שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ספר ויקרא, תורה אור, קדושיםShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Sefer Vayikra, Torah Ohr, Kedoshim

א׳אחר זה פרשת קדושים שיקדש אדם את עצמו במותר לו נוסף על מה שיהיה סור מרע ועשה טוב, והרבה עניינים בפרשה זו הנוגעים לענין שכתבתי. על כן בניי יצ"ו אעתיק לכם הדרוש שדרשתי בילדותי:

ב׳קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא יט, ב). תני רבי חייא, פרשה זו נאמרה בהקהל לפי שגופי תורה תלויין בה (ויק"ר כד, ה). על דרך הצחות עיין בילקוט ריש ויקהל מה שרבותינו בעלי אגדה אומרים כו', עד כדי שיהא שמי מתקלס בין בני, עד כאן. כך אני אומר שראוי להגיד פרשה זו בהקהל כלומר למשה, ולפי עניות דעתי לפי שגופי תורה כו':

ג׳קדושים תהיו. קשה, היו הוה ליה למימר. עוד קשה, בסוף הפרשה (ויקרא כ, ז) והייתם קדושים. מתורץ על פי המדרש ברבות (כד, ח) והמדרש צריך ביאור, וזה לשון המדרש, ר' אבין אמר תרתי ר' אבין משל למלך כו', עד הדא הוא דכתיב דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים, עד כאן:

ד׳קשה לשון תרתי, הוה ליה למימר דבר אחר. עוד קשה, דרך האחר כמעט סותר לראשון, או מה ענין הקדושות. עוד קשה, בדרך ראשון פתח בשכר ומסיים במדרש שאמר הלואי בשתי קדושות לבעל המדרש קשה קושיות שהקשיתי בפסוק:

ה׳ביאור המדרש, למלאכים קדושה אחת הם גבורי כח עושי דברו (תהלים קג, כ). לישראל ב' קדושות, א' עושי דברו יתברך אשר צוה. ב' מה שמוסיפין תקנות וסייגות כהא דתנן (אבות א, א) ועשו סייג. והטעם נרמז במרתף היין, כי יש יין המשומר בלי סיג, וחוה כשסחטה אשכול ענבים נעשו מן המשומר שמרים כי נתגשמו בחומר עכור. והנחש כרוך וצריכין סייג כי מן סיג נעשה סייג. וזהו סוד (תמיד כו, א) עשו משמרת למשמרת, ר"ל בשביל משמרת ומשמרת השני, פירושו כמו (שבת פ"כ מ"א) תולין המשמרת שהוא להסיג:

ו׳וזהו קדושים תהיו, רצה לומר תגרמו להיות קדושים, דהיינו ע"י הסייג ואז יהיו ב' קדושות וזהו הפסוק (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים. ואמר בעל המאמר השכר בכפל כמו שיפרש אח"כ רבי אבין אמר אוחריה ולמה מפני שעושין בכפל, והכל למה הלואי שיעמדו כו', ועל זה ב' פסוקים:

ז׳והנה על זה הדרך קשה הפסוק שמיירי מקיבול שכר, איך נסמך לו כי אני ה' שזה אינו שייך אלא לענין עשיית הציווי להתקדש בה'. על זה אומר ר' אבין אמר אוחרי, ולא אמר דבר אחר, כי נשאר בפירוש הראשון רק אומר עוד ענין אחר לתרץ זה. וביאר דבריו יהיה כי זולת זה שאמרנו להמלאכים שכר א', ולישראל ב', יש עוד תוספת. דהיינו מה שהמלאכים מקבלים שכר אינם מצד בחירתם כי מוכרחים הם, רק אני ה' על דרך (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון, מי שאין לו כי טוב ה', ושכר מצוה מצוה (תדא"ר טז, ט) דהיינו רוחניות. אבל ישראל ב' עניינים שעושים כדפירשתי, הם מצד בחירתם:

ח׳וזהו סוד (ברכות יז, א) צדיקים יושבים בו ועטרותיהן בראשיהן, ולא אמר ועטרות, אלא עטרותיהן בבחירתן, נמצא שכר חלק המלאכים הוא חלק ה', ושכר ישראל ב' קדושות שקדשו הם שאינם בידי שמים, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (שם לג, ב). וזהו ענין ג' קדושות, אחת קדושת עצמו יתברך כי אני ה'. עוד ב' קדושות מישראל:

ט׳ואז מתורץ הכל. קודם שנפרש אח"כ הפרשה נקדים כלל הפרשה, ואח"כ פרטיים, על פי מאמרם ז"ל בתנחומא (קדושים א) זה לשונם, ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה (ישעיה ה, טז), הוא מתקדש בעולמו בצדקה כו' עד הדא הוא דכתיב (שם מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, עד כאן לשונם:

י׳המאמר עמוק (ואין אני עתה בביאורו על כל קוץ וקוץ, רק דרך כלל). קשה והלא גר מעליותא כדאיתא בפ"ק דחגיגה (ג, א) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם (תהלים מז, י), וכי אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב, אלא אברהם היה ראשון לגרים. עוד קשה, איך הזכיר שם ישראל וטעו קודם שהיה יעקב ונקרא שמו ישראל:

י״אהקדמה בראשית בשביל התורה וישראל קודש ישראל הבריאה ש"י עולמות לכל צדיק ברל"א שערים המוזכרים בספר יצירה, לכך הנקודה ראשונה מגילויי יתברך שהוא ההיולי הרוחני הנקרא יש מאין והחכמה מאין דרך הודאה כולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד) זו הנקודה נקראת ישראל על שם ש"י רל"א, וש"י הוא יש, וזהו ישראל עלה במחשבה:

י״בוהנה הנקודה הזאת מתפשטת להמכוון כנגדה כלי מוכן לקבלה, ומי שיהיה מוכן נקרא ישראל לתתא נגד ישראל למעלה, ואז התעוררות מלמטה מתעורר למעלה הנקודה, וכל מקום שמרומז העבודה צורך גבוה היינו ישראל דלמעלה. וזהו (תהלים כ, ג) ישלח עזרך מקודש דלמעלה נמשך לתתא. וגם פירוש מקודש בשביל הקודש שמתעורר מלמטה, ישלח עזרך מלמעלה. ויעקב זכה לזה עם בניו מטה שלימה על כן נקרא ישראל, לעומת הישראל הנרמזים בבראשית ראש הנקודה. וזהו סוד (בראשית מז, לא) וישתחו ישראל על ראש, וזהו סוד (תנחומא קדושים א) אתם מתקדשים בי ואני בכם, ומכל מקום הכל צדקה כי רוצה להטיב ולקדש המקדישים:

י״גועתה נפרש, ענייני הקדושה הם ג' שהם ה', (הם ג' שהוזכרו למעלה בריש תורת כהנים), אחר קדושת הגוף והתקדשתם כו'. שנית קדושת המקום, כי המקום וגו' והוא אמור לענין התבודדות כמו שנבאר. ג' מקדש הזמנים, שבת קודש, מקראי קודש:

י״דוקדושת הגוף נחלק לג' חלקים, הם אותם ג' שהוזכרו רבותינו ז"ל (ברכות נז, ב) והובא בספר ראשית חכמה דירה נאה, כלים נאים, אשה נאה. ופירוש דירה נאה, הוא בלב ששם מדור החיות. כלים נאים, הם כלי מעשה. אשה נאה, הנשמה הקדושה. והאלהי האר"י ז"ל נתן סימן (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכ"א ראשי תיבות אל השלשה:

ט״והביאור קדושת כלי המעשה, הם חובות האיברים הגופניים, כגון הרחקת ביאות אסורים, מאכלות אסורות וכל לא תעשה, וכן לקיים כל מצות עשה. וקדושת הלב, קדושת המחשבה דהיינו חובת הלבבות, הלב כנגד קודש קדשים, ודברים האסורים ללב הם הרבה מאוד בלי שיעור, לא תשנא (ויקרא יט, יז), לא תקום ולא תטור (שם יח), ואהבת וגו' וכיוצא בזה הרבה, ואלף אלפי רבבות מדות, כגון רחמנות וחנינה והסרת הכעסים מי יוכל לשער וכל ספר חובת הלבבות:

ט״זקדושת הנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל הוא להדביק החלק בכל סוד השגה. ואם יזכה לסוד מעשה בראשית ולסוד מעשה מרכבה:

י״זוכל אלו הג' נכללים בקדושת הגוף והתקדשתם וגו' כולל כל שיעור קומת אדם נגלו ונסתרו. קדושת המקום הוא סוד הכבוד כו' הסימן (ויקרא א, יא) צפונה לפני ה' שהוא צפון, הארכתי במקום אחר ברמז המאמר ( ) תינוק כל זמן שהוא במעי אמו עיין שם:

י״חקדושת הזמן, גם הארכתי במקום אחר, השבוע נקרא שבת בכל יום מעין שבת להתקדש ממלאכתם ולידבק בעולם שכולו שבת, נמצא חולין שלנו נעשה על טהרת הקודש. וזהו המבדיל בין קודש לחול בין ישראל לעמים, כי האומות חול ממש כמו שהאריך ראשית חכמה, וכתבתי הכל באריכות במקום אחר עם ביאור הפסוק (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים כו':

י״טועל אלו הג' דברים שהן ה' רומזים (ברכות ה, א) ג' מתנות טובות שנתנו לישראל, תורה, ארץ ישראל, עולם הבא. תורה, כולל ג' ענפים השגת מחשבה שבלב, תלמוד מביא לידי מעשה (קדושין מ, ב). ארץ ישראל, קדושת המקום. עולם הבא, עולם שכולו שבת:

כ׳וכן על אלו הג' שהן ה' מאמר בפ"ק דברכות (י, א) הני ה' ברכי נפשי (תהלים קג-קד) כנגד מי אמרן דוד. לא אמרן אלא כנגד הקב"ה, וכנגד הנשמה כו' עד למי שיש בו ה' דברים הללו. על כן הנשמה דנה את הגוף טהרת המחשבה על דרך (ברכות יז, א) צדיקים יושבים כו' וניזונין מזיו השכינה ממלאה את כל הגוף בחינת כל מעשה. כתיב (שמות לא, ג) ואמלא אותו חכמה תבונה ודעת, וכתיב (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה, היינו את החומר הנקרא ארץ רואה ואינה נראית דביקותה בכל יושבת בחדרי חדרים. קדושת המקום טהורה לשון טהר יומא ריש ברכות (ב, א). שבת עולם הבא שכלו שבת והכל טהורים:

כ״אאדם הראשון חטא בדכ"א גנב כמשמעו, חטא במאכלים אסורים, גם גנב גניבת דעת עליון כי קצץ, גם משך בערלה. המשיך החומר שהוא היפך הנשמה:

כ״בנח מעין חטאו שיכור היה ביין שמרים שגרמה חוה, ועל כן גם כן בא לענין ערלה כי נתגלה:

כ״גאברהם לא היה לו קביעות מקום בקדושה רק ממנו התחיל והיה קצת פסולת בזרעו, עד יעקב מטה שלימה ואז נקבע מקום. ומאחר שהתחיל אברהם, על כן אמרו (ברכות ו, ב) כל הקובע מקום כו' אלהי אברהם בעזרו:

כ״דיצחק אהב את עשו ולא שת לבו לבחינת המבדיל בין קודש לחול בין ישראל לעמים כדלעיל שהיא קדושת הזמן. קדושות שבת ויעקב למעלה מהזמן, ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' (דברים ד, ד) יעקב נשתלם בכל מיני קדושות והוא שרשא לאילנא, כל אלה נרמזים בפרשה זו:

כ״הלא תגנובו, נגד אדם הראשון גנב היה, נטע רבעי, נפרש שהוא ביום רביעי, נח שיכור היה (בראשית ט, כא). וכי יגור אתכם גר, אברהם גר היה. פרשת מולך, זה אינו עבודה זרה רק עבודת האש. יש ב' אש, בית יעקב אש (עובדיה א, יח), והוא אש הקדוש, כי ה' אלהיך אש (דברים ד, כד), והאש שהיה במקדש כו'. אבל עשו אש הקליפה אשו של גיהנם על כן כתיב באש דמולך (ויקרא כ, ג) למען טמא את מקדשי. וקשה מקדש מאן דכר שמיה. אלא יעקב הוא אש דמקדש, והתקדשתם והייתם קדושים, והקדישו את קדוש יעקב (ישעיה כט, כג) והוא קדוש ישראל לה' נקרא שמו ישראל על שם ישראל סבא, רצה לומר הנקודה הראשונה דפירשי':

כ״ופרשה ראשונה קדושת הגוף, דרך כלל עוררני הרמב"ן עיין כל העמוד ואז יתבאר מאמרם (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך. הכלל העולה, שלכל אדם תורה בפני עצמו איך יכלכל דבריו במשפט, ואם היה טבעי בני אדם שוה וכל עת שוה לעת אחד, היתה התורה כותבת למשל, כך סך יאכל והמותר אסור, וכן לבעילות, וכן לדיבור ומחשבה, וזה הדבר אי אפשר להאמר רק דרך כלל קדושים תהיו, ובא הביאור קדש עצמך במותר לך, דהיינו מה שתרגיש שהוא מותר לפני הענין ולפי טבעך אז הוא אסור לך מן התורה:

כ״זובפרק הגוזל עצים (ב"ק צט, ב) בעובדא דרבי חייא חזי דינר כו'. ומקשה רבי חייא נמי לאו למגמר בעי. רבי חייא לפנים משורת הדין דעביד, כדתני רב יוסף כו'. וכן אומר בפרק אלו מציאות (ב"מ ל, ב) ר' ישמעאל בר' יוסי לפנים משורת הדין, דעביד כעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי אזיל באורחי' כו' עד א"ל כמה שוין, א"ל פלגא מעי כו':

כ״חובסוף פרק האומנין (ב"מ פג, א) בעובדא דרבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרי כו', עד (משלי ב, כ) למען תלך בדרך טובים כו', ולא אמר לישנא דלפנים משורת הדין, ותוס' (ד"ה לפנים משורת הדין) הקשו זה בפ' הגוזל עצים הנ"ל (ק, א) ותרצו יפה, ומסיימי לכן מעובדא דשמואל בהנך חומרא כו' ותירצו בדוחק עיין שם. ולפי דרכי יתוקן הכל, כי קדש עצמך כו' דאורייתא וזהו לפנים משורת הדין דמאחר דלמדינן מקרא לפנים משורת הדין ממילא הוא דאורייתא, ולפנים משורת הדין רצה לומר רק ראוי לפי עניינו וטבעו ואצלו הוא דין. וכן בחן בעצמו ר' חייא וכן ר' ישמעאל בר' יוסי, אע"ג דכתבה התורה זקן ואינו לפי כבודו, מכל מקום לסלק בדבר מועט בפלגא דזוזי ולאיש עני בדרך בודאי בזה חייבה התורה. וכן היו עובדא דשמואל שבחן שלא נתייאשו הבעלים. אבל למען תלך בדרך טובים זהו ענין יתר להיות וותרן ואינו דאורייתא, רק רב רצה להרגיל תלמידו בזה:

כ״טגם נראה לפרש בבבא מציעא (ט, ב) שאמרו רז"ל אדם חשוב שאני, הכוונה לפי חשיבותו וטבעו דינא דאורייתא הכי. ובמקום שאמרו (ב"ק קיח, א) בבא לצאת ידי שמים, הוא מילתא אחריתא כשאין מסור ביד בית דין שלמטה ודו"ק, וזהו כלל גדול:

ל׳דרך פרט, נקשה מתחילה מה זה תיראו, תירא הוה ליה למימר, דקאי אאיש. על דרך הפשט מזהיר את שלשתן דהיינו האיש שהוא הבן, והאב, והאם, מזהיר כולן על יראת אב ואם. דהיינו הבן כפשוטו, ואזהרת אב ואם שלא יגרמו שיבעוט, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מו"ק יז, א) המכה בנו הגדול כו':

ל״אעוד קשה, סמיכות העניינים. עוד קשה, מה שאמרו (יבמות ו, א) שהזכיר שבת אתה ואביך חייבים בכבודי, תלמוד לומר אפילו במצוה קלה:

ל״באלא הענין מדבר מקדושת הגוף דכל אחד דפירשתי, ואמר קדושים תהיו על קדושת הזיווג, ויזכור ג' שותפין הם אביו ואמו והקב"ה וחלקו הוא קדוש, וזהו שאמר כי קדוש אני ה' אלקיכם. וקדושת הזיווג וזמנו בליל שבת, נמצא שבת הוא סיבה להוויות הבן, ויחשוב הבן שישמע לאביו לחלל השבת. על זה אמר שלא לעשות במחשבה כן, ואמר איש וגו' תיראו:

ל״גכבר נודע בענין נשמה קדושה לפעמים ירית ליה מאבא ואימא מקדושתם בזיווג, ולפעמים זכה לה מצד מעשיו כמבואר ברעיא מהימנא (עי' ח"ג פב, ב) והובא בפרדס. וזהו שאמר תראו לשון רבים, הן אתה איש מעצמך, והן אתם אב ואם, תהיה מורא שמים עליכם אל תפנו כו' ואלהי מסכה כו' (ויקרא יט, ד) זהו המהווה ולד בלי קדושה:

ל״דוכי תזבחו זבח וגומר (ויקרא יט, ה), מדבר בקדושת אכילה ודמיא להא דכתבתי לעיל ולא שרי לאכול בשר כי אם שלמים כדאפשר, דהיינו בהיותו במדבר, ואחר כך בריחוק מקום נשתרי. נותר רמז לבל יאמר מה נאכל למחר. הרי דיבר בקדושת הגוף דהיינו הלכות ביאה והלכות מאכלות אסורות:

ל״העתה מדבר בקדושת ממון, כי יש לך אדם שממונו חביב מגופו (ברכות סא, א), והודיענו מוסר, ובקצרכם אמר לשון רבים, ואחר כך שדך לשון יחיד, להודיע כי הפאה אינה של בעל הבית שנותן לעני, רק הוא של עני מעיקרא, וכן בלקט כו'. דאם לא כן אלא שהיתה נתינה, הוה קשה איך יתן לעני הגרוע דהיינו העוללות, כי הנותן צדקה ראוי ליתן חלק המשובח כמו שנאמר (ויקרא ג, טז) כל חלב לה'. אלא שזה בעצם דעני:

ל״ולא תגנובו וגו' (ויקרא יט, יא), עיין בסמ"ג לא תעשה מצות קנ"ה אמר לא תגנבו, בגניבת דעת דאסור אפילו לגוי, ואם איהו אטעי נפשיה כעובדא דרב ספרא מותר עיין הכל בטור חושן משפט סימן רכ"ח. ועל גניבת דעת דאסור אמרו לא תשקרו, אם איהו איטעי נפשיה אין צריך לכחש אותו ולומר דטעי. ואל תשאול מההוא עובדא דפרק כל כתבי (שבת קיט, א) דאמרה מי עדיפת לן משבת ע"ש, כי עשתה להראות כמה גדול כיבוד שבת:

ל״זולא תשבעו בשמי לשקר (ויקרא יט, יב), רצוני לומר בשביל שקר, כלומר בשביל ממון, כי הממון אינו דבר אמיתי קיומי. אני ה'. רק נשבעתי ואקיימה תורת ה', עיין בטור יורה דעה ריש הלכות נדרים, עיין באלשיך בפסוק זה:

ל״חלא תעשוק את רעך וגו' (ויקרא יט, יג), קשה רעך למה לי. עוד קשה ו' ולא תגזול. אלא רומז על דרך פ"ק דברכות (ה, ב) רב הונא הוה ליה ת' דני דחמרא, אתקיף כו' עד היינו דאמרי אינשי כו', ועל זה אמר רעך שהוא ג"כ גנב שהתחיל לגנוב לא תעשה כן, וסמיך ולא תגזול כי אז תקרא גם אתה כן:

ל״טלא תקלל חרש וגו' (ויקרא יט, יד), על דרך (מלכים ב כד, יד) החרש והמסגר, שהכל נעשים חרשים (גיטין פח, א). והכוונה על דרך (שמות כב, כז) אלהים לא תקלל שהם הדיינים:

מ׳ואחר כך הזהיר (ויקרא שם) ולפני עור לא תתן מכשול, רומז על השוחד, ועל כן אמרה לשון נתינה והשוחד יעור (שמות כג, ח). והרמז לפני עור דלפעמים אדם מהנה את התלמיד חכם על דרך (ירושלמי תענית ג, ו) אוקיר לאסיא עד לא תצטרך ליה, כי יודע שיהיה לו לאחר זמן דין לפניו והתלמיד חכם עור בדבר, על זה אמר ויראת (ויקרא יט, יד), דבר המסור ללב:

מ״אלא תעשו עול במשפט (ויקרא יט, טו), רצוני לומר לפעמים אדם עושה מצד הדין עול, וזהו לא תהדר שלא תאמר עני הוא וחייב לזונו בדין:

מ״בעוד אמר (שם) ולא תהדר פני גדול, עיין מה שכתב הרמב"ם והובא בחושן משפט סימן ט"ו עד שלא יאמר כל אחד קים ליה. וזהו לא תהדר פני גדול לאמר בסברא בעלמא קים ליה בגוויה, בצדק תשפט עמיתך (ויקרא יט, טו), הוי דן לכף זכות את זה שכנגדו אם לא מי שלבו מאמץ כו':

מ״גסמך לא תלך רכיל (שם טז) אזהרה לדיין כו', ועיין בפרק אלו טריפות (עי' ב"ק צט, ב) בעובדא דמגרומתא עביד לך תרתי כו', דמוכח בהדיא דאם אדם אומר אלו הייתי דיין בדבר לא הייתי דן כך, הוא גם כן בכלל לא תלך רכיל. רומז למי שהוא רכיל בטבעו כדת מה יעשה שלא יבוא לידי כך, לא ילך בתוך עמיו, כי אז שומע ומרכיל רק ישב בביתו:

מ״דלא תעמוד על דם רעך (ויקרא שם). רצוני לומר לא יהיה לך עמידה, כי לשון הרע הורג שלשתן על כן נקרא לישנא תליתאה (דב"ר ה, י):

מ״הלא תשנא אחיך בלבבך (ויקרא יט, יז), אבל בפיך תוכחת מגולה כו', וזהו הוכח תוכח את עמיתך. א"כ בלבבך על דרך שפירש רש"י פרשת וישב (בראשית לז, ד) ולא יכלו אחיו וגו', ומתוך גנותן שבחן כו'. ואין להקשות לכאורה דרז"ל להיפך גבי נבל והוא כלבו שהיו מרשיעין אותו שלבו כפיו לרעה. דשאני התם מי הכריחו לדבר סרה לא יתן ולא ידבר בפרט דברים רעים. אבל השבטים הוא להיפך לא רצו לדבר טוב כדי שלא יהיו אחד בפה ואחד בלב:

מ״והוכח תוכח ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט, יז), רצוני לומר תאמר לו איש טוב אתה ולמה תעשה כה. על דרך (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך, רק הוכיחו שהוא חכם ואז יאהבך וישמע לדבריך עיין באלשיך:

מ״זלא תקום לא תטור (ויקרא יט, יח), אין להקשות ליכתב לא תטור, ומכל שכן לא תקום. די"ל דהוה אמינא נקימה קיל, שנוכל לומר אולי מה שאינו שואל לו הכלי אינו בשביל נקמה רק שחס על הכלי שלו וירא שמא תקלקל. ואם נאמר והלא לאו שאין בו מעשה הוא נמצא שאין דינו מסור אלא לשמים, וקמי שמיא מי איכא ספיקא יודע תעלומות לב. א"כ לכתוב לא תטור לחוד. וי"ל לא תקום אתי לאוריי אף אם האמת אתו שחס על הכלי ותולה בנקימה אסור משום השומעים:

מ״חואהבת לרעך כמוך אני ה' (שם), י' דברות מתחילין אנכי ה', וזהו אני ה', רק שדיבר בלשון מצרי. ויש בי' דברות תרי"ג אותיות עד אשר לרעך, ואשר לרעך הוא הרגל שעליו עומד כל התורה כולה:

מ״ט[כלאים] עירוב בדומם (היינו בגדים), וצומח (היינו זריעה), וחי (היינו בהמות) אסור, כי מורה על ערבוב כחותיהן. שעטנ"ז אותיות שט"ן ע"ז, שט"ן ראשי תיבות שו"ע טוו"י נו"ז:

נ׳פשתן סוד קין מפרי הארץ (עי' בראשית ד, ג) פשתן (תנחומא בראשית ט). צמר הבל הרי עירבוב הכחות:

נ״אובכלאי זרעים, עירבוב כחות למעלה, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל (בר"ר י, ו):

נ״בכלאי בעל חי, הוא עירבוב רוחניות סוד שפחה חרופה חצי בת חורין וחצי שפחה, ענין (תפלת מוסף דר"ה) אם כבנים אם כעבדים שכתבתי במקום אחר (עי' בעשרה מאמרות מאמר ג-ד):

נ״גוכי תבואו (ויקרא יט, כג), נח שיכור היה מיין המשכר. ערלה נטע רבעי עיין בריש כיצד מברכין ברבינו יונה סביב הרי"ף רב אחא משבחא פסק דהלכה כמאן דאמר כרם רבעי שאין דין פדיון נוהג בכל האילנות בחוץ לארץ אלא הכרם בלבד, והטעם שלו מפני שמאחר שאנו רואים שנחלקו התנאים אם נוהג בשאר אילנות אם לא, בחוץ לארץ נלך אחר המיקל ונפסוק שאינו נוהג אלא בכרם, דהא קיימא לן (ברכות לו, א) דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ כו' לקדש את היין להיות משומר וילפינן ערלתו ערלתו ע"ש:

נ״דבגילוי ערוה (ויקרא יט, כט), מעין מושך בערלה פירשתי לעיל, וזה (שם כד) קודש הילולים ולא חלולים עיין שם ברבינו יונה:

נ״הגם יליף שם לברך. שיכור אל יברך (עירובין סד, א). וענין הברכה כי בזה נגאל הגלגול שבו, עיין בלקוטי תשובה דהאר"י שסידר הרמ"ע נר"ו הבעלים אוכלים והכהנים מתכפרים (עי' בפסחים נט, ב), חלולים בשופריה מצד הילולים דהיינו הברכה. וזה נרמז בריש הפ' (ויקרא יט, כו) לא תאכלו על הדם, כי הדם הוא הנפש, והבן. וכמו כן (שם ח) ואוכליו עונו ישא, הן כל יפעל וגו' פעמים ושלש (איוב לג, כט), וזהו והנותר גו' לרצונכם כהא דתנן (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, הרמז על דרך שפירשו במקום אחר האומר אחטא כי הלא אשוב בגלגול ואהיה מתוקן, זה אינו כלום כי אין מספיק כמו שכתב הפרדס בשער הנשמה מה שעושה חבירו אין מגיע לו אלא תועלת מעט. וזהו אם אין בעצמי לי מי לי, כי לא יספיק, אבל כשאני לעצמי מה אני, על דרך (תהלים לא, כ) מה רב טובך לשון ריבוי, כלומר מה מאוד חשוב אני, וזהו סוד (ויקרא יט, ה) לרצונכם:

נ״וואחר כך חושב חקות הגוים, כי נמשך הכל מסיבה כל הגוים ערלי לב. אדם מטמא מעט מטמאין אותו הרבה (יומא לט, א), על כן צריך מיד לתקן הקילקול. זהו מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב) כדפירש הזוהר (ר"מ ח"ג רכז, ב) קדם דיזקן היצה"ר:

נ״זוכי יגור גר (ויקרא יט, לג), רמז לאברהם כאזרח אברהם נקרא איתן האזרחי. כי גרים מום שבך כו', ומסיים בפרק הזהב (ב"מ נט, ב) מאן דאית ליה זקיפא בדיותקיה, לא לימא לחבריה זקיף ליה ביניתא. דרך צחות מום שבך כי ישראל במצרים הלכו אחר שקוציהם וגילוליהם, ועל זה נתנבא אהרן, ואם כן איך תאמר לגר זכור מעשיך הראשונים, כדתנן בפרק הזהב (ב"מ נח, ב), גם אתה זכור מעשיך הראשונים. ועוד ההיא זקיפא דהינו התלוי הוא בדיותקיה כי הוא מבני ישראל אברהם בירר גלויות שלא יבאו לגיהנם, והגיהנם מדת הלח ומדת היבש. כי יש גיהנם דשלג, וגיהנם דאש, על כן סמך אחר כך פרשת מולך כנגד עשו ולא אסר רק מקצת זרעו, ועיין בסמ"ג שכתב לתשובת המינים כו', ולפי אמת טעמא מאי שנא (בראשית כא, יב) ביצחק, ולא כל יצחק (בר"ר נג, כא). וכך לאידך גיסא (בראשית יז, יב) מזרעך, ולא כל זרעך. והתקדשתם זה יעקב:

נ״חכי איש וגו' (ויקרא כ, ט), קשה מה לשון כי. ויש לפרש ושמרתם כי איש אשר יקלל חייב מיתה, ק"ו לשכינה מי שאינו מקיים הציווי. והרמב"ן כתב כי איש כי קאי אריש הפרשה איש אמו וגו'. וקשה והלא הפסיק טובא. ולדידי ניחא דהכל מחובר, על כן שפיר קאי אלמעלה ומזהיר אקדושה גדר ערוה כאשר חושב אחר כך, עיין באלשיך ובכלי חמדה. ומסיים בשבת כו' ומבדיל כו' כדפרשתי לעיל המוסר גדול של שבת בכל יום. ואז נזכה לעולם שכולו שבת אמן כן יהי רצון:

נ״טאמר המגיה, בעונות על ידי טלטול הדרך מירושלים תוב"ב עד הנה נאבדו קונטרסים, ווי ווי לחיסרון הזה אשר הוא מעוות שאין לתקן, וכאן נמצא כאן היה הקונטרס המתחיל מילת אבל:

ס׳אבל רשעים להיפך הכרת תכרת הנפש כו'. וזהו (בר"ר לג, ג) הצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים ורשעים להיפך, כי בחינת נשמה וגוף זה לעומת זה ועכ"ז זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ועל כן הרכבת בחיגר וסומא (עי' סנהדרין צא, ב):

ס״אועל זה רומז משנת עקביא (אבות ג, א), ומשנת פרקין עשרה נסים כו' (שם ה, ה). משנת עקביא עיין במדרש שמואל למה תני והדר מפרש אחד כנגד הגוף ואחד נגד הנשמה כו' עיין שם. ובזה מתורץ ולאן אתה הולך ולא אמר ולאין כמו ברישא, כי אין פירושו גם כן אפיסה, ורצוני לומר הנשמה בבואה ערומה כמו שכתב הפרדס בשער הנשמה, משא"כ בשובה. ואמר בענין הנשמה לפני מי אתה עתיד ליתן דין, כי הדין גדול יהיה מאוד מדוקדק לגודל עליית הנשמה בנצחיותה כמ"ש במקומות אחרים. ולענין הגוף אמר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, כי אז ידין כל מלכי אדמה כדאיתא בפ"ק דעבודה זרה (ב, א) עיין שם:

ס״בועל זה יתבאר משנתינו (אבות ה, ה) י' נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, ולא הסריח בשר הקודש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחיים, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים, עד כאן:

ס״גוקשה עשה הקב"ה לאבותינו הוה ליה למימר. בשלמא י' נסים נעשו לאבותינו במצרים, רצה לומר נעשו מאליהן שניצולו ממכות שהביא הקב"ה על המצרים עיין מה שהביא מדרש שמואל בשם הר"מ אלמושנינו:

ס״דאלא הענין מאלו עשרה לימוד לי' עניינים והבחירה ביד אדם, והם חמש כנגד חמש. יד ימין ויד שמאל. יד ימין נגד ג' דברים דנשמה שהזכיר עקביא, מאין באת, ולאן אתה הולך, לפני מי אתה כו', והנה צריך לעשות תיקון נגד כל א' הרי ד'. ואחר כך לפני מי אתה כו'. ולא שייך לעומת זה תיקון רק זכירה הרי ה'. וכן בגוף כיוצא בזה הרי גם כן ה'. ועל זה משנתינו מתחיל בגנאי דהיינו הגוף, ומסיים בשבח דהיינו נשמה:

ס״הא' לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, זהו נגד בחינת מאין באתה מטפה סרוחה, וכהא דאיתא ביומא דף פ"ג (פב, ב - פג, א) ההיא עוברא דארחא אתו לקמיה דרבי, א"ל זילו לחושו לה דיומא דכיפורא הוא. לחושו לה, ואלחישא. קרי עליה (ירמיה א, ד) בטרם אצרך בבטן ידעתיך גו', נפיק מינה ר' יוחנן. ההיא עוברא דארחא דאתה לקמיה דר' חנינא, אמר ליה לחושו לה, ולא אלחישא. קרי עליה (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם, נפיק מיניה שבתאי אוצר פירי, עד כאן. הרי זה התעוררות כשם שלא הפילה בבית המקדש מבשר הקודש, כן מבשר הקודש שבבטנה:

ס״וולא הסריח בשר הקודש, בחינת לאן כו' למקום עפר רמה כו', וירם תולעים ויבאש (שמות טז, כ), אבל בשר הקודש לא שלט בה רמה, כענין ר"א בפרשת הפועלים (פג, ב) והרבה צדיקים. ושני דברים תיקון לזה. ובמאי דסיים פתח תיקון לשלא יסריח:

ס״זלא נראה זבוב בית המטבחיים, היינו מיעוט תאות הגוף האומר הרוג בקר ושחוט צאן. והזבוב הוא היצה"ר כדאיתא בברכות דף י' (א). אבל ההולך אחר המותרות, ויותירו אנשים וגו' (שמות טז, כ), וזריתי פרש חגיכם כו' (מלאכי ב, ג), תיקון מאין באת מטפה סרוחה:

ס״חלא אירע קרי לכהן גדול ביום כפור, סוד טהרת המחשבה במוח שמשם אשר הזרע ויטהר אדם כל ימיו, כי כל יום יום כפור, כמו שאמר ר"א לתלמידיו שוב יום אחד כו' (אבות ב, י), ואז הוא דבוק וזוהמת הטפה נתטהרה אז:

ס״טלא כבו הגשמים אש של עצי המערכה, זהו רומז לנצחיות הדין של עתיד. ומתחילה נקדים מענין הגשם ונחקור כפי מעוט שכלינו בחקירה הקדומה לא נזכרה היעודים הרוחניים בתורה, והרבה דעות בזה והובאו בספר עבודת הקודש כו'. ובזה אחקור גם כן בחקירה למה נקרא לשון קודש. גם אתרץ ידות הכלים רגל הכסא קטנה אין לה יד, מאיר עינינו ענין התוארים יד ורגל המוזכר בהקדוש ברוך הוא:

ע׳והכל בתירוץ אחד על פי הקדמה בפרדס לשונינו, ואותיות אינם הסכמיים רק עצמיים וכל מה שאנו מדברים הכל מושאל רק מלשון הקודש וזה נשתלשל מזה, כענין שמות שקרא אדם. נמצא הרוחניות הוא האמיתיית בעצם, למשל גשם באמיתית נקרא גשם ההשפעה העליונה הרוחניית תכלית הרוחניית, ואחר כך מתפשט דוגמתו בכל העולמות בכל עולם ועולם כפי מה שהוא, עד שבזה העולם הגשמיי נקרא טפות היורדות גשם והוא שם מושאל כמו ידות הכלים כו'. ובזה מתורץ, התחיל בברכות בגשם מהברכה בגשם מצד עצמו, רק היה להזכיר התבואה והפרי, ודוק:

ע״אונחזור לעניינינו, אש של עצי המערכה העליונה סוד נשמות על ידי מיכאל, והגשם משרשו הוא ההשפעה דיבוק הרוחניות, ומי שלא יזכה אז לא יוכל לסבול רוב ההשפעה, כי לא יוכל לקבל רוב הטובה לחסרונו. אבל השלם, מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה (שה"ש ח, ז) ודוק:

ע״בעתה ידבר מחמשה דנשמה, שלשה דברים, וב' תיקונים יד ימין. לא נצחה הרוח עמוד העשן, בחינת מאין באות הנשמות למעלה, מעושה מלאכיו רוחות, והעשן המחבר הבשר עם למעלה הוא סולם הנשמות. והיה כולם עומדים במעמד הר סיני אדם רוחני העולה וכתיב (שמות יט, יח) והר סיני עשן כולו, ואז היו המלאכים מקטרגים תנה הודך כו', אבל לא נצחה הרוח כו':

ע״גולא נמצא פסול כו', נגד בחינת לאן אתה הולך. זכאין אינין צדיקייא דדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה כו' (זהר ח"ג עא, ב):

ע״דוהנה (דברים ח, ג) לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על הלחם אשר הוא מוצא פי ה', דהיינו המזון. והנה ג' אלה שהזכיר הם לחכמים דחול ויום טוב ושבת, רצוני לומר העומר נשתלשל מן המן והעומר וגומר וישבת המן ממחרת, והמן ירד בחול, שני לחם ביום טוב דשבועות, לחם הפנים בשבת, כן מעלות נפש רוח נשמה. וצריך לראות בל יראה ובל ימצא פסול תיקון לב' אלו:

ע״העומדים צפופים, נגד מאין באת, לא יתרומם, ואדרבה לפי גדולתו ענותנותו, ואמרו רבותינו ז"ל (ערובין יג, ב) כל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו, וכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו. וזה עומדים, מי שירצה בקומה זקופה אז אדרבה צפופים, ומשתחוים אז דוחים תיקון לאן אתה הולך, דהיינו לא נמצא פסול בעומר כו'. עשה לך רב (אבות א, ו), כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו (סנהדרין יט, ב), הנשמה היא התורה:

ע״ואחר זה ולא הזיק נחש ועקרב, עקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף (אבות ב, י):

ע״זולא אמר אדם לחבירו, הערה לפני מי אתה עתיד כו'. כל צדיק וצדיק מדור לפי כבודו כו' (שבת קנב, א) בירושלים של מעלה, הרי ה' כנגד ה', כי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ותלמידי חכמים מרבים שלום ומחברים את האהל להיות אחד והכל שב רוחניי:

ע״חועל זה משנה בפרקין (אבות ה, י) ארבע מדות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מידת בינוני, ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך, חסיד. שלי שלי ושלך שלי, רשע, עד כאן:

ע״טשלי החומר שלך השכל נוכח לזכר נסתר לנקיבה, שלי שלי שלך שלי, דהיינו שגם הנפש ישוב לחומר זהו רשע. שלך שלך שלי שלך, זהו חסיד המזכך החומר. שלי שלי שלך שלך, על דרך מאמר קהלת (ח, טו) אין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ולשמוח, גם כן בתורה רצוני לומר רוצה לזכות בב' שלחנות, ואמר זו מדה בינונית ויש אומרים מדת סדום, זה נהנה וזה לא חסר, העליונים מתאוים לתחתונים והם אינם חסרים כמדליק נר מנר, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב (תהלים לד, יא), רצוני לומר הכל טוב. שלך שלי שלי שלך, רצוני לומר עושה חלוקה למשל ביומי דחול יתבטל לגמרי תענוג החומר וביומא טבא יהיה בטוב ילך לגמרי אחר התענוגים וזה עם הארץ, רק לכל נפש כתיב, ישמח נפש הגופני וגם נפשו הרוחני בלימוד תורה ותפילה, עיין בעמק ברכה:

פ׳הכלל העולה מהמשנה, החבור האמתי ומדריגת החסיד הכל רוחני כחנוך ואליה, והנה כשנבחן יבחן בג' בחינות אחד הכל לפי מה שהוא אדם והוא משנה זו דה' כתות, והחסיד הוא הקדוש. ב' למאן דאי אפשר בחיים חיותו לבטל הגשמיות מכל מקום יקדש הגשמיות כמו שאמר הרמב"ם וטור אורח חיים סי' רל"א, ובמקום אחר (תולדות אדם תחילת שער הגדול ד"ה ובפרק הנושא) כתבתי פשט זקף יוד כו' לא נהניתי כו' (כתובות קד, א):

פ״אבמסכת ברכות (יז, א) מרגלא בפומיה דרב, עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, עד כאן. אין בו אכילה, קשה פשיטא. עוד קשה לישנא דנהנין, ומאירין הוה ליה למימר:

פ״באלא הכי פירושו, א' לשון קושיא העולם הבא אין בו אכילה כו', כי הוא ענין פחיתות אם כן מה נאמר לעתיד על אכלנו. ואמר אלא צדיקים כו' והוא תירוצא, ויושבים לשון עכבה, רצוני לומר הצדיקים תמיד יושבים בעטרותיהן דהיינו שמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט, ח), ומה שנהנין בעולם הזה הוא מזיו שכינה, רצוני לומר מכח זיו השכינה דהיינו שיהיה להם חילא לאורייתא, כמו שפירש ברבי (כתובת קד, א) לא נהניתי כו'. ועל זה בא הרמז (עי' שמות כד, יא) ויאכלו וישתו ויחזו אלהים, וכן (תהלים מ, ט) ותורתך בתוך מעי גו'. עכ"פ שומר פיו ולשונו יתקדש האדם פיו כו', כי זהו עיקר האדם (בראשית ב, ז) לנפש חיה לרוח ממללא (כתרגום אונקלוס):

פ״געל זה בא הרמז בילקוט, ג' ל"ו כתיב בתורה למד אלף וקורין לו. אשר לא כרעים (ויקרא יא, כא), אשר לא חומה (שם כה, ל), אם לא יגיד (שם ה, א). על כן נגד בחינה א' אם לא יגיד, הפסוק מתחיל נפש כי תחטא וגו', ועיין בזוהר המוסר מהנפש לעתיד וראוי לטהר מה שהוא לא להיות לו, דהיינו ישוב החומר לשכלי ואם לא ונשא עונו. הנפש יתעבה הכרת תכרת הנפש (במדבר טו, לא):

פ״דנגד בחינה ב' אכילה ושתיה, לשם קדושה אשר לא כרעים לנתר מצד הנאה משוט בארץ כו' (איוב א, ז) רק לו כרעיים, לו לשמן בשביל זיו השכינה:

פ״הנגד בחינה ג' אשר לא חומה, מה יתרון לבעל הלשון. אמרו רבותינו ז"ל (ערכין טו, ב), אמר הקב"ה ללשון מאי אתן לך וגו' כל האיברים זקופות כו', ולא עוד אלא ב' חומות א' כו'. סוד חומות המפורצות מם פתוחה הוא מאמר פתוח אז החומות מפורצות, אבל שומר פיו ולשונו מ' סתומה גדורה ומקפת חומה מכל הצדדים, זהו (ישעיה ט, ו) לםרבה המשרה ולשלום אין קץ, סוד מאמרם (ב"ב ס, א) ראה שאין פתחיהן מכוונות, ענין המחלוקות כל אחד אומר פרצה לחבירו ורואה אם יכול לראות דבר שבערוה כו', וזהו סוד היזק ראיה. וזהו כוונת המשנה (שם ב, א) השותפין שרצו לעשות מחיצה, ומפרש לשון פלוגתא ואמר טעם הזיק ראיה עיין שם:

פ״וודרך רמז אחד בפרשה זו (ויקרא כו, כז-כח), ואם כו' הלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי. ההולך בקרי, רצונו לומר אחר הקרי. והנה צריכין לילך אחר הכתיב, דהיינו אם היה לא חומה להיות מה שאחר הכתיב דהיינו לו חומה. אבל אם הולך אחר הקרי דהיינו אם כו' מתחלה הקרי, ואחר כך הכתיב שהיה לו חומה והוא עושה לא חומה תוהה על הראשונות, אז בחמת קרי, אל תקרי בחמת אלא בחומת, והם חומות המפורצות כדפירוש (לא מסורת), הרי ג' בחינות ובכל בחינה מאמר רז"ל. בבחינה ראשונה משנה דאבות. בבחינה שניה מאמר דברכות מרגלא בפומיה דרב כו'. בבחינה שלישית בניזקין השותפין כו'. ועל דרך צחות אמרו רבותינו ז"ל (ב"ק ל, א) האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות, ואמרי ליה מילי דאבות, ואמרי ליה מילי דניזקין:

פ״זהכלל העולה סובב על מרכז התאחדות, תלמידי חכמים מרבים שלום (ברכות סד, א), להיות הגוף שב לנפש ואז שלום בכל גם בפמליא של מעלה כמו שאמר (ישעיה כז, ה) או יחזיק במעוזי שלום יעשה לי:

פ״חוזהו מעלת משה רבינו ע"ה הזדכך חומרו לגמרי, ועל כן עלה למרום והקב"ה בקש שלום ממנו כדאיתא במאמר (שבת פט, א) משה אין שלום בעירך, אמר כלום יש עבד שנותן כו' עד היה לך לעזרני, הוא מה שאמר או יחזיק במעוזי. ועל זה בא הרמז אם אין שלום אין כלום, רצוני לומר משה אמר כלום יש, אבל הקב"ה השיב יש ויש, אבל אם אין שלום למטה נשאר הכלום אין, ודוק:

פ״טועל זה יתפרש המאמר, הקללה הוא החומר, הברכה הנשמה, והצדיקים מהפכין הקללה לברכה, והוא ממש צדיקים מהפכין מדת הדין לרחמים ורשעים בהיפך. הקדמה אותיות ידו"ד, י"ה רחמים ו"ה דין כנודע לחכמי האמת, וכשתלך לפנים הם אותיות י"ה ציוני א"ב ג"ד עולה י' ואחר כך ה"ו, וכשתלך לאחור אז ו"ה:

צ׳והואיל ואתא לידי נימא מילתא אשר חנני ה' וגילה עיני בפרשת ערכין במנין סכום הערכין לזכר ולנקיבה. הנה יש ב' בחינות, א' אותיות י"ה כולם רחמים נשמת זכר, אותיות ו"ה נקיבה, *ישמחו *השמים זכר, *ותגל *הארץ נקיבה. ב' י' לזכר ה' לנקיבה שבטי י"ה עדות איש אשה:

צ״אועתה אבאר. אמרו רבותינו ז"ל (ר"ה ב, ב) יום אחד בשנה חשוב כשנה. כן אני אומר מבן חדש עד ה' שנים נחשב תמיד כבן ה', וכן בכולם מבן כ' ועד בן ס' אז הוא יוצא צבא והוא בשלימותו אז ערכו מנין י"ה, דהיינו י' פעמים ה' עולה נ'. והנקיבה שלשים ערכה מנין ו"ה ששה פעמים ה' עולה ל'. מבן חמש עד עשרים שהוא זמן שמוכרח ליקח אשה ואז הוא י', ויו"ד במילואה עולה ך' ומילוי יו"ד שהיא ד"ו רומז לאשה שהיא מילואו טב למיתן ט"ן ד"ו (קדושין מא, א), וי' דברים בכל אחד שנותן אב ואם כדאיתא בנדה (לא, א). והנקיבה ערכה י' שקלים כי כן מילוי מיו"ד ד"ו עולה י' ושניהם ביחד אז אינם אלא בחינת י' דהיינו י' ומלואה, וכשהם בן ה' אז ה', וסימנך בן ה"א ה"א (אבות ה, כב), ואז שניהם ביחד בחינת ה' ומלואה, דהיינו הזכר ה' שקלים והנקיבה ג'. ואלו השלשה רומזים למילוי ה' על ג' פנים בשם בן ע"ב המילוי ה"י, בשם מ"ה המילוי ה"א, בשם ב"ן המילוי ה"ה. והמלוי רומז לנקיבה וסימנך הי"א, רצוני לומר מילוי ה' לפעמים בה', ולפעמים בי', ולפעמים בא'. וזהו הי"א יה"א שמיא רבא. והענין ג"כ ה' עולם הזה, וי' עולם הבא, ואין בר עונשין למעלה אלא מך' ואילך, ואחר כך ה' עד ך' כאלו ך':

צ״בואם מבן ס' ולמעלה שאז נוטים לגמרי לרוחניים לקדושת עולם הבא אז הזכר ט"ו כו'. הקדמה לעתיד יהיה השם שלם ותחזור ו"ה, וכתב האר"י כי יתקדשו ו"ה בקדושת י"ה בסוד הנקיבה תשוב זכר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמו"ר כג, יא) שיר חדש, ועתה כביכול תש כחו כנקיבה. וזהו סוד (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ידו"ה אחד, והבן מה הוה כמו היה, על כן לאחר ס' הערך י"ה רומז על ו"ה שיחזור ויהיה י"ה. והנקיבה עשרה, דהיינו מה שהיתה [רומזת] למילוי דיו"ד סוד ד"ו, עתה תהיה זכר שיר חדש י' ראשונה, כי עולם הנקיבה יהיה זכר והבן מאוד. על כן כתב עשרה לשון זכר, ולעיל עשרת והבן:

צ״גנחזור למאמר מדת הדין, ומה שאמר ולא עוד אלא שהן הפוכות, רומז צדיקים מהפכין כו' כדפירשתי. וזהו (ויקרא כה, יח) וישבתם על הארץ לבטח, הוא זיכוך החומר דהיינו הארץ לבטח בשביל הבטח, כמו שפירשתי ונהנין מזיו שכינה שנהנין בשביל זיו השכינה, ולא די בזה רק וישבתם לבטח בארצכם, עם ארצכם, דהיינו החומר ישוב רוחני, ומלאה הארץ דעה (ויקרא יט, כט), על כן יש רמזים בפרשת בהר על קדושת הארץ שהוא החומר, ופרשת בחקותי על העתיד. ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו, ד), עתידים אילני סרק כו' (כתובות קיב, ב), הסוד החומר ישוב לשכל:

צ״דוהנה ארץ ישראל אשר ה' דורש (דברים יא, יב) רומזת לארץ עליונה, כל ישראל כו' שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. והנה עולם הבא נקראת שבת, ושש שנים כנגד (שמות כא, יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו':

צ״הועל דרך הפשט טעם שמיטות ויובל, בשביל קדושת שבת, ענין (שבת יח, ב) בכד"י שיעש"ה כו'. ועל דרך הרמז, (תהלים צ, י) ימי שנותינו ע' שנה, והם חמשים מבן כ' ואילך כשנעשה בר עונשין. והנה ע' שנה רומזים לז' ימי בראשית עשרה מאמרות ליום, וכשתנכה כ' ישאר נ' ז' פעמים ז' כי כל ז' עולה חודש:

צ״ושבת שבתון כו' את ספיח וגו' (ויקרא כה, ד-ה). הזוהר והפרדס הביא סוף שער מהות והנהגה עתה ניזונין מהספיחין, ונהר יוצא מעדן, ועתה ונהר יחרב (ישעיה יט, ה), על כן הזהיר ראה שלא תקצור הספיחים ואת הענבים לא תבצור, הוא הענב שסחטה חוה כו':

צ״זוהיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כה, ו). מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ע"ז ג, א). לך ולעבדך כו' (ויקרא שם), כי צדיק מציל כמה נפשות מגיהנם ומזכם לעולם הבא כענין באלישע אחר. וספרת לך, לך דייקא, אם אין אני לי מי לי (אבות א, יד):

צ״חשבע שבתות (ויקרא כה, ח). כי כל ז' שנים נגד ז' ימי בראשית עולם חדש צריך האדם להתעורר, ושנת החמשים היא שנת ע':

צ״טוהעברת שופר תרועה (ויקרא כה, ט). לפנים בישראל היה המנהג כשמת בר מינן נפיק שפורא. ובודאי יום כפור היא, כי ביום הזה יכפר (שם טז, ל), מיתה מכפרת לשבים. ושבתם איש אל אחוזתו (שם כה, י), והרוח ישוב אל האלקים, על זה צריך האדם להתבונן תמיד ולא בקרי כו', ויחשוב גר הוא בארץ והנצחיות לשמור לעתיד. וזהו (שם כג) כי גרים ותושבים אתם עמדי, וקשה כו'. ויש לפרש גר בארץ אבל קדושה מביא לידי תושב כו', ולא יעשה אדם קבע על כן באו אזהרות הארץ לא תמכר לצמיתות, ולא כאותן הטועים שמחים בחלקם שמחים בשטות עצמם כשיש להם הון ובית, אם ה' לא יבנה בית וגו' (תהלים קכז, א), וזהו סמיכות כל הפרשיות:

ק׳והכלל עולה, להיות אדם דבק בקונו אף בגשמיות, וזהו וישבתם על הארץ לבטח. ואח"כ השכר הרוחני, אם בחקתי תלכו והגשם הוא התכלית הרוחני כמו שרמזתי לעיל, ואז החומר ישוב לשכל וישבתם לבטח בארצכם. גם אנחנו אלה פה היום כולנו חיים נזכה לעולם הזה ולעולם הבא, בעולם הזה וישבתם על הארץ ולא גולין לבטח ולא מפחדין זהו הארץ הזו, ובמהרה בימינו נזכה לבטח ולא מפחדין מחבלי משיח כי הקב"ה יצילנו מחבלי משיח ויביאנו לארצנו ושוב לא גולין, ויתקיים בנו (ויקרא כה, מט) או בן דדו יגאלנו, דוד או בן דוד אמן:

100

ק״אנשלם ספר תורת כהנים בעזרת שוכן מעונים

101