שני לוחות הברית, תורה שבכתב, לך לך, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Lech Lecha, Torah Ohr
א׳סוד המצוה הזאת בארתיה במקום אחר בארוכה (עי' מסכת חולין פ' נר מצוה ותו"א), מכל מקום לא תיפטר בלא לינה של תורה בעומק ההלכה הזאת, גם במקום הזה לכתוב מענין סודה. ואגב אבאר מה שיעדה התורה בברית מילה את ברית הארץ, כמו שאמר (בראשית יז, ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים, ורז"ל אמרו (בר"ר מו, ט) שאמר הקב"ה לאברהם אם יקיימו בניך את המילה יכנסו לארץ, ואם לאו לא. הרי שארץ ישראל מקושר במילה, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט):
1
ב׳הש"י בחר בנו מכל האומות, הוא לנו לאלהים ואנחנו לו לעם, וע' אומות חלק אותם ללשונותם לארצותם שהם תחת ע' שרים שלמעלה. ולשונינו לשון הקודש. ונתן לנו ארץ הקדושה, ארץ אשר ה' דורש לא ע"י שר ואמצעי, ארץ שלמטה מכוון כנגד ארץ ישראל שלמעלה. ואין אנו יכולין לזכות לארץ ישראל אם לא בהסרת ערלה שהיא הקליפה. ואם ח"ו לא, אזי ערות הארץ היא. כי נודע לבאים בסוד ה', כי ארץ ישראל שלמעלה דהיינו יסוד ומלכות סוד ציון וירושלים, הקליפות סובבות והם נקראים ערלים, כי סביב הר ציון והר המוריה הוא הר עשו ועמלק שיצא ממנו, וחתך המילות וזרקן כו':
2
ג׳והנה הרשעים סביב יתהלכון וכתיב (תהלים קיח, י) כל גוים סבבוני וגו', וכל הגוים ערלים. כי זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה כשושנה בין החוחים, וסביביו נשערה מאוד (שם נ, ג). על כן צריך להסיר ערלה למעלה מסוד ברית המעור שהוא סוד יסו"ד עד שתתגלה העטר"ה:
3
ד׳וזהו סוד מילה ופריעה, כי אז מדמה הצורה ליוצרה, ונעשה האדם בצלם אלהים. כי כבר נודע הראש ששם משכן המוח והחיך והלשון, נגד ג' ראשונות החשובות כאחת. ושתי זרועות, כנגד זרועות עולם. וגוף וברית המעור שהיוא סיומא דגופא, כנגד תפארת ויסוד. והשוקיים, בסוד העמודים יכין ובועז נצח והוד. וצריך לחתוך את הערלה, ולא די בזה, כי מל ולא פרע כאילו לא מל (שבת קלז, ב). פירוש, כי כמו ששלימות הבנין בתחילת המחשבה היה בהתגלות כח המלכות להיות לראש פינה והיות חוט של חסד משוך אליה להיות שלום באר"ץ. כן אין אדם התחתון שלם עד שיגלה העטרה. וזהו מל ולא פרע כאלו לא מל, כי לא פרע ראש האשה ולא גילה כח המלכות לפעול בעולם השפל, והרי קצוץ בנטיעות:
4
ה׳ובספר הבהיר אמרו, מילה בשמיני מפני שהם שמונה קצוות באדם, ומאי נינהו, יד ימין ושמאל, רגל ימין ושמאל, ראש, וגוף, וברית מילה מכריע, ואשתו שהיא בת זוגו דכתיב (בראשית ב, כד) ודבק באשתו והיו לבשר אחד הרי שמונה, עד כאן. וזהו שכתוב (שם יז, ד) אני הנה בריתי אתך. כבר נודע שהשכינה נקראת אני, והברית העליון הוא עמו. ועל זה רומז סוד גילוי העטרה, והיא נקראת ציון, ואז הוחזר השכינה לציון. והאדם למטה נשאר שלם בצלם ודמות, ואז הוא תמים ברמ"ח איברים, סוד אברהם עולה רמ"ח, ונכנס לציון וירושלים שלמטה המכוון נגד שלמעלה, ואז אנחנו עם ה' בארצו, וחתומים בחותם המלך מלכי המלכים הקב"ה באות ברית קודש. והוא חותם קבוע בנו שאנחנו נבדלים מעמי הארצות. ואנחנו חלק ה' קדוש ישראל לה', והאומות הם בחוץ מחוץ למחנה מושבםהגה"הובזכות המילה זכה ישמעאל עתה לארץ ישראל. ומאחר שאין לו פריעה, על כן אף על פי שהארץ לו היא, עתה היא בחורבנה ואינה בנויה, כך נתבאר בזוהר. והנה ישמעאל נקרא (בראשית טז, יב) פרא אדם, וכתב הזוהר (ח"ב פו, א) פרא אדם ולא אדם ממש מאחר שלא נתקן בפריעה, אלא הוא פרא פירוש ענף, כמו מסעף פארה במערצה (ישעיה י, לג), כי אינו רק ענף מאדם, אבל ישראל הם אדם ממש::
5
ו׳ובזה מתורץ מה שאמרו רז"ל (ב"ר מז, יא), בעצם היום הזה נמול אברהם. אמר הקב"ה, אלו היה מל אברהם בלילה, היו כל בני דורו אומרים בכך וכך אלו היינו רואים אותו לא היינו מניחים אותו לימול כו'. וקשה מאי שנא מצוה זו מכל המצות שעשה שלא עיכבו בידו. אלא הענין הוא מפני שע"י מצוה זו הוא מבדיל עצמו להיות עם מיוחד עם קודש, ואז הערלה חרפה היא לאומות:
6
ז׳הרי מבואר סוד קדושת הארץ קשור בסוד ברית קודש. וענין קדושת הארץ ונתינתה לאברהם אבינו ולזרעו, הוזכר בפרשה זו ג' פעמים. בראש הפרשה, ובאמצעיתה, ובסופה. בראש הפרשה הוא (טו, יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו', בנתינת הארץ. ובאמצעיתה הוא אומר (יב, א) לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך. (שם ו) ויעבור אברם בארץ. ובסופה הוא בפרשת ברית המילה (שם יז, ח)הגה"הומכח זה יהיה מתורץ למה לא מל אברהם את עצמו קודם שנצטווה. והרבה תירוצים נאמרו על זה, יש אומרים מאחר שידע אברהם שיהיה מצווה המתין, כי גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה (ב"ק לח, א). ויש אומרים מאחר שלא נצטווה היה עבירה בידו לחבל, שאף על פי שהאדם החובל בעצמו פטור (שם צ, ב), מכל מקום עבירה היא. ויש אומרים הא דאמרינן (יומא כח, ב) שקיים אברהם אבינו כל התורה, היינו לאחר שנימול ונתקדש ביותר. עוד יש תירוצים. ולפי מה שכתבתי הוא מתורץ, שהיה ירא לנפשו מפני האומות, כי אין סומכין על הנס, והוצרך להמתין עד שציווהו הקב"ה ואז ה' אתו:. ושלש אלו יהיו שלש עליות זו על גב זו, כאשר נפרש:
7
ח׳ומה שאמרתי שבפרשה ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית נאמר בראשונה ואין מוקדם ומאוחר בתורה, זה הדבר הוא מוכרח. כי אברהם אבינו היה בברית בין הבתרים בן שבעים שנה כדאיתא בסדר עולם (פרק א) וכן אמרו רז"ל (תנחומא בא ט) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו, יג), זה החשבון הוא משנולד יצחק. ומה שכתוב (שמות יב, מ) ארבע מאות ושלשים שנה, זהו מברית בין הבתרים שקודם ללידת יצחק שלשים שנה. כי בן ק' שנה היה כשנולד יצחק, וקודם לזה בפרשת לך לך כתיב (בראשית יב, ד) ואברם בן חמש [שנים] ושבעים שנה בצאתו מחרן כו', אלא על כרחך צריך לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה. וצריך לומר שפרשת (בראשית טו, ז-כא) ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ לרשתה כו' עד ואת הגרגשי ואת היבוסי, היתה קודם פרשת לך לך:
8
ט׳ואם תאמר, והרי קודם לך לך היה בחרן, ופרשת כריתת ברית הארץ היה שם בארץ כדמוכחי קראי. וי"ל דאברהם היה באותו פעם בארץ ישראל באקראי בעלמא לאיזה סיבה וצורך ומשא ומתן שהיה לו שם, וכרת הש"י עמו שם ברית, ואח"כ חזר לביתו. וחמשה שנים אח"כ אמר לו הש"י לך לך:
9
י׳ובזה מתורץ מה שטועים העולים ומקשים מה שכתוב בפרשה זו (טו, יב) ויהי השמש לבוא, שפירושו רצה לשקוע ועדיין לא היה לילה ממש. הרי לעיל מיניה (שם ה) כתיב הבט נא השמימה וספור הכוכבים שמע מינה היתה לילה ממש. ולפי מה שכתבתי ניחא, דכל ההיא דלעיל היה ה' שנים אחר זה. וזה ענין אחד בפני עצמו:
10
י״אוכפי מה שכתבתי כן מצאתי בתוספות פ"ק דברכות (ז, ב), אהא דאיתא לא היה אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם אבינו וקראו אדון, שנאמר (בראשית טו, ח) ויאמר אדני אלהים במה אדע כי אירשנה. וזה לשון התוספות, וא"ת אמאי לא מייתי קרא (שם ב) אדני אלהים מה תתן לי, שהוא כתוב קודם. וי"ל הפרשיות לא נאמרו כסדר, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וזה הפסוק דבין הבתרים היה קודם לכן. וכן צריך לומר אח"כ, שהרי אברהם היה בן שבעים שנה בברית בין הבתרים, ואחר הדברים האלה נאמר אחר מלחמות המלכים כדפירש רש"י בפירוש החומש, ובמלחמות המלכים היה בן ע"ג שנה, שהרי כל הימים של סדום נ"ב שנה כדאמרינן פרק קמא דשבת (יא, א), צא מהם י"ב שנה שעבדו את כדרלעומר, וי"ג שנה של מרידה, ונשאר מישובה כ"ו שנים שהיתה בשלוה, ובהפיכתם היה אברהם בן צ"ט שנה, שהרי היתה הפיכה שנה אחת קודם שנולד יצחק. צא מהם כ"ו שנה למפרע של שלוה, נמצא שבן ע"ג שנה היה במלחמת המלכים, א"כ היתה פרשת בין הבתרים קודם לפרשת אחר הדברים ג' שנה, ואותה פרשה מסיימת (שם טו, ו) ויחשבה לו צדקה, ולכן הביא אותו פסוק שהוא מוקדם. ומזה מיישב רשב"ם, דבמקום אחד משמע שהיה לילה דכתיב וספור הכוכבים, ובתר הכי כתיב ויהי השמש לבא משמע שהוא יום, אלא ודאי לא בבת אחת נאמרו, עד כאן לשון התוספות. הרי ברית בין הבתרים היה בתחילה, ואח"כ לך לך אחר פרשת המילה:
11
י״בתכלית בריאת העולם בשביל האדם, שעל ידו יתגלה אלהותו יתברך, על כן נברא באחרונה כדרך כל תכלית הוא האחרון. ואדם נעשה בשביל האדם הגדול בענקים הוא אברהם כמו שכתוב (בראשית ב, ד) אלה תולדות שמים וארץ בהבראם, בהבראם אותיות באברהם (בר"ר יט, ז), כי הוא היה ראש אשר פרסם בעולם אלהותו יתברך, ועל זה רמז ה' דבהברא"ם היא זעירא, כי כשתסלק ה' נשאר באברם, לרמז שבתיבה זו מורה על אברהם שכן היה שמו מתחילה אברם ואח"כ אברהם:
12
י״גזהו שכתוב (נחמיה ט, ו-ז) אתה עשית את השמים ואת הארץ וגו'. ובחרת באברם ושמת שמו אברהם. וקשה למאי נפקא מינה הזכיר מאי דהוה הוה, שהיה שמו לפנים אברם. אלא הראה לנו זה הרמז שעשיית השמים וארץ היה בשביל אברהם, ואמר דוק ותשכח בשמו עתה ובשמו שהיה לפנים, ואז תמצא זה הדבר מרומז בתולדות שמים וארץ, דהיינו בתיבת בהבראם וברמז ה' זעירא. וכמו שהיה מקום אדם בגן עדן בחייו, רק שעונותיו גרמו להיות מגורש. כן ניתן לאברהם אבינו ארץ הקדושה שיקויים בה לעתיד ברום מעלתה הפסוק ביחזקאל (לו, לה), ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן. ואף שבעליית סדום כתיב ג"כ (בראשית יג, י) לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' וגו', יש חילוק בין גן לגן עדן:
13
י״דוהנה הבריאה היא בג' ימים. א' ראשית הבריאה. ב' קיום הבריאה, והיינו בעת נתינת התורה, כי ארץ יראה ושקטה (תהלים עו, ט. עי' שבת פח, א) בעת נתינת התורה, וכמו שאמרו רז"ל (שבת שם), יום הששי (בראשית א, לא), הוסיף ה' לרמוז על קיום הבריאה היא דוקא ע"י נתינת התורה, והוא הששי המיוחד ו' בסיון. ואם לא יקבלו ישראל את התורה ח"ו, היה העולם חוזר לתוהו ובהו. ג' חידוש הבריאה האמיתית וזה תהיה לעתיד, כי נתקלקל הבריאה בעון אדם, ולא תתקן הבריאה כפי הכוונה הראשונה עד לעתיד, ואז ישמח ה' במעשיו:
14
ט״ונגד זה נזכרה נתינת הארץ הקדושה לאברהם אבינו ג' פעמים, ויהיו ג' עליות ג' מדריגות זו על זו. בראשונה היתה פרשת ברית בין הבתרים הבטחת ארץ ישראל (בראשית טו, ז) כמו שכתבתי לעיל, והוא ראשית גלוי נתינת הארץ לאברהם אבינו ולזרעו, כמו ראשית הבריאה. וכמו שבראשית הבריאה נרמזו ד' גליות כמו שאמרו במדרש רבה (בר"ר ב, ד), ר"ש בן לקיש פתר קריא במלכות (לפנינו; בגליות), והארץ היתה תהו, זו מלכות בבל. בהו, זו מלכות מדי כו'. וחשך, זו מלכות יון כו'. על פני תהום, זו מלכות שאין לה חקר וכו'. ורוח אלהים מרחפת, זהו רוחו של משיח כו'. כן בכאן בברית בין הבתרים בראשית הבטחת נתינת הארץ לאברהם רמז לו ד' גליות, כדאיתא במדרש רבה (מד, כ), והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו (בראשית טו, יב), אימה זו בבל כו'. חשיכה, זו מדי כו'. גדולה, זו יון כו'. נופלת, זו אדום כו':
15
ט״זולכאורה קשה בשניהם, בשעת חדוה חדוה, ומה לו להזכיר בעת בנין העולם חורבן הגליות. וכן בעת בשורה לאברהם ענין ד' גליות:
16
י״זאלא הענין בשניהם בשוה, כי ראה הקב"ה קלקול האדם, ובזה לא נשלם כוונת הבריאה כי נתרבה הקליפה, ועשה תיקון סותר על מנת לבנות, כי סבות גלות מאלו מלכיות בא הזדככות, כי יכלה הפשע ויקוים (איכה ד, כב) תם עונך בת ציון, ואז יזדכך העולם להיותו ככוונת הבריאה, ורוח אלהים ירחף, זהו רוחו של משיח, והארכתי בדרוש זה במאוד במקום אחר (עי' לקמן פ' וישב מקץ תו"א):
17
י״חוכן אברהם אבינו שהוא צוות העולם, רמז לו הש"י באימה חשיכה גדולה נופלת כו' ד' מלכיות. ואח"כ הזכיר לו י' עממין, קני וקניזי קדמוני שזה יתקיים לעתיד כשרוח אלהים רוחו של משיח ירחף. ובענין אלו התיבות של אימה חשיכה גדולה נופלת הרומזים על ד' גליות, רמז ג"כ תיקון כל הקליפות שנתפשטו בעון הדורות. כמ"ש האר"י ז"ל אימה, זה דור אנוש, בימיו הציף הקב"ה שליש העולם, ואלהים עשה כדי שיראו מלפניו (קהלת ג, יד) כדכתב רש"י בספר קהלת. חשיכה, זה דור המבול, שאמרו רז"ל שלא שמשו האורות. גדולה, מגדל דדור הפלגה. נופלת, תהפוכות סדום ונשמותיהם הפגומות שנתפשטו צריכין תיקון. ואז בהבטחת הארץ לאברהם אבינו בברית בין הבתרים היה בן ע' שנה, רמז (דברים לב, ח) יצב גבולת עמים למספר בני ישראל, כי ע' אומות חלוקות ללשונם בארצותם והם ארץ העמים, ואחד היה אברהם:
18
י״טוהנה בשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים ונזדככו שם, ועבדים היו במצרים ולקחם הקב"ה מעבדות מצרים להיות לו יתברך לעבדים, כמו שכתוב (ויקרא כה, מב) כי עבדי הם וגו'. וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בלבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אח"כ לעבודת הבורא יתברך ולקיים התורה לעבדה ולשמרה. וזהו שאמר (שמות כ, ב), אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. כלומר, כדי שתהיו עבדים:
19
כ׳וזהו שרמז הש"י לאברהם אבינו (בראשית טו, ד), כי לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך. כי אברהם אבינו נתירא שעבדו זקן ביתו ירש אותו. אמר לו הקב"ה, לא ירשך זה, כלומר עבד זה לא ירשך, כי אם העבד אשר יצא ממעיך, זהו (ישעיה מד, כא) ישראל עבדי אתה:
20
כ״אוזהו ענין שנשאר שם כנען להארץ הקדושה, אחר שהיתה של ישראל מצינו כמה פעמים שנקראת ארץ כנען. אלא הכוונה, כי כנען הוא עבד. גם כנען לשון הכנעה, וזהו קיום הארץ שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי (איכה ה, ח) עבדים משלו בנו, ועיקר מעלת וקיום הארץ הוא בהיותינו נכנעים ועבדים לוהגה"העל דרך הסוד נוכל לומר כי נקראת ארץ כנען, אף לאחר שהיה של ישראל נשארה עדיין בכחו של כנען, אף בעת שישבו ישראל עליה, ולא יצאה מכחו של כנען עד עמוד בית שני לאחר כמה שנים. וזה סוד הדבר לפי מה שקבלנו בשם האר"י ז"ל, כי כורש מלך פרס אשר ציוה לבנות בית המקדש, ואז נתיישבה ארץ ישראל שנית, בכחו של פרס היה תקוע כנען, כי כן נתגלגל אחר כך בעבד כנעני. כי אמר הרב ז"ל שטבי עבד כנעני עבדו של רבן גמליאל היה הגלגול של כורש, וזה הסוד רמוז במשנה בברכות (פ"ב מ"ז) שאמר רבן גמליאל על טבי עבדו כשר היה אותיות כר"ש, והבן::
21
כ״בוזהו ענין (ברכות ה, א) ג' נתנו ע"י יסורין וחד מנייהו ארץ ישראל. ובהיותינו במעלה גדולה בארץ ישראל קרובים אל הש"י, אז אדרבה (דברים ח, ה) כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, יהיה מקוים בנו (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי מכל [משפחות האדמה] על כן אפקוד עליכם [את כל] עונותיכם. ותכף ומיד כשחטא, איזה חטא איש צדיק היה הקב"ה שולח לו יסורין לנקותו ואין לך טובה גדולה מזו. ועל זה אמר (ישעיה לג, כד) ובל יאמר שכן חליתי וגו' נשוא עון, כי היה לו לנשיאת עון. וכבר הארכתי במוסר הזה בשער אותיות באות ק' קדושה מקדושת ארץ ישראל, שאל יתרעם במי שדר בארץ ישראל כשהוא חסר כל טוב או מוכה ביסורין, כי אדרבה זהו לו לטובה והכל מצד החסד לכפרת עון. ועל זה רמזו במסכת כתובות (קיא, א), א"ר אלעזר, כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון:
22
כ״גוצריך האדם הדר בארץ ישראל תמיד לזכור בשם כנען המורה על עבדות וההכנעה. וזהו הרמז בדברי נח שאמר (בראשית ט, כה), ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. ולפי הענין היה לו לומר ארור יהיה כנען. אף שנוכל לתרץ כי אמר ארור כנען, כלומר כבר הוא ארור, כי משורש נחש הקדמוני שאמר לו הש"י ארור אתה, משם שורש כנען בידו מאזני מרמה. ולפי ענינינו נוכל לומר, כי לא רצה לומר תיבת יהיה המורה על העתיד, כי אדרבה הכנעני, רצוני לומר הנכנעים עבדי ה', הם ברוכים לה'. אלא זה הכנעני ארור הוא. וזה שאמר עבד עבדים יהיה לאחיו, רצה לומר ישראל הם עבדים לה', ולאלו העבדים יהיה הוא עבד:
23
כ״דכלל העולה, אדרבה ואדרבה בהארץ אשר ה' אלהיך דורש צריך להיות ביותר עבד ונכנע, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, יט) גר אנכי בארץ, כלומר ביותר אני משים עצמי לגר בארץ הקדושה. וזהו ענין כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו על עבדות מצרים (בראשית טו, יג), כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. קשה לימא בארץ, מה זה לא להם. והנה מה שכתב רש"י (שם ד"ה בארץ לא להם) מתורץ שאמר בארץ לא להם, ולא אמר בארץ מצרים. כי אף גרות משאר הארצות בכלל, דהא ד' מאות שנה משנולד יצחק. עוד יש מפרשים, כי בארץ לא להם כאילו אמר בארץ מצרים לא להם היה, רצו לומר לא למצרים בעצמם היה, כמו שכתב רש"י על הפסוק (בראשית מז, כא) ואת העם העביר יוסף לערים וגו', כדי שלא יאמרו המצריים לישראל גרים אתם כו'. אבל לענינינו מתורץ, שאמר בארץ מצרים תהיו גרים, וזהו הגרות כפשוטו, כי יהיו בארץ לא להם עבדים לפרעה. אבל אח"כ תזכו להיות גרים בארצכם, כמו שאמר דוד גר אנכי בארץ, ואז הללו עבדי ה':
24
כ״ההכלל העולה, יושבי הארץ צריכין להיותן בהכנע וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתישב באיתן מושבו. וזה שאמרו רז"ל (ב"ר פד, א,) וישב יעקב [בארץ מגורי אביו] בארץ כנען (בראשית לז, א), בקש לישב בשלוה, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים כו', רק יהיה בארץ מגורי, גר אנכי, ויהיה ארץ כנען, ויהיה מגורי אביו סוד פחד יצחק הוא מדת הדין מגור מסביב וסביביו נשערה מאוד (תהלים נ, ג). וזהו (ויקרא כה, כג) כי גרים ותושבים אתם עמדי, בשעה שאתם רוצים לישב בשלום, תהיו גרים. וסימנך, (במדבר יג, לב) ארץ אוכלת יושביה, היא מכלה הרוצים לישב בה בשלוה ובתוקף לאכול פירותיה ולהנות בה לבד. ואף שהמרגלים דברו זה הפסוק, הם דברו לרעה והוציאו דברי קדושה לחולין, חולין הוא להם:
25
כ״וומי שדר בארץ ישראל בענין הזה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. וזהו שאמרו במסכת כתובות (קיא, א), כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. רצו לומר המהלך מהלך השלימות ממעלה למעלה מכח ד' אמות של הלכה שקובע לעצמו כמו שאמרו רז"ל (ברכות ח, א) אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, ואז זוכה לא"י העליונה שעליה נאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, שהוא עולם הבא, כי ארץ ישראל תחתונה מכוון נגדה. וכן בישר הקב"ה לאברה אבינו לעולם הבא בנתינת הארץ, כמו שאמר (בראשית טו, טו) ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, כי יאמרו לך בעולם העליון כמותך יבא שלום ינוח על משכבו. ומה שאמר תקבר בשיבה טובה, ענין טובה האמור כאן רמוז על טוב הארץ הנקבר בה כמו שאמרו בכתובות (עי' קיא, א) הנקבר בארץ ישראל פטור מגלגול מחילות. כל זה נתגלה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שהוא פעם ראשון שנתבשר בבשורת הארץ, והיה אברהם אז בן שבעים שנה (עיין בסדר עולם), הבטחה זו היתה בראשית הבריאה כמו שכתבתי לעיל:
26
כ״זהשניה היה אח"כ חמשה שנים, כשאמר לו הקב"ה לך לך לארץ ישראל, וזה היה קיום להבטחת הארץ. וה"א שהיא ה' דיום הששי בתוספות ה' יתירה שרומז לקיום העולם, ה"א דהששי המיוחד לעיל הרומז לזמן תורה. ובפ"ק דעבודה זרה (ט, א) אמרו שני אלפים תורה מתחילין מן (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, דתרגום אונקלוס דשעבידו לאורייתא. וכמו שפירש רש"י, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשיםהגה"היש בזה הפסוק גם כן סוד אשר רומז גם כן על התורה. כבר כתבתי בכמה מקומות שהנשמות הן רוחניות התורה, ואז יבא על נכון מה שכתבתי כי שני אלפים תורה מתחילין מן (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו'. ענין זה הפסוק הוא לפי מה שביאר בזוהר (ח"ג קסח, א) ותהי שרי עקרה אין לה ולד (בראשית יא, ל), מה זה אין לה ולד דמשמע לאחריני היה. אלא אין הכי נמי דמכל תשמיש שהיה בקדושה מעורר ומוליד נשמה, אף על פי שאינה מתעברת מכל מקום אם אין הנשמה לעצמה תנהו לאחרים, וזהו היתר להשתמש עם עוברות או זקינות, ואלו הנשמות מתפשטות לאחרים, נשמות הזכר לזכרים ונשמות הנקיבות לנקיבות. הנה בתשמיש קדושת אברהם עם שרה אף שהיתה עקרה מכל מקום היו מולידים נשמות, ולא היתה עקרה אלא שאין לה ולד אבל לאחריני הוה. והנשמות שהתעורר אברהם היו נכנסים לזכרים שנעשו גרים, ונשמות שהתעוררה שרה נכנסים לנקיבות שנעשו גיורות. וזהו סוד ואת הנפש אשר עשו בחרן, עשיה ממש, בסוד זיווגם עשו נפשות. וזה מה שאמרו (ב"ר יד, י) אברהם מגייר את האנשים, כלומר ונשמותיהן מצדו, ושרה מגיירת הנשים ונשמותיהן מצדה::
27
כ״חוזהו ענין לך לך, שאברהם אבינו היה מהלך משלימות לשלימות. ובמדרש רבה (לט, א), ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. רבי יצחק פתח (תהלים מה, יא), שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך. א"ר יצחק, משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר, תאמר שהבירה זו בלא מנהיג. הציץ עליו בעל הבירה ואמר, אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג. הציץ עליו הקב"ה וא"ל אני הוא בעל העולם. ויתאו המלך יפיך כי היא אדוניך והשתחוי לו, הוי ויאמר ה' אל אברם, עד כאן לשונם:
28
כ״טרבים פירשו זה המאמר שהיה אברהם הולך מחקירה לחקירה זהו ממקום למקום, עד שהתבונן והשיג שיש לעולם מנהיג, ושהוא מחודש יש מאין. אבל קשה, וכי עדיין לא ידע אברהם אבינו זה הדבר על בוריו, הלא בן שלש שנים הכיר את בוראו, ובודאי כבר ידע והשיג דבר זה וכיוצא בו אלפים ורבבות השגות:
29
ל׳על כן נראה בעיני פשוט, שזה המאמר מכוון ממש למה שכתב הזוהר בפרשה זו (ח"א עז, ב) וזה לשונו, כתיב ללכת ארצה כנען, דערותא דלהון הוה למיהך תמן. מכאן אוליפנא, כל מאן דאתער לאתדכאה, מסייעין ליה. תא חזי, דהכי הוא דכיון דכתיב ללכת ארצה כנען, מיד ויאמר ה' אל אברם לך לך, ועד דההוא אתערו בקדמיתא לא כתיב [לך לך]. ותא חזי, מלה דלעילא לא אתער עד דאתער לתתא בקדמיתא, על מה דתשרי [ההיא דלעילא]. ורזא דמלה נהורא אוכמא לא אתייחדא בנהורא חיוורא, עד דאיהי אתערת בקדמיתא. כיון דאיהי אתערת בקדמיתא, מיד נהורא חוורא שריא עלה, ועל דא כתיב (תהלים פג, ב) אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט, אל בגין דלא יסתפק נהורא חוורא מעלהא (ס"א מעלמא) לעלמין. וכן (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דמי לכם, בגין לאתערא לתתא במה דישרי אתערותא דלעילא. וכן כיון דאתער בר נש אתערותא בקדמיתא, כדין אתער אתערותא דלעילאהגה"הולכן הנביאים יתעוררו למטה תחלה, ואחר כך יעורר עליהם רוח הקודש מלמעלה:. תא חזי, כיון דכתיב (בראשית יא, לא) ויצאו אתם מאור כשדים וגומר, מיד (שם יב, א) ויאמר ה' אל אברם:
30
ל״אויאמר ה' אל אברם לך לך. א"ר אלעזר, לך לך לגרמך, לאתקנא גרמך, לאתקנא דרגא דילך. לך לך, דהא הקדוש ב"ה יהיב לאברהם רוחא דחכמתא, והוה ידע ומצרף סיטרי דישובי עלמא, ואסתכל בהו ואתקל בתקלא וידע חילין די ממנן על סטרי ישובא. כד מטא לגו נקודה דאמצעיתא דישובא, תקיל בתקלא ולא הוה סליק בידיה, אשגח למנדע חילא די ממנא עלה, ולא יכיל לאדבקא ברעותא. תקיל כמה זמנין, וחמא דהא מתמן אשתיל כל עלמא. אשגח וצרף לתקן למנדע, וחמא דהא חילא דעלה לית לה שיעורא עמיק וסתים, ולאו איהו כגוונא דסטרי דרגא דישובא. אשגח ותיקן וידע, דהא כמה דמההיא נקודה דאמצעית דישיבא מיניה אשתיל עלמא לכל סטרי, הכי נמי ידע דהא חילא דשרי עלה, מתמן נפקי כל שאר חילין דממנן על כל סטרי עלמא, וכלהו ביה אחידן. כדין ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען:
31
ל״בעוד אשגח ותקיל וצריף למיקם על ברירא דמלה דההוא אתר, ולא הוה ידע ולא יכיל לאתדבקא. כיון דחמא תוקפא דהאי אתר ולא יכיל למיקם עליה, מיד (שם יא, לא) ויבא עד חרן וישבו שם. מאי טעמא דאברהם, אלא דאיהו הוה ידע וצריף בכל אינון שלטנין מדברי עלמא בכל סטר דישובא, והוה תקיל וצריף אינון דשלטאן בסטרי דישובא, מדברי ככביא ומזליהון, מאן אינון תקיפין אילין על אילין, והוה תקיל (ס"א תקיף) כל ישובי דעלמא ולא סליק בידיה. וכד מטא להאי אתר, חמא תקיפו דעמיקין דלא יכול למיקם ביה:
32
ל״גכיון דחמא קב"ה אתערותא דיליה ותיאובתיה דיליה, מיד אתגלי ואמר ליה לך לך, למגדע לך, ולאתקנא גרמך. מארצך, מההוא סטר דישובא דהות מתדבק ביה. וממולדתך, מההוא חכמה דאנת אשגח ותקיל תולדות דילך, ורגע ושעתא וזימנא דאיתלדת ביה, ובההוא ככבא ובההוא מזלא. ומבית אביך, דלא תשגח בביתא דאבוך, אית לך שרשא לאצלחא בעלמא מביתא דאבוך. בגין כך, לך לך מחכמה דא ומאשגחותא דא. תא חזי, דהכי הוא דהא נפקי מאור כשדים והוו בחרן, אמאי יימא ליה לך לך מארצך וממולדתך. אלא עקרא דמלתא כמה דאתמר. אל הארץ אשר אראך, מה דלא יכולת למיקם עליה, ולא יכילת למנדע חילא דההוא ארעא דאיהו עמיק וסתים, עד כאן לשונו:
33
ל״דכלל הענין, שמתחילה היה הולך אברהם אבינו מהשגה להשגה, עד שהשליך כל כוחות שלמעלה דהיינו צבא השמים וחייליהם, והכחות של השדים הממונים על היישוב דהיינו כל ארץ העמים, וידע שיש נקודה אמצעית של הישוב דהיינו ארץ ישראל, כי הבין קדושת הארץ כי זה חמש שנים שהבטיחו הש"י לו ולזרעו על זאת הארץ א"כ בודאי היא קדושה ביותר. אע"פ שהיא חומריית כשאר ארצות והיא בעולם הזה השפל, על כל זאת בודאי קדושה שורה בה. וזהו שקרא לה שם (בר"ר לט, א) בירה דולקת, כי האירה מכבודו יתברךהגה"הוהזכיר במאמר הזה לשון בירה כי כן נקרא בית המקדש, דכתיב בדברי הימים (דה"א כט, א), כי לא לאדם הבירה כי לה' אלהינו:, ורצה להשיג הקדושה יתירא השורה בארץ ההיא וטרח הרבה ולא עלתה בידו, כי הקב"ה בעצמו בלי שום אמצעי הוא מנהיג הארץ הלזו:
34
ל״הואחר שראה הקב"ה שהוא מתעורר עצמו ללכת ארצה כנען, כלומר להשיג סודה, אז נגלה עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה ואמר אני בעל הבירה, וגילה סודו לעבדו הנאמן והחכימו בסוד אלהי כמה דאפשר, עד שנעשה מרכבה הוא וזרעו וזרע זרעו להיותן דביקים בו בסוד מרכבה והשגה באלהות מה דאפשר, והאלהות שורה עליהם:
35
ל״ווזהו שאנו אומרים (בתפילת שמו"ע) אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ולפום ריהטא קשה הלא הש"י אלהי כל העולם הוא. אלא הענין הוא, אלהי אבות בסוד המרכבה שהם כסא לשריית כבודו יתברך עליהם:
36
ל״זובזה מתורץ מה שאמרו (כתובות קי, ב), [כל] הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, והדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. וקשה ח"ו מה זה בהדר בארץ ישראל שהוא דומה לשיש לו אלוה, הלא הוא אלהים יתברך. בשלמא ברישא לא קשה שהדר בחוצה לארץ שאמר דומה כמי שאין לו אלוה, ששם לשון דומה ניחא, כי באמת יש לו אלוה, רק שהוא דומה כמי שאין לו. אבל בסיפא קשה. אלא הענין הוא כמו שכתבתי, דמי שדר בארץ ישראל חלק ה' דומה כמי שיש לו אלוה, כלומר בסוד הדביקות כאלו היה מרכבה כנ"ל:
37
ל״חואמר לו הש"י, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, היא החכמה שכבר השיג אברהם סטרי ישובא וכוחותיה ושריה כמו שכתב הזוהר. ויוצא אותו החוצה, רצה לומר, שהוציאו הש"י מחכמה חיצונית ההם, והכניסו פנימה, זהו אל הארץ אשר אראך, דלא יכולת למיקם עלה וכו'. ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלהי אברהם. ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב. והיה ברכה, בך חותמין (פסחים קיז, ב), והחתימה היא מגן אברהם:
38
ל״טדע כי יש מרכבה למעלה מרכבו, כתיב (שה"ש ג, י) מרכבו ארגמן, וכתיב (שם ו, יב) מרכבות עמי נדיב. ועתה נפרש מרכבה דארגמן, ולקמן אי"ה נפרש מרכבות נדיב. הנה ארץ ישראל ומקדש שלמטה מכוון נגד שלמעלה, וכמו שמקדש קודש, ויש בו קודש קדשים, ויש מזבח החיצון, ויש מזבח הפנימי קרוב לקודש קדשים. וכל מזבח היה מרובע, וכתיב בו (שמות כז, א) רבוע יהיה שהוא יתור, כי אחר שנתן המדה של אורך ורוחב, הרי אנו רואים שהוא מרובע, ולמה צריך לכתוב רבוע יהיה. אלא רומז אל מזבחות עליונות, שכל אחד רבוע ד' מחנות שכינה, וזה למעלה מזה, דהיינו ד' מתנות שכינה *רפאל *גבריאל *מיכאל *נוריאל ראשי תיבות ארגמ"ן, וא' של ארגמן הוא האחד יחיד ומיוחד יתברך הרוכב על מרכבתו:
39
מ׳והנה נודע מיכאל שר החסד ששם עלה אברהם, כמו שכתוב (מיכה ז, כ) חסד לאברהם. וגבריאל שר הגבורה ששם עלה יצחק, וכמו שכתוב (בראשית לא, מב) פחד יצחק. נוריאל שמו אוריאל כמו שאמרו המקובלים, הוא שר התפארת הכלול מחסד וגבורה. מאור החסד נקרא אוריאל מלשון אור. ומצד הגבורה נקרא נוריאל לשון נור (עי' דניאל ז, ט), כי ה' אלהיך אש אוכלה מצד הגבורה. על כן יש מפרשים כי א' דארגמן הוא אוריאל, ואלו ה' אותיות של ארגמן הם ד' מחנות רפאל שר המלכות המקבלת מג' הנ"ל, הרי פירושו של ארגמן:
40
מ״אוהגם שהאבות הם מרכבה (בר"ר מז, ו), מכל מקום אברהם אבינו שהוא אב הראשון הוא כולל כלם, על כן חתימתו מגן אברהם, כי מגן הם שרי מרכבה דמדריגת האבות חסד גבורה תפארת כדפירשתי. וזהו סוד (בראשית טו, א) שכרך הרבה מאד אנכי מגן לך. וכן רמז מלכי צדק מלך שלם בברכתו לאברהם, שנאמר (שם יד, יט) ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיךהגה"הורבותינו ז"ל (נדרים לב, ב) האשימו את מלכי צדק על אשר הקדים ברכת אברהם לברכת השם, שמתחלה אמר ברוך אברם, ואחר כך אמר וברוך אל עליון, ושעל כן נלקחה הכהונה ממלכי צדק. ופירשו מזמור (תהלים קי, א) נאם ה' לאדוני כו' על אברהם. ופירושו אתה כהן לאל עליון, כי היתה כהונה ראויה לצאת משם שהוא מלכי צדק והוא כהן לאל עליון, אלא לפי שהקדים בברכתו אברהם לאל עליון לקח הקב"ה הכהונה ממנו ונתנה לאברהם, שנאמר (שם ד) אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, והוא כהן על הדבר שדבר מלכי צדק. אמנם אני אומר אף שהיה חטא בנגלה, לפי האמת לא חטא. כי כבר מבואר בזוהר שהבאתי למעלה, כי אברהם התחיל בהתעוררות והלך ממקום למקום מעיון לעיון, אז לאחר שהתעורר נגלה אליו מלך מלכי המלכים הקב"ה ויאמר ה' אל אברם, נמצא ההתחלה היתה מאברהם. ובבראשית רבה (לט, יא), אמר ר' יודן קובע אני לך ברכה בשמונה עשרה, אבל אין אתה יודע אם שלי קודמת אם שלך קודמת. א"ר אחויה בשם ר' זעירא שלך קודמת לשלי, בשעה שהן אומרים מגן אברהם אחר כך מחיה מתים. הרי מלכי צדק מדעת קונו היתה בו, ובודאי השם יתברך הוא הקדמון מי הקדים אליו, מכל מקום לענין ההתעוררות עיקר המעלה היא להתעורר למטה מתחלה ואז יורד השפע מלמעלה, כמו שהארכתי בדרוש נח:
וזהו ענין המדרש שהבאתי למעלה שהלך אברהם ממקום למקום, ואחר כך ויאמר ה' אל אברהם, ומביא פסוק (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו. איתא במדרש חזית (שהש"ר ג, כה), שאל רבי שמעון בן יוחאי את ר"א בר יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו. אמר לו, הן. אמר ליה, האיך. אמר לו, משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה כו' עד קרא לה בת, שנאמר שמעי בת וראי וגו', אחר כך אחותי רעייתי, אחר כך הקשיבו אלי עמי ולאומי, לאמי כתיב. וזה המדרש אי"ה אביאו בפרשת חיי שרה (תו"א ד"ה ויתבאר ע"פ) ושם אבאר אותו בסייעתא דשמיא. והם ג' מדריגות לענין השגה, בת אחות אם, כמו שנתבאר שם. והנה רמזתי למעלה שבשלשה מראות נתגלה הקב"ה לאברהם אבינו, ראשונה בברית בין הבתרים כשהיה בן ע' שנה ואז היה בחינת בת, עתה בלך לך שנת ע"ה נתוסף לבחינת אחות, אחר כך בברית המילה נתוסף בו המעלה העליונה, על כן אמר לו השם יתברך עתה שמעי בת וראי, הנה השמיעה היא הקבלה, וראיה היא ראיית הלב ההשגה והידיעה:
ואף שאנו אומרים אברהם אבינו הוא ראשון בפרסום האמונה, לא חס ושלום שלא היו קדומים לו חזקים באמתת האמונה, כמו אדם שת חנוך מתושלח נח שם ועבר ועוד יחידי סגולה אשר קבל מהם אברהם אבינו, רק לא היה מספיק את עצמו בקבלה ורצה לקיים וידעת את ה' אלהיך שהיא הידיעה בלב. ואחר שנשתרש גם כן בידיעה בלב ובמופתים אמתיים, אז פירסם האמונה ולימד ברבים. זהו שאמר שמעי בת וראי, כלומר תוסף והולך, ושכחי עמך ובית אביך הם חכמה החיצונה כדפירש בזוהר שהבאתי למעלה:
לך לך מארצך ומבית אביך, ופירש רש"י מארצך והרי כבר יצא כו', אלא צא והתרחק עוד, גודל ההתרחקות מורה שישכחנה לגמרי. אף שנוכל לומר עוד רמז בכאן והוא זה, הקב"ה ידע באברהם שמקיים כל התורה כולה ואפילו כל דברי רבנן, ובודאי היה מחמיר בכל החומרות. ואפשר שהיה מחמיר גם כן שלא יעלה לארץ ישראל לדור שם בקביעות, לקיים דברי רב יודא בכתובות (קי, ב) האומר העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיה כז, כב) בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי [אותם]. וענייני אברהם אבינו היו כולם רומזים על העתידות אף שעדיין לא היה. על כן ציוה הקב"ה מתחילה שיעקור דירתו ממקומו הראשון שהיה בבבל ובא לחרן שאין לה דין בבל, ומאחר שהיה דר בחרן אז אמר לו הקב"ה צא והתרחק עוד, כי אז מותר לך לעלות לארץ ישראל. כי רב יודא לא אסר אלא לעלות מבבל לארץ ישראל, משום דכתיב בבלה יובאו ושמה יהיו, אבל משאר ארצות מותר לעלות לארץ ישראל. ואין להקשות, מה היתר היה לילך מבבל לחרן מאחר דכתיב בבלה יובאו ושם יהיו, ואם אסור לילך לקבוע דירה בארץ ישראל קל וחומר לשאר ארצות. ויש לומר, בזה היה להצלת נפשות, כי אין סומכין על הנס מאחר שהושלך לכבשן האש, זהו רומז צא והתרחק עוד, כדי שיקבע תחילה דירה בחרן ואחר כך יעלה משם לארץ ישראל. אבל לפי עניינינו להתרחק מחכמה חיצונית, הזהיר לו אזהרה ואזהרה על אזהרה וק"ל. ומכח גודל התעוררות שלו אז יתאו המלך יפיך, כי מה יפית ומה נעמת להתעורר מלמטה למעלה. ואז המלך יהיה עמך להשפיע עליך מלמעלה למטה, כי הוא אדוניך בסוד אלהי אברהם יצחק ויעקב שכתבתי לעיל. והשתחוי לו, ידוע כל השתחואה היא הורדת השפע מלמעלה למטה, כי מוריד הראש למטה, והכוונה לאחר התעוררך מלמטה למעלה אז נפתח מקור השפע להשפיע עליך בלי הפסק לתוספת השגה:, ואיתא בזוהר (ח"א פז, א) דרמוז בכאן ברכות דתפילות העמידה. ברוך אברם, כמה דאמרן ברוך אתה. לאל עליון, ה' אלהינו קונה שמים וארץ מלך העולם. והמדקדק בלשונו ימצא סדר העמידה, ברוך אתה י' אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כנגד ברוך אברם. אל עליון גומל חסדים טובים, נגד וברוך אל עליון. קונה הכל, כנגד קונה שמים וארץ. וכן אומרים בליל שבת בברכת מעין שבע אל עליון קונה שמים וארץ. ברוך מגן אברהם, נגד אשר מגן צריך בידיך. זהו שאמר והיה ברכה, שבך חותמין מגן אברהם. והנה מצינו ג"כ (עי' פסחים קיז, ב. מדרש תהלים יח, כה) מגן דוד, אמנם מגן אברהם כי הוא הכולל שלשתן כמ"ש מגן דוד הוא שמקבל שלשתן, שכן מדתו שהיא מלכות בית דוד רגל רביעי מקבל ג' אלה, וזהו היה ברכה בך חותמין דהיינו מגן אברהם. וענין מגן דוד יתבאר לקמן:
וזהו ענין המדרש שהבאתי למעלה שהלך אברהם ממקום למקום, ואחר כך ויאמר ה' אל אברהם, ומביא פסוק (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו. איתא במדרש חזית (שהש"ר ג, כה), שאל רבי שמעון בן יוחאי את ר"א בר יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו. אמר לו, הן. אמר ליה, האיך. אמר לו, משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה כו' עד קרא לה בת, שנאמר שמעי בת וראי וגו', אחר כך אחותי רעייתי, אחר כך הקשיבו אלי עמי ולאומי, לאמי כתיב. וזה המדרש אי"ה אביאו בפרשת חיי שרה (תו"א ד"ה ויתבאר ע"פ) ושם אבאר אותו בסייעתא דשמיא. והם ג' מדריגות לענין השגה, בת אחות אם, כמו שנתבאר שם. והנה רמזתי למעלה שבשלשה מראות נתגלה הקב"ה לאברהם אבינו, ראשונה בברית בין הבתרים כשהיה בן ע' שנה ואז היה בחינת בת, עתה בלך לך שנת ע"ה נתוסף לבחינת אחות, אחר כך בברית המילה נתוסף בו המעלה העליונה, על כן אמר לו השם יתברך עתה שמעי בת וראי, הנה השמיעה היא הקבלה, וראיה היא ראיית הלב ההשגה והידיעה:
ואף שאנו אומרים אברהם אבינו הוא ראשון בפרסום האמונה, לא חס ושלום שלא היו קדומים לו חזקים באמתת האמונה, כמו אדם שת חנוך מתושלח נח שם ועבר ועוד יחידי סגולה אשר קבל מהם אברהם אבינו, רק לא היה מספיק את עצמו בקבלה ורצה לקיים וידעת את ה' אלהיך שהיא הידיעה בלב. ואחר שנשתרש גם כן בידיעה בלב ובמופתים אמתיים, אז פירסם האמונה ולימד ברבים. זהו שאמר שמעי בת וראי, כלומר תוסף והולך, ושכחי עמך ובית אביך הם חכמה החיצונה כדפירש בזוהר שהבאתי למעלה:
לך לך מארצך ומבית אביך, ופירש רש"י מארצך והרי כבר יצא כו', אלא צא והתרחק עוד, גודל ההתרחקות מורה שישכחנה לגמרי. אף שנוכל לומר עוד רמז בכאן והוא זה, הקב"ה ידע באברהם שמקיים כל התורה כולה ואפילו כל דברי רבנן, ובודאי היה מחמיר בכל החומרות. ואפשר שהיה מחמיר גם כן שלא יעלה לארץ ישראל לדור שם בקביעות, לקיים דברי רב יודא בכתובות (קי, ב) האומר העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיה כז, כב) בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי [אותם]. וענייני אברהם אבינו היו כולם רומזים על העתידות אף שעדיין לא היה. על כן ציוה הקב"ה מתחילה שיעקור דירתו ממקומו הראשון שהיה בבבל ובא לחרן שאין לה דין בבל, ומאחר שהיה דר בחרן אז אמר לו הקב"ה צא והתרחק עוד, כי אז מותר לך לעלות לארץ ישראל. כי רב יודא לא אסר אלא לעלות מבבל לארץ ישראל, משום דכתיב בבלה יובאו ושמה יהיו, אבל משאר ארצות מותר לעלות לארץ ישראל. ואין להקשות, מה היתר היה לילך מבבל לחרן מאחר דכתיב בבלה יובאו ושם יהיו, ואם אסור לילך לקבוע דירה בארץ ישראל קל וחומר לשאר ארצות. ויש לומר, בזה היה להצלת נפשות, כי אין סומכין על הנס מאחר שהושלך לכבשן האש, זהו רומז צא והתרחק עוד, כדי שיקבע תחילה דירה בחרן ואחר כך יעלה משם לארץ ישראל. אבל לפי עניינינו להתרחק מחכמה חיצונית, הזהיר לו אזהרה ואזהרה על אזהרה וק"ל. ומכח גודל התעוררות שלו אז יתאו המלך יפיך, כי מה יפית ומה נעמת להתעורר מלמטה למעלה. ואז המלך יהיה עמך להשפיע עליך מלמעלה למטה, כי הוא אדוניך בסוד אלהי אברהם יצחק ויעקב שכתבתי לעיל. והשתחוי לו, ידוע כל השתחואה היא הורדת השפע מלמעלה למטה, כי מוריד הראש למטה, והכוונה לאחר התעוררך מלמטה למעלה אז נפתח מקור השפע להשפיע עליך בלי הפסק לתוספת השגה:, ואיתא בזוהר (ח"א פז, א) דרמוז בכאן ברכות דתפילות העמידה. ברוך אברם, כמה דאמרן ברוך אתה. לאל עליון, ה' אלהינו קונה שמים וארץ מלך העולם. והמדקדק בלשונו ימצא סדר העמידה, ברוך אתה י' אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כנגד ברוך אברם. אל עליון גומל חסדים טובים, נגד וברוך אל עליון. קונה הכל, כנגד קונה שמים וארץ. וכן אומרים בליל שבת בברכת מעין שבע אל עליון קונה שמים וארץ. ברוך מגן אברהם, נגד אשר מגן צריך בידיך. זהו שאמר והיה ברכה, שבך חותמין מגן אברהם. והנה מצינו ג"כ (עי' פסחים קיז, ב. מדרש תהלים יח, כה) מגן דוד, אמנם מגן אברהם כי הוא הכולל שלשתן כמ"ש מגן דוד הוא שמקבל שלשתן, שכן מדתו שהיא מלכות בית דוד רגל רביעי מקבל ג' אלה, וזהו היה ברכה בך חותמין דהיינו מגן אברהם. וענין מגן דוד יתבאר לקמן:
41
מ״בונברכו בכך כל משפחות האדמה. כי לאחר שנכנס אברהם לפניו וזכה בארץ, אזי יתברכו ממנו כל משפחות האדמה, כי כל הארצות ניזונות מתמצית ארץ ישראל, וע' שרים שלמעלה הם ענפים מתפשטים חוצה. וזהו ונברכו לשון בריכת האילן, הענפים המתפשטים מגוף האילן:
42
מ״גועל תוספת השגה שזכה אותה אברהם עד שנתדבק בארץ עליונה, אמר הפסוק (בראשית יב, ז) וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. קשה למה אמר בכאן וירא ה' ויאמר, ובריש הפרשה לא כתיב ויאמר:
43
מ״דעוד קשה יתור לשון הנראה אליו, די במה שאמר ויבן מזבח לה'. וקושיא זו יוכל לתרץ להודיע שבחו של אברהם אבינו שעיקר שבחו ובנין מזבח היה בעבור דבר רוחני, דהיינו לגילוי שכינה כבוד ה', ולא משום בשורה שנתבשר לזרע ולנתינת הארץ שאמר לו הש"י לזרעך אתן את הארץ הזאת. וזהו שדייקי הנראה אליו, כלומר משום גילוי שכינה:
44
מ״האמנם לפי דרכינו מתורץ על תוספת ראיות ההשגה, וכן הוא בזוהר (ח"א עט, ב) וזה לשונו, וירא ה' אל אברם, הכא אתגלי ליה מה דלא הוה ידע, ההוא חילא עמיקא דשלטא על ארעא, ובגין כך וירא מה דהוה מתכסי מניה, וכדין ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. כיון דאמר לה', מהו הנראה. אלא הכא אתגלי ליה ההוא דרגא דשלטא על ארעא, ואעל ביה ואתקיים ביה, עד כאן לשונו:
45
מ״וגם וירא והנראה ראיה אחר ראיה, מורה על תוספת השגת הרוחני, והוא כדרך שמצאתי בשם הרב מזרחי בפסוק (בראשית טז, יג), ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה אל ראי כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי ראי. הענין, הגר היתה מסופקת בראיה שלה שהיתה רואה במראה אם הוא מלאך ה' דהיינו אור, או אור המראה הזה הוא אור גשמיי. והוכיחה כי היא אור רוחני, דאלו היה גשמי א"כ איך תוכל לראות ראיה אחר ראיה, דדבר ידוע הוא מי שרואה באור גדול גשמי כמו באור החמה ביותר שרואה עיניו כהות, וההיפך באור רוחני ביותר שמסתכל ומשיג ביותר בא לתוספת השגה, כי (מגילה ו, ב) יגעתי ומצאתי תאמין. זהו שאמרה אתה אל ראי, בודאי, מאחר שראיתי אחרי רואי. כן אמר כאן באברהם, הנראה אליו אחר הראיה. וענין מזבח שבנה, רומז על מזבח רבוע שכתבתי למעלה (ד"ה דע):
46
מ״זועל ענין הנ"ל שהלך אברם ממולדתו ומבית אביו שהם חכמות חיצונית כדפירש בזוהר (עי' רעיא מהימנא ח"ג רטז, ב), ויוצא אותו החוצה (בראשית טו, ה), מחוצה לארץ. אמר (שם יב, ו) ויעבור אברם בארץ, פירש רש"י, נכנס לתוכה. כי כן הוא באמת נכנס לפנימותה. והנה כתוב אח"כ (שם י) וירד אברהם מצרימה וכו', ואח"כ כתוב (שם יג, א) ויעל אברם כו'. כתיב (ישעיה מה, ז) יתרון אור מחושך, כי לא נודע היתרונות של אור אלא מכח חושך, כי אם לא היה חושך לא היה האור ניכר, על כן ירד אברם למצרים, כי מצרים היתה מרכבת המשנה כמו שרמזו רבותינו ז"ל (עי' כתובות קיב, א) מצרים שניה לארץ ישראל, ובחן אברהם שם חכמתא המרובה. אח"כ ויעל משם, וכל עליותיו היו לדרום ואמרו רז"ל (ב"ב כה, ב) הרוצה להחכים ידרים, ונכנס בארץ בחכמה אמיתית השגה אלהיות הדבקה בו, ואז ראה והבין יתרון האור:
47
מ״חוכן הוא בזוהר (ח"א פא, ב) וזה לשונו, ויהי כאשר הקריב אברם לבוא מצרימה (בראשית יב, יא), אמר רבי אלעזר כאשר הקריב, כאשר קרב מבעי ליה, מאי כאשר הקריב. אלא כדכתיב (שמות יד, י) ופרעה הקריב, דאיהו אקריב להו לישראל לתיובתא, אף הכא הקריב, דאקריב גרמיה לקב"ה כדקא יאות. מציאה לאשגחה באינון דרגין ולאתרחקא מינייהו, ולאתרחקא מעובדי מצרים, עד כאן לשונו:
48
מ״טולפי מה שכתבנו שנכנס אברהם אבינו לתוספת קדושה והשגה, יקשה מאוד איך התחבר לרשע ולקח את לוט עמו. דבר זה תירץ בזוהר (ח"א עט, א) וזה לשונו, מאי חמא אברהם שדבק עמיה לוט. אלא בגין דצפה ברוח הקודש דזמין למיפק מיניה דוד, עד כאן לשונו. וענין זה צריך ביאור, דוד מאי בעי הכא:
49
נ׳מתחילה אקדים לך מה שכתב הרמב"ן בפרשה זו בענין סיפורי מעשה אבות בפסוק (בראשית יב, ו) ויעבור אברם בארץ כתב וזה לשונו, אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רז"ל (תנחומא ט) בדרך קצר ואמרו, כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו בכתובים בסיפור המסעות וחפירות הבארות ושאר המקרים. ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד כאשר יבא המקרה לנביא משלשת האבות, יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו. ודע, כי כל גזירות עירין כאשר תצא מכח הגזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואה כמאמר ירמיה (ירמיה נא, סג-סד) שצוה לברוך והיה ככלותך את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'. וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מל"ב יג, טז-יז), ויאמר אלישע ירה ויורה ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם. ונאמר שם (יט), ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכות את האדם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם. ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות ככל העתיד לעשות בזרעו, והבן זה, עד כאן לשונו:
50
נ״אובפסוק ויהי רעב בארץ (בראשית יב, י) כתב וזה לשונו, אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הצרות והבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקדוש ברוך הוא נקם נקמתו בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם, ורמז עליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א, כב) וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאוד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ, לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פירשוהו בב"ר (מ, ח), רבי פנחס בשם רבי אושעיה, אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך בארץ, ובישראל כתיב (בראשית מה, ו) כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ, עד כאן לשונו:
51
נ״בובפסוק ויהי בימי אמרפל מלך שנער (שם יד, א) כתב וזה לשונו, המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי הד' מלכיות תעמודנה למשול בעולם, ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כולם בידם וישיבו כל שבותם ורכושם. והיה הראשון מהם מלך בבל, כי כן העתיד כדכתיב (דניאל ב, לח) אנת הוא רישא דדהבא. ואולי אלסר שם עיר במדי או בפרס, ועילם בעיר ההיא המלך מלך יון הוא המלך הראשון ומשם נתפשטה מלכותו כשנצח דריוש. וכבר הזכירו רז"ל (ע"ז י, א) ביונים, ר' יוסי אמר שש שנים מלכו בעילם ואח"כ נתפשטה מלכותן בכל העולם כולו. ומלך גוים המלך על עמים, שגוים אשר שמוהו עליהם לראש וקצין, רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצים מעמים רבים, כתיב (עי' חבקוק ג, ו) ואדום ויתר גוים, וכך אמרו בב"ר (מב, ב) א"ר אבין כשם שפתח בד' מלכיות, כך אינו חותם אלא בד' וכו'. ושם עוד, (בראשית יד, א) ויהי בימי אמרפל מלך שנער, זו בבל. אריוך מלך אלסר, זו מדי. כדרלעומר מלך עילם, זו יון. ותדעל מלך גוים, זו מלכות הזו שהיא מכתבת טירוניה מכל אומות העולם. וטעם ומלך בלע, מפני שמלך על עיר קטנה ואנשים בה מעט ולא שם לו על פני חוץ, עד כאן לשונו, ודברי פי חכם חן. הרי ענייני אברהם הוראה על ענין שעבוד מצרים וגאולה, ואח"כ על שעבוד מלכיות וגאולה שתהיה על ידי משיח בן דוד הבא מלוט:
52
נ״גובבראשית רבה (מא, ה), היה צאן ובקר ואהלים (בראשית יג, ה), ר' טוביה בר יצחק אמר, שני אהלים, רות המואביה, ונעמה העמונית. דכותיה (שם יט, טו) קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות וגו'. ר' טוביה בר יצחק אמר, שתי אהלים. רבי יוסי בר יצחק אמר, מציאות רות המואביה ונעמה העמונית. אמר רבי יצחק, מצאתי דוד עבדי (תהלים פט, כא) היכן מצאתיו, בסדום, עד כאן:
53
נ״דהנה ר' טוביה פירש אהלים על נשים שנקראו אהל, כמו שכתוב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהליך, והם רות ונעמה העמונית, וכמו שפירש רב טוביה אהלים על ב' נשים אלו, וכן פירש ר' יוסי הנמצאות על ב' נשים אלו. ואפשר דזהו הענין ד' מלכים מיד ששלטו בלוט הלכו כמו שכתוב (בראשית יד, יב) ויקחו את לוט וגו' וילכוהגה"הובזוהר אמר (ח"א פו, ב) טעם אחר, וזה לשונו, ויקחו את לוט וגו' וילכו, מאי טעמא, בגין דדיוקנא דלוט הוה דמי לאברהם, ובגין כך וילכו, דכל ההיא קרבא בגיניה הוה. מאי טעמא, בגין דהוה אברהם אפיק עלמא מפולחנא נוכראה ואעיל לון בפולחנא דקב"ה כו':, דאע"ג דאינהו לא חזו, מזלייהו חזו, כי רצון ד' מלכיות הוא לבטל ישראל ולבטל משיחם ח"ו, ועל זה רדף אברהם אבינו מהר להצילו והציל גם את סדום, כי בבוא מלכות משיח אזי עדי סדום ועמורה תשובנה כדכתיב ביחזקאל (טז, נה):
54
נ״הוזהו סוד (בר"ר מא, ו) קלסתר פני לוט כפני אברהם, וכמו שאברהם שהוא אדם גדול בענקים, כן לוט בגימטריא אדם, בסוד אד"ם דו"ד משי"ח. ולוט רצה להקדים בירושת הארץ, כי חשב שהוא יורש את אברהם כמו שפירש רש"י (בראשית יג, ז) ויהי ריב בין רועי כו' והכנעני אז בארץ, הסוד (שם ט, כה) ארור כנען ואין לו חלק בארץ, כך לוט בעת ההיא מקולל, כי לוט לשון לטותא. ואע"פ שקלסתר פניו דומה לאברהם, הוא כקוף בפני אדם ולא אדם ממש, וזה יהיה עד ביאת דוד ומשיח ואז יאיר הקסלתר, ולוט בגימטריא אדם בסוד אד"ם דו"ד משי"ח:
55
נ״וורמז גדול יש במה שאמר אברהם אבינו ללוט (בראשית יג, ט), הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה. אמר לו למה אתה תריב חנם עבור ירושת הארץ, כי לכל זמן, יבא זמן שיהיה כל הארץ לפניך ושלך אתה ולא תאכל אותה פגה. ואימתי יהיה הזמן, בבוא מלכות בן דוד שבא מרות שאמרה לחמותה (רות א, יז) כי המות יפריד ביני וביניך, וזהו שאמר הפרד נא מעלי. ודבר גדול דברה רות במה שאמרה המות יפריד, כפי מה שפירש בעל עקידה במגילת רות, וזהו כי האומות אין פירוד ביניהם במותם זה מה, כי כולם יחד הולכים לאבדון, אבל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין פ"י מ"א). אכן יש פירוד ביניהם במותם זה מזה, כי לא שוים הם החלקים וכמו שאיתא (במ"ר כא, כ), כל צדיק וצדיק גבוה מחופתו של חבירו, נמצא במותם יש פירוד:
56
נ״זאח"כ רמז לו אברהם על ארץ ישראל העליונה שהיא ארץ חפץ שעליה נאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ורמז לו שיהיו שניהם בני עליה ויהיה ישיבתם אצל הקב"ה כביכול, והוא על דרך דאיתא בילקוט תהלים במזמור (קי, א) נאם ה' לאדוני שב לימיני, א"ר יודן בשם ר' אדא בר חנינא, לעתיד מושיב הקב"ה למלך המשיח לימינו, ואברהם לשמאלו, ופני אברהם מתכרמות ואומר, בן בני יושב לימין ואני לשמאל. והקב"ה מפייסו ואמר, בן בנך בימין שלי, ואני לימינך, הוי (תהלים יח, לו) וענותך תרביני, עד כאן לשונו:
57
נ״חוהנה אברהם ניבא עתה שישבו שניהם אצל הקב"ה זה בימין וזה בשמאל, אבל לא נתגלה לו מי בימין ומי בשמאל עד לעתיד, ואז יתכרמו פניו והקב"ה ישיב לו תשובה נכונה. וזהו שאמר אם השמאל ישב משיח, ואימין. ואם הימין, ואשמאילה. ובזה מתורץ, מאחר שאימין בצרי הוא כמו אימין בפתח כמו שכתב רש"י ז"ל, למה באמת לא כתב הימין בפתח כמו שכתב אשמאילה בפתח. ולפי זה הרמז אתי שפיר, כי אשמאילה שהוא בפתח הוא יותר בחוזק בבנין הפעיל כמו אימין בצרי, אע"פ שמצינו בצרי כמו בפתח כמו שהביא רש"י ראיה, מכל מקום בצר"י הרמז על הפעולה מיד, כי הנני להימין את עצמי מיד, אבל להשמאיל יתכרמו פניו וצריך להחזיק את עצמו להשמאיל את עצמו:
58
נ״טוזהו רמז שכל מסעיו של אברהם אבינו הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב, ט), שהוא לצד ימין שיזכה ליישב לימין, וכן הוה אף שישב לשמאל היא ימין באמת כמו שישיב לו הקב"ה אני לימינך והוא לימיני. הענין על דרך שכתבתי לעיל ממעלת אברהם אבינו שהוא התחיל בהתעוררות לעורר את ימין שלמעלה והלך ביד רמה וביד חזקה, וידו הימנית רצונו לומר ידו החזקה היתה פשוטה לקבל שבים, רצה לומר לקבל גרים כי היא מגייר הרבה, ומכח זה התעוררות גורם לימין עליון שתהיה פשוטה ובא ההשפעה מלמעלה, עד שנתנה הארץ לו ולזרעו והמלוכה לדוד ולזרעו עד עולם, ותהיה המלוכה בעליון הגדול במשיח צדקינו שישב לימינו של הקב"ה, כלומר ימין עליון ברוך הוא יהיה פשוטה עליו. ומאין בא כל זה, הוא מאברהם שישב הקב"ה לימינו של אברהם, שאברהם הוא המתחיל המתעורר ימין העליון אשר הלוך ונסוע לשם, וימין של דוד נמשך ובא מימין של אברהם, וזהו מאמר הש"י אני יושב לימינך וזה גורם שימיני פשוטה שבן בנך יושב לימיני. ועל כן התחיל המזמור נאום ה' לאדוני שב לימיני, וכבר נדרש זה על אברהם אבינו, כי ישיבת ימין המשיח נקרא דוד יצא מנעמה עמונית ואם רחבעם, כי מזרעו יצא משיח:
59
ס׳והנה דוד רגל רביעי במרכבה, והוא בסוד ה' אחרונה בשם הוי"ה שהיא מדת מלכות כנודע. והיא אות רביעי מהשם היא סוד ד' והיא סוד ה'. ד' היא אות רביעי מהשם, והיא ה' כי היא ה' אחרונה בסוד כוס של ברכה, ד' דברים נאמרו בכוס של ברכה וסימנם חמש"ה כמו שאיתא בברכות (נא, א). והרמז על דוד ועל משיח כמו שכתבו המקובלים, כי בחינת דלי"ת היא כשהיא דלת, כלומר שפעה מעט, ומלשון דלת שהדלת סתום עדיין ואינו פתוח לגמרי. ובחינת ה' היא שער פתוח, וגם אות ה' היא צורת ד' וצורת ו' בתוכה, סוד ד"ו פרצופין שתהיה לעתיד לאור הלבנה כאור החמה, כן עתה אף שהיה מלכות בית דוד, היה בבחינת דלית. וזהו ד' מלכיות ה' גליות, אבל לבסוף יהיו הד' מלכיות אובדות ע"י זרע אברהם ויהיו נמצא דוד, מאין יהיה נמצא בסדום כדאיתא במדרש שהבאתי לעיל, והם היו ה' ויחזרו החמשה ערים לעתיד לקדמותם, והסוד כי תטהר הקליפה והכל יהיה קודש לה', והארכתי בסוד זה במקום אחר:
60
ס״אנחזור לענינינו, כי מאמר לך לך שהוא פעם שנית על הבטחת אברהם אבינו את ארץ הקדושה, כי בברית בין הבתרים היה בן ע' שנה, עתה היה בן ע' שנים ויותר, כי היה בן ע"ה שנה שרומז לה' הנ"ל. והנה הבטחה ראשונה היתה כנגד הבריאה ראשונה, והבטחה זו השניה היא כנגד הבריאה השניה דהיינו קיום הבריאה מתן תורה, והיא מתחיל מן (בראשית יב, ה) והנפש אשר עשו בחרן וכמו שכתבתי לעיל בארוכה. והכלל כי אברהם סוד הבריאה כמו שנרמז בתיבת בהבראם מה' זעירא אותיות אברם אברהם, ונתוסף רמז לו שלעתיד בעת המולו יגדל שמו בתוספת ה':
61
ס״בעוד יש רמז נפלא בתיבת ואגדלה, שאברהם הוא קיום הבריאה ששת ימי בראשית, כי כן תמצא בתיבת ואגדלה שש אותיות נגד ששת ימים דהיינו נגד אגדה"ו, רק במקום ב' בא הל', וזה צריך ביאור. הנה תמצא באברהם אבינו אחיזה בבריאת ימי בראשית, דהיינו ביום ראשון שמים וארץ, וכן כתיב באברהם (שם יד, יט) ברוך אברהם לאל עליון קונה שמים וארץ. ביום ג' נבראו אילנות ודשאים, באברהם כתיב (שם כא, לג) ויטע אשל. ביום ד' המאורות, ורז"ל אמרו (ב"ב טז, ב) אברהם אבינו אבן גדולה המאירה היתה לו, וכל מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו. וכשמת נטלה ותלאה בגלגל החמה. ביום ה' (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה, וזה נתבאר (הקדמת הזוהר ח"א יג, א) מיא דזרעא קדישא רשימא דנפש חיה, ודא רשימו דאות יו"ד דאתרשים בבשרא קדישא מכל שאר רישומין דעלמא. ועוף יעופף על הארץ (בראשית שם), דא אליהו דטעם כל עלמא בארבע טאסין לטהוי תמן בההוא גזירו דקיימא קדישא כו', הרי רמיזה המילה, והמילה נתנה לאברהם ביום [הששי] עיקר בריאה הוא האדם, ואברהם הוא האדם הגדול:
62
ס״גביום השני (שם א, ו) יהי רקיע כו' ויהי מבדיל כו', ביום השני היה מחלוקת והבדלה זה מזה והאריך הזוהר במאוד (ח"א יז, א), יום השני הוא מצד הגבורה וקרח ועדתו הלכו בסטרא דשמאלא ומשם מחלוקת שאינו לשם שמים, על כן ירד שאולה הוא הגיהנם שנברא בשני מצד מחלוקת שלא לשם שמים והוא התגברות סטרא דשמאלא. אבל מחלוקת הלל ושמאי היה כגוונא דלעילא מסטרא דימינא שהיה מבדיל השמים בין מים למים, כן מחלוקתם לשם שמים כו' עיין שם באורך:
63
ס״דוהנה אברהם אבינו הרחיק עצמו במאוד ממחלוקת שלא לשם שמים כמו שאמר ללוט (בראשית יג, ח) אל נא תהי מריבה בינינו, ובשני אלו מחלוקת תמצא בב' אותיות, דהיינו ב' ל'. כתב הפרדס כי צורת ב' הוא ד', ואח"כ ו' למטה נמשכת קו דהיינו ו', ורמז הדבר כתב שם מה שכתב:
64
ס״הובספר אוצר הכבוד כתב, צורת ל' האמיתית הוא ד' ואות ו' למעלה כזה ד, ופה ירושלים ע"ה תוב"ב מצאתי בספר הסודות ספר ישן, שכתב סוד נפלא למה נשתנית צורת אות ל' עתה, כי לפי האמת לתיבתה היא צורת ד' ו' על גבה סוד ד"ו פרצופים. ועתה הטה אזנך ושמע, צורת ב' היא ב' קוין וקו אמצעי המחברן, כי המחלוקת נמצא ביום ב' ואין תקנה אלא לעשות שלום בין שני הקוין זה פונה למזרח וזה פונה למערב על כן צריך קו המחברן כי אם אין שלום אין כלום. וצורת ל' היא שתי קוין ביחד בלי פירוד ביניהם, ואח"כ שניהם עולין למעלה בקו שעליהן זהו מחלוקת לשם שמים שכולם מיוחדים כי כוונת שניהם לשמים, וכולם עולין למעלה בקו העליון כי אלו ואלו דברי אלהים חיים. על כן למ"ד לשון לימוד שם הוא מחלוקת לשם שמים:
65
ס״ווזהו סוד שהתחילה התורה בב' ומסיים בלמ"ד, הב' מורה על עולם הזה שהוא בעל מחלוקת, רצוני לומר בעל שנויים שכן נקרא עולם התמורה. וכן בנין עולם הזה הוא בצורת ב' פתוח מצפון כמו שאמרו רז"ל (ב"ר א, יד). אבל עולם הבא כולו שלום וכלו אחדות, אף שיש חילוק מעלות כמו שכתבתי לעיל בענין מעלות הצדיקים, מכל מקום הכל הולך אל מקום אחד מיוחד:
66
ס״זולמ"ד הוא סוד מגדל הפורח באויר שהוא סוד הבינ"ה עולם הבא כנודע, ועל המגדל הזה נאמר (משלי יח, י) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. וזהו הענין שהתחילה התורה באות ב' לרמוז על עולם הזה היום לעשותם (עי' עירובין כב, א). ובסוף אות למ"ד שהוא עולם הבא, למחר לקבל שכרם (שם). הרי אות בצורת ד' שניהם שוין בקויהן, ושניהם רומזים על המחלוקת שהיה ביום שני, דהיינו המעורר סטרא דשמאלה מעורר מחלוקת שלא לשם שמים, ואברהם בחר בלמ"ד. וכן (ע"ז ט, א) ב' אלפים תורה שבה מחלוקת לשם שמים התחילו מאברהם (בראשית יב, ה) מאת הנפש אשר עשו בחרן כדלעיל (ד"ה השניה):
67
ס״חוזהו סוד ואגדל"ה, כי אברהם קיום ששת ימי בראשית, ונגד יום השביעי שהוא יום השבת הרומז לעולם שכולו שבת הוא עת קיבול שכר, הבטיחו השם יתברך (בראשית טו, א) שכרך הרבה מאוד:
68
ס״טאחר כך המעלה הג' מהבריאה תהיה לעתיד שתתחדש הבריאה להיותה כפי הכוונה הראשונה וישמח ה' במעשיו, ואז תתגלה ארץ ישראל העליונה ירושלים שלמטה וירושלים שלמעלה נגד זה הברית בברית מילההגה"האברהם היה אז בן צ"ט שנה, דורשי רשומות אמרו צדי"ק ט"ת עולה תרי"ג, כי מילה שקולה נגד כל התורה, וכן ברית מילה עולה תרי"ג, כי ברית תרי"ב ובתוספת מצות מילה תרי"ג:, כאשר כתבתי למעלה סוד מילה ופריעה ציון וירושלים שלמעלה אשר נגדם תבנה ותכונן ציון וירושלים שלמטה, ואז נתעלה אברהם אבינו ביותר עילוי, כי בענין לך לך בסוד חותם מגן אברהם הוא מרכבת ארגמן כמו שכתבתי (לעיל ד"ה דע), ועתה נתעלה ונקרא שמו אברהם בסוד מרכבות עמי נדיב שהוא מרכבה יותר עליונה כמו שכתבו בעלי הסודות, כי שם אברהם רומז למרכבה ד' חיות הנושאות הכסא שהם אדם אריה שור נשר, רק השור נתהפך לכרוב כדאיתא בחגיגה פרק אין דורשין (יג, ב). כתוב אחד אומר (יחזקאל א, י) ופני שור מהשמאל, וכתוב אחד אומר (שם י, יד) פני כרוב. ותרצו, כי בא יחזקאל ובקש רחמים שיתהפך צורת שור שהוא מעורר להזכיר עון העגל, ונתהפך לכרוב. נמצא המרכבה *אדם *כרוב *נשר *אריה:
69
ע׳ועתה קח שם אברהם, א' מורה על הש"י ה' אחד, הוא הרוכב על מרכבתו הרומז באותיות ברה"ם שהם אותיות אחרונות מד' חיות, דהיינו *כרוב *נשר *אריה *אדם. ועל זה רומז תיבת נדי"ב והוא על דרך אבג"ד. כלומר, תיקח אות א' מן נשר והוא אות ראשון מן נדי"ב. אות שני מן אדם והוא אות שני מן נדי"ב. אות ג' מן אריה זהו אות ג' מן נדיב. אות ד' מן כרוב זהו אות רביעי מן נדיב, זהו שרמז מרכבות נדי"ב. ומי הוא נדיב, זהו אברהם אבינו כמו שכתוב (תהלים מז, י) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. זהו שאמרו (ב"ר מז, ח) ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית יז, כב) שהאבות הן המרכבה. גם רומז למה שכתבתי כי אברהם היה תכלית הבריאה, והבריאה היתה בשם אלהים כמו שכתוב בראשית ברא אלהים:
70
ע״אמצאתי בזוהר עניינים נפלאים מפוזרים אחת הנה ואחת הנה. ומדבר בסוד מ"י ומ"ה המוזכר בענין הבריאה. כתיב (ישעיה מ, כו) שאו עיניכם וראו מי ברא אלה, וכתיב (תהלים ח-ד, י) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'. ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. וכן כתיב (שם קד, כד,) מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. והאריך הזוהר מאוד בסוד מ"י הוא יותר נסתר מסוד מ"ה:
71
ע״בגם האריך בסוד בר"א שהוא אבר, רומז לתולדות עליון כמה שכתוב (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ וגו', ובהתחברך אלה לתיבת מ"י כמו שכתוב מי ברא אלה, אזי מ"י עם אל"ה אותיות אלהים, וזהו מ"י בר"א אל"ה. ובר"א הוא אבר המוליד, וזהו אלה תולדות, והיא סוד שד"י (תנחומא חיי שרה ג), שאמר לעולמו די. וכבר נודע כי יסוד שהוא ברית המעור נקרא שדי, לכן בכאן בפרשת ברית המילה נאמר (בראשית יז, א) אני אל שדי. והנה אמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם שהוא באברהם, כי בהתחברך ברא שהוא אבר לתיבת מ"ה אזי הוא תיבת אברהם. אבל מדריגת מ"י הוא על מ"ה. ומן מ"י נעשה אלהים, ומן מ"ה נעשה אברה"ם, וזה ויעל אלהים מעל אברהם. הרי נתבאר מעלה נפלאה בפרשת ברית המילה:
72
ע״גוהנה יש כאן הבטחה על ג' מתנות גדולות, על מלכות בית דוד שלא תפסוק, ועל מתנות הארץ שתהיה לאחוזת עולם, ועל השכינה שתשרה בישראל. מלכות בית דוד, שנאמר (בראשית יז, ו) ומלכים ממך יצאו, והיה בברית. וכן כתיב במלכות בית דוד (תהלים פט-ד, ה) כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי. עד עולם אכין זרעך ובניתי לדוד ודור כסאך סלה. מתנות הארץ, שנאמר (בראשית יז, ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ כנען לאחוזת עולם. כי אף בגלותינו אינה ירושה וישיבה להאומות כי הארץ שממה, וכשנשוב אליה תהיה לנו אחוזת עולם. השראת שכינה בישראל, כמו שכתוב (יחזקאל לז, כז) והייתי להם לאלהים אמן:
73