שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ספר ויקרא, דרך חיים, קדושיםShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Sefer Vayikra, Derekh Chayim, Kedoshim

א׳כל הפרשה כולה קדושה ומדברת ממצות המעשיות וממדת תרומיות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. והנה לחיבת הפרשה ומצותיה ללמד חכמה ומוסר, אעתיק עם הגהו"ת טעם המצות מהרב ר' מנחם הבבלי כמו שכתב במצות עשה של פרשה זו, ובמצות לא תעשה שבפרשה זו:

ב׳במצות עשה כתב סי' צ"ג וזה לשונו, לשרוף הנותר שנאמר (ויקרא יט, ו) והנותר ממנו באש תשרופו. טעם מצוה זו, בהיות בשר קדשים חלק גבוה, וטבע הבשר לבא לידי ביזוי ע"י שהייה, לפיכך ישרף. ולפי שכל יום יש לו מלאך מיוחד הפועל בו, אין להותיר מזה על זה שנראה כמזמינו על השיריים ועל הנותר, דומיא דאין יום טוב מכין לחבירו, לפיכך אין להשאיר לחבירו תשורת יומו שכבר זכה בו אחר, אלא הנותר ממנו באש תשרופו:

ג׳להניח פאה בשדה לעניים, להניח לקט להניח עוללות, להניח פרט, שנאמר (ויקרא כג, כב-כג) ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור, ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט. טעמי מצות אלו, לפני שהעני עיניו תלויה לשמים ומתקוטט עם בוראו, לכך באו ארבעה מצות הללו להטיל שלום בין העני לבוראו, משום דשייכי בפת ויין שהם עיקר מזונו של אדם, חייבתו התורה, לפי שעיני עני תמיד לקרא תגר על העשיר בדמע ונענש. ולפי שהאדם כשהולך לקצור שדהו ולבצור כרמו משתרר בנחלתו שהנחלה היא מטכסיסי המלוכה, ציונו באלו המצות להורות שעם היות שהנחלות שלו יש לו אדון ושולטן עליו:

ד׳לא תעולל, לא תסיר העוללות (הג"ה, כמו ודשנו את המזבח, הסרת הדשן), הניחם לעולל ויונק ולא תאמר שהוצאת ריבוי הפירות תלוי בעבודת השדה והכרם, כמו (איכה א, כב) ועולל למו, אלא בברכתי שקיימת מצותי. לכן לא תבקש לך סיבה ועילה אחרת, רק בתת ממונך גופך לנפשך שהיא הצדקה לעניים:

ה׳פאה, מקום מסומן. לקט, כיון שנפל מידו פקע זכותו ויצא לרשות אחרים. העוללות, לעוללים, והגרוענים לעניים. פרט, כיון שנפרטו נפרדו ממנו ונפלה ביד העניים, שעיניהם תלויות לעשירים שירחמו עליהם. והברכה של הכרם והשדה לא תגלה (הג"ה, והעולל לשון עלול, שהוא מקום מגולה), שהברכה שורה בדבר הסמוי מן העין (תענית ח, ב), לפיכך פאה ולקט ועוללות ופרט לעני ולגר תעזוב אותם:

ו׳להשוות בין בעלי דינין, שנאמר (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט את עמיתך. טעם מצוה זו, לפי שהעולם קיים על הדין, לכך יהיה בשוה שלא יסתתמו טענותיו ויפסיד זכותו. ואמר בצדק (הג"ה, בית הדין הם במזל צדק, צדקה גדולה אתה עושה עמו שאתה מצילו מלגזול את חבירו) תשפוט [את] עמיתך בתורה ובמצות, דכתיב (ש"ב ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה. משפט, שהיה מחייב את החייב, ואם אין לו לפרוע היה פורע דוד המלך ע"ה מממונו (סנהדרין ו, ב), והיינו בצדק תשפוט את עמיתך:

ז׳להוכיח החוטא, שנאמר (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך. טעם מצוה זו פשוטה, כיון שאתה ערב פרעון רצה מזה גובה רצה מזה גובה, צריך אתה להוכיחו פן תלכד בעונו. ותשא ק"ו בעצמך, איך אני מוכיחו וזהו העבירה בידי. נמצא שהמוכיח לחבירו מוכיח גם כן לעצמו. מריבויא דאת, אפילו מאה פעמים הוכח תוכיח את עמיתך:

ח׳לאהוב כל אחד מישראל, שנאמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך. טעם מצוה זו, כדי שתהא אהבה וריעות בעם קדוש, כיון שהם גוף אחד ונפש אחד, כל הנפש הבאה ליעקב (בראשית מו, כו). ואם תאמר, איך אפשר לאהוב המזיק לי באהבה כמוך. ותירץ, שפעמים רבות יקרה שהאדם בעצמו ישבר ידו (הג"ה, כך למדתי מירושלמי) או יסמא עינו, ולא רצה לעשות, אלא שהעון גרם לכך, ג"כ היזק חביריך רעך כמוך:

ט׳להיות נטע רבעי קודש, שנאמר (ויקרא יט, כד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש (הג"ה, התינוק בג' שנים הוא ערל שפתים, בד' אביו מקדשו לשמים, שמוליכו לבית הספר קדש הילולים הבל שאין בו חטא. משם ואילך להוסיף לכם תבואתו בתורה במשנה, עד כאן). טעם מצוה זו, לפי שכל שלשה שנים הראשונים הטומאה קשורה באילן ועושים בו כשפים, וברביעית סרה מעליו הטומאה, שהערל טמא הוא, וחל עליו הקדושה והטהרה. הלולים, לשון משתה. שסרה אותו הכח המזיק וחזי לברכה, זהו שאמר יהיו כל פריו קודש הלולים לה':

י׳לירא מן המקדש, שנאמר (ויקרא יט, ל) ומקדשי תיראו. טעם מצוה זו, שכאשר יירא ויחרד מן המקדש לכבוד השוכן שם, נעמיד בנפשנו שם מקום הפחד והאימה, יתרכך הלב בבואנו שם להתפלל ולהקריב קרבנות, מצד קדושתו וגדולתו ורוממתו. ועתה בעונותינו בית הכנסת נקרא מקדש מעט, לכך וממקדשי תיראו^הגה"הרמז נפלא למה שאמרו רז"ל (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, שבתותי מיעוט רבים שנים, תזכו לראות המקדש בנוי, זהו את שבתותי תשמורו, ומקדשי תראו בנוי ומשוכלל, כמו שאמרו בגמרא (חגיגה ד, ב) יראה דומיא דיראה, אף כאן תיראו תראו::

י״אלכבד החכמים לומדי תורה, שנאמר (ויקרא יט, לב) והדרת פני זקן. טעם מצוה זו, לפי שהוא המלמדו להועיל לתורה ומצוות להנחילו עולם הבא, ולהזהירו מלירד לשאול תחתית. וכשאתה מהדרו אתה מכבד לזקנו של עולם יוצר כל, כיון שאתה מכבדו מפני התורה, כי אין זקן אלא זה שקנה חכמה (קדושין לב, ב), פירוש שלמד חכמה, לכך והדרת פני זקן:

י״בלצדק המאזנים עם המשקלות, שנאמר (ויקרא יט, לו) מאזני צדק אבני צדק הין צדק. טעם מצוה זו, להרחיק הגזל והחמס מעם קודש. ומדאפקיה רחמנא בלשון צדק, אלמא עשאו הכתוב לשוקל שופט ודיין (עי' תו"כ ח, ד) כמו שכתוב (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך, שהעולם עומד על הדין. וציוה שבמאזני צדק יתן לכל אחד חקו, נשמה רוח נפש, איפת צדק, אבני צדק, הין צדק:

י״גלהרוג בחנק, שנאמר (ויקרא כ, י) מות יומת הנואף והנואפת כו'. טעם מצוה זו, לפי שהוא במיתה קלה המיתו, דכתיב (שמות כא, יב) מכה איש ומת המיתה היתה תיכף ומיד אחר ההכאה, הכי משמע שהרוצח המית בכל כחו את הנרצח בחפזון ליראת המתרים בו, כן הקלה התורה במשפטיו שימות בחנק, כמו כן מות יומת הנואף עם הנואפת:

י״דלשרוף בית דין המחוייבים, שנאמר (ויקרא כ, יד) באש ישרופו אותו ואתהן. טעם מצוה זו, למדו רז"ל (סנהדרין נב, א) מנדב ואביהו שנשרפה נשמתן וגופן קיים בעון מיוחד דומה לחטא נדב ואביהו שנדונו בשריפה. ואי הוה אמר ישרפו באש, היה משמע בתוקף עצים במדורות אש. השתא משמע שהאש נכנס בו, מדקאמר באש ישרפו אותו ואתהן, עד כאן:

ט״ווזה לשונו בחלק לא תעשה סימן ק"ך. שלא לאכול נותר, שנאמר (ויקרא יט, ח) ואכליו עונו ישא. טעם מצוה זו, לפי שהחטא הנעשה באותו יום מקטרג עליו הוא והממונה על אותו יום, ולכן משנתקלקלה סעודתו רע בעיניו, כל שכן אם יאכלו סעודתו אחרים, ולהכי לאכליו העון יקטרג ויטעון (הגה"ה, הוא הנושא בו והתובעו) על כתיפו משא כבידה, כי נהנה מתשורת אחרים. זהו שכתוב ואוכליו עונו ישא:

ט״זשלא לבצור עוללות הכרם, ושלא ללקוט פרט הכרם, שנאמר (ויקרא יט, י) וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט. טעם מצות אלו, כדי שיתפרנסו העניים והאביונים. ורמז גדול לעוללים הלומדים הבל שאין בו חטא, הם שומרי הכרמים שמשחירים פניהם בתורה בבקר ובערב, זהו שאמר לא תעולל (הגה"ה, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג), ובעון אבות בנים מתים) לא תוציא העוללות מן הכרם, כי הם המעמידים הכרם:

י״זופרט כרמך לא תלקט, הפרטים אנשי מעשה מכרם ה' צבאות, לא תהיה אתה גרמא דנזקין שיהיו נלקטים קודם זמנן בעון הדור:

י״חלעני ולגר תעזוב אותם, שהם עניים ואינם עושין מצות והם חיים בזכות אנשי מעשה, לפיכך הנח עוללות לעוללים ויונקים, והנח פרט לעניים כדי שיתקיימו בזכות הפרטים בעלי מעשה, לכך כרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט:

י״טשלא לגנוב ממון, שנאמר (ויקרא יט, יא) לא תגנובו. טעם מצוה זו, בשביל קיום העולם. תמה אני, בגונב נפשות אמר תגנוב, ובגניבת ממון שנתן לתשלומין אמר תגנובו. ועוד כפולה קושיא, דרישא אמר לא תעולל, לא תכלה, אח"כ אמר לא תגנובו, לא תכחשו. הטעם, דלא תגנובו דלא תשבעו משמע לרבים, ומשמע ליחיד בפעמים הרבה, וחייבים הרבים להוכיחו ולהפרישו, כי הגנב יכחש וישבע אלף שבועות ואלו הם פגם לכלל האומה שיאמרו הגוים שהיהודים גונבים, לכך לא תגנובו:

כ׳שלא לכחש שנאמר (שם) לא תכחשו. ושלא ישבע על ההכחשה, שנאמר (שם) לא תשקרו. טעמי מצות אלו, לפי שהמכחיש והנשבע לשקר לא מבני אל חי הוא, כי בני ישראל לא ידברו כזב. ואם כחש, סופו לישבע והוא כופר שאומר שיוצר כל יתברך אינו רואהו ח"ו, ועבירה גוררת עבירה בחזקה ועיני ה' משוטטות בכל הארץ. ודבר מנוסה הוא שהאומר אמת, אעפ"י שיחייבוהו לעולם מרויח. ומי שאומר השקר, לעולם מפסיד כי אין לו רגלים, והעולם מתקיים על האמת. ופירש לא תשבעו על הכחשה, הוא לא תשקרו ולא תכחשו:

כ״אשלא לעבור על שבועות ביטוי, ושלא לישבע בשם ה' לשקר (שם יב), (הגה"ה, וממה שאמר וחללת את שם אלהיך תשכיל עונשו רחמנא ליצלן) כגון אכלתי ולא אכלתי, וכן לעתיד, שנאמר (שם) לא תשבעו בשמי לשקר. טעם מצוה זו, אם המזכיר שם שמים בכל מקום נעקר מן העולם, כל שכן מי שנשבע לשקר. והנודר על דעת הרבים אין זה חייב מדאורייתא, כיון שלא פרט הרבים (הגה"ה, ולדבר מצוה מתירים, קים לן שהרבים מרוצים):

כ״בובערך שבע כתב הערוך משם רב שר שלום ורב יהודא גאון, שאם נשבע בי' דברות או בספר תורה אין לו התרה לעולם. ולרבינו תם תקיעת כף במקום שבועה אין לו התרה לעולם. לכך לא תשבעו בשמי לשקר:

כ״גשלא נקח בכח ובזרוע מה שאין לנו זכות בו, שנאמר (שם יג) לא תגזול:

כ״דשלא נעשוק בדרך ערמה להחזיק ממון, שנאמר לא תעשוק (שם). טעם מצות אלו, לפי שהעושק הוא עושה בתחבולה ומרמה, והגזילה בזרוע, שנאמר (ש"ב כג, כא) ויגזול את החנית מיד המצרי, וגזל פחות מפרוטה אינו חייב, ובמשקולות בכל שהוא. ודור המבול נחתם גזר דינם על הגזל, דסאה מלאה עוונות וגזל בתוכה מקטרגת (ויק"ר לג, ג). וראיתי אנשי מעשה שבקניית דבר מצוה אינם מדקדקים, אלא מה ששואלים פורעים^הגה"המפני חבוב מצוה, הטעם כדי שלא להכניס צלם בהיכל אם שם אמצעי עשה פירוד:. וגזל ועושק דומים הם, אלא כדי לחייבו בשני לאוין. גזל בחטפה בחזקה, ועושק שהי' ברשותו ומעכבו. והגוזל ברכותיו של הקב"ה, כגון נהנה ולא בירך, או לא החזיר לחבירו שלום, כולם בכלל לא תגזול ולא תעשוק:

כ״השלא לאחר פעולת שכיר, שנאמר (ויקרא יט, יג) ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. טעם מצוה זו, לפי שהקב"ה מזמן פרנסת ברואיו וגזר שפועל זה יאכל אותו היום משכירתו, וזה שלא נתן לו שכירתו חלל גזירת המלך, והמלאך הממונה על אותו יום מקרבו לפני יוצר כל ודן אותו כמי שעבר על גזירת המלך (הגה"ה, שנראה ככופר בשכר ועונש, שאלו היה מאמין היה נותן לו שכרו דמדה כנגד מדה לא בטל לעולם) ומדת לילה יערער עליו ויבקרו פנקסו, ויענש עונש נפש דכתיב (עי' דברים כד, טו) כי אליו הוא נושא את נפשו, לכך לא ילין פעולת שכיר אתך עד בוקר^הגה"הלא תעשוק את רעך וגו', ולא תלין פעולת שכיר. למה אסור ללין פעולתו, לפי שנאמר במקום אחר (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש וגומר, הזהיר הכתוב שלא תאסף בשביל השכיר מהעולם קודם זמנך, כמו שנאמר (קהלת יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מכאן למדנו עוד ענין אחר, מי שמשלים לנפש העני, כשמגיע זמנו להסתלק מן העולם הקב"ה משלים נפשו ונותן לו חיים ארוכים. לא תלין פעולת שכיר, מי שנוטל שכר עני, כאלו נוטל את נפשו ובני ביתו, הוא המעיט נפשם, הקב"ה משלם מדה כנגד מדה וממעט נפשו מזה העולם. ועיין בפרשה זו דף ל"ט עמוד א' עמוד ב' מזה הענין שהאריך בו מאוד מאוד. וכן בענין (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול האריך בעניינו, והאחד ממנו הוא מי שמורה ולא הגיע להוראה, עליו נאמר ולפני עור לא תתן מכשול וגומר, עיין שם::

כ״ושלא לקלל אחד מישראל בשם, שנאמר (ויקרא יט, יד) לא תקלל חרש (הגה"ה, כי הנחש הארור המקולל המטיל ארס, והוא הנותן לפני עור מכשול שנתן עצה להסומא בדבר שאמר מן העץ הזה אכל. על כן ירחיק אדם את עצמו מזוהמת הנחש כו' ויתקדש ויטהר). טעם מצוה זו, לפי שיש כח בדבר מצוייר במחשבה לטוב או להפכו, ובלעם יוכיח, ובאומנות מחכים לקלל אולי יפגע ביום ובשעה ידוע שתחול במקולל, כי יש עתים לרעה, ובהתחבר כיון ההבטה בזמן או במקום (הגה"ה, עיין שם בענין בלק) מוכן ודאי נזכר שם עונו, דברית כרותה לשפתים, וקללת חכם אפילו על חנם (ברכות נו, א), והדיבור פועל הנשמה. לכך אל תחרוש על רעך רעה לקלל חרש:

כ״זשלא להכשיל תם בעצה שאינה הגונה, שנאמר (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול. (הגה"ה, מי שהוא עור בדבר פירוש בפנייתו, לא תתן מכשול) טעם מצוה זו, משום (שם יח) ואהבת לרעך כמוך, מאי דסאני לך לחברך כו' (שבת לא, א), והוא תיקון עולם ויישובו. ולפי שלפעמים יתן עצה דמשתמע בתרי אפי כדי שיוכל להשמט כשיתרעם וישבע שלטובה נתכוין, והם דברים המסורים בלב, לכך ויראת מאלהיך אני ה', בראתי אותו בעינים ואתה הוצאת את עיניו ועשית אותו סומא, דע שאני הוא המשגיח והרואה אם לפני עור תתן מכשול:

כ״ח(הגה"ה, מפני שיבה תקום וגו' (ויקרא יט, לב), מפני שיבה סתם שיבה תורה תקום, שצריך לעמוד על רגליו מפני ספר תורה, וכך היה עושה רב המנונא סבא, כשראה ספר תורה היה עומד מפניה ואמר מפני שיבה תקום. כשראה חומש התורה עשה לו הידור ואמר והדרת פני זקן. כדמיון זה צריך אדם לעמוד לפני תלמיד חכם, לפי שהם במדריגה עליונה. ועוד מפני שיבה תקום, אזהרה לאדם קודם שיזקין יקום בקיום טוב בעולם, וזהו הידור שלו, שחוזר בתשובה קודם שיזקין. והיינו והדרת פני זקן, רוצה לומר לפני שיזקין. ואין שבח והידור לאדם שיחזור בתשובה בסוף ימיו, ושלמה המלך צוח ואומר (קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחורותיך, ועיין זה בסוף פרשה זו מענין זה):

כ״טשלא לעשות עול בדין, שנאמר (ויקרא יט, טו) לא תעשו עול במשפט. טעם מצוה זו, לפי שהעושה עון מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, ואם עשה משפט הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות. ובירושלמי שאלו ר' יוסי בן חלפתא ולרשב"י שיעשו להם דין תורה, ואמרו שאינם יודעין לעשות דין תורה. ואם תשאל לריקים שבדור יאמרו שיודעים לעשות דין תורה כנתינתו בסיני, ואם נמלך בגדול מובטח הוא שלא יעשה עול במשפט:

ל׳שלא לכבד גדול בדין, שנאמר (ויקרא יט, טו) ולא תהדר פני גדול. טעם מצוה זו, כדי שלא יסתתמו טענותיו של חבירו, לכך לא תהדר, כי יש לך להדר פני גדול על כל הגדולים, יוצר כל יתברך, והדרת פני זקנו של עולם הנצב בעדת הדיינים. ואם אתה נושא פנים לגדול אתה מהדר פני המקטרג הגדול. ומכל מקום מושיבין לתלמיד חכם ואמרינן לעם הארץ שב, ואם לא ישב אין חוששין משום לא תהדר פני גדול (שבועות ל, ב):

ל״אשלא ילך רכיל, שנאמר (ויקרא יט, טז) לא תלך רכיל בעמך. טעם מצוה זו, לפי שהורג שלשה (דב"ר ה, י), ומביא עמו כל אבקת רוכל. ואונקלוס תירגם לא תיכול קורצין, רמז שמאכילין הרכיל כדי שירגיל לבא לספר לשון הרע, ואמר קורצין כמו ששנינו ( ) קרצו, כלומר בשחיטה (הג"ה, בגיכ"ק מתחלף גימ"ל בכף, וברכות מדבר כדי שישמעו ויקבלו דבריו) מכליהו בלשונו. ומותר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקות, אעפ"י שאמר לא תלך רכיל, אם ברכילות אתה מצילו לא תעמוד על דמו. ואמר לא תלך, לומר שנענש אף על ההליכה הפך וילכו ויעשו לכך לא תלך רכיל (הג"ה, בפסח מצרים קבלו שכר על ההליכה ועל העשיה):

ל״בשלא לשנוא את אחיך, שנאמר (ויקרא יט, יז) לא תשנא את אחיך בלבבך. טעם מצוה זו, לפי שהשנאה שהיא בלב לא יוכל האדם להשתמר ממנה, ואם יש לו גאוה תועבת ה' כל גבה לב (משלי טז, ה). ואם הוא אדם שאינו כשר, כיון שהוא שנוי לבוראו חייב אתה לשנאותו. ושנאת חנם סיבה לגלותינו, איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה (איכה א, א) ראשי תיבות איב"ה רע"ה, וכיון שהוא אחיך לא תשנא את אחיך בלבבך:

ל״גשלא לעמוד על הדם, שנאמר (ויקרא יט, טז) לא תעמוד על דם רעך. טעם מצוה זו, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה (הג"ה, והא דשני קרא ואמר רעך, הטעם לפי שהוא מסייעך בתורה ובמצוה אם כן למה תזיק לעצמך. וגבי שנאה אמר אחיך שאח לצרה יולד ואיך תשנאהו), ואם נתחייבנו בהצלת הגוף, כל שכן בהצלת הנפש, שאם יראנו עובר עבירה שמאבד עולמו יצילהו. ואמר לא תעמוד שלא יתעכב (הג"ה, עמדו ולא ענו עוד) כיון שהוא רעך בתורה ובמצות. אי נמי לשון שתיקה, דמך תחת דמו, ונפשך תחת נפשו, אם תעמוד על דם רעך:

ל״דשלא יבייש חבירו, שנאמר (ויקרא יט, יז) ולא תשא עליו חטא. טעם מצוה זו, לפי שהורגו אזיל סומקא ואתי חיורא. ואם לא תוכיחו (הג"ה, לא תשא משמע לא תטעון עליו יותר משא כבידה שלא ישוב מדרכו הרעה) תעמוס על כתפך עונשו שאתה ערב פרעון, רצה מזה גובה כו', וצריך להוכיחו בנחת כי היכי דלקבל מיניה. ואם בידך אותו עון צריך אתה להוכיח עצמך קודם, ומרבויא דאת נפקא ליה. וק"ו ומה אם במקום תוכחה אי אתה רשאי להלבין כו', ק"ו בזמן מחלוקות ואיבה שלא תשא עליו חטא:

ל״השלא ליקום, שנאמר (שם יח) לא תקום. ושלא ליטור, שנאמר (שם) לא תטור. טעם מצות אלו, שאין ראוי להתנהג עם קודש באיבה. נטירה בלב, שנוטר (הג"ה, לא תטור שהנטירה מביא לידי נקימה) בלבו אעפ"י שנותן לו זוכר מה שעשה לו. נקימה, אינו משאילו כמו שלא משאילו האחר, ותלמיד חכם שביזוהו בפרהסיא אסור למחול על כבודו. והא דמר זוטרא חסידא כי סליק אפוריא שרו למחול כל דמצער ליה (מגילה כח, א), יש לומר שלא היה מוחל אלא צער גופו אם היה מקללו, אבל כבוד התורה לא היה מוחל אלא נקט ליה בליביה, שתלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם (יומא כב, ב):

ל״וושמא לא תקום ולא תטור מיירי בממון דוקא. ותלמיד חכם ראוי לקבל פיוס, ומדות חסידות להעביר על מדותיו רוב הפעמים כדי שיעבירו לו על כל פשעיו, ואומר למדת הדין גם אתה לא תקום ולא תטור:

ל״זשלא להרביע הבהמה כלאים, שנאמר (ויקרא יט, יט) בהמתך לא תרביע כלאים. ושלא לזרוע כלאים, שנאמר (שם) שדך לא תזרע כלאים. טעם מצות אלו, לפי שיוצר כל יתברך (הג"ה, כלאים כלואים ומניעים בבית כלא מלפעול תפקידם) בחכמתו צייר הכל כל אחד כפי עניינו מכוון כראוי לכל דבר, וענין הכל גלוי לפניו הקודם כמאוחר, וכתיב (בראשית א, יב) למינהו, שלא יתערבו המינין ותחסר ברכת שלימותם, לכך באו לאוין הללו שלא לערב ולערבב הכחות. והוה ליה למימר את חקתי תשמורו בהמתך לא תרביע, וממילא משמע דבכלאים מיירי. אלא הא אשמעינן דטעמא הוא כדי שלא ישנה חקיקת הבריאה כל מין ומין לעצמו, את הבהמה למינה. וכל עשב למטה יש לו מזל למעלה ומכה אותו ואמר לו גדל (בר"ר י, ו), וזה מערב המזלות לפיכך שדך לא תזרע כלאים, בהמתך לא תרביע כלאים:

ל״חשלא לאכול פירות ערלה, שנאמר (ויקרא יט, כג) ג' שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל. טעם מצוה זו, לפי שכל הג' שנים הראשונים כחות הטומאה שולטות באילן ונקראו ערלים, והנהנה מהפירות הנולדים מהכח ההיא כאלו נהנה מכח הטומאה הנקרא ערלה, כי הם חלקם וגורלם, וצריך להסירם ולגרשם מכרם ה' צבאות. ואחר הג' שנים חל על האילן קדושה וטהרה. ואל תתמה על זה, שכל ג' שנים הראשונים בתוליה חוזרת, לכך ג' שנים יהיו לכם ערלים (הג"ה, ג' דוקא חוזרים אחר ג' אינם חוזרים, מכאן הראייה שאין קיום אפילו בפועל הנעשה באדם תוך ג' שנים, כל שכן באילן. כי הדברים של טומאה אין להם קיום והעמדה, כולם מקרה בלתי טהור):

ל״טשלא לנחש, שנאמר (ויקרא יט, כו) לא תנחשו. טעם מצוה זו, לפי שלא ישעו בדברי שקר ויאמרו שהכל מקרה ולא השגחה מאתו יתברך חלילה. וסמיכות אוב וידעוני לאמר אל הכהנים, יודיעך באורים ותומים מה שאתה שואל. ובלעם הרשע אמר (במדבר כג, כג) כי לא נחש ביעקב, שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, לכך לא תנחשו (הג"ה, יאמר חשב בלק לקלל אומה אדוקה באלהיה שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אפילו במלך שואל בשלומו לא ישיבנו קסם על שפתי מלך, וטוענים כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, כשמתפלל מגיד פעולות ה' וגבורותיו, ויניח מלדבר עם ה' כדי לדבר עם בשר ודם. פירוש לפירושו, כעובדא דההוא חסיד שהתפלל ופגע בו הגמון וכו'):

מ׳שלא לעונן, שנאמר (ויקרא יט, כו) לא תעוננו. טעם מצוה זו, לפי שמסיר בטחונו מיוצר כל יתברך. ואמר (ספרא ו, ב) זה המסתכל בעננים ועושה אחיזת עינים ועושה מעשיו בשעות ובעונות ידועות הכל בכלל לא תעוננו, כי ברצון יוצר כל יתברך להטיב או להרע הכל לפי פעליו, לא בחיוב השעות. זהו שנאמר (תהלים לא, טז) בידך עתותי, להטיב לי בהן, אם כן לא תעוננו:

מ״אשלא לגלח פאת ראש, שנאמר (ויקרא יט, כז) לא תקיפו פאת ראשכם. ושלא להשחית פאת זקן, שנאמר (שם) ולא תשחית את פאת זקנך. טעם מצות אלו, להרחיק ממנהג כומרי עבודה זרה הם המשחיתים פאת זקנם. וירא שמים יזהר שלא להעביר תער תחת הצואר כלל, לפי שפעמים מושך אליו עוד הפאה (הג"ה, הרא"ש וסמ"ק), אבל במספרים מותר. ומי שעבר ולא שב, עבירה גוררת עבירה. זהו שאמר הכתוב (ירמיה ל, יז) וממכותיך ארפאך, לכך לא תקיפו פאת ראשכם כדי שלא תשחית פאת זקנך:

מ״בשלא לעשות כתובת קעקע, שנאמר (ויקרא יט, כח) וכתובת קעקע. טעם מצוה זו, רמז שהיה מנהג הכומרים שרושמים שם עבודה זרה על בשרם (הג"ה, אסור לתת אפר מקלה על המכה משום דמחזי ככתובת קעקע) לפרסם שהם עובדים לה, לקיים (יחזקאל לב, כז) ותהי עונותם על עצמותם. קעקע בגימטריא ש"ם, ואהבתנו ליוצר כל יתברך היא בלב וחתומים באות ברית קודש, והם עושים כתובת קעקע כדי שכחות הטומאה לא יתרחקו מהם ויקעקעו (הג"ה, מתקבצים ומקעקעין כתרנגולין, השדים מכירים בכתובת קעקע):

מ״גשלא לעשות מעשה האוב, ושלא לעשות מעשה הידעוני, שנאמר (ויקרא יט, לא) אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. טעם מצוה זו, לפי שמסירים בטחונם מיוצר כל יתברך, כאשר עושים השבעות בכח הטומאה, מתעוררים המתים ומתלבש בהן רוח הטומאה ומגידים העתידות, מקצתם מתקיימים לפעמים, ונקראים אבות לשון אבות הטומאה. ואמר אל תפנו, ולא אמר אל תעשו, כלומר לא יפנה מחשבתו אליהן שלא יתן לה פנים, כי פני ה' חלקם, ויש נזק בפניה שמטמא האויר, כמו שאמרו (מגילה כח, א) אסור להסתכל בפני אדם רשע:

מ״דוידעוני , הם עצם חיה ששמה ידוע, משימה לתוך פיו ומודיע הדברים לאחרים ומתלבשים במתים, איידי דשכיח שם טומאה טפי. ושם החיה קורא הירושלמי (כלאים פ"ח ה"ד דף לט, א) בר נש דטור, להכי לא תפנו לא לאובות ולא לידעוני:

מ״השלא לעשות עול במשפט, שנאמר (ויקרא יט, לה) לא תעשו עול במשפט במדה כו'. טעם מצוה זו, מפי השמועה למדו (תו"כ ח, ד) שזה המשפט לענין המדה נאמר, שהעושה עול במדידה מחריב העולם, והמודד נקרא דיין שהם כענין הדין, הרי נאמר לא תטה משפט. והכי משמע מדקאמר לא תעשו, ולא קאמר לא תשפטו, משמע דבר עשיה דהיינו מודד, לא תעשו עול במשפט:

מ״ושלא ללכת בחקות הגוים, שנאמר (ויקרא כ, כג) ולא תלכו בחקות הגוים (הג"ה, פירוש שלא יחקה את המינין). טעם מצוה זו, לפי שהנימוסין שלהן כלן הכנות לעבודה זרה, שעושין מיני שחוק והתול כשמתקבצים לעשות זנות שהיא עבודת עבודה זרה. אזהר קרא אפילו בהליכה, משום (משלי ה, ח) הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, הכי משמע מדלא קאמר לא תעשו. אבל חוקותי ומשפטי תשמרו ללכת בהם, לקבל שכר על ההליכה ועל העשיה, ולא תלכו בחוקות הגוים, עכ"ל (הר"ר מנחם הבבלי הנ"ל):

מ״זמאזני צדק אבני צדק כו' (ויקרא יט, לו). מאזנים מדות משקלות הם רמזים לדברים נסתרים, על כן צריך האדם ליזהר בהם בזהירות יתירה ונפלאה:

מ״חכי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וגו' (ויקרא כ, ט). יש מקשים מה סמיכות יש לתיבת כי. והענין הוא נסמך למה שכתב (שם ח) ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם. והכוונה שמחויבים אתם לשמור את חקותי, ותלמדו ק"ו מהדין אשר חייב איש שמקלל את אביו דהיינו אב ואם הגשמיים, קל וחומר בנו של ק"ו לאביכם שבשמים, כי ג' שותפים באדם הקב"ה, אביו, ואמו (קדושין ל, ב), והוא יתברך הנותן חלק היפה. וכדמות זה מצינו בספר ירמיה סימן ל"ה (פסוק יד) הוקם את דברי יהונדב בן רכב אשר צוה את בניו לבלתי שתות יין, ולא שתו עד היום הזה כי שמעו את מצות אביהם ואנכי דברתי אליכם השכם ודבר ולא שמעתם אלי: