שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ספר ויקרא, תורה אור, שמיניShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Sefer Vayikra, Torah Ohr, Shmini

א׳כבר רמזתי למעלה. ועוד אעתיק לכם בני יצ"ו דרוש אחר שדרשתי בילדותי הנוגע ומכוון למה שכתבתי:

ב׳ויהי ביום השמיני קרא משה וגו' (ויקרא ט, א). רז"ל אמרו (מגילה י, ב) כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צער, ופירשו מהו הצער שבכאן, וקשה למה יתחיל הכתוב בלשון מגונה הלא אמרו רז"ל (פסחים ג, א) עיקם הכתוב כו' (בראשית ז, ח) הבהמה אשר איננה טהורה:

ג׳קרא משה לאהרן ולזקני ישראל (ויקרא שם). פירש רש"י להודיעם שעל פי הדיבור. הלא כבר כתיב בפרשת צו (שם ח, ד) ותקהל העדה [אל] פתח אהל מועד. או למה הוזכר כאן קהלת כל העדה:

ד׳ויהי ביום השמיני, במדרש רבות (יא, ד), חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה (תקרא) [שלחה] נערותיה (משלי ט, א-ג). ר' אבא בר כהנא פתר קריא באהל מועד, חכמות בנתה ביתה, זה בצלאל ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה וגו' (שמות לא, ג). חצבה עמודיה שבעה, אלו ז' ימי מילואים הה"ד (ויקרא ח, לג) כי שבעת ימים ימלא את ידכם. טבחה טבחה, אלו הקרבנות. מסכה יינה, אלו הנסכים. אף ערכה שלחנה, זה סידור לחם הפנים. שלחה נערותיה, זה משה הה"ד (שם ט, א) ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו', עד כאן לשונו:

ה׳קשה מה תועלת מזה מאי דהוה הוה, וכהא דאמרו (חולין צב, א) וכי מראין לאדם מה שהיה. עוד קשה למה כינה הענין בלשון נקיבה:

ו׳ביום הקים המשכן הוקם המשכן של מעלה כי זה לעומת זה, ועל כן כתיב (במדבר א, נג) משכן משכן העדות וחפץ הנסתר כנגלה, וכמו שאיתא במדרש (תנחומא נשא יז) אמר רשב"ג בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים כמו בעליונים כו' עיין שם באורך, והיה הכל מצד קילקול הדורות, ועתה עת רצון הקים מלמטה והוקם מלמעלה, כי המשכן הוא ציור העולם והקמת המשכן דוגמת הבריאה כמו שהאריכו רז"ל, ועיין בתנחומא פרשת פקודי ע"ש, ועל הבריאה אמרו רז"ל (ב"ב עד, ב) כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקיבה בראם, ופירשו המפרשים שרצו לומר משפיע ומושפע, דהיינו נסתר בנגלה דביקות עילה בעלול:

ז׳והנה תכלית הבריאה היא בשביל האדם כמו שהאריכו כל המפרשים אשר על כן אומרים בראש השנה זה היום תחלת מעשיך, דהיינו בריאת אדם. ובכלי חמדה פירש שזהו שאמר הכתוב (תהלים סו, ג) אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, לא אמר נוראים לשון רבים כמו שאמר מעשיך לרבים, לפי שכל המעשים אינם אלא בריאת האדם, על כן נעשה אדם מעליונים ומתחתונים כמו שכתב רש"י בפרשת בראשית (ב, ז ד"ה ויפח באפיו), בששי עשה אדם מעליונים ותחתונים כדי שיהיו העליונים מקושרים מתחתונים ואז סרה הקנאה ממעשה בראשית. ובלא זה עדיין התלונה במקומה עומדת דהא אדם בארץ ודוק:

ח׳והנה האדם גוף ונפש, נגלה ונסתר. וזה פירוש הפסוק (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וקשה הלא זה היה המשכן. ורז"ל בשבועות (טז, ב) למדו דמשכן אקרי מקדש, ומקדש אקרי משכן. וקשה באמת הכל מאי טעמא. עוד קשה ושכנתי בתוכם, בתוכו הוה ליה למימר:

ט׳רמז הדבר כמ"ש שחשק העילה בעלול, דהיינו הנסתר בנגלה, ויותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק (פסחים קיב, א). ובפרשת ויקהל (שמות לו, א) אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, ובמדרש רבה (מח, ג) בהמה כתיב שנתנה חכמה באדם ובבהמה כו'. אפשר הרמז למ"ש פרה רוצה להניק, והענין כי דביקות עילה בעלול מורה אקישור ואחדות וכי אין עוד מלבדו ואין שום דבר זולתו יתברך. וזהו שמות המשכן ומקדש, החיצוני נקרא משכן ותוכו רצוף אהבה, התוכיות נקרא מקדש, ומה שאמרו המשכן נקרא מקדש והמקדש משכן, רומז חשק העלול לידבק ולהשיג העילה וכן חשק גדול העילה לעלול כדפירש וכדנפרש. וזהו רמז (שמות כו, כד) ויהיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו, הרי סוד המשכן שהוא ציור העולם:

י׳וכבר כתבתי עיקר העולם הוא האדם. וכבר כתב הזוהר והביאו בראשית חכמה שער הקדושה רפ"ז שהאדם דוגמת עולם קטן, ויש רמז באדם מהעולם והמקדש. ואמר שהלב הוא כנגד קודש קדשים כו' עיין שם, ועיין באגרת הרמב"ם מה שכתב לבנו ר' אברהם בריש הספר הזה כי המשכן וכליו משל אל גוף נכבד ע"ש. על כן אמר ושכנתי בתוכם, רצה לומר בתוכיותם כי הוא יותר עיקר מתוכיות המשכן משכן העדות היא התורה וממנה התוכיות הנצחיי כמ"ש (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה, ואף בשמאל דהיינו בעולם הזה עושר וכבוד הוא מצד המשכן כמ"ש (ב"ב כה, ב) הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום. להעשיר יצפין וסימנך שלחן בצפון. זהו אהל מועד והמזבח העולה שם קרבן לה':

י״אובכל הקרבנות נאמר לה' כי עמוק גדול הרוחניות התקרבות והתייחדות למעלה מסוד הקרבן כמ"ש הזוהר, וכן אכילת האדם (דברים ח, ג) לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה', לרוחניות המאכל. על כן הוזכר פרשת מאכלות אסורות (ויקרא יא, ט) את זה תאכלו כו' לאחר ענין המשכן, כי הוקשו לאכילת מזבח. עיין בראשית חכמה שער הקדושה פט"ו שכתב בשם הזוהר כי על המאכלים טמאים שורה רוח חיצוני וטמא והאוכלו מטמא עצמו והנפש מתלבשת שם. והמאכלים הטהורים שורה רוח הקודש וטהרה והנפש נהנית מאכילה ההיא מצד הקדושה ששם, והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו כו' עיין שם, ושייך לכאן כל הפרק:

י״בוענין תפילתם על המזון ע"ש דף רפ"ז שכוונתם להיות נשפע משלחן העליון. וע"ש דף רפ"ח. ובמסכת ברכות (חגיגה כז, א) ר' יוחנן ור"א דאמרי תרווייהו בזמן בית המקדש מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו עיין שם, ועיין בספר עמק ברכה. נמצא אכילות טהורות המותרות שורה עליהם קדושה עליונה:

י״גועל זה רומז (ויקרא יא, ב) זאת החיה אשר תאכלו ואת זה לא תאכלו, ואמרו רז"ל (תנחומא שמיני יא) שנתקשה משה והראה לו הקב"ה כו', ובמדרש רבה (ויק"ר ג, ד) גלגולת של אש הראה לו הקב"ה למשה מתחת כסא הכבוד וא"ל אם ניקב קרום של מוח אפילו כל שהוא, עד כאן. וקשה מה שנתקשה בזה, בשלמא באיזה חיות שאינם גלוים שפיר וכי קניני היה משה. אלא הענין נתקשה משה בטעם הענין למה זה אסור לאכלה וזה מותר לאכלה, והראה הקב"ה למשה סוד רוחניותם וכחם למעלה, וראה משה שזה טמא וזה קודש. וזהו סוד ואכלת לפני ה' אלהיך זה השלחן וגו', דהיינו מה שהוא מצד הקדושה וסימנך ברכי נפשי את ה', וסימנך ג"כ (שמות כד, יא) וייאכלו וישתו ויחזו את האלהים. הרי אכילת ישראל אף מה שהוא חולין, הוא חולין הנעשית על טהרת הקודש. ואכילת האומות חולין גמור:

י״דוהנה כתיב (ויקרא יא, מז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור וגו', נוסח ההבדלה המבדיל בין קודש לחול בין ישראל לעמים, רצה לומר שיש הבדל בין חול דישראל לחול דהעמים:

ט״ווזהו כוונת המדרש ברבה (ויק"ר יג, ד) את זה תאכלו, אמר ר"ל אם זכיתם תאכלו, ואם לאו תאכלו למלכיות כו' ע"ש. ובמדרש שם ברבה (סוף שמיני) ד"א את הגמל זו בבל כי מעלה גרה הוא שמקלסת לקב"ה כו', אנא נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר למלכא דשמיא כו'. ואת השפן, זו מדי כי מעלה גרה הוא שמקלסת לקב"ה שנאמר (עזרא א, ב) כה אמר כורש מלך פרס. ואת הארנבת, זו יון כי מעלה גרה הוא שמקלסת לקב"ה, אלכסנדרוס מוקדן כד הוה חמי לשמעון אמר ברוך ה' אלוה דשמעון הצדיק. את החזיר, זו אדום. והוא גרה לא יגר, שאינה מקלסת לקב"ה ולא די כו' עיין שם^הגה"ההנני אומר רמז באלו שני מלכיות שעליהם נאמר (איכה א, ה) היו צריה לראש, דהיינו בבל ואדום שהחריבו בית המקדש, זה בית ראשון וזה בית שני. ואמר את הגמל זו בבל כו', ואת החזיר זה אדום כו'. ובזה הרמז יהיה מתורץ דיקדוק אחר במקרא, שאמר אך את זה לא תאכלו ממעלי גרה וממפריסי פרסה, דקשה דהוה ליה למימר או ממפריסי פרסה. ועל דרך הפשט קבלתי שבכאן מרומז השסועה הנזכרת בפרשת ראה (דברים יד, ז), שיש לה שני סימנים ואפילו הכי אסורה. ועל כן אמר באזהרת שאומרים במוסף דשבועות סוד השסועה, ולכאורה קשה למה קורא אותה סוד. אלא שבמשנה תורה חוזר כל מה שהוזכר למעלה, ושסועה לא נזכרה למעלה בתורת כהנים בהדיא אלא בסוד רמז הנ"ל:
אבל לרמז המלכיות ירמוז על דרך דאיתא בפרק חלק (סנהדרין קו, א), דאמרי אינשי, גמלא אתא למבעי קרנא, אודני דהוו ליה גזיזי מיניה. וכתב בספר בעשרה מאמרות על זה וזה לשונו, כי אמנם כל בעלי גרה חסירי השינים, לפיכך הם בעלי קרנים, כי יתפשט על ראשיהם מלמעלה אותו החומר הקשה שממנו השיניים ליתר הבעלי חיים. והגמל מעלה גרה, ובעא קרני מטעם זה. ולא הודו לו, שכבר העלו בגמרא דאית ליה ניבי ובהם נתפשט גם כן חלק מן הסחוס שממנו גודל האזנים לנגדן מאותן הניבין, לפיכך אודני דהוו ליה בראוי לפי שנותיו לא במוחזק, גיזיניהו מיניה להקטינם, עד כאן לשונו. ודמות זה בבל ואדום. הנה נבוכדנצר כיבד בפיו את קב"ה ואחר כך ירושלים כמוזכר בפרק חלק (צו, א) בשליחות מרודך בלאדן כו' עיין שם. ואדום כיבד ברגליו כמוזכר בספר יוסיפון שבאו לעזרת ירושלים, ואדרבה הם החריבו. ולא זה שלא נשארו בכיבוד אלא אף קלקלו, כי כן ענין טבעם. הפה הנראה אינו נושך אית ליה ניבי שממנו אכלונו שן רופסת כו'. ורגלי אדום הם רגלי זדים רגל דורסת. וזה רמז דמעלה גרה ומפריס פרסה שלהם סימן טומאה, והבן::

ט״זוקשה ד' מלכיות מה בעו כאן. הענין על דרך שאמרו רז"ל (ע"ז ח, א) ישראל בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן, וכמו שפירש הפרדס שהשפע נשפע דרך השר ההוא שר האומות שהן תחתיו אני ה' השוכן בתוך טומאתם, ע"ש באורך. נמצא הקדושה מתדבקת בהם אז. וזהו ענין שיצא שבח מפיהם, כי הוצרך מוצא פי ה' האומר ללחם ולכל מאכלים גדל להיות מעבר דרך עליהם:

י״זוהנה עשו הוא אדום שאכילתו יותר מסואבת משאר העמים כמו שאמר (בראשית כה, ל) הלעיטני נא, הנה הוא הגלות היותר קשה המתעבה ומתעבר והוא פושט טלפיו גרה לא יגר רק מראה סימן טהרה ברגליו:

י״חוסוד הענין, כתיב (דברים לג, ב) וזרח משעיר למו וגו' כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך, הנה המזון בעת שהוא יורד לברכה וכולו קודש עליו נאמר (תהלים קמה, טז) פותח את ידיך. ועתה ע"י שר אדום כי גם היושבים תחת ישמעאל נקראים גלות אדום וכמו שכתב הרמב"ן פרשת בלק עיין שם. ואמר, מנין יש קדושה לאדום להיות לו אחיזה כל זמן שישראל תחתיו. אחיזה זו זכה מעת וזרח משעיר למו, שאז קיבל עשו קצת קדושה שנתגלתה השכינה לשר שלה, כמו שהאריך הזוהר בפסוק זה (דברים לג, ב) של וזרח משעיר בפרשת בלק עיין שם. ומה שקדושת ישראל הם בעשר אצבעות הידים כנודע לבאים בסו"ד הקדושה וזרח משעיר. וזהו אף חובב עמים הם תכו לרגליך וזהו שפושט טלפיו, הרי מבואר המאמר ופנימיותיו כדפי'. אף שקצת קדושה גם בחולין דמלכיות, מכל מקום המבדיל בין ישראל לעמים כדפי':

י״טהרי נסמך מאכל ישראל לקרבנות המשכן, וכתיב (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, דהיינו תוכיות והנגלה קדושת הגוף ונפש כמו משכן מקדש. והיה חינוך המשכן עתה לנגלו ולנסתרו, דהיינו חינוך לנפש, ולגוף. לנפש (ויקרא ט, ד) כי היום ה' נראה אליכם, ולגוף כמ"ש (שם ז, ג) ועל פני כל העם אכבד, פירוש הגוף נגלה ע"פ כל העם עין בעין:

כ׳והיה הענין ע"י אש (ויק"ר יג, ד), ורמז הפסוק (שה"ש ב, ה) סמכוני באשישות ופי' בזוהר (תקונים תקון י"ט לט, ב) בשתי אשות, ולפי עניינו אש שלמטה גופני, ואש שלמעלה רוחני:

כ״אוהנה ראשית הבריאה (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור, שהוא שורש יסוד אש. ויש אור הגנוז וזהו סוד ענין (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, למה פרט מלאכה זו ביותר. ורבותינו (עי' שבת ע, א) אמרו מה שאמרו:

כ״באלא הענין ראשית נקודתו ימי המעשה כולל כל ו' ימי המעשה, וראשית הנקודה היא שורש האש, הרי כאלו כתב כל מלאכה ו' ימי המעשה לא תעשה בשבת המורה אחידוש כי בו שבת מו' ימי המעשה, על כן לא תבערו אש. ובזה מעידים אנו אחידוש העולם שהוא הש"י אשר חדשו, ובעבודה במקדש הותר האש בשבת, היא הנותנת כי העבודה היא העדות עליו יתברך שהוא האדון ואנחנו עבדיו. ומה שמורה איסור מלאכת אש ביום השביעי לכל צרכינו זה בעצמו מורה עבודה הנעשית באש במקדש, עיין בספר גנת אגוז שהאריך:

כ״גונראה לי דעל זה רומז מה שאמרו רז"ל (מכילתא פ' בחדש ז) מחלליה מות יומת (שמות לא, יד), וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט), בדיבור אחד נאמרו ודוק:

כ״דוכתב עוד גנת אגוז וזה לשונו, דין הנותן להיות טלטול האש נאסר לנו בשבת כדי שנדע אמתת קדמותו יתברך וחדוש העולם. ואמנם בהיות העבודה לפניו ע"צ הם התמיד, כלומר להיותו מתמיד השמים והארץ בקיומם על ז' ימי השבוע, הרי העבודה הזאת מעידה עליו שהוא יתברך מתמיד כל אישי העולם בחקותיהם, ואמנם השינוי הנעשה לפניו בשבת להיות בו קרבן מוסף בשבת יותר משאר הימים, לדעת ולהעיד כי יום שבת קבוע הוא לעולם ועליו כל העולם כולו מסובב בז' ימי השבוע, שהרי עדות העבודה לפניו גדולה מכל עדות שבעולם בהיות עם חידוש עבודה תמידים על היותו מתמיד כל אישי העולם בקיומם, וזו היא העדות הכוללת כל חידוש העולם הנהגתו:

כ״הואמנם כי איסור טלטול לנו עדות החידוש והיתר טילטול בו לפניו עדות על החידוש ועל ההנהגה התמידית, ולפיכך על פי שנים עדים יקום הדבר, בהיות עבודתו עדות על החידוש ועל ההנהגה ובהיות איסור שלנו עדות על החידוש ואין דברי של אחד במקום שנים כו' על דרך ארז"ל (עי' תענית כז, א) אלמלא התמידין לא נתקיימו השמים והארץ, עד כאן לשונו:

כ״והרי ענין האש סוד הבריאה ואור של מטה מאור של מעלה הגנוז ואור של מעלה הגנוז והוא אש היורד מלמעלה, והוא סוד דביקות עילה בעלול, זה רוצה להשפיע, וזה רוצה לקבל. וכשנדב ואביהו הורו הלכה בפני רבן הרב העילה והתלמידים העלול והם התפרדו ביניהם, אז ותצא אש (ויקרא י, ב):

כ״זואירע בקטורת, כי הקטורת הוא סוד המקשר כמו שפירש רש"י (בראשית כה, א) קטורת שקשרה כו' ושהיו מעשיה נאים כקטרת. וזהו שפירש רש"י (ויקרא ט, כג ד"ה ויבא משה) על פי רז"ל (ספרא שמיני ל) למה נכנסו, ללמדו על מעשה הקטרת. ועוד שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתן. והכל אחד בסוד (תהלים קמא, ב) תכון תפילתי קטורת לפניך, כי ענין התפילה מורה סוד המשפיע ומושפע עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות קה, ב), הש"י שהוא העילה משגיח למטה, ואנחנו בצפיתינו צפינו ושפכנו לב למעלה, כי הוא יתברך העילה ואנחנו העלולים:

כ״חוהנה זכני אלהים למצוא רומז לדבר. עלול ראשי תיבות *עיניו *למטה *ולבו *למעלה. ומאן דאמר שתויי יין נכנסו (ויק"ר כ, ט), מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. רק שזה המ"ד רומז הענין יותר בפנימיות. כי הראשון מדבר מבחינת הנגלה דאקרי משכן, וזה מדבר מהתוכיות דאקרי מקדש כדפירשתי, ורומז על דביקות הגדול שהיה להם לנדב ואביהו כענין (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל וגו' ויאכלו וישתו ויחזו את האלהים, ועל כן מתו מרוב הדבקות נדבקה נשמתם באש הקדושה הנסתר והנעלם:

כ״טועל זה רמז בקרבתם לפני ה' וימותו, דהוה ליה למימר בהקריבם, ומה זה בקרבתם. אלא קרבתם בהשגה ונתקיים בהם (תהלים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, כי כבר כתב בעל צרור המור כמו שמצינו (חגיגה יד, ב) ד' נכנסו לפרדס ר' עקיבא בן עזאי בן זומא אחר, כך נמצאו קודם להם ד' וקרה להם ג"כ ככה, אדם הראשון, ונח, ואברהם אבינו, ובני אהרן. ופרדס הוא מקום גפנים ורמונים, אדם הראשון חטא בנגלה ונסתר, קצץ בנטיעות סוד סחיטת אשכול ענבים, ונטה באותו פעם למינות כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מין היה. כן אלישע. נח ג"כ, (בראשית ט, כא) וישת מן היין וישכר, נטרפה דעתו כשכור. כן בן זומא והציץ ונפגע:

ל׳אברהם אבינו נטע אשל פרדס, נכנס בשלום ויצא בשלום, ויעבור אברם בארץ (בראשית יב, ו), ירד למצרים במקום כל הכישופים והטומאות וניצל מהם, ויעל אברהם (שם יג, א) וכל עליותיו הנגבה, הרוצה להחכים ידרים (ב"ב כה, ב), וכן ר' עקיבא נכנס ויצא בשלום:

ל״אבני אהרן שתויי יין נכנסו הציצו ומתו, וכן בן עזאי, ונתקיים יקר בעיני ה' המותה, ומיתת אדם ביקר בל ילין (תהלים מט, יג). אבל מיתה זו יקר בעיני ה', כי היתה בקרבתם לפני ה':

ל״בונראה בזה לתרץ משנה (אבות א, א), משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע כו', והקשו המפרשים שינוי לשון מקיבול למסירה. עוד קשה, דבין זקנים לנביאים לא הזכיר מאומה, ואח"כ חזר ואמר ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. עוד קשה, ומסרה ליהושע, הלא ת"ר כיצד סדר משנה כו' (ערובין נד, ב):

ל״גאלא הענין מדבר מסודות ורמזי תורה והשגות העליונות, ויהושע וזקנים ונביאים וכנסת הגדולה ד' אלה נכנסו לפרדס, אבל הם יותר מאירים ומתקנים מה שלא היה כ"כ מתוקן בד' תנאים. והנה מעלת משה רבינו ע"ה על הכל (דברים לד, י) לא קם כמשה, ולא שייך לומר בו נכנס ויצא בשלום, כי אינו נכנס ויוצא רק שם ביתו כמ"ש (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן. ויהושע הוא נכנס ויוצא כמו שכתוב (שמות לג, יא) ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. ופני משה כפני חמה (ב"ב עה, א), ויהושע המקבל אור עצמו ממנו כפני הלבנה:

ל״דוהנה משה רבינו ע"ה אשר לא קם כמוהו כאלו כביכול הוא בעצמו נוגע בנסתר, על זה אמר משה קבל תורה, כי לשון קיבל מורה אנסתר, דהיינו כלי שיש לו בית קיבול מה שבתוכו הוא נסתר מעין רואי הכלי. אמנם מסירה מיד ליד הוא דבר הנראה, ורצונו לומר כי רזי נסתר שלהם מילתא זוטרתא לגבי משה ולגבי דידיה נקרא נגלה:

ל״הנחזור לד' אלה. יהושע תיקון ביותר מר' עקיבא, כי ר' עקיבא מלאכי השרת רצו לדוחפו מעיקרא כדאיתא שם בחגיגה (טו, ב), עד שאמר הקדוש ברוך הוא הניחו לזקן כו'. אמנם יהושע נתן מהודו של משה עליו שהיה מנצח מלאכי השרת כשעלה לרקיע לקבל התורה. זקנים, פירש רש"י בפרשת שמות (ה, א) זקנים נשמטו אחד אחד. והיכן נפרע להם, במתן תורה ועלית אתה ואהרן כו' (שם יט, כד):

ל״ווהנה בקבלת התורה אמרו ישראל (שם כ, טז) דבר אתה עמנו פן נמות, ומסתמא לא דברו ישראל בפני זקנים כי חששו להציץ ומתו, אמנם היתה מרוב ההשגה הגדולה והיא גורמת המיתה, דהיינו נשארת נשמתם דיבוקה בה בהשגתה, וזה היא תיקון יותר ממיתת בן עזאי אף שהיה יקר בעיני ה'. כי אלו זקנים האריכו אחר יהושע:

ל״זנביאים הוצרכו להתשת החומר שהיה בטל בעת השגת הנבואה כמ"ש המפרשים, ועל כן קראו (הושע ט, ז) לנביא משוגע כענין הציץ ונפגע, אמנם יותר במעלה לרוב הנבואה. והנה פגיעת הנביאים ומיתת הזקנים עולה בסוג אחד קרובים זה לזה, התשת החומר או ביטולו, על כן כללם יחד זקנים ונביאים ודוק:

ל״חונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, הם תקנו עון אחד שהיא עבודה זרה כדאיתא בסנהדרין בפרק ד' מיתות (סד, א) וביומא פרק בא לו (סט, ב) שחבשו היצה"ר ובטלו יצרא דעבירה, עיין שם:

ל״טנחזור לנדב ואביהו, הנה הם הציצו ומתו והם היו יקר בעיני ה' המותה, אל תחשוב זו המיתה ואל תמעט במעלתה, כי כל כך היו דביקים למעלה ברוב השגה גדולה שנשארו שם בקרבתם לפני ה', וזהו שאמר הכתוב (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, רצה לומר מיתתן חייהם כאלו נכנסו ויצאו בשלום והיו עדיין על פני כל העם כי נתקדשו כמ"ש (ויקרא כב, לב) ונקדשתי, וכן עלה לרבי עקיבא לבסוף נתקדש וקידש השם במותו וכמ"ש במיתת ר' עקיבא (מנחות כט, ב) שתוק כך עלה במחשבה. כך כתיב כאן (ויקרא י, ג) וידום אהרן:

מ׳ועל זה יש לפרש המשנה על דרך הרמז הא דתנן (אבות א, יז) שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף [טוב] אלא שתיקה, ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא קשה. למה מפסיק באמצע בענין אחר באמרו לא המדרש עיקר אלא המעשה, או מה זה שאמר לגוף:

מ״אהנה שמעון הזה כתב רשב"ץ והביאו מדרש שמואל שהוא רבן שמעון הנהרג בקדושת ה', ואלו הקדושים מתקדשים גם גופתם. והנה מצינו על ב' דרכים ענין קדושת הגוף. דרך א' כגון רבי עקיבא וחביריו ורבן שמעון הזה. וזו הקדושה היא בחינת (ויקרא יא, מד) והייתם קדושים. דרך ב' (שם כא, כג) אני ה' מקדשם, כגון חנוך ואליהו. וכן בכאן נדב ואביהו שריפת נפש וגוף קיים. על כן אני אומר, שגופתם נתקדש מכח שמיתתם היה ברוב דביקות ונתקדש גם הגוף, אמר לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה כמו שנאמר בר' עקיבא שתוק כך עלה במחשבה. ואח"כ מפרש ואזיל זה המאמר דשתוק כו', שרצה לומר כי כך עלה במחשבתו שהיה אומר תמיד (דברים ו, ה) בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל נפשך והיה אומר (ברכות סא, ב) מתי יבא לידי ואקיימנה, והקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה (קידושין מ, א) רצה לומר שמסייע לו שיבא לידי מעשה. וזהו לא המדרש עיקר, שדרש בכל נפשך כו' אלא המחשבה שצירף הקב"ה למעשה:

מ״בונגד קדושת הגוף מבחינת אני ה' מקדשם מצד רוב ההשגה אמר וכל המרבה דברים מביא חטא. הנה ר' מאיר אמר (אבות ו, א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, וקשה מאי נינהו, כי מה שחושב אח"כ הוא בכלל ולא עוד. אלא נראה דהוא על דרך שכתב ריב"ש בתשובה (סימן קנז) בענין התפילה ע"ד השגת הסודות, אמר (תהלים לז, ה) גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה, שהוא יתברך יזמין לך ויגלה הנסתרות. וסודות עליונות נקראים דברים הרבה, כי מה שלמטה בנגלה מעט, הוא בנסתר הרבה, כמ"ש (יומא לט, א) מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה. זהו שאמר וכל המרבה דברים, רצה לומר מצד העסק וההשגה גדולה בנסתרות, אז הגוף נתבטל מגשמיותו ובא לידי חטא כי לפום רום המעלה סביביו נשערה מאוד (תהלים נ, ג) אפילו כחוט השערה (ב"ק נ, א), ואין מיתה בלא חטא (שבת נה, ב). א"נ חטא לשון חסרון כמו (עי' מל"א א, כא) ואני ושלמה בני חטאים, ר"ל שנחסר הגופניית, הרי נתגלגל הענין מקדושת הנגלה והנסתר יחדיו ידובקו תמים אל ראשו סוד משכן ומקדש בסודם האדם הנעשה בצלם אלהים:

מ״גועל זה יתבאר המאמר (ויק"ר יא, ד הנ"ל) המדבר בלשון נקיבה. דחכמות נשים בנתה ביתה, קשה לבעל המאמר בזה הפסוק מה זה חכמות לשון רבים, חכמה הוה ליה למימר. אלא פירושו קא מפרש מה בצלאל. הנה המשכן ציור העולם והעולם נברא בחכמה שנאמר (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, בראשית, תרגם יונתן בחוכמתא, ונקרא בצלאל. והבנין שלמטה הוא עלול בסוד נקיבה. בצלאל כי יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ (ברכות נה, א) שנאמר (שמות לא, ג) ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ותבונה ודעת, וכתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה וגו' כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, ועל כן נקרא בצלאל כי היה בצל אל (ברכות שם):

מ״דנמצא בנה המשכן נגלה ונסתר וצירף החכמה יחד. וזהו שאמרו (משלי ט, א) חכמות בנתה ביתה זהו בצלאל. וכנגד זה האדם אשר נוצר בחכמה יהיה כן כמו שנאמר (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם כדפי':

מ״החצבה עמודיה שבעה, אלו ז' ימי מלואים הדא הוא דכתיב (ויקרא ח, לג ) כי שבעת ימים וגו', בכל מקום דאיתא במדרש הדא הוא דכתיב רוצה לתרץ קושיא בפסוק. וזה כי קשה ליה דמסתמא המלואים דמשכן הוא ציור עולם נגד ימי בראשית שהם ג"כ מילואים החינוך מהקב"ה שאמר יתברך (בראשית א, כד) תוצא הארץ, תדשא הארץ (שם יא), ישרצו המים כו' (שם כ) ואח"כ הוציאו מעצמם, מזריע זרע (שם יא) וכן מוליד בדומה. א"כ היה ראוי להיות ימי מילואים, ואח"כ ביום ז' לקרוא לאהרן. על זה אמר חצבה עמודיה שבעה כו', כבר כתבתי למעלה בשם גנת אגוז כי עבודת האש במקדש ביום שבת אדרבה מורה אחידוש העולם וגם אהתמדתו באופן שאז הם שבעה עמודיה, כי ממה שפירש מתחילה צירף ב' חכמות לחכמה א', דהיינו קשר עליונים בתחתונים סוד אש שלמעלה על שלמטה. וכשתבין סוד האש שנאסר לנו והותר למקדש, אז תבין ששבעה עמודיהם והדא הוא דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם, ונגד זה האדם יקיים (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם יאיר כאור שבעת ימים:

מ״וטבחה טבחה כו', קרבנות נסכים לחם הפנים ג"כ זה סובב והולך אמה שאמר חכמות, דהיינו חכמה עליונים בתחתונים, כי כן סוד הקרבנות מורים אקירוב כחות למעלה בסוד קרבן לה' ושכנתי בתוכם. לעומת זה האדם יהיה אכילתו חולין שנעשו על טהרת הקודש, וקא חשיב לחם ובשר ויין שהם עיקר מזונות האדם ובהם צריך שמירה ביותר כמו שהאריכו ז"ל כו', ואז מתקדש הגוף האוכלם וגורם לטהרת הנפש ביותר כדלעיל, ויקויים אז (תהלים פד, ג) לבי ובשרי ירננו אל אל חי, הלב משכן הנפש כמ"ש (קהלת א, טז) ולבי ראה הרבה חכמה, והבשר הוא הגוף שניהם שוים לטובה ירננו אל אל חי ויתקדשו:

מ״זאי נמי מדבר מהגוף שהוא החומר ומהמזונות החומרים שמהם ניזון, על כן בהתקדשם ירננו וגומר, לב"י ראשי תיבות ל"ב, בש"ר, יי"ן, הם ג' דחשיב בעל המדרש:

מ״חתקרא נערותיה, על כן דיבר מהעולם נגלה ונסתר. והנה שר העולם הוא מטטרון הנקרא נער, וכן משה רבינו ע"ה צורת העולם נקרא נער משננער ממעי אמו כתיב (שמות ) והנה נער, קולו כנער (סוטה יב, ב). וכן מש"ה ראשי תיבות *מטטרון *שר *הפנים. ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד, א), פירש רש"י ז"ל מטטרון שמו כשם רבו, ואצלו כתיב ויקרא לשון חיבה. והמושפעים ממנו נקראו בערכו נערות. וזהו תקרא נערותיה, קרא משה לאהרן ולבניו וגומר (ויקרא ט, א) שהם ג"כ כמלאכים כמו שכתוב (מלאכי ב, ז) שפתי כהן כו' כי מלאך ה' צבאות. וכל נערה בתורה נער כתיב, ונערה קרי (עיין בראשית כד, יד):

מ״טוהנה קרא משה רבינו ע"ה עתה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ת"ר כיצד סדר משנה נכנס אהרן כו', ואח"כ בניו, ואח"כ זקני ישראל, ואח"כ כל ישראל (ערובין נד, ב). וקרא עתה ג' כתות המובחרים ולא כל ישראל, כי התחיל ויהי לשון ווי, ומאי ווי היה, מיתת נדב ואביהו, והיה ידע משה שיתקדש הבית בגדולי ישראל וסבר כו', על כן זה המות טוב מאוד מורה ארוב קדושה על כן זה הווי טוב הוא, ועל כן התחיל בו וקרא לבחירי ישראל לרמז בגדולים מהם יתקדש עילאה יתברך. הרי לך ענין הקמת משכן והוקם המשכן של מעלה. גם רומז על ושכנתי בתוכם לעתיד לנצחיות חכמות בנתה ביתה זהו גן עדן שהוא הבית הנאמן דירת אדם:

נ׳חצבה עמודיה שבעה, אלו הם ז' כתות הצדיקים שדרשו רז"ל שבע שמחות (תהלים ), רשב"י אומר אל תקרי שבע, אלא שבע, פניהם של צדיקים דומים לעתיד לבא לחמה ללבנה לרקיע לכוכבים לברקים לשושנים למנורת בית המקדש כו' עיין בילקוט שופטים (רמז נט):

נ״אטבחה טבחה, לויתן ושור הבר. לויתן אמרו רז"ל (ב"ב עד, ב) הרג את הנקבה ומלחה לצדיקים:

נ״במסכה יינה, הוא יין המשומר בענביו כו':

נ״גאף ערכה שלחנה שחקים, אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יב, ב) בו שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא, על כן אמר לשון אף כי גם במדבר ירד להם המן מדוגמת של מן העתיד. תקרא לנערותיה, אלו שבע נערות הראויות לתת לנשמה קדושה שהזכירו המקובלים יהא רעוא דנזכה לזה אמן: