שני לוחות הברית, תורה שבכתב, תרומה, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Terumah, Torah Ohr

א׳מתחילה אקדים דברי האלהי בעל שערי אורה מה שכתב בדרך כלל על ענין בית הבחירה. וזה לשונו בשער הראשון בכינוי שכינה, והיא היתה שוכנת עם ישראל תמיד משעת עשיית המשכן, כאמרו (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וצריך אתה לדעת עיקר גדול. דע בתחלת בריאת העולם עיקר שכינה בתחתונים היתה, שהרי מערכת כל הנבראים על סדר המעלות היו עליונים כנגד עליונים, תחתונים כנגד תחתונים, ולפיכך היתה שכינה שרויה בתחתונים, ובהיות השכינה למטה, נמצאו שמים וארץ אחרים. וזהו לשון (בראשית ב, א) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, שנשתכללו אלו מאלו ונתמלאו אלו מאלו והיו הצנורות והמקורות פועלים בשלמות ונמשכים מלמעלה למטה, נמצא ה' ית' ממלא מלמעלה למטה, וסימנך (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, נמצא שהשי"ת היה שרוי במצוע שוה בין העליונים ובין התחתונים:

ב׳בא אדם הראשון וחטא, נתקלקלו השורות ונשתברו הצנורות ונפסקו הבריכות, נסתלקה שכינה נתפרדה החבילה. באו אברהם ויצחק ויעקב ע"ה התחילו להמשיכה למטה, נתקנו לה ג' כסאות והמשיכוה קצת המשכה ועשו גופותיהם כסאות לשכינה, אבל לא נמשכה השכינה בארץ לדירת קבע, אלא לדירת עראי והיתה יושבת על גביהם. והסוד (בראשית יז, כב) ויעל אלהים מעל אברהם, ועל זה אמרו (ב"ר פב, ז) האבות הם המרכבה, נמצאת השכינה בימיהם פורחת באויר ולא מצאה מנוח לכף רגלה בארץ כאשר בתחילת הבריאה:

ג׳בא משה רבינו ע"ה וכל ישראל עמו ועשו משכן וכלים ותקנו קלקול הצנורות, וסדרו את השורות והתקינו הבריכות והמשיכו מים חיים מבית השואבה והחזירו השכינה לשכון בתחתונים באהל, אבל לא בקרקע כאשר בתחלת הבריאה. וסוד זה הוא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ונמצאת השכינה כאכסנאי הולך ממקום למקום. ולזה אמר ושכנתי בתוכם, ולא אמר ושכנתי למטה, אלא בתוכם כדמיון אכסנאי, כלומר בכל מקום שילכו אלך עמהם ואשכון בתוכם, אבל לא במקום קבוע. וזהו סוד (במדבר י, לה) ויהי בנסוע הארון וכו':

ד׳ועל דרך זה הסוד נצטער דוד ובקש לקבוע מקום לשכינה למטה במקום קבוע. וזהו סוד (תהלים קלב, ב-ה) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבוא באוהל ביתי וגו'. אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. וכתיב (שם יג) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד:

ה׳ולפי שביקש דוד לקבוע מקום למנוחת השכינה ואמר (שם ח) קומה ה' למנוחתך אתה וארון עזך, ישרו מחשבותיו לפני השכינה ושלח ואמר לו ה' ית' ביד נתן הנביא (ש"ב ז, ה) לך ואמרת אל עבדי דוד כה אמר ה' האתה תבנה לי בית לשבתי כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך באהל ובמשכן ככל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל וכו' למה לא בניתם לי בית ארזים וכו'. ובמקום אחר כתיב (מל"א ח, יט) רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי וכו'. מה עשה דוד המלך הכין כסף וזהב ונחושת וברזל ועצים ואבני שוהם ומלואים ואבני פוך ורקמה וכל אבן יקרה ואבני שיש לרוב, וסדר כל מערכות המקדש וכל ביתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו, העזרות והאולם וההיכלות, ושאר כל תבניות הבית וחצרותיו ולשכותיו, הכל קבל ברוח הקודש וצורת כל מקום ומקום ושיעור הכסף והזהב ואבנים טובות ושאר כל הדברים הצריכים לו במשקל במדה ובמשורה, הכל כפי סדרי המערכת וצורך השכינה, כמו שכתוב (דה"א כח, יא-יט) ויתן דוד לשלמה בנו את תבניות האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימים ובית הכפורת. ותבנית כל אשר היו ברוח עמו לחצרות בית ה' ולכל הלשכות סביב לאוצרות בית האלהים ולאוצרות הקדשים. ולמחלקות הכהנים והלוים ולכל מלאכת עבודת בית ה' ולכל כלי עבודת בית ה'. לזהב במשקל לזהב לכל כלי עבודה ועבודה. לכל כלי הכסף במשקל לכל כלי עבודה ועבודה. ומשקל למנורות הזהב ונרותיהם זהב במשקל מנורה ומנורה [וגו']. ואת הזהב משקל לשלחנות המערכות לשלחן ושלחן וכסף לשלחנות הכסף. והמזלגות והמזרקות והקשות זהב טהור ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור ולכפורי הכסף במשקל לכפור וכפור. ולמזבח הקטורת זהב מזוקק במשקל ולתבנית המרכבה הכרוכים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה'. הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית. הרי לך כי דוד עליו השלום סדר כל צורת בית המקדש ומשקל כל דבר ודבר על פי ה' יתברך, והכל תבנית המרכבות כסא ומעון לשכינה. אחר כך בא שלמה ובנה את הבית וסידר כל המערכות והצורות כפי שסדר לו דוד אביו ע"ה, ואז ירדה שכינה למטה ושכנה בבית עולמים:

ו׳וזהו שכתוב (מ"א ח, יב) אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל, בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. וכתיב (דה"ב ו, יז) ועתה ה' אלהי ישראל יאמן דברך אשר דברת לעבדך לדוד. כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי. ועתה קומה ידו"ד אלהים למנוחתיך אתה וארון עזך וגו'. ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך (שם מא-מב). וככלות שלמה להתפלל האש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים, וכבוד ה' מלא את הבית (שם ז, א). נמצאת שכינה חוזרת למנוחתה בארץ בבית עולמים, ואז חזרו הצנורות וההמשכות כולם להריק ברכה בבית המקדש. והיינו דכתיב (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. וכתיב (שם נ, ב) מציון מכלל יופי אלהים הופיע. ומבית המקדש היו כל הצנורות נמשכות לכל הארצות כולם, לשבעים משפחות כנגד שבעים שרים, ומירושלים היו נוטלין פרס, דכתיב (בראשית יב, ג) ונברכו בך כל משפחות האדמה:

ז׳ולפי שהיה שלמה יודע דרך המשכת השפע מירושלים לכל המקומות, אמר (קהלת ב, ה) עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי. וכי אפשר במקום אחד שיצמחו כל מיני אילנות שבעולם. אלא היה יודע שלמה איזה גיד נמשך לכוש נטע בו פלפלין, וכן לכל צד וצד. והיינו דכתיב (תהלים נ, ב) מציון מכלל יופי אלהים הופיע, מציון משתיתו של עולם. וא"כ נמצאת השכינה משלחת הברכה כפי השיעור הראוי לכל הארצות מבית המקדש:

ח׳ועתה יש לנו להודיעך כי השכינה מיוחדת לישראל לבד, והיינו דכתיב (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וכתיב (שם כט, מו) אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. וכתיב (שם כט, מו) ונתתי משכני בתוככם. והסוד כבר הודענוך כי זה הוא היכל ששם ידו"ד שוכן בתוכו, וה' יתברך אמר לישראל קחו לכם משכני שאני שוכן בו ולא אפרד מכם לעולם. ואף על פי שאתם מקבלים טומאה, אין שכינתי נבדלת מכם (ב"ר ז, ט). והיינו דכתיב (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם (עי' יומא נו, ב). וכשנתן השם יתברך לישראל המתנה הזאת ושרתה שכינה ביניהם, נמצאו כל אוצרות הש"י וגנזיו וחדריו וכל מיני שפע וכל אצילות ברכה נמצאו ביד ישראל, ומסר ביד ישראל מפתחות כל אוצר ואוצר לפתוח ולקבל כל שפע וברכה מאת השכינה. וזהו שנאמר ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, וכאלו השכינה משכנו ומשכונו של הקב"ה יתברך ביד ישראל:

ט׳וכשחטאו ישראל לפניו ונחרב הבית, הרי המשכן שלו ממשכנו ביד ישראל ומוליכו עמהם בגלות. והסוד (שמות לח, כא) אלה פקודי המשכן משכן העדות. והיינו דאמרינן (ספרי במדבר לה, לג) חביבין ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב, כז) הנגלה נגלתי לבית אביך בהיותם במצרים, וכתיב (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרים. גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד) למענכם שלחתי בבלה. גלו לעילם שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט, לח) ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה סג, א) מי זה בא מאדום וגו'. וכשהן חוזרין שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל, ג) ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, והשיב לא נאמר, אלא ושב, ואומר (שה"ש ד, ח) אתי מלבנון כלה. ר' מאיר אומר, משל למלך שאמר לעבדו אם תבקשני הריני אצל בני, שנאמר (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם, ובטמאם את משכני. ואומר (במדבר ה, ג) ולא יטמאו את מחניהם. ואומר (שם לה, לד) ולא תטמא [את] הארץ אשר אתם יושבים בה וכו'. כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, עד כאן לשונו:

י׳והדברים שרומז המקדש רומז גם כן המשכן, כי משכן נקרא מקדש. וסוד המשכן נשגב ונעלה מאוד. ובמדרש (ב"ר יב, ח) אמר רבי יושיע דסכנין בשם ר' לוי, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה משכן וכו'. ר' ברכיה אמר, משל למלך שנגלה לבן בתו בלבוש שכולו מרגליטון. אמר ליה, עשה לי כזה. א"ל אדוני המלך מנין יש לי מרגליטין. אמר ליה, אתה בסימנך ואני בכבודי. כך אמר ליה הקב"ה למשה, אם אתה עושה מה שלמעלה למטה, אני מניח סוקליטין שלי ויורד ומצמם שכינתי ביניכם, עד כאן:

י״אמזה המאמר נוכל להבין, כי צורת המשכן כולה רומזת לצורת מעשה מרכבה עליונה כמו צורת האדם והתורה, ובהיותם למטה הדברים ההם עכ"פ תשרה שם השכינה, זהו דרך כלל:

י״באמנם דרך פרט איך רומז כל ענין וענין, ועל מה רומז, דבר זה לירד על עומקו נעלם מעין כל חי לא נתגלה רק לבני עליה כגון רשב"י וחביריו, די מדריהון עם בשרא לא הוו. מכל מקום שוטטו כמה חכמים מחכמי האמת ומהמפרשים להשיג דבר מה, איש איש לפי שכלו, ולא עלתה בידם בערך טיפה מן הים הגדול:

י״גומה אני ומה חיי לעסוק בנסתרות האלה. מכל מקום ספר תורה מונח לכל אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (ברכות ה, ב), ויהיו דברי מעטים להוסיף בקצרה על דברי רבותינו ז"ל, ועל דברי המחברים:

י״דכולם הסכימו כי המשכן הוא תבנית העולמות והשתלשלותם, ובמדרש רבה פרשת תרומה (לג, ד) פתח ר' ברכיה (דה"א כט, יא) לך ה' הגדולה כו' עיין שם. ובמדרש תנחומא בפרשת אלה פקודי המשכן (ב), זהו שאמר הכתוב (תהלים כו, ח) ה' אהבתי מעון ביתך, זה ההיכל, שהוא מכוון במקום משכן כבודך. אמר רשב"י זאת אומרת שההיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך. אמר רבי יעקב בר אסי למה הוא אומר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך, בשביל ששקול כנגד בריאת העולם. כיצד, בראשון כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב (תהלים קד, ב) נוטה שמים כיריעה. ובמשכן מה כתיב, (שמות כו, ז) ועשית יריעות עזים. בשני (בראשית א, ו) יהי רקיע, ואומר בהן הבדלה שנאמר (שם) ויהי מבדיל בין מים למים. ובמשכן כתיב, (שמות כו, לג) והבדילה הפרוכת לכם. בשלישי כתיב מים שנאמר (בראשית א, ט) יקוו המים. ובמשכן כתיב (שמות ל, יח) ועשית כיור נחושת וכנו נחושת ונתת שמה מים. ברביעי ברא מאורות דכתיב (בראשית א, יד) יהי מאורות ברקיע השמים. ובמשכן כתיב (שמות כה, לא) ועשית מנורת זהב. בחמישי ברא עופות שנאמר (בראשית א, כ) ישרצו המים נפש חיה ועוף יעופף. ובמשכן כנגדן לעשות קרבנות כבשים ועופות, ובמשכן היו הכרובים פורשי כנפים למעלה. בששי נברא אדם שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, בכבוד יוצרו. ובמשכן כתיב אדם שהוא כהן גדול שנמשח לשמש לפני ה'. בשביעי (שם ב, א) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ובמשכן (שמות לט, לב) ותכל כל עבודת. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ג) ויברך אלהים. ובמשכן כתיב (שמות לט, מג) ויברך אותם משה. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ב) ויכל אלהים. ובמשכן כתיב (במדבר ז, א) ויהי ביום כלות. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ג) ויקדש אותו. ובמשכן כתיב (במדבר ז, א) וימשח אותו ויקדש אותו:

ט״וולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ. אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל דכתיב (דברים ד, כו) העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. אף משכן עדות לישראל, שנאמר (שמות לח, כא) אלה פקודי המשכן משכן העדות. לכך נאמר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך:

ט״זוזה לשון רבינו בחיי, את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו (שמות כה, ט). ידוע כי המשכן וכליו הכל ציורים גופניים להתבונן מהן ציורין עליונים שהם דוגמא להן, ומכלל העניינים הנפלאים הנכללים בו הוא מה שתמצא המשכן על ג' חלקים. לפנים מהכפורת, חוץ לפרוכת שהוא אוהל מועד, חצר המשכן. כנגד המציאות שנחלק לג' חלקים, עולם המלאכים, עולם הגלגלים, עולם השפל. וכן מצינו האדם שהוא עקר הכל שהוא דוגמת המציאות בג' חלקים, נקרא עולם קטן, והוא נחלק לשלשה חלקים, עולם הדבור, עולם החיות, ועולם הטבע. החלק הראשון שבמשכן לפנים מהפרוכת, ושם הארון והלוחות והכרובים שהם כלים פנימיים נעלמים, והם המרכבה לשם יתברך, כמו שכתוב (יחזקאל י, יט) וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה. וכתיב (תהלים פ, ב) יושב הכרובים. כנגד עולם המלאכים שהם צורות נפרדות נעלמות, והם שכליים נפרדים מרכבה וכסא להקדוש ברוך הוא. וכנגדו באדם עולם הדבור, והוא הראש שהוא משכן החכמה, ושם השכל שופט על המוח, כי הצדיק השלם מרכבה להקב"ה, וכמו שהיו אבות העולם, ושכינה שורה עליו. מצות תפילין שבראש ובידו כנגד המוח והלב, שהם כנגד שני הכרובים, ובכאן תוכל להתבונן דוגמת המניח תפילין וכמה גדול כחו:

י״זהחלק השני מחוץ לפרוכת, הוא אוהל מועד ושם השלחן והמנורה והמזבח הקטרת, שהם כלים נכבדים פנימיים לא כמעלה פנימיות הראשונים, והם כנגד עולם הגלגלים, שהם נמצאים הכבדים מספרים כבוד אל, והעולם מתקיים בתנועתם. וכנגדם באדם עולם החיות, והוא הלב שהוא מהאברים הפנימיים שכל החיות תלוי בו, וכל הגוף מתקיים בתנועתו:

י״חהחלק הג' חצר המשכן, בו היה מזבח הנחושת והוא מזבח העולה אשר עליו מקריבים הקרבנות, ושם בעלי החיים מקבלין הפסד, והוא כנגד עולם השפל הזה שהוא בעל הויה והפסד. וכנגדן באדם עולם הטבע, והוא מהטבור ולמטה, כי משם באה ההויה והוא ראשית הפסד הגוף, כי ההפסד הוא סבת ההויה, שאם שלא נמצא הפסד בעולם לא היתה מצטרכת ההויה:

י״טהא למדת שהמשכן על ג' חלקים, כנגד ג' חלקי המציאות, שעליהם אמר דוד ע"ה (תהלים קג, כ-כב) ברכו ה' כל מלאכיו גבורי כח. ברכו ה' כל צבאיו. ברכו ה' כל מעשיו. וכן שלמה בנו אחז הדרך הזה לרמוז בג' פסוקים זה אחר זה. בפסוק ראשון (שה"ש ה, יג) לחייו כערוגת הבשם. השני (שם טו) ידיו גלילי זהב. הג' (שם טו) שוקיו עמודי שש עכ"ל (רבינו בחיי)^הגה"הובצרור המור דרך אחר במאמר הנ"ל ה' אהבתי מעון ביתך. הרי כל מלאכת המשכן רמוזה במעשה בראשית, לרמוז כי לפי שבחטא אדם הראשון ובחטא העגל היו כל מעשה בראשית רפוים, וכמעט העולם היה מתמוטט, רצה הקב"ה לברא עולם חדש ולחזקו ולהעמידו על בוריו במעשה המשכן. וזהו שאמר במאמר מה טעם אהבתי מעון ביתך, לפי ששקול כנגד בריאת עולמך. כי ענייני המשכן נתנו קיום לענייני העולם, ולכן הוצרך הכתוב לומר במשכן ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים לקיים ולחזק ימי בראשית, כמו שנפרש במקומו בעזר השם יתברך. ולכן כל הדברים הכתובים במעשה בראשית נכתבו כנגדם במעשה המשכן, וכל זה רמוז ביום השישי, שבו נברא אדם הראשון ונתרחק, ובמשכן נתקרב אדם אחר כנגדו, והוא אהרן דכתיב (שמות כח, א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. וזה שאמר הוקם המשכן סתם, למעלה ולמטה:
ועוד רמזו בזה המאמר באומרם כתיב במעשה בראשית ויכלו, וכתוב במשכן ותכל, להורות כי כמו שבפרשת ויכלו השמים רמוזים כל ג' עולמות, עולם המלאכים ועולם הגלגלים ועולם התחתונים, ולכן כתיב שלוש פעמים ביום השביעי כמו שכתבתי שם, כן במעשה המשכן רמוזים כל הג' עולמות. עולם העליון הוא כנגד לפני ולפנים, ששם הארון והכרובים שהיו פורשים כנפים למעלה, כמו שכתוב במלאכים (ישעיה ו, ב) שש כנפים לאחד. עולם האמצעי הוא עולם הגלגלים, כנגדו היה השלחן והמנורה, שהם כנגד ד' המאורות שמש וירח וכוכבים, והשמים יריקו טל ומטר להוציא לחם ולערוך שלחן כלחם הפנים, וזהו (שמות כו, לג) והבדיל[ה] הפרוכת לכם בין קודש ובין קודש הקדשים. עולם התחתונים הוא עולם ההויה וההפסד, כנגדו היה מזבח העולה ששם שוחטים ומקריבים הקרבנות, ולכן תמצא שהיה מקומו פתח אוהל מועד, דכתיב (שם מ, כט) ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד. והכיור היה שם בין אהל מועד ובין המזבח ויתן שמה מים לרחצה, כי זה לזה העולם שצריך האדם לרחוץ בו מטומאתו, לפי שהוא עולם המעשה, וכתיב (ישעיה א, טז) רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם, בענין שיהיו מוכנים לבוא אל עולם העליון, וזהו שאמר שם (שמות מ, לב) בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו. ואם לא ירחצו בזה העולם, שוב לא יאמרו מים מים, משום שנאמר (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, כי מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת (ע"ז נ, א). ולכן כמו שכתוב שם ויכלו השמים והארץ וכל צבאם שהוא רמז לכל ג' העולמות, על כן אמר במשכן ותכל כל עבודת משכן אהל מועד שזה רמז לכל הג' עולמות. ולכן אמר ה' אהבתי מעון ביתך, משום ששקול כנגד משכן כבודך, ומשכן כבודו הם כל הג' עולמות. כי פעמים נמצא בעולם העליון, ופעמים בעולם הגלגלים, ופעמים מלא כל הארץ כבודו, כמו שרמזתי בפרשת בראשית על מלת בצלמו:
ולכן בזאת הפרשה כלולים כל אלה הדברים, ארון וכפורת וכרובים שהם כנגד עולם העליון, ואחר כך שלחן ומנורה כנגד עולם אמצעי, ואחר כך מזבח העולה כנגד עולם התחתון שהיה פתח משכן אהל מועד, ואחר כך חצר המשכן שהוא כמו התחלה לכנוס למשכן. ולכן אחר שכתב מזבח העולה שהיה נחשת, רמז שהיה מכפר על נחש הנחושת המפתה לאדם הוא יצר הרע, וצוה לעשות סירותיו לדשנו ולהסיר המותרות. כתוב מיד (שמות כז, ט) ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה מאה באמה, להורות שהעולם הזה הוא רוחב מאוד בתענוגיו, יכול אדם לשוט בארץ ולהתהלך לארכה ולרחבה ולפרוץ ימה וצפונה ותימנה ומזרחה בד' הפאות. וזה רמז שהיה לפאת נגבה מאה אמה ועמודיו עשרה ואדניהם עשרים נחשת, לרמוז שיש לו סומכים ועמודים לסומכו עם עדרי חביריו, כאומרם אכול ושתה, וכן רודפים אחר השררה והאדנות להתפתות עם עצת נחש הנחושת, באופן שווי העמודים וחשוקיהם ותאוותיהם כוסף וחמדה. וכן לפאת צפון זאת המדה עצמה ק' באמה, לרדוף אחר העושר, כדכתיב (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה. ורחב החצר לפאת ים חמשים אמה עמודיהם עשרה (שמות לח, יב), לרמוז שבזה המנין האדם הולך לימי הזקנה או קרוב להם, והולך זה העולם ומתמעט לו. ואינו מוצא אלא נ' אמה לפאת מערב, לפי שהשכינה במערב, וגם כן אינו מוצא עוזרים רבים כבראשונה, אלא עמודיהם עשרה ואדניהם עשרה, ובראשונה היו העמודים עשרים. וכן לרוח מזרח נ' אמה, להורות שהולך גם כן ומתמעט כשראוי לילך באור החיים. ולפי שאז אינו מוצא כל כך עוזרים, אמר בכאן עמודיהם שלושה ואדניהם שלושה. ולהורות על זה אמר שכל כלי המשכן וכל יתדותיו וכל יתדות החצר נחשת, לרמוז על נחש הנחשת:
ואנו מקווים שיבא זמן שירחיק הצפוני מעלינו, ויבוא משיח צדקנו ויקבץ גליותינו מד' הפאות, ויכלו המלכיות ד' המה קטני ארץ, כמוזכר בזאת הפרשה במדרש השכם (אוצר המדרשים ו) בפסוק וזאת התרומה, זהב כנגד גלות בבל דכתיב ביה (עי' דניאל ב, לח) אנת הוא רישא דדהבא. וכסף גלות מדי דכתיב ביה (אסתר ג, יא) הכסף נתון לך. ונחשת כנגד מלכות יון דכתיב ביה (עי' דניאל ב, לב) מעוהי ודרעוהי די נחש. ותכלת וארגמן וגו'. ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום דכתיב ביה (בראשית כה, ל) מן האדום האדום הזה, וכתיב (ישעיה סג, א) מי זה בא מאדום. שמן למאור זה מלך המשיח שנקרא זית רענן זית זך, שעתיד להאיר לישראל מתוך החושך, דכתיב (ישעיה מט, ט) לאמור לאסורים צאו וגו', וכתיב (שם ס, ג) והלכו גוים לאורך. אבני שוהם ואבני מלואים כנגד ישראל שנקראו אבן ישראל, וזאת האבן שראה דניאל, דכתיב (עי' דניאל ב, לד) עד די אתגזרת אבן וגו'. ואומות העולם נמשלו לחרס, דכתיב (ישעיה ל, יד) ושברה כשבר נבל יוצרים. והמשל אומר נפל כיפא על קדירה ווי לקדירה, נפל קדירה על כיפה ווי לקדירה. ולכן נמשלו ישראל לצורים, דכתיב (במדבר כג, ט) מראש צורים אראנו, לשבור נבלי חרש. ואז בונה ירושלים ה', ויתקיים (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש וגו', עד כאן::

כ׳ויש להתבונן מה הוא הענין בעצם, משום שעושה סימן ודוגמא להעולמות, יהיה כולל כל העולמות:

כ״אעל דרך השכל, הוא משל לאומן שעושה כלי חשוב מזהב או מכסף מצויר בתבנית אדם בצלמו ובדמותו כאלו היה חי ועוסק באיזה מלאכה, אזי זה הכלי הוא אהוב ונחמד בעיני כל רואיו, וכולם חומדים אותו אף שפה לו ולא ידבר, עינים ולא רואה, אזנים ולא שומע כו', והוא רואה כמה בני אדם חיים מדברים חיים משכילים, מהלכים ועוסקים במלאכה, והמה אינם אהובים לו כל כך. והענין הוא, כי מעלת המתכות שהוא דומם להשוות לצורת האדם וכיוצא בו שהוא צר צורה, על כן אהוב לו ומצא חן בעיניו. כן הענין בציור המשכן נגד העולמות:

כ״בועל דרך הסוד. הנה סוד בריאת העולם וחידושו המורה על מציאות הש"י כי אין מחודש אלא ממחדש, כאשר האריך בזה במורה נבוכים והארכתי במקום אחר, על כן חידוש העולם מורה אמציאות הש"י ואחדותו המוחלט, שהוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות:

כ״גוזהו הטעם שקודם קריאת שמע של שחרית וערבית מזכירין חידוש העולם, דהיינו יוצר אור ומעריב ערבים, וכוללין מדת לילה ביום, ומדת יום בלילה, להורות על אחדות המוחלט בסוד (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי הלילה כלול מהיום, והיום כלול מהלילה. דהיינו קודם שיאיר היום הנה החושך בא, כמו שכתב רש"י בפסוק (שמות י, כא) וימש חושך, וקודם שקיעת החמה החמה מתאדמת, והערב והבוקר מתאחדים והם ביחד יום, זה מורה על הממציאם הוא אחד יחיד המיוחד, והארכתי בזה במקום אחר והוא ברוך הוא מבלי סוף ומבלי תכלית, אין לו התחלה ולא גבול, ובכחו הגדול מבלי גבול המציא גבול, דהיינו העולמות יש מאין, וכביכול צמצם בעצמו להמציא גבול כי מלא כל הארץ כבודו, הוא בתוכם ומקיף אותם בלי סוף ומבלי תכלית, וגילוי כבודו בכל הנמצאים הוא צמצם בערך הנבראים:

כ״דכן צוה לעשות משכן בציור כל העולמות, ואז קדושה המתפשטת בכל העולמות היא מצומצמת. והמשכן הוא כמו מרכז הכולל כל העיגול, כן המשכן תוכיות ולב כל העולמות כולל כולם, וצמצם הקב"ה שם שכינתו. וכמו שאמרו רז"ל (תנחומא ויקהל ז) צמצם הקב"ה שכינתו בין שני בדי ארון, אף שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו:

כ״הוהנה המשכן נעשה כמו בריאת העולם, שנאמר שם (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו. כן כתיב בבצלאל (שמות לא, ג) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, ואמרו רז"ל (ברכות נה, א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. ועל אלו האותיות רומז בפסוק (שמות לא, ד) לחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת וכו', כלומר היה צריך להיות במחשבתו בשעת פעולת המלאכות לחשוב בצירוף האותיות ההם שהם בסוד חכמה ותבונה ודעת שבהם ברא הקב"ה עולמות. הרי שהמשכן הוא ממש הבריאה. על כן בא ציווי שבת במשכן כמו שבא בבריאה, וזה יתבאר לקמן בעזהי"ת בפרשת ויקהל פקודי:

כ״ווקודם שברא הקב"ה את עולמו היה הוא ושמו בלבד נסתר ונעלם בהעלמה המוחלטת, ובארתי זה הענין במקום אחר באורך וברוחב ובעומק. ואח"כ כשעלה ברצונו להוות עולמו, כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, ואח"כ כתיב (שם ב, ד) ביום עשות ידו"ד אלהים, כי שם ידו"ד הוא נסתר:

כ״זושם אלקים העולה בגימטריא הטבע הוא הנגלה. כי כבר כתבתי כי חידוש העולם מורה אמציאותו יתברך ומציאותו, מצד עצמו הוא נסתר, ומצד פעולותיו שהוא חדושו של עולם הוא נגלה, והנגלה בא מהנסתר כי כן שמו ידו"ד מורה היה הוה ויהיה, והוא היוה כל הויה ומקיים כל הויה, זהו ביום עשות ידו"ד אלהים. כן במשכן היה מראה כבוד ה' בנגלה כמו שכתוב (שמות מ, לח) כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל ישראל. ובתוכיות המשכן היה מסתתר, ושם היה נהגה שם ידו"ד שהוא הנסתר:

כ״חומזה יתבאר מדרש שיר השירים רבה (ג, ז) אפריון (שה"ש ג, יט), זה המשכן. א"ר יודא בר עולא, למלך שהיתה לו בת קטנה, עד שלא הגדילה ובאתה לידי סימנים, היה רואה אותה בשוק ומדבר עמה בפרהסיה במבוי ובחצר. כיון שהגדילה ובאתה לידי סימניה, אמר המלך אין שבחה של בתי שאהא מדבר עמה בפרהסיה, אלא עשו לה פפיליון, כשאהיה צריך לדבר עמה אדבר מתוך אפפיליון. כך כתוב (הושע יא, א) כי נער ישראל ואהבהו, במצרים ראו אותו בפרהסיא, שנאמר (שמות יב, כג) ועבר ה' לנגוף את מצרים. בים ראו אותו בפרהסיא שנאמר (שם יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה, והיו העוללין מראין אותו באצבע ואומרים (שם טו, ב) זה אלי ואנוהו. בסיני ראו אותו פנים בפנים שנאמר (דברים לג, ב) ויאמר ה' מסיני בא. כיון שעמדו ישראל על הר סיני וקבלו את התורה ואמרו (שמות כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, נעשו לו אומה שלימה. אמר הקב"ה אין שבחן של בני שאהיה מדבר עמם בפרהסיא, אלא יעשה לי משכן וכשאני צריך לדבר עמהם אהיה מדבר עמהם מתוך המשכן, הה"ד (במדבר ז, פט) ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו, עד כאן:

כ״טולכאורה ענין זה קשה מאוד. מתחילה ראו עין בעין את השכינה, ואח"כ כשעלו יותר למעלה אז נסתרת מהם, נמצא צדיק אובד בצדקו. ורז"ל אמרו (שבת קנב, א) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה. בשלמא במשל שהביא מבת מלך כו', הענין הוא שפיטומי דברים בעלמא מדברים לעיני הכל, אבל מה שהוא מסודות המלוכה ותפארת הממלכה הוא חדר בחדר, על כן כשהיא קטנה עדיין לא זכתה לזה עד שנעשית גדולה, ואז המלך מגלה לה נסתריו חדר בחדר. אבל אין שייך זה בנמשל. אמנם לפי מה שכתבתי יתכן שפיר אף גם בנמשל:

ל׳כבר כתבתי הש"י הוא נגלה ונסתר, נגלה מצד פעולותיו, ונסתר מצד מהותו, על כן שם ידו"ד אינו נהגה, כי הוא מורה על עצמותו. אבל במקדש נהגה, כי כביכול כל כך הקדושה בתוכיות המשכן לידע להתבונן התבוננות מה משם ידו"ד כמאן דארח מריח הנעלם. ובמדרש (שמו"ר לג, ו) ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב), כביכול לי אתם לוקחים, ע"כ רומז למה שכתבתי. וזהו סוד לי לשמי, הוא שמו המיוחד. והענין כי היו במשכן ג"כ אלו שני עניינים, נגלה ונסתר. הנגלה, הוא פעולת המשכן וכליו כאשר צוה ה' את משה. הנסתר, הוא [שהיו] מחשבין סודות הענין כמו שכתבתי לעיל, לחשוב מחשבות, בסוד צירוף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. נמצא המשכן מצד פעולות הנגלות קודש, ומצד המחשבה הנסתרת קודש קדשים:

ל״אועל זה נוכל לבאר הפסוק, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, דקשה בתוכו הוה ליה למימר. אלא בתוכם פירושו בתוך מחשבתן של העושין אשכון, שהוא המשכן הפנימי הנסתר, ובבחינה זו היתה שם ידו"ד נהגה:

ל״בנחזור לענין המשכן סוד הבריאה ובעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה, א), וסוד י' מאמרות הם ידועים, וכן תמצא מספר עשר במשכן ובכליו, דכתיב (שמות כו, א) ואת המשכן תעשה עשר יריעות. עשר אמות אורך הקרש. הארון ט' טפחים והכפורת עביה טפח. על כן כתיב (תהלים קלב, ח) אתה וארון עזיך מלא ביו"ד. ומקום הארון אינו מהמדה (יומא כא, א), בסוד ברוך ה' ממקומו כי מקומו נעלם. השלחן ג"כ אמה וחצי, דהיינו תשעה טפחים ומסגרת טפח. המנורה ז' קנים וכפתור וגביע ופרח הרי י', וכן כתיב (שמות כה, לא) תיעשה המנורה מלא ביו"ד. מזבח הזהב קומתו אמתיים הם י"ב טפחים, נגד י"ב צירופי שם ההוי"ה. מזבח העולה ה' אמות אורך, וה' אמות רוחב, הרי חמשה נגד המוזכר בספר יצירה, וגבהו עשרה:

ל״גוהנה מצות עשיית המשכן היתה על פי נדבה, (שם כה, ב) מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'. וכבר כתבתי בהקדמת שובבי"ם ת"ת שבפרשה זו, מענין נדבת לב במעלת נתינת הצדקה ולכל דבר שבקדושה. ואז הוא משותף להקב"ה במעשה בראשית, כי ברא את העולם בנדבה, אין צורך לו בעולמו אלא בראו בנדבתו הטוב, ומי שהתנדב בלב טוב היה הקב"ה משתף עמו:

ל״דוראיתי כתוב פירוש על זה הפסוק, ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, דקשה מתחילה קורא התרומה על שמינו, כמו שנאמר תרומה מאת כל איש, אח"כ קורא התרומה על שמו יתברך כמו שנאמר תקחו את תרומתי. אלא הענין הצורך למלאכת המשכן היה רב מאוד יותר מהנמצא, כי הזהב היה זהב טהור שאינו בנמצא הרבה, וכן שאר עניינים החשובים, ועל זאת היתה מגעת הנדבה יותר מכדי הצורך, וזה הדבר היה מצד הברכה שנתן הש"י בנדבה שמן המעט נעשה רב, וסיבת הברכה היתה מצד נדבת הלב, רצוני לומר איש אחד הביא חתיכה זהב בלב טוב והיה מצטער על שלא היה בידו יותר והיה מתאוה ליתן בכפלים רק שלא היתה בידו. הקב"ה היודע מחשבות צירף מחשבתו הטובה למעשה שלח הברכה במה שנתן שנעשה בכפל, דהיינו בסך שהיה מתאוה בנדבת לבו אף שלא היה בפועל, נמצא שזה המותר הקב"ה הוא הנותן, ותרומה זו היא שלו. זהו שאמר תקחו את תרומתי, והיא באה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. נמצא זה המתנדב נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שהמשכן הוא הבריאה. זהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כלומר הרבה עניינים ממנו נעשה מתוכם, דהיינו תוכיות נדבת לבם. נמצא לפי זה בתוכם הוא כמו בתוכו, כי לא היה המשכן נגמר אם לא היה תוכיות נדבת לבם, כמה שכתבתי:

ל״הגם יתבאר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, מאמצעית המשכן והמקדש והשכינה שרויה בישראל ומתאחדים ביחד. וזהו סוד (שמות כו, כד) ויהיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת, כי ה' אחד וישראל גוי אחד, ולא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול (ש"א יב, כב), כי ב' פעמים אחד עולה כ"ו כמנין שמו הגדול ידו"ד, ופנימיות הסוד הוא יחוד הקב"ה ושכינתיה, דהיינו קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, וזהו המקדש ידו"ד בהיכל קדשו שהוא שם אדנ"י, ובשם אדנ"י נשמות ישראל, כמו שכתוב (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל. ושם אדנ"י הוא בגמטריא היכ"ל, כי הוא היכ"ל שם ידו"ד, ולכן נכתב ידו"ד ונקרא אדנ"י. והיו מאה אדנ"י כסף בסוד מאה ברכות מיוחדים לשם אדנ"י, והעמודים שבתוך אדנ"י רומז לתפארת, שם ידו"ד השוכן בשם אדנ"י. זהו הסוד (שמות לח, י) וו"י העמודים, כי תפארת סוד וי"ו משם ידו"ד כנודע. גם וא"ו רומז לסוד אח"ד המרומז במעשה בראשית בפסוק (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכמו שכתבתי לעיל, והארכתי ביותר במקום אחר, כי בלילה יש י"ב שעות, ו' הם לדין דהיינו עד חצות לילה, ו' שניים מחצות ואילך הם לרחמים. וכן ביום י"ב שעות, ו' לרחמים דהיינו מאור הבקר עד חצי היום האור מתגבר והולך, ו' שניים לדין כי ינטו צללי ערב, וכולם אל אחד בראם וממנו הדין והרחמים. וזהו סוד ערב ובוקר יום אחד. וזהו ו' וא"ו במילואה רומז לו' של דין ולוא"ו של רחמים, והאל"ף באמצע מחברם ומייחדם. וכן וא"ו במילואה עולה אחד. זהו סוד וו"י המשכן והיה המשכן אחד:

ל״ונחזור לענין. אמר ויקחו לי לשמי, שפירשתי לעיל על שם העצם, כך אמר הש"י למשה. וכשאמר משה לישראל כתיב (שמות לה, א) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, רומז על כנסת ישראל, כי מצידו יתברך אומר לי לשמי הוא שם המיוחד והוא נעלם ונסתר, אם לא על ידי סוד כנסת ישראל שהוא היכל ידו"ד, זהו ויקהל וגומר:

ל״זזהו סוד הוקם המשכן המוזכר בפרשת פקודי (שם מ, יז), והוק"ם סוד קומה, סוד שיעור קומ"ה המוזכר בספר היכלות, וכן כתיב (תהלים קלב, ח) קומה ה' למנוחתיך וגו'. ולבאר ענין הזה צריך להקדים לבאר פירוש שיעור קומה המוזכרים בדברי המקובלים:

ל״חבספר המערכת בשער האדם כתב וזה לשונו, ועתה שידעת בנין צורת האדם, תוכל להשכיל אם קבלת מפה אל פה אמתת מראה הנבואה הנראית לנביאים, ורבותינו ז"ל קראו למראה ההיא שיעור קומה, וזהו סוד היודע שערו של יוצר בראשית וכו'. ועל זה אמר הכתוב (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ועל המראה הזאת נאמר (הושע יב, יא) וביד הנביאים אדמה, עד כאן לשונו:

ל״טוזה לשון החייט דף קצ"א ע"ב, אם קבלת מפה אל פה אמתת מראה הנבואה וכו', הקבלה הזאת תלויה בה' הצעות. הא' כי תמונת ה' היא העטרה, ונקראת כך על כי היא אספקלריא המקבלת כל האספקלריאות שעליה, ולזה יש בה ז' היכלות, היכל אחד לכל מדה מהבנין. ושום אדם לא עלה משם ומעלה, אלא כל נביא בהיכל הראוי למדתו. ומשה רבינו עליו השלום על כולם שהשיג להיכל הרצון, ועליו נאמר (במדבר יב, ח) ותמונת ה' יביט, כי לא נעלמו לו מכל היכלות דבר:

מ׳וכמו שמתוך המראה הספריי אדם רואה צורתו, כך באספקלריא הזאת הנקראת תמונת ה' כל אחד היה מסתכל בה והיה משיג מתוכה במדה שלו שבאותו ההיכל, כל אחד כפי השגתו. כי יש מי שהיה רואה מתוך מחיצה אחת, ויש מתוך ב' מחיצות, ויש מתוך ג'. הכלל העולה, כי המחיצות היו מתרבות לפי קוצר המשיג, כי מי שנפשו מסייעתו וחושיו הפנימיים זכים, לא היה צריך כי אם מחיצה מעוטה לראות באספקלריא המאירה הדומה לשמש בתקפו. אבל מי שעיני עטלף לו, צריך מחיצות הרבה לראות באותו האור, כי לא יוכל להשיג בראות עיניו יותר מזה, וינתק אורו כשיסתכל באור הגדול אם לא בריבוי המחיצות:

מ״אומשה רבינו עליו השלום לא היה צריך מחיצה, שנאמר ותמונת ה' יביט. ואם באולי נאמר כי אל ב' אופני נבואה אלו רמז הנביא ישעיה (צ"ל הושע) ע"ה, כמו שנאמר (הושע יב, יא) ודברתי אל הנביאים ואנכי חזון הרביתי וכו'. דהוה ליה למימר ודברתי עם הנביאים וכו'. וכשתבין במלת אל, תמצא ששם רמוז המין הא' מהנבואה אשר עולה על כל מעלת הנבואה, ונקראת אספקלריא דנהרא, ולא תמצאנה כי אם במשה רבן של כל הנביאים שעליו נאמר (שמות לג, יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וכו' פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות:

מ״בואל המין השני מהנבואה, אשר היה מדבר עם הנביאים האחרים אשר הוא בחידות ומשלים ודמיונות שהיה מדמה להם, וכל עוד שהיתה השגתו של הנביא חלושה, רבו החידות והדמיונות באותה הנבואה וזה מפני צורך ריבוי המחיצות כמו שאמרתי. אל זה רמז במה שאמר ואנכי חזון הרביתי, וזהו אספקלריא דלא נהרא. ומלות חזון מורה על זה מלשון (ישעיה כא, ב) חזות קשה הוגד לי. וגם באברהם קודם שנמול אמר (בראשית טו, א) כי היה דבר ה' אל אברם במחזה. ואמר (הושע יב, יא) וביד הנביאים אדמה, כלומר ריבוי המחיצות או מעוטם, וחלוף המשלים והחידות בנביאים הכל היה לפי יד וכח ומדת כל נביא ונביא, ולשון יד בכאן נגזר מלשון (ויקרא כה, כח) אם לא מצאה ידו וכו':

מ״גההצעה השנית כי השם הכולל האצילות הוא האדם, וגם כן הוא העיקר במרכבה. והאדם התחתון כסא לאדם העליון, שהאברים הגופניים שבו הם רומזים לרוחניות של מעלה והם כוחות אלהיות, ולא לחנם אמר (בראשית א, כו) נעשה אדם וכו'. ומאחר שהתמונה הזאת היא תמונת האדם הרוחני העליון, והנביא הוא האדם הגופני אשר בעת הנבואה כמעט נהפך לרוחני, החיצונים כמעט הלכו ממנו ושבו אצלו אז כחושים הפנימיים אצלינו, א"כ היה רואה דמות אדם במראה ההיא כמי שרואה תמונתו במראה הזכוכית. אבל לא כל מה שהיה משיג זה, היה משיג זה. שכל אחד היה משיג בה כפי אותו האבר הרוחני אשר נשמתו של אותו הנביא נאצלה ממנו, עכ"ל (החייט):

מ״דובספר ציוני בפרשת נח בענין מגדל דור הפלגה האריך בענין שיעור קומה, וזה לשונו שם בהגה"ה, ודעת מקובלים אחרים מבוארים בפסוק (תהלים קמז, ה) גדול אדונינו ור"ב כ"ח, רל"ו אלפים רבבות פרסאות מרפסאות של מעלה, ושיעור זה רומז ל"ע ול"צ שהם כ"ל כ"ל. וביאור שיעור פרסה ד' מילין, ומיל אלפים אמה, ואמה ו' טפחים, והטפח ד' זרתות. וזרת של מעלה מהלך ת"ק שנה, שנאמר (ישעיה מ, יב) שמים בזרת תכן. ומתוך ס' קומה הבנתי כי השיעור הזה רומז על ז' דברים עד הת"ש, זהו שאמר הכתוב (תהלים שם) לתבונתו אין מספר:

מ״הויש מפרשים שרומז על הע' וז"לו, ביום שהוקם את המשכן, כשהוקם את המשכן למטה הוקם המשכן למעלה. והוא הנער הוקם הוא סוד שיעור הקומה, ושיעור רל"ו אלפים פרסאות של מעלה, ואין הפה יכול לאומרו ואין האוזן יכול לשמוע. והם חשבו לעשות מגדל שיעור מועט כנגד שיעור רב, ידמה לעשותו גבוה רל"ו אלפים פרסאות כשיעור אצבע קטן של יד הנקרא זרת. ושיעור קומתו רל"ו רמז כמספר שם המיוחד. כיצד, יו"ד ה"י ו"ו ה"י, יפ"י הרי ק', יפ"ה הרי נ', ופ"ו הרי ל"ו, הפ"י הרי נ', סך הכל רל"ו. וקבלתי קבלה אמיתית כי שיעור זה אינו אלא על מטטרון הנברא, שהוא אדם העליון, אבל ממנו ולמעלה אמר הנביא (ישעיה מ, יח) אל מי תדמיון אל וגו', והאומר הפוך זה לא ראה אור, עכ"ל מ"ע:

מ״ומדברי כולם נלמוד, כי קומה הוא בבנין, דהיינו ז' הספירות במקומם ובהתלבשותם במטטרון. וזה לשון הפרדס בערך קומה, הקומה הוא משך השדרה מהצואר הרומז בבינה והוא נקרא קומה עד סוף היריכים עם כל משך היסוד, נקרא קומה בתפארת וצדיק עם הקשרים למעלה בבינה, ורדתם למטה עד המלכות, מקצה השמים ועד קצה השמים, עד כאן לשונו:

מ״זוכבר נודע כי מקצה השמים עד קצה השמים יש כח ורשות לאדם להתבונן שהוא הבנין שלמעלה, ומשם השער סגור. ולזה כיוונו בחגיגה פרק אין דורשין (יא, ב), יכול ישאל האדם קודם שנברא העולם, תלמוד לומר (דברים ד, לב) למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. יכול לא ישאל מששת ימי בראשית, תלמוד (שם) לימים ראשונים. יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, תלמוד (שם) ולמקצה השמים ועד קצה השמים. מקצה השמים אתה שואל, ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור. הרי ההשגה והנבואה אינו אלא בהם, וע"י המלכות בסוד ההיכלות, אבל שם העצם שהוא שורש כל האצילות הנסתרות והנגלות אינו מושג:

מ״חועל זה רומז סוד המנורה, וזה לשון הרקנאט"י, חכמת המנורה בגביעותיה וכפתוריה ופרחיה נעלמה מאוד, ועל כן אמרו רז"ל (מנחות כט, א) שנתקשה משה במעשה המנורה. המנורה יש בה ז' קנים, ג' מצד זה, וג' מצד זה, ופני כולם אל האמצעי, רמז הוא לשבעה קצוות מקום הקדש. ועל כן היה מקשה לרמוז ליחוד הכל כו', עד כאן לשונו:

מ״טהרי שהמנורה בסוד ז' הבנין היונקים משרשם, בסוד (במדבר ח, ב) אל מול פני המנורה של מעלה יאירו שבעת הנרות. וכבר כתבתי כי בז' הבנין התבוננות האדם, על כן בצורת המנורה נרמז צורת האדם. כיצד, יש ג' קנים מצד זה וג' מצד זה, והתחתונים יותר גדולים מאמצעים, ואמצעים יותר גדולים מהעליונים, ובאמצע גוף המנורה. כן האדם יש לו ג' בליטות מכל צד, והגוף באמצע. דהיינו הרגלים והידים והאזנים, ובליטת הרגלים יותר גדולים מהידים, והידים מאזנים. וגובה המנורה י"ח טפחים שהוא ג' אמות, וכן גובה האדם מהכתף עד הארץ ג' אמות כמו שכתבו התוספות בשבת פרק המצניע (שבת דף צ"ב) (ע"א ד"ה אישתכח). ובתנחומא אומר שרומז ג"כ המנורה על ז' כוכבי לכת. וכן לעתיד לבא ישכילו המזהירים כזוהר הרקיע (דניאל יב, ג), וכמו שמאירים שבע כוכבי לכת. וכן דרשו במדרש (ויק"ר ל, ב) על פסוק (תהלים טז, יא) שובע שמחות, אל תקרי שובע, אלא שבע:

נ׳ועתה אבאר קצת מסודות שאר הכלים שהיו במשכן, דהיינו הארון, והשלחן, ומזבח הקטורת. ובכל אחד מהם היה זר זהב, ואמרו רז"ל (אבות ד, יג) ג' כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, כתר שם טוב עולה על גביהן. הארון שבו הלוחות, הוא רומז לכתר תורה. והשולחן הוא שולחן מלכים, רומז לכתר מלכות. והמזבח שבו עבודה המובחרת, הוא רומז לכתר כהונה:

נ״אוהנה אמרו כתר שם טוב עולה על גביהן, ולפום ריהטא קשה, וכי אלו אינם שם טוב. על כן נראה שג' כתרים שזוכים ישראל למטה הם מושפעים מג' כתרים אלו למעלה, שהם מצדו יתברך. וזהו שם טוב, הוא שם יתברך טוב ה' לכל:

נ״בכתר תורה סוד תפארת, הוא תורה שבכתב המונח בארון שהוא ארון הברית אדו"ן כל הארץ, הרומז לשכינה שהוא ארונו של תפארת, והוא נגנז בתוך ארונו כמו שנתבאר בזוהר. והזר שעליו רומז לאשת חיל עטרת בעלה (משלי יב, ד). ויצקת לו ארבע טבעות, רומז לד' רגלי המרכבה. והלוחות ו' טפחים אורך על ו' טפחים רוחב, ועובי כל אחד ג' טפחים, הרי הן בתשבורת ו' פעמים ל"ו, וכתבו המקובלים לרי"ו אותיות מספר של ע"ב, והוא מסתעף משם של הוי"ה במילוי יודי"ן שעולה ע"ב כזה, יו"ד ה"י וי"ו ה"י. והתורה שבכתב היא סוד ידו"ד ומונח בארון, כענין (שמות כג, כא) כי שמי בקרבו, כי ידו"ד בהיכל קדשו. הרי התורה בשרשה היא בו יתברך, ושם הוא כתר שם טוב, ומשם נשתלשלה ונתנה לישראל ונכתרו בכתר תורה:

נ״גהשלחן רומז לשלחן של מלכים, אבל נשפע מצד שלחן של מלכים הנסתר, שהיא סוד מלכות שמים ושם הוא כתר שם טוב, ומשם נשפע מלכות בית דוד, על כן החולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה (עי' סנהדרין קי, א). ועוד רומז למעלה ביותר פנימיית בסוד (יחזקאל מא, כב) זה השלחן אשר לפני ה', שהוא עולם הבא שלחן של מלכים, כל ישראל בני מלכים הם (שבת סז, א) כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. על כן היה נתון בצפון, מורה על (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:

נ״דוכן רמז הרקנאט"י דף צ"ה וזה לשונו, ולשון מסגרת, מורה על דבר סגור כד"א מה רב טובך כו', כי האור גנוז. וארבע טבעותיו, בסוד ד' טבעות הארון. אמר (שמות כה, כז) לעומת המסגרת תהיין הטבעות, כי כוונת הטבעות האלה להשפיע אל המסגרת הנזכר, ובדעת חדרים ימלאון (משלי כד, ד). לבתים לבדים, הרמז בבדים לד' חיות נושאות המרכבה המקבלים מן הטבעות הנזכרים, זה לימין וזה לשמאל, זה למזרח וזה למערב. והרמז בהם (תהלים סח, יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, שור, נשר, אריה, ן' פשוטה רמז לאדם, וזה הסוד אין אנו עתה בביאורו:

נ״הואמר כי הטבעות הנזכרים הם בתים ומקומות אל הבדים הנזכרים, ואמר כי הבדים נושאים השלחן, רמז לד' חיות נושאות את המרכבה, עד כאן לשונו:

נ״ווזה לשון פירוש הרקנאט"י, כי הוא אור הגנוז כו', והוא התפארת הנקרא כן על שם הצינור הדק והסתום הנאצלת לתורה מאור הבינה, והוא המשפיע ומאיר לכל ד' רגלי המרכבה, ונקרא דעת, ועליו נאמר בדעת חדרים ימלאון. ועל שם אותו הצינור הדק נקרא התפארת גם כן דעת. ותהיה הגירסא בסמוך כי כוונת הטבעות האלה להשפיע אליהם המסגרת הנזכר, ובדעת חדרים ימלאון, ורצה לומר כי הד' טבעות הם ח"פ ת"ע, והמסגרת הוא הצינור הדק הסתום והסגור בתפארת ומשפיע לד' אלו ודו"ק, עד כאן לשונו:

נ״זוהענין כי אדני מקור ישראל שמשם נקראים ישראל בני מלכים, כי הם בנים של מלכות שמים. ולעתיד בעלות מלכות שהיא ה"א האחרונה עד הבינ"ה ה"א ראשונה בסוד ד"ו פרצופין והבינה סוד עולם הבא כנודע, ושם ניזונין מזיו השכינה, וזהו לחם הפנים שהוא מהפנים העליונים. והוא תמיד, כי העולם הבא הוא נצחיי. ועל אכילה זו נאמר (ישעיה סה, ג) כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו וגו' הנה עבדי ישתו וגו', והוא הנזכר סוף פרק שואל (שבת קנג, א) לענין עולם הבא. ושם בבינה יהיה אור הלבנה כאור החמה, וישתמשו שתי המלכים בכתר אחד, זהו סוד זר שעל השלחן:

נ״חהמזבח רומז לכתר כהונה וסוד של הקרבתם של הכהנים מלמטה, והמזבח של מטה נשפע מהמזבח של מעלה ששם כהן גדול של מעלה, כמו שאמרו רז"ל (עי' אוצר המדרשים י' הרוגי מלכות יז. וזבחים סב, א) מיכאל כהן גדול מקריב נשמותיהן של צדיקים. ודורשי רשומות נתנו סימן (עי' ויקרא ט, ד) כי היום נראה אליכם נרא"ה אליכ"ם, אותיות אהרן מיכאל:

נ״טויש מזבח למעלה ממזבח, דהיינו מזבח החיצון, ומזבח הפנימי, ובכל אחד כתיב (שמות כז, א. ל, ב) רבוע יהיה, והוא יתור כי מאחר שכבר הזכיר שהאורך והרוחב שוה א"כ למה צריך תו למימר רבוע יהיה. אלא רומז לרבוע שלמעלה דהיינו מזבח החיצון לד' מחנות שכינה, מיכאל, גבריאל, אוריאל, רפאל. ולמעלה ממזבח הזה שהוא יותר פנימי הוא ג"כ רבוע, דהיינו ד' חיות הנושאות הכסא, אדם, שור, נשר, אריה, ושם הוא כתר שם טוב, ולמטה כתר כהונה. והזר, רומז (ברכות יז, א) לצדיקים יושבים ועטרותיה"ן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה:

ס׳והמדקדק במה שכתבתי, תמצא ג' הנ"ל הם ג' מתנות טובות שנתנו לישראל, והם תורה ארץ ישראל עולם הבא (ברכות ה, א). תורה, היא כתר תורה. ארץ ישראל, שם אויר הנשמות, והוא לעומת מקום מזבח שלמעלה שכהן גדול של מעלה מקריב. כתר כהונה, עולם הבא הוא כתר מלכות, זה השלחן אשר לפני ה' כדפירשתי:

ס״אועל פי הדברים האלה יתבאר המדרש (שמו"ר לד, ג) זה נוסחו, ועשו לי מקדש, אמר הקב"ה לישראל אתם צאני ואני הרועה, שנאמר (תהלים פ, ב) רועה ישראל האזינה, עשו דיר לרועה שיבוא וירעה אתכם, לכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אתם כרם שנאמר (ישעיה ה, ז) כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ואני שומר שנאמר (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, עשו סוכה לשומר שישמור אתכם. אתם בני ואני אביכם. אתם בנים, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם. ואני אביכם, שנאמר (ירמיה לא, ח) כי הייתי לישראל לאב. כבוד לבנים כשהם אצל אביהם, וכבוד לאב כשהוא אצל בניו, וכן הוא אומר (משלי יז, ו) עטרת זקנים בני בנים. עשו בית לאב שיבוא וישרה אצל בניו, לכן נאמר ועשו לי מקדש, עד כאן:

ס״בקשה ברישא מביא פסוק מלא, דהיינו כל הפסוק של ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ובסיפא מביא חצי הפסוק ועשו לי מקדש לבד, ובאמצע לא מביא כלום. עוד צריך להתבונן מהו הענין של דיר וסוכה ובית. עוד קשה, משהביא פסוק בנים אתם לה' אלהיכם ממילא נודע שהש"י הוא האב, ולמה צריך להביא פסוק על זה:

ס״גיתבאר המאמר הזה על ג' כתרים הנ"ל. אמר אתם הצאן ואני הרועה, נגד כתר תורה. כתיב (יחזקאל לד, לא) ואתם צאן מרעיתי אדם אתם, הכוונה היא לעת עתה שנתמעטה ההשגה והידיעה בתורה נחשבנו לצאן, אבל לעתיד נהיה אדם, כמו שנאמר (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה, וכן פירש הרד"ק הפסוק. ואף בגלותינו לא נשתכחה התורה חלילה, כמו שנאמר (דברים לא, כא) כי לא תשכח מפי זרעו, רק נקראים צאן. וכן בלשון רז"ל (ברכות סג, א) גדיים נעשו תישים, קורא גדיים אותן שהיו מועטין עדיין בתורה. ועל זה אמר הפסוק (שה"ש א, ח) צאי לך בעקבי הצאן:

ס״דוהנה הארון שבו הלוחות שהוא כתר תורה לא נעדר מציאותו חלילה, רק נגנז והוא קיים, ועל זה בא הרמז עשו לי דיר. במסכת שקלים (טו, ב) תנן, י"ג השתחוואות נגד י"ג שערים. של בית רבן גמליאל ושל בית חנינא סגן הכהנים היו משתחוין י"ד, והיכן היתה היתירה, נגד דיר העצים, שכן מסורת בידם ששם הארון נגנז, עד כאן. והנה לא נעדר חלילה, רק נגנז ועדיין רישומו ניכר, דכתר תורה מונח. ומשחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח, א). ועל זה מביא פסוק מלא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, דקשיא רישא לסיפא, דברישא מדבר במקדש, ובסיפא מסיים בישראל, דאמר בתוכם, בתוכו היה לו לומר. אלא פירוש הפסוק הוא כך, ועשו לי מקדש כדי לשום בו הארון שבו העדות, ואף בחורבנו שיהיה נגנז, ושכנתי בתוכם, דהיינו בד' אמות של הלכה הוא כתר תורה:

ס״האתם הכרם ואני השומר, זה רומז לכתר מלכות. שהוא מתנה של עולם הבא כמו שכתבתי לעיל. אמרו רז"ל (ברכות לד, ב) כל הנביאים לא התנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך. ואמרו (שם), זהו יין המשומר לעתיד לבא. ועל זה היין אמר אתם הכרם כרם ה' צבאות, והוא משומר בענביו, זהו ואני השומר. ואז יקים ה' סוכת דוד הנופלת, זהו עשו סוכה, כי בקימת סוכה למטה תקים סוכ"ת דו"ד הנופלת למעלה, ותעלה מעלה מעלה ממדריגה למדריגה עד סוד הבינ"ה סוד עולם הבא ששם יין משומר מכל מגע גוי, שאין להם אחיזה רק מצד הבנין של מעלה, כי ישמעאל נגע ויצא מאברהם שמדתו חסד, וכן עשו מיצחק כו'. אמנם שם הכרם כרם ה' צבאות. ובכאן לא הביא שום פסוק מאחר שמדבר מעולם הבא ועל זה לא התנבאו הנביאים:

ס״ואתם בנים ואני אביכם, זה רומז על כתר כהונה. מתנת ארץ ישראל אויר הנשמות כמו שכתבתי לעיל. כי הנשמות חלק אלוה ממעל כביכול נולדים מזיווג תפארת ומלכות כנודע, נמצא הוא אב ממש ואנחנו לו בנים ממש, ק"ו מגוף המוליד גוף, אף שגוף הנולד נפרד ממנו הוא לו אב והוא בנו. ואנחנו מצד נשמותינו דביקים בו כמו שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם. ועתה בחורבן שאין נשמות חדשות רק הכל מגולגלים, אמרו (ברכות ג, א) אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם בסוד שלחן ערכתי ונהפך, ולעתיד יוחזר והוא אבינו ואנחנו בניו:

ס״זומביא שני פסוקים לראייה, לגלות זה שהוא לנו אב ממש, ואנחנו בנים ממש. כי אם לא היה מביא רק פסוק אחד בנים אתם לה' אלהיכם, הייתי אומר שאין הכוונה בנים ממש, רק קורא אותם בנים דרך חביבותא בעלמא כדרך בני אדם הקוראים לחביביהם אתם בניי. וכן אב הייתי אומר הפירוש שהוא משגיח ומרחם כאב. אבל לפירוש שהם בנים, קשה מה זה שאמר בפסוק כי הייתי לישראל לאב, כי הייתי לישראל אב הוה ליה למימר. בשלמא אם הפירוש אב ממש, ובנים ממש, דהיינו מצד נשמותינו הנאצלים שהוא מולידם, אז אתי שפיר שאמר לאב בלמ"ד, כי היה לנו אב ממש, ועתה בחורבן בית המקדש יתומים היינו ואין אב, כמ"ש לעיל שגלו הבנים מעל שלחן אביהם, ולעתיד יחזור להיות אב, זהו שאמר הייתי, כלומר מה שהייתי הוא שיהיה לחזור הענין לקדמותו, ואני אהיה להם אב, ולזה הנני מוכן בכל עת ובכל רגע להיות כן כשתחזור בתשובה. וכמו שהשיב אליהו לר' יהושע בן לוי ששאל אימתי יבא בר נפלי, והשיב לו (תהלים צה, ז) היום אם בקולו תשמעו (סנהדרין צח, א), זה לאב כי אני מוכן להיות מה שהייתי:

ס״חועל זה מביא חצי פסוק ועשו לי מקדש, דקשה הא במשכן קא עסיק והוה ליה למימר ועשו לי משכן. ואמרו רז"ל (עירובין ב, א) המקדש נקרא משכן, והמשכן נקרא מקדש, וצריך ליתן טעם למה כן. אבל לפי מה שכתבתי ניחא. הנה קדושת ישראל תלוי בבנינו, ואז קדושת הזיווג בסוד השני כרובים דו פרצופים, ובשעת החיבה (מל"א ז, לו) כמעור איש ולויות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא נד, א). והנה מתחילה נקרא משכן, שלא היתה רק שיכון בעלמא, לא קביעות נצחי, ועל דרך שאמרו רז"ל (ב"מ סח, א) מאי משכנתא דשכונה גביה. ואף המקדש שהיה בנוי נקרא משכון כי היה עומד להחרב, ואז גלו משלחן אביהם. אבל לעתיד השכונה יהיה מקדש, רצוני לומר השכונה דכתיב (שמות כה, ח) ושכנתי בתוככם, לא יהיה נקרא משכן, רק מקדש, קדושה עולמית נצחיית:

ס״טהרי לך ענין ג' כלים האלה, הארון, והשלחן, והמזבח מקטר קטורת, והמנורה הוא האדם שבו נר אלקים נשמת האדם והוא בצורת המנורה כמו שכתבתי לעיל, והוא מאיר מול פני המנורה של מעלה שבעה קנים כמו שכתבתי לעיל:

ע׳והאדם הוא המוכתר בשלשה כתרים של שלשה כלים הנ"ל, וכולם נעשו מנדבה שהביאו בני ישראל ומאת כל איש אשר ידבנו לבו. והנה שלשה שלימות הם, שלימות הנפש, ושלימת הגוף, ושלימת הממון, וכמו שכתבתי בפרשת משפטים. והגוף והנפש הם דביקים בו בעצם, כי הגוף הוא נרתק הנשמה. ומכל מקום יש בגוף קדושת הגוף במעשים טובים אשר עושה, ולעתיד יזדכך הגוף, ומה שהוא עתה כתנות עו"ר בעי"ן, יהיה כתנות או"ר באל"ף. אמנם שלימות הממון, במה מתקדש ואיך יתדבק בו כי הוא חוץ ממנו. על זה בא התיקון שיהיה נדיב לב שלא יאמץ את לבבו, ואדרבא יתעורר בלבו להיות לו לב רחב במתן, נמצא בזה מכניס ומדבק בלבו שלימות הממון:

ע״אוכבר הקדמתי בשובבי"ם ת"ת שבזאת הפרשה משלימות הממון בנדיב לב, ואז כל השלשה שלמיות מתיחדים והיה המשכן אחד, כי גם המשכן רומז לצורת אדם כמו שכתבתי לעיל בשם רבינו בחיי. והלב שהוא באמצע הגוף הוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל קצה, כלומר מייחד ומחבר כל השלימות. אם שלימות התורה, לב להבין ולהשכיל. ואם לשלימות הגוף לפעולת המעשים, אז צריך להיות גבור כארי, וזהו נגד הלב כמו שכתב הטור (או"ח סימן א'). ואם לשלימות הממון, הוא נדיב לב כמו שכתבתי, ואז האדם הוא אדם שלם, שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. ועל זה התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. וכן יהיה לעתיד הש"י יסור ממנו לב האבן ויתן לנו לב חדש, כמו שנאמר (יחזקאל לו, כו) ונתתי לכם לב חדש וגומר אמן: