שני לוחות הברית, תורה שבכתב, קרח, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Korach, Torah Ohr
א׳התורה נקראת אור כי היא מאירה, וכן נקראת אש (דברים לג, ב). וכמו האש שהוא מאיר וכן נהנין ממנו להתחמם בהתרחק ממנו, ובתקרב אליו ישרף. כן בסודות התורה, הנכנס חוץ למקומו לפני ולפנים יותר ממדריגתו אזי מציץ ונפגע, או מציץ ומת, וכמו שבארתי במקום אחר (תו"א מתורת כהנים ד"ה אדם) בענין מיתת נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' (ויקרא טז, א), ולא כתיב בהקריבם, רק בקרבתם שהם נכנסו במופלא מהם אזי מתו. וזהו סוד קברות התאוה שמתו העם המתאוים לחזות את ה', וזהו סיבת מיתתם כאשר ביאר בספר ברית מנוחה זה הסוד. על כן לא תעמוד במקום גדולים במקום שהוא גדול ממך, כי לא יהיה לך עמידה וקיום ומקומך אל תנח:
1
ב׳ודע כי מספר בני ישראל היו ס' רבוא, אמרו המקובלים שהם ס' רבוא נשמות היוצאות מס' רבוא אותיות התורה, שרוחניות התורה הם נשמות ישראל, והדור שקבלו התורה הם היו ס' רבוא הנשמות, ואח"כ הדורות הבאות אחריהם הם כולם ענפים מהם. והנה יש לכאורה קושיא חזקה שבט לוי שהוא שבט הנבחר המקודש מאין היו נשמותיהן מאחר שכבר נטלו ישראל הס' רבוא נשמות שהם ס' רבוא אותיות התורה:
2
ג׳דע כי מדה הראשונה מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הוא כלל ופרט, ואמרו (סנהדרין מה, ב) אין בכלל אלא מה שבפרט. וכבר נודע אלו י"ג מדות התורה נדרשת בהן בנגלה ובנסתר שהן מדות של הקב"ה שאינם כמדת בשר ודם, וכל המציאות רוחני וגופני הוא כלל ופרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט. רק בפרט הוא נגלה, ובכלל הוא בנסתר. וכבר אמרו בענין מעשה בראשית אפילו בבריאת הגופנית הכל היה בכלל, כי כל הנבראים נבראו ביום הראשון, ואח"כ יצאו למיניהם דבר יום ביומו כמו שכתב רש"י בפרשת בראשית. והפילוסופים קראו מציאות הראשון היולי, וממנו נמשכו היסודות ופרטיהן. כן הוא למעלה בסוד הרוחניות העולה העילה היא כלל, והעלולים ממנו פרטיים, עד שתאמר סיבת כל הסיבות עילת כל העילות הוא כלל האמיתי הכולל הכל, והוא היוה הכל הם הפרטיים:
3
ד׳כן הענין באותיות התורה שהם ס' רבוא הם הפרט מהכלל. כי הכלל מאלו ס' רבוא הם כ"ב אותיות התורה, כי לא תמצא שם בס' רבוא כי אם אות מאותיות כ"ב. ואלו כ"ב אותיות הם יוצאים מכלל שעל גביהם דהיינו אות אל"ף. כי האותיות יוצאות מן האל"ף וחוזרת אל האל"ף בסוד אלף. כיצד א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י כ"ל מ"נ ס"ע פ"צ ק"ר ש"ת. אח"כ אותיות מנצפ"ך ך' ה' מאות ם' ו' מאות ן' ז' מאות ף' ח' מאות ץ' ט' מאות. אח"כ חוזר לאל"ף ונעשה אל"ף, וכמו שהאל"ף יחידי ביחידות, כן אלף יחידי באלפים. נמצא אל"ף כלל האותיות, וכל אות כלולה מכל האותיות:
4
ה׳על כן היו הלוים כ"ב אלף, כי הם כלל הששים רבוא. ונקוד על אהרן שלא היה במנין הלוים כמו שכתב רש"י בפרשת במדבר (ג, לט ד"ה אשר פקד), כי הוא היה כלל הלוים בסוד אל"ף. והענין קרוב למה שכתבתי בפרשיות הקודמות, כי ישראל בסוד נפש, ולוים בסוד רוח, והכהן בסוד הנשמה. וזהו בפרשה זו מעשר ללוים, ומעשר מן המעשר לכהנים, בסוד אי"ק בכ"ר. כי אז מגיע אחד ממאה לכהן בסוד הנשמה, כמו שכתבתי בפרשיות דלעיל:
5
ו׳ושמירת המקדש היה מסור ללוים מבחוץ, והשמירה מבפנים היה מסור להכהנים ולא יעבוד זר במקדש, כי העלול לא יתחלף בעילה, כי אין זה מקומו. וגם העילה לא תרד למקום העלול, כי אין זה כבודו, רק חוץ למקומו. כי יש שני עניינים חוץ למקומן. הא' שלא יצא חוצה. והב' שלא יכנוס לפני ולפנים, רק מקומך אל תנח:
6
ז׳וזהו סוד שלא יתעסקו הכהנים בעבודת הלוים, ולא הלוים בעבודת הכהנים, והכהנים הם החשובים והם הבכור, כי בכור לשון גדולה כמו שכתוב (תהלים פט, כח) אף אני בכור אתנהו, ולכן ניתן להם בכור בהמה. גם פדיון בכור אדם. והלוים פדו בכורי ישראל כפי מניינם:
7
ח׳הכלל העולה, סוד הכלל ופרט הוא סוד עילה ועלול ואסור להחליפן. ובסוף פרק הגוזל קמא (ב"ק קי, ב) ובמסכת חולין פרק הזרוע (קלג, א) תניא, עשרים וארבע מתנות כהונה נתנו לאהרן ולבניו, וכולן נתנו בכלל ופרט וברית מלח. כל המקיימן כאלו מקיים כלל ופרט ברית מלח כו'. וכבר ביארתי סוד כלל ופרט, והיה כ"ד מתנות כנגד כ"ד ספרים, כי כבר ביארתי שהתורה כולה היא נשמות ישראל, רק שתורת משה ס' רבוא אותיות הכלל, וכ"ד ספרים הם הפרט, וברית מלח הוא מדת השלום שהיה באהרן, כי היה רודף שלום. וכבר נודע כי המים התחתונים התרעמו שירדו מהעליונים, וכדי לפייסם צוה הקב"ה ליקח מהם מים לנסך בחג. וגם על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב, יג) שהוא מים המלח. הרי המלח הוא ברית עולם. והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז), על כן הכהנים והלוים עליהם נאמר (דברים לג, י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל:
8
ט׳והנה קרח חלק על הלוים ועל הכהן נתקנא בנשיאת אליצפן בן עוזיאל שהוא לוי וחלק על כהונת אהרן. ור"ן איש עברו על (משלי כה, ו) במקום גדולים אל תעמוד, והוא כענין במופלא ממך אל תדרוש, במכוסה ממך אל תחקור כו' (חגיגה יג, א). ועתה אפרש כיד ה' הטובה עלי ובזה תתבאר הפרשה כולה:
9
י׳ויקח קרח וגו'. קשה ויקחו הוה ליה למימר. עוד קשה, קרואי מועד אנשי שם, היאך משבח ומסיק בשמייהו, הלא כתבו התוס' בפרק קמא דשבת דף י"ב (ב) וזה לשונם, שבנא איש ירושלים, ר"ת לא גריס שבנא, דשבנא רשע היה ולא מסקינן בשמיה דשם רשעים ירקב, כדאמר בפרק אמר להם הממונה (יומא לח, ב). אלא גריס שכנא דהוי נמי שם אדם וכו'. ואפילו לר"י דכתבו שם בשמו דשפיר גריס שבנא, דאטו אם אחד רשע ושמו אברהם לא נקרא בשם זה אחר כו'. מכל מקום קשה, דכאן משבח ברשעים עצמם וקורא להם שם כשם הגדולים איך שהיו קרואי מועד אנשי השם. ובפרק חלק (סנהדרין קי, א) אמרו קרואי מועד, שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים. אנשי שם, שהיה להם שם בכל העולם:
10
י״אעוד קשה, ר"ן איש, וכתב רש"י שהיו ביניהם הנשיאים אליצור בן שדיאור וחביריו. וכך כתב הבחיי וזה לשונו, ובכלל ר"ן אלו היו י"ב הנשיאים שהקריבו בחנוכת המזבח, וכן דרשו רז"ל מגזירה שוה קריאי, קריאי, כתיב הכא (במדבר טז, ב) נשיאי עדה קריאי מועד, וכתיב במדבר סיני (שם א, טז) אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם, וכן פירש רש"י ז"ל אליצור בן שדיאור וחביריו, עד כאן לשונו. ויש לתמוה וכי ח"ו נשיאים כמותם אשר ראו עיניהם גדולות ונפלאות יהיו ח"ו נדחו מקדושתם. ובפרט נחשון בן עמינדב היתה יהודה לקדשו וכי ח"ו נדחה מהקדושה. ומצינו להיפך שהיתה זכותו קיים לזרעו אחריו, כמו שספרו רז"ל (ב"ב צא, א) שלא הועיל לו זכותו לאלימלך כשיצא מארץ ישראל, ש"מ דבענין אחר זכותו עמד להם:
11
י״בעוד קשה, וישמע משה ויפול על פניו, ואיתא בפרק חלק (סנהדרין דף ק"י) (א) מה שמועה שמע, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן שחשדוהו מאשת איש שנאמר (תהלים קו, טז) ויקנאו למשה במחנה, אר"ש בר יצחק מלמד שכל אחד ואחד קינא את אשתו ממשה שנאמר (שמות לג, ז) ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, עד כאן. ויש להקשות אף שהיו רשעים, איך סלקא אדעתייהו לחשוד את משה באשת איש. הנה באשתו נאמר (שבת פז, א) ופירש מדעתו, קל וחומר מאשת חבירו, א"כ מה טעם היה לרשעים לחשוד חשד שהוא רחוק מן השכל. והרבה מפרשים כתבו שענין חשד מאשת איש אינו כפשוטו, רק רומז על נבואת משה, שכפרו ואמרו שנבואתו אינה פנים בפנים פה אל פה שהיא מעלה יתירה על שאר נביאים שנבואתם הוא ע"י אמצעים והם באמצעית כת מלאכים הנקראים אישים ע"ש שבאמצעותם בא הנבואה למין האישים דהיינו בני האדם המקבלים השפעת הנבואה באמצעיתא, והמקבלים נקראים אשת איש כמו אשה המקבלת ההשפעה מאישה, וכוונתם בזה לחלוק על משה רבינו ע"ה מדוע יתנשא על כל הנביאים שוים בנבואתם, וכן פירש הרב במורה נבוכים:
12
י״גאבל לא הבנתי מה ראיה מייתי מן ויקנאו למשה במחנה שהוא לשון קינוי וסתירה משמע דאיירי באשת איש כפשוטו. ושמעתי מפרשים שנתנו טעם לפגם על החשד הזה של אשת איש והיו מקנאים נשותיהם באמרם כי על כן עשה לאהרן אחיו ולבניו כהנים שאז יחפה עליו בהשקת מים המאררים מאחר שהוא אחיו, והמחלוקת היה על אהרן, על כן אמרו שבודאי זה החשד אמת. ואין להקשות [על] זה הלא ומשה יקח את האוהל ונטה מחוץ למחנה (שמות לג, ז), זה היה קודם שנתכהן אהרן, דהיינו ממחרת יום הכפורים עד שהוקם המשכן. דמכל מקום כבר הודיע משה רבינו ע"ה שנצטווה להיות אהרן כהן, דהיינו תכף שצוה על מלאכת המשכן ובגדי כהונה הודיעם שאהרן נבחר לכהן. והותחל החשד הזה ואז נטה לו מחוץ למחנה, יצא מחוץ שלא יחשדוהו עוד כדפירש רש"י. ועתה בשעת המחלוקת הוציאו מפיהם החשד, ואז וישמע משה ויפל על פניו, כך יש לפרש על דרך הפשט. אמנם עדיין אנחנו צריכין למודעי:
13
י״דעוד קשה, בוקר ויודע ה' וגו', פירש רש"י עתה עת שכרות והוא היה מתכוין לדחות. צריך להתבונן מהו הענין של עת שכרות והדחייה. גם המדרש שהביא רש"י גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בקר לערב כו', מה שייכות ענין הבריאה לאהרן:
14
ט״ועוד קשה, בענין הבדלו מתוך העדה כו' שאמר משה רבינו ע"ה (במדבר טז, כב) האיש אחד יחטא וגו', והודה הקב"ה לדבריו ואמר יפה אמרת אני יודע ואני מודיע מי אשר חטא כו' כדפירש רש"י, וכי ח"ו משה היה יותר חכם ממאמר הקב"ה. ויפה דברו קצת שמשה רבינו ע"ה לא הבין מתחלה דברי הש"י, כשאמר לו יתברך הבדלו מתוך העדה היה דעת הש"י להבדל מתוך עדת קרח. ומשה רבינו ע"ה הבין שדעת הש"י הוא להבדל מכל עדת ישראל, ועל כן אמר האיש אחד יחטא כו'. השיבו לו השם יתברך, יפה דברת אבל לא הבנת אותי, כי כך היתה דעתי להבדל מעדת קרח. אמנם על זה קשה הלא הנסתרות לה' אלהינו (דברים כט, כח), הוא יתברך הוא ידע שיטעה משה בהבנת דיבורו, ולמה לא גילה השם יתברך מיד כוונתו. בשלמא שני אדם המפלפלין כמו מקשן ותרצן, נוכל לומר כי לא הבינו זה את זה. אבל הש"י יודע מצפון לבבות:
15
ט״זעוד קשה, העלו מעל משכן קרח דתן ואבירם, ומאי טעמא לא הוזכרו ר"ן איש:
16
י״זעוד קשה, ר"ן איש מאי טעמא לא דן אותם הש"י בבליעת הארץ כמו שהיה דן את קרח וכל אשר לו כי ירדו חיים שאולה, רק נשרפו מחמת הקטורת כשריפת בני אהרן:
17
י״חעוד קשה, על המחתות שאמר הש"י להרים כי קדשו, פירש רש"י נעשו כלי שרת, הלא היו נעשו בחטא ומעלו מעל וא"כ איך הם כלי שרת כלים קדושים:
18
י״טעוד קשה, אם נעשו המחתות כלי שרת למה לא ציוה הש"י ליקח רק מחתות החטאים האלה בנפשותם שהם ר"ן איש כמו שפירש רש"י בריש הפרשה, ולמה לא ציוה הש"י ליקח ג"כ המחתה של קרח. ואין לומר משום דנבלע כל אשר לקרח אפילו המחתה, הלא אם נעשית כלי שרת שוב אינה של קרח אלא של הקדש:
19
כ׳עוד קשה, מה סלקא אדעתא דישראל שחטאו והתלוננו על משה רבינו ע"ה באמרם (במדבר יז, ו) אתם המיתם עם ה' לאחר שראו הנס הגדול כי ה' שלחם:
20
כ״אבמדרש שוחר טוב (א, טו) והובא בילקוט, זהו שאמר הכתוב (תהלים א, א) אשרי האיש, אלו בניו של קרח. אשר לא הלך בעצת רשעים, שלא הלכו בעצת אביהם, שנאמר (במדבר טז, כו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. ובדרך חטאים לא עמד, שנאמר (שם יז, ג) את מחתות החטאים האלה בנפשותם. ובמושב לצים לא ישב, זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן כו'. (ומזכיר שם במדרש התלוצצות שלו ומספר, היתה אלמנה עם ב' יתומים והיה לה שדה, באתה לחרוש אמר לא תחרוש בשור וחמור יחדו. באתה לזרוע אמר לא תזרע כלאים. באתה לקצור אמר תניח לקט שכחה ופאה. באתה לעשות גורן אמר הן תרומה מעשר ראשון. הצדיקה הדין ונתנה ומכרה ולקחה שתי כשבות, כיון שילדו אמר תן הבכורות. בא זמן הגיזה אמר תן ראשית הגז. שחטה אמר תן זרוע לחיים קיבה. כיון שראתה כך אמרה יהיה חרם. אמר הכל שלי כי כל חרם לכהן). כי בתורת ה' חפצו, אלו בניו שאמרו שירה, אמרו אנו חייבין בכבוד אבינו, או לא נחלוק על משה רבינו, והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה רבינו. ובתורתו יהגה, אלו בניו של קרח. והיה כעץ שתול על פלגי מים, כיון שנבלעו קרח ודתן ואבירם נמצאו בניו עומדין כתורן הזה של ספינה שנאמר (במדבר כו, י) ויהיו לנס. לא כן הרשעים, זה קרח ועדתו. על כן לא יקומו רשעים במשפט, זה קרח ועדתו. כי יודע ה' דרך צדיקים, אלו בניו של קרח. ודרך רשעים תאבד, זה קרח ועדתו, עכ"ל:
21
כ״בהנה הזכיר ג' עניינים ברישא, דהיינו עצת רשעים ודרך חטאים ומושב לצים. וכן בסיפא, לא כן הרשעים לא יקומו רשעים ודרך רשעים כו'. גם יש לדקדק בענין הליצנות למה התלוצץ דוקא בעניינים אלו דהיינו בקרקע ובמטלטלים שהם נכסי צאן:
22
כ״גתנן בפרק בן זומא (אבות ד, כא) ר' אליעזר הקפר אומר, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, עד כאן. וקשה למה חשיב אלו ביותר משאר עבירות שחייבין בהן מיתה בידי שמים:
23
כ״דעל דרך הפשט, הקנאה גורמת מיתה בטבע כמו שכתוב (משלי יד, ל) ורקב עצמות קנאה. התאוה מוציאה את האדם מהעולם ועדיין לא נשלמה תאותו, וכמו שאמרו רז"ל (קה"ר א, לד) אין אדם מת וחצי תאותו בידו. והרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, ואמרו רז"ל (דב"ר ט, ט) מאה מיתות ולא קנאה אחת. ורש"י פירש משנה זו על אדם הראשון, שאלה המדות הוציאו אותו מהעולם. הקנאה, מלאכי השרת צלו לו בשר ומזגו לו יין (סנהדרין נט, ב), וראו כבודו ונתקנאו. והתאוה, להפרי. והכבוד, שהיה לו נתגרש מגן עדן. ויש אומרים, הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן כו'. ג' רעות אלה הם ג' אבות הטומאה שנכללין בהם כל המדות הרעות. וכל ג' הנ"ל כשהם לטובה כוללים כל המדות הטובות, ועליהם רמז בן זומא בריש הפרק (אבות ד, א) איזה חכם כו', איזה גבור כו', איזה עשיר כו', כי הגבורה מדת הקנאה, כמ"ש גבור בגבור כמותו. וכן כתיב (במדבר כה, יא) בקנאו את קנאתי, פירש רש"י בנקמו את נקמתי, וקנאת סופרים יקנא אדם לטהר מעשיו וילחם עם יצרו שזהו המלחמה גדולה כמאמר הפיליסוף שפגע באנשי חיל שכבשו מלחמה גדולה אמר להם כבשתם מלחמה קטנה, ולא כבשתם מלחמה הגדולה, היא מלחמת אדם עם יצרו שזו המלחמה אינה פוסקת. ועל זה אמר איזה גבור הכובש את יצרו. איזה עשיר השמח בחלקו, היפך התאוה שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. איזה חכם הכבוד האמתי היא החכמה כמ"ש (משלי ג, לה) כבוד חכמים ינחלו. ועל זה אמר איזה חכם הלומד מכל אדם, ואינו רודף אחר הכבוד ואז הכבוד רודף אחריו וזה הלומד מכל אדם. וכמאמר רבי יוסי (מכות י, א) הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם:
24
כ״הועל ג' אלה אמר הפסוק (ירמיה ט, כ) אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל גבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו. רצה לומר, לא יתהלל בג' אלה כשהם מצד חומרו. וזהו שאמר חכמתו גבורתו עשרו, דאז הם קנאה ותאוה וכבוד. כי אם בזאת יתהלל המתהלל בג' אלה כשהם מצד הש"י וזהו השכל וידוע אותי. חכמה, כמו שכתוב (דניאל ב, כא) יהיב חכמה לחכימין. גבורה, כי לו יתברך הגבורה, ואמרו בברכות (עי' סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו. העושר, לו יתברך העושר והוא קוצב לכל בריה ונותן לו חלקו הראוי לו:
25
כ״ועוד רומז הפסוק במה שאמר (ירמיה ט, כג) השכל וידוע, ואמר לשון כפל, כי ג' אלה הם ג' שלמיות המוזכרים ביעקב אבינו, שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו (שבת לג, ב). שלם בתורתו, חכם. שלם בגופו, היא הגבורה. שלם בממונו, עושר. ואלו ג' שלמויות הוזכרו בפסוק (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. הלב חיות הגוף, ויודא בן תימא שאמר (אבות ה, כ) הוי גבור כארי, דיבר כנגד הלב כדאיתא בריש טור אורח חיים. בכל נפשך, היא הנפש השכלית. מאודך, הוא הממון. ומצינו ג' אלה בין אדם למקום, כי הרבה מצות תלויות בגוף, כגון הלכות מאכלות, והלכות ביאה וכיוצא בהן. והרבה מצות תלויות בממון, כמו מצות שקלים, והבאת קרבנות והקדשות וערכין וכיוצא בהן. והרבה דברים תלוים בעיון ובהשגה ובידיעת הבורא וכל חובות הלבבות:
26
כ״זוכן מצינו ג' אלה בין אדם לחבירו, על כן כמו שכתוב ואהבת את ה' אלקיך כו', כן כתיב (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך, שהאהבה בין אדם לחבירו גם כן בג' אלה. בגופו, מחויב להציל את חבירו, וכן כל גמילות חסדים שעושה בגופו, ומצות (שם לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ומצות פריקה וטעינה כיוצא בזה. בממונו, שלא לגנוב ולגזול ושלא ליקח ריבית, וכמה וכמה לאוין התלוין בממון, ומצות עשה דצדקה וכו'. בתורתו, מחויב ללמד בן חבירו תורה כי כן נצטוינו ללמוד וללמד כו':
27
כ״חועל אלו הג' שלמויות נצטוינו בג' מצות שהזכירו רז"ל (מנחות מג, ב) כל מי שיש לו ציצית בבגדו, ותפילין בראשו ובזרועו, ומזוזה בפתחו, עליו נאמר (קהלת ד, יב) החוט המשולש וגו'. הנה ציצית סובבים גוף האדם בד' רוחותיו, מורים על שלימות הגוף. מזוזה בביתו, הוא לשלימות הממון, כל אשר לו לאדם משים בביתו וסוגר דלת לשמרו, על כן שם מזוזה להראות שהכל מאתו יתברך, והכל ניתן לעבודתו. תפילין בראשו נגד המוח, ובזרוע מכוון נגד הלב שהם כלי המחשבה והעיון והיא שלימות התורה. וכבר כתבתי כי ג' שלמויות אלו הם ג' הנ"ל חכם גבור עשיר, ואמר הכתוב (ירמיה ט, כב) ואל יתהלל בחכמתו וגבורתו ועשרו. רק יתהלל כשהם מצדו יתברך כמו שכתוב כי אם בזאת יתהלל המתהלל, כלומר המתהלל בהם יתהלל בהם כשהם מצדי בהשכל וידוע אותי. ואמר ב' לשונות השכל וידוע, כי הם נגד מה שבין אדם למקום ומה שבין אדם לחבירו, והשכל יהיה, כדרך הפסוק (משלי ג, ד) ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם:
28
כ״טוזהו שסיים בן זומא לאחר שהזכיר שלמויות חכם גבור עשיר, אמר איזה מכובד המכבד את הבריות, כי כמו שמחויב אתה לצאת ידי שמים, ג"כ אתה מחויב לצאת ידי הבריות, ושניהם שוין לטובה. ואלו הג' חכם גבור ועשיר הם השלימויות הצריכין להיות בנביא כמו שאמרו רז"ל (נדרים לח, א) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, וכולן ממשה. אבל צריכין להיות מדוגמת משה, שאל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו, רק יהיה בו מדת ענוה וישכיל וידע כי מאתו יתברך החכמה ולו הכח והגבורה והעושר, וכן מצינו במשה רבינו ע"ה מדת ענוה יותר מכל אדם שבעולם. וכן צריך המנהיג האמתי להיות שלם עם ג' אלה, טוב עם אלקים ועם אנשים. דהיינו בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו כמו שכתבנו, כדתניא (שם סב, א) ולאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו (דברים יא, כב), שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא. פרט ג' דברים הנ"ל בכאן שלא יקראוהו חכם, הוא כפשוטו שלא יתהלל חכם בחכמתו. שלא על מנת שיקראוהו רבי, רומז על מנת להתעשר, על דרך שדרשו רז"ל (תו"כ כא) הכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י) גדליהו משל אחיו, מעשה בפנחס הסתת כו', ותרגום של הגדול הוא דאתרבי, על כן על מנת שיקרא רבי רומז על מנת להתעשר, על מנת שאהיה זקן ויושב בישיבה זה רומז על הגבורה, רצה לומר למען יהיה בעל כח לפסוע על ראש עם לתת לאיש כרצונו:
29
ל׳וכלל הענין, במקום הגדולה תהיה הענוה. ועל זה רמזו רז"ל (מגילה לא, א) אמר ר' יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה, (דברים י, יז) כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. וכתיב בתריה, עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. שנוי בנביאים, דכתיב (ישעיה נז, טו) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכן את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. משולש בכתובים, דכתיב (תהלים סח, ה) שירו לאלהים זמרו שמו סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. וכתיב בתריה, אבי יתומים ודיין אלמנות אלהים במעון קדשו, עד כאן לשונם:
30
ל״אויש להתבונן על הלשון שאמר כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, היה לו לומר בלשון המורגל מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים. אלא הענין שמדבר מג' עניינים שונים, על כן על הראשון אמר כתוב בתורה, ועל השני אומר שנוי בנביאים, ועל השלישי אמר משולש בכתובים, ועל דרך זה צריך לפרש כל מאמר מהם שאומר בזה הלשון של כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים:
31
ל״בוזה המאמר רומז לג' הנ"ל, שילמוד האדם כשיהיה לו גדולה שאל יתהלל בחכמה ובגבורה ובעושר. נגד העושר אמר כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים כו', כלומר הוא משפיע לכולם ומהווים ומחיים, האל הגדול וגו' אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, רק דן דין אמת לאמתו לא בעבור להנות ממנו. והנה מדרך הדיין שהוא בשר ודם, כשאין לו הנאת ממון מעסק הדין אשר הוא דן, אזי מונע את עצמו מן הדין ואומר בלבבו מה לי ולצרה הזאת להטריח בדברי ריבות. אבל בהקב"ה כתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה שהם מרודים ואינם בעלי ממון. גם לא שייך אצלם נשיאת פנים מאחר שהם שפלים ותשושי כח, רק הקב"ה חביב לו או הדן דין אמת:
32
ל״גשנוי בנביאים, זהו ענין אחר שהוא שנוי מהראשון, ומרומז בנביאים דהיינו ענין הגבורה ואצל המנהיג הוא הנהגה בכח ובתקיפות, על זה אמר הלא הוא יתברך גדול על כל והוא רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו. אע"פ כן, שוכן את דכא ומכלכל דבריו במשפט וזן את הכל, וזהו שאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה היא הענוה. ומזה ילמוד האדם יהיה גבור כובש את יצרו ויצר לב האדם רע להיות גבה לב:
33
ל״דמשולש בכתובים, הוא ענין שלישי המרומז בכתובים הוא מענין החכם שלא יבקש התנשאות ויותרת הכבוד. צא ולמד מגדולתו של הקב"ה כתיב (תהלים סח, ה) שירו לאלקים זמרו שמו סלו לרוכב בערבות וגו', כי לו נאה לשורר ולשבח ולפאר כו', וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות, הנה ביה שמו וקורא את שם עצמו על היתומים וכי הוא אבי יתומים כו':
34
ל״הבמדרש משלי (עי' פס"ר כב, ו) פסוק נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב), כל המקבל עליו שררה בשביל להנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה כו'. ר' מנחם בר יעקב מייתי לה מן הדא (שם כה, ח) אל תצא לריב מהר, לרב כתיב, לעולם אל תהי רץ אחר השררה. למה כן, מה תעשה באחריתך בהכלים אותך רעך, למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם. ר' זעירא מייתי לה מן הדא, (שמות כ, ז) לא תשא, אם בשבועת שוא הכתוב מדבר, הרי כבר אמור (ויקרא יט, יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, ומה תלמוד לומר לא תשא. שלא תקבל עליך שררה, ואין אתה ראוי לשררה. א"ר אבהו אני נקראתי קדוש, ואתה נקראת קדוש, הא אם אין בך כל המדות שיש בי לא תקבל עליך שררה, עד כאן לשונם:
35
ל״וקשה מאי בינייהו. ועוד יש כמה דקדוקים. תנא קמא הראשון מדבר מענין על מנת שיקרא חכם, כי אסור להנות בלב ולשמוח ולהחזיק טובה לעצמו על שלמד הרבה תורה, כי אסור להנות מדברי תורה. ואיתא במסכת סוטה (ד, ב) ואשת איש נפש יקרה תצוד (משלי ו, כו), א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל אדם שיש בו גסות רוח לבסוף נכשל באשת איש, ומכל שכן כשגסות הרוח בא מכח שהוא חכם בתורה. והטעם כי האדם נברא בשביל התורה, כהא דתנן (אבות ב, ח) אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, והטעם כי האדם הוא טיפה סרוחה, ובהתורה מתקן הטיפה סרוחה ונעשה בור סוד שאינו מאבד טיפה, ואז דברי תורה פרים ורבים. וכמו שדרשו (חגיגה ג, ב) כמסמורות נטועים (קהלת יב, יא), מה נטעה זה פרה ורבה, אף דברי תורה פרים ורבים. והתורה נקראת אשה וכמו שכתוב (דברים לג, ד) תורה ציוה לנו משה מורשה, אל תיקרי מורשה, אלא מאורסה. אבל כשמתגאה בה, אזי היא אשה זרה. ותנא (שבת קנב, א) אשה כלי מלא צואה והכל רצין אחריה, ואז הטיפה היא טיפה סרוחה:
36
ל״זר' מנחם בר יעקב מדבר מענין על מנת שיקראוני רבי, דהיינו כדי להתעשר, ואיש כזה שדעתו להתעשר מבטל מלימודו, וזהו שאמר למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם. רבי זעירא מדבר מענין על מנת שיקרא זקן, שיהיה לו כח וגבורה על דורו, וזהו שאמר אין אתה ראוי לשררה, כי המשפט לאלהים הוא, אין אלהים בכל מקום אלא מומחין שהן סמוכין, ופירשתי זה במקום אחר כי אין דיין אמת בהחלט, אלא הש"י שהוא עד והוא הדיין והוא יתברך היודע אמת. רק הש"י נתן רשות למשה רבינו ע"ה לדון, וקראו אלהים כמו שכתוב (דברים לג, א) משה איש האלהים, וסמך הקב"ה כביכול אותו אליו, ואח"כ סמך משה ידו על יהושע, וכן מדור לדור וכולם סמוכים עד הש"י ברוך הוא שהוא הדיין אמת ולו השררה האמיתית. ונתנה לבני האדם בני עלייה דרך אסמכתא, אבל לא להם בעצם השררה, כי אם לו יתברך המשפט לאורה, ולו הכח והגבורה. ועל זה מביא הקב"ה נקרא קדוש, הנה קדוש פירושו נבדל, ועל כן אומרים קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, שהוא נבדל מכל שלשה העולמות. מכל מקום מלא כל הארץ כבודו, שחולק מכבודו ליראיו ומסמיכם אליו:
37
ל״חוהנה משה רבינו ע"ה הרועה נאמן היה בו שלמויות האלה של חכם גבור עשיר כמו שאמרו רז"ל כולן במשה. אבל קרח ועדתו חשדוהו להיפך כי מתנשא במאוד ורוצה להתגדל, על כן גם עשה את אהרן אחיו לכהן גדול, ובניו לסגני כהונה. וזהו הענין שהיו חושדין אותו באשת איש ממש, כי דעביד הא עביד הא, וכדאמרו במאמר דלעיל כל המקבל עליו שררה כו' כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה. ובזה חטאו חטא גדול שכפרו במעלת נבואת משה שהוא אדון הנביאים, ומעלת הנביאים הוא להיותן באלו הג' בתכלית השלימות:
38
ל״טוהנה רז"ל אמרו (תנחומא ה) שעינו הטעה את קרח שראה שלשלת גדולה יוצא ממנו שמואל הנביא כו'. אבל לא ידע שהשלשלת הזה הוא ההיפך ממנו, כי קרח היה בעל מחלוקת ועשה מחלוקת עם משה ואהרן, ושמואל היה טוב עם אלקים ועם אנשים דהיינו מדריגת משה ואהרן. וכבר כתבתי למעלה כי ג' שלמויות אלה הן בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, וכמו שכתוב (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, זהו מה שכתוב (עי' ש"א ב, כו) טוב עם אלקים ועם אנשים. ובזה יובן מה שאמרו רז"ל (ברכות לא, ב) שהתפללה חנה להיות לה זרע אנשים שיהיה שקול כמשה ואהרן. וכן כתיב (תהלים צט, ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, שקול שמואל כמשה ואהרן. וקשה הלא כתיב (דברים לד, י) לא קם כמשה. אלא הענין הוא שהיו בו ממדות משה ואהרן. כי משה רבינו ע"ה לרוב דביקותו באלהים אחז במדות הכל לאלהים. וזהו שנקרא משה איש האלהים, כי לא היה לו פנאי כל כך לעסוק בעסקי בני אדם והיה טוב עם אלהים. ואהרן אחז במדת שלום ותמיד עסק לרדוף שלום בין איש לרעהו, והיה ביותר טוב עם האנשים. ושמואל הנביא אחז ממדת שניהם, היה טוב עם האלהים מעין דוגמת משה רבינו ע"ה, והיה טוב עם אנשים מעין דוגמת אהרן הכהן. וכן מצינו שהיה מסבב מעיר לעיר לעשות משפט אמת ושלום:
39
מ׳ועתה נבוא לביאור הפרשה. המחלוקת של קרח היה בהם שלשה כתות. א' קרח היה לץ אשר עליו נאמר (תהלים א, א) במושב לצים לא ישב, כדאיתא בהמאמר לעיל (ד"ה במדרש שוח"ט). ב' דתן ואבירם הם רשעים, כמו שכתוב (במדבר טז, כו) וילך אל דתן ואבירם ויאמרו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ועליהם נאמר (תהלים א, א) אשר לא הלך בעצם רשעים. ר"ן איש היו חוטאים בנפשותם כמו שכתוב (במדבר יז, ג) את מחתות החטאים האלה בנפשותם, ועליהם נאמר (תהלים א, א) בדרך חטאים לא עמד. קרח היה לץ והיה מתלוצץ מענין עבודת האדמה, ואח"כ היה מתלוצץ מענין הצאן, כדאיתא במדרש דלעיל. ומצינו בבריאת עולם שקין הביא מפרי האדמה, והבל הביא מהצאן, וקין הביא פשתן, וצמר בא מן הצאן, ויש הבדל גדול ביניהם, על כן צמר ופשתים ביחד הם כלאים, והארכתי בדבר זה במקומו (עי' פרשת נח סוף תו"א ד"ה ודוגמא):
40
מ״אוכבר נודע מה שאמרו המקובלים כי קרח הוא גלגול קין, נתגלגל קין ג' פעמים מצד נפש רוח ונשמה. והיינו במצרי שהרג משה, ויתרו חותן משה כמו שכתוב (שופטים ד, יא) וחבר הקני נפרד מקין, ואח"כ בקרח. ומשה הוא גלגול של הבל. ועשה בו נקמה ג' פעמים, שהרג את המצרי, וכן רמז (שמות ב, יב) וי"ך את המצרי, וי"ך עם המלה בגמטריא הבל, המצרי בגימטריא משה, ויתרו עשה לו הכנעה ונתן לו את צפורה בתו שהיא היתה התאומה היתירה שבעבורה הרג קין את הבל. ועתה קרח שעשה מחלוקת הגדול וחזר לסורו אז הרגו משה ונתקיים (בראשית ט, ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כלומר אותו האדם עצמו שנהרג הוא הורג את הרגו, וכן משה שהוא הבלהגה"הצא וחשוב ותמצא ק"רח הב"ל בגימטריא מש"ה. והרמז בזה, כי עתיד יחזור קרח ויהיה לו עולם הבא. ובפרק חלק (סנהדרין קח, א) ילפי לה מפסוק ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, שהורד שאולה אבל לעתיד יעל. עוד יש פירוש לדבר, צדי"ק כתמ"ר יפר"ח סופי תיבות קר"ח. והענין רמוז בפסוק ה' ממית ומחיה, הנה קרח ירד חיים שאול, ואף שלכאורה מת, אבל באמת אינו מת רק נשאר חי ומקבל יסורין. והקב"ה עשה זו לטובתו כדי שתועיל לו התשובה, כמו שמתודה ואומר משה אמת ותורתו אמת, ואלו היו מת ממש אז לא הועילה לו התשובה, כי אין תשובה לאחר מיתה. על כן השם יתברך המית ומחיה אותו, ואז תועיל התשובה, ומכח זה אף שהורד שאול יעל ויפרח כתמר. וזהו שרמזו במדרש (שוח"ט א) ודרך רשעים תאבד זה קרח, כי הדרך יאבד ולא הם, רק לא יקומו זה היקום שהוא הממון, אבל לו תועיל התשובה. ועיין לקמן פרשת ואתחנן מוזכר שם, הב"ל עולה קי"ן, כי ה' פעמים ב"ל עולה קי"ן, וסוד מופלא יש לדבר ותמצאנו שם:, הרג את קרח שהוא קין, ומיתתו היתה בבליעה מדה כנגד מדה, כי פצתה הארץ את פיה לבלוע דם הבל כך כתב הציוני:
41
מ״בוהנה קין נקרא קינא דמסאבותא כמו שכתב הזוהר (ח"ב רלא, א) שמכח שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, מזו הזוהמא נעשה קין. וסיבת הנחש היתה הקנאה, כי קנא בחוה. וכן קרח קנא בנשיאת אליצפן כו'. נמצא קרח זוהמת הנחש, ויהיו שלשה אלה אחוזים בקנאה ותאוה וכבוד שמוציאין את האדם מהעולם, שהם היפך מג' שלמויות הנ"ל. וקרח מצד הקנאה, ודתן ואבירם מצד התאוה, ור"ן איש מצד הכבוד, כאשר נפרש:
42
מ״גקרח מצד הקנאה, והוא זוהמת הנחש, וכמו שהנחש כפר בחידוש העולם יש מאין, רק יש מיש, כמו שכתוב (בר"ר יט, ד) מן העץ הזה אכל וברא את העולם, והכופר בחידוש כופר במציאת הש"י. וכן קין כשעשה מחלוקת עם הבל אמר, לית דין ולית דיין ולית עולם אחר, כדאיתא בתרגום יונתן פרשת בראשית. וכן קרח כפר בנבואת משה רבינו ע"ה, ובתורה מן השמים. והעולם נברא בזכות משה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר א, ד) בראשית, בשביל משה שנאמר (דברים לג, כא) וירא ראשית לו. ומשה רבינו ע"ה היה היפך מהקנאה כמו שאמר ליהושע (במדבר יא, כט) המקנא אתה לי, והיה חפץ שתתפשט הנבואה בכל עם ה'. וקרח היה בו קנאה מקנאת הנחש:
43
מ״דונסמך מחלוקת קרח לפרשת ציצית, כמו שכתב רש"י כי ציצית מורה על אחדות הש"י ומציאותו שהוא יתברך חידש את העולם, ומורה על תורה מן השמים, ומורה על שכר ועונש. כי בציצית כתיב (במדבר טו, לט) וראיתם אותו, שכן יש בו ח' חוטין למטה מהגדיל, וח' חוטין למעלה מהגדיל התחוב בכנף, ואח"כ ה' קשרים כל קשר כפול הרי הם י', והכל ביחד עולה כ"ו כמנין שם ידו"ד, שהוא מורה היה הוה יהיה, ושהוא היוה את הכל:
44
מ״הומורים על סוד אחר, הח' הוא ח' חוטין, דל"ת ד' ציצית, א' קשר העליון דאורייתא. וכן מורה על חידוש עולם, ד' ציציות לד' רוחות העולם התלוים בבגד עליון, דהיינו מלך גאות לבש וכו' הם מקושרים ותלוים בו ומשתלשלים למטה, וד' ציציות הם ל"ב חוטין כמנין ל"ב אלהים המוזכרים בבריאת העולם. וכן מורה על תורה מן השמים, כי ציצית וח' חוטין וה' קשרים עולה תרי"ג. וכן מורה על שכר ועונש, כי תכלת מורה על הדין כמו שאמרו המקובלים, והלבן מורה על הרחמים. וקרח שכפר בנבואת משה מחמת קנאתו, אז כפר ג"כ בו יתברך, כמו קין שאמר לית דין ולית דיין, אף שידע מגדולתו יתברך אמר כי הוא כביכול ככל אלקי העמים וזהו שכתוב (במדבר טז, ג) ובתוכם ה', לא שכינה על ראשם ח"ו:
45
מ״ווזהו ענין שהוצרך משה להראות בריאה חדשה מאתו יתברך כמו שכתוב (שם טז, ל) ואם בריאה יברא ה'. ומשה רבינו ע"ה רמז חטא קרח שהוא מקין קינא דמסאבותא מצד הנחש, וזה רמז במה שאמר (שם ה) בקר ויודע ה', עתה עת שכרות היא, כי החטא הבא מהנחש סחטה אשכול של ענבים, הוא יין המשכר ולא יין המשמח, והחטא היה בעת מנחה, זהו עתה עת שכרות:
46
מ״זובענין ויבדל, רמז בריאת העולם, שנאמר (בראשית א, ד) ויבדל אלקים וגו', ותכלית הבריאה היתה בשביל האדם, ואדם נתרחק ונתקרב אהרן במקומו, כדאיתא במדרש והבאתיו לעיל בפרשיות תורת כהנים (תו"א ד"ה ועתה נבאר):
47
מ״חהרי קרח מצד הקנאה נתלבש בגאוה, על כן רצה קרח להתגדל עליו, וזהו (במדבר טז, א) ויקח קרח בן יצהר כו' לקח בדעתו כי הוא בן יצהר. ובמדרש רבה (יח, טז) א"ר לוי למה חלק על משה, אמר אני בן יצהר והוא שמן כמ"ש (דברים יד, כג) תירושך ויצהריך, והשמן צף למעלה. אח"כ לקח בדעתו כי הוא בן קהת המיוחס לנשיאת הארון הקודש. גם חשב כי הוא בן יצהר וא"כ לו היה ראוי הנשיאות, ולא לאליצפן בן עוזיאל שהוא אח הרביעי, כל אלו הגאיות נתלבש בהם מצד הקנאה והיא הוציאה אותו מן העולם:
48
מ״טדתן ואבירם כו' לקחו במחשבותם שהם בני ראובן הבכור והם ראוים לגדולה, על כן שפטו משפט מעוקל וכפרו בנבואת משה הפרטית, דהיינו ההתמנות, וחטאם היה בהתאוה שמוציא את האדם מהעולם והיא בהפך ממעלת איזה עשיר כו'. וחשבו על משה רבינו ע"ה שעשה זה להעשיר את משפחתו, על כן עשה לאהרן ובניו כהנים ושבטו לוים שיתעשרו במתנות כהונה ובמעשרות כו'. גם הקטורת מעשרת, כמו שאמרו רז"ל (יומא כו, א). וזהו שהתרעמו (במדבר טז, יד) ותתן לנו נחלת שדה וכרם וכו'. וזהו יצאו נצבים פתח אהליהם, נצבים ולא זכרו בסוד המזוזה המורה על שלימות הממון כמו שכתבתי לעיל (ד"ה ועל אלה). וכבר כתבתי לעיל (ד"ה על דרך הפשט), כי ג' אלה קנאה תאוה וכבוד לעומתם גבור עשיר וחכם, והם ג' שלמויות גוף ממון נפש, והם ג' תיקונים ציצית מזוזה תפילין. וקרח שלבש בקנאה, התלוצץ בציצית. ודתן ואבירם שנתלבשו בתאוה, לא שמו עיניהם על המזוזה. וענין ר"ן איש, היה עניינם בסוד תפילין כמו שנפרש אי"ה:
49
נ׳והנה דתן ואבירם אמרו העיני האנשים ההם תנקר, ויש בזה סוד ממה שרמזתי למעלה מענין קרח שהוא קין, דתן ואבירם שהיו עדת קרח שהוא קין הלשינו על משה רבינו ע"ה כשהרג את המצרי שהיה ג"כ גלגול קין. והנה עתה נתנו עיניהם בממון כמו שאמרו ותתן לנו נחלת שדה וכרם, כי ירדו מנכסיהם כמו שכתוב עליהם (שמות ד, יט) כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, שירדו מנכסיהם. ואמרו רז"ל (נדרים סד, ב) ד' חשובים כמתים, מי שאין לו בנים, ומצורע, ועני, וסומא. ומתו האנשים האלה בד' מיתות אלו, וקים להו לרז"ל שלא היו להם בנים במצרים כמו שהיה לדור ההוא שהיו במצרים בני ישראל פרו וירבו וישרצו וגו', והאנשים האלה לא. גם טפם שהיה להם נאבד עתה במחלוקת קרח. ובודאי היו מצורעים, כי זאת תורת המצורע המוציא רע, והם הלשינו על משה רבינו ע"ה, ואם לא היו מצורעים בגופן, היו מצורעים בנפשותם, כדאיתא בזוהר (עי' תנחומא מצורע ב) שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו (משלי כא, כג) אל תקרי מצרת, אלא מצורעת נפשו, הוא נשמתו. וכי מתו כל האנשים בא לרבות שירדו מנכסיהם, ע"כ יצא קללה מפיהם העיני האנשים ההם תנקר שהוא סומא, על כן צדקו דברי רש"י שפירש מתו כל האנשים שירדו מנכסיהם, הרי דתן ואבירם חטאו בבחינת התאוה שהוא היפך מאיש עשיר וכו':
50
נ״אר"ן איש ובתוכם היו הנשיאים, כוונתם היה לשם שמים ולא להרע רק ששגו, אבל הם סברו כי מחלוקתם היתה לשם שמים ולא היה אצלם שום צד כפירה חלילה וחלילה, והאמינו בה' ובמשה עבדו וידעו נאמנה כי כל מה שעושה משה רבינו ע"ה הוא מפי הגבורה, רק חשבו שענין התמנות אהרן ובניו היה מכח שהיה משה רבינו ע"ה מבקש זה מהקב"ה והתפלל על זה שלא יזוז הכבוד מביתו וממשפחתו ושבטו, והקב"ה רצון יראיו יעשה. ועל זה התרעמו ורדפו אחר הכבוד לא אחר הכבוד המדומה והטומאה, רק אחר הכבוד אשר חכמים ינחלו, והוא כבוד הרוחני. כי נודע השררות שיש בישראל שחולק הקב"ה מכבודו ליראיו אינה מצד הגשמיי החומריי, רק הכל רוחני להיות כבוד השכינה חופף עליו, כי ההתמנות הוא לקיום התורה והמצוה ולהיותם קרובים למלכו"ת שמי"ם כנודע להבאים בסוד ה', וזה ההתנשאות מורה על ריבוי הקדושה, על כן היו רוצים בזה הכבוד שהוא בחינת החכמים, כי רצו לעמוד בסוד ה', ובפרט שהיו יודעים סוד העיבור שהוא סוד גדול מסודות העליונים כמו שאמרו רז"ל (במד"ר יח, כ) קריאי מועד שהיו יכולין לעבר כו' והיה כוונתם שקדושה עליונה תתפשט בכולם ויהיו ג"כ בני עליה:
51
נ״בוזהו סוד החטאים האלה בנפשותם, כל חטא הוא שוגג, כי לא הזידו, וכונתם היה בשביל נפשותם, שנפש שלהם יזכה לדביקות גדול ולהשגה עליונה. ועניינים היה כנדב ואביהו שהיו גדולי ישראל, וכמו שהעיד משה לאהרן ואמר (ויקרא י, ג) הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש, הם גדולים ממנו וממך (תו"כ ט, כב). ובמסכת סנהדרין (נב, א) אמרו וכבר הלכו נדב ואביהו אחרי משה ואהרן ואמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ונירש גדולה. ולכאורה זה היה עון פלילי. אמנם עשו עבירה לשמה והתאוו לירש הגדולה כדי שיגיעו לההשגה גדולה שיהיו קרובים למלכות שמים. וזהו שכתוב (ויקרא טז, א) בקרבתם לפני ה', ולא אמר בהקריבם. אלא כוונתם היתה שהם בעצמם יתקרבו לפני ה', ומתו בקטורת שהיא עבודה הרוחניות המקשר עליון בתחתון, ומתו בנפשות שריפת נשמה וגוף קיים. וכן אלו ר"ן נפש מדוגמת זה חטאו בנפשותם בשביל נפשותם, ומיתתם היה ע"י הקטורת כמו נדב ואביהו:
52
נ״גומה שקורין את הר"ן איש חוטאים, ולפי מה שכתבתי הם אנשים גדולים. גם בעל הטורים נתן סימן על ר"ן איש (משלי יג, ט) ונ"ר רשעים ידעך, כי חטאו בזה שהתחברו למחלוקת קרח ונשתתפו עמו, והיה ראוי להיות לבדם ולא להתחבר לרשעים, על כן (ב"ק צב, א) בהדי הוצא לקי כרבא, ונקראו כולם רשעים:
53
נ״דוהפסוקים (במדבר טז-ב, ג) ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. אלו הפסוקים יתבארו בתרין אנפין, כי קרח דתן ואבירם שדיברו הדברים האלה כוונתם לרעה. ור"ן איש שדברו הדברים האלה כוונתם לטובה. קרח דתן ואבירם ויקומו לפני משה, הקימו את עצמם נגדם, וכן תרגום יונתן ויקומו, בחוצפא, ואמרו כי כל העדה כולם קדושים, ופירש רש"י כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה כו', עד לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלהיך, כי כל העדה שמעו, עד כאן לשונו. כוונתם רעה בזה היתה לכפור בנבואת משה, שכל מה שאומר הוא אומר מלבו, דאלו היה מפי הקב"ה למה לא שמענו זה מפי הקב"ה בעצמו כמו ששמענו אנכי ה' אלהיך מפי הגבורה, אלא ודאי אינו אמת, א"כ גם זה אינו אמת מה שמינה אחיו לכהן ואת אליצפן לנשיא היה הכל מפי עצמו. ואע"פ שנשתוו קרח ודתן ואבירם בכפירה זו, מכל מקום לא היה כפירתם שוה, כי קרח כפר במאוד בנבואת משה רבינו ע"ה, וגם דיבר סרה על ה' כי רמז שמענו מפיו אנכי ה' אלקיך כביכול לכבוד עצמו דרש ובהא דאיתא במדרש על פסוק (תהלים קלח, ד) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, כשאמר אנכי ה' אלקיך היו אומרים לכבוד עצמו הוא דורש כו', עד כששמעו כבד את אביך כו' (קידושין לא, א). על כן קרח נשאר בענין ליצנות הזה ששמענו מפיו אנכי ה' אלקיך, ואח"כ כפר בכלל ובפרט בנבואת משה רבינו ע"ה. ודתן ואבירם שכפרו, לא כפרו כל כך כמ"ש לעיל, רק שחשדו את משה שאלה המעשים של התמנות אהרן ובניו ואליצפן עשה מדעתו, כי אלו היה מדעת הקב"ה היה לו יתברך לומר לישראל כמו שאמר לישראל שררותו ומלכותו דהיינו אנכי ה' אלהיך, כך היה לו לומר זה. ובפרט כי אין ממנין פרנס על הציבור אלא מדעת הציבור (ברכות נה, א). ומכל מקום נשתתפו שניהם בכפירה והעיזו כנגד משה:
54
נ״הר"ן איש שהיתה כוונתם לשם אחיזה בקדושה יתירה, דברו ג"כ ככה אבל כוונת דבריהם היה לטובה. ואל תתמה על זה, שכן מצינו במסכת גיטין בפ' הניזקין (נז, א) בההוא בר דרומא לא תצא אלקים בצבאותינו, והקשו דוד נמי אמר הכי (תהלים ס, יב). ותרצו דוד אמר בתמיהה. כן הענין בכאן, ר"ן איש נמי אמרי הכי אבל הכוונה בענין אחר. וזהו ויקומו, כתלמיד העומד לפני רבו, בקימה ובהידור. ובקשתם היה שכל העדה יהיו קדושים, שלא תהיה התפשטות הקדושה על יחידי סגולה, רק על כל העדה כולם יהיו קרובים לקדושה. ואמרו, הלא אנחנו שמענו אנכי ה' אלקיך. ויש להקשות למה לא אמר אנכי ה' אלהיכם. אלא הראה הש"י בזה הדיבור שכל אחד ואחד מאתנו חשוב בעיניו, לכך אמר בלשון יחיד. על כן בתוכינו יהיה ה', וכמו שאמר בהבטחת הטובה לעתיד בפרשת בחקותי דכתיב (ויקרא כו יב) והתהלכתי בתוככם כי אז מלאה הארץ דעה, וכונתם היתה לרוב חשקם בדביקות הש"י, כענין בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו, כי נשארו דביקים למעלה באמצעית הקטורת, כן אלו:
55
נ״ווזהו סוד בקר ויודע ה', כי כן כתיב בהקטרת (שמות ל, ז) בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה. ור"ן איש לא חטאו בזדון, וחשבו שההתמנות שעשה משה הוא אמת שהוא על פי הגבורה, אמנם הוא משתדל בדבר והתפלל והקב"ה רצון יריאיו יעשה. אבל האמת לא היה כך, רק גזירת המקום היה כך. וזהו שאמר משה רבינו ע"ה (במדבר טז, ז) והיה האיש אשר יבחר ה', כלומר הש"י הוא הבוחר. ולא אני ולא על דעתי:
56
נ״זובזה יתבאר מאמר תמוה במדרש רבה (יח, יב) וזה נסחו, ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני, משל למה הדבר דומה, לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו, עמד אחד מהמסובין וקלל את השושבין ואמר לא היו בתולים לבתו של המלך. עמד השושבין כנגד המלך וא"ל אם אין אתה תובע בניפקין שלך ואין אתה מוציא זה והרגו בפני הכל, אף אני אומר בודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך. מיד אמר המלך מוטב להרוג את זה ולא יוציא השושבין שם רע על בתי. וכך קרח נחלק על משה ואמר מלבו ומעצמו אמר משה כל הדברים הללו. פתח משה ואמר לפני הקב"ה, אם מתו אלי על מטתם כדרך שבני אדם מתים והרופאים כו', אף אני כופר ואומר לא ה' שלחני ומלבי אמרתי, עד כאן לשונו:
57
נ״חויש לתמוה איך אמר משה שח"ו רוצה לכפור בנבואת עצמו. הלא נבואת משה רבינו ע"ה שהיא על כל הנביאים היא אחד מעיקרי הדתהגה"הויש לפרש דבר זה על פי סוד עמוק, כי יש סוד בנביאי שקר שהתנבאו והם היו סוברים שאומרים אמת. והענין היה כי מצד חטאם שירדו לעומק הקליפה, ודיבר עמהם רוח הטומאה, וטעו וסברו שהוא רוח הקודש, כי עוונותם גרמו לזה. אבל נבואת משה רבינו ע"ה היתה קדושה תכלית הקדושה באספקלריא המאירה, כי לא היה שום פגם בו שיבא ח"ו לידי טעות. רק אמר להשם יתברך, אם לא תעשה דין אהיה מוכרח לומר גם כן ככה, כי אני טועה ח"ו במראה הנבואה ולא ה' שלחני חלילה:. ולפי הדרך שכתבתי ניחא, כי ידע משה בעצמו שלא עלה על לבו מימיו לבקש גדולה לאחיו ולשבטו, רק חשב אולי הש"י עשה בעצמו זה הדבר, אבל לא עשה זה הדבר מצד עצם הענין שיהיה אהרן דוקא מוכן לכהונה ואין זולתו, וכן שבטו לעבודת הקודש. רק אולי עשה זה הש"י לכבוד משה אע"פ שלא בקש משה ממנו זה הדבר. על זה אמר משה, רבש"ע אם אתה עושה דין באלה הרשעים, אזי אדע כי ההתמנות של אהרן ושבט לוי הוא דבר עצמיי אינו תלוי בזולת, דהיינו שיהיה בשבילי. אמנם אם לא תעשה דין, אזי גם אני אומר לא ה' שלחני, כלומר השליחות של התמנות הזה לא היה בשביל ה' שהוא ידע עצמיות העניין, רק עשה זה בשביל כבודי:
58
נ״טנחזור להענין שר"ן איש לא חטאו במרד ובמעל, רק אדרבה רדפו אחר הכבוד אשר חכמים ינחלו, וחפצו בדביקות עליון, ובקרבתם לפני ה' מתו כמו נדב ואביהו בקטרת כן הם בקטרת. והקטורת מורה על רוב הקישור והדביקות, וכוונתם לשמים, על כן המחתות שלהם קדשו, ולא כמחתות קרח שהיא קטורת זרה ממש. וכן משמע בפסוקים שלא ציוה הש"י ליקח המחתות לעשות אותם צפוי למזבח רק מחתות החטאים האלה בנפשותם שהם ר"ן איש, ועל מחתותיהם נאמר (במדבר יז, ב) כי קדשו נעשו כלי שרת:
59
ס׳ובזה יובן לאחר שראו ישראל הנס הגדול הזה שהוא מפי הגבורה, איך עלה על דעתם לומר אתם המיתם את עם ה'. אלא כוונתם היה על בני עליה ר"ן איש אלו, והתרעמו על משה שלא היה לו למהר וליתן להם עצה במעשה הקטורת שאז בקרבתם לפני ה' וימותו. רק היה לו להמתין אולי יחזרו מדבריהם. ובאמת משה רבינו ע"ה עשה הכל מפי ה', כי תכף הש"י ממהר לשלם לשולחי ידם בכתר הכהונה. וזה הענין הראה הש"י במקל אהרן כי פרחה ויצץ הציץ ויגמול שקדים. ופירש רש"י ולמה שקדים, הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענתו ממהרת לבוא כמ"ש בעוזיה כו'. ואז שקטה ונחה תרעומות ישראל:
60
ס״אובזה יתורץ קושיא אחת. כשנענשו ישראל כשאמרו אתם המיתם וגו' ויצא הקצף וציוה משה רבינו ע"ה לאהרן שיקח את הקטורת כו', כי רז זה מסר לו מלאך המות שהקטורת עוצר המגפה כמו שאמרו רז"ל בפרק ר' עקיבא (שבת פט, א) וכן הוא ברש"י, א"כ מה זה שאחז את המלאך והעמידו על כרחו כו' כמו שכתב רש"י בפסוק (במדבר יז, יג) ויעמוד בין המתים ובין החיים. ויש להקשות הלא המלאך המות בעצמו מסר לו זה הסוד שהקטורת עוצר המגפה, וא"כ למה עתה חפץ להמית:
61
ס״בועל דרך הפשט יש לתרץ, דהענין הוא כך. דבודאי אין כח לעשות פעולה נגד גזירת הש"י כשגוזר זה האדם ילך למיתה לא יועיל לא קטרת ולא שום המצאה בעולם, כי מה מועיל נגד גזירת הש"י. ומה שמסר לו מלאך המות רז שהקטורת עוצר, זהו מה שאינו נגזר בהדיא מפי הקב"ה, רק מה שמלאך המות מוסיף מדעתו כמו שאמרו ז"ל (ב"ק ס, א) כיון שנתנה רשות למלאך המות אינו מבחין בין טוב לרע. והנה במגיפה זו היה הרבה שפרט אותם הש"י וגזר עליהם מיתה, ובא מלאך המות לשחטם והיה אהרן מחזיק בידו ולא הניחו, על כן השיב לו המלאך המות מה אתה עושה, הלא בפלוני ובפלוני אני שלוחו של מקום במה שגזר הקב"ה בעצמו ובכבודו מיתה עליהם, ואין מועיל הקטורת רק נגדי מה שאני מוסיף בדעתי. על זה השיב אהרן, גם משה שלוחו של מקום המתן כי וינחם ה' על הרעה אשר דיבר, כך יש לפרש. אמנם לעניינינו לא הועיל הקטורת להצילם ממיתה, מאחר שחטאו בהקטורת, דהיינו מה שהתרעמו על משה רבינו ע"ה שנתן עצה להר"ן איש שישימו קטורת:
62
ס״גכלל העולה, קרח הקנאה הוציאה אותו מהעולם וחטא בציצית שהן תיקון לזה כמו שכתבתי. דתן ואבירם התאוה, וחטאו בפתח בתיהם, ששם המזוזה תיקון לזה כמו שכתבתי:
63
ס״דור"ן איש הכבוד, אבל כוונתם הי' לשם שמים לכבוד חכמים ינחלו, וסברו להתלבש בלבוש התפילין, אשר על תפילין של ראש נאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא. וזהו שאמרו (במדבר טז, ג) כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'. אבל טעו ועברו על במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור וגו' (חגיגה יג, א), ומתו בקרבתם לפני ה'. כי נתקרבו מאוד להשגה העליונה ונשרפו כשריפת בני אהרן שהלכו להתדבק במופלא מהם, ואע"פ שמעשיהם היו כמעשה רשעים, מכל מקום כוונתם היה בעבור הדביקות:
64
ס״הוהא דפליגי בפרק חלק (סנהדרין קט, ב) אם עדת קרח יש להם עולם הבא, או לא. זה קאי דוקא על עדת קרח שנבלעו עמו, אבל לא על הר"ן איש הנשרפין. וכן משמע לשון המשנה (שם קח, א) דתנן עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר (במדבר טז, לג) ותכס עליהם הארץ, בעולם הזה. ויאבדו מתוך הקהל, לעולם הבא, דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר, עליהם אומר הכתוב (ש"א ב, ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:
65