שני לוחות הברית, תורה שבכתב, מטות, מסעי, דברים, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Matot, Masei, Devarim, Torah Ohr

א׳מטות

ב׳אלו המצות נחלקות לג' חלקים הכוללות, שהם שלימות הנפש ושלימות הגוף ושלימות הממון, שעליהם נאמר (דברים ו, ה) ואהבת וגו' בכל לבבך. לבבך שהוא חיות הגוף. ובכל נפשך ובכל מאודך, והארכתי בהם במקומות אחרים:

ג׳בפרשת מטות מדבר מהנשמה. הנה הנדרים שבא בהם אזהרה ככל היוצא מפיו יעשה, הוא ענין הנפש שהוא כח השכלי הנמשך מהנשמה, כי הדיבור החיצון נמשך מהדיבור הפנימי שבה יבדל האדם מכל בעל חי ונקרא מדבר, על כן לא יחל דברו. וכן כתיב (בראשית ב, ז) ויהי אדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא. וכבר ידעת כי האדם נבנה בצורה העליונה, וכל אחד מאיבריו הוא ענף אחד מהאילן העליון. והפה שברא הקב"ה באדם, לא בראו רק לספר שבחו וגדלו, והוא כלי מוכן להשתמש בו למלך הכבוד. זהו שנאמר (תהלים קמה, כא) תהלת ה' ידבר פי. ולפיכך כל היוצא מפיו יעשה:

ד׳עוד ידוע למשכילים כי שורש שרשי מדריגת נשמה הוא בבינ"ה, כמו שכתוב (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם, כי נפש רוח נשמה הוא עשיה בריאה יצירה, ושרשם באצילות מלכו"ת תפארת בינ"ה. ובבינה שם מקו' הנדרים כמו שהאריכו המקובלים, כי סוד השבועה בשבעה ימי בראשית שהוא הבנין. והנדר שהוא בלשון הרי עלי, הוא בבינה שהוא למעלה מהבנין. ולזה רמזו רז"ל בספרי (מטות א ד"ה כי ידור) שאמרו, מה הפרש בין נדרים לשבועות. בנדרים כנודר בחיי המלך. בשבועות כנשבע במלך עצמו. ואעפ"י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, (מ"ב ב, ב) חי י"י וחי נפשך. ועל כן בעון נדרים בנים מתים. וגם אמרו (שבת לב, ב) אשתו מתה, כי הבינה היא אם על הבנים ובפגעו בפגמו אז מסתלק אם מעל הבנים, ואז נעדרת האם או הבנים. ולשון נדר פירשו המקובלים נ' דר, וזהו בינה ששם דר נ' שערים. וכבר פי' כי בינה שם נשמת שדי, ועל זה סובב ענין הנדרים, כי הנדר הוא בבינה שהוא שורש הבנין והשבועה הוא בבנין שהוא שבעה:

ה׳מסעי

ו׳בפרשת מסעי מדבר מהגוף. הגוף הוא נרתק הנשמה, ונעשה ג"כ בצלם אלהים, על כן בהורג נפש בישראל כאשר עשה כן יעשה לו, כי הפריד הנשמה מהגוף, והאדם נעשה בצלם אלהים כאלו הפריד למעלה חיי הנפש מגוף העליון, ולהנרצח אין מנוח מאחר שהפרידו מהבנין קודם בא העת, על כן לא מצא מנוח לנפשו עד כי נקם ינקם הרוצח, כמו שמצינו ברוח נבות היזרעאלי, שנאמר (מ"א כב, כא) ויצא הרוח. ולפיכך לא תקחו כופר, שאפילו ימחול גואל הדם או הבית דין אינו כלום, כי הנרצח אינו מתפייס. ואם הרגו בשוגג, אזי אין לו דמים, כי האלהים אנה לידו, דהיינו מדת הדין שלמעלה, מכל מקום מגלגלין חובה ע"י חייב (שבת לב, א), וצריך להיות גולה למקום הדין דהיינו מחנה לויה כי הלוים מצד הגבורה כנודע^הגה"הוהנה היו שש ערי מקלט, עוד מ"ב עיר שנתנו ללוים גם כן היו קולטות. ואמרו (מכות י, א), מה בין שש ערי מקלט למ"ב ערי מקלט. שש ערי מקלט קולטות בין לדעת ובין שלא לדעת, ואחרים דוקא לדעת קולטות. וסוד הענין, כי מ"ב הם נגד שם של מ"ב היוצא מהגבורה, והעולם עלה במחשבה לברוא במדת הדין (עי' בר"ר יב, טו. ורש"י בראשית א, א ד"ה ברא אלהים), על כן מבראשית ברא יוצא שם של מ"ב כמו שכתבו המקובלים. וכן רמזו התוספות (חגיגה יא, ב ד"ה אין דורשין) בשם רבינו תם בסוד מעשה בראשית, שהוא שם של מ"ב. על כן מצד הדין צריך ביותר דעת וכוונה ומחשבה לקבל הגלות ולהמשיך עליו דין שמים לכפר. ושש ערי מקלט הם נגד ששה קצות הכלולים מדין ורחמים, כי מתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, ואחר כך שתף הקב"ה דין ברחמים, קולטות אף שלא לדעת:, כי חס"ד גבור"ה תפאר"ת הם כהן לוי ישראל. ובעיר מקלטו ישב עד מות כהן הגדול, כי הגוף הנהרג על ידי האדם והנשמה מסתלקת ממנה, גם היא הולכת בגולה עד זמן רצון הרוצה יתברך. ובמות כהן גדול שנשמתו הולכת למעלה, גם היא בתוך הבאים:

ז׳ומצינו דבר זה אף בלא הריגה כשהנשמה היא במקלט נגאלת ע"י מיתת אדם גדול, שרמז הזוהר מקור חכמה פרשת מסעי (ח"א קפז, ב) כי בעיר מקלטו ישב וגו' (במדבר לה, כח), זהו ששנינו בנים נולדים לצדיקים במיתתם, בחייהם לא זכו, ובמיתתם זכו. ולכן כל מעשה הקב"ה אמת ומרחם על הכל, כי כל נשמה אשר תתפרד מזה העולם ואין לה במה להתלבש ע"י שנפרד מזה העולם בלא בנים ואין לו גואל, צריך הנשמה לישב בעיר מקלטו שהוא מקום שהנשמות ההם משוטטות, עד מות הכהן גדול שהוא הת"ח שהוא אין צריך גואל והתלבשות בזה העולם. ואשתו אינה צריכה ליבום בשבילו. וכשהיא מתייבמת, אזי היא לטובת הנשמות אחרות המתגלגלים בעולם כדי שיכולין להתלבש בו:

ח׳דברים

ט׳בפרשת דברים מדבר מהממון, דין אמת אפילו בדיני ממונות, דין של פרוטה כדין של מאה מנה, ולמנות דיין הגון ושלא לגור:

י׳והנה בדיני נפשות דקדקה התורה ביותר מדיני ממונות, וצותה שלא יהיה העד נעשה דיין, שנאמר (במדבר לה, ל) ועד לא יענה בנפש למות שלא יחשבו עליו, עולה ומרמה שראה אותו הוא מעיד והוא ממיתו, ואין עד נעשה דיין רק הקב"ה אשר בידו כל חי הוא העד הוא הדיין. ודיני נפשות צריך דקדוק גדול עדה שופטת ועדה מצלת כדי להפך בזכותו. ובית דין שהורגין נפש אחת לז' שנים נקרא בית דין רוצחים (מכות ז, א). ומדלא קאמר עד באו לפני העדה, וקאמר עד עמדו, משמע שצריך להתעכב בדין עד שיתברר שלא מצאו לו זכות, ואפילו ראית בעיניך לא ימות הרוצח עד עמדו:

י״אואלו שלשה הפרשיות תמיד חלים בין המצרים, כי הוא דבר בעתו, כי אלו השלשה הוציאו את ישראל מארצם ואשר לחרב לחרב, ויתר הפליטה היו גולים וחטא חטאה ירושלים בשלשה שלמיות אלה נפש וגוף וממון, כאשר אמרו רבותינו ז"ל (יומא ט, ב) במקדש ראשון חטאו בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ומאז חרב בית ראשון לא באנו לתיקון, אף בזמן בית שני היו חסרים חמשה דברים הרוחניים, כמו שאמרו רז"ל (שם כא, ב) ואכבדה חסר ה"א כתיב (חגי א ח). והנה חטא עבודה זרה הוא תלוי בנפש, שלא להעלות במחשבה שיש שום אלהות ויכולת בעולם זולתו יתברך. וגילוי עריות הוא חטא הגוף, כי אין שום עבירה בעולם שאדם עושה באחד מאיבריו שירגיש בו כל הגוף כמו ענין המשגל. גם רציחה אזי הנרצח מת בכל איבריו, וחטאו ירושלים גם בזה כי ידיהם דמים מלאו. עוד חטאו בממון, כמו שנאמר (ישעיה א, כג) שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד וגו'. וגם בענין נדרים חטא הנפש והנמשך מזה עון השבועה היה בצדקיה, כי בזה והפר ברית, על כן זקני ציון העלו עפר על ראשם וגו' הורידו לארץ (איכה ב, י), ואמרו במדרש והביאו רש"י במגילת איכה, נבוכדנצר הושיבם לארץ כשמרד בו צדקיהו ועבר על שבועתו כו':

י״בעל זה בא הרמז פרשת ראשי המטות נסמך לפרשת מועדים, כי תשעה באב נקרא מועד (פסחים עז, א). וקרא זה המטות לסנהדרין, שהן ראשי המטות. ויאמר משה אל בני ישראל וגומר, הפסיק הענין כדפירש רש"י, רמוז להפסיק בין פורענות לפורענות. אחר כך נתקיים בעוונותינו הרבים בישראל ענין המוזכר בפרשת מסעי ממיתה וגלות, כי עלה מות בחלונינו, ואשר לחרב לחרב. ואחר כך גלות, אשר לשבי לשבי. ואחר כך פגעה בהם מדת הדין המוזכר בפרשת דברים, ונידונו ישראל בכמה דינים קשים קטן וגדול שוים לא היה הכרת פנים במשפט אלהים. ועוד בעונותינו הרבים נתקיים (קהלת ג, טז) מקום המשפט שמה הרשע, ופירש רש"י בקהלת (שם), ראיתי ברוח הקודש מקום לשכת הגזית בירושלים שהיתה מלאתי משפט, שמה ישפוטו רשע, כמ"ש (מיכה ג, יא) ראשיה בשוחד ישפוטו. ומקום הצדק שער התוך, שהיה מקום חתוך הלכות. שמה הרשע, שמה ישבו שר סריס רב סריס נרגל שראצר רב מג ונבוכדנצר וחיילותיו ודנין את ישראל ביסורין קשין ומשפטי מות, עד כאן לשונו:

י״גוהנה הגולים מחנה לויה קולטם. אמנם ישראל גלו והלוים גלו עמהם, כמו שמיוסד על זה מזמור (תהלים קלז, א) על נהרות בבל שם ישבנו כו' איך נשיר שיר חדש כו'. ואמרו רז"ל (שוח"ט קלז), שהלוים קטעו ראשי אצבעותיהן שלא יהיו יכולים לשורר על כנורותיהן. וישראל בחורבן המה כאדם עברו ברית, וכדאיתא במדרש איכה (פתיחתא איכ"ר ד) רבי אבהו פתח, והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז), זה אדם הראשון. אמר הקב"ה, אדם הכנסתי אותו לגן עדן וציויתיו, ועבר על ציווי ודנתי אותו בגירושין ובשלוחין וקוננתי עליו איכה כו'. עד הכנסתי אותם לארץ ישראל, שנאמר (ירמיה ב, ז) ואביא אתכם אל ארץ הכרמל. וציויתים, שנאמר (ויקרא כד, ב) צו את בני ישראל. ועברו על ציווי, שנאמר (דניאל ט, יא) וכל ישראל עברו תורתיך. ודנתם בגירושין, שנאמר (הושע ט, טו) ומביתי אגרשם. בשלוחין שלחם מעל פני כו' איכה:

י״דהנה אדם עבר מעין ג' אלו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, גם בממון. עבודה זרה, רז"ל אמרו (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מין היה ומושך בערלתו היה. גם נחש בא על חוה (זח"ב רלא, א). וקין שבא מזוהמת הנחש הרג את אחיו. ומה שאמרתי שחטא בממון, לא שייך בממון ממש אצל אדם הראשון, כי כל העולם היה שלו וכמו שכתב רש"י ריש ויקרא בפסוק (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב. רק חטא בשורש פורה ראש ולענה של הממון שהוא התאוה, ואמרו רז"ל (קה"ר א, לד), אין אדם מת וחצי תאותו בידו. יש לו מנה, מבקש מאתים. יש לו מאתים כו'. ואדם הראשון הלך אחר התאוה, כי תאוה הוא לעינים (בראשית ג, ו). ונתקיימו בו רמזי אלו ג' פרשיות. מתחילה קודם שחטא היה ראש המטות, כמו שאמרו רז"ל (ב"ר כא, א) שנקבצו מלאכי השרת לשמוע חכמתו וללמוד ממנו. ואחר כך אלה מסעי למוצאיהם למסעיהם, כי יצא מחוץ לגן עדן וגורש ושולח על פני כל ישוב האדם ממסע למסע. ואחר כך כתיב (במדבר לג, ג) למסעיהם למוצאיהם:

ט״וודע אלו המסעות שנגזרו על אדם וזרעו שיהיו משולחים ומתפזרים בכל העולם והוא לטובה. כי מתחלה נברא האדם להיות בגן עדן לעבדה ולשמרה, דהיינו קיום התורה ברוחניות. אח"כ כשחטא וגורש מגן עדן, והגירוש היה הפיזור בכל מקומות מושבות, אף שהיה מצד העונש, מכל מקום הפיזור היה לטובה, כדי שיתפשט הקדושה בכל העולם לדעת לעבוד את ה'. וזהו שכתוב (בראשית ג, כג) וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה. ולעבוד מלשון (שם ב, טו) לעבדה ולשמרה. ודבר זה יגרום לו למסעיהם למוצאיהם, שיחזור לאחר מותו מהמסעות למוצא הראשון, על כן היפך וכתב למסעיהם למוצאיהם:

ט״זוכשחטא, נגזר על האדם מיתה מות תמות וגם גירושין, כי גורש מגן עדן. משפט הכתוב בפרשת מסעי מיתה וגלות. והיה נידון במדת הדין, והוקבע יום זה למדת הדין, כי אדם הראשון נידון ביום ראש השנה כמו שאמרו רז"ל (ויק"ר כט, א). והוקבע ליום דין לדורות. וזהו ענין הדין המוזכר בפרשת אלה הדברים דברי תוכחת מוסר, וקונן עליו הקב"ה איכה. וכן אלה הדברים, אלה בגימטריא איכה. וכן רמז משה רבינו (דברים א, יב) איכה אשא לבדי. ואף כי ענין איכה של משה רבינו ע"ה הוא מעלה גדולה. גם ענין אדם שקלקל ונגזר עליו מיתה זהו לטובתו, כי בזה נתקן. והארכתי בדרוש הזה בפרשת נצבים תמצאנו. ובמסכת ר"ה שלי:

י״זכן היה הענין בישראל הנקראים אדם כשחטאו. מתחלה היו ראשי המטות כמו שנאמר (איכה א, א) שרתי במדינות. אחר כך אלה מסעי למוצאיהם למסעיהם, ולמסעיהם למוצאיהם. כי גלו מארץ ישראל לחוץ לארץ, כדי שיחזרו מחוץ לארץ לארץ ישראל, ואז ארץ הנשמה תהיה בגן עדן. כי הגליות גורמים גאולה גדולה לעתיד מחמת הזיכוך, כאשר כתבתי לעיל בפרשת בלק (ריש תורה אור), ובפרשת פנחס (תו"א ד"ה ועל דרך זה), והארכתי בדרושים של מטות ומסעי, ודברים שכתבתים בילדותי בקונטרס בפני עצמו ותמצאם במסכת תענית שלי (תורה אור) בענין אבילות תשעה באב, עיין בהם בארוכה, כי על כן באתי בקצרה פה, ושם עיניך תראה כנפשך שבעך:

י״חגם גלות ישראל שפזרם הקב"ה בעולם הזה היה לטובה, כביכול טוב לדידיה להקב"ה, וטוב לישראל, וכהא דאיתא במסכת פסחים פרק האשה (פז, ב), א"ר אלעזר, לא הגלה הקב"ה את ישראל בין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב, כה) וזרעתיה לי בארץ. כלום אדם זורע סאה, אלא להכניס כמה כורין. ור' יוחנן אמר מהכא (שם), ורחמתי את לא רוחמה וגומר. ופירש רש"י, ואמרתי ללא עמי עמי אתה, אותם שלא היו מעמי דבקו בהם ויהיו לי לעם. הרי פיזור גירושם כעין שכתבתי בענין פיזור וגירוש אדם הראשון. ועל כן אמר למוצאיהם למסעיהם, למסעיהם למוצאיהם, כי הם מוסיפים גרים שעתיד יחזרו ג"כ לקדושת ארץ ישראל:

י״טגם טובה היה הפיזור לישראל ושלא גלו למקום אחד, וכהא דאיתא ג"כ שם (פסחים פז, ב), א"ר הושעיא, מאי דכתיב (שופטים ה, יא) צדקת פזרונו בישראל. צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות. והיינו דאמר ליה ההוא מינא לר' חנינא, אנן מעלינן מינייכו. כתיב בכו (מל"א יא, טז) כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום. ואלו אנן איתינכו גבן כמה שני, ולא עבדינן לכו מידי. אמר ליה, רצונך יטפל לך תלמיד אחד. נטפל ליה ר' אושעיא. אמר ליה, משום דלא ידעיתו היכי תתעבדו. תכילינן כולהו, ליתנהו גבייכו. מאי דאיכא גבייכי קרי לכו מלכותא קטיעתא. א"ל גפא דרומאי, בהא נחתינן ובהא סלקינן, עד כאן. הרי שהפיזור טובה לישראל, וכשחטאו ישראל נדונו במיתה ובגירושין כמוזכר בפרשת מסעי:

כ׳ואח"כ אלה הדברים דברי תוכחת. גם אלה רומזים שנתקיימו בהם קללות שבתורת כהנים ובמשנה תורה. בתורת כהנים כתיב (ויקרא כו, מו), אלה החקים והמשפטים וגו'. במשנה תורה כתיב (דברים כח, סט), אלה דברי הברית. אמנם תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך ותתהפך הקללה לברכה, והגלות סיבת הגאולה הגדולה כמו שתמצא בארוכה בפרשיות מטות ומסעי ודברים שסדרתים במסכת תענית שלי, שים עיניך עליו. גם בפרשת בלק ופנחס. ואלה יתהפך לאלה הכתוב במתן תורה (שמות יט, ז) וישם לפניהם את כל הדברים האלה, כי תמלא הארץ דעה, וזה יהיה בזמן משיח. אשר על כן בא הציווי בפסוק (דברים ב, ט) אל תצר את מואב וגו', אל תצר ואל תתגר בעמון וגו'. ופירש רש"י בפרשת בלק (במדבר לא, ב), מאת המדינים ולא מאת המואבים וכו', בשביל שתי פרידות שיצאו מהם רות המואביה ונעמה העמונית, שמהם יצא משיח יתגלה במהרה בימינו אמן: