שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ספר ויקרא, תורה אור, ויקראShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Sefer Vayikra, Torah Ohr, Vayikra
א׳ויקרא אל משה וגו' אדם כי יקריב מכם וגו' (ויקרא א, א-ב). רש"י הביא דברי רז"ל שהתעוררו אדם למה נאמר, וכוונתם היא שהיה לו לומר איש ולא אדם, מאחר שכתיב כי יקריב ולא כתיב אדם מכם יקריב שמע מינה שמדבר מעולת נדבה, על כן אמר בתוספת תיבת כי שמורה על הרצון כי יקריב וכן פירש רש"י שמיירי מעולת נדבה, עד כאן:
1
ב׳קשה למה נאמר אדם ולא איש, דבשלמא אם היה מדבר מענין עולת חובה הוה אתי שפיר דלכך נאמר אדם ולא איש, כי אדם כולל עדת ישראל שהם נקראים אדם כמו שאמרו רז"ל (יבמות סא, א), ובענין קרבן חובה אין חלק לאומות בישראל. אמנם כקרבן נדבה אמרו רז"ל (חולין יג, ב) איש איש, מלמד שהגוים נודרים נדרים ונדבות בישראל. ובכאן כי יקריב מיירי מעולת נדבה א"כ הוה ליה למימר איש ולא אדם:
2
ג׳ובזה מתורץ סמיכות רש"י, אדם למה נאמר למ"ש כי יקריב מיירי בעולת נדבה. ותירצו רז"ל מה אדם לא הקריב מהגזל כו'. ודבר זה צריך התבוננות כי אין שייך לומר על הפעולה שלא פעל זה, אם לא שיש בידו לפעול ולא פעל אומרים שלא פעל, אבל כשאין בידו לפעול אין שייך לומר שהוא לא פעל, כי מעצמו לא נפעל ולא בבחירתו של זה, א"כ מהו זה שאמר אדם לא הקריב מהגזל, מה זה שייך לומר שהוא לא הקריב מהגזל הלא לא היה באפשרי לו להקריב מהגזל. כי למי יגזול הלא הארץ ומלואה הכל שלו היה והוא זכה מההפקר ודבר זה צריך ביאור רחב:
3
ד׳האדם נברא לעבדה ולשמרה, לעבדה הוא סוד עבודה, רצה לומר שהוא בעצמו יהיה העבודה, דהיינו שיהיה קרבן לה' בחיים חיותו כמו שהם עתה הנשמות של צדיקים לאחר מותם שהם נקרבים על גבי מזבח של מעלה, כך היה ראוי להיות בחיים חיותו ברוב דביקותו וקורבתו להש"י להיות קרב בחייו בסוד (יבמות כה, ב) האדם קר"ב אצל עצמו, כי נעשה אדם למטה בצלם ודמות האדם היושב על הכסא שהוא בסוד קר"ב אצל עצמו דהיינו סוד האצילות המתאחד באחדות המוחלט בעצמות המתפשט בו אי"ן סו"ף והוא כשלהבת קשורה בגחלת, נמצא קרב אצל עצמו כמו שפירשתי בהקדמת תולדת האדם כי זה הדבר של קרב אצל עצמו כי זה הדבר של קרב אצל עצמו אעפ"י שהוא ענין אחד, מכל מקום הוא ב' בחינות וזה נרמז באמרינו הוא קרב אצל עצמו, והכל הוא בסוד אדם ונשמתו:
4
ה׳כן האדם למטה הנעשה בצלם ובדמות היה קרב גופו לנשמתו להיות הכל אחד להיות כדמות עליון בסוד הדביקות ואז הוא קרבן לה'. והושם בגן עדן שהוא מקום הנבחר ממקומות העולם, ונברא להיות חי לעולם ויהי לנפש חיה (בראשית ב, ז), כלומר כי נפשו היה כולל כל נפשות העולם כמו שאמרו רז"ל (תנחומא פקודי ג) כי כל נשמות היו כלולות בנשמת אדם הראשון, נמצא היה הוא בחיר מן האנושי ומקומו היה בחיר:
5
ו׳והיה ראוי להיות נצחי לא לזמן קצוב, הרי היה כולל ג' שלימות המציאה המוזכר בספר יצירה בכמה עניינים והם עולם, שנה, נפש, שהוא סדר העולם, וסדר הזמן כי שנה הוא ענין השתנות הזמן, וכלל הנפש. כן היה שלם בזמן וחי לעולם, והוא במובחר העולם שהוא גן עדן, והוא הנפש כולל כל נפשות, ואז היה קרבן לה' קרבן ממש על גבי מזבח של מעלה בסוד המרכבה, והיה קרב אצל עצמו כי היה בעצמו קרבן והיה מקויים בו אדם כי יקריב מכם קרבן לה' כי מכם ובכם היה קרבן לה':
6
ז׳וסוד האכילה שציוה לו הש"י לאכול היה הכל בקדושה ובטהרה כענין שרמזו בפסוק (בראשית ב, טז) מכל עץ הגן אכול תאכל היה בסוד הקרבן, אלא כי שלחן של אדם הוא בסוד הקרבן:
7
ח׳והענין האדם בעצמו היה קרבן לה' בסוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה', והאוכל אשר יאכל בטהרת הקודש היה קרבן לו בסוד מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, הרי האדם *עולם *שנה *נפש, אך ורק מיעוט שנתמעט בקלקול עצת הנחש אז ירד מגדולתו כי הנחש הטיל זוהמא ולא פסקה עד שבאו להר סיני ואז פסקה זוהמת הנחש (שבת קמו, א), והיה ראוי להיות מוחזר העטרה ליושנה וסימנך (שמות ) והר סיני [כולו] עשן ר"ת *עולם *שנה *נפש:
8
ט׳אח"כ חזרו לקלקולם בעגל ואז חזר העולם לקלקולו ולא יתוקן בתיקון האמתי כמבתחלת הבריאה עד לעתיד בגאולה האמיתית:
9
י׳מכל מקום ביני וביני היה מעין תיקון בעשיית המשכן הנקרא מקדש (שמות כה, ח) שהוא ציור השתלשלות העולמות כמו שהארכתי בפרשת תרומה (תו"א ד"ה כולם הסכימו) ובפרשת ויקהל ופקודי (דרוש ויקהל ד"ה במדרש תדשא) עיין שם שהוא הבריאה חדשה. ואהרן הכהן נבחר במקום אדם הראשון שנתקרב ונתרחק. ובאהרן כתיב (שמות כח, א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך כמבואר במדרש שהבאתי בפרשת תרומה עיין שם, ואהרן כהן גדול שלמטה הוא במקום מיכאל כהן גדול שלמעלה המקריב נשמות, כמו שנתנו סימן (ויקרא ט, ד) כי היום ה' נרא"ה אליכ"ם אותיות מיכא"ל אהר"ן, ובמקום אדם כי יקריב מכם, נעשה קרבן מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן, וכן עשה אדם בעצמו לאחר שחטא הקריב קרבן מן הבהמה כמו שאמרו רז"ל (שבת כח, ב) שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו. וכן נח לאחר קלקול דור המבול וענשם הקריב קרבנות. וכן אברהם אבינו לאחר קלקול דור הפלגה (בראשית יב, ח) ויבן מזבח ויקרא בשם ה', ולא זו אלא אף זו קיים אדם כי יקריב מכם והקריב את בנו יחידו אהובו את יצחק:
10
י״אאח"כ במתן תורה היה ראוי לתקן תיקון גמור ונתקלקל שנית בעגל. אח"כ נעשה מעין תיקון במשכן ציור העולם ובסוד הקרבנות שהוא העבודה שהעולם עומד עליהם. ותמצא בקרבנות סוד עש"ן ולא נצחה רוח רעה את העש"ן (אבות ה, ה) ג' קדושות העולם היה מקום הנבחר בית המקדש, והמשכן אקרי מקדש, ובם מקומות מקודשים וקודש קדשים:
11
י״בוענין שנה שהוא הזמן כל הקרבנות תלויין בזמן מיום הח' והלאה ירצה (ויקרא כב, כז) התמידין אחד בבוקר, ואחד בערב. אח"כ המוספין בשבתות ובראשי חדשים ובזמנים. אח"כ הקרבנות של הטמאים בזמן טהרתם מטומאתם והחטאת והאשם בזמן החטא ובל הקרבנות דוקא ביום צואתם:
12
י״גוענין נפש הוא הכהן המקריב והזר הקרב יומת, הרי הכהן המקריב במועדו במקום הנבחר הוא סוד עש"ן:
13
י״דובדרך פרט, אדם, נח, אברהם, עש"ן. אדם תכלית בריאת עולם. נח שנ"ה ראה כל שינוי הזמנים, ראה עולם בנוי וחרב ובנוי. אברהם אבינו ראש האמונה כולל כל הנפשות כמו שכתוב (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. במדרש רבה (א, ט) ויקרא אל משה, ולאדם לא קרא, והלא כבר נאמר (עי' בראשית ג, ט) ויקרא אלהים לאדם. אלא אין גנאי למלך לדבר עם אריסו וידבר ה' אליו. ועם נח לא דיבר, והלא כבר נאמר (שם ח, טו) וידבר אלהים אל נח. אלא אין גנאי למלך לדבר עם נקדודו. ויקרא אל משה, ולאברהם לא קרא, והלא כבר נאמר (שם כב, טו) ויקרא מלאך ה' אל אברהם. אלא אין גנאי למלך לדבר עם פונדקי שלו:
14
ט״וויקרא אל משה, ולא כאברהם, באברהם כתיב ויקרא מלאך ה' אל אברהם, המלאך קורא והדיבור מדבר. ברם הכא א"ר אבין אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני הוא המדבר שנאמר (ישעיה מח, טו) אני אני דברתי אף קראתיו הביאותיו והצליח דרכו, עד כאן:
15
ט״זקודם שאגלה רמזים בזה המאמר, אפרש הפשוטות. יש להקשות מה מקשה, הלא גם עמהם דיבר ומה בכך. עוד קשה, מביא קרא (בראשית כב, טו) ויקרא מלאך ה' אל אברהם, ולא הביא קרא דלעיל מיניה (שם יא) ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים. עוד קשה, דברי המאמר סותרין זה את זה, מתחלה אמר ולאברהם לא קרא ותירץ וכו', ואח"כ אמר לא כאברהם כו', א"כ יש להקשות קיצר מתחלה כשאמר ולאברהם לא קרא היה לו להשיב לא כאברהם כו':
16
י״זביאור המדרש, הנה ד' עניינים יש בפסוקים אלה המורים על ד' מיני חיבות שהיו עתה בהקמת המשכן שהתחיל הדיבור באהל מועד. א' אמר ויקרא ולא ויקר. ב' וידבר ה' וגו' לאמר דמשמע דהדיבור היה בעצם וחיבה מדכפל וידבר לאמר. ורש"י הוצרך לתרץ זה ג' קדימות הקריאה לדיבור, לא אמר ויקרא ה' וידבר אל משה, אלא עשה הקדמה ויקרא להראות שמכאן ואילך קדמה קריאה כו' וזהו חיבה יתירה. ד' אליו למעוטי את אהרן, ואם אהרן שהיה לו מחיצה לעצמו ממועט ממעלת משה מכל שכן ממועטים אחריני:
17
י״חעל חיבה הראשונה שאל מאי טעמא לא אמר ויקר. אלא שלשון ויקר הוא לשון קרי וטומאה כדאיתא בבלעם כו' (רש"י ויקרא א, א). על זה קשה בפסוק (בראשית ג, ט) ויקרא ה' אלהים לאדם ויאמר לו איכה, ששם היה בעת החטא מצד הנחש הטיל הזוהמא בחוה שהוא טומאת הקרי, וכן תמצא שם רמוז בלעם כמו שכתב רש"י (בבראשית הנ"ל):
18
י״טאיכה, נכנס עמו בדברים. וכן מצינו בבלעם (במדבר כב, ט) מי האנשים האלה עמך, וא"כ קשה למה כתב שם ויקרא היה לו לכתוב ויקר. על זה הוצרך לתרץ אין גנאי למלך לדבר עם אריסו:
19
כ׳על הב' חיבה יתירה נודעת לו בכאן כמ"ש וידבר לאמר, מאי רבותא דהאי חיבה במשכן הלא מצינו חיבה זו בנח ושם היתה בלי טעם כי כן כתיב (בראשית ח, טו) וידבר אלהים אל נח לאמר. על זה תירץ אין גנאי לדבר עם נקדודו:
20
כ״אעל הג' קדמה קריאה להדיבור ועשה כמו הקדמה כדפי', וקשה פשיטא כבר ידענו זה דכשהוא חיבה יתירה שקדמה קריאה שכן מצינו באברהם ומביא פסוק (בראשית כב, טז) ויקרא מלאך ה' וגו' ויאמר בי נשבעתי נאם ה' וגו', משא"כ לעיל לא הזכיר אח"כ אחר הקריאה כלום:
21
כ״בעל הד' אליו ממעט את הכל, והלא היה כן באברהם. ואין לתרץ דשם לא היתה חיבת וידבר לאמר מכל מקום תחת זה היה חיבה אחרת שכפל שמו אברהם אברהם. ותירץ אברהם היה צריך הכנה לנבואה, משא"כ משה לא היה צריך הכנה לנבואתו כי תמיד היה מוכן כמ"ש (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. ואז מתורץ הקיצור שהקשיתי יתורץ למעלה כו', דבשלמא אי הוה כתיב ויקרא ה' אל משה היה מתורץ, אמנם עתה דסתם וכתב ויקרא היה אפשר לפרש כמו (שמות כד, א) ואל משה אמר שפירשו רז"ל (סנהדרין לח, ב) שמטטרון אמר למשה שיעלה אל ה' על כן לא בא הכתוב לאורויי אלא קדימת הקריאה שלא היה הדיבור פתאום. א"כ קשה הלא באברהם כו'. רק החיבה הרביעית שהיה אליו, והקשה הלא גם באברהם. אלא על כרחך מוכרחין לומר שבא להורות שהוא קורא ושהוא המדבר מה שאין כן באברהם, כך פירוש המאמר:
22
כ״גאך לירד לעומקו של המאמר נדבר מענין טעם וסוד הקרבן, אף שאין בידינו לפרש אפילו כערך טיפה מן הים מסוד הקרבנות אם לא די מדרוהי עם אינש לא הוה כגון רשב"י וחביריו ומה אני תולעת ולא איש, מכל מקום צריך כל אחד לשוטט בשכלו כפי האפשר לו ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (ברכות ה, ב):
23
כ״דוהנה המפרשים האריכו למעניתם ואני אבחר הסולת הנקיה מדבריהם ז"ל. טעם א' מבואר בדברי הרמב"ן (ויקרא א, ט) וזה לשונו, ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו, כנגד המעשה. ויתודה בפיו, כנגד הדיבור. וישרוף באש הקרב והכליות, שהם כלי המחשבה והתאוה. והכרעים, כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו. ויזרוק הדם על המזבח, כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש וראשי האיברי הקרבן כנגד ראשי איבריו. והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד, ואלה דברים מתקבלים מושכים הלב בדברי אגדה, עד כאן לשונו:
24
כ״העוד הוסיפו ביאור, כי מתחילה לוקח הבהמה ומשליכה לארץ בחזקה ודומה בנפשו כאלו השליך עצמו. וכשמתודה מורה שחייב סקילה. עוד שוחט הבהמה ודומה בנפשו כאלו שוחט עצמו ומורה שהוא חייב הרג וחנק, כי בעת ששוחט הבהמה תוקף ידו לשוחטה וחונקו מעט בתקיפת השחיטה שלא ישהה, הרי השחיטה הרג וחנק. אחרי כן שורפה ודומה בנפשו כאלו נשרף, ומורה שהוא חייב שריפה ומתודה והקב"ה מקבלו. גם צריך הכהן לראות בשעת זריקת הדם האיש והאשה המתכפרין בקרבן. ובעבור שאסור להסתכל באשה, לכן עשו הכיור במראות הצובאות, כי כשהכהן מקריב קרבן נשים מסתכל בכיור ורואה בו פרצוף האשה המביאה קרבן, כך כתב הרקנאט"י. כלל העולה, מהטעם הזה כי המקריב את הקרבן הוא כאלו הקריב נפשו שנאמר (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב כו':
25
כ״ווזה לשון הרקנאט"י, ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' וגו', מה שרמזתי לך למעלה תוכל לדעת כי בהקרבת הקרבן מתעלה רצון השפל ומתקרב ברצון העליון, ורצון העליון בשפל, לפיכך השפל צריך להקריב לו רצונו ע"י הקרבן וקושר נפשו בנפש קרבנו ואז מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, הדא הוא דכתיב (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב, ודרשו רז"ל במנחות (קד, ב) מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו. כי בהקרב הכהן הקרבן מדביק נפשו בנפש העליונה במזבח העליון בתחילה, ומשם מתעלה הנשמה למעלה דרך עילויה, ואז נקרא הכהן הזה מלאך שנאמר (מלאכי ב, ז) כי מלאך ה' צבאות הוא. ובהקרבת נפשו למעלה רצון השפל מתקרב ברצון העליון מתרצה להשלים חפצו מאותו ענין שהקריב קרבנו בשבילו:
26
כ״זקרבן מנחה, נקרא הקרבן הזה בשם מנחה מלשון הנחה, כמה דאת אמר (אסתר ב, יח) והנחה למדינות עשה, ומלשון הניחו את רוחי, עד כאן לשונו:
27
כ״חהראב"ע כתב בענין הקרבנות שהם בסוד התמורה מה שנגזר במערכת שלא ישתנה רק המר ימיר בסוד (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתיך:
28
כ״טהטעם האמיתי הוא סוד קרבן ליהו"ה שהוא שם המיוחד, ורז"ל גילו הסוד בסוף מנחות (קי, א), אמר ר' שמעון בן עזאי, בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל, ולא אלהיך, ולא אלהים, ולא שדי, ולא צבאות, אלא יו"ד ה"י (יהו"ה) שהוא שם המיוחד כו', עיין ברמב"ן באורך (ויקרא א, ט):
29
ל׳והזוהר (ח"ג רמא, א) האריך במאוד איך שאותיות יהו"ה מתקרבים ומתייחדים באמצעית התעוררות הקרבן והוא ריח ניחוח לידו"ד, ומלכא עילאה אתהני כביכול, היינו דכתיב (שה"ש ה, א) אריתי מורי עם בשמי, אילין אינון דרגין עילאין. מורי עם בשמי, דא דרועא דימינא בירכא דשמאלא. אכלתי יערי עם דבשי, יעקב ברחל. שתיתי ייני עם חלבי, דא דרועא שמאלא בירכא דימינא, הא כולהו דרגין עילאין דאתהני בהוא מלכא קדישא בקדמיתא. מכאן והלאה יהיב רשו לארבע דיוקנין דחקיקין בכורסייא, ולכל אינון דמתפשטין מנייהו, וכלהו אכלין ואתהנון כדקא יאות, הדא הוא דכתיב (שה"ש ה, א) אכלו רעים שתו ושכרו דודים כו'. עוד מתבאר שם בזוהר ענין ד' חיות כו', רקנט"י דף ק"ט:
30
ל״אוהענין כי כל דבר יש לו דוגמא וענין בזה העולם והם אליו כצל אצל המיצל ואדוק בו, ועל כן אמר כאן כי רוח הבהמה נאצל ונשתלשל מחיה הנקרא שור, ועל כן בהתקרבו על גבי מזבח מתעלה עליו כי הוא דוגמתו. ורוח העופות נאצל ונשתלשל מחיה הנקרא נשר, ובהתקרבו על גבי המזבח פני נשר, והכחות הנאצלות משם מתפרנסין בו, ופני אדם ניזונין ונהנין מנפש האדם המקרב אותו ונשמתו בעת הקרבן כל מין מתקרב למינו ונהנה ממנו, וכל זה הוא אחרי התאחדות הכוחות העליונות אז נוטלין הכוחות פרס מאת המלך ונהנין כמו שאמרנו. אמנם קודם לכן אינו רשאי שום כח ליהנות. וזהו סוד מה שאמרו רז"ל (ברכות יד, א) שאסור לאדם לעשות חפציו קודם תפלה (הג"ה, והאריה אינו משפיע מכחו, אבל הוא מקבל וחוטף מכולן. כשישראל היו כשרים, היה רבוץ על המזבח כדוגמת ארי, וחס ושלום כשהיה היפך דרשו מיד כלב כו' (עיין יומא כא, ב), עד כאן):
31
ל״בוהנה הארכתי בעניינים כאלה במסכת תענית שלי בעמוד העבודה עיין שם באורך. גם ענין עולה וחטאת ואשם ושלמים וכן כולם תמצא סודם בשער השמים שלי בפירוש פרשת התמיד ופרק איזהו מקומן על פי הסוד עיין שם באורך:
32
ל״גובספר שבעה היכלות, קרבנא סלקא תננא ומספקי כל חד וחד כדקא חזי ליה, כהנא ברעותא, וליואי בבסימו דשירותא, דא אתכלל בדא ועיילין היכלא בהיכלא רוחא ברוחא עד דמתחברין באתרייהו כדקא חזי ליה בסייפא, ואשלימו דא בדא עד דאינון חד ואתנהרי' דא בדא כדין נשמתא עילאה דכולא אתיא מלעילא ונהיר לון והוו נהרין כולהו בוסינין בשלימו כדקא חזי, עד דההוא נהורא עילאה דכולא אעיל לבית קודש הקדשים ואתברכא ואתמלייא בבירא דמיין נבעין דלא פסקין וכולהו מתברכין לעילא ותתא:
33
ל״דודע כי יש מן הזבחים שהם נאכלין למזבח ולכהנים ולבעלים כמו השלמים. ויש מהן נאכלין לכהנים כמו חטאות ואשמות וכו'. וזריקת הדם והקטרת אימורין לכפרת העבירות. אך העולה כולה כליל ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנה, לפי שהעבירה המחשבה בהרהור רע מנפש ועד בשר יכלה לשוב הכל לרוח כמו שהיתה עיקר העבירה ברוח, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (יומא כט, א) הרהורי עבירה קשין מעבירה. ומה שקצת קרבנות הם זכר, וקצת נקיבה, כתב הזוהר תא חזי כד קרבנא דכר אתקשר כולא מעילא לתתא, כד קרבנא נוקבא אתקשר כולא מתתא לעילא:
34
ל״הוזה לשון הרקנאט"י דף קי"א. דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' וגומר (ויקרא ד, ב). צריך אתה לדעת, כי כל העובר עבירה אחת ממצות התורה הרי הוא חוטא באותו ענין שהמצוה ההיא תלויה בו, ובעבור כי מצות לא תעשה נשמעות ממדת שמור, צריך להביא כפרתו לתקן מצותו דוגמת החטא ועל כן קרבנו כשבה או שעירה. וטעם היות האשם זכר, כתב הרב ז"ל, בעבור כי החטאת בחייבי כריתות שתשוב הנפש אל האלהים אשר נתנה, והאשם לא יבא על חיוב כרת וכאלו הוא לריח ניחוח כעולה שהיא עולה למעלה מן החטא. ופר כהן משוח ופר העלם דבר של צבור הם נשרפים בחוץ, וכבר העירותיך עליהם:
35
ל״ווטעם אל שפך הדשן ישרף, פירש רש"י. גם שעיר נשיא תדע סודו מן השעירים שהם להעביר רוח הטומאה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בספר הזוהר שעיר לא מתקרב אלא מגו לאתדכאה מרוח מסאבא וכו':
36
ל״זאמנם מה שנראה מדעת הרב ז"ל שכתב וזה לשונו, ושעיר הנשיא בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט והלוחם מלחמות השם ועל חרבו יחיה כדרך שעיר עבודה זרה שהשעיר הוא לצדיק אשר לו המשפט. והנה קרבנו שעיר לרמוז למדתו שהיא לוחמת מלחמות השם הגדול ולפיכך הוא זכר:
37
ל״חוטעם היות ההזאה שבע פעמים, שנאמר (ויקרא ד, ו) והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה', תבין מסוד השביעיות. ואמר לפני ה', אפשר שירמוז לפנים של זעם לפני ה' הם פני הפרוכת, עד כאן לשונו:
38
ל״טהכלל עולה, הקרבן הוא לשם המיוחד והוא נקרב על המזבח של מעלה כמו שאמר (ישעיה ס, ז) יעלו לרצון על מזבחי ובית תפארתי אפאר:
39
מ׳ועל כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב, יג). מלח ברית אלהיך, כי המלח שהוא מים ואח"כ על ידי אש נתקשה ונעשה מלח רומז למדת מלכות, שאף שאסתר המלכה חוט של חסד משוך עליה (מגילה יג, א) שהוא סוד מים העליונים, מכל מקום דינ"א דמלכות"א דינ"א כי היא מדת הדין, ומימיה מלוחין מכח האש השורף. ומלח ברית הוא סוד היחוד ע"י היסוד שהוא או"ת הברי"ת כנודע, ושאור ודבש הם כחות חיצוניות, כי השאור הוא החימוץ הקשה, והדבש היא המתיקה הבא מכח המתאוה, אלו מוזהרין שלא להקטיר כי אינם בסוד קרבן שהוא המקרב והמייחד, והקרבן הוא ליהו"ה מייחד אותיות שם המיוחד ואז על ידי קרבן אנחנו מיוחדים בו בסוד (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בידו"ד אלהיכם:
40
מ״אוהרבה מהפילסופים תמהו איך יהיה דיבוק אומה הישראלית בו יתברך על ידי הקרבן. והחכם החבר השיב אל המלך כוזר על זה ואמר, שכבר ימצא דיבוק השכינה האלהית עם אומה הישראלית באמצעית הקרבנות הנקרבים בבית מקדשו, כענין שתמצא בנפש השכלית עם הגוף על ידי מזונות שנזון בו, וכמו שלא נודע טעם הזנת זאת הנפש העליונה באלו המזונות הגשמיים שאינם מטבעה, אבל מצינו וראינו תועלתם. ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות, אבל נמצא דביקות השכינה עמנו באמצעותם, עד כאן:
41
מ״בובעל עקידה שער נ"ז כתב עליו וזה לשונו, והנה הוא מבואר כי נוסף על מה שהוא ביאר הדבר הנעלם בנעלם כמוהו, הנה המשל אינו דומה לנדון וההבדל ביניהם הוא גלוי. כי הנה המזון הוא צורך נכר ומפורסם לבריאות הגוף אשר הוא הכרחי לעמידת הנפש וקיומה אצלו ודאי תטרד בטרדת הגוף כמוזכר שם, מה שלא יהיו כן הקרבנות, לא צורך השכינה, ולא צורך האומה כדי שתתקיים עמהם השכינה והדביקות האלהי ביניהם, ובמקום הזה לא נלמוד סתום מן המבואר אחר שלא הושוו בטעם:
42
מ״גאלא שאני אומר שהענין בהם שוה ומבואר בלתי מושכל, וזה כי כמו שיושלם בריאות הגוף ע"י המזונות ובבריאתו יהיה לו שלום עם נפשו ותדבק אליו. כן יהיה הענין באלו הקרבנות, כי בטוב ההשקפה הם נותנין הבריאות והשלימות אל כללות האומה ואל יחידה וסגולותיה כדי שימצא אצלם הדביקות האלהי בלי ספק. והוא כי מהידוע שהנפש האצולה והמתעצמת באדם השלם ברוב זירוזו והשתדלותו, אשר על זה נאמר (בראשית ב, ז) ויהי אדם לנפש חיה כמו שנתבאר שם שער ו' היא נפש יקרה ומעולה מהיותה חיונית. והנה כמו שהם נבדלת במחיותיהן כן נבדלו מזונותיהן אשר בהם יתפרנסו ויתקיימו אצל הגוף, כי הנפש החיונית אשר היא השלמות הראשון אל הגוף ניזונית ומתקיימת אצלו במאכל ובמשקה הגשמיית. אמנם זאת הנפש האצולה הרוחניות אינה מתפרנסת רק בדברים מחשביים שכליים כי לחמה הם, כמו שנתפרנסה נפשו של אדוננו ע"ה ארבעים יום זה שלש רגלים. וכבר כתבנו שם שלא היה ענין רחוק מאוד אצל טבעה:
43
מ״דוכן בכל מה שיאכל וישתה יש לה מנה יפה מיוחדת לה, אם שתהיה סעודה של מצוה, או שיכוין אל המצות התלויות בסעודה ההיא מכשרות המאכלים והרחקת האיסורין לפי דרכי התורה, או שיכוין אל ברכותיה, או להסעיד הגוף ולהבריאו לעמוד לשרת לפני אלהיו בתושית התורה והעבודה לצאת ולבא בכל דבר שבקדושה. כי באמת הכוונות האלו הנכבדות והרוחניות יעמידו הנפש הנכבדת ויקיימו אותה כי הם קדש ומן הקדשים תאכל והוא טעם (דברים ח, ג) כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם:
44
מ״הועל זה הענין עצמו תתקיים השכינה ותדבק בכללות האומה הנבחרת במעשה הקרבנות, לא מצד שהם מאכל לשכינה ולא לאומה, רק שבהיטב כוונתם בהם והקריבם באופן נרצה ונאות יועילו למו להשלים נפשם ולהכשיר מעשיהם לפני השם יתעלה עד כי טוב כוונתם ועוצם שלמותם יהיה סבה מחייבת להמצא אצלם השכינה האלהית ולא תפרד מהם בשום צד, וכמו שאמר על הקרבנות (ספרי שלח א) בכלל (ויקרא א, ט) ריח ניחוח לה', נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני, ובהסתלק הכוונה הזאת השלימה מעל הקרבנות נעקר השלחן האלהי מלפני ונתפרדה החבילה, עכ"ל (בעל העקידה):
45
מ״והנה דברי בעל העקידה הם נכונים, אך צריך ליתן טעם למתק דבריו כמו שהמלח ממתק המאכל, והוא זה כי ענין דביקות הנשמה בגוף ע"י המאכל ביאר יפה האלהי האר"י ז"ל והענין הוא, כי אין לך שום דבר שאין בו קדושה, וכמו שאמרו רז"ל (ב"ר י, ז) אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ואומר לו גדל היא ההשפעה הנשפעה בו ומכה אותו לילך לפועל, וזה ההשפעה שהיא דבר רוחני שורה בו, הרי לך מכל מאכל אשר אוכל וכל משקה אשר שותה הוא דבר גשמי ונעלם בו ג"כ הדבר רוחני והוא כמו גוף ונפש. והאדם שהוא גוף ונפש האוכל ושותה, הגוף נהנה מהגופניי, והנפש נהנה מהרוחני שבו. וזהו סיבה שהנפש נדבקת בגוף ע"י המאכל והמשתה על זה אמר הפסוק (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כלומר מצד הלחם לבדו הנראה לעין שהוא הגופני, רק על כל מוצא פי ה' כי יש בו פי ה', כי הוא אמר ויהי, ופי ה' גרם שיש לו מוצא זה ההשפעה הרוחניי סיבה לדביקות נשמה בגוף, כך ביאר הרב הנ"ל:
46
מ״זועל זה אני אומר גם כן דביקות הקב"ה באומה ישראלית על ידי הקרבנות. כי כבר ידוע כל מה שיש בתחחתון הוא משתלשל מהעליון גבוה מעל גבוה. והנה מציאות התחתון הוא דומם, צומח, חי, מדבר, שהם דוגמת ד' יסודות, דומם יסוד העפר. צומח הוא מיסוד המים כי ירד הגשם והרוה על הארץ והוליד ומצמיח. חי הוא יסוד האויר כל אשר בו רוח חיים. ואלמלא זה הרוח האוירי הוא מת. מדבר הוא האדם שמעלתו מצד הנשמה שהוא יסוד אש הרוחני כמו שכתוב (משלי כ, כז) נר אלהים נשמת אדם:
47
מ״חונודע כי ד' יסודות שרשם למעלה למעלה מלמעלה כי גבוה מעל גבוה עד שתאמר ד' מחנות שכינה, מיכאל, גבריאל, אוריאל, רפאל. מיכאל, יסוד המים הרוחניים. גבריאל, יסוד האש הרוחני. אוריאל, יסוד האויר הרוחני. רפאל. יסוד העפר הרוחניי. ואלו ד' יסודות הרוחניים משתלשלים מד' יסודות שהם יותר גבוהים ויותר רוחנייים, דהיינו ד' חיות, אריה, שור, אדם, נשר, ואלו משתלשלות מרוחניות הנעלם ד' רגלי המרכבה שבאצילות עד שתאמר ד' אותיות שם המיוחד הם שורש שרש השרשים של ד' יסודות. י' יסוד המים. ה' יסוד אש. ו' יסוד הרוח. ה' יסוד העפר, כנודע לחכמי האמת. ויש בכל מדריגה אלפים ורבבות מדריגות בלי ערך עד שישוב הכל אל שרשו הנעלם, ואז תדע ותבין (דברים ד, לט) כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. כלומר אין בנמצא שום מציאות שיהיה מזולתו כי הכל מאתו יתברך:
48
מ״טוהנה הקרבנות הם מד' אלו. מהדומם היה המלח, על כל קרבנך תקריב מלח. מהצומח הוא מנחות ונסכים. בעל חי הוא בקר וצאן ותורים ובני יונה. מדבר הוא האדם החושב בשעת הקרבן ומתעורר ומקריב את נפשו, ונפש כי תקריב. גם לפעמים מקריב ממש את האדם בסוד הגלגול שמזמן השם יתברך לקרבנות כמה גילגולים שנתגלגלו לשם. ועל זה בא הרמז (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם. נמצא בהקרבת העניינים של המציאות למטה ומקריבם לגבוה לשם ידו"ד שם המיוחד הוא מקרב למעלה למעלה סוד רוחניותם ואז יש חיבור בינו יתברך לבינינו על ידי הקרבן:
49
נ׳נחזור לענין, על ג' עניינים הנ"ל של טעמי הקרבן שהם א' לכפרה, ב' לתמורה, ג' לשם יחוד ידו"ד הגדול הגבור והנורא. יתבאר הפסוק אדם כי יקריב מכם וגו', בענין כפרה צריך האדם למסור גופו ונפשו ולהכניע ולעשות מעשה להראות שהוא חייב סקילה שריפה הרג וחנק. ומראה זה באמצעותם פעולת הקרבן שמקריב ומראה שמקריב את עצמו ואז הוא קרבן לה', זהו שאמר אדם כי יקריב מכם שמקריב את עצמו ברצונו זהו קרבן לה':
50
נ״אאמנם כשאינו מתעורר לחשוב מחשבה זו רק שעושה הפעולה החיצונית הקרבת הבהמה לבד זה אינו קרבן לידו"ד להיות דבק בו רק הוא קרבן האדם, זהו שאמר מן הבהמה מן הבקר מן הצאן תקריבו את קרבנכם, כלומר זה קרבנכם ואינו דבוק לגמרי להיות נקרא קרבן ה', ועל זה נאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, כלומר מאחר שתכלית של הזבחים להיות לו רוח נשברה עתה מפני חטאינו שאין לנו מקדש ולא קרבן נוכל לעשות דוגמא לזה דהיינו להיות לנו לב נשבר ונדכה ואז לא תבזה, וכן פירש בעל עקידה:
51
נ״בהשנית בסוד התמורה, הנה תוכחת מוסר המגיע לאדם הוא בתרין אנפין. א' הוא בעצם מן השם יתברך את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג, יב), ואלו היסורין מקיימין אותו לעולם הבא כי אז בנפשו נעשה הקרבן, זהו שאמר אדם כי יקריב מכם הוא קרבן לה'. ב' לפעמים מצד מה שסידר הבורא יתברך במערכת השמים ולזה יש חליפין ותמורה כמ"ש (ישעיה מג, ד) ואתנה אדם תחתך, זהו שאמר מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, כלומר קרבנכם שהיה ראוי לכם מצדכם מצד המערכת שלכם, תמורתכם בקר וצאן כו'. ודבר זה נוהג גם כן לדורות אף בזמן שאין קרבן ששומר ה' את אוהביו וממציא חליפותם תמורתם כפרתם, וזהו בהתקרב אדם אל קונו:
52
נ״גובזה יצדקו שני דיעות רבותינו ז"ל ביחד (שבת קנו, א) יש מזל לישראל, ואין מזל לישראל. כי באמת יש מזל, אבל אין מזל לישראל דייקא רק השם יתברך ממציא תמורה:
53
נ״דהשלישית סוד קרבן לידו"ד, על זה אמר אדם כי יקריב מכם הוא קרבן לידו"ד ישראל קרבן אדם בסוד (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו, אדם למטה ועל הכסא דמות האדם. וכן אדם עולה כמנין ידו"ד במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א זהו קרבן לידו"ד, והקירוב הזה נעשה באמצעית הבקר והצאן אשר אנחנו מקריבים למטה, וזהו שאמר תקריבו את קרבנכם. ובזה אנחנו מתעוררים הרוחניות וגבוה מעל גבוה עד יחוד ד' אותיות ידו"ד כדפי'. ועתה בגלות תקנו התפילות נגד התמידין והם גורמים יחוד שם ידו"ד:
54
נ״הוהנה האדם הוא ציור המשכן והמקדש כמ"ש בפרשת תרומה ע"ש (תו"א ד"ה וז"ל רבינו בחיי), ואם הוא דבוק בהשם יתברך בקיום התורה והמצוות ותפילות וברכות ושבחות, והוא תמים שאין בו מום ממומי המדות הרעות אז הוא קרבן לה'. וכשאומר פרשיות הקרבנות ומזכיר העבודות ומתודה ומטהר מחשבתו, אז יש בכאן דיבור ומחשבה ומעשה, והמעשה הוא עקימת שפתיו שמזכיר פרשיות הקרבנות ומצטער בלבו שלא יוכל לעשות מעשה הקרבנות ממש אז הקב"ה מצרף זה למעשה. אבל בשעה שהיה בית המקדש קיים לא היה מועיל הזכרת הפרשיות הקרבנות, כי הדיבור אינו מעשה ממש, והוא מחוסר מעשה מאחר שיש כח בידו לעשות. ועוד דלא הוה עקימת שפתים להיות נחשב למעשה:
55
נ״ווהענין כי יש ענין כמו שאמר עקימת שפתים, כי כשהשפתים מדברים בנחת בלי צער אין זה נקרא עקימה. אבל עתה בגלות כשמזכירין פרשיות הקרבנות ובצער גדול ומצטערין על העדר ושאין בידינו לבוא לידי מעשה אז הדיבור היוצא מפיו יוצא בעקימה, כלומר ביגון ואנחה, וזהו בעצמו אדם כי יקריב. אבל לעתיד כתיב (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה, על כן לא היה די בדיבור, רק אז יחפוץ זבחי עולה וצדק אז יעלו על מזבחך פרים (תהלים נא, כא). ועתה (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו:
56
נ״זובזה יובן מה שבארו בזוהר בפסוק וידבר ה' אליו מאוהל מועד, שדיבר אתו מעסקי אהל מועד שהודיעו איך שישראל מוכנים לחטוא ויחרב בית המקדש על ידם, וכן כתיב הכא ויקרא, ובחורבן בית המקדש כתיב (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד:
57
נ״חולפי מה שכתב הזוהר יתורצו שני דקדוקים בפסוק האחד, ויקרא מאהל מועד הוה ליה למימר. עוד קשה, באוהל מועד הוה ליה למימר, שהרי לא יצא הקול כמו שפירש רש"י מלמד שהיה הקול נפסק ולא יצא חוץ לאהל. ולפי מה שאמר הזוהר ניחא, כי דיבר השם יתברך עם משה מחמת עסק אהל מועד שיהיה חרב:
58
נ״טאמנם קשה בשעת חדוה, חדוה, ומה לו להשם יתברך לצער את משה בשעת חינוכו לבשרו על חורבנו:
59
ס׳אמנם נראה לי לתרץ זה שנקשה עוד קושיא, כי תיבת לאמור מיותר מאחר שכתוב וידבר ה' אליו, ואחר כך כתיב דבר וגו', מה לו בתיבת לאמור. ורש"י כתב מה שכתב. אמנם לדרך הזוהר הענין הוא הקב"ה הראה עתה חיבה לישראל בענין הקרבנות, ומתוך חיבה זו חיבב אותם להודיעם ענין החורבן ולמצוא להם תקנה שלא ח"ו יתייאשו בעת החורבן מהדביקות, ומהו התקנה, היא לאמר, כלומר שיאמר פרשיות הקרבנות. וזהו וידבר ה' אליו מאהל מועד מחורבנו, ואמר לאמר, כלומר התקנה אז תהיה באמירה, ועקימת שפתיו הוה מעשה כדפירשתי:
60
ס״אנחזור ונבוא אל ענין שלנו בענין ג' טעמים הנ"ל. טעם הראשון שהקרבנות באות לכפרה זהו נראה בפרטיות בחטאת ועולה ואשם כו'. טעם השני בסוד התמורה זה נראה ביותר בקרבן תודה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נד, ב) ד' צריכין להודות ומחויב להביא קרבן תודה מחמת הנס שנעשה לו. וכבר כתבתי הצלת הנס הוא מסוד תמורה וחליפין. וענין קרבן לידו"ד נראה ביותר בסוד התמידין ומוספי ראש חודש ושבת וזמנים שהם ימים המקודשים:
61
ס״בוזה ענין המאמר של אדם ונח ואברהם. אדם הראשון הקריב לכפרה לאחר שחטא ואמר אין גנאי לדבר עם אריסו, במדרש רבה פרשת כי תשא איתא (עי' קה"ר ו, יא), רבי ברכיה בשם רבי לוי משל למלך שהיה לו כרם ומסרו לאריס כד הוה עביד חמר טב אמר מה טוב חמרא דכרמי, וכד הוה עביד ביש אמר מה ביש חמרא דאריס כו', והעתקתיו לעיל בפרשת כי תשא (תו"א ד"ה חביבין ישראל). נודע כי עולם הבא הוא חמר טוב, כי הוא נקרא יין המשומר בענביו, וכל הטוב הוא מצד הקב"ה כי טוב ה'. אמנם אדם בבחירתו בחר ביין רע כי חוה סחטה אשכול של ענבים כו' (בר"ר יט, ה) על כן קרא לאדם הראשון אריס, וקלקל ביין המשומר על כן הביא קרבן לכפר לתקן ולכנוס ליין המשומר:
62
ס״גנח היה מארבע שצריכין להודות, כי היה מיורדי הים ויותר מזה. וכבר כתבתי קרבן תודה מהנס ענין תמורה והבהמה והבקר והצאן תמורתו זהו שקראו נקדוד:
63
ס״דאברהם אבינו היה פונדק ההיכל להשם יתברך כמו שנאמר (בראשית יז, כב) ויעל אלהים מעל אברהם מלמד שהוא המרכבה (בר"ר מז, ו), וכתבתי במקום אחר (מס' פסחים דרוש ששי ד"ה ובהורדת השכינה) שבתיבת שם אברהם נרמזו המרכבות והוא קיים אדם כי יקריב מכם ממש, שהקריב את בנו לגבוה ודיבק אדם תחתון באדם העליון בסוד (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בידו"ד, כי יצחק עולה תמימה והוא קרבן לידו"ד:
64
ס״הואמר אליו, למעט את אהרן. ופירשתי לעיל (תחלת תו"א ד"ה ויקרא אל משה) בפשט המאמר שנגד זה אמר בהמאמר ויקרא אל משה לא כאברהם כו'. הענין יתבאר על פי ב' הקדמות קצרות אחד מה שבארתי לעיל שאהרן נבחר ונתקרב במקום אדם הראשון שנתרחק ונעשה כהן גדול. גם אברהם תיקון אדם ונקרא אדם הגדול כמו שכתבתי בפרשת חיי שרה (תו"א ד"ה אבל יש), ובא הכהונה לאהרן ויצא מכלל זרות להיות קודש ונתקדש בשמן המשחה ובבגדי הכהונה שהם כתנות אור במקום כתנות עור כמו שאמר בפרשת תצוה:
65
ס״וב' הוא מה שכתבתי ג"כ שם במאמר (ע"ז לד, א) משה שימש בחלוק לבן, שמשה מיום הולדו נעשה אור ונתמלא הבית כולו אור ולא היה מעולם זר עיין שם באורך, ומעלתו הרבה יותר ממעלת אהרן, כי אהרן היה זר רק אחר כך יצא מכלל זרות להתקדש. אבל משה רבינו עליו השלום לא היה מעולם זר, על כן אליו למעט את אהרן. ויצדק ג"כ דברי המאמר ויקרא אל משה לא כאברהם כו':
66
ס״זועתה נבאר ענין אהרן שהוא תיקון אדם. כבר כתבנו שתכלית העולם היה בעבור האדם, וכשחטא קלקל את עצמו ואת כל העולם, והיה הכל ראוי לחזור לתיקונו במתן תורה אך שחזרו וקלקלו בעגל. אחר כך חזר קצת לתיקון דהיינו ע"י המשכן שהוא ציור העולמות ומורה כבריאה חדשה. ואדם שנתרחק אזי במקומו אהרן נתקרב ונעשו בגדי קודש לאהרן ובניו במקום כתנות עור שגרם אדם הראשון חלף כתנות אור, וכן כתיב (שמות כח, י) ולבני אהרן תעשה כתנות, וכתיב (ויקרא ח, לג) כי שבעת ימים ימלא את ידכם, ולא כתיב בשבעת, אלא הכוונה למלאות הפגם של שבעת ימי בראשית:
67
ס״חובגדי אהרן ובניו היו לכבוד ולתפארת, כי אדם ואשתו ויהיו שניהם ערומים (בראשית ב, כה) והנחש ראה ערותם ונתקנא, על כן משם כל סוד העריות האסורות מן הזוהמא שהטילה הנחש והוזהרו הכהנים (שמות כ, כג) לא תעלו במעלות שלא יגלו ערותם, כי אדם רצה לעלות במעלות להיות כאלהים בעצת הנחש. אחר כך נעשה ערוה והיה מושך בערלתו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח, ב), וזהו ענין כשהוקם המשכן לאחר שבעה ימי המלואים המשלימים שבעת ימי בראשית, ביום השמיני קרא משה לאהרן ועשרה עטרות נטל אותו היום ראשון לבריאה כו' (שבת פז, ב), כי היה כמו בריאה חדשה ואז נתקיים אדם כי יקריב, כי אהרן היה במקום אדם הראשון וחילוף שנתרחק אדם נתקרב אהרן כמו שאמר (שמות כח, א) ואתה הקר"ב, אכן נתקיים בקרובי אקדש (ויקרא י, ג), כמו שבבריאת העולם נתהוה המיתה כמו שאמר (בראשית ב, יז) מות תמות, כך מתו שני בני אהרן:
68
ס״טאמנם הם מתו מצד הקדושה ובקרבתכם אל ה' וימותו כאשר יתבאר לקמן, כי ארבע נכנסו לפרדס בימי תנאים (חגיגה יד, ב), וכן היה בשנים קדמונים אדם ונח ואברהם אבינו ובני אהרן וכולם נכנסו לפרדס כרם היין:
69
ע׳אדם, סחט אשכול של ענבים ובאותה שעה נעשה מין כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח, ב), והיה נעשה אחר. נח, (בראשית ט, כ) ויטע כרם, והציץ ונפגע כי נשתטה. אברהם אבינו, (שם כא, לג) ויטע אשל, אבל נכנס ויצא בשלום, והוא סוד המרכבה. בני אהרן הציצו ומתו, כלומר שקרבו אל הקודש כל כך בעומק השגתם עד שנשארו דבקים למעלה, על כן אמר (ויקרא טז, א) בקרבתם אל ה', ולא אמר בהקריבם, אלא מיתתם היה קורבת עצמם ומעלה גדולה ויתירה היה בהם זה הדבר, על כן נתקיים בהם ונקדש בכבודי כי הם מכובדיו של הש"י והקרובים אליו, וכן כתיב (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש. אמנם הם תיקון אדם הראשון וכמו שקבלנו בשם האלהי האר"י ז"ל כי הם היו גילגול מצד נפש אדם, כי מתגלגל נפש רוח נשמה, והם היה מגולגלים מצד נפש אדם הראשון, וזה נרמז בפסוק (במדבר ט, ו) ויהיו אנשים טמאים לנפש אדם. ובמסכת סוכה פרק הישן (כה, ב) סבירא ליה לר' עקיבא שהם היו מישאל ואלצפן שנשאו את נדב ואביהו, ורמז הפסוק שהם היו נפש אדם הראשון, זהו וישאו בכתנותם הוא כתנות אור שזכו:
70
ע״אוהנה המיתה שבאה לעולם היתה על ידי חוה, כך אמרו במדרש (עי' ויק"ר כ, ב), אמרתי להוללים אל תהולו (תהלים עה, ה), לא כל השמח היום כו', ראתה אלישבע מה שלא ראתה כו'. תדע שהרי כו'. קשה למה אמר ראתה אלישבע למה תולה איך אלישבע ראתה גדולה, הלא אהרן ראה יותר כי הוא ראה את עצמו כהן גדול וראה את אחיו מלך והבנים מתייחסים אחרי האב כמו שנאמר (במדבר א, ב) למשפחותם לבית אבותם נמצא הוא קרוב יותר לבניו שהיו סגני כהונה. ויש מתרצים אשת חבר כחבר (שבועות ל, ב), נמצא ראתה בעצמה ובניה מתייחסים אחריה כמו שאמרו רז"ל (ב"ב קי, א) הנושא אשה יבדוק באחיה, וכן נאמר באהרן (שמות ו, כג) ויקח וגומר אחות נחשון. אמנם זה דוחק. עוד קשה במה שאמר המדרש תדע שהרי כו', מאי אולמא הך מהך הלא גם במעשה הוא מבואר:
71
ע״באבל לפי מה שכתבנו שאהרן הוא בסוד אדם הראשון, לפי הנראה גם אלישבע בסוד חוה, וחוה חטאה בראיית העין (בראשית ג, ו) ותרא [האשה] כי טוב העץ למאכל, ומחמת זה התאוה לכבוד ומזה נמשך הקליפה שהנשים שחצניות (ירושלמי שבת ו, א). זהו שאמר ראתה אלישבע, כלומר אהרן לא ראה, עשה עצמו כאלו לא ראה כי לא התעורר את עצמו להכבוד, אמנם אלישבע ראתה. מה היה הסוף, שמתו שני בניה כמו שהיה הסוף של חוה. ועל כן אמר תדע שהרי כו', כלומר אם אתה רוצה להבין ענין זה צא והסתכל בבריאת עולם בענין אדם וחוה וחטאם ותמצא כל זה, כי אהרן בסוד אדם שנתרחק ונתקרב, ואלישבע ראתה כמו חוה:
72
ע״גורבותינו ז"ל אמרו (ויק"ר יב, א) שתויי יין נכנסו, רומז ליין ישן שגרם מיתה, על כן נצטוו אחר כך (ויקרא י, ט) יין ושכר אל תשת, רק צריך ליזהר להיות נדבק ביין המשומר לעתיד לבא:
73
ע״דואמר המשומר, כלומר שמסולק מהשמרים, משא"כ חוה סחטה אשכול ובו השמרים. ואהרן שהוא תיקון אדם כתיב ביה (במדבר יח, ח) משמרת תרומתי. וכתיב (יחזקאל מח, יא) אשר שמר משמרתי, ואמרו רבותינו ז"ל (מו"ק ח, א) עשו משמרת למשמרת. ענין משמרת הוא כהא דתנן (שבת קלז, ב) תולין את המשמרת שהוא לברר את הפסולות כמו השמרים:
74
ע״הוסוד הענין, כי מעת שבא פגם החטא מזוהמת הנחש צריך לעשות גדרים וסייגות שלא לבא לידי איסור, כי הפורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י, ח) אם אינו עושה משמרת יבא לידי גוף האיסור, ולעתיד בהסתלק זוהמת הנחש לא נצטרך לגדרים ומכח סיג וזוהמת הנחש צריכין לעשות סייג דהיינו גדר, על כן תנן (אבות א, א) ועשה סייג לתורה, ולא אמרו גדר, לרמז כי מכח סיג בחירק דהיינו הזוהמא צריך לעשות סייג בשב"א ופתח. ואהרן נתקרב במקום אדם, והוא המשמרת זהו משמרת תרומתי:
75
ע״ואחר כך נצטוו (ויקרא יא, ט) את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, כמו הציווי בבריאה (בראשית ב, טז) מכל עץ הגן אכול תאכל ומפרי עץ הדעת לא תאכל, וכל מאכלות האסורות הם מסטרא דמסאבא כמו שביאר הזוהר (ח"ג מא, ב) באורך:
76
ע״זוהנה חוה חטאה מפיתוי הנחש שבא עליה והטיל בה זוהמא ומכח זה הזרע טיפה סרוחה. וגם פירסה נידה, על כן שבעת ימים בנדתה כי פגמה בריאת ששת ימי בראשית, ואשה כי תזריע וילדה מכח החטא הרבה ארבה עצבונך והרונך (בראשית ג, טז) מכח הטיפה סרוחה וזהו כי תזריע, אז תשב שבעת ימים כימי נדת דותה:
77
ע״חובמדרש קהלת (א, ב) שבעת הבלים נגד שבעת ימי בראשית שנפגמו בחטא אדם וחוה, ואחר כך נפגמו שנית בחטא קין שהרג את הבל, וילכו אחר ההבל ויהבלו:
78
ע״טונודע כי הריגת קין להבל היתה מחמת נקיבה דהיינו תאומה יתירה. על כן (ויקרא יב, ה) אם נקיבה תלד וטמאה שבועים דהיינו ארבע עשר יום. וטעם לדם טוהר נרמז בספר הזהר (אד"ר נשא ח"ג קמג, א) אמרו שם בענין לידת קין והבל, וכד נפיק דא קין מסטרא דנוקבא נפיק, תקיף קשייא, תקיף בדינוי, קשייא בדינוי, כיון דנפיק אתחלשת ואתבסמת. בתר דא נפיק אחרא בסימא יתיר:
79
פ׳וכבר ידעת טעם איסור הנדה ותראה כי אותו הכח גובר עליה בעת הלידה והם חבלי יולדה, ועל כן באים מיד ימי הטומאה, ואחר הסרת הכח מתחלש עד שאין שם טומאה זהו טעם לדברי רבותינו ז"ל (נדה לה, ב) מעיין אחד והתורה טמאתו והתורה טהרתו. והרמז כי כשיצאו כחות הטומאה מהיכל הקודש כל הנשאר שם הם מצד הטהרה. גם נמשך מחטא אדם שנלקח ממנו כתנות אור ונתלבש בכתנות עור ובשר. ושולט בו נגע צרעת, כמו שאמר (ויקרא יג, ט) נגע צרעת כי תהיה באדם, וכתיב (שם ב) אדם כי יהיה בעור בשרו כו', כלומר אדם הראשון שגרם לבוש עור ובשר גרם לצרעת הבא על המוציא דיבה, ונחש היה מוציא דיבה על השם יתברך לאמור מעץ הדעת אכל כו' ופיתה את חוה ואדם:
80
פ״אונרפא דווקא על ידי הכהן כי הכהן שהוא אהרן הוא תיקון אדם. וכן ענין זב וזבה הכל נמשך מזוהמת הנחש וגמר טהרת כולם על ידי קרבן שמקריב הכהן:
81
פ״באחר כך חזר להזכיר מיתת בני אהרן בקרבתם לפני ה' ואז הכל הוא כסדר. כי לפום ריהטא יש קושיא בענין סדר הפרשיות בספר תורת כהנים. בפרשת ויקרא מתחיל במשכן והקרבנות, ומפסיק במאכלות אסורות ובתזריע ומצורע, ואחר כך חוזר למיתת [בני] אהרן ומזכיר קדושת יום כיפורים. ולפי מה שכתבתי הכל מקושר יפה:
82
פ״גוענין מיתת בני אהרן בקרבתם לפני ה' כמו שאמר שנתדבקו בדבקות העליון נכנסו לפני ולפנים ולא יראני האדם וחי (שמות לג, כ), זהו ענין מיתתם יקר בעיני ה', על זה בא ענין יום כפורים ואזהרה שלא יכנס בכל עת אל הקודש מאחר שמלובש בעור ובשר אם לא ביום כיפורים שאז אנחנו כמלאכי השרת כי יום כפרה הוא:
83
פ״דוענין עזאזל לשתק החצוני שלא יקטרג והוא ישא עונותינו, ואז אנחנו נשארים נקיים בלי חטא בכונת הבריאה. ואז יכנס כהן גדול לפני ולפנים כמו שנכנס אדם הראשון כשהוא חי בגן עדן ואז לא יש שום קטרוג, ואדרבה המקטרג נעשה לסניגור והכל על ידי הכהן הגדול שהוא תיקון. וכן רמז (ויקרא טז, יז) וכל אדם לא יהיה באהל, כי אהרן הוא תיקון האדם:
84
פ״הואחר כך פרשת עריות וזה לשון הרקנאט"י, איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'. טעם איסור עריות אין לבעלי קבלה דבר מקובל בו, רק קצתם אמרו כי הטעם שלא להשיב דבר הנפרד לשרשו והענף לעקרו, כי מאחר שאנחנו כולנו סבה אחר סבה נמצאים זה מזה אין לעשות הענפים המתפשטים אילך ואילך שורש בפני עצמו, כי הקרובים הם הענפים המתפשטים מן השורש ויש להם לקבל לחות מן הענפים אחרים לא מעצמם, כי היה מתייבש והבא על ערוה גורם יבשות הענף ההוא מהמרכבה עליונה, אבל קין לא נאסר באחותו כי לא היה סבה אחר סבה כי מכח עליון נוצרו ז' כנגד שבעת ימי בראשית:
85
פ״וויש מן האחרונים שאמרו בסוד העריות כי הטעם הוא כטעם סוד העבור שלא יכרת שם המת ממשפחתו, וראה השם יתברך ברוב חכמתו איזה מקום מנוחתו ואסרו לקרוביו, כי לפעמים יבא בזכר, ואם לא זכה יבא בנקיבה, ושמא יבא על אביו ובנו ואחיו ודודו. וזה טעם ערות אביך וערות אחי אביך המדבר בזכרים:
86
פ״זאמנם הנראה לי מדעת רבותינו ז"ל בספר הזוהר שכבר הבאנוהו עוד למעלה כי הטעם הוא בעבור שאצילתו ממ"ה אין לנטות אחרי הפעולות הנאצלות משם. וכבר רמזנו זה בענין אלופי עשו:
87
פ״חויש עוד מן האחרונים שאמרו בטעם העריות ענינים אחרים וזו היא כוונתם. כבר ידעת כי עשר ספירות נאצלות מאין סוף יתברך ויתעלה והם קרובות אליו יתברך ומשפיע בהן ומתיחד בהן. גם הודעתיך כי הפעולות של מטה פוגמין למעלה, והבא על אחת מן העריות הוא משתמש בשרביטו של מלך כי במרכבה עליונה מצוי יחוד הקורבה איש באחיו ידובקו:
88
פ״טואמר כי הבא על אמו פוגם בבינה הנקראת אם הבנים, גם בשכינה שהיא אם כל חי, ולכך כתיב (ויקרא יח, ז) ערות אמך אמך, היא שני פעמים ולא ניתן להשפיע בהן רק למלך הכבוד יתעלה, והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה. הבא על אשת אביו פוגם בהו"ד בת זוגו של נצח הנקרא אב לצדיק. והבא על אחותו פוגם בכנסת ישראל הנקראים אחות שנאמר (שה"ש ה, א) באתי לגני אחותי כלה:
89
צ׳והבן, אמרו (ויקרא יח, ט) מולדת בית או מולדת חוץ, רמז לב' אחיות שיש בבת גוואי שהם בינ"ה וגבור"ה, ולשני אחיות אחרות שהם בבתי בראי שהם הו"ד ומלכו"ת. והבא על בת בתו פוגם בהו"ד שהוא בת הגבור"ה. הבא על בת בנו פוגם במלכו"ת שהיא בת נצ"ח:
90
צ״אהבא על שתי אחיות פוגם בהו"ד ומלכו"ת. אמנם יעקב אבינו ע"ה שאמר לו הקב"ה אתה אלוה בתחתונים (מגילה יח, א), הותר לו להשתמש בשרביטו של מלך. ואמר בהם (ויקרא יח, יח) לצרור, לשון (שה"ש א, יג) צרור המור, כי הבא עליהם עושה קשר בצינורות המרכבה שלא ישפיע לבת זוגה:
91
צ״בהבא על כלתו פוגם בהו"ד שהוא בת זוגו של נצ"ח בנו של חס"ד, וגם פוגם בכלה העליונה. הבא על חמותו פוגם בגבור"ה שהיא חמות נצ"ח. הבא על דודתו פוגם בגבור"ה והו"ד, הגבורה דודתו של נצ"ח, והוד דודתו של מלכו"ת, והם אחות אביו ואחות אמו הנזכרים בפסוק. הבא על אשת אחיו שיש לו בנים פוגם בהו"ד שהיא אשת נצ"ח אח לתפארת ובנו צדי"ק ובתו מלכו"ת. הבא על אשת אביו פוגם בגבור"ה אשת החס"ד. ואמר בעריות לא תגלה, שהבא עליהם מגלה בת זוג מחברתה. והנה העריות כלם רומזות לכחות של מעלה המקבלות מבת זוגם ולחכימא ברמיזא, עד כאן לשונו:
92
צ״גופירושו וזה הטעם ערות אביך כו', רצוני לומר כי טעם כל העריות הוא כטעם ערות אביך כי שמא נתגלגל אביך או אחיך באחת מן העריות. וטעם איסור אביך ודודיך נראה לי כי הוא משנה סדרי בראשית ממש שעושה מן המשפיע מקבל, ומן המקבל משפיע, מה שאין כן בשאר משכב זכור שאין עושה אלא מן המשפיע מקבל, אבל האחד המשפיע הוא משפיע. ואיסור אחיך אפשר שהוא מטעם זה, כי אחיו הוא שוה לו, והוא עושהו מקבל למטה ממנו. ובנך הוא כאלו אינו רוצה בהשפעה הקדומה ורוצה לחדשה, נ"ל בעבור שאצילתו ממ"ה פי' אצילות זה החיבור בעריות בא לאותו צד דמחשבה רעה דאית בה כל כיתין בישין כדלעיל בדף ל"ב ע"א ובאלופי עשו בד' ס"ו ע"ד מבואר, וכן לקמן בדף קצ"ז ע"ב. כי הבא על אמו פוגם בבינה. (פירוש כי בכל אלו מדמה הבועל לתפארת הנקרא אדם העליון והוא זכר, או ליסוד):
93
צ״דאח"כ פרשת קדושים היא כולה קדושה לסלק מזוהמת הנחש. ובא שם הרמז (ויקרא יט, כו) לא תנחשו, שלא ידבק זוהמת הנחש. וזה לשון הרקאנט"י דף קכ"ד, ואמר לא תנחשו, רצה לומר לא תטעו אחר פעולת נחש הקדמוני הנקרא רוח מסאבא ופעולותיו נקראים ניחוש כדאמר (במדבר כד, א) ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, ועל ידי השבעות ידועות הנקראים שם הטומאה מודיעים העתידות מאשר יבאו על האדם, והטועה אחריהם הבורא סר מעליו ומניחו בידיהם. וזהו מאמרם (פסחים קי, ב) כל דקפיד קפדינן בהדיה. ואחר מיתתו הכתות הנזכרות מתלוים עמו, כמו שאמרו (מכות י, ב) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו:
94
צ״הויש עוד מפרשים אזהרה שלא נעשה פעולת נחש הקדמוני שהטיל פגם בחוה העליונה. ויש מן המפרשים אחרונים שכתבו כי העובר על מצוה זו הנחש יהיה לבושו, והבן זה, ואם קבלה נקבל:
95
צ״ולא תעוננו מנזרת עונה, כמה דאת אמר (דברים יח, יד) אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו:
96
צ״זוהזכיר אחרי כן איסור השחתת הפאות, אחר שאסר לך להתדבק בפעולות הנזכרים הזהירך שלא להשחית הכחות המיוחדין והנרמזים למדת החסד. וזהו סוד גדול מאוד רמזתיו בפסוק (בראשית מט, כב) בין פורת יוסף בסוד צורת האדם. כי שערות האדם רומזים לכחות אלהיות שיש באדם העליון, יש מהן אצילותן ממדת החסד, ויש ממדת הדין. ואותן אשר אצילותן ממדת החסד אסור להשחיתן וזהו סוד (ויקרא כא, ה) לא יקרחו קרחה בראשם, כי היא אזהרה לכהנים הבאים ממדת החסד. אמנם הלוים שהם ממדת הגבורה נאמר (במדבר ח, ז) והעבירו תער על כל בשרם, להחליש הכחות ההם. הלא תראה כי הגוים אשר מדת הדין שופעת עליהם, בפרט לכומר עבודה זרה שרוח הטומאה שורה עליהם משחיתים הפאות בהקפת ראשם אף כי הם בזה כסומא בארובה, וכן מנהגם גם בכתובת קעקע. וכשתבין זה תדע טעם שאין הנשים חייבות בהקפת הראש (קידושין כט, א), כי הן דוגמת הלוים והבן זה:
97
צ״חונראה כי הכתוב מתאר השערות האחרים לכחות הדין שנאמר (שה"ש ה, יג) לחייו כערוגת הבשם מגדלות מרקחים שפתותיו שושנים נוטפות מר עובר, וכתיב (שם ד, ג) כחוט השני שפתותיך, כל אלו המקומות רומזים למדת הדין. (ובלשון הזה כתב הר' אליעזר ז"ל בספר הנפש, שערות הראש יונקים מן המוח כמו המלאכים מן הכבוד והאריך הרבה עיין שם):
98
צ״טאח"כ מזכיר בפרשת אמור קדושת הכהנים המקריבים שלא יטמאו למתים כי הם תיקון האדם שהביא טומאת מיתה לעולם. ואיסור גרושה זונה וחללה שהם מורים על הדחיה מהקודש פנימה לחוץ לתוך הקליפות, והכהנים קדושים והמקריב והנקרב צריך שלא יהיה בו מום רק תמים, כי כל מום הוא רע מצד זוהמת הנחש:
99
ק׳אח"כ נצטוו על סוד הקרבנות בימים המקודשים בראשי חדשים ובשבתות ובמועדים, כי הזמן היותר מקודש צריך להוסיף בו קדושת הקרבת קרבנות קרבן ליהו"ה שם המיוחד:
100
ק״אכלל העולה, המשכן והמקדש סוד חידוש העולם, והכהן הוא סוד תיקון אדם הראשון והוא המקריב קרבן ליהו"ה ועליו נאמר (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב, וכשיהיה באדם בעור בשרו נגע צרעת או זב וזבה או יולדת כולם לאחר גמר טהרתם צריכין טהרה ע"י קרבן שמקריב הכהן וקודם ההקרבה הם מחוסרי כפרה, הרי מן פרשת ויקרא עד פרשת בהר הכל מענין קרבן:
101
ק״בואח"כ חוזר לסוד הבריאה דהיינו פרשת בהר, כי ז' שמיטות הוא מסוד ז' ימי בראשית הנעלמים הכלולים זו מזו והם ז' פעמים ז', וכמו שהשבת אחר ששת ימים, כן השמיטה אחר ו' שנים, והארכתי בזה במקום אחר:
102
ק״גאח"כ באה ההבטחה על העתיד, דהיינו הברכות שבפרשת בחקותי שלא נתקיימו כהווייתן עד לעתיד שיתן משכנו בתוכינו ויוליך אותנו קוממיות. וכרת ברית שנקיים התורה. ואם לא נקיים, אזי האלות והקללות:
103
ק״דאח"כ חזר לערך אדם כמה יהא ערכו ויש לזה סודות עמוקות כאשר נבאר בעזרת הש"י, וסיים (ויקרא כז, כח) כל חרם אשר יוחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, כי תכלית האדם להיות חי נצחי כמו שיהיה לעתיד. הרי התחיל ספר תורת כהנים באדם כי יקריב, וסיים באדם:
104
ק״הועתה נחזור בפרטיות לענין הפרשיות בקצרה המדברים מהמקריבין, שהם הכהנים, ומהנקרבין ומזמן הקרבתן. כי לכל זמן. תמידין, אחד בבוקר ואחד בערב. אח"כ המוספין, שהן בזמן ראש חודש ושבת ומועדים. וקרבנות הטמאים בזמן טהרתם, וחטאות בזמן החטא, וכן אשמות כו', וסימנך זמ"ן ר"ת *זמן *מקריב *נקרב:
105
ק״וויקרא צו אלו פרשיות מדברים מהמקריבים דהיינו הכהנים, ומהנקרבין דהיינו עולות וחטאות ואשמות ומנחות וכו'. ואותן הקרבנות שבאות לכפר הם מכפרין החטא שבא מזוהמת הנחש:
106
ק״זובסוף פרשת צו הזכיר קדושת הכהנים איך שנתקדשו, וכתיב שם (ויקרא ח, ו) ויקרב משה את אהרן ואת בניו, וכן כתיב בציווי (שמות כח, א) ואתה הקרב את אהרן, שמשמעות הדברים ההם שאהרן ובניו היו בעצמם הקרבנות בסוד אדם כי יקריב מכם, ומשה רבינו ע"ה הקריב אותם לגבוה ובזה נסתלק הזרות מהם ונעשו קדושים:
107
ק״חוענין ההקרבה הוא שהיה משה רבינו ע"ה מקרבם ומייחדם ומדבקם ביהו"ה ונעשו בעצמם קרבן, כמו יצחק אבינו שהוא עולה תמימה קרבן ליהו"ה. וכתב בספר בעשרה מאמרות, אהרן ובניו בעצמם הוקרבו לה' ונתקיים אדם כי יקריב מכם, וזהו שאמר הכתוב ויקרב משה את אהרן ובניו. ונדב ואביהו בשריפת נשמתם כאברי העולה וכאימרי חטאת מהיקשא דקרא (ויקרא י, ב) ותצא אש וגו'. ואלעזר ואיתמר כשירי מוקדשין דכתיב (שם יב) הנותרין. והענין בקרבתם, כמו יצחק אבינו אסיקתיה אחתיה, וכן כתיב (שם ט, כב) וירד מעשות החטאת:
108
ק״טובזה תירצתי הקושיא שיש במה שאמרו רז"ל (פסחים נט, ב) בפסוק (שמות כט, לג) ואכלו אותם אשר כפר, הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים. וקשה שהרי אהרן ובניו אכלו שהם היו אז בעלים ומשה רבינו ע"ה כהן. אלא הענין אהרן ובניו היו כהנים ובעלים. היו כהנים נתכהנו בקרבתם לה' ונעשו כמיכאל כהן גדול המקריב, כמו שכתוב (ויקרא ט, ד) היום ה' נרא"ה אליכ"ם, אותיות מיכא"ל אהר"ן, ובערך משה רבינו ע"ה היה אהרן ובניו בעלים, כי משה רבינו ע"ה למעלה מכהן גדול כי לא היה זר מעולם וקדוש הוא מהבטן, נמצא אהרן ובניו הם כהנים ובעלים ומזה נמשך לדורות הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וכבר הארכתי בזה במקום אחר:
109
ק״ינחזור לענין, כי פרשת ויקרא ופרשת צו מדבר במקריבין ובנקרבין, ויש בנקרבין לכפר כמו אשמות וחטאות, וחטאת קבועה על מום קבועה מצד הנחש. גם תמצא כפרת חטאת הציבור, והיחיד, ונשיא, ועיני העדה. כי לכל אחד ענין בפני עצמו וצריך כפרה וטהרה לסלק זוהמת הנחש. ואפילו על הספק צריך להביא אשם תלוי, כי אם לא חטא אדם לא היה ספק עבירה כי הכל היה ברה כשמש, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל יב, ג):
110
קי״אונפש כי תמעול מעל צריך להוסיף חומש. ידוע לחכמי האמת כי שלימות כל המציאות הוא אחדות האצילות שהם עשר ספירות, והם עשר מלמעלה למטה, ועשר מלמטה למעלה בסוד י', והיא במילואה יו"ד בסוד עשרה עשרה, והכל ביחד כ"ף, כלומר עשרים והוא סוד אור הישר ואור החוזר המבואר לחכמי האמת. ואור הישר מצד הכת"ר, ואור החוזר מצד המלכו"ת. והנה הכת"ר והמלכו"ת הם החומש, והמועל מעל צריך שיעורר בנתינת החומש לעורר לתקן מה שעיוות ואז יתעורר בתשובה:
111