שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ראה, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Re'eh, Torah Ohr
א׳אלו מצות המוזכרות בפרשה זו הם נחלקים לג' חלקים, שהם שלשה עמודים שהעולם עומד עליהם. תורה, עבודה, גמילות חסדים. תורה הוא הציוויין של לא תוסיף ולא תגרע המורה על שלימות התורה, והיא כמו שאמרו חכמי הפילוספים דבר שהוא שלם בתכלית השלימות אין שייך בו לא חסר ולא יתיר. כי אלו היה חסר, אינו שלם. ואלו היה מקבל יתרון, נמצא לא היה נשלם. על כן גדר השלם הוא שאין בו לא חסר ולא יתיר. ונודע כי התורה תלויה בשמו הגדול שהוא ידו"ד כמו שנאמר (תהלים יט, ח) תורת ידו"ד תמימה, כמו שהארכתי בזה במסכת שבועות שלי פרק תורה אור. וכמ"ש בזוהר בפסוק (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי, י"ה עם שמי עולה שס"ה. ו"ה עם זכרי עולה רמ"ח. וכתיב (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, והוא השלם המוחלט אין בו גרעון ולא הוספה:
1
ב׳ועל זה בא האזהרה לא תעשו כן לה' אלהיכם אזהרה למוחק את השם או הנותץ אבן מבית המקדש, הנה אותיות השם הם הבית שבו שוכן הוא יתברך, וכן המקדש, וכתיב אני ה', שמי הש"י אחד ושמו אחד, האותיות הם כמו גוף לבית, ושמו יתברך נשמה להם. וההורס ביתו, כביכול הורס אותו. וזהו סוד לא תעשון כן לה' אלהיכם:
2
ג׳עבודה הם רוב מצות המזכרות בפרשה זו, ובא הציווי להיות מקומם קבוע דוקא בבית הבחירה. ואמר מילתא בטעמא, לשכנו תדרשו ובאת שמה (דברים יב, ה). לשכנו רומז על השכינה שהיא היכל שם ידו"ד, כמו שכתוב (חבקוק ב, כ) וידו"ד בהיכל קדשו ה"ס וגו'. שם אדנ"י שהוא השכינה, כי במקדש יתייחד הכבוד בתפארת עוזו, וזהו (דברים שם) לשום את שמו שם, כתרגומו לאשראה שכינתיה, וסביב מקום הקדושה רשעים יתהלכון שהם הקליפה, על כן (דברים יב, יג) השמר לך פן תעלה עולתך בכל מקום אשר תראה:
3
ד׳ולפעמים ניצוצי קדושה מתפשטים חוצה, ומצוה להחזירם להביאם פנימה, זהו סוד המצוה להטפל בהבאת הקרבן מחוץ לעיר לבית הבחירה, ואז הוחזר הענף לשרשו וכתיב בהו (שם יד) שם תעלה, כלומר שם יהיה להם עליה ולא חוצה:
4
ה׳ומאחר שבבית הבחירה שהיא בארץ הקדושה שם הקדושה, על כן נצטווינו להיותינו סור מרע לאבד כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, וצריך לעקר ולשרש אחריה. וזה נצטוה דוקא בארץ הקדושה, וסוד זה רמזו רז"ל (חולין יג, ב), גוים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם. והענין, הגוים שהם בארץ ישראל תחת ממשלת השם הנכבד עובדים את השם בקיצוץ נטיעות, וזהו עבודה זרה ממש. אמנם שבחוץ לארץ הם תחת ממשלת הכחות החצוניות, וכמו שיש איסור גדול לנתוץ אבן אחת מהקדושה, כן להיפך מצוה גדולה להרוס ולאבד עיר הנדחת ושלא לבנותה עוד, כי מקומה טמא. וכן מסית ומדיח לעקר ולשרש אותו, כי הוא מטומאת הנחש הקדמוני שהי' מסית, והקב"ה תכף ומיד אמר ארור הנחש, על כן אין מהפכין בזכותו של מסית. ובא הציווי שלא לאהוב אותו, ולשנוא אותו, כענין האמור בנחש (בראשית ג, טו) ואיבה אשית בינך ובין האשה. גם נביא שקר הוא כמו מסית:
5
ו׳נחזור לענין, כי שורש הקדושה הוא בית הבחירה וירושלים, וזהו טעם בכורים שאין רשות לכהנים לאכול עד הנחתם בבית הבחירה, כי הבכורים שהם הראשית מורה על קדושה גדולה כמו שכתבתי במקום אחר, על כן למקום קודש ילכו, ומשם יקחנו הכהנים שהם קדושים לאלהיהם ויאכלו בירושלים. וסוד קדשים קלים ומעשר שני אכילתן בירושלים, וזהו בדגן ותירוש ויצהר שהם אבי אבות של כל המזונות, ואסור לאכול קדשים קלים עד אחר זריקת דמן, כי הדם הוא הנפש, ואח"כ הותר לגוף להנות. ודע, כי כמו העבודה שהוא הקרבן הוא קרבן לה', כן העובד. כי עיקר העבודה הוא שמקריב את עצמו בסוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם. והעולה כולה כליל, כי בא על ההרהור סוד המחשבה שהיא רוחנית, והוא מוקדה כל הלילה, כי און יחשוב על משכבו. וקדשים קלים שלימות הנפש והגוף:
6
ז׳וסוד בכור תם, הוא סוד ישראל קדושים נקראים (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל, והם עדה השלימה ונקראים צאן מרעיתי, על כן אינו נאכל אלא לכהנים. וסוד אכילת קדשים בנפל בהם מומין נפדו, כי ישראל קדושים, וישראל נקראים אדם, והוא היה קודש. אח"כ נפל בו מום לאחר שחטא ונתלבש בכתנות עור, אבל יש לו פדיון בסוד (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתיך. וזהו היה סוד עזאזל ונשא עונותם, ודרשו רז"ל עונות תם, שהם חלים על ראשו ועל עמו. אבל נצטוינו שלא נעשה מום בקדשים כדי לאכלם, כי אז הוא מטיל מום בקדשים בבחירתו. גם איסור עבודה וגזיזה בקדשים, כי אף שברי לוחות קדושים הם:
7
ח׳כלל העולה, העבודה הוא הקרבן. אמנם הקרבן הפנימי הוא האדם, וכן נשמתו נקרבת לאחר מותו במזבח של מעלה, ומיכאל הוא הכהן הגדול, והכל הוא סוד כי בצלם אלהים נעשה האדם, על כן במאוד בא האזהרה להיותן זהירין בדיני נפשות שלא להמית את האדם, כי אם אחר הדרישה והחקירה היטב, ואז הוא מת בידי שמים בסוד הוא העד הוא הדיין, כי הש"י הוא עד אמת ודיין אמת. כן צריכין להיותן סנהדרין, כמו שהם דייני אמת, כן צריכים להיות עידי אמת. רצוני לומר, שיהי' להם מבורר אמיתת העדות בבירור גמור, דהיינו הדרישה והחקירה, ואז דינם כדין שמים, ויקר בעיני ה' המותה:
8
ט׳ומאחר שיקר בעיני ה' המותה, כי ישראל קדושים מצד נשמתן שלאחר מיתתן נדבקות הנשמות למעלה, על כן בא צוויין (דברים יד, א) לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וכו', כי בנים אתם לה' אלהיכם. משא"כ האומות הגדידה והקרחה היא מחקותיהם, כי כן הוא מן הראוי מאחר שבמותם הלכו לאבדון ואין להם חלק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. משא"כ אנחנו בנים לה', וכשנעדר מעולם הזה שהוא דירת עראי, אז אדרבה יש לנו ישיבת קבע למעלה אצל אבינו שבשמים, על כן אסור להרבות באבילות ולעשות מעשים הללו:
9
י׳נחזור לענין, כי האדם העובד הוא בעצמו הקרבן כמו שכתוב (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם. ועוד יש בזה סוד, כי מזדמן שנקרב אפילו למטה האדם, דהיינו בסוד הגלגול אדם ובהמה תושיע ה'. על כן אפילו באכילת חולין בשר תאוה נצטווינו בשחיטה ובאזהרה גדולה בלי פגימה, כי אז היא נבילה ואז נעשית נבלה בישראל, כי מי יודע מה גלגול יש בה. ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה (פסחים עה, א), דהיינו שחיטה בלי פגימה. ואם הבהמה מתה מאיליה, אז נתפשט ונאחז בה כוח הטומאה. אבל כששוחטה בעודה בריאה ויש בבהמה ובחיה ובעוף טהור ניצוץ מהקדושה, אז צאת נפשה בטהרה:
10
י״אוהאוכל אבר מן החי, כאוכל מבשר אחיו כשיש שם גילגול נפש, וזה סוד (דברים יב, כג) לא תאכל הנפש עם הבשר. וכן איסור מאכלות אסורות וסימני בהמה וחיה ועוף הטהורים, הכל מורה על הניצוץ המתפשט בהם, אם הוא מסיטרא דמסאבא, או מסיטרא דקדושה, והארכתי בזה בפרשת שמיני (עי' תורה אור ד"ה ובכל הקרבנות). וישראל כשמתנהגים בקדושה, כתיב עליהם (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי הם בעצמם המשכן, כי כן האדם בג' חלקיו, הראש כנגד קדשי קדשים, והלב כנגד הקודש, ואח"כ מהבטן ואילך נגד חצר הקודש, כמו שהארכתי בפרשת תרומה (תו"א ד"ה וזה לשון רבינו בחיי). וכשאוכל מאכלים שהם מצד הקדושה, אז הם כמו קרבן הנקרבים על גבי המזבח. ועל זה אמרו רז"ל (ברכות נה, א) עכשיו שלחנו של אדם מכפר, כמו שהארכתי במקומו:
11
י״בוענין מצות המועדים וקרבנותיהן, כתבתי עניינם כל אחד במקומו המיוחד לו. ובא הציווי לשמוח ברגלים ולעלות לרגלים, ושלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. ואמרו רז"ל (חגיגה ב, א), כדרך שבא לראות כך בא ליראות, על כן אם ירצה להראות בבית המקדש ששם שוכן הכבוד, צריך שיהיה סור מרע ועשה טוב, ויהיה עבד נאמן לבוראו. כי לולי זה אסור להסתכל באדם רשע (מגילה כח, א), ואיך ירצה להראות לפניו יתברך ומביא עולת ראיה ואז הוא בעצמו קרבן ע"י הקרבן שמקריב:
12
י״גואמר שלש פעמים בשנה יראה, יצחק שהיה עולה תמימה ונאמר בו שלש פעמים יראה בעקידה, אלהים יראה לו (בראשית כב, ח), ה' יראה (שם יד), בהר ה' יראה (שם). כנגד הראשון אמר שלשה פעמים יראה את פני האדון, כי יראה לו שהשה לעולה בני כנגד את פני האדון גזירת מלך היא. כנגד השני אמר שלשה פעמים יראה אל פני האדון ה' אלהי ישראל, כי ה' יראה כנגד את פני האדון אלהי ישראל חפץ לראותם מקובצים במקום אחד. כנגד השלישי אמר יראה את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, דהיינו הר ה'. ובא הרמז בפרשה זו (יב, יג) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, וכן כתיב ביצחק (בראשית כד, ו) השמר לך פן תשיב את בני שמה. וטעם אחד לכלם, כי יצחק עולה תמימה, על כן נאסר לו לילך מארץ ישראל (ב"ר ס"ד, ג):
13
י״דגם כתיב בפרשה זו (יב, ט), השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתיך. הנה יצחק הוא מדת הגבורה, וכן הלוים מצד הגבורה, והם נקראים ג"כ עבודה כמו שכתוב (במדבר יח, כג) ועבד הלוי הוא. והענין, כי אף שבקרבן לא נאמר אלהים או שם אחר רק ה' כמו שנאמר קרבן לה', מכל מקום עבודת הלוים היה סניף לקרבן, ונתונים נתונים הם לאהרן הכהן שהוא איש החסד, וזו הגבורה היא מתוקה מתייחד עם החסד. גם עם העבודה היתה תורה שהיו קורין במעשה בראשית, כן שבט לוי (דברים לג, י) יורו משפטיך ליעקב, ולכן נתן מנת הלוי למען יחזיקו בתורה. הרי נתבארו מצות הנ"ל בשני עמודים שהם תורה ועבודה:
14
ט״ועמוד השלישי גמילות חסדים, ובו נכלל צדקה [ו]בא מצות צדקה בארוכה בפרשה זו, והזהיר במאוד (טו-ח, יא) פתוח תפתח וגו', נתן תתן (שם י), לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (שם ז):
15
ט״זוזה לשון הרקנאט"י, ידוע כי בצדקה תלויות מצות הרבה, כמו שיש באדם אברים שהנשמה תלויה בהם יותר מאיברים אחרים. כי לולי הצדקה, יבא העני לגזול ולגנוב. ויש באיבודה כמה עבירות. וכבר הודעתיך כי עשיית מצוה למטה, היא מעורר כחה ונשמתה ודוגמתה למעלה. והנותן פרוטה לעני, אותה המתנה נקראת צדקה, ואז מתעורר הצדיק להתאחד בצדק ומשים שלום ביניהם. זהו שנאמר (ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום. זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד (הושע י, יב). זרע צדקה וחסד ממש. וזהו (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות. כשבני אדם חוטאים והארץ יבשה, אזי רגלי המלכות יורדות מות, והפוגע ברגלה מת בלי רחמים וחמלה, אוי לאותה שעה. אבל הגורם להתחבר צדיק בצדק, אז באים גשמי הברכה לארץ החיים. נמצא הנותן צדקה לעני למטה, גורם להעשות צדקה למעלה. וזהו סוד וצדקה תציל ממות, אלמלא צדקת החבור שנעשה עם מלכות, כל הפוגע בדינה ימות. זהו (שם טז, יב) כי בצדקה יכון כסא, ושביה בצדקה. בצדקה תכונני (שם נד, יד). זהו סוד שלום בית, והבאת שלום בין אדם לחבירו:
16
י״זזהו (תהלים קו, ג) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. מלת אשרי לא נאמרה רק על אדם הזוכה שעל ידו הספירות מתאחדות בסיבת מעשיו הטובים, ועל כן מלת אשרי היא נאמרת לעולם בחיבור דבר בדבר שומרי משפט, שומר החלק הראוי לקו האמצעי הנקרא משפט שלא יכנס ברשות הטומאה. עושה צדקה בכל עת, כבר רמזתי לך כי חבור צדיק בצדק נקרא צדקה. ובהסתלק הצדקה, אז כנסת ישראל היא דוגמת עני, שנאמר (שם קב, א) תפלה לעני כי יעטוף. וזהו סוד צדקה בכל עת, עד כאן לשונו:
17
י״חגם בכלל הצדקה וגמילות חסדים היא מצות הענקת העבד ושמטת כספים. והענקת העבד מורה על השכר שיתן הש"י לעבדיו הנאמנים והענק יעניק להם. וענין החנינה בהשמיטה בשנת השבע, רומז על עולם שכולו שבת שהוא זמן קיבול השכר. והקב"ה לא יגוש על מה שאנחנו חייבים נגדו, ויתן לנו שכר טוב משלם. וזהו שאמר (דברים טו, י) בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וגו'. הרי נכללו בפרשה זו שלשה עמודים, תורה, עבודה, גמילות חסדים:
18
י״טאכן רובא דרובא וכמעט כולם אינם נוהגים בכל עת ועל הרוב בטלים, כי כל ענייני עבודה לא שייכות רק בזמן הבית. וגם נתינת צדקה פתוח תפתח נתן תתן ניחא למאן דאפשר. ולמאן דלית ליה, לא יוכל ליתן ולחזור וליתן, ונמצא מצות עשה זו בטל אצלו. וכן מעשר שני של דגן תירוש ויצהר ומעשר עני בטלים כשאין לו דגן תירוש ויצהר, וכן כמעט כולם. גם בגוים אין תורה א"כ איך יהי' נשלם האדם שאי אפשר להשלים אלא בתרי"ג מצות ואז מלביש רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו שהם תרי"ג כנודע. על זה הקדים בריש הפרשה ואמר (דברים יא, לב) ושמרתם לעשות את כל החקים והמשפטים אשר אנכי נותן לפניכם היום. וחזר ואמר (שם יב, א) אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות. ועוד שינה בלשון, בפסוק ראשון הקדים השמירה לחקים ומשפטים. ובפסוק שני הקדים החקים והמשפטים להשמירה:
19
כ׳הענין שמירה יש לה ב' פירושים. אחד השמירה של קיום המצות, כמו שנאמר באברהם (בראשית כו, ה) וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי. ב' שמירה לשון המתנה, שממתין מתי יבא הדבר לידו ויקיימנו, כמו (שם לז, יא) ואביו שמר את הדבר. על זה אמר הכתוב ושמרתם לעשות את החקים והמשפטים אשר עדיין אינם בנמצא, אם לא באתה לידך המצוה רק שאתה חושב מתי שתבוא לידי אקיימנה ואתה שומר וממתין עליה ואתה מקיים שאר המצות שבאו לידך. ועל זה נאמר (ברכות ו, א) חישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו כאלו עשאה. ובפסוק אלה החקים והמשפטים הם החקים והמשפטים שהם מוכנים לפניך, אזי תשמרון בשמירה מעולה. וקא מפרש הקרא אח"כ, אלה החקים והמשפטים המוכנים לעשות:
20
כ״אכלל העולה, חישב לעשות ולא עשאה מעלה עליו כאלו עשאה. כי האדם אינו אלא כשכיר יום דבר יום ביומו כל זמן שהוא חי, ולא עליו המלאכה לגמור רק כשהוא עושה תמיד מה שרבו מזמין לו לעשות בו מלאכה. אף כשמת ולא גמר כל מלאכת רבו, מעלה עליו כאלו עשאה, מאחר שחסרון לא היה מצדו:
21
כ״בועל דבר זה חברתי דרוש אחד בילדותי והנני מעתיק אותו וזה נוסחו
22
כ״גאת הברכה אשר תשמעו (דברים יא, כז). יש להקשות בברכה אמר לשון אשר, ובקללה לשון אם. ויש מפרשים שהוא על דרך (אבות ד, ב) שכר מצוה מצוה, והכוונה כשתתחילו לשמוע, תשמעו עוד, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תבא ד) והיה אם שמוע תשמעו. וקשה דהא בקללה נמי כתיב (דברים ח, יט) והיה אם שכוח תשכח (מכילתא בשלח טו, כו):
23
כ״דאמנם יש קצת לחלק להאי גירסא דגרסינן (שבת קד, א) הבא לטהר מסייעין לו, הבא לטמא פותחין לו, כי מדה טובה מרובה שמסייעין לו ממש, והבא לטמא מוצא פתחון. אבל להגורסים פותחין לו קשה. עוד יש להקשות, פתח בלשון יחיד, אמר ראה, ומסיים בלשון רבים לפניהם:
24
כ״העל דרך הפשט, הזכיר בכאן ברכות וקללות, והזכיר בכאן אותנו. והנה שני דברים הללו שוים בענין אחד. דהיינו שבשרשם הם אחדות אחד, רק אח"כ משתלשלים, כי הברכות והקללות משורש אחד יצאו, ולמעלה בשרשם כולם שוים לטובה, רק למטה בהשתלשלותם נעשה רע מצד המקבל והטובות כולם. גם ההשתלשלותם בכונה מכוונת ממנו ומאתו, והרע הנעשה בהשתלשלות זהו מצד הכנת המקבל, על כן נשתלשל כך. ועל דרך זה נוכל לבאר ג"כ הפסוק (איכה ג, לח) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, כלומר כי אם הטובות והרע, כי הטובות כולם מפי עליון, אבל הרעות לא כולן, כי עוז וחדוה במקומו, רק הרע המשתלשל. וכן אנחנו אומה ישראלית נקראים כנסת ישראל, כי אנחנו למעלה שורש אחד חלק ה', ולמטה מתפרדים מצד גופתם. וזהו ראה אנכי, דהיינו מצד שרשכם למעלה אני קורא אתכם בלשון יחיד. וזהו שאמר ראה, אח"כ אמר לפניכם מצדכם מתרבים. וכן הוא אומר לענין ברכה וקללה וק"ל:
25
כ״ועוד קשה, מה שייך לשון נתינה בדבר שאינו נתפס, שאמר נותן ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו:
26
כ״זמדרש ילקוט (רמז תתסג דברים י״א:י״ג), והיה אם שמוע תשמעו אל (כל) מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום (דברים יא, יג), שלא תאמר איני יכול לשמור את כל התורה ולשמור את כל המצות שכתיב בה (איוב יא, ט) ארוכה מארץ מדה. משל למלך שהיה לו בור עמוק מה שאין סוף. אמר לבן ביתו, שכור פועלים ומלא את הבור. שכר פועלים. ומי שהיה טיפש היה הולך ומביט בבור ואמר, אימתי אני ממלא אותו. ומי שהיה פקח היה אומר, מה איכפת לי שכיר יום אני שמח אני שמצאתי לי מלאכה. כך הקב"ה אמר לו מה איכפת לך שכיר יום אתה, עשה יומך עד ירצה כשכיר יומו, עד כאן לשונו. קשה הניחא לר' יוחנן דאתמר בפרק חלק (סנהדרין קיא, א) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק. אמר ריש לקיש, אפילו למי ששייר חק אחד. אמר ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי, אלא אפילו לא עשה אלא חק אחד, עד כאן. וקשה לריש לקיש:
27
כ״חעוד קשה, המשל סותר פשט הקרא, אם שמוע תשמע אל כל מצותי. עוד קשה, יתור לשון אני שמח שמצאתי לי מלאכה. אין לומר דבא לתרץ דלא תימא אין המשל דומה לנמשל, דבבור יכול מה שאין כן בעבודתינו. ועל זה אמר דאין בכך כלום, דאדרבה שמח אני. דעדיין קשה למה תירץ מה שלא הקשה הטיפש, דהא לא צעק אפעולתו, רק צעק דסבר שלא יקבל שכר עד גמירא את הברכה אשר תשמעו (בהפטרה זו) הטו אזניכם:
28
כ״טבפרק קמא דקידושין (מ, ב), וכבר היו רבי טרפון והרבה זקנים מסובין בעלית בית נתזה, ונשאלה שאלה זו לפניהם, תלמוד גדול, או מעשה גדול. נענה רבי טרפון ואמר, מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר, תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. הקושיא מפורסמת אשר נתחבטו בה המפרשים ראשונים ואחרונים, הלא הטעם שמביא סותר למה שהניח, כי מאחר שהתכלית הוא המעשה, וכבר מפורסם שהתכלית מעולה ממה שקודם ממנו. ובביאור המאמר הזה האריך בעל עקידה פרשת משפטים שער מ"ז. ובעקרים מאמר ג' פרק כ"ח, פרקי משה בהקדמת שיר השירים, ואענה גם אני חלקי:
29
ל׳אמת נוכל לתרץ כי מה שאמרו תלמוד מביא לידי מעשה, זה הדבר אין נכנס בסוג תכלית והקודם לו, רק נכנס בסוג סיבה ומסובב, כי התלמוד סיבה, והמעשה מסובב. וכבר מפורסם מעלת הסיבה על המסובב, רצוני לומר כי הוא על דרך (סוכה נב, ב) אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש, כי התורה נקראת תושיה מתשת כח החומרי שבאדם, ואז נתפקח לילך אחר השכל לעבוד את בוראו ולשמור משמרת, וזו תלמוד מביא לידי מעשה ודוק:
30
ל״אאמנם העיקר אצלי הגה"הזה אני כותב לפי ענין המובן בדברי רז"ל, לכאורה במה שאמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, וכדרך שהבינו המפרשים ז"ל. אבל הפשט האמתי בדבריהם, זה כתבתי במסכת שבועות שלי פרק קמא, עיין שם: במה שכתבתי במקום אחר אקושיא רמ"ח איברים כנגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידין כנגד שס"ה לא תעשה, ובתרי"ג מצוות משלימין, איך אפשר להשלים והלא הרבה מהם אין נוהגות בו, כגון מצות כהונה והוא אינו כהן וכיוצא בזה. וכתבתי במקום אחר שהתנא ר"מ תירץ זה במה שאמרו (אבות ו, א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד כו'. והנה לא פירש מה הם הדברים הרבה. אבל הענין הוא, כשעוסק בתורה לשמה דהיינו ללמוד לשמור ולעשות כל מה שאפשר לעשות, אז זוכה לדברים הרבה אף על פי שלא עשאן מצד שהיו נמנעות אצלו, והוא כאלו עשאן. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו, א) חישב לעשות מצוה כו':
31
ל״בתניא בפ' הרואה (ברכות נח, א), בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני. קשה, איך דיבר גאוה ח"ו. אלא הענין הוא שאמר בן זומא שאל יהרהר האדם מאחר שתכלית הבריאה היא בשביל האדם שלא יפסוק מן התורה, א"כ למה ברא רוב העולם שאינן עושין כן. השיב ברוך שבראם לשמשני, כי אלו לא היו בני אדם עוסקין בענייני צרכי עולם הזה, איך אפשר להשלם להיות שלם, כי היו מונעים אותו הטרדות. אלא בראם לשמש, ואז איש השלם יכול להיות שלם בלי מניעה, עיין בהקדמת סדר זרעים להרמב"ם בארוכה בענין אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, עיין שם באורך:
32
ל״געל זה נסמך אחר כך המאמר, הוא היה אומר, כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש, גזז ולבן ונפץ וטוה וארג ואח"כ מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני. ותכלית הענין, כי עץ חיים היא למחזיקים, מאחר שכל אלו משמשים אותי, הנה הם מחזיקים אותי. ובתנחומא (עי' ויק"ר כה, א) עץ חיים לעמלים לא נאמר (משלי ג, יח), אלא למחזיקים כו'. וכן כתוב (דברים לג, יח) שמח זבולן בצאתך כו'. אח"כ סיפר במעלותם, אף על פי שאי אפשר להם לקיים כל התורה, חדא מצד הנמנעות, וחדא מצד הטרדות, מכל מקום ברוך חכם הרזים הבוחן מחשבות וחישב לעשות רק שנמנע או טרוד כאלו עשאה:
33
ל״דועל זה פירש אבא מורי זלה"ה דברי רש"י בפסוק (דברים ג, כו) רב לך, הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון. ודיבור זה אין לו משך מבואר. ופירש ז"ל כן. אמר ליה הקב"ה למשה רבינו ע"ה, מאי דעתך, הלא לא לאכול מפריה, אלא לעשות מצות התלויות בארץ שלא קיימת. ולטעמיך עדיין הרבה מזה שמור לך, כי מצות כהונה לא שייכים בך, וכן יבום וכאלה רבות. אלא מאי אית לך למימר, רב טוב הצפון כו', כן יהיה ג"כ במצות התלויות בארץ. והענין כבר מבואר באריכות בספר קול בוכים בפסוק (איכה ד, טז) פני ה' חלקם, כמו רמ"ח איברים באדם בגוף, כן הנשמה שהוא עיון התורה, וזהו רב טוב אור הגנוז. על כן פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה (ב"ב עה, א), כי משה קיבל תורה ויראה מילתא זוטרתי גביה. קיים כל רמ"ח ברוחניות המחשבה וההשגה, ובתוכם מצות התלויות בארץ. ויהושע מרא דעובדא דארץ ישראל בפועל, והם כדמות חמה ולבנה. וכן כתוב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור וגו':
34
ל״הומתחלה אקדים, בשביל התורה נברא אדם. והנה התורה אחת, כי אף גשמיותיה בבחינת מעשיה היו ראוים להיותם רוחני, כמו שכתב הפרדס בשער הנשמה, איך היה עסק אדם הראשון וקיום המצות בגן עדן, וכן יהיה לעתיד. ועל זה אמרו חכמינו ז"ל (ברכות סד, א) תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כו'. וזהו (אבות ד, ב) שכר מצוה, מצוה. רצה לומר, שיזכה למצוה דעולם הבא הרוחניית, וכן נברא האדם להיות כולו שכלי אף בגופו. ועל כן נקרא אדם ולא איש ולא גבר כמ"ש, כי איש יתרבה לומר אישים, וכן גבר גברין, אבל מן אדם לא יאמר אדמים, מורה על האחדות:
35
ל״ווהנה תחלת הבריאה בכח התורה יהי אור, ונגנז האור הגדול כי צפה הקב"ה ברשעים, ונבראו שני המאורות הגדולים חמה ולבנה שוים נבראו, וצפה ג"כ הקב"ה וראה כי יתמעט האדם דהיינו שגופו יעשה חומריי ומעשי התורה יתגשמו, ומה שהיה מתחלה שוה גוף ונשמה בבחינת שני מאורות, עתה נתמעט אור האחד. כן ענין אור חמה ולבנה, הלבנה היא בעצמה חשיכה, רק מה שמקבלת מהחמה והיא כלי. כן המעשים גשמיים, רק הכוונה בהם מצד התורה וסודותיה מאירים, והמה כלים לקבל האורה. וזהו (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, התורה עצם האור, וכן אור החמההגה"הוזהו המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. המשכילים, היינו השגה בתורה. חמה, זוהר הרקיע, כי החמה אור. וכוכבים לעולם ועד, הם המלכות, כי הקב"ה הרבה צבאיה והם הכוכבים, ובה תלויים המצדיקים דהיינו מעשה:. והמצוה היא הנר, דהיינו הכלי המקבל הארה כמו הלבנה. וכן ידוע לחכמי האמת תורה ומצוה תפאר"ת ומלכו"ת שהם נקראים חמה ולבנה. והאדם היה מתחלה שני מאורות גדולים שוים, ועתה נתמעט החיצון ועשה פנימים, כי מה שהיה אז גשמיות התורה זהו עתה השגתינו, והמעשים הוא גשמי ממש אינם שוים, רק תלמוד גדול, וכמו שאמרו (סוכה כח, א), דבר גדול, מעשה מרכבה סודות התורה. דבר קטן, הויות דאביי ורבא, רצו לומר מעשים ומצות. ומשה קרן אור פניו כמו אדם מקודם שחטא, והוא תורה אור, על כן פניו פני חמה. ובההשגה ולימוד הי' מקיים כל רמ"ח מצות עשה ברוחניות, ויהושע מריה דעובדא פני לבנה. ואפשר דעל זה רומז נוסח (ברכות יוצר אור שחרית לשבת) קרא לשמש ויזרח אור, ורומז על משה רבינו עליו השלום שלא יוכלו ישראל לסבול אותו, ויקרא אליו ה' מן ההר כי הוא המאור הגדול, ראה הקדוש ברוך הוא כך ותיקן צורת הלבנה, כי משה מסר ליהושע ויהושע לזקנים כו':
36
ל״זוהואיל ואתא לידן ענין שני המאורות ומיעוט הלבנה, אפרש המאמר התמוה בפרק אלו טרפות (חולין ס, ב) אשר נתחבטו בו כל המעיינים ובפרט חכמי האמת, ואני לא באתי אלא לפרש כפי פשוטו. חמה ולבנה ממש, רק לעומתם תלמוד ומעשה והא בהא תליא. וזה נוסח המאמר. רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב (בראשית א, טז) ויעש אלהים שני המאורות הגדולים, וכתיב (שם) את המאור הגדול ואת המאור הקטון. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. אמר, לכי ומעטי עצמך. אמרה לפניו, רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי. אמר לה, לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה, מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני. אמר לה, זיל לימני בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה, יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופתא, דכתיב (שם יד) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. זיל ליקרו צדיקי בשמיך, יעקב הקטן (עמוס ז), שמואל הקטן (ש"א יז, יד) דוד הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח:
37
ל״חגוף המאמר בכלל תמוה. עוד קשה, וכי בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי, וקשה אלא מאי, הלא על כרחך אחד מוכרח להתמעט, ומאי חזית דדמך סומק טפי:
38
ל״טועל דרך הפשט, כך אמרה, למה אמעט את עצמי תניח אותי במקומי והחמה עלה תעלה, קרוב לענין זה שכתבתי במקום אחר על פסוק (עי' דברים כח, מב) הגר שבך יעלה מעלה מעלה וגו':
39
מ׳עוד קשה, נראה המאמר שדבריה נשארים אחרונים כאלו כביכול היא נצחה, רק שאחר נצחונה התחיל הקב"ה לפייסה ממקום אחר וחלילה:
40
מ״אעוד קשה, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן, למה חשיב שמואל שהוא תנא באמצע. ויש מפרשים שרוצה לומר שמואל הנביא, ונקרא קטן כמו שנאמר (ש"א ב, יט) ומעיל קטן תעשה לו אמו ודוחק. ויש מפרשים, דוד הקטן רומז למשיח כי הוא בר נפלי (סנהדרין צו, ב), ועליו כתיב (עמוס ט, יא) סכת דוד הנופלת. אבל קשה לפי זה מאי טעמא לא חשיב ג"כ דוד המלך, דהא כתיב בדברי הימים (ש"א יז, יד) ודוד הוא הקטן:
41
מ״בכלל המאמר, מאורות שוים ואור אחד נתמעט, לעומת כי צפה הקדוש ברוך הוא המיעוט של אדם מצד המעשה כדפירשתי לעיל, וע"כ קורא בזה המאמר ללבנה בשם ירח, כי קודם המיעוט. וכן לעתיד (ישעיה ל, כו) אור הלבנה כאור החמה, אזי נקראת לבנה כי שם זה אין מתרבה כמו שם אדם ושם שמש. אבל ירח מתרבה לומר ירחים, כמאמרה אפשר לשתי מלכים שישתמשו בכתר אחד. וזה הלשון בתמיה, ולא אמרה בהדיא אי אפשר לב' מלכים כו', כי רמז רמזה וגילתה כוונתה כי טוב הוא שיהיה מעשה עדיף, כי בהתגבר תמיד המעשה הטוב הפועל מצד הגוף שנעשה חומרי עתה, אזי יזדכך עד שלבסוף עלה יעלה ויחזור לקדמותו להיות הב' מלכים שוים שניהם מאורות הגדולים, על כן עדיף להיות מעשיו מרובין מחכמתו:
42
מ״גהשיב הקדוש ברוך הוא ורמז, אדרבה היא הנותנת, תלמוד גדול מצד הטעם שכתבתי למעלה, כי המעשה אי אפשר לו שישלים עתה בפועל, ועל ידי התלמוד זוכה לדברים הרבה. וזה לכי ומעטי את עצמך, רצה לומר תראה בעצמך שהוא חלק המעשה שהוא ממועט, ואי אפשר להיות מקוים מצד הפעולה כדפירשתי לעיל:
43
מ״דהלבנה לא הבינה דברי הקדוש ברוך הוא ואמרה לפניו, בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון, דקדקה והוסיפה בדבריה תיבת לפניך, כי היא עתה מפרשת שמתחלה לא היו דבריה כפשטן רק רמז רמזה כדלעיל. ואלו היתה מדברת עם נברא המבדיל, היתה אומרת לא הבנת והיתה מפרשת דבריה הראשונים. אבל דברה עם הבורא יתברך, הלא לפניך הכל גלוי וידוע ואתה מבין מה שהיה בלבי. ובשביל שאמרתי לפניך דבר הגון איני מבין מה השבתני, ואיך אמעט את עצמי:
44
מ״ההשיב הקדוש ברוך הוא ועשה פירוש לדבריו הראשונים יתברך, ואמר לכי ומשול ביום ובלילה, כלומר הכי קאמינא לך, מצד התלמוד יש לך ממשלה אף בגבול שאינו שלך, דהיינו לזכות בדברים הרבה שלא נעשים, ונרמז גם כן במאמר הזה כי מעשה המצות יש נוהגות ביום ובלילה, ויש נוהגות ביום ולא בלילה, ויש בלילה ולא ביום, והם נופלים תחת הזמן כמו מצות עשה שהזמן גרמא, וידוע שהזמן עובר אינו נצחי בגוף, אבל התורה מצד הנשמה הגבוה למעלה מהזמן אין עת להיות נפסק ממנה, על כן היא מקפת וכוללת הכל ודו"ק, כך היא כוונת הקב"ה:
45
מ״והלבנה לא הבינה דברי הקב"ה, אף שהבינה שהקדוש ברוך הוא מפרש דבריו הראשונים, אבל היא הבינה הדברים על דרך וענין אחר, והיא כך סברה עתה שאומר הקב"ה לכי ומשול כו', פירושו הוא דמפרש מה שאמר לכי ומעטי כו', דהכי קאמר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה כדרך שפירשתי למעלה בפירוש הראשון שמביאו לידי השכלה להכיר בוראו ולשמור מצותיו. וזהו לכי ומעטי את עצמך, שיהיה החומרי והגופני ממועט ויתרבה ההשכלה. וזהו שפי' לכי ומשול יום ולילה, שיאיר בך האור ותתדבק בההארה כך הבינה:
46
מ״זועל זה השיבה שרגא בטיהרא מאי מהני, טיהרא בחינת האור, שרגא בחינת הכלי המקבל ההארה, רק האור כשהוא בעוצם ובחוזק נקרא טיהרא, והכלי בהכנתו העצומה נקרא שרגא, וכוונתה בזה היה, אף כשיתמעט חומריות הגוף לא יהיה רק שיהיה שרגא בטיהרא אבל לא שישוב לקדמותו להיותן שני מאורות גדולים, ואין זה כי אם בקיום המעשה אז יזדכך. ומשא"כ עתה בהתשת החומרי אינו בעצם, רק ההכנה גדולה לאור:
47
מ״חהשיב לה הקב"ה, זיל לימנו בך ימים ושנים, גילה לה שלא הבינה אותו יתברך בשעה שעשה לה פירוש, וגילה לה שלא הבינה אותו בדבריו הראשונים, ועתה גילה לה במאמר הזה כוונתו לימנו בך ימים ושנים. עיין בדרוש האחרון מדרשות ר"י פדואה בדרוש כד דמיך רבי בון כו' בענין פסוק (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות וגו'. והכוונה, כי הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, ומשלם לו כאלו חיה ע' שנים הקצובים לאדם וקיים כל מצותיה. וזהו ענין תלמוד גדול שנחשב כעושה מעשה מאחר שעוסק לשמה כדפירשתי. אז הבינה הלבנה דברי ה':
48
מ״טהשיבה יומא נמי אי אפשר, דגם בענין לימוד התורה והשגתה אי אפשר בחיים חיותו לירד להתכלית להבין כל סודות המצוה, וכוונתה בשאלה זו היתה על דרך שכתב הרא"ש בתשובה והביאו טור אורח חיים סימן נ"ט כשאדם קורא הברכה בפיו אז יוצא אף אם קורא מקצתה בלא כוונה, משא"כ כששומע מהש"ץ. כן הקשה לשאול הלבנה, וסברה איך יועיל הלימוד ויזכה כאלו עשה המעשה מאחר שהלימוד בעצמו אינו בגמר כוונה:
49
נ׳השיב הקדוש ברוך הוא על זה, לקרוא הצדיקים על שמך, יעקב הקטן כו' וחשיב ג' אלה נקרא יעקב הקטן, מכלל דאיכא גדול, וזהו בחינת בני בכורי ישראל ואלו מתחברים יחד. שמואל הקטן, מכלל דאיכא גדול, וזהו שמואל הרמתי ואלו מתחברים יחד, כדאיתא בגמרא שאמרו על שמואל הקטן (סנהדרין יא, א) ראוי שתשרה שכינה עליו כמשה רבינו ע"ה, ושמואל שקול כמשה (ר"ה כה, ב). דוד הקטן, מכלל דאיכא דוד הגדול, וזהו משיח וירד מים עד ים ודוד שמו. והענין קטן וגדול מתעצמים בצירוף מחשבה למעשה. משא"כ דיבור התורה שיעלה לרצון, אף כי אין יורד לסוף כוונתה. נמצא דברי הקדוש ברוך הוא אחרונים שהיה יתברך משיב נכונה על כל דבריה, רק על כל זאת היתה מצטערת ולא מיתבה בדעתה אף כי אין הדין עמה, והוא יתברך רוצה בטובת נבראיו מייתב דעתה, ואמר הביאו עלי כפרה כו':
50
נ״אהענין, שעיר של ראש חודש הוא כדמיון שעיר לעזאזל, עיין באורך ברקנאט"י פרשת בא בפסוק (שמות יב, ב) החודש הזה לכם שייך כאן, עיין שם. והנה בצד המיעוט מצד חטא אדם שנתעורר כח החצוני המקטרג וגרם שנמשך ההשפעה לחצונים מכח קטרוגו, ודבר זה כביכול גורם לו פגם בכל צרתם לו צר, ובהקרבת השעיר שהוא כח הקליפה בהקרבתו אותו לה' אז הקליפה מתמתקת ונכנסת לקדושה ואז הוא כפרה לה'. כי ענין כפרה הוא קינוח כמו שאמר רש"י אפסוק (בראשית לב, כא) אכפרה פניו, ונתקנח הפגם ולה' הישועה כביכול, ובכל ראש חודש חידוש לבנה נעשה כך, עד שיתמעט הקליפה לגמרי ויהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו) ומלאה הארץ דעה (שם יא, ט), רצה לומר אף החומריות וארציית שבאדם יזדכך ויחזור להיות שני מאורות גדולים שוים:
51
נ״בוהנה סוד עזאזל וכן שעיר הזה חלק הקליפה דבר זה אינו מובן חס ושלום מביאים הקרבן להם. אבל באמת הקרבן לה' כדפי', על כן הוצרך הכתוב לפרש ולכתוב בו לה'. וזהו (תפלת מוסף לר"ח) ראשי חדשים זמן כפרה [כו'] ותשועת נפשם מיד שונא וכו' כו', מיד שונא הזה. ואז מזבח חדש שהוא למעלה בסוד הלבנה, וגם מצדינו להיותינו נקרבים על גבי מזבח העליון ומיכאל כהן גדול. כך נראה לעניות דעתי פירוש המאמר על כלל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה:
52
נ״גועל ענין זה יתבאר בפרק חלק (סנהדרין צט, ב), אמר רבי אלעזר, אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה, ז) אדם לעמל יולד. ואיני יודע לאיזה עמל, אם לעמל פה, או לעמל מלאכה. כשהוא אומר (משלי טז, כו) כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא, עד כאן:
53
נ״דויש להקשות קיצור מיד שאמר ואיני יודע לאיזה עמל, לעמל פה או לעמל מלאכה, לימא כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה כו'. ואין להקשות קיצור יותר לימא מיד אדם לעמל תורה, שנאמר (יהושע א, ח) לא ימוש וגו'. זה אינו כלום, דאיך מוכח בפסוק לא ימוש שבעבור זה נברא, שמא לא ימוש אינו אלא לאזהרה למדה טובה, ומנלן שבלאו הכי לא היה נברא. על כן צריך להביא הפסוק אדם לעמל יולד. אבל הבאת זה הפסוק כי אכף מיותר, רק יביא הפסוק לא ימוש, וא"כ על כרחך עמל פירושו עמל תורה, דאי לעמל מלאכה היאך סתר וציוה לא ימוש:
54
נ״האלא גם בעל המאמר פשוט לו שנברא עבור קבלת עול מלכות שמים, רק מסופק אם תלמוד גדול וזה עמל פה, או מעשה גדול שהוא עמל מלאכה. על זה הביא פסוק כי אכף וגו'. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה, רצה לומר איזה בחינה מהתלמוד עדיף, אם הלימוד של הדינים וטעמיהן וסודן וזהו עמל תורה כי נקראת תורה על שם שתורה הדרך אשר ילכו בה כמו שכתב המזרחי ריש ספרו, או עמל שיחה שבתורה שרומז בנסתרות לסודות עמוקות גבוהות, אחות לוטן תמנע (בראשית לו, כב), שקול כשמע ישראל (דברים ו, ד). ואמר לעמל תורה שהוא מביא לידי מעשה, דכתיב (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה מפיך, ונלמד בגזירה שוה מפיך, בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד):
55
נ״וועל זה יתפרשו המאמרים, ומתחילה אפרש פלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא, א). כי אי אפשר כפשוטן לומר דפערה פיה לבלי חק אפילו מי ששמר כל התורה ולא עבר אלא חק אחד, דהא זכיותיו מרובין. וגם אי אפשר לומר דיהא בן עולם הבא אם שמר חק אחד ועבר על כל התורה. אלא הענין הוא כך, צריך האדם לעשות מוסכם לשמור כל התורה, ואם עשה כן והיו נמנעות שלא היה יכול לקיים אפילו לא קיים בפועל אלא דבר אחד הוא בן עולם הבא, מאחר שנאנס על מה שלא קיים, ומזה איירי ר' יוחנן. וריש לקיש מיירי מי שקיים כל התורה כולה רק במצוה אחת הוא כפר ביד רמה אז פערה פיה לבלי חק, כי מורד הוא במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ור' יוחנן וריש לקיש מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומה שאמר ר' יוחנן לא ניחא למרייהו כו' הלשון מדוקדק במאוד. אמר ענין שלך אמת הוא מי שבועט ביד רמה עונשו מרובה אבל לא ניחא לפרש הפסוק עליו מאחר שזה מיעוט כבוד הבורא שיבעט האדם. וזה לא ניחא למרייהו, על כן אינני מפרש על זה כי אטו ברשיעי עסקינן:
56
נ״זואז מתורץ הקושיא שהקשיתי במאמר הראשון (יל"ש רמז תתס"ג דברים יא). הלא לריש לקיש עדיין יכול לומר איני יכול לשמור כל התורה כולה. דריש לקיש יכול דהיינו מצד ההבנה והמחשבה. ועל זה רומז המשל שהביא ממילוי בור, והבור רומז להאדם כמו שכתוב (קה"ר יב, א) בורך בארך בוראך. וכשהוא רק מהמצות, והבור רק אין בו מים אבל יש נחשים ועקרבים שהם הקליפות מחמת העבירות. וכשהיא מלאה כל טוב, אזי הוא בור סיד שאינו מאבד טיפה, כלומר אע"פ שנתגדל מטיפה סרוחה כשמזדכך חומרו אין הטיפה אבודה. הטיפש אינו מבין שתלוי במחשבה והבנה רק דוקא בפועל, על כן אמר אימתי אמלא כו', וענין המילוי הוא השלמת רמ"ח איבריו. ובאה התשובה על דרך ולטעמיך, וזה"ש שכיר יום אני, ויום רומז למצות לא תעשה כמו שאמרו רז"ל (מכות כג, ב) שס"ה לא תעשה כנגד ימות החמה, ואמר ולטעמיך שאין מועיל אלא מה שהאדם עושה בפועל, א"כ למה יקבל שכר על מצות לא תעשה, הרי הוא בשב ואל תעשה. אלא מאי אית לך למימר הואיל ושמח אני, כלומר ששמח על ציווי הש"י ומקיים הלא תעשיין בשביל ציווי הבורא ולא משום שאי אפשי בם, ועל זו המחשבה טובה מקבל שכר ונחשב למעשה כמו שכתוב (תהלים קיט, ג) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כלומר כשמניח לא תעשה הוא כאלו הלך בדרכיו לעשות מעשה טוב, כן הוא גם כן לענין קיום העשיין, חישב לעשות כאלו עשאם. וזהו שנאמר (דברים יא, כז) את הברכה אשר תשמעו, מיד שתעשה מוסכם לשמוע ללמוד על מנת לעשות ונאנס, הוא כאלו נעשה:
57
נ״חוכן יתבאר המאמר הטו אזניכם וגו' שמעו ותחי נפשכם, על דרך שפירשתי (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים. שאף שלא חיה, מעלין עליו כאלו חיה וקיים. כשאדם נופל מהגג כו', כן אדם קדמאה נפל מאגרא רמא לבירא עמיקתא ונתגרש וכל גופו לוקה. והתחיל התיקון נעשה, ורומז בבריאתו (בראשית א, כו) ויאמר אלקים נעשה אדם, הרופא רפואת הנפש, ואוזן ששמעה בהר סיני כשישמע אז יבא לידי מעשה ויתוקנו רמ"ח איבריו שהם רמ"ח מצות עשה. גם יורמז הנ"ל בפרשה זו, הנה האדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים נגד תרי"ג מצות, על כן האדם בדמותו וצלמו כולל המרכבה:
58
נ״טוזוהי סיבה שהאדם בעשותו מצוה נעשית ונברא מהמצוה מלאך מליץ, ועל זה כתיב (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, ורומז לבחינת ר' יוחנן אפילו לא שמר אלא חק אחד והלך לפניך צדקך. על כן נקראת המצוה ברכה, ומהעבירה נעשית קללה דהיינו מלאך משחית אשר עליו נאמר (ש"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך. ועיין במדרש שמואל (אבות ג, א) בואין אתה בא לידי עבירה. ועל כן אמר בלשון יחיד, רצה לומר ראה תראה את עצמך דמותך וצלמך, וכן כתוב (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה, והנני נותן לפניכם ממש:
59
ס׳ואמר היום ברכה וקללה, על דרך היום לעשותם המתהוים ברשות מלאך טוב או רע. את הברכה אשר תשמעו, רצה לומר תזכו לכלל קיום תרי"ג אשר תשמעו כמ"ש (ישעיה נה, ג) הטו אזניכם ולכו שמעו אלי כו'. ואז חשב לעשות מצוה כאלו עשאה כדפירשתי לעיל. והקללה, אין המחשבה מצטרפת אלא דוקא כשלא תשמעו וגם וסרתם מן הדרך. ואין להקשות הלא זה הפסוק מיירי מעבודה זרה כמ"ש (דברים יא, כב) ללכת אחרי אלהים אחרים, ובעבודה זרה אמרו רז"ל (קדושין מ, א) הקב"ה מצרף מחשבה רעה, רצה לומר דלא כתיב והלכתם, רק ללכת כתיב, שזהו שאר עבירות שהם סיבה מעבירה לעבירה עד עבודה זרה, כמו שאמרו ז"ל (שבת קח, ב) לא יהיה בך אל זר, זה היצה"ר, היום אומר לו עשה כך, ולמחר כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, וזהו ללכת. ובשאר עבירות אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה:
60
ס״אוהיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה (דברים יא, כט). מדבר בתחתונים הרומז לעליונים לעומתם, והארץ היא כמשמעה לאחר מותו שעליה רומז התנא (אבות ו, ד) ועל הארץ תישן שיזדכך תמיד בה, ומשם לארץ חפץ ואז יבוא לרשת נחלת אביו הראשון קודם שחטא. והנה כמו שלמטה היום לעשותם ברכה וקללה הר גריזים והר עיבל, כן לעומתם למעלה יש שני הרים. ההר הטוב, מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו (תהלים כד, ג). והר שעיר הוא הרי נשף חושך וצלמות הנמשך מיצה"ר שנמשל לצדיקים כהר ולרשעים כשערה (סוכה נב, א), וזהו הר שעיר. והנה האדם היה נכרת מהר ה', לולי המליצים שנבראו מצד מעשים הטובים אשר הקב"ה שומע לקולם הקול קול יעקב והידים ידי עשו, כמ"ש מדרש שמואל ואין אתה בא לידי עבירה וק"ל. וזהו שנאמר (תהלים לא, כג) ואני אמרתי בחפזי נגרזתי. אכן שמעת קול תחנוני הוא הקול מהמליץ המתחנן, ואף שם יש כריתה והבדל בין צדיק לצדיק כל אחד מחיצה לעצמו, וזה נכוה מפני חופתו של זה כמו שאמרו רז"ל (ב"ר כא, ב). וזהו לגוזר ים סוף לגזרים, כל שבט ושבט לעצמו, והים סוף כמו הירדן דלקמן. על כן נקרא הר ה' הר גריזים (ונתת את הברכה מלאך המליץ), והר שעיר שהוא הרי נשף נקרא עיבל בהתחלף עי"ן באל"ף באח"הע, הוא לשון אבילות. וכתב בעי"ן להיות ג"כ מלשון (איכה ב, א) איכה יעיב שהוא החושך, ואז מרומז חושך וצלמות:
61
ס״בהלא המה בעבר הירדן (דברים יא, ל). עיין בהיכלות (זח"ב רמז, א) מטבילות הנשמות בהר דינור וקצתם נטבעים שם. (ועיין באיכה רבתי (עי' בר"ר עח, א) בפסוק (איכה ג, כב) חסדי ה' וגו', א"ל ומה עסקי' דנהר דינור א"ל כהדין ירדנא כו'). ואבנים שיש בהם כדמות מים מים, זו היא גם יהושע התרה לישראל בעודם בירדן שיקיימו, ואם לאו מים באים ושוטפות אתכם (סוטה לד, א):
62
ס״גוהנה דיבר בכאן מברכה וקללה ונתן גבול ומקום לשתיהם, והתחיל ביסורין ומסיים בשלוה, אחרי דרך מבוא השמש (דברים יא, ל), על דרך (קהלת יב, ב) עד שלא תחשך השמש. בארץ הכנעני היושב בערבה, הכנעני הוא מלך ערד שפירשתי במקום אחר, הוא היצר הרע, כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב, ח), והוא כערער בערבה, משא"כ המצות עושה פרי וזוכה לעץ החיים עץ שתול על פלגי מים העליונים, אילן יש לו להקב"ה כו' (כתובות קיא, ב), אבל אילני סרק והיוצא בו חלק העושים רע. מול הגלגל, הוא גילגול החוזר בעולם, ורומז לעונש הגלגול הנודע. וכשהוא מצד החסד הוא גלגול מלא בגמטריא חסד, וכשהוא חסד, כלומר מצד העונש הוא גלגל החוזר והוא מול לשון ממולי קרוב להכרית. אצל אלוני מורה, הוא שכם מקום המוכן לפורענות, ויט שכמו לסבול. ושם, מורה כי משם תצא הוראה, רצה לומר על דרך שכתב מדרש שמואל על הא דתנן (אבות ג, א) ליתן דין וחשבון, למה הקדים דין לחשבון עיין שם:
63
ס״דואח"כ התחיל שנית (דברים יא, לא), כי אתם עוברים את הירדן, אז מדבר מצד כת הברכה האוחזים בתורה ובמצותיה, על כן אמר (שם) לבוא לרשת את הארץ אשר ה' אלהיכם נותן לכם, ולא אמר כדלעיל (שם ל, טז) אשר אתה בא שמה, כי הקדוש ברוך הוא עוזר כמו שאמרו רז"ל (קדושין ל, ב) יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו כו':
64
ס״הושמרתם לעשות את כל החקים שמה ועבדתם את ה' באמת ובתמים מצוה רוחניות כמו שאמר לעיל שכר מצוה מצוה הפסוק מפרש זה אח"כ. ואמר (דברים יב, א) אלה החקים וגומר, רצה לומר איך שייך שם חקים, והלא אינו עולם המעשה. תירץ ואמר, אבד תאבדון את כל המקומות, ומקומו של עולם יתברך הוא אלהי ישראל, אלה המקומות הם שרים שלמעלה והם אשר ממנו נמשך עץ של אדם הראשון על ההרים הרמים והם תחת כל עץ רענן הוא עץ הדעת טוב ורע המסתופף, ובשרשם נוגעים שם בשרשם משתרשים בקדושה, ובצדיקים כתיב (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים. ויותר מהמה, כי היו יהיו לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת כמו שאמר רש"י אפסוק (במדבר כג, כג) כעת יאמר ליעקב וגו':
65
ס״וונתצתם את מזבחותם (דברים יב, ג), כי מזבח חדש בציון תכין ששם נקרבות נשמותיהן של צדיקים. לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר (שם יב, ח), רצה לומר היום עולם הבחירה. אבל בבואנו שמה, הנחלה והמנוחה משאור שבעיסה ושעבוד מלכיות. וזהו מכל אויביכם, האויב בין צלעיו:
66
ס״זוישבתם בטח, התעוררות מוסר המקיים (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא כמו שאמר הזוהר, וחושב כן בקבלת היחוד למסור נפשו וגופו בשביל ה', וכל שכן ממונו, וכן בכל מצוה ועבירה שבאה לידו מקדש השם, הוא קרבן, גם אם חישב לעשות כן למסור נפשו ומקבל עליו, נחשב כאלו היה בפועל. וכתב האלהי האר"י, ובתנאי שלא יהיה בו שום מום, דהיינו שמץ עבירה, כי מום בו לא ירצה. ויהיה עולה תמימה כיצחק אבינו (הג"ה, הסוד הוא עולה בסוד אליך ה' נפשי אשא אף שנשאר תמים חי) שחשוב כאלו נשחט ונשרף, מאחר שמסר עצמו, והוא תמים בלי מום ראוי לקרבן. על כן נרמז בפרשה זו עולת יצחק. אמר (שם יב, יג), השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. וכן ביצחק כתיב (בראשית כד, ו) השמר לך פן תשיב את בני שמה. ופירשו רז"ל (בר"ר סד, ג) כי הוא עולה תמימה. יהי רצון שנזכה אנן למדריגה זו אמן וכן יהי רצון:
67