידע כמה חסרו, כך נראה לפרש אף שהוא רחוק קצת:

כ״זחביבין ישראל למקום שהוא לנו לאלהים ואנחנו לו לעם, בחר בנו מכל העמים ואין אמצעי בינינו, על כן כשחוטאים אינם נקראים עם ה'. ובמדרש (קה"ר ו, יא) ר' ברכיה בשם ר' לוי, משל למלך שהיה לו כרם ומסרו לאריס, כד הוה עביד חמר טב אמר מה חמרי דכרמי, וכד הוה עביד ביש אמר מה ביש חמרא דאריס. א"ל האריס, אדוני המלך כי הוה עביד חמר טב הוא דידך, וכד הוה עביד חמר ביש הוא דידי. בין טב בין ביש דידך הוא. כך מתחילה אמר הקב"ה למשה (שמות ג, י) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוציא את עמי בני ישראל. וכיון שעשו אותו מעשה מה כתיב תמן, (שם לב, ז) לך רד כי שחת עמך. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע, כד אינון חטאי דידי, וכד אינון זכאין דידך, בין חטאי בין זכאי דידך אינון, והם עמך ונחלתך, למה ה' יחרה אפך בעמך. א"ר סימון לא זז מחבבן עד שקראן עמו שנאמר (שם לב, יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, עד כאן:

כ״חוקרוב לזה נראה לפרש בענין אחר, כי ידוע (תנחומא תשא כא) ישראל לא חטאו רק על ידי הערב רב, ואמר הקב"ה למשה (שמות לב, ז) לך רד כי שחת עמך, ערב רב אשר קבלת. וכשאמר ואכלה אותם, עמד בתפלה (שם יא) ויחל וגו' למה ה' יחרה אפך בעמך, דהיינו ישראל. בשלמא עמי ערב רב ניחא, אכן בעמך למה ה' יחרה אפך. והודה לו הקב"ה. וזהו שאמר (שם יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ישראל, הרי ישראל עם ה', ולא זו שהם עם ה' אלא חתומים בחותם אל כמו יעקב (בראשית לג, כ) ויקרא לו אל אלהי ישראל, ופירשו (מגילה יח, א) אל אלהי ישראל קראו אל. ומשה נקרא אלהים, וכל זה הדביקות באמצעית התורה שפסקה זוהמת הנחש כשעמדו בהר סיני (שבת קמו, א):

כ״טובעשיית העגל חזר הזוהמא, וכל מה שתמצא בנחש תמצא בעגל, חטא העגל בכלל ובפרט. בכלל, ענין העגל עבודה זרה. בפרט כיצד, רז"ל אמרו (ב"ב קסה, א) העולם חוטאין מיעוטן בעריות, ורובן בגזל, וכולן באבק לשון הרע כו', כן בכאן (שמות לב, ו) ויקומו לצחק, פירש רש"י עריות. לשון הרע, שאמרו במדרש (ילקוט ריש כי תשא) שהוציאו לשון הרע שאמרו (שמות שם ד) אלה אלהיך ישראל. חטאו בגזל, במסכת ברכות (לה, ב) אצל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה גוזל אביו ואמו, ואומר (משלי כח, כד) אין פשע חבר הוא לאיש משחית, אביו הקב"ה, אמו כנסת ישראל, מאי חבר הוא לאיש משחית, חבר לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, רצה לומר בעגלים אשר עשה. הרי מעשה עגל גזילת השפעה וכביכול התשת כח שלמעלה. רמז לדבר, אין פשע אין שפע. וכך הנהנה בלא ברכה גוזל. על כן רמז להם משה (שמות לב, כז) הרגו וכו' ולתת עליכם ברכ"ה. הרי ג' אלו בפרט היו בחטא עג"ל *עריות *גזל *לשון הרע, וכן עג"ל ראשי תיבות ג' אלה. וזהו רמזו רבותינו ז"ל (סנהדרין קב, א) אין לך כל חטא וחטא שאין בו מפקידת עגל, כי כל החוטא הוא מהרוב או מהמיעוט או מהכל. וכל אלו תמצא בנחש, אדם חטא בגזל שלקח פרי שאינו שלו, חוה חטאה בעריות כי בא נחש על חוה, הנחש בלשון הרע מסית ומדיח, אין מהפכין כו' (סנהדרין כט, א):

ל׳והנה ג' מיתות היו כאן. בעדים והתראה, הריגה. בעדים ולא התראה, הדרוקן. ובלא עדים והתראה, מגפה. כן שם בנחש. אדם, בעדים ובהתראה. עד הש"י הוא העד הוא הדיין, והתראה למיתה שהתרה בו הש"י (בראשית ב, יז) ביום אכלך ממנו מות תמות. חוה, עדים בלא התראה. עד הש"י צוה (שם כד) על כן יעזוב וגו' שאסרה תורה עריות לבני נח כמו שפירש רש"י (שם ב, כד) ורז"ל (סנהדרין נז, ב), אבל לא עשה התראה למיתה. נחש, לא עדים ולא התראה, רק שאין מהפכין בזכות מסית. הנה אדם הראשון תיקן חטאו בשור שהקריב כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת כח, ב). וכאן חזרו לקלקולם וימירו את כבודם בתבניות שור:

ל״אבמדרש ילקוט (ריש פ' כי תשא, הובא גם לעיל ד"ה במדרש ילקוט), כי תשא את ראש בני ישראל, מה כתיב למעלה מן הענין (שמות ל, י) וכפר אהרן על קרנותיו, כיון שחטאו ישראל אמר הקב"ה למשה לך כפר להם. אמר לפניו רבש"ע, לא כן אמרת אחת בשנה. אמר לו הקב"ה, לך זקוף אותו עכשיו. כי תשא את ראש בני ישראל. א"ר יהושע הכהן בר נחמן אמר הקב"ה למשה, לך מנה את ישראל. אמר משה לפני הקב"ה, כתיב (בראשית כח, יד) והיה זרעך כעפר הארץ, וכתיב (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים, ואת אמרת לך ומנה את ישראל, איני יכול לעמוד על מניינם. אמר ליה הקב"ה, משה לא כשם שאתה סבור, אלא אם בקשת לעמוד על מניינם של ישראל טול ראשי אותיות של שבטים ואתה תעמוד על מניינם. רי"ש מראובן. שי"ן משמעון. למ"ד מלוי. וכן כל שבט ושבט. למה הדבר דומה לשולחני שהיה לו נער, אמר לו פקוד לי מעות הללו. אמר לו היאך אני יכול לספור אותם. א"ל ספור ראשי שורות של מעות ותעמוד על החשבון. כך אמר הקב"ה למשה רי"ש מראובן מאתים אלף. נו"ן מנפתלי חמשים אלף. שי"ן משמעון שלש מאות אלף. יו"ד מיהודה יו"ד מיששכר יו"ד מיוסף שלשים אלף. זיי"ן של זבולן שבעת אלפים. דלי"ת של דן ארבעת אלפים. גימ"ל של גד שלשת אלפים. בי"ת של בנימין ב' אלפים. אל"ף של אשר אלף הרי ת"ק אלף וצ"ז אלף. היכן השלשת אלפים אלו שנפלו בעגל שנאמר (שמות לב, כח) ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם כשלשת אלפי איש. לכך אמר הקב"ה למשה מנה את ישראל לידע כמה חסרו ונתנו איש כופר נפשו (שם ל, יב). כששמע משה כן נתיירא, אמר (איוב ב, ד) עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו:

ל״ברבי יהודא בר עלאי אומר, אמר משה מצינו שפדיון נפשו של אדם ככר כסף, שנאמר (מל"א כ, לט) והיה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול. רבי יוסי אומר ממוציא שם רע למד, שנאמר (דברים כב, יט) וענשו אותו מאה כסף, ואנחנו הוציאו שם רע ואמרנו אלה אלהיך ישראל. כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן ק' כסף. ריש לקיש אמר מן האונס למד, כתיב (שם כט) ונתן האיש השוכב עמה וגו', ואנו אנסנו הדיבור שכתוב לא יהיה לך וגו' ועשינו עבודה זרה, כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן חמשים כסף. רבי יהודא בר סימון אמר, משור נגח למד, שנאמר (שמות כא, לב) אם עבד יגח השור, ואנחנו המרנו כבודו בשור שנאמר (תהלים קו, כ) וימירו כבודם בתבנית שור, כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן שלשים שקלים:

ל״גידע הקב"ה מה בלבו של משה, אמר לו חייך לא ככר כסף ולא מאה כסף ולא חמשים שקלים ולא שלשים שקלים, אלא זה יתנו, ונתנו איש כופר נפשו. [אמר רבי מאיר, נטל הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה, ואמר זה יתנו וכו']:

ל״דקשה מנא להו לרבותינו ז"ל שכך חשב משה. עוד קשה מתחלה אמר אין פדיון ואח"כ ד' חלוקי פדיון. עוד קשה מה תירץ שהיה מטבע של אש:

ל״ההענין, יש קושיא ונתנו וגו' (שמות ל, יב), זה יתנו וגו' (שם יג), לימא בקיצור ונתנו כופר נפשו למחצית השקל. גם תיבת איש מיותר. אלא הש"י נתן מקום למשה להרהר כדי לכפר, ונתנו איש שהמובן שאין להם כפרה רק בנפשו דהיינו שימות, אח"כ חוזר זה יתנו. והענין הארכתי בדרוש במקום אחר כי הש"י העונש שמעניש אינו מעניש מצדו יתברך שהוא המצוה, רק מעניש מצידנו מצד המצווה, כדי שיהיה לעונש גבול כמו שיש לנו גבול ולא יהיה נצחי. ובמתן שכר הוא להיפך נותן שכר מצדו, דהיינו שכר נצחי. וזהו שרמז לנו באם היה עונש מצדו ית' אז היתה הנתינה איש. אבל זה יתנו כו', להורות שהעונש הוא מצדינו:

ל״ווכבר כתבתי העגל בכלל היה עבודה זרה ועריות וגזל ולשון הרע, ומשום הכי נקטו אלו אמוראים ממה למד משה שנתיירא, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, אך כל אחד מהם נקט אחת מעבירות הנרמזים בראשי תיבות של עגל כנ"ל:

ל״זמוציא שם רע, כפשוטו. מן האונס, עריות. משור נגח, במקום גזל שור שהקריב אדם הראשון (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב, מה אדם לא הקריב מהגזל כו' (רש"י ויקרא א, ב). השיב לו הקב"ה אני מלא רחמים, הראהו מטבע של אש אשה ריח ניחוחו שממחצית השקל מביאין קרבנות כמו אדם שהקריב:

ל״חנחזור למאמר הדביקות. פשט המאמר נשאר במקומו, רק בו רמזים לסוד הדביקות. ר' מאתים אלף. ש' ג' מאות אלף.נ' נ' אלף. רומזים לסוד אל אלהים ידו"ד אלהים עולה ר' כזה, א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם. ש' מאות עולה במילוי אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם עולה ש'. וכן תמורת שם ידו"ד בא"ת ב"ש מצפ"ץ עולה ש', ומאחר שהשם בעצמו אינו נהגה נרמזו תמורתו הקודש. וגם מספר נ' רומז לאותיות י"ה מהשם שהם נהגין, דהיינו צירוף י' פעמים ה' עולה נ'. ובכלל שם ידו"ד נרמז שם אל דהיינו מילוי שם ס"ג ג' י' ואלף אחת כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"י עולה אל. ז', שבעה [אלה] עיני י"י [המה] משוטטים כו' (זכריה ד, י), והוא סוד שבעה הבנין. ד' ד' חיות הכסא הרי השם והכסא והם שמטו מטטרמולין כו' הרי השם והכסא שלם, הדביקות היפך עבודה זרה. ג', ג' כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בכל יום (חולין צא, ב), בשפה ברורה בלשון הקודש לשון שמלאכי השרת משתמשין, וזהו היפך לשון הרע. ב', ברכה ועל כן התחיל התורה בבי"ת היפך מגזל. א' והיו לבשר אחד היפך עריות. וכוונת השבטים חזרו להדביקות:

ל״טועל ענין דביקות בשם ידו"ד תתבאר פרשת (שמות לג, יב) ראה אתה אומר אלי העל כו'. קשה מה זה לשון ראה. ורש"י כתב, ראה, תן עיניך ולבך על דבריך כו', וצריך הבנה על מה צריך לתת לב ועין. עוד קשה מה שאמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, הלא הודיע כמו שכתוב (שם כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך. ורש"י כתב, ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה עד כאן לשונו, אבל הוא דוחק. עוד קשה מה שנאמר (שם לג, יב) ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ולקמן (שם יז) כתב להיפך, מצאת חן בעיני ואדעך בשם. גם מה שאמר (שם יג) וראה כי עמך הגוי הזה, איך מקושר למעלה בפסוקים. ויאמר פני ילכו וגו', ויאמר אם אין פניך הולכים. תמוה מאוד מאחר שהבטיחו הקב"ה ואמר פני ילכו למה גיזם אח"כ משה ואמר אם אין פניך הולכים. עוד קשה לשון ילכו ולשון הולכים. עוד קשה אריכות הלשון, ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך כו':

מ׳כבר הקדמתי שאנחנו עם ידו"ד ודביקים בשמו הגדול וכמו שהבאתי לעיל המדרש (קה"ר ו, יא) דרבי ברכיה כו' דלא זז מחבבן עד שקראן עמו. ועל זה אמר ראה אתה אומר אלי העל, ראה תן עיניך ולבך, כי צריך התבוננות גדול מה שיש מהקושי בדבריך, הנה אתה אומר אלי העל כמו שכתוב לעיל ויאמר ה' אל משה לך עלה מזה, ההיפך ממה שאמרת בעת הכעס לך רד. וגדולת ועליית הנביאים הכל תלוי במעלת ישראל, וא"כ איך קראת אותם העם המורה על השפלות כמו שכתוב העל את העם הזה. והעל והעם סתרי אהדדי וזה צריך התבוננות. ואם תאמר על כרחך תפוס לשון אחרון במה שקראם עם, כי אף שהיה ריצוי לא היה הריצוי לגמרי, ומה שנאמר העל לא יהיה פי' לשון עליה אלא כפירוש ראשון שכתב רש"י על לך עלה שפירש ארץ ישראל גבוה מכל הארצות לכך נאמר עלה. ונדייק כן שלא היה הרצון לגמרי, ממה שאמר לו הקב"ה הנה אנכי שולח לפניך וגו' ואינו רוצה לילך בעצמו ובכבודו עמהם:

מ״אעל זה אמר משה, ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, כי ההודעה זו אינו הודעה לי לשלוח עמי, רק זו הנבואה קאי באמת על יהושע שאמר לו המלאך (יהושע ה, יד) עתה באתי, ובימי משה רבך לא היה לי רשות לבא. ואף שמשה רבינו ע"ה לא היה יודע שיהושע יכניסם לארץ והיה סבור שהוא בעצמו יכניסם, מכל מקום היה יודע שבמאמר הנה אנכי שולח מלאך נתבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם לא אעלה בקרבך וכמו שכתב רש"י, והיה חושב משה שזה יהיה באיזה זמן מהזמנים שיחרב הבית ויחזור ויבנה ויהיה שולח מלאך, אבל כשמשה מוליכם יוליכם הש"י בעצמו ובכבודו, על כן אמר ואתה לא הודעתני, כי הודעה זו אינה לי הודעה ואתה אמרת ידעתיך בשם, כלומר ואם תאמר מה גבר בגוברין אם ע"י אחר ישלח מלאך ולמה לא על ידי ג"כ. על זה אמר כי כבר אמרתי ידעתיך בשם, דהיינו שם המיוחד כמו שאמר לו הש"י לאבות (שמות ו, ג) ושמ"י ידו"ד לא נודעתי. וענין ידיעת השם היא הדביקות בשם ידו"ד, וההוצאה ממצרים היתה על מנת שיבואו תכף לארץ, והיא ארץ אשר ידו"ד דורש ושם בארץ הקדושה שם ידו"ד נהגה כמו שיתבאר:

מ״בוגם מצאתי חן בעיניך. הנה וגם הוא תוספות ענין, ומה הוא ההוספה. אלא ודאי ההוספה של מציאות החן הוא שלא זו בהארץ עצמה יהיה הדביקות בשם ידו"ד, אף קודם בואנו שמה דהיינו בלכתנו בדרך יהיה הדביקות בנו בעצמו ובכבודו. וזהו שאמר ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך בידיעת השם גם בלכתנו בדרך, וראה כי עמך הגוי הזה ותפוס לשון ראשון שאמרת העל, ולהיותן עמך ולא העם:

מ״גהשיב לו הש"י, פני ילכו, אימת, והניחותי, דהיינו בארץ ישראל עצמה וכמו שכתוב (דברים כה, יט) והיה בהניח ה' לך מסביב, דהיינו בארץ עצמה. ואם תאמר לפי שאמר הש"י למשה שפניו יתגלו לו בארץ ישראל עצמה א"כ מאי רבותא דמשה על יהושע, הלא גם שהיה יהושע מנהיג הלא ארץ ישראל חלק ידו"ד. וי"ל דבימי יהושע אף שארץ ישראל חלק ה', הוא בהתלבשות המלאך כמו שכתוב (שמות כג, כא) כי שמי בקרבו. ואף ששם ידו"ד היה נהגה, זהו דוקא בבית המקדש, אבל לא בארץ ישראל, ואלו היה משה המנהיג היה בכל ארץ ישראל:

מ״דעל זה אמר משה, אם אין פניך הולכים מיד אף בדרך, ולא כמו שאמרת פני ילכו שמשמעו לעתיד דהיינו בהארץ. ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן, אף שיתוודע אח"כ, אבל [עתה] איפוא במה יודע כו':

מ״ההשיב לו הקב"ה, גם הדבר הזה אעשה כי מצאת חן להיותי בעצמי ובכבודי עמך גם בדרך ואדעך בשם כלומר בארץ ישראל. והקדים מציאת החן בדרך לידיעה בשם בארץ ישראל, כי קודם הדרך לישיבה בהארץ. ולמעלה משה התפלל כדרך הכותים ידעון רצון, מתחילה מעט ואח"כ מוסיפין (שוח"ט סו"פ יט), על כן התפלל מתחילה לידיעת השם בארץ, ואח"כ הוסיף על מציאת החן בדרך. וזהו ונפלינו כו' מן כל העם אשר על פני האדמה ארץ העמים, כי עמנו חלק ידו"ד אף קודם בואנו להארץ שהיא חלק ידו"ד:

מ״והרי הכל סובב והולך על סוד דביקת השם בישראל, כל זמן שעושין רצון המקום אף השם שלם והכסא שלם, ובעגל שמטו אחד מטטרמולין דהיינו פני השור שהוא אחד מארבע חיות הנושאות הכסא. וכשישראל עושין רצון המקום הם נושאות הכסא בקיום התורה והמצות דהיינו תלמוד ומעשה ואז נקראים אדם כמו שכתוב (יחזקאל לד, לא) אדם אתם, והם מרכבה של אדם. ובלימוד התורה הם מרכבה של שור כמו שכתוב (משלי יד, יד) ורב תבואות בכח שור, ואמרו רבותינו ז"ל (ע"ז ה, ב) לעולם ישים עצמו לתורה כשור לעול. ומצד המעשה הם כארי וכנשר כמו שאמר יהודא בן תימא (אבות ה, כ) הוי עז כנמר, וקל כנשר. ופירש זה הטור על הלב והעין וכן כתיב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ובקלקול ישראל אז נתהפך מארי נתקיים (ירמיה ד, ז) עלה אריה מסבכו, ומנשר כתיב (דברים כח, מט) כאשר יראה הנשר. ומאדם אדום:

מ״זוענין שור יתבאר קצת בפרשת פרה אדומה שרגיל להיות בפרשת כי תשא. כבר כתבתי התורה היא שור, אבל התורה בעוונותינו הרבים מתמעטת בגלות עד עת קץ ואז מלאה הארץ דעה. והנה רבותינו ז"ל (קדושין ב, ב) כל התורה כלה בלשון זכר נאמרה, אבל בגלות אע"פ שכתוב (דברים לא, כא) לא תשכח מפי זרעו, תשש כחה והיא כדמות נקיבה, וזהו סוד פרה אדומה, שמן השור שהוא זכר, נעשה פרה נקיבה לטהר בה טומאת המיתה:

מ״חוהנה כשקבלו התורה היה להם חירות מהמיתה שהוא השטן, וחירות מהאומות כמו שכתוב (תהלים פב, ז) אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, שרמז על המיתה והגלות. ודבר זה גורם שאף שהיה איזה גאולה לישראל היתה בלשון נקיבה כמו שירה חדשה. ובקבלת התורה היא בלשון זכר נאמרה, ובקלקולם אח"כ לא יהיה שיר חדש בלשון זכר עד לעתיד בגאולה אמיתית, והפרה שבאה לטהרה היא נקבה. וזהו סוד (ש"א ו, יב) ותשרנה הפרות, תיבת ותשרנה היא אנדרוגינוס כולל לשון זכר ונקיבה, ורומז על השיר לשון זכר, ונקיבה שיר חדש ושירה חדשה. ועיין בפרשת ויקהל ופקודי בדרוש פרשת פרה, ועיין בפרשת חקת באורך בפרישת פרשת פרה איך שרומזים שם טומאת מת ושיעבוד גליות, והשטן והאומות מונין אותנו, עד עת קץ יגלה במהרה בימינו ונשיר שיר חדש אמן: