שני לוחות הברית, תורה שבכתב, שלח, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Sh'lach, Torah Ohr

א׳אלו המצות הם הזדככות טהרת הנפש והגוף. חלה כתיב (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. והארכתי במקום אחר (עי' שער האותיות אות ק' ריש הל' מאכ"א - קדושת האכילה ד"ה ודבר זה מצאתי) בשם האר"י ז"ל שהפסוק זה מבאר חקירת החוקרים מה זה שמכח המאכל נשאר הנשמה דביקה בגוף, הלא אין בהנשמה אכילה. אלא הענין כי המאכל הוא גופני ורוחני, כי אין דבר מלמטה שאין בו שפע רוחני מלמעלה המוציאו לפועל ואומר לו גדל, וכמו שיש דביקות במאכל רוחני וגופני, כן נשאר דביקות נשמה בגוף על ידי המאכל, והנשמה נהנה מהרוחניות, והגוף מהגופניות. זהו שאמר לא על הלחם לבדו, כלומר מצד הגופניות שבו שאתה רואה, מזה יחיה האדם, אלא מצד מוצא פי ה' שהוא הרוחני הנשפע בו שאמר לו גדל. על כן ציותה התורה לעורר כח הקדושה שבלחם ולהפריש חלה, והיא חלק גבוה שזכה לכהן שהוא קדוש שיאכל אותה, ואז העיסה מזכך גוף ונפש האוכל. גם אדם הראשון היה חלתו של עולם, והיה שלם בגוף ונפש, וכשקלקל גרם לקוץ ודרדר תצמיח ובזיעת אפך תאכל לחם (בראשית ג, יט). ובהרמת חלה ונתינה להכהן שהוא קודש, אז נתקדש הלחם להיות לחם לבב אנוש יסעד שורה עליו הטהרה:

ב׳וכן ד' ציציות המסבבות ד' רוחות הגוף, להיות זוכר בתרי"ג מצות שכן עולה ציצית עם ח' חוטין וה' קשרים, ואז בא הגוף לידי מעשה כמו שכתוב (עי' במדבר טו, לט) וזכרתם ועשיתם את כל מצות ה'. וגם הם לזכרון הנשמה שחצובה תחת כסא הכבוד כמו שאמרו רז"ל (חולין פט, א) תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא כבוד, הרי הזדככות גוף ונפש. ועל זה אלו הלאוין. ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות, הרי טהרת הנפש שהיא רוחנית במקום המחשבה שלא לעלות במחשבה שום מינות. ואחרי עיניכם, הם התאות החיצוניות המותרות, כדי שיהיה הגוף גוף נקי^הגה"הגם רומזים הלב ועין שניהם על הזדככות הגוף, כי כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כו, א) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, כי עין ולב רעתם רבה להביא לידי מעשים רעים, וכמו שאמרו (ב"ר י, ב) העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים. ועל כן אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם::

ג׳והנה אלה שני המצות נקראים ראשית. בחלה כתיב (במדבר טו, כ) ראשית עריסותיכם, ובבראשית רבה (א, ד) אמרו בראשית בשביל חלה כו' שנאמר ראשית עריסותיכם. ועל פי הסוד כתב הרקנאט"י וזה לשונו, מראשית עריסותיכם תתנו תרומה לה' לדורותיכם, כבר רמזתי לה כי החלה היא מצוה יתירה בעיסה תרמוז לכנסת ישראל הנקרא ראשית לעולם הנפרדים. ובהכנסה בתנור הבוער באש להבה צריך להפריש חלה ממנה שלא תהיה מדת הדין קשה. וזהו מאמרם בראשית, בזכות חלה, שנאמר ראשית עריסותיכם. ומשם הברכה נאצלת בעולם, שנאמר (יחזקאל מד, ל) וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך, עד כאן לשונו:

ד׳גם מצות ציצית על פי הסוד רומזת לראשית, והיה ראשית חכמה, וכן יש ל"ב חוטין נגד ל"ב נתיבות חכמה, כמו שהארכתי בסוד הציצית במסכת חולין שלי, עיין שם בארוכה כי שם מקומו בהלכות ציצית. והנה על החכמה רומז ג"כ תיבת בראשית, כמו שתרגם בירושלמי בראשית, בחוכמתא:

ה׳הכלל העולה, אלו המצות רומזות על הראשית הוא ראשון יתברך שאין ראשית לראשיתו. והנה כשרצה יתברך לגלות אלהותו יתברך ולברא את העולם, היה ראשית המחשבה סוף המעשה, וראשית המחשבה היא החכמה, והיא חכמה עליונה ראשית הגילוי כנודע לבאים בסוד ה', ונקראת חכמת אלהים, וסוף המעשה היא חכמה תתאה מלכו"ת הנקראת חכמת שלמה כנודע, וכתיב (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, ול"ב חוטי הציצית רומזים לחכמה עילאה כמו שכתבתי, והחלה לחכמה תתאה, סוד כנסת ישראל כמו שביארתי:

ו׳והענין הוא כי הם באים להזדככות גוף ונפש כמו שכתבתי. וכלל ההזדככות להיותם דביקים בהראשית, כלומר אף שמצד רבוי ההשתלשלות נתרחקו מהראשית, מכל מקום בהזדככם הם דבקים בהראשית, כמו שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם. וענין הדבקות הוא להחזיר הענף להשרש, ואף שנתרחק ידע כי הכל מאתו ומכחו יתברך, כמו שכתוב (שם ח, יח) וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח וחיל. וכן במצות ציצית כתיב וזכרתם את כל מצות ה' ונילף זכירה מזכירה, וכן חלה וציצית נילף מגזירה שוה (במדבר טו, לט) נילף מגזירה שוה דרך אסמכתא מהדדי. כתיב בחלה (שם כא) מראשית כו' תרימו לדורותיכם, וכן כתיב בציצית לשון דורות כמו שכתוב (שם לח) על כנפי בגדיהם לדורותם. כי שניהם בסוד ראשית כמו שכתבתי ואנו אין לנו אלא הראשית, כי הכל ממנו ומאתו ולו הכח והיכולת, וכן הוא אומר וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל:

ז׳ומזה מובן הפרשה. ואקדים מתחילה הקושיות אשר ראוי להתעורר בהם:

ח׳וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים וגו', עד סוף כל הפרשה. יש בענין הזה כמה קושיות. הקושיא הראשונה מה שהקשו כל המפרשים מה חטאו המרגלים, וראש המדברים הוא הרמב"ן (יג, ב) וזה לשונו, מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם (במדבר יג, יח) וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. ואמר להם (שם יט) בערים הבמחנים אם במבצרים, ועל כל פנים היו צריכים להשיבו על מה שצוה אותם, ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות, וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם. ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם ארץ אוכלת יושביה בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם. וכן כתיב (דברים א, כח) אחינו המסו את לבבינו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו', ובכאן (במדבר יד, ג) כתיב לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז. והנה משה רבינו אמר לפנים כדברים האלה, והפליג להם בחזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאוד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב (דברים ט, א-ב) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים. עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת, מי יתיצב לפני בני ענק. ואם הי' פשע המרגלים וחטאתם בזה, למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם, עד כאן לשונו:

ט׳והנה אח"כ כתב הרמב"ן כי חטאם היה במה שאמרו אפס, וזה לשונו, הנה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו. והיה להם לומר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן צוה אותם החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים. אבל רשעם במלת אפס, שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום ענין, כלשון (תהלים עז, ט) האפס לנצח ואין עוד כו', עיין שם:

י׳וכתב בעל עקידה וזה לשונו, יראה שהוא דקדוק חלוש מאוד למצוא למות תוצאות, כי ודאי מלת אפס בזה השמוש הוא שוה למלת רק או אך כמו שכתוב בבלעם פעם (במדבר כב, כ) אך את הדבר, פעם (שם לה) אפס את הדבר, ואין הבדל ביניהם ושניהם כטעם (דברים טו, ד) אפס כי לא יהיה בך אביון, עד כאן לשונו:

י״אוהנה הרב בעל עקידה פירש ג"כ שהחטא הוא באפס אבל בענין אחר. כי הם היו שלוחים, ולא היו ראוי לומר רק שליחותם ולא להיות יועצים, כי הליועץ נתנו, והיה להם להשיב עז העם, ולא לומר אפס שהוא מורה על העצה, כלומר אך ידוע תדעו זה הדבר כי עז העם. ואין חילוק בין אם כתוב אפס, או רק, כך הוא ענין בעל עקדה:

י״בולכאורה הטיב את אשר דיבר בעל עקידה, אמנם כי מעיינת שפיר אין דבריו מספיקין, דבשלמא אם לא היתה כבר ההבטחה לישראל כמה פעמים שהארץ היא טובה מאוד, היו דבריו נכונים. אבל מאחר שכבר הובטחו שהארץ טובה, והם לא האמינו ועל דעת כן נשלחו לראות מה ענין הארץ ופירותיה, ואם העם חזק או רפה, וכיוצא בהם, ולראות בכלל אם היא טובה, אם כן השיבו המרגלים כהוגן לפי ענין שליחותם לומר מצד המעלות אלו זבת חלב ודבש וזה פריה היא טובה, אמנם מצד כי עז העם אינה טובה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא:

י״געוד קשה, ומה חטאו ישראל בשלוח מרגלים שאמר הקב"ה חייך אני נותן מכשול כמו שכתב רש"י (במדבר יג, ב ד"ה שלח לך), הלא היה ברצון משה רבינו ע"ה ששאל את פי ה' ונעשה ברשותו. עוד קשה, למה לא נכתב כאן הסיפור דנשלחה אנשים לפנינו המוזכר במשנה תורה. עוד קשה, שינוי ג' לשונות. פעם אמר (במדבר יג, ב) ויתורו, פעם אמר (דברים א, כב) ויחפרו, ופעם (שם כד) וירגלו. עוד קשה, למה נשלחו י"ב, וכי לא היה די בשני אנשים מרגלים כמו שעשה יהושע:

י״דעוד קשה, אנשים חשובים באותה שעה כשרים היו, ואח"כ אמר (במדבר יג, כו) וילכו ויבואו, מקיש כו'. על זה נוכל לומר על דרך הצחות, באמת רשעים מעיקרא היו, רק אנשים ראשי בני ישראל, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (ש"א טז, ז):

ט״ועוד קשה, כשסבר משה רבינו ע"ה שהם כשרים, למה זה התפלל על יהושע. או מאי טעמא לקריאת השם דיהושע. או למה לא התפלל גם כן על גיסו הצדיק כלב. אלה שמות האנשים קשה הכפל. עוד קשה, נשיאים הראשונים נחשון וחביריו שהובררו כבר, למה לא נשלחו, ואין סברא שמתו כולם:

ט״זעוד קשה, דברי המרגלים סותרים לכאורה. אמרו (במדבר יג, לב) ארץ אוכלת יושביה, ואמרו (שם כב) גם ילידי הענק ראינו שם. על דרך הפשט, אם אוכלת יושביה שהם ענקים, מכל שכן אנשים חלושים. עוד קשה, ידוע (עי' סוטה ג, א) כל חוטא שוטה, ומכל מקום יש טעם ליצר הרע המסיתו לעבירה ומראה לו ההנאה ואיזה חימוד. ומה הנאה היה מגיע למרגלים בעיכוב במדבר:

י״זבענין שלוח מרגלים היו ג' דעות, על דרך צדיקים, בינונים, רשעים. א' צדיק ה' בכל דרכיו, והמבדיל משה עבדו נאמן ביתו איש צדיק תמים, והיתה הרשות מפי הקב"ה למשה רבינו ע"ה לשלוח מרגלים כדי שיראו ישראל חוזק הכנעניים ואז יכירו כי לה' הישועה, ה' איש מלחמה. ועל כן ציוה ב"ה לראות בחזקת העם והערים הגדולות לידע שאי אפשר בטבע לכבוש אותם, וכמו שאמר משה רבינו ע"ה לדור דעה (דברים ט, א) שמע ישראל אתה עובר היום וגו' לרשת גוים גדולים ועצומים וכו', וכל הכוונה שישימו ללבם הבטחון בו יתברך וכי יד ה' עשתה זאת ולו ית' זרוע עם גבורה:

י״חועל דרך זה פירש בספר מעשה השם בפסוק (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה איכה אוכל להורישם לא תירא מהם. דהכוונה היא, כשתאמר כך בלבבך שלא אוכל להורישם כי הם גדולים וחזקים אם לא בעזרת הש"י, אז לא תירא מהם כי הוא יתברך יהיה עמך. אבל כשתאמר כחי ועוצם ידי יעשה, אז תירא מהם. ואז תיבת כי הנאמר בזה הפסוק כפשוטו, ואין צריך למה שכתב רש"י שם. זהו דעת הש"י שציוה את משה לשלוח מרגלים, ולזה הסכים דעת משה גם כן. על כן מוזכר בדברי הש"י ובדברי משה רבינו ע"ה לישנא דויתורו, כי זה הלשון נופל על ידיעה בלב והבנה כמו שכתוב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם וגו':

י״טב' ישראל בינונים, לא היתה כוונתם על שום דבר שקר, רק כוונתם לרגל לידע האמת אם הוא באפשרי דרך הטבע, ולא סמכו על מעשה ניסים, ועל כן צוו לרגל. וגם צוו לראות באיזה דרך ילכו אשר משם נח יותר לכבוש ולציין הדרכים:

כ׳והנה בכל אלה לא משנת חסידים הוא, כי מה שבחרו לראות הדבר לפי הטבע, אף שיהושע עשה כן במלחמת עי כי כן נצטוו מהקב"ה, מכל מקום היכא דאי אפשר על פי הטבע לא יונח עבור זה. וגם לציין הדרכים זה ללא צורך, כי ענן ה' הולך לפניהם ומראה להם מקום איזה דרך ילכו, גם משוה ההרים ומגביה הנמוך:

כ״אובזה מתורץ לדעתי איך יהושע שלח מרגלים בראותו הרעה הנמשכה משלוח המרגלים, והרב אלשיך תירץ, כי ידע מה ישיבו, ולא עשה רק לסימנא יתחזקו העם כענין גדעון כו'. ואני אומר כי יהושע עשה לראות הדרך, כי נסתלק עמוד הענן כשמת אהרן. ועל כן תמצא בדברי ישראל ויחפרו, כי כוונתם היה בשלוח מרגלים לגלות חרפת הארץ באם ח"ו האמת יהיה כך. ובמסכת סוטה פרק אלו נאמרין (לד, ב) ויחפרו לנו את הארץ, אמר רבי חייא בר אבא לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל כתיב (דברים א, כב) ויחפרו לנו את הארץ, וכתיב התם (ישעיה כד, כג) וחפרה הלבנה. פירש רש"י, לבושתה של ארץ ישראל, אותה שאילה ששאלו תחלה שלוח המרגלים. והכוונה ישראל ששאלו היתה להביא דיבה ר"ל אם הוא ח"ו אמת. אבל המרגלים בעצמם כוונתם להוציא דיבת שקר, וזהו החלוק בין מוציא דיבה למביא דיבה:

כ״בג' המרגלים הם כת רשעים, וכוונתם היתה ברע לעשות עיכוב לישראל במדבר, והתחילו בהמצאות לעשות שהוי לישראל, וכשלא סיפק ההמצאה ראשונה אז הוציאו דיבה בפרהסיא. וטעמם היה, כי הבינו למה לא נשלחו נשיאים הראשונים נחשון וחביריו, אלא ודאי גדולתם שמורה להיות בארץ ישראל, ובודאי כך היה אם לא נגזרה מיתה. וחשבו המרגלים, כל זמן שישראל בחוצה לארץ ישארו הם בנשיאות, דכיון שעלו לא ירדו. ואפשר שזהו ענין במה שאמרו כשרים באותה שעה, רצו לומר בחוצה לארץ ראוים מנהיגים:

כ״גואחר כותבי זה מצאתי כן בזוהר (ח"ג קנח, א) וזה לשונו, מאי טעמא אמאי נטלו עיטא דא, אלא אמרו אי יעלון ישראל לארעא נעביר אנן מלמהוי' רישין, וימני משה רישין אחרינין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי, אבל בארעא לא נזכי כו', עד כאן לשונו:

כ״דגם הכוונה במה שאמרו כשרים באותה שעה, שעדיין לא היה עולה בדעתם להוציא דבת שקר, רק היו מקווים שלא יהיה נכון לעלות ולירש דרך הטבע. אך על דרך (אבות ד, ב) עבירה גוררת עבירה באו אח"כ להוצאת דיבה, על כן כתיב בהו לשון וירגלו, לשון (תהלים טו, ג) לא רגל על לשונו:

כ״הומה שאמרו מקיש הליכתן לביאתן לחטא, לא שעלה אז על מחשבתן להוצאת דיבת רעה, כי נקיים וכשרים היו אז מזה, רק שהחטא היה מוכן בכח, מאחר שהתחילו לחטוא לעשות המשכה בשביל כבודם, וזהו המכשול שנתון לפניהם, כענין שפירש לקמן בפרשת בלק במ"ש להטעותו בא, עיין שם. וכענין שאמרו רז"ל (שבת קח, ב) כך דרכו של יצה"ר, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבודה זרה. ואף שבעשיה הראשונה לא עלה במחשבתו על זה וכשר הוא מזה, מכל מקום נחשב כאלו כך, מאחר שיבא לידי כך ע"י כך. כן המרגלים באו לידי כך לבסוף, וירגלו הוציאו דיבה כדפרישית לא רגל. והא דמצינן גם במרגלים לשון לתור זהו לרע, כי הלכו לתור אחר לבם ואחר עינם, דהיינו גבה עינים ורחב לבב כי זה היה כוונתם:

כ״ווהנה התחילו להרהר בעבירה זו לחשוב על כבודם, והרהרו מתוך קדושה, וזהו ג"כ רמז באותה שעה כשרים היו. וזה כי סימן מילתא בפיהם היה, שנשלח יהושע אשר לא ימוש מתוך האהל, וחשבו שליחתו היתה לדרוך את הארץ, להיות לסימן כי הוא יכבוש את הארץ, וכמו שעשה הקב"ה לאברהם אבינו שאמר (בראשית יב, א) לך לך וגו', צא וכבוש הדרך לבניך, כדאיתא במדרש (ב"ר מ, ו). והרהור זה היה משנתנבאו אלדד ומידד משה מת יהושע מכניסם לארץ. ועל כן נסמך פרשת שלח לך לפרשת בהעלותך וקיצר בהקדמת סיפור שאמרו ישראל נשלחה, כאשר בא בארוכה במשנה תורה, אלא כדי להסמיך לנבואת אלדד ומידד. וכן נרמז ליהושע בעצמו שהוא יביאם לארץ כמו שנאמר בפרשת בשלח (שמות יז, יד) ושים באזני יהושע כדפירש רש"י שם:

כ״זואז מובן מה שאמר הש"י שלח לך, לדעתך, כי כוונתך טובה ככוונתי כדפירשתי. וזהו על פי ה', ברשותו, אבל לא תשלח לדעתם. ומשה הבין בקצת הרמז, ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה קא חזי, על כן התחיל לדקדק בשמא. וזהו שאמר אח"כ (במדבר יג, טז) אלה שמות האנשים, ובמסכת סוטה פרק ואלו נאמרין (לד, ב) אמר רבי יצחק דבר זה מסורת בידינו מרגלים על שם מעשיהם נקראים, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל. סתור, שסותר מעשיו של הקב"ה. מיכאל, שעשה עצמו מך. א"ר יוחנן כו'. והתחיל משה לשוטט במחשבתו, אולי כך הוא מחשבת המרגלים כדלעיל כאשר היה באמת. על כן כשראה שמותם פגומים, ויקרא משה כו', י"ה יושיעך. רצה לומר, אל תפן לעצת המרגלים באם יהיה בהם עצת חטאין. והזכיר שם י"ה, כי במלחמת עמלק כתיב (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה, ושם נרמז לו כיבוש הארץ, על כן אמר לו י"ה יושיעך ואתה אל תרשע. לכך ויהס כלב ולא יהושע, כי ירא לאמר עלה נעלה שלא יבינו על עצמו אומר:

כ״חוהמרגלים התחילו בחכמה כלומר בערמה, והזכירו את עמלק, לרמוז על שים באזני יהושע המוזכר שם וכדפרישית, כלומר עדיין לא העת שנכנס לארץ עד שימות משה ויהושע יכניס. וגם כי מעשה עמלק מזכיר חטא של ישראל שהיה גדול במאוד כמו שנאמר (שמות יז, ז) היש ה' בקרבנו אם אין, ומסיבה זו ויבא עמלק כמו שכתב רש"י בפרשת בשלח. ורמזתם היה כי ישראל אינם זוכים עתה, כי הם ברשעה. ועל הכנעניים אמרו כי הם אנשי מדות, רצו לומר בעלי מדות טובות כמו שנפרש. והנה כיבוש הארץ היא שכתיב (דברים ט, ה) לא בצדקתך כי אם ברשעת הגוים, וזה וזה לא נתקיים, ועדיין לא שלם עון האמורי:

כ״טוזה רמז וגם ילידי הענק ראינו שם, כמו שפירשו אח"כ כי הם מבני הנפילים שנפלו מהשמים, ועדיין הם קיימים, ומסתמא הם בעלי מדות טובות כי לחלוחית הרוחניות שבשמים עדיין בהם חלק המלאכיי שהיה בהם. ועל זה אמרו ארץ אוכלת יושביה, רצו לומר אינה קולטת הרעים כי תקיאם הארץ, מאחר שהיא מושגחת, ואלו קיימים כי הם אנשי מדות טובות. והא ראיה שלא פגעה מדת דינם בנו בראותם אותנו, אף כי היינו בעיניהם כחגבים:

ל׳הרי עשו כמה תחבולות שישארו ישראל במדבר, רמזו צדקת הגויים, ורמזו רשעת ישראל בהזכרת עמלק, ורמזו שכיבוש ארץ ישראל מוכן ליהושע, ומאחר שאין מלכות נוגעת בחברתה, גם הדור לא יבא עתה כי תמיד הדור אצל מנהיגים, ומנהיגים אצל הדור, כמו שקרה למשה רבינו שלא בא לארץ ישראל מאחר שדורו לא באו, והטעם כדאיתא במדרש (עי' תדא"ר כח, ח), משל למה הדבר דומה, לשפחה שנפל לה דלי של נחושת לבור והיתה בוכה, באה שפחה של מלך והפילה דלי של זהב התחילה הראשונה צוחקת ושמחה. אמרה לה, למה אתה שמחה. אמרה, לפי שנפל הדלי של זהב, שמי שיוציא הדלי של זהב יוציא את שלי ג"כ, עד כאן. ומהרמ"ע בספר בעשרה מאמרות כתב רמז (דברים א, לז) ג"ם ב"י התאנף ה' בגללכם, ג"ם ב"י ראשי תיבות *גרשוני *מהסתפח *בנחלת *יי':

ל״אועל דבריהם השיבו (במדבר יד, ט), סר צלם, ואין להם זכות מגין ושלם עון האמורי. ויש לפרש סר צלם על דרך שכתב בזוהר פרשת וירא (ח"א קב, ב), בענין (בראשית יח, ד) השענו תחת העץ, בההוא אילנא הוה ידע מאן דאתאחיד בהקב"ה, ומאן דאתאחד בעבודה זרה. מאן דאתאחד בהקב"ה, אילנא פריש ענפוי וחפי על רישיה. ומאן דאתאחד בעבודה זרה, כו' ענפוי מסתלקין לעילא כו', עד מיא סלקין לגביה כדין ידע אברהם דאיהו מסאבא ובעי טבילה כו' עיין שם, והעתקתיו לעיל בפרשת וירא. וזהו שצוה משה לראות היש בה עץ, ואמרו רז"ל (עי' ב"ב טו, א. ורש"י במדבר יג, כ) זכות, וקשה איך נרמז הזכות בעץ. אלא הכוונה לבדוק בעץ הזה אם הוא מיצל עליהם בודאי יש להם זכות, ובהיפך לא. והם לא השיבו דבר. אך יהושע וכלב ענו, כי סר צלם, ואנחנו ה' אתנו כי היה מיצל עלינו ובזה אנו בצל שדי:

ל״בובזה מתורץ הלא משה שלחם לראות היש בה עץ אם אין, ולא מצינו תשובה לזה. ולפי מה שכתבתי ניחא:

ל״גוהנה המרגלים הפכו הקערה על פיה באמרם, אדרבה יושבי הארץ הם אנשי בעלי מדות והלכו מעבירה לעבירה עד שכפרו במדותיו של הקב"ה, כדרך המחלוקת שמתחזק, ואמרו חזק ממנו כביכול. אבל מרגלים דיהושע זכו לתקון המדה. וזהו סוד תקות חוט השני:

ל״דועתה אגלה מה ששם אלהים בפי, סוד שלוח י"ב מרגלים בסוד שבטי יה, נגד י"ב צירופי שם ידו"ד, המורה על שידוד המערכת, לא ככוונת ישראל לכבוש דרך הטבע. ואלו י"ב צירופים סוד קו המדה, דהיינו כלל המשכת ההשפעה, למדוד להשפיע להמקבלים כפי קבלם. והכל הולך אל מקום אחד, הגם כי ששה הם לדין וששה לרחמים כנודע, ה' אלקינו ה' אחד. וכל זה נרמז באות ו' במלואה, כמבואר אצלי בארוכה במקום אחר, ו' לדין, ו' לרחמים, א' באמצע מחברם, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ו' שעות מהלילה הם דין ואח"כ ו' שעות מחצות ואילך הם נוטים לרחמים. וביום ששה שעות הראשונות האור מגדיל, מורים על הרחמים, וששה שעות מחצי היום מתחיל להעריב מורים על הדין, מכל מקום הכל יום אחד, וא"ו עולה אחד. וסוד קו הוא בצורת ו', וכדמות זה סוד היחוד שמע ישראל כו', בו ו' תיבות, וכן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כדמות י"ב מזלות, ו' למעלה מהאופק ו' למטה. ועיין בספר באר מים חיים כי בפסוק שמע ישראל כ"ה אותיות, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כ"ד אותיות, מ"ט שערי בינה, והשער הנעלם הוא מייחדם ומחברם:

ל״הוזהו סוד אות אמת המוזכר במרגלים דיהושע, והוא קו המדה תקות החוט. כי סוד ו' סוד אמונה במילואה כזה וא"ו, כי א' מחבר ו' של דין ורחמים, וא"ו עולה למנין א'. על כן תמצא תמיד ו' אלהי יעקב, כי ממנו יצאו י"ב שבטים, שהם ו' ששה נגד י"ב צרופי השם. גם ו' מידת יעקב תפארת, שהוא ו' משם ידו"ד. וזהו סוד אות אמת, וכתיב (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב. ובהפרד חס ושלום א' מן וא"ו, אז נפרדו ו' מן ו' ומורה שניות, כמו שאמרו המינים מי שברא אור לא ברא חושך, היפך מן ויהי ערב ויהי בקר יום אחד:

ל״ווזהו חטא המרגלים וישאוהו במוט בשנים, כל מוט דמות ו', ובפגמם באות ו' לקחו א' אז נעשה שניות, זהו במוט בשנים. וכשתסיר ו' מן מוט נשאר מ"ט, ואז רומז (משלי כה, כו) צדיק מט לפני רשע, כי נפגמו אותיות מ"ט שמע ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. רוב אלה הדברים העליתי מהספר הנ"ל:

ל״זאבל הצדיקים מרגלים דיהושע, אות אמת והוא תקות חוט השני, סוד קו המדה. ומתקות מרגלי יהושע נתקיים תקוה לאחרית, מה שאין כן אלו מרגלים, אני אומר עליהם תקות אנוש רימה, כי נשתרבב לשונם וירם תולעים. וזה הכל בא מצד שרצו ליקח שררה לעצמן, כמו שאמרנו לעיל כוונתם להיותם נשיאים בחוץ לארץ, ועל כן אמרו (אבות ד, ד) מאד מאד הוי שפל רוח, כי תקות אנוש רימה. ומה שהיו נקראים מתחילה אנשים, נקראים עתה אנוש, כי נתהפכו בדור אנוש. ומלאכים קטרגו (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו. אבל פנחס השלוח מיהושע נעשה בעצמו מלאך:

ל״חנחזור לענין המרגלים, היו מזכירים עון ישראל ומגדלים מדות דיושבי הארץ. והם השיבו בהיפך סר צלם מעליהם וידו"ד אתנו. עוד יש לפרש ענין סר צלם כו', שיהיה מורה על הדברים שהם הכל ניסים למעלה מהטבע, אשר על זה היה כוונת שליחות המרגלים אשר צוה ה' את משה כמו שאמר לעיל:

ל״טואגב נתרץ עוד בתירוץ אחר למה שלח משה י"ב, ולמה לא היה די בשנים. עוד קשה, מה כוונת הפסוק (במדבר יג, כ) והימים ימי בכורי ענבים. עוד קשה, מה שפירש רש"י נמלים כאנשים מהיכן למד זה. או איך טעו שהיו נמלים, מאחר שראו בהם צורת אנשים, הוו להו למימר אנשים כנמלים^הגה"השמעתי בזה ענין נאה בכתיבת יד, דיש איזה קושיות בפרשה זו. א' רש"י פירש שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים, מנין הוציא זה רש"י. והמזרחי מגיה חנמלים. ובאמת בפרק אלו נאמרין (סוטה לה, א) איתא קמצי, והוא תרגום דחגבין. אכן בפרק הרואה (ברכות נד, ב) איתא אייתי קמצי פירש רש"י נמלים. עוד קשה, ברש"י מהפך מפרש אחר כך ענק מעניקים חמה, וגם למה לעיל בוגם ילידי הענק ראיתי לא פירש. עוד קשה, דבבראשית רבה אפסוק הנפילים מפרש שבעה שמות יש להם, ענקים נפילים רפאים זמזומים עוים כו', נפילים על שם שנפלו, ענקים על שם שמעניקים חמה, עוים שכל הרואה אותם אוחזו עוית כו'. וקשה למה לא חשיב הפסוק בכאן רק ב', הלא כולם על שם גבורתם:
נתבאר במסכת חולין פרק אילו טריפות (נז, ב) בענין ר' שמעון בן חלפתא עסקן בדברים היה כו', שהנמלים אוהבין את הצל ונכנסים מפני החמה, עיין שם. ועל פי זה יתורצו הקושיות. ונקדים מאמרם ז"ל בפרק קמא דעבודה זרה (ג, ב) אמר רב יודא אמר שמואל: מאי דכתיב ותעשה אדם כדגי הים, למה נמשל אדם לדגי הים. לומר, מה דגים שבים כיון שקדרה עליהם החמה מתים, כך בני אדם כיון שקדרה חמה מיד מתים. אי בעית אימא בעולם הזה, ואי בעית אימא בעולם הבא. בעולם הזה, דאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר (משלי כב, ה) צינים פחים בדרך עקש. לעולם הבא, כדריש לקיש דאמר אין גיהנם לעתיד לבוא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, רשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאין בה כו':
בעל הטורים כתב, כחגבים, ב' מסורת, הכא ואידך יושביה כחגבים, דאיתא במדרש, ענק אחד אכל רימון וזרק הקליפה וכל י"ב מרגלים נכנסו לתוכה מפני הצל. והשתא יתורץ הכל. לרש"י קשה דהיה לו לכלול ונהי בעינינו ובעיניהם כחגבים, אלא שמע מינה שהם דברו והזכירו עוד מין יותר קטן שבעולם, והוא ודאי נמלים כדאיתא בגמרא. ועל זה מביא אחר כך ענק שמעניקים חמה, דקשה למה הזכיר ענק יותר משאר השמות, אלא להראות זה הענין של צל וחמה. וככה יהיה ביאור הפסוק, ראינו אנשים גדולים, שמם העצם נפילים, והיו ענק שמעניקים חמה, כל כך גבורים שאין מזקת להם החמה בגבהם, והיינו חושבין עצמינו כחגבים בערך גדולתם. ואחר כך אמרו דיבה אחרת, וכן היינו בעיניהם, שמענו אומרים נמלים כו', בראותם כי אנו מטמינים בקליפה מפני החמה. ויהושע וכלב אמרו אל תראו כי סר צלם, אדרבה הם ימותו כדגי הים בחמה בעולם הזה ובעולם הבא. ואמרו כי לחמנו הם, רמז כמו לחם שלנו שהוא המן, דכתיב ביה (שמות טז, כא) וחם השמש ונמס, וה' אתנו ויושבים אנחנו בצל שדי:. (ומיהו קושיא זו ליתא, דלאו דווקא הוא, עיין בסוטה פרק אלו נאמרין (לה, א)). עוד קשה, ויהס כלב, מה חכמה חשיב, כי מה שהשיב שהיכולת ביד ה' זה יכול להשיב כל אחד מצדיקי ישראל אף שאינו מהתרים, ואין התשובה תלוי בכלב:

מ׳הענין משה רבינו ע"ה שלח י"ב אנשים, וגם בימי בכורי ענבים שאז הכרמים לנוטרים, לפרסם השגחת הש"י שיהיה הכל על פי הנס ויסכל עצת המדינה, או יכם בסנוירים. והמרגלים עשו בערמה להוציא דיבה על הנס הזה לאמור כי לא היה הדבר ניסיי, רק לא חשו בנו כמו שאין חשים בנמלים אף שמזיקין קצת בכרם. וכלב הבין רוע כוונתם ואמר, אמת הדברים שחשבו לנמלים, אבל זה גופו ניסיי שנעשה נס להיותן כמוכים בסנוירים, עינים להם ולא יראו ויחשבו על אנשים שהם נמלים. כן יעשה לנו הש"י עוד ניסים ועלה נעלה, והוא יתברך יהיה אתנו, וסר צלם כדרך הצל המסתלק מהאדם קודם מותו כמו שכתבו חכמי האמת:

מ״אהכלל העולה, כי כוונת הש"י בשליחות המרגלים גם דעת משה רבינו ע"ה היה כדי שיראו שאי אפשר לכבוש בטבע, רק כי ה' יתברך הוא הנותן כח ויהיה ע"פ הנס, ולו יתברך הכח והגבורה. וזהו שכתוב (במדבר יג, ל) עלה נעלה. פירש רש"י, אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות כו':

מ״בובזה יובן דברי רש"י מה שכתב, חזק הוא ממנו, כביכול כלפי מעלה אמרו, עד כאן. והעולם מקשים מנא ליה לרש"י, דלמא הכל הוא כפשוטו. הענין הוא דאלו אנשים אף שהיו רשעים, מכל מקום לא היו טפשים שלא היו משיבין בחכמה, כלומר בערמה. אלא כך היה, המרגלים ספרו בחוזק העם והערים הבצורות, והנה כלב שהשיב עלה נעלה יכול נוכל לא השיב במכחיש אותם, כי אין זה היה מתשובת החכם. רק השיב אמת כדבריכם כי חזק הוא, אבל אנחנו עלה נעלה בעזרת הש"י אשר אתנו, על כן אפילו אם יאמר עשו סולמות כו'. וא"כ המרגלים שאמרו אח"כ לא נוכל לעלות, בודאי אין דבריהם כפשוטו שאמרו לא נוכל לעלות מחמת חזקם, דהא כבר הודה כלב בזה. רק שאמר עלה נעלה אפילו בשמים כולי מחמת עזר אלהי, אלא על כרחך השיבו אלה הרשעים חזק הוא ממנו, כביכול כלפי מעלה. והוציאו דיבה על הארץ, רומז שהוציאו דיבה על הארץ העליונה שהיא ארץ החיים, כנודע לבאים בסוד ה' הארץ שלמטה מכוון נגדה, ונכרתו מהארץ שלמטה ושלמעלה. ויהושע וכלב היו מן האנשים נטלו חלקם בארץ התחתונה וגם חלקם בארץ העליונה, כי הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו הרשע כמו שזכרו רז"ל (חגיגה טו, א):

מ״גוכמו שסר צלם מעליהם, כן סר צלם של המרגלים ומתו ולא זכו להיות בצל עליון. וזהו ענין מדרש רבה (טז, ד) מביא ענין המרגלים על פסוק (משלי י, כו) כחומץ לשינים וכעשן לעינים, כן העצל לשולחיו, עיין שם. הנה כתיב (שם ו, ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. והנמלים אוהבים הצל ומהם סר הצל. וענין המרגלים היה שיתעצלו ישראל לביאת הארץ ולא יזרזו עצמם עתה, כמו שאמר לעיל כוונתם היה להביא המשכה לדבר, ואז ישארו עתה ואז ישארו הם בנשיאותם. על כן בטוב רמוז עליהם העצל לשולחיו:

מ״דואומר כחומץ לשינים וכעשן לעינים. במסכת שבת פרק ח' שרצים (קיא, א) תנן, החושש בשיניו לא יגמע את החומץ. ופריך למימרא דחומץ מעלי, והא כחומץ לשיניים כו'. ומתרץ חלא מעלי קיוהא דפירי. פירש רש"י, שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשיניים:

מ״התנן (אבות ד, כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. והם הוציאו את האדם הראשון מהעולם, כי היה שם קנאת הנחש בחוה. ורדיפת התאות כמו שכתוב (בראשית ג, ו) תאוה הוא לעינים. ורדיפת הכבוד כמו שאמר (שם ה) והייתם כאלהים. והנה חוה סחטה אשכול של ענבים אכלה פגה, והם קיוהא דפירי עדיין לא נתבשל. כי בזה העולם אין לרדוף אחר הכבוד, רק כבוד חכמים ינהלו לעתיד, ואז נגד זקיניו כבוד. וזהו יין המשומר בענביו שהוא מוכן לעולם הבא, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב). ועל הרשעים לעתיד כתיב (מלאכי ג, יט) הנה יום בא בוער, וכתיב עלה עשן. והנה כתיב (במדבר יג, כ) והימים ימי בכורי ענבים, כי ארץ ישראל שלמטה מכוון נגד של מעלה, והמרגלים אכלו קיוהא דפירי כי גם כן רדפו אחרי הכבוד להשתרר וכמו שאיתא והכבוד מוציא מהעולם. ונתקיים בהם, כחומץ לשניים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, אבל זריזין מקדימים למצות:

מ״ונחזור לענין ראשון, ג' דעות בשליחות המרגלים. דעת המרגלים לרדוף אחר הכבוד, והלכו מעבירה לעבירה עד שכחשו בה', ונדחו מהארץ שלמטה ושל מעלה. דעת ישראל היה להבאת דיבה, כלומר שיגידו האמת, אבל לא להוצאת דיבת שקר, והיתה כוונתם לראות אם יוכלו לכבוש דרך הטבע. אבל גם זה היה רע בעיני ה', גם בעיני משה רע. וציווי הש"י בשליחות המרגלים היה אדרבה להיפך, שיראו בעיניהם שאי אפשר לכבשם דרך הטבע כי הם חזקים במאוד, וגם הערים הם גדולות ובצורות בשמים, אם לא יד ה' תעשה זאת, ואז יראו כי הוא הנותן הכח:

מ״זואז מתורץ הקושיא הגדולה, מה היה חטא המרגלים מתחילה קודם שהוציאו דיבת הארץ, עד שהוצרך לקפוץ כלב ויהס את העם. כי הנה החטא היה שאמרו אפס כי עז העם כמו שכתב הרמב"ן. אבל לא כענין שכתב הרמב"ן כי אין חילוק אצלי הן שכתוב אפס או רק או אך כדברי בעל עקידה, אבל איני דורך כדרך בעל העקידה. רק הענין כי בתיבת אפס הפכו כוונת הש"י, אפס כי עז העם מורה חסרון שיניחו מחמת זה, ואדרבה כוונת הש"י הוא שיראו שהם עז, ואז יראו כי לה' המלחמה וכמו שכתבתי, כי זה היה התכלית לראות כי ה' צבאות עמנו משגב לנו. והבוטח בה' חסד יסובבנו: