שני לוחות הברית, תורה שבכתב, תצוה, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Tetzaveh, Torah Ohr

א׳כבר הקדמתי בהקדמת שובבי"ם ת"ת כי הפרשה הזו מענין מדת החסד:

ב׳ועתה אבאר בעזה"י. כבר בארתי בארוכה בפרשת תרומה כי המשכן הוא כבריאת שמים וארץ וצבאיהם מעלה ומטה. והמשכן הוא תיקון. ואהרן הוא תיקון לאדם הראשון שנתרחק, אבל באהרן כתיב (שמות כח, א) ואתה הקרב אליך את אהרן וגו'. וזהו סוד (ויקרא טז, יז) וכל אד"ם לא יהיה באהל, רומז על אדם קדמאה. והעולם נברא בחסד כמו שנאמר (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, והבנין של מעלה סוד ז' ימי בראשית הפנימיים הוא מתחיל מחס"ד, וכן באהרן כתיב (דברים לג, ח) תומיך ואוריך לאיש חסידך, וכן היא מדתו בסוד כהן לוי ישראל הוא חס"ד גבור"ה תפאר"ת:

ג׳ומכח חטא האדם הוסר עדיו מעליו, דהיינו כתנות או"ר באל"ף, ונתלבש בכתנות עו"ר בעי"ן. וכתיב (שמות כח, מ) ולבני אהרן תעשה כתנות, והצורכו להתלבש בבגדי קודש, דהיינו מתחלה נתלבש גופם בשמן משחת קודש, ואח"כ נתלבשו בבגדי קודש, כי יצאו מכלל זרות להיותם קדושים משרתי עליון. והזרות בא לאדם הראשון מכח זוהמת הנחש, וצריך לתיקון, דהיינו אהרן איש החסד שהוא בנין העולם צריך להיות נבדל להיות בו קדושת הגוף להיותו גוף קדוש ואח"כ להיותו נבדל במלבושיו הקדושים מלבושים מיוחדים לכבוד ולתפארת מדוגמת כתנות אור באל"ף. וזוהמת נחש נתהפך לטובה חש"ן על לבו ובו שם המפורש וי"ב אבנים, וי"ב זכרון י"ב השבטים, ושמות אברהם יצחק ויעקב, כי האבות הן המרכבה (בר"ר מז, ו), וי"ב השבטים נגד י"ב צירופי שם הוי"ה:

ד׳ואח"כ נבדלים בקדושת המאכל מבשר קודש, והוא מעין שנאמר לאדם (בראשית ב, טז) מכל עץ הגן אכל תאכל. אבל הפיגול והנותר והטמא הוא מפרי עץ הדעת אשר אכל. וכשם שהוא נבדל להקדושה, ומלבושיו נבדלים לקדושה, ומאכלו נבדל לקדושה לאכול קדשים, כן נבדל מקום קודש ממקום קודש לתוספת קדושה, הן בענין כלל המשכן, דהיינו חצר, ואוהל מועד, וקודש הקדשים, כן נבדלו עבודת המשכן, דהיינו הקרבנות במזבח החיצון שהוא מזבח העולה, והקטורת שהוא חביב מכל הקרבנות, שהוא הקושר רצון עליון בתחתון, תרגום קשר קטר, ולטעם חיות הנשמה רוחני אינה נהנית אלא מן הריח, ובכן התחזק לקבל שפע האלהי, הוא לפנים במזבח הזהב, לרוב קדושת הגוף אין להקטיר שם אפילו קטורת רק של ציבור ולא של יחיד כי היא קטרת זרה, ואין רשות ליכנס שם לפני ולפנים אפילו אהרן כהן גדול אלא ביום הכפורים, כמו שכתוב (ויקרא טז, ב) ואל יבא בכל עת אל הקודש, ורז"ל אמרו (תו"כ טז, ו) אהרן בבל יבא בכל עת, אבל משה נכנס. והענין כי משה רבינו ע"ה לא היה זר, כי החומר שלו זך קדוש וטהור כמו כתנות או"ר באל"ף, על כן כשנולד נתמלא הבית אורה (סוטה יב, א), אבל אהרן היה בו זרות והוצרך לתיקון שמן משחת קודש, מכל מקום לא הגיע למעלת משה רבינו ע"ה שלא היה בוא זרות:

ה׳ובזה יובן מה שרז"ל הקשו (ע"ז לד, א) במה שמש משה בז' ימי המלואים. ותרצו בחלוק לבן. ולכאורה יש קושיא בכאן או בדברי המקשה, או בדברי המתרץ. ממה נפשך אם כוונת המקשה היא במה שימש, כלומר מהיכן לקח בגדי כהונה, כי סובר המקשה שאין לעשות עבודה בלי בגדי כהונה, א"כ מה מתרץ התרצן בחלוק לבן. ואם כוונת המקשה שהיה יכול לשמש בלתי בגדי כהונה, אם כן מה מקשה במה שימש:

ו׳אלא הפירוש הוא, דודאי המקשה סלקא דעתיה דאין לעשות עבודה בלא בגדי כהונה, על כן הקשה במה שימש. והתרצן השיב לו, כי שימש בחלוק לבן, כלומר, לא היה צריך לבגדי כהונה כי משה לא היה זר, והחלוק שלו היה לבן. וזה החלוק לבן רומז לכתנות אור באל"ף, כלומר חומרו היה זך ודק וקדוש וטהור, על כן לא היה צריך למלבושי כבוד, כי לו הכבוד והכבוד דבוק בו, וכבר הארכתי בזה במקום אחר:

ז׳נחזור לענין אהרן איש החסד תיקון אדם הראשון, והעולם חסד יבנה ז' ימי בראשית, אשר הם מז' ימי בראשית הנעלמים סוד בנין של מעלה, הוצרך שבעת ימים לימי מילואים להכנס בקדושה. וזה לשון הזוהר (ח"א לד, א), רבי יצחק אמר, כתיב (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, אילין אינון שבעת ימי בראשית. רבי יודא אומר, אילין אינון שבעת ימי מלואים, מלואים ממש ודאי, בגין ההוא זימנא אתבסם עלמא ואתהדר בשלימותא, ולא אתפגם סיהרא בגין חוויא בישא דכתיב ביה (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, עד כאן לשונו:

ח׳ונמשח בשמן משחת קודש, המורה על סוד קדושת הבנין של מעלה משורשו בבינ"ה שהוא קודש קדשים. וזה לשון הפרדס בשער ערכי הכינויים בערך שמן, הרבה שמנים הם, והם שמן המשחה והוא השפע הנקרא שמן כאשר נבאר, וכאשר תקבל המלכות השמן מצד החסד נקרא שמן המשחה. והטעם כי תרגום משחא רבותא, והוא לשון גדולה שהוא חסד, וכאשר תקבל מצד התפארת תקרא שמן למאור, מטעם שהתפארת הוא המאור הגדול ומצדו מאירה השכינה. ונקראת שמן משחת קודש מצד הגבורה שם הקודש, כדכתיב וקדשת את הלוים. ומפני כי כאשר יונק השפע מצד הגבורה נכלל עמה החסד, לכן נקרא שמן משחת קודש, שמן שהוא השפע שהוא משתי מדריגות מיוחדת, משחת שהוא חסד, וקדש שהוא הגבורה, רצה לומר בצד הגבורה ולא גבורה ממש, כדפירשתי בערך טהור:

ט׳ונקרא שמן כתית, מצד היסוד, והטעם כי היסוד כותת הזתים וכותשם ומעצר שמנם שהוא השפע ומורידו אל המלכות. וכבר נודע ענין הזיווג האנושי שהוא ע"י כתישה, והכתישה ההיא סיבה שיתעורר השפע שהוא הזרע מכל איברי הגוף. כן הענין שע"י כתישה וכתישה עליונה מתעורר השמן מהזיתים העליונים, והיסוד כותתם וכותשם. וכן מצד היסוד נקרא שמן זית זך כתית, כי היסוד נקרא זית רענן, ואפשר שנקרא כן בבחינת שפע מעצמו שהוא זית אחת בלשון יחיד. וענין השפע בעצמו נקרא שמן השפע הנשפע מן הבינה, ועיקר בחכמה והוא שפע בסוד הימין, ובימין נמצא כאשר נבאר, ובא ע"י הבינה. וכן הבינה נקרא אהי"ה, והיינו שם אהי"ה השני שבכתוב. ואהי"ה ויה"ו הכל דבר אחד, וכן יה"ו בבינה, שכן רמז תיבת בינה צירופו ב"ן י"ה, וכן היינו ו' עם י"ה דהיינו יה"ו, ושמן בא"ת ב"ש יוצא בי"ט והוא שם קדוש, ושם זה עולה אהי"ה ועולה יה"ו כן שמעתי, עכ"ל (הפרדס):

י׳ואלה הבגדים מלבושי כבוד הם מדוגמת כתנות אור, והם עשוים לכבו"ד ולתפאר"ת. הנה כלל סוד הבנין שלמעלה הוא קב"ה ושכינתיה, דהיינו תפארת הכולל שש קצוות ומשפיע למלכות ומתייחד ומזדווג עמה:

י״אוזה לשון הרמב"ן (שמות כח, ב), ועל דרך האמת לכבו"ד ולתפאר"ת יאמר שיעשו בגדי קודש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עוזם, כדכתיב (תהלים פט, יח) כי תפארת עוזמו אתה, וכתיב (ישעיה סד, י) בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, וקדשנו הוא הכבוד, ותפארתנו תפארת ישראל. ועוד נאמר (תהלים צו, ו) עוז ותפארת במקדשו, וכן (ישעיה ס, יג) לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד, שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו שהוא מקום בית המקדש מכובד בכבוד השם, וכן ובישראל אתפאר שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו:

י״בוכן אמר למטה גם בבגדי הבנים, כלם לכבוד ולתפארת. ואמר בקרבנות (עי' ישעיה ס, ז) יעלו לרצון על מזבחי ובית תפארתי אפאר. והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר (שמות כח, ג) ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, שיבינו מה שיעשו. וכבר אמרו (יומא סט, א) דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי, עכ"ל (הרמב"ן):

י״גהרי יהו"ה בהיכ"ל קדשו שהוא יחוד יהו"ה באדנ"י. וזה לשונו בתיקון ה' בענין הבגדים, והם ארבע בגדי לבן, וארבעה בגדי זהב. ואולם בכלל הבגדים הם שני שמות כדפירשנו, ארבעה בגדי לבן, הם סוד יהו"ה בעל הרחמים והלובן, וארבעה בגדי זהב הם סוד אדנ"י, שעליה נאמר (תהלים מה יד) ממשבצות זהב לבושה. ואולם בפרטיהם, ארבעה בגדי לבן הם כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט:

י״דוהנה ביחס ארבעה בגדים אלו בארבעה אותיות נוכל לייחסם על ידי סגולתם. מצנפת, מכפר על גסות הרוח. יורה שהוא ודאי ביו"ד, ולכן שריא במוחא (עי' תקו"ז תקון כ"ב דף ס"ג ע"ב), ומכפר על הגאוה שהוא במוחא וברישא ודחיא יו"ד דלא שריא על רישיה, ועל ידי המצנפת היה הכהן מכפר על גסות הרוח וממשיך היו"ד על ישראל:

ט״ואבנט, מכפר על הרהורי לב. יורה ודאי היותו בה"א דהיינו הלב מבין. ומפני שעל ידי הרהורים רעים אדם מסלק ה' עילאה דלא שריא על לביה, היה כהן גדול מכפר על ידי אבנט על הרהורי הלב וממשיך הה"א על ישראל:

ט״זכתונת, היה מכפר על שפיכות דמים. יורה ודאי היותו בוא"ו דהיינו שופך דם האדם באדם, והוא"ו הם פני אדם כדכתיב (ישעיה מד, יג) כתפארת אדם. וע"י שפיכות דמים היו מסלקין הוא"ו דלא שריא בגופא דתמן כתונת, וכהן גדול היה מכפר ע"י הכתונת וממשיך הוא"ו על ישראל:

י״זמכנסים, היו מכפרים על גלוי עריות. וזה יורה ודאי היותן במלכות, כי בה עקר פגם הערוה, שהם ע"ר ו"ה, פירושו מגלה וא"ו מהה"א, ומקומם מהטבור ולמטה בסוד (רות ג, יד) ותשכב מרגלותיו, וע"י העריות היו מסלקין הה"א מעליהם דלא שריא בהו. וע"י המכנסים היה כהן גדול מכפר על העריות וממשיך הה"א על ישראל. נמצאו ארבעה בגדים, י' מצנפת, ה' אבנט, ו' כתונת, ה' מכנסים:

י״חוארבעה בגדי זהב הם, ציץ, חושן, ואפוד, ומעיל. ציץ, ודאי הוא בסוד האל"ף אשר הוא למטה היכל אל היו"ד בשם יאהאדונה"י, ויורה על זה מקומו שהוא למטה מהמצנפת במוח במקום הנחת תפילין, וכן הוא מכפר על עזות פנים, כי על ידי העזות פנים היה מסתלק סוד האל"ף, דהיינו במצח, כאמרו (ירמיה ג, ג) ומצח אשה זונה וגו', ולכן הכהן ע"י הציץ היה ממשיך האל"ף ומכפר על העזות פנים:

י״טמעיל, היה מכפר על לשון הרע. יורה היותו בסוד הבינה ששם הלשון, והיינו בדלי"ת שהיא לבוש והיכל אל ה"א ראשונה. ועל ידי הכהן היתה הדלי"ת חוזרת אל מקומה על ישראל, ומכפר להם עון לשון הרע על ידי המעיל:

כ׳חשן ואפוד, הם סוד (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני. קדם, חשן, סוד נו"ן לבוש אל הוא"ו שהוא נגד התפארת, וכן היה מכפר בכל משפט מעוקל. אפוד, בסו"ד היו"ד לבוש אל הה"א שהיא נגד המלכות, והיה מכפר בו על עון עבודה זרה, דהיינו העון הפוגם בה, וכן פירש הרשב"י ע"ה. והשם יעיד על זה עבודה, ודאי במקום עבודתו עבודה שהיא נכריה לילית שפחה רעה:

כ״אנמצאו ארבעה בגדים, א' ציץ, ד' מעיל, נ' חשן, י' אפוד. והכוונה בכל זה לכפר על כלל העם מהפגם שגורמים להם עוונות אלה בסוד הערבות. והפגם עצמו צריך מירוק וזה פשוט, עכ"ל:

כ״בובפרטות, החושן והאפוד רומזים לענין כמו שכתב הרקנאט"י וזה לשונו, ודע והבן כי החשן רומז לתפארת ישראל, והאפוד לשכינת עזו, ועל כן לא יזח החושן מעל האפוד (שמות כח, כח). ואחרי שהחשן רומז לתפארת ישראל, דין הוא שיהא עליו שתי טבעות זהב, רומזים לזרועות עולם דוגמת הכרובים על הכפורת. וידעתי כי קצת בגדי הכהנים היו קצתם מזהב, וקצתם מכסף, רומזים לזרועות עולם, וכפי צורך העבודה משתנים הבגדים:

כ״גוסוד הפעמונים מפורש בכתוב (שם לה) ונשמע קולו בבואו אל הקודש, והוא כעין נטילת רשות ליכנס, כי הבא בהיכל המלך פתאום חייב מיתה, כענין אחשורוש, וכמו שאני עתיד לכתוב בפסוק (ויקרא טז, יז) וכל אדם לא יהיה באוהל מועד. על כן צוה להשמיע קולו כמו שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד עבודת המלך ביחוד. וכן בצאתו, לצאת ברשות, ושיודע הדבר שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו, ובפרקי היכלות יוודע זה. והנה הטעם שלא יפגעו בו מלאכי אלהים, והזהיר זה בכהן גדול למעלתו^הגה"הכי לעולם באדם החשוב יותר, כחות הדין מתקנאים בו יותר, כדי לקטרג עליו:, וזה טעם לפני ה', כי הוא העובד לפניו שתשרה שכינה בעבודתו, כי מלאך ה' צבאות הוא. וטעם (שמות כח, לב) לא יקרע, אמרו רז"ל לפי שהשטן מתקנא בו ואוחז שם כדרך הנלחמים זה עם זה, עכ"ל (הרקנאט"י):

כ״דטעם אכילת הכהן בשר קדשים, רמזתי קצת למעלה. ועוד יש בזה סוד, בסוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם, שמתגלגל נפש אדם בהקרבן, והכהנים אוכלים והבעלים דהיינו הנפשות אשר שם, מתכפרים (פסחים נט, ב):

כ״הענין הקטורת רמזתי קצת למעלה. וכתב הרקנאט"י, הרמז בקטורת להשכינה שהיא מדת הדין שנאמר (דברים לג, י) ישימו קטורה באפך, ולכך עוצר המגפה. על כן הי' מקטיר על מזבח הזהב, שנאמר (תהלים מה, יד) ממשבצות זהב לבושה. אמנם צריך לכוון ביחוד שם המיוחד לריח ניחוח, וכתיב (משלי כז, ט) שמן וקטורת ישמח לב, כי הקטורת אינו בא לכפרה, רק לקשר ולייחד העטרה בבעלה, להיות כל הפנים בשמחה וטוב לב תמיד. ונודע כי המלכות היא ל"ב השמי"ם. והנה כתיב (שמות ל, ח) בהעלות אהרן את הנרות יקטירנה, תלה הקטורת בהדלקת המנורה, והטעם לייחדה עם הבנין, כי המנורה הוא סוד ז' ימי הבנין סוד אור ז' הימים, הוא הדבר שדברתי שכל מלאכת המשכן רומזים להעולם. ואהרן הוא תיקון אדם וכל המציאות קשור זה בזה כשלשלת, והקטורת רמז על הקישור. והדלקת המנורה בז' נרותיה, רומז על קיום העולם שהוא שבעה ימי בראשית:

כ״ובמסכת מנחות (פו, ב ע"ש) ויקחו אליך (שמות כז, כ), אמר רשב"ג א"ר יונתן אליך, ולא לי, לא לאורה אני צריך. שלחן בצפון ומנורה בדרום, לא לאכילה אני צריך, ולא לאורה אני צריך. ויעש לבית חלונות שקופים ואטומים (מ"א ו, ד), שקופים מבחוץ, ואטומים מבפנים, לא לאורה אני צריך. מחוץ לפרוכת העדות (ויקרא כד, ג), עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. וא"ת לאורה אני צריך, והלא כל אותן מ' שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו. אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות, אמר רבא זה נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים, עד כאן:

כ״זובמסכת שבת פרק במה מדליקין (כב, ב) איתא שם בקוצר, מחוץ לפרוכת העדות יערוך, וכי לאורו הוא צריך, והלא כל מ' שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו. אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל:

כ״חוכתבו התוס' (ד"ה וכי), והרי כל מ' שנה כו' לא הלכו אלא לאורו, תימה אמאי נקיט מ' שנה, לעולם כל העולם לאורו הולכין. וי"מ וכי אהרן כשהיה נכנס לפנים לאורו היה צריך, והלא מ' שנה היה מאיר להם עמוד הענן בכל המקומות, כדאמרינן בברייתא דמלאכת המשכן היה מסתכל בטפיח ורואה בו ויודע מה בתוכו. וכן משמע בת"כ דאכהנים קאי, דגרס התם וכי צריכין לנר, והלא כל אותן מ' שנה לא הוצרכו לנר, שנאמר (שמות מ, לח) כי ענן ה' על המשכן וגו'. ומיהו במנחות משמע דאשכינה קאי, דמייתי לה גבי הא דאמר רבי אליעזר לא לאכילה אני צריך, ולא לאורה אני צריך, וקאמר נמי התם לפרוכת העדות, עדות הוא לכל באי העולם שהשכינה שורה בישראל. וא"ת לאורה אני צריך, והלא כל אותן ארבעים שנה, עד כאן לשון התוס'. וכך כתבו התוס' במנחות (ד"ה מחוץ):

כ״טאכן חלילה לישאר בתימה בדבר שנוגע בכבוד הש"י שהיא אמונה שלנו, שיהי' ח"ו הוה אמינא לומר שיהי' צריך. גם הניחו לי רש"י ותוס' מקום להתגדר בריש המאמר, כי הם פירשו הא דאמר שולחן בצפון ומנורה בדרום דהוכחה היא מאחר שהיה המזבח מפסיק ביניהם. וקשה על פירושם, חדא דעיקר חסר מן הספר, הלא לא הזכיר המזבח בכאן. עוד קשה הלא לא היה המזבח למפסיק ביניהם ממש, רק משוך קימעא מכוון באויר שביניהם:

ל׳אבל הש"י האיר עיני, שמצאתי ביאור המאמר במדרש תנחומא (תצוה ז) זהו נוסחו. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם עושה לו מטה ושלחן, נותן המנורה בשמאלו. אבל בבית המקדש אינו כן, המנורה היתה נתונה מימינו של שלחן, להודיע שאין צריך אורה שלך אלא לזכותך להאיר לך לעולם הבא כשיבא חשיכה לאומות העולם, שנאמר (ישעיה ס, ב) כי החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, עד כאן לשונו:

ל״אהרי מבואר בהדיא שענין שלחן בצפון ומנורה בדרום מראה שאין צריך לא לאורו ולא לאכילה, דאם היה צורך, היו לו להעמידם בהיפך:

ל״בומתוך מדרש תנחומא הזה יתבאר תירוץ על קושית התוס' דלעיל, או מה צריך ראיה לזה שאין הקב"ה צריך לא לאכילה ולא לאורה. כי בגמרא אמרו אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל כו', ובתנחומא אמר אלא לזכותך להאיר לך לעולם הבא כשיבוא חשיכה לאומות העולם:

ל״גוהנה אלו ואלו דברי אלהים חיים וכולם לדבר אחד נתכוונו. ומתחלה אקדים הקדמה אחת והיא זאת. ידוע דביקות הקב"ה בנו ואנחנו בו, ואנחנו גורמים הדביקות הגדול שיהי' לו עמנו מכח התעוררות מלמטה, אז מתעורר השפע הרבה מלמעלה. ומזה מתורץ מה שכתב רש"י בפרשת משפטים (שמות כג, כ) בפסוק ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, וזה לשונו, כבר מקומו ניכר כנגדו, וזה אחד מן המקומות שאומרים שבית המקדש שלמעלה מכוון נגד בית המקדש שלמטה. וקשה, מי נתלה במי, הלא הקטן נתלה בגדול, והוה ליה למימר בית המקדש שלמטה מוכן נגד שלמעלה. עוד קשה רישא לסיפא, שאמר כבר מקומו ניכר, נמצא המקדש שלמעלה קודם. ואח"כ אמר מכוון נגד שלמטה, משמע כאלו היה שלמטה קודם ח"ו:

ל״דאלא הענין הוא שמקדש שלמעלה כבר הוא קדמון, והש"י צוה לעשות מקדש שלמטה בסודותיו למקדש שלמעלה, שמכח עבודת המקדש שלמטה מוכן לקבל ההשפעה מהמקדש שלמעלה, וזו ההשפעה אינה יורדת מלמעלה עד שתעלה מלמטה התעוררות מהכנה שלמטה, ולענין ירידת השפעה זה מכוון של מעלה נגד של מטה, כי צריך לעלות מתחילה התעוררות מלמטה, דהיינו כשלמטה כסא והכנה שתשרה עליו ההשפעה מהמקדש שלמעלה:

ל״הועל זה רמזו רז"ל (ערובין סג, א) אע"פ שהאש יורד מלמעלה, צריך להביא מן ההדיוט. כי בהבאת אש מלמטה מעורר האש הרוחני למעלה. כך היו כל העניינים שבמקדש, חוץ מהמנורה והשלחן. כי המנורה בשבעה נרותיה מורה על קיום העולם שנברא בז' ימי בראשית, בסוד אור שבעת הימים. והשלחן הוא מורה על כי הוא יתברך נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו (תהלים קלו, כה), ואין זה פוסק תמיד. ועל כן בא הרמז בהפיכת שלחן לצפון, ומנורה לדרום, להראות שאין הקב"ה צריך לא לאורה, ולא לאכילה. כלומר אין צריך להיות הכנה למטה כדי שיושפע מלמעלה שפע לקיום העולם שהוא אור שבעת הימים, שהרי אף בחורבן בית המקדש הקב"ה מקיים העולם, וגם לענין מזונות תמיד לא חסר לנו מזון, ונותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. זהו שאמר לא לאורה ולא לאכילה אני צריך הכנה מלמטה, כי אלו השני דברים הם קיום העולם וקיום האדם, ומה שנצטוו על המנורה וכן השלחן הוא רמז לעדות שהשכינה שורה בישראל, כלומר שזה יהיה סימן להעלות נר תמיד שתמיד השכינה לא תזוז מישראל ואפילו בגלותם, כמו שנאמר (ויקרא טז, יז) אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם (עי' יומא נו, ב):

ל״ווהעדות היה בנר מערבי כי נגזר על כותל מערבי שלא תחרב, ואף בחורבן בית המקדש נשאר רושם המקדש בכותל מערבי, ורשם הקב"ה זה הסימן שלא תזוז השכינה מישראל אפילו בעת הגלות שתכבה המנורה ובמחשכים הושיבנו להראות כי אדרבא מהחושך יצא אור, ויהיה לנו לעתיד לבא יתרון אור מהחושך, כלומר מכח החשך דהיינו הצרות והגליות שהם מכפרים העונות ומזככים אותנו דבר זה גורם שלעתיד יתרבה האור ביתרון גדול, והארכתי בדרוש הזה במקום אחר:

ל״זועל זה כיון בתנחומא שאמר כדי להאיר לך לעולם הבא, ואז יבוא חשיכה לאומות העולם שהחשיכו אותנו, ולכל בני ישראל יהיה אור ותתחדש הבריאה וכענין שרמז בריש הבריאה (בראשית א, ב) תהו ובהו וחושך על פני תהום ופירשו רז"ל בבראשית רבה (ב, ד) על ד' גליות. ואחר כך יהיה אור של משיח כי יתרון אור הוא מהחושך. וכן לענין השלחן בא הרמז על העתיד בפסוק (ישעיה סה, יג) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו':

ל״חזה הענין לא לאורה אני צריך וכו', כלומר עתה בזמן בית המקדש לעשות הכנה נגד שלמעלה, כי אדרבא רומז על לאחר החורבן והאורה יהיה לעתיד:

ל״טובתנחומא (תצוה ו), א"ר אבין הלוי, אתה מוצא כל מי שמבקש לו לעשות חלונות עושה אותן רחבות מבפנים וצרות מבחוץ למה שיהיו שואבות האור. וכל החלונות שבמקדש לא היו כך, אלא רחבות מבחוץ וצרות מבפנים, לומר שיהי' האור יוצא מן בית המקדש ומאיר לעולם, עד כאן. כלומר, שיצא האור מחוץ לבית המקדש לעשות קיום אף לאחר החורבן ואז מחושך יצא אור:

מ׳והנה חידוש העולם הבריאה הראשונה יהי אור והוא כלל כל הבריאה, וזה האור מורה על אור תורה כמו שאיתא במדרש רבה (ב"ר ג, ה), ויאמר אלהים יהי אור (בראשית ), א"ר סימון חמשה אור כתיב בפרשה כנגד ה' חומשי תורה כו':

מ״אוהנה מלאכת המשכן בפרשת תרומה (שמות כה, י) מתחיל בעשיית ארון ששם הלוחות שהוא אור התורה, וארון כמו אורן, שהוא אורן של כל. ובפרשת תצוה (שם כז, כ) מתחיל באור המנורה, ושם גם רמוז התורה כי שמן זית ז"ך ז"ך הם כמנין אותיות התורה עם הכפולות, וכתית רמז (ברכות סג, ב) צריך לכתת עצמו לתורה כו'. ועל זה רמזו במסכת מגילה (טז, ב) ליהודים היתה אורה (אסתר ח, טז) זו תורה כו', כי מתוך חשיכת המן יצאו לאור גדול הוא אור התורה:

מ״בוהמאמר הזה צריך ביאור ובארתיו בדרושים שלי שחברתים בילדותי מה שחברתי לפרשת זכור אשר חל ברוב השנים בפרשה זו, ושם נתבאר מענין מעלת דביקות ישראל בה' אלהינו אשר מצד התעוררות שלנו מלמטה מעוררים אנחנו מלמעלה כמו שכתבתי לעיל, והוא יתברך דבק בנו ואנחנו בו בדביקה וחשיקה וחפיצה. ומאחר שמצוה לדרוש ענין פסח בפסח, ועצרת בעצרת, וחג בחג, כן ענין חנוכה ופורים וד' פרשיות. על כן ארשום לכם מקצת מהדרושים ההם וישמע חכם ויוסף לקח והש"י יאיר ויפקח עינינו אמן:

מ״גדרוש ואתה תצוה, בעזה"י פעם דרשתי בפרשת זכור

מ״דואתה תצוה את בני ישראל. ארבע ואתה כתיבי במלאכת המשכן, שתיבת אתה מיותר. ואתה תצוה את בני ישראל (שמות כז, כ), הוה ליה למכתב תצוה. ואתה הקרב את אהרן (שם כח, א), קרב הוה ליה למכתב. ואתה תדבר (שם ג), דבר הוה ליה למימר. ובפרשת כי תשא (שם ל, לד) ואתה קח לך. בשלמא החמישית המוזכר אצל שבת (שם לא, יג) ואתה תדבר כו' אך את שבתותי כו' זה לא קשה מידי, כי הש"י אמר למשה ואתה, כי אתה הוא בעל השבת שבחר בשבת קודם שנצטווה השבת בעודם במצרים כמו שאומרים בנוסח (תפילת שחרית של שבת) ישמח משה במתנת חלקו. אך אלו ארבע ואתה קשה:

מ״הלהעלות נר תמיד. במסכת מנחות (פו, ב) קח אליך, אר"ש בר נחמני א"ר יונתן, אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך כו'. והובא המאמר ופירושו לעיל בפרשה זו:

מ״וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (אסתר ח, טז). במסכת מגילה (טז, ב) היתה אורה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו, כג) ותורה אור. ושמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר (דברים טז, יד) ושמחת בחגך. וששון זו מילה. ויקר אלו תפילין, שנאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו', ותנא ר' אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש, עד כאן:

מ״זוקשה למה חשיב אלו יותר מכל תרי"ג מצות שהיו בטילין בביטול ישראל ח"ו. ורש"י פירש אלו רצה המן לבטל, וקשה מנא ליה. ועוד הלא עסקו בתורה מרדכי עם כ"ב אלף יוכיח, ועיין בספר מנות הלוי עיין שם:

מ״חוהנראה בעיני שהכוונה אלו ד' נתהוו ביתר שאת ועוז ממה שהיו מקודם אף בעת שלוה. תורה שאמרו רז"ל (שבת פח, א) ויתיצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה עליהם הר כגיגית כו', מכאן מודעא רבא כו', עד הדר קבלוה בימי אחשורוש. הרי שעד כאן היתה התורה באונס, ועתה קבלוה ברצון, זהו היתה אורה זו תורה מה שלא היתה מקודם לזה, וסימנך (אסתר ח, יד) והדת נתנה בשושן הבירה:

מ״טשמחה זו יום טוב, כי נעשה יום טוב חדש פורים מה שלא היה, וכל המועדים יהיו בטלין וימי פורים זכרם לא יסוף מזרעם ולא יתבטלו, הרי היתה שמחה זו יום טוב מה שלא היתה מקודם לזה:

נ׳ששון זו מילה, היתה בטילה ועתה חזרה. כיצד, איתא ריש פרק ר' אליעזר דמילה (שבת קל, א) כל מצות שקבלו עליהן ישראל בשמחה דהיינו שעשו סעודה וכו'. ותוס' (ד"ה שש אנכי) למדו מפסוק (בראשית כא, ח) ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל. והם התענו ג' ימים ולילות רצופין, ומסתמא אלפים מילות היו ולא היה סעודה, ועתה חזרו:

נ״אויקר אלו תפילין, לא הניחו תפילין י"ד ערב פסח כי אבל גדול ליהודים, וגם מצטער שאין דעתו עליו פטור מהתפילין, ועתה הוחזר, כך נראה לי הפשט:

נ״באמנם להעמיד ענין ד' אלו, יתבאר על פי מחלוקת ד' תנאים (מגילה יט, א) מהיכן מתחילין לקרוא המגילה, ר' מאיר ר' יהודה ר' יוסי רשב"י הובא לעיל בדרשה זו, וזה יתבאר ע"פ מאמר [בפרק] שלוח הקן (חולין קלט, ב) משה מן התורה מנין כו', הובא לעיל בדרוש משפטים פרשת שקלים (ד"ה עוד נבאר):

נ״גהקדמה, ענין הדביקות הוא ג', עוד יש רגל רביעי. כיצד, בב"ר פרשת וישלח (פ, ז) אמר ר"ל בג' לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל, בדביקה בחשיקה בחפיצה. בדביקה, (דברים ד, ד) ואתם הדבקים. בחשיקה, (שם ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם. בחפיצה, (מלאכי ג, יב) ואשרו אתכם כל העמים כי תהיו ארץ חפץ. הביאור, הא' הוא דביקות ית' עלינו חשקה בכם. ב' הוא דביקות ואתם הדבקים בה' מאתנו אליו. ג' דביקותינו ביחד בסוד כנסת ישראל כאיש אחד, וזהו כי תהיו ארץ חפץ:

נ״דדיבוקו וקירובו אלינו, זה ראינו בלוחות מעשה ידיו כתובים באצבע אלהים שנתן לנו, וזהו פרוכת העדות, הם הלוחות אשר שם. והתורה ז"ך אותיות שמן זית זך, וזהו החשק כי בך חשק חמודה גנוזה היא התורה. ג' דביקותינו אליו בסוד (תהלים פו, ד) אליך ה' נפשי אשא. כי עליך הורגנו כל היום (שם מד, כג). גם בענין הנ"ל הש"י חשק בנו חמודה גנוזה וקירב עצמו אלינו בנתינת הלוחות אצבע אלהים כדלעיל, ואנחנו דביקים בו לקרב אל מקום הלוחות לפני ולפנים, כהן גדול שהוא כולל כל ישראל, ונכנס שם לפני ולפנים למקום הלוחות במקום המקדש זמן כפרה. ג' ארץ חפץ, סוד התאחדות ישראל ביחד, אתה אחד ושמך כו':

נ״ההדרך הרביעי הוא בזמן הגלות שהוא בעונותינו הרבים פירוד ולא דיבוק, אז צריכין אנחנו ליסבול כדאיתא במדרש (שה"ש ב, ז) השבעתי אתכם כו' שלא ימרדו ואדרבא לקבל ההכנעה, וכמו שמצינו ביעקב שהכין עצמו לדורון כו':

נ״וולאחר הקדמה זו נסדר על נכון ד' מול ד', דהיינו ד' ואתה הנ"ל. ובפלוגתא ד' תנאים מהיכן קורין המגילה, וענין ד' מנין דפרק שילוח הקן (הובא לעיל בפרשת משפטים בדרוש שקלים ע"ש (ד"ה עוד נבאר)). וענין ד' ליהודים היתה אורה זו תורה:

נ״זבפרשת מנורה מרמז על הלוחות והתורה, פרוכת העדות הם לוחות, שמן זית זך הוא התורה ז"ך אותיות, מערב עד בקר, לא אברי לילה אלא לגירסא (עירובין סה, א) והרבה רמזים. וזהו ואתה, רצה לומר ואתה אתה הוא שמיוחד להתורה, נקראת על שמו זכרו תורת משה (מלאכי ג, כב). ועל ענין הלוחות, מאמר משה מן התורה מנין קאי אלוחות כו', כדלעיל פרשת שקלים בפרשת משפטים, זהו תקפו של אחשורוש ששם נתנה התורה שעל ידה הרמז והדת נתנה בשושן הבירה. מטעם והשתיה כדת אין אונס שאמרו רז"ל (אסת"ר ז, יח) שהיתה העצה מאחשורוש ומהמן שלא יאניסו אותם כדי שיחטאו ברצון, על כן כשעשו תשובה תקנו מדה כנגד מדה וקבלו התורה באונס קבלו ברצון:

נ״חבדביק"ה היתה שמחה זה יום טוב של פורים אוכל נפש, המן מהתורה מנין. עיין לעיל בדרוש שקלים במשפטים איך עלה במחשבתו להכיל ישראל ולהפרד בין הדביקים, המן העץ (בראשית ג, יא), כי לא נחש ביעקב רק דבק בו, אבל מחמת עון אכילה י"ח אלף, יש נחש ונרגן מפריד, כמו שמצינו בפרי עץ הדעת:

נ״טואתה הקרב, סוד הכהונה אכילה קדושה הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (פסחים נט, ב) ובחיר עבודת הכהונה הקטורת. מר דרור (שמות ל, כג) מרדכי, וחלבנ"ה בגימטריא המן נתבטל בו. וכבר פירשתי סוד כהן גדול הוא סוד דביקות, נכנס לפני ולפנים למקום הלוחות, ואמר ואתה הקרב אתה הוא, כי הוא יותר בחיר בכהונה מכהן גדול כמו שאמרו רז"ל (תו"כ טז, ו). אהרן אחיך בבל יבא, אבל אתה אינך בבל יבא ועל עבודת הקטורת מר דרור מרדכי ישימו קטורה באפך, אמר מהיכן קורין מתקפו של מרדכי, בחפיצה:

ס׳אסתר מן התורה מנין, עיין לעיל בדרוש שקלים במשפטים, כי גרמה שישראל יחשדוה, כי הרחיקה מהם ועשתה פירוד בינה לישראל, אשר התכלית יהיו כולם כאחד. ועל מעלת אחדות ישראל היא המילה, שכולם חתמו בחותם אחד, וכמו שהשיב ר' תנחום לקיסר כשאמר ליה תא נהוי לעמא חד, אמר ליה לחיי אנחנו מהולים (סנהדרין לט, א). וזהו הרמז (אסתר ד, יא) *מאשר *יושיט *לו *המלך ראשי תיבות מיל"ה. וזהו תקפו של המן שהיה עבודה זרה ואסתר למראית עין דבקה בו להפחיד ישראל לתשובה, ומכח זה נעשה הנס:

ס״אוזהו (שמות כח, ג) ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו וגו', ועשו חשן שם אורים ותומים שמות השבטים כו', והיה שורה הרוחניות, הרי כולם מיוחדים. אשר על כן כהן בעת שאלת אורים ותומים היה צריך להיות בו רוח הקודש, זהו ואתה אשר מלאתיו. קשה מלאתים הוה ליה למימר, אלא מלאתיו קאי על אהרן, ואמר ואתה תעיד על אהרן אשר מלאתיו ברוח הקודש. ואמר ואתה, כי מי הוא יוכל להעיד יותר ממשה, כמו שאמרו רז"ל (דב"ר א, ה) על שלמה הבל הבלים כו' אלו אדם אחר אמרו כו':

ס״במרדכי מן התורה מנין, נגד השבעתי אתכם, יעקב הכין לדורון ולא מצינו שעשה כן. השיב ואתה קח לך כו' מר דרור מרדכי, וזה כתוב לאחר פרשת שקלים וכבר אמרו רז"ל (מגילה יג, ב) אלמלא הקדימו ישראל כו', ומרדכי סמך על זה. ואמר ואתה, כי איתא באסתר רבה (ז, יג) שמשה היה מוכן נגד מרדכי, מרדכי התפלל למטה ומשה למעלה. וכן התחלת התורה ע"י משה רבינו ע"ה, וקבלוה ברצון ע"י מרדכי. ואז נתקיים (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא, ורבים מעמי הארץ מתייהדים (אסתר ח, יז):

ס״גכלל העולה החשק והדיבוק הכנה למטה והשפעה מלמעלה. ובזה מתורץ תמיהת התוספות על וכי לאורה הוא צריך, עיין לעיל בדרוש מה שכתבתי על דרך פשט והכל מבואר היטיב דביקה חשיקה חפיצה סליק:

ס״דואני קבלתי בזה המאמר פשט עמוק וסוד גדול. אמרו רז"ל במקום אחר (עירובין סה, א) המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו. סוד המאמר אשר מצד היין רוח לבושה בו לעורר בסוד יין המשומר, ותצלח עליו רוח ה' מתוך שמחה, ואז מתפשט מן הגשמיות ומתלבשת ברוחניות והוא דבוק למעלה למעלה ואז יש בו מדעת קונו. ענין בסומי שהיה מבושם שמח וטוב לב ברוחניות. רבינו הקדוש אמר על בני ר' חייא (סנהדרין לח, א) אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו כו':

ס״הועוד צריך להקדים הקדמה קטנה אשר ביארתי במקום אחר (מסכת פסחים דרוש ששי ד"ה גם אוכל), כי גם סוד הקליפה למעלה בשרשה היא קודש, רק למטה הם נפרדים בסוד (בראשית כה, ו) פלגשם חסר, פלג שם. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (שם צא, ב) שם טומאה מסר להם, סמאל סם טמא, אל שם. הקליפה היא סוד ארור המן, והקדושה ברוך מרדכי, והוא צריך לבסומי שידבק למעלה למעלה מהשורש אשר שם ארור המן וברוך מרדכי. וזהו סוד מאמרם במסכת מגילה (ז, ב) רבה שחטיה לר' זירא בסעודת היין, רצו לומר הפשט החומר כענין ישראל בהר סיני, כי נכנס עמו תוך השגה גדולה, ואפשר ממש הציץ ומת כבן זומא (חגיגה יד, ב). ומה שדיבר בלשון שחיטה האמת היא כפשוטו, וישחטם במדבר (במדבר יד, טז), שלא היה שחיטה ממש רק מיתה, ודיברה תורה כלשון בני אדם (סנהדרין נו, א) שאומרים זה נשחט וק"ל. אפשר סוד קנה ושט הוא מרדכי והמן והוא נכנס בשורש שרשם ודוק היטב^הגה"המגילה נקראת י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו לא פחות ולא יותר, כי זה החשבון עולה כמנין אדנ"י. ואמר לא פחות ולא יותר, רק המנין המועט דהיינו י"א כמנין אותיות ו"ה מהשם, והמנין מרובה ט"ו כמנין י"ה, אשר הפריד ביניהם עמלק כי יד על כס י"ה והאמצעית עולה ל"ט הוא ארור המן עיין בציונ"י בענין קללות אדם וחוה ונחש עולה ל"ט, ושם מרומז המן, המן העץ, והוא ארור ליטא וברוך מרדכי, עד כאן לשונו, סליק::

ס״ולפני ה' על שתי כתפיו לזכרון (שמות כח, יב). והימים האלה נזכרים ונעשים (אסתר ט, כח) דרשו רז"ל (עי' מגילה יח, א) נזכרים היינו פרשת זכור, ועשייה היינו פורים, וצריך להקדים הזכירה לעשייה. ואף כשחל פורים בערב שבת דאז היה בשבת פורים לבני כרכים, וא"כ הוה ליה זכירה ועשייה בהדי הדדי, אפילו הכי סבירא ליה לרב לעשות פרשת זכור בשבת שלפני פורים מהטעם שצריך להקדים לעולם הזכירה לעשייה, דאתמר בפרק בני העיר (שם ל, א) פורים שחל להיות בערב שבת, רב אמר מקדימין פרשת זכור, ושמואל אמר כו', עיין שם. ויש ליתן טעם למה באמת צריכין להקדים הזכירה לעשייה:

ס״זויותר הפלא ופלא לדברי בעל עקידה בפרשה זו שהקשה על כל מצות התלויות בזכרון הכתובים בתורה איך שייך ציוה בדבר שאין ביד האדם, כי כמו שלא יגונה האדם כשהיה חלוש הראות, או אוטם אזניו משמוע וכיוצא בזה, כן הוא כשישכח דבר כו' עיין שם בארוכה. ותירץ דכל זכירה תמצא מקודם מעשה שמכח אותו מעשה תהיה נתלית הזכירה ההוא, כמו ע"י שמירת השבת (שמות כ, ח) זכור את יום השבת, וע"י התפילין (עי' שם יג, ט) והיו לזכרון בין עיניך, וע"י הציצית כלל המצות (במדבר טו, לט) וראיתם אותם וזכרתם כו', וכן נהגו אנשי כנסת הגדולה בנס שנעשה ע"י מרדכי ואסתר (אסתר ט, כח) והימים האלה נזכרים ונעשים. וכאשר לא ראתה החכמה האלהי לציון יום נועד לזכרון עמלק, רשם זכרונו בעוצם רשעתו ורע לבו, והזהיר על זה (דברים כה, יט) לא תשכח לפי שמעותד אל השכחה מאחר שלא נקשר במעשה, וחכמינו קשרו הזכירה במעשה המן, זהו כלל כוונת בעל עקידה עיין שם. וא"כ יש לתמוה טובא דהוה ליה לאנשי כנסת הגדולה לתקן העשייה קודם הזכירה מכח המעשה שעשה, ולא להקדים הזכירה לעשיה:

ס״חתנן בפרק הקורא למפרע (מגילה יט, א), מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו. ר' מאיר אומר כולה, ר' יהודה אומר מאיש יהודי (אסתר ב, ה). ר' יוסי אומר מאחר הדברים האלה וכו' (שם ג, א). ובגמרא (יט, א) תני רשב"י אומר מבלילה ההוא (אסתר ו, א). מאן דאמר כולה, תקפו של אחשורוש. ומאן דאמר מאיש יהודי, תקפו של מרדכי. ומאן דאמר מאחר הדברים האלה, תקפו של המן. ומאן דאמר מבלילה ההוא תקפו של נס. ויש לתמוה על התנאים דמתניתין מאי טעמייהו, דבודאי מסתבר טעמיה דרשב"י להיות העיקר זכירת תקפו של נס:

ס״ט(בכאן קודם התחלה שייך לחקור חקירה יקרה, שמחה זו שתקנו רז"ל לשתות ולשמוח בפורים מה זו עושה, כי מה שלימות יהיה כלפי שמיא לצבות בטן לאכול ולשתות כאיש גבורתו, ועיין מה שכתב הרמב"ם (הל' שביתת יו"ט ו, כא) בענין שמחת יום טוב, והובא בטור אורח חיים סוף הל' יום טוב (סימן תקכט)):

ע׳ידוע שגזירת המן הצרה הגדולה שהיתה בא לישראל היה בשביל שני חטאים, חטא בגוף וחטא בנפש. חטא הנפש שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, כי עוון עבודה זרה תלוי בנפש ולא בגוף במעשה דוקא, רק מיד שמקבל בלבו עבודה זרה לאלוה אז מתחייב בנפשו, אשר מטעם זה מצרף הש"י מחשבה רעה של עבודה זרה למעשה כמו שאמר רז"ל (קידושין מ, א) ולמדו מפסוק (יחזקאל יד, ה) למען תפוש [את] ישראל בלבם, אף שבשאר עבירות אינו כן. (מטעם שכתב שורש ישי בפסוק (רות א, ב) ושם האיש אלימלך ע"ש). והכל הוא בשביל שמקבלת הלב עושה העבירה, נמצא שעון עבודה זרה תלויה בנפש:

ע״אחטא בגוף, דהיינו מה שנהנו מסעודתו של אחשורש. אלו השני החטאים ביחד גרמו להגזירה ההיא (וכן פירש רש"י בהדיא בפסוק (אסתר ד, א) ומרדכי ידע את כל אשר נעשה). במסכת מגילה (יב, א) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה כו', עיין בספר מנות הלוי בהקדמה אשר הכלל העולה הוא מתשובת רשב"י שהגזירה היתה בשביל החטאים, ועל אלו שני חטאים היתה השאלה אם בדם החתימה, או בטיט, כי אף שהגזירה נגזרה בשביל שניהם מכל מקום השאלה מצד איזהו מהחטאים היה נחתם הגזר דין שהוא יותר עיקר, עיין כוונה זו במנות הלוי בפסוק ומרדכי ידע את כל אשר נעשה:

ע״בועל ענין זה אמרו רז"ל במסכת חולין בפרק שלוח הקן (קלט, ב) משה מן התורה מנין, שנאמר (בראשית ו, ג) בשגם הוא בשר, בשגם בגימטריא משה. המן מן התורה מנין, שנאמר (בראשית שם ג, יא) המן העץ. אסתר מן התורה מנין, שנאמר (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר. מרדכי מן התורה מנין, שנאמר (שמות ל, כג) ואתה קח לך בשמים מר דרור, ומתרגמינן מר"י דכי"א, עד כאן:

ע״גידוע כי ראה ראינו תיקון אלו החטאים במשה רבינו ע"ה. תיקון עון עבודה זרה במעשה עגל, שעמד נגד ס' רבוא מישראל ודן אותם. וכן ענין האכילה מ' יום ומ' לילה לחם לא אכל, פירש את עצמו אפילו מן המותר. והנה אם יאמר האומר דוקא משה שהיה כחו גדול אשר לא קם כמשה יכול לעשות כזה, אבל אינש דעלמא המסובך בבשר החומר הגס לא. על זה אמר שרמז ענין משה בשגם הוא בשר, רצה לומר אע"פ שמי שהוא בשר דהיינו חומרי יכול לעשות כן אם ירצה להיות ימיו ק"ך כק"ך של משה רבינו ע"ה, שעמד בהר ג' פעמים ארבעים יום דהיינו ק"ך יום, אשר פירש עצמו אפילו מן המותר:

ע״דברמז המן שמרמז בתורה, נרמז חטא האכילה שהביא הגזירה לעולם ע"י אכילה בימי אדם הראשון כשאכל מן העץ, וכן אירע בימי המן בשביל חטא אכילה שנהנו מסעודתו של אחשורוש, אף על פי כן היה הסוף שנתלה על העץ וזהו המן, המן העץ:

ע״הבפסוק ( ) ואנכי הסתר אסתיר שכתוב אצל עון עבודה זרה נרמז שבעון עבודה זרה יסתיר פניו מהם, כמו שאירע כאן מפני חטא שהשתחוו לצלם, ואף על פי כן באתה התשועה על ידי אסתר. (כמדומה לי שקרוב לכוונה זו כתב הגאליק בפירוש המגילה שלו):

ע״ומרדכי מן התורה מנין רומז ג"כ על ענין זה. כי פרשת ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור כתוב לאחר פרשת שקלים, ובמסכת מגילה (יג, ב) אר"ש בן פזי, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים. ואפשר לפרש סוד השקלים על מערכת המזלות, ששם הכל קצוב ושק[ו]ל ומד[ו]ד ומנוי, והמן הוא הפיל פור, וכופר נפש מציל מזה, בסוד (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתיך. בקום עלינו אדם (תהלים קכד, ב), ולא מלך (מגילה יא, א), זה המן על ישראל, לפיכך הקדים הקב"ה שקליהם לשקליו והיינו דתנן (שקלים א, א) בא' באדר משמיעין על השקלים:

ע״זונגד אלו שני חטאים היה תיקון מרדכי ואסתר. מרדכי תיקן עבודה זרה במה שהיה מתקן עצמו שלא השתחוה לצלם המן. וחטא אכילה נתקן ע"י אסתר וחרדה את ישראל בסעודה שהזמינה להמן, כמו שאמרו רז"ל (מגילה טו, ב) טעם אחד מה ראתה אסתר שזימנה כו', וכדי שיהיה החרדה מהסעודה כפרה להנאה מהסעודה שחטאו, לכן ציותה (אסתר ד, טז) צומו עלי אל תאכלו ואל תשתו, שהוא תיקון לאותו החטא. ואמרה (שם) לך כנוס את כל וגו', היפך מאמר המן שאמר עם מפוזר ומפורד שהוא סיבה להיות כלה בית ישראל ח"ו, כמ"ש (הושע י, ב) חלק לבם עתה יאשמו. דורו של אחאב היו מנצחים כו' (ויק"ר כו, ב). על כן אמר המן שהם במחלוקת ואינם באחדות אחת שהרי הם מפוזרים בארבע כנפות הארץ, ואף בכל קיבוץ וקיבוץ מהם יש פירוד וע"כ יכול נוכל להם:

ע״חוכראות אסתר זה החטא בישראל, שהיה בעת ההיא אותו החטא יותר גדול מאלו היה פעם אחרת מהטעם שלא היה קירבה בענייני אלהיים רק רחוק, ובענייני החטא היה להם קירוב יחד, דהיינו בחטא הסעודה שהלכו לשם י"ח אלף כדאיתא במדרש (אסת"ר ז, יג), וגדולה לגימה שמקרבת (עי' סנהדרין קג, ב), נמצא שהיה החטא הפירוד שבישראל אז יותר ק' פעמים מפעם אחר שהיה קירבם להרע דהיינו בסעודה, על כן תקנה זה ואמרה לך כנוס ודו"ק, לכך נעשה הנס לאסתר בסעודה וק"ל:

ע״טוזה ענין מצות הסעודה שנצטוו עליה, לא הוללת וסכלות והשגעון, אלא סוד הסעודה היא סוד הדביקות גוף ונפש שחטאו בשתים אלו ונתרצו בשתים אלו כשעשינו תשובה עליהם כדפרישית:

פ׳ואם תרצה להבין סוד דביקות הגוף ונפש מהסעודה, אזי תעיין מה שכתבתי באותיות שלי באות ק' קדושה בענין קדושת האכילה. גם הסעודה בסוד של סעודת לויתן, וסוד מטעמי יצחק, וסוד סעודת רבי שלא פסקו מעל שלחנם שכתבתי מזה במקום אחר, ומשלוח מנות ומתנות, והאריך בתוכחת השכרות ואיך הטריחו עצמן לפרש מאמר (מגילה ז, ב) חייב אדם לבסומי כו'. עוד נרשם לקמן בסוף קונטריס שני על דרך הסוד חייב אינש לבסומי כו', ואני הגדתי דרך הלצה:

פ״אוהנה בכאן שתי קושיות. א' המדה הרעה משכרות הגדול הזה שהתירו חז"ל לפום ריהטי. הב' נתקשה לתוס' (מגילה ז, ב ד"ה דלא) איך הוא באפשר שיהי' האדם כל כך שיכור שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, על כן כתבו כל הנוסחא. עוד יש לדקדק דקדוק הלשון שאמר חייב לבסומי, כי השכרות גדול אינו נקרא בסומי, רק מבוסם נקרא מי שאינו שיכור כל כך. על כן אני אומר שאדרבא באמרם זה הזהירנו באזהרה שלא נשכר כל כך, רק חייב אינש לישאר מבוסם, רק רשאי להיות שכור היינו כשלא ידע בין ארור המן, וזהו דבר בלתי אפשר כמו שהקשיתי, ממילא יהיה קיים הדבר שמחייב לישאר מבוסם, כי התנאי בטל והחיוב קיים, ודוק היטב (והאריך מוסר מענין שעושין בפורים בטול ברכת המזון ותפילה):

פ״בהרי תכלית שמחתינו בפורים הוא שלימות הגוף והנפש שזכרנו אליו, כמו שאמרו רז"ל (מגילה טז, ב) על פסוק (אסתר ח, טז) ליהודים היתה אורה זו תורה כו', וששים ושמחים אנו שזכינו מחמת פורים להתורה שהיא ג"כ גוף ונפש, נגלה ונסתר כנודע. והיא שכל המעשה ושכל העיוני שקבלו זה. כי המן ביקש לעקור הגוף והנפש כמו שכתוב (שם ג, יג) להשמיד ולהרוג. להשמיד לשון שמד, דהיינו לאבד הנפש. ולהרוג הגוף. כן פירש במנות הלוי בפסוק להשמיד להרוג. וכן אמרו רז"ל (שבת פח, א) שקבלו בימי אחשורוש התורה ברצון:

פ״גוזהו נוסח המאמר, ויתיצבו בתחתית ההר כו' (שמות יט, יז). הנה נוכל להגיד ג' טעמים למה קבלו עתה התורה ברצון. א' שחטא שחטאו במה שנהנו מסעודה של אותו רשע היה ברצון בלי שום אונס, כמו שכתוב (אסתר א, ח) והשתיה כדת אין אונס, וכתיב (שם) לעשות כרצון איש ואיש, ודרשו רז"ל (מגילה יב, א) כרצון מרדכי וכרצון המן כו', לכך תקנו נגד זה מה שקבלו התורה מתחילה באונס, קבלו עתה ברצון:

פ״דטעם השני כי ראינו גודל שינוי המערכת כאשר מוזכר בארוכה בספר מאמץ כח פרשת זכור, שחקר חקירה יקרה מה ענין הנס, והעולה שהנס היה שידוד המערכת. ובאמת מי יוכל לשער הנס ושידוד הגדול שהיה, כי אלו היה הקב"ה מצילנו מידם היה די נס גדול, אלא אף היפך לגמרי המערכת שאנו הרגנו הקמים עלינו. וא"כ באשר ראה ראינו שאין אנו אנוסים תחת שום כח בלתי לה' לבדו וברצונו לשדד המערכת בשאר נסים בעבור זה היה מן הראוי לנו גם כן שנעשה זה לכבוד יוצרינו לקבל תורתו ברצון, ולא כמאז באונס:

פ״הואם תשאל הלא גם במצרים ראינו שאנו ברצון ולא באונס תחת המערכת, כי שם נשדד המערכת לגמרי ונשארנו בני חורין, אבל כאן לא היינו בני חורין, כי מטעם זה אין אומרים הלל כדאיתא בגמרא (שם יד, א) עבדי ה' ועבדי אחשורוש ג"כ והיה עלינו מורא מלכיות, אפ"ה לא עזבנו בארץ אויבינו, ובעל כרחו של אחשורוש ושלא בטובתו נתן לנו רשות ונגד עיניו עשינו זה אף שהיה רע בעיניו כמו שאמר (אסתר ט, יב) בשאר מדינות מה עשו, ובתוך כדי דיבור אנסו הקב"ה שהוצרך לומר (שם) מה שאלתך:

פ״והב' כי כאן היה המערכת מורה בפרטות על הרוע, כי הפיל פור מיום ליום כו' מאמר בדק במזלות כו' המובא במנות הלוי עיין שם, משא"כ במצרים שהיתה מערכת שלהם דרך כלל ודוק:

פ״זענין השלישי צריכין אנו להקדים פירוש האונס והרצון המוזכר במאמר הזה, עיין הקושיות שהקשה מנות הלוי, ועיין שם. והפשט המחוור בזה המאמר מה שכתב בו כלי חמדה פרשת יתרו בשם אביו, כי הכפיה והאונס הוא מחמת שנתרצו מכח הטובות שהגיע להם אז, והרצון הוא כאשר אוחזים התורה בצר להם ע"ש, ותעתיקנו לכאן. ועל זה כתיב (שה"ש ב, ה) חולת אהבה אני, שישראל אוהבים הקב"ה ומחזיקים בתורתו אף בעת שהם חולים, כלומר צר להם, ולא כאומות העולם שנאמר (ישעיה ח, כא) וקלל באלהיו, יעויין בספר שושנת עמקים בפסוק חולת אהבה אני שפירש כן. ואז מבואר שפיר המאמר, שאז בימי המן היה נראה לעינים שקבלו התורה ברצון, ולא שהיו אנוסים מחמת הטובות שהגיע אליהם:

פ״חוהנה ע"פ עניינים אלה יתבאר מחלוקת ג' התנאים במשנה, תקפו של אחשורוש, ותקפו של המן, ותקפו של מרדכי, כי המרכז של כולם הוא להזכיר טובת המקום שהגיע משלמות התורה, ולא כסברת המוניים, ויהיה ג' בחינות שמהם הומשך קבלת התורה ברצון שבארתי במאמר הזה. תקפו של אחשורוש, דהיינו והשתיה כדת אין אונס, וידוע כי יוכל לעשות כן מלך עז כמוהו שאנס את אשתו לדבר ואף על פי כן היה בתוקף וגבורה, על דרך (אבות ד, א) איזה גבור הכובש את יצרו, ומזה נמשך קבלת התורה ברצון כמו שכתבתי בטעם הא'. ומאן דאמר תקפו של מרדכי, יורה על השני שכתבתי מענין שידוד המערכת שהוא ע"י מרדכי שהקדימו שקליהם לשקלי המן שמזה היה נמשך קבלת התורה ברצון כמו שכתבתי. ומאן דאמר תקפו של המן, היינו הצרות שגזר עלינו רשע תקיף כזה, ואף על פי כן לא רצינו להיות עמהם לאיש אחד, (כי אין ספק אם היו ח"ו רוצים להכניס בדתם, כולם היו ניצולים) ונתייחדו בתורה שאז היה נראה קבלת התורה ברצון אף שבצר להם כמו שכתבתי בדרך שלישי:

פ״טהרי שדברי המשנה עלתה כהוגן להודיע לנו תכלית גאולה זו ושמחתה שמצווים אנחנו לשמוח שמחה זו מה היא. וזהו סוד הבגדים שהכתוב (אסתר ח, טו) משבח למרדכי שיצא בהם, כי בודאי אין שבח למקום בבגדים נאים, ובכאן הארכתי במוסר הפרשה בשעטנז שומר נפשו ירחק מהם. ואמנם דרך הלצה אף שהתירו רבותינו שעטנז דרבנן, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שידעו ביניהם שאף על פי כן נעשה כן. אלא ענין הבגדים סוד חלוקא דרבנן, ואז הוא שלימות הגוף והנפש שבאדם, וכן יהיה לעתיד לבא שלימות כמו שהיה לאדם הראשון מתחלה בסוד כתנות אור, ועל סוד זה הם בגדי כהונה המוזכרים בפרשה זו (שמות כח, ד) ואלה הבגדים:

צ׳נחזור לענין גאולת עמלק שהיתה בפורים, אף שהיה הנס גדול, אינו דומה למלחמת עמלק שיהיה לימות המשיח נגד גאולה לעתיד, מאחר שאז יהיה השם שלם כי יד על כס יה (שמות יז, טז) אשר מטעם זה לא הוזכר השם במגילה כטעם מנות הלוי דף י"א ע"א, על כן הגאולה דלעתיד קודם במעלה מגאולת פורים. ומטעם זה הקדימו פרשת זכור שאנו מתפללים על מחיית עמלק, דלעתיד מקדימין אנו לגאולת פורים, וראש המחשבה סוף המעשה (ואח"כ נתגלגלתי במוסרים להודיע מהות ו"ה שחסר עתה בגלות, ופירשתי על ג' עמודים. התורה נקראת ו' ה', ה' חומשי תורה ו' סדרי משנה. וגם על דרך דאיתא בסוף מכות (כד, א) תרי"ג מצות עד בא דוד והעמידן על י"א ו' ה', נגד תפילה, ו' מורה על האחדות כאשר כתב הראב"ע בפרשת שמות באות ו' מן השם שהחלקים שוים להכל, כן יהיה התפילה דבוק בלי ספק רק אחדות המתדבק ה' גם כן התפילה, כי צריך להשלים פנימות לבו מחשבתו עם נגליו, דהיינו ה' חושים פנימים עם ה' חושים חיצונים. אשר על זה פירש בנוה שלום מאמרם ז"ל (אוצר המדרשים, לעולם ד) לעולם יתפלל אדם עם הצבור, כי הצבור הם י', דהיינו דביקות ה' חושים פנימים עם החיצונים. עמוד גמילות חסדים כו' ה' ו' על דרך מאמרם (ב"ב ט, א) הנותן צדקה מתברך בשש והמפייסו בי"א, דהיינו מספר ה"ו):

צ״אוזהו סוד שתי כתפיו לזכרון, הם השתי אותיות מהשם שחסרים עתה יהיו לזכרון בעת זכרון מחיית עמלק שימלא השם במהרה בימינו אמן כן יהי רצון. סליק סליק סליק:

צ״בבעזה"י פעם אחת דרשתי בפרשת זכור

צ״גלפני ה' על שתי כתפיו לזכרון (שמות כח, יב). זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז). והימים האלה נזכרים ונעשים (אסתר ט, כח). בפסוק לזכרון קשה, וכי צריך זכרון לפניו יתברך. ועוד הלא כבר רשומים השבטים באבני החושן, הם והאבות אברהם יצחק ויעקב. ולמה צריכין עוד על אבני שהם על האפוד זו:

צ״דבפסוק זכור קשה הקושיא הכללית בכל זכרונות המוזכרים בתורה ככתוב בהיפך הדף (לעיל בד"ה לפני ה' בשם בעל העקידה). עוד קשה, התורה צותה זכור ולא שימת זמן לזכרון זו, וכי מצוה זו בכל עת ובכל שעה:

צ״הנקדים מאמר אחד (ילקוט משלי ט׳:ב׳) ויהיו מתורצים כל הקושיות. טבחה טבחה (משלי ט, ב), זו אסתר המלכה, שבשעה שהגיע צער לישראל התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע ושכרתו ביין ביותר, וכסבור היה המן בעצמו שחלקה לו כבוד, והוא לא ידע שפירשה לו מצודה שמתוך ששכרה אותו יין קנאתה לה אומות העולם. אף ערכה שלחנה, בעוה"ז ובעוה"ב, איזהו שם טוב שקנתה שכל המועדות עתידין ליבטל וימי הפורים לא בטלו לעולם. א"ר אליעזר אף יום כיפור אינו בטל לעולם שנאמר (ויקרא טז, כט) והי[ת]ה לכם לחקת עולם, עד כאן:

צ״וקשה מה ענין המצודה שהיה סבור שחלקה לו כבוד. עוד קשה ענין הביטול היאך יתבטלו הלא התורה נצחיית, עיין במנות הלוי שהאריך במאוד. ואח"כ פירש שמה שאמרו כל המועדות עתידין ליבטל אין רצונם לומר ח"ו ביטול לגמרי, [אלא] רצו לומר על דרך בטל בס' שאמרו רז"ל (חולין צז, ב), או בטל ברובו. ורצו לומר שכמו כן יהיו לעתיד הנסים הגדולים, עד שהנסים הקודמים זכר ליציאת מצרים יהיו בטלים לנגדם, חוץ מפורים, כי לא יהי' עוד שיהיו נמכרים כל ישראל ביחד, ויעשה הקב"ה נס יותר מהנס שעשה בימי המן, כי לא יבא לכלל זה וק"ל. וכן יום כפור לא יוכל להיות יום בשנה שהוא יותר מכפר מיום כפור שהוקבע בכל שנה וק"ל:

צ״זגם אנכי אחוה דעתי ולהשוות השני הפכים פורים שהם ימי משתה, ויום כפור. אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות וגומר (אסתר ו, יג). הכוונה אם הוא מאותן היהודים אשר כבר החילות לנפול לפניהם, דהיינו מבנימין אשר הוחל לנפול לפני שאול, אז נפול תפול. הענין המן לא היה יכול ליפול כי אם דוקא לפני מרדכי שבא מבנימין. ובזה יהיה מתורץ וכי לא היה די לישראל שניצולו מגזירת המן ולמה שידד הקב"ה להיפך שיהיה המן נתלה הוא ובניו:

צ״חעוד קשה בשלמא ומרדכי לא יכרע (שם ג, ב) שפיר עביד שלא להשתחוות לאנדרטא. אמנם שפשט יריכו להמן והראה לו שנמכר בטולמא דלחם (מגילה טו, ב) למה עשה זה, וכי זה קידוש השם להתנגד ולמסור עצמו למיתה בחנם, אשר בזה מתורץ למה לא כתבה התורה קידוש השם שמסר אברהם אבינו את עצמו באור כשדים כמו שכתבה קידוש דדניאל. אלא התורה לא רצתה לכתוב מעשה אברהם אבינו ע"ה שלא ילמדו ממנו הדורות אחריו לעשות כמעשהו שהלך בבחירתו וכיתת כל הצלמים ומי הכריחו לזה, אבל דניאל היה מוכרח לקדש השם. ומה שעשה אברהם אבינו היה הוראת שעה כי הדור היה צריך לכך, אבל לא כתבה התורה כדי שלא ילמדו הדורות הבאים. א"כ הדרה קושיא לדוכתה למה התגרה מרדכי:

צ״טמשורש נחש יצא צפע, מעשו הרשע יצא המן שהוא עצם עשו. יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ, יד) אשר מצאתי כמדומה לי בשם הרקח כי עי"ן מיער היא תלויה, ואז נשאר מי"ר בגימטריא עמלקי. והעי"ן היא תלויה לאחר אותיות מ"י העולה נ', רומז למה שכתב הפיוט תכלית שבעים נתלה על חמשים, כי ע' תלויה על מ"י העולה נ'. ועשו נקרא חזיר מיער כי הוא פושט טלפיו להראות שיש בו סימן טהרה, והוא עשו הוא נחש מרבנותו של סמאל, עיין בציוני בענין נחש ירכו, נחש יריכו שרשמתי במקום אחר (עי' פרשת תולדות תורה אור ד"ה ועתה אבאר הסוד), וענין אשר בנימן לא כרע על כן זכה שאול למלוכה, כל זה שייך לכאן. ושם הוזכר שהוחזר לדוד שהוא אדמוני, וזה (אסתר ב, ה) איש יהודי איש ימיני:

ק׳והנה המן הוא סמאל כו' כנרשם למטה. והנה פעולת הנחש הוא סמאל הוא מבצבץ בהמן ופעלו, ישראל נענשו בחטא עבודה זרה ובחטא אכילה, כמבואר בדרוש דלעיל ענין חותם טיט ודם, ומרדכי תיקן חטא עבודה זרה, ולא יכרע. אסתר גזרה תענית, תקנה חטא אכילה, וגם בסעודה שעשתה החרידה לישראל וגרמה לתשובה תקנה חטא סעודת אחשורוש, וענין אכילה. ועל זה ענין נחש וסמאל אכילה כמו אכילת פרי עץ הדעת, ע"ז היתה שמוציאה דיבה ג"כ שם, שהוציאה הנחש מן העץ הזה אכל וברא את העולם, וזהו כפירה בחידוש העולם, כי החידוש מורה על מציאות הש"י כמו שכתבתי במקום אחר, הרי שמבצבץ הנחש בהמן. וזה כוונת רז"ל (חולין קלט, ב) המן מן התורה מנין, שנאמר (בראשית ג, יא) המן העץ. ונתעורר אז עבודה זרה שעשה עצמו המן להשתחוות לו לעורר אנדרטא דנבוכדנצר:

100

ק״אאמרו רז"ל (מגילה יג, ב) לית דידע לישנא בישא כהמן. אמרו רז"ל (ויק"ר כו, ב) חלק לבם עתה יאשמו (הושע י, ב) דורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה והיו מנצחים, חיבור עצבי אפרים הנח לו. על כן הלשון ישנו עם אחד מפוזר ומפורד המפוזרים בד' רוחות שהם הם מפוזרים מחמת מחלוקת שביניהם. מה עשתה אסתר, אמרה לך כנוס את כל היהודים, תעשה כנסת ישראל, רצה לומר שלום ביניהם וזהו תיקון עבודה זרה כדלעיל. וזה רמז אסתר מהתורה מנין, רצה לומר ידענו שהוא תיקון עון אכילה והיאך רמזה שעשתה תיקון גם לעבודה זרה. ואנכי הסתר אסתיר, וזהו כתוב אצל עון עבודה זרה, וכשישראל חזרו בתשובה עשו תיקון לזה במה שהיו נחשבים כצאן לטבחה:

101

ק״בבמדרש מגילה (ט, ד) כ"ב אלף תינוקות כו', עד שעלתה שועתם למרום כו'. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ועמד מכסא דין וישב על כסא רחמים ואמר מה קול הגדול הזה אשר אנכי שומע כגדיים וטלאים. עמד משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע לא גדיים וטלאים כו'. באותה שעה כו'. וקשה וכי ח"ו לא ידע הקב"ה עד שהגיד לו משה. ועוד דלפי זה מה זה עמד מכסא דין:

102

ק״גהענין על דרך פסוק (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. שהכוונה לא איכפת לנו במסירת נפשותינו לקדושת הש"י, כי אנחנו מוכנים לזה ונהי בעינינו כצאן לטבחה ומוכנים בכל יום להריגה כמו תכלית בהמה לשחיטה:

103

ק״דונקדים הקדמה קטנה. הקב"ה מתאוה לתפלת צדיקים (בר"ר מה, ד), ואף ששומע תפלה מכל מקום אין עונה כל מבוקשו רק קצת מזה, וכשמתפלל ביותר נענה ביותר, כענין חוני המעגל עג עוגה כו' (תענית יט, א), כך היה הענין כאן, מתחילה היה נענים הצלת ישראל, אבל מיתתם של אלו כ"ב אלף ימסרו למיתה ומיתתם יהיה כפרה, וזהו שהמשילם הקב"ה לגדיים וטלאים כענין נחשבנו כצאן טבחה. וכששמע הקב"ה קולם היו נענים לתשועת ישראל, וזהו מכסא דין לרחמים:

104

ק״העוד בבחינה אחרת דרך רמז, כי הזדונות נעשים זכיות החטא קודם היה מה קול הצאן בימי אגג אשר חמל שאול, ומשורש נחש יצא צפע זה המן הרע, ועתה נתהפך לזכיות מה קול הצאן אשר אנכי שומע, אמנם הם היו לקרבן. ומשה רבינו ע"ה הוסיף להתפלל לא גדיים וטלאים, רצה לומר גם הם חיו יחיו:

105

ק״וונחזור לענין, המן סוד נחש סמאל. והנה העצה היעוצה בסמאל, מחנפין לו ביום הכיפורים ועושין לו סעודה ואינו יודע כי בנפשו הוא, ואח"כ ונשא עוונותם עונות תם, והוא כפרה תחתיהם. כן עתה באסתר עשתה לו סעודה ושכרה אותו בכוס התרעלה, והוצרך להיות המן נתלה בסוד התמורה, ונשא עוונותם ונתלה במקום מרדכי, עיין בתולעת יעקב בסוד יום כפור. ואז מובן המדרש בסעודה שעשתה אסתר:

106

ק״זומובן ענין כל המועדים בטלים ופורים לא בטלי, רצה לומר ענין ניסים באופן אחר, ולא במדריגה באופנים אחרים ולא בדוגמת ניסים הקדמונים, משא"כ יום כפור שהוא הכנעת סמאל, ופורים הכנעת המן, שהכל הוא סוד הסרת זוהמת הנחש לא שייך ביטול, אדרבא יתרבה ויוסיף הסרת זוהמת הנחש ולא שייך ביטול, כי אם מין בשאינו מינו שייך נתרבה והולך. וכשם שסמאל מלאך רע עונה אמן ונכנס בזה בקדושה, כי המ"ן חלבנ"ה בסוד הקטורת ומבני בניו של המן למדו תורה ברבים (גיטין נז, ב):

107

ק״חומרדכי הוא הקטורת כמו שאמרו רז"ל מרדכי מן התורה מנין מר דרור מתרגמינן מרי דכיא, והוא לאחר פרשת שקלים שאמרו רז"ל אלמלא קדמו שקלי ישראל להמן כו'. ועל ענין כניסת המן לקדושה, שפיר רמזו רז"ל עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן. כי יש חקירה בחלבנה שבתוך הקטורת אם נעשה שוה, או נתקדש, כענין האבעיא בכתובות (ה, ב) דם מפקד פקיד או חבורי מחבר, ודו"ק:

108

ק״טנחזור לענין יומי פורים לא יהיו בטלים רק יהיו נוספים. וזהו הענין אין השם וכסא שלם, השם עתה חצי ואח"כ תרבה כביכול, כענין שאנו אומרים יהא שמיה רבא. ועתה (פסחים נ, א) לא כשאני נכתב אני נקרא, ולעתיד כו'. מצות זכור כתיב (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי, קודם מעשה בסוד הכינוי אדנ"י. וכשיבא לגמור מעשה מיחוי עמלק, אז זה שמי. ופורים שהוא מחיית המן דוגמא דלמעשה דלעתיד כמו שכתבתי, על כן הזכירה קודם למעשה. ומאחר שפורים אינו אלא דוגמא ומעין ולא לגמרי, לא הזכיר השם אלא ברמז בראשי תיבות *יבא *המלך *והמן *היום, וגם בסופי תיבות וכל *זה *איננו *שוה *לי בסוד אני ראשון ואני אחרון:

109

ק״ימגילה נקראת י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו לא פחות ולא יותר (מגילה פ"א מ"א). כי זה החשבון עולה כמנין אדנ"י. ואמר לא פחות ולא יותר, רק המנין המועט דהיינו י"א כמנין אותיות ו"ה מן השם, והמנין מרובה ט"ו כמנין י"ה, אשר הפריד ביניהם עמלק כי יד על כס יה. והאמצעים עולה ל"ט הוא ארור המן. עיין בציוני בענין קללות אדם וחוה ונחש עולה ל"ט, ושם מרומז המן המן העץ, והוא ארור ליטא וברוך מרדכי, עכ"ל:

110

קי״אוזה הענין וחשב האפוד. אפוד מכפר על עבודה זרה, נמשך מסמאל אל זר כדפירשתי. ושם י"ב שבטים ושמות אברהם יצחק ויעקב בחושן, בסוד זה שמי. וכתיב באבות (שמות ו, ג) שמי ה' לא נודעתי, מכלל דראוי להודיע. ובחושן השם המפורש וכתפות האפוד לא נרשם רק בסוד זה זכרי, וזהו לזכרון לפני תמיד. ורמז שתי כתפות, כי אורך יד דמות ו', ותחילת יד חמש אצבעות היא ה', הם אותיות ו"ה מהשם. ועתה אינו שלם, רצה לומר לא נתגלה רק ברמז הזה, ובבחינה שלא נתגלה רמז יד שמאל. ולעתיד רמז יד ימין, נשבע ה' בימינו, ימין ה' רוממה:

111

קי״בחש"ן תיקון נח"ש. שתי אבני שהם, לשון ספר יצירה ב' אבנים בונות ב', ג' אבנים בונות ששה, שהם ו' צירופים, כי כוונת ו', שתי אבני שהם הם אותיות משה השם, למשה נתגלה סוד הש"ם, ששה משמות כו', יתגלה במהרה בימינו אמן סלה:

112