שני לוחות הברית, תורה שבכתב, וזאת הברכה, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, V'Zot HaBerachah, Torah Ohr

א׳התורה מסיימת בתיבת ישראל ומתחלת בבראשית, נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו, וכן בשמחת תורה מחברן כשמסיים התורה מתחילין בבראשית^הגה"הובמקום אחר כתבתי כי לכל האותות והמופתים אשר עשה משה וגו' מקושר עם בראשית ברא, שהיכולת מורה על חידוש העולם, והחידוש מורה על היכולת. וזהו ענין (ראש השנה כז, א) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, כי בזכור כתיב (שמות כ, יא) ששת ימים עשה ה' וגו' שהוא חידוש עולם, ובשמור כתיב (דברים ה, טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו':. ורומז למה שאמרו רז"ל (ב"ר א, א-ג, ויק"ר לו, ד) בראשית ברא, בראשית, בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית, דהבריאה היתה בשביל ישראל, וכדי שיתעסקו בתורה, וראשית המחשבה סוף המעשה, על כן בראשית בתחלה וישראל בסוף שהם תכלית הבריאה. והותחלה התורה בבי"ת, ואמרו בבראשית רבה (א, י) כי הבי"ת היא ברכה, וענין ברכה הוא תמיד תוספת התפשטות בשפע רב, ומתגבר והולך ומתרבה באופן שיהיה תמיד נצחיי. כן התורה היא נצחיית, ועל כן התורה היא עצם הברכה כמו שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך וגו', ואיתא בספר הבהיר והביאו הציוני וזה לשונו, מנלן דהתורה אקרי ברכה, שנאמר (דברים לג, כג) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה, ואין ים אלא תורה, שנאמר (איוב יא, ט) ורחבה מני ים, עד כאן לשונו. וכן תתחדש בריאת שמים וארץ להיותם רוחנים וקיימים עם אומה הישראלית, כמו שנאמר (ישעיה סו, כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה', כן יעמוד זרעכם ושמכם:

ב׳וכמו שעיקר הברכה היא ברכה משולשת, כן התורה משולשת, כדאיתא בפרק רבי עקיבא (שבת פח, ב), דדרש ההוא גלילאי, בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי, ע"י תליתאי, לעם תליתאי, בירחא תליתאי, ביומא תליתאי. וזה מרומז בזה הפסוק וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. זאת הברכה היא ברכה משולשת, דהיינו אורייתא תליתאה תורה נביאים וכתובים, ע"י תליתאי הוא משה, זהו שנאמר אשר ברך משה את בני ישראל, הם עם כהנים לוים וישראלים, והם כולם בכלל ברכה ברכת כהנים, וכן מן הלוים ואלה יעמדו לברך, וישראל הם המתברכים, והמברכים מתברכים:

ג׳ויאמר ה' מסיני בא, בירחא תליתאי בחודש השלישי באו מדבר סיני (שמות יט, א). וה' מסיני בא ביום הג', וכן ב"א עולה ג', על כן התחיל בבי"ת שהיא ברכה, ואיתא באותיות דר' עקיבא, אומרים לבי"ת מי בוראך, והוא מראה בעוקצה על אלף. והנה נתינת התורה שהיא עצם הברכה מתחיל באלף אנכי ה' אלהיך (שם כ, ב), דע שהאלף היא שורש הברכה, והיא אור הגנוז כי ראשית הבריאה היתה (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור וגו', וזה האור נגנז עד לעתיד לבא. והנה אמרו בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, והבי"ת שהיא ברכה רומז על ב' תורות דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם שני המאורות מאור הגדול ומאור הקטן, שהם דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול, מעשה מרכבה (סוכה כח, א) סוד תורה שבכתב שהיא כולה שמותיו ית'. ודבר קטן, הויות דאביי ורבא ותורה שבכתב היא אלף אור הגדול אור הגנוז, הם עמקי הסודות הקרויין נשמה לנשמות כדאיתא בזוהר בהעלותך, הם גנוזות עד לעתיד, כי אז יתלבש ג"כ האדם בכתנות אור באלף ויהנו מאור הגדול הזה. ועתה בכתנות עור בעי"ן די להם ג"כ בעי"ן פנים לתורה, ולעתיד ומלאה הארץ דעה, ועין יתהפך לסוד עולה עין, כי אז יתגלו סודות צפונות אשר עין לא ראתה אלהים זולתך. והבי"ת שהיא תורה השניה תורה שבעל פה, אומרים לה מי בוראך, והיא מראה בעוקצה על אלף, כי תורה שבעל פה מראה הכל על תורה שבכתב, כי מאיש לוקחה זאת, כלומר תורה שבעל פה נקראת זאת כמו שיתבאר, היא נלקחה מתורה שבכתב הנקרא איש כידוע, איש ואשה זה וזאת הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכל מה שבתורה שבעל פה נלמד מתורה שבכתב, וכמורגל בתלמוד מנלן, מנא הני מילי, וכיוצא בזה. ובבריאת האור ונגנז נרמזה תורה שבכתב כדאיתא במדרש (בר"ר ג, ה) יהי אור, [אמר ר'] סימון, ה' פעמים נזכר כאן אור, נגד ה' חומשי תורה:

ד׳וכבר כתבתי כי ענין ברכה הוא התפשטות בשפע רב תמיד נצחי. וזהו בעצם באור הגנוז, כי אף שהוא גנוז לעת עתה, ממנו שם ציוה ה' את הברכה באמיתית, כי הוא סוד התפשטות האצילות שאין לו סוף ותכלית, כמו שאמר (במדבר יא, יז) ואצלתי מן הרוח, ומתרגמינן וארבי מן רוחא, ועתה אין לנו בנגלה אלא התפשטות תורה שבעל פה, אבל הסודות הצפונות שהם נשמה לנשמה עדיין גנוזות. ואף כי יש מארי דסתרי תורה מתפשטות השגתם בסודות הנקראות נשמות, אבל הנשמה לנשמות גנוז לצדיקים לעתיד לבא, והם כענין שני שמות שם ידו"ד לעלם כתיב, כי הוא נעלם אבל נקרא בשם אדנ"י. וכבר ידוע כי שם ידו"ד סוד תורה שבכתב, כמו שנאמר (תהלים יט, ח) תורת ידו"ד תמימה, והוא סוד תפארת. ושם אדנ"י היא מלכות תורה שבעל פה, והיא ברכה כי היא מתפשטת כמו י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ומזה נמשך הרבה פלפולים, והברכה מרובה כי נלמד ענין מענין. ובמסכת גיטין בפרשת הנזקין (ס, ב) אמרו, מתחילה לא ניתן פלפולא אלא למשה כו', אח"כ ניתן גם לישראל:

ה׳והנה מצינו התורה נקראת על שם ה', כמו שאמר (תהלים יט, ח) תורת ידו"ד, ונקראת (יהושע ח, לא) תורת משה, והארכתי בענין הזה בהקדמת תולדות אדם (בית חכמה תניינא ד"ה ובמדרש רבה), גם במסכת שבועות שלי (פרק תורה אור ד"ה מתחלה אקדים), כי הש"י מסר למשה רבינו ע"ה כללים כמו שנאמר (שמות לא, יח) ויתן אל משה ככלתו, ואמרו במדרש (שמ"ר מא, ו) כללים מסר לו, ובזה הבין משה תורה שבעל פה. ואמר לו הקב"ה, אמת הוא כפי אשר הבנת. ועל כן תורה שבעל פה נקראת על שם משה, והיא כלת משה. ופירש מהאשה הגשמיית, והתורה שבעל פה שהיא מצד המלכות היא אשתו, כמו שאמר הזוהר (ח"א רלו, ב), איש אלהים, בעלה דמטרוניתא, כי הוא מצד התפארת בסוד הדעת המתאצל מחכמה ובינה, אשר על זה בא הרמז והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה (איוב כח, יב), וכתב הציוני מאין הוא הנעלם ממשה מ"ם שי"ן ה"א, ומאי"ן בגימטריא זגנזגא"ל שהוא רבו של משה. ובגימטריא ק"א, השונה פרקו ק"א פעמים (חגיגה ט, ב). על כן משה בעלה דמטרוניתא, ונקרא איש אלהים. והן אמת שעשרה נקראו איש האלהים, משה, אלקנה, שמואל, דוד, שמעיה, עדו, אליהו, אלישע, מיכה, אמוץ, מכל מקום יש חילוק בין משה לביניהם. כי איש אלהים הנאמר במשה, פירושו איש של אלהים שהוא המלכות, כמו (רות א, ג) איש נעמי. ואיש אלהים האמור בנביאים, פירושו איש משל אלהים, כלומר דביקים בו. ועוד תמצא אצל משה לעולם יקדים שם העצם שלו כמו הכא משה איש האלהים, וכתיב (דה"א כג, יד) משה איש האלהים בניו יקראו על שבט לוי, הזכיר שמו ואח"כ איש אלהים. משא"כ בשאר נביאים. ועל ענין זה שנקרא בעלה דמטרוניתא ואמרו רז"ל אין בעל מת אלא לאשתו (סנהדרין כב, א), בא הרמז במיתתו (דברים לד, ח) ויתמו ימי בכי אבל משה, בכ"י אב"ל בגימטריא אדנ"י שהוא המידה הזאת כלת משה:

ו׳ועל זה בא הרמז וזאת הברכה אשר ברך משה, כבר כתבתי ענין ברכה ותורה שבעל פה היא השניה, והיא ב' דבראשית, ומורה על א' דאנכי שהוא תורה שבכתב. גם נודע כי מדת מלכות נקרא ברכה, והיא בריכה המקבלת כל ההשפעות בסוד מאה אדני, אדנים של המשכן, והם בסוד מאה ברכות כמבואר בשערי אורה, ואמרו במדרש תהילים (עי' ב"ר ק) במקום שפסק יעקב בברכותיו, התחיל משה. ובמקום שפסק משה, התחיל דוד. יעקב פסק בזאת, (בראשית מט, כח) וזאת אשר דבר להם אביהם. משה התחיל בזאת (דברים לג, א). משה פסק (שם כט) אשריך ישראל, דוד התחיל באשרי (תהלים א, א):

ז׳הענין, המדה הזאת זאת הארץ אשר תנחלו, כי היא ארץ עליונה ובה י"ב גבולים, ונגדם י"ב שבטים שחלקו ארץ שלמטה, כי היא מתלבשת שש בשש. תפארת הוא משש קצוות, ונגדם בה חדרים המקבלים אלו השש תורה שבכתב היא ו' מהשם כנודע, ותורה שבעל פה הוא ו' סדרים, הרי ו"ו במלואה שש בשש, והם י"ב גבולים ומשם חלק יעקב הברכות לי"ב שבטים הנוחלים ארץ ישראל. וממקום שפסק יעקב התחיל משה, כי משה העמיק יותר לכנוס לפעמים ולשאוב הברכות, כי ברכותיו של משה היו מעין ברכות יעקב, אבל יותר במעלה ובפנימיות, דהיינו של ברכות יעקב הוא התחלת ברכות משה. ואלו ואלו היו מברכין י"ב שבטים בנחלת ארץ ישראל, אמנם על כולם הוא דוד המלך שהוא בעצם מדת מלכות, וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין קי, א) החולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה, והוא מולך על כל שבטי ישראל, על כן הוא יותר ויותר מעמק ברכה מעמיק בפנימיות, ובמה שפסק משה התחיל דוד בעצמו:

ח׳נחזור לענין. הנה תורת ה' ותורת משה והיא תורת האדם, וכן בכל דור ודור מחדשים חכמים בפלפולם להוציא דבר מדבר וזוהי התורה שלומד הקב"ה מפומייהו דרבנן, ואומר פלוני בני אומר כך, ופלוני בני אומר כך. וסודות הגנוזות הוא תורת ה' אשר גילה סודו ליראיו, ועתיד לגלות אור הגנוז שהוא אלף כמו שאמר לעיל, ותורה שבעל פה ב'. וזהו שרמז כאן מסיני ב"א, לאחר שהזכיר וזאת הברכה אשר בירך משה שהיא תורה שבעל פה, ואמר ה' מסיני היא סודות תורה שבכתב שהיא תורת ידו"ד. אמר ב"א הוא אלף בית וכמו שכתבתי:

ט׳אח"כ ירמוז ממעלות שני מאורות התורה, ומענין אור הגנוז ושיתגלה לעתיד. אמר (דברים לג, ב) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, בכאן רמז התפשטות קצת מהאור שזכו בשעת מתן תורה. ומרומז בזה הפסוק וזרח משעיר למו, שהזריח הש"י על ישראל מאור המלאכים, וכפי שכתוב בזוהר בפרשת בלק (קצב, א) וזה לשונו, תא חזי, כתיב (שופטים ה, ד) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה וגו', בשעתא דבעא קודשא בריך הוא למיהב אורייתא לישראל, אזיל וזמין להו לבני עשו ולא קבלוה, כמ"ד אמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, ולא בעו לקבלא. אזל לבני ישמעאל, ולא בעו לקבלא, דכתיב הופיע מהר פארן. כיון דלא בעו, אהדר לון לישראל^הגה"העל דרך הפשט מאי בעי הקדוש ברוך הוא בשעיר ובפארן יש שני טעמים. א' בשבילם, ואחד בשבילינו. בשבילם, שיהיה לאומות אחיזה בקדושה אם ירצו להתגייר, כי עשו וישמעאל כוללים כל השבעים אומות. בשבילינו הוא, באם נהיה גולים ביניהם שלא נעזוב את התורה, על כן היה רושם התורה בהם, וזהו ענין יצב גבולות עמים למספר בני ישראל:. הכי תנינן, השתא אית לשאלא, והא תנינן דלית חטאה כד בר נש מדקדק דיוקין דאורייתא וישאל שאלתוי לאנהרא מלוי, האי קרא לא אתישבא ואית לשאלא. קודשא בריך הוא כד אתא לשעיר, למאן נביאה דלהון אתגלי, וכד אזל לפארן למאן נביאה דלהון אתגלי. אי תימא דאתגלי לכלהו, לא אשכחן דא לעלמין בר ישראל בלחודייהו ועל ידי דמשה. והא אתמר דהכי מבעי קרא למימר, ה' מסיני בא וזרח לשעיר למו, הופיע להר פארן, מהו משעיר למו ומהו מהר פארן, כלא אית למנדע ולאסתכלא, והא שאילנא ולא שמענא ולא ידענא:

י׳כד אתא ר' שמעון, אתא ושאיל מלה כמלקדמין. א"ל הא שאלתא דא אתאמרא, ה' מסיני בא, כמה דאת אמר (שמות יט, ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ומסיני בא ואתגלי עלייהו. וזרח משעיר למו, ממה דאמרו בני שעיר דלא בעאן לקבלא, מהאי אנהר לון לישראל ואוסיף עלייהו נהורא וחביבו סגיא, אוף הכי הופיע ואנהר לישראל מהר פארן ממה דאמרו בני פארן דלא בעו לקבלא, מהאי אוסיפו ישראל חביבו ונהירו יתיר כדקא יאות. וממה דשאלת על ידי דמאן אתגלי עלייהו, תא חזי רזא עלאה איהו ואתגלי מלה על ידן, אורייתא נפקת מרזא עלאה קדישא דמלכא סתימא, כד מטא לגבי דרועא שמאלא חמא קב"ה בההוא דרועא דמא בישא דהוו מתרבי תמן, אמר אצטריך לי לבררא וללבנא דרועא דא. ואי לא, ימאיך ההוא דמא בישא דיפנים כלא, אבל אצטריך לבררא מהכא כל פגימו. מה עבד, קרא לסמאל ואתא קמיה, ואמר ליה, תיבעי אורייתא די לי. אמר, מה כתיב בה. אמר ליה, לא תרצח. דליג קב"ה לאתר דאצטרך, אמר, ח"ו אורייתא דא דילך היא ודילך יהא לא בעינא אורייתא דא. אתיב ואתחנן קמיה, אמר מאריה אי את יהבת לי כל שלטנו דילי אתעבר, דהא שלטנו דילי על קטולא איהו וקרבין לא יהון, ושלטנו דילי על ככבא דמאדים א"ה כלא אתבטל מעלמא, מארי דעלמא טול אורייתך ולא יהא חולקא ואחסנא לי בה. אבל אי ניחא קמך, הא עמא בנוי דיעקב לון אתחזי. ואיהו חשיב, דהא דלטורא אמר עלייהו, ודא הוא וזרח משעיר למו, משעיר ממש נפק נהורא לון לישראל. אמר סמא"ל, ודאי אי בנוי דיעקב יקבלון דא, יתעברון מעלמא ולא ישלטון לעלמין. אתיב ליה זמנין ואמר, לא יכילנא דאנת בוכרא ולך אתחזי. אמר ליה, הא לית בכירותא דילי, והא אזדבון ליה ואנא אודיתי. אמר ליה, הואיל ולא בעית למהוי לך בה חולקא, אתעבר מינה בכלא אמר יאות. אמר ליה, הואיל וכך, הב לי עיטא איך אעביד דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר. אמר ליה, מאריה דעלמא, אצטריך לשחדא לון, טול נהורא מנהירו דחילי שמי' והב עלייהו ובדא יקבלון לה, והא דילי יהא בקדמיתא. אפשיט מניה נהירו דחפיא עליה, ויהב ליה למיהב לון לישראל. הה"ד וזרח משעיר למו, משעיר ממש, דא סמא"ל דכתיב (ויקרא טז, כב) ונשא השעיר עליו. למו, לישראל:

י״אכיון דביער דא ואעבר דמא בישא מדרועא שמאלא, אהדר לדרועא ימינא חמא ביה אוף הכי, אמר הכי נמי אצטריך לנקיא מדמא בישא דרועא דא. קרא לרה"ב, אמר ליה, תבעי את אוריתא דילי. אמר ליה, מה כתיב ביה. דליג ליה ואמר, לא תנאף. אמר, ווי אי ירותא דא יחסין ליה קב"ה, ירותא בישא דאתעבר כל שלטני, דהא ברכתא דמיא נטילנא ברכתא דנוני ימא דכתיב (בראשית א, כב) פרו ורבו, וכתיב (שם טז, יב) והוא יהיה פרא אדם. שארי לאתחננא קמי מריה, אמר ליה, מארי דעלמא, תרין בנין נפקנא מאברהם, הא בנוי דיצחק הב לון ולון אתחזי. אמר ליה, לא יכילנא דאנת בוכרא ולך אתחזי. שארי לאתחננא ואמר, מאריה דעלמא, בכירותא דילי יהא דיליה, והאי נהורא דאנא יריתנא על דא טול והב לון. וכך עבד, דכתיב הופיע מהר פארן. מאי שנא בסמא"ל כתיב וזרח, וברה"ב כתיב הופיע. אלא נטל בההוא נהירו דאפשיט בהו סמא"ל חרב וקטולא לקטלא בדינא ולקטלא כדקא יאות, הדא הוא דכתיב (דברים לג, כט) ואשר חרב גאותיך, אע"ג דלא הוה דילך, ונטל בההוא ברכתא דאפשט מניה רה"ב זעיר, כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון למעבד פריה ורביה, ובגין כך הופיע מהר פארן ולא כתיב וזרח. כיון דנטל מתנן אלין לישראל מאינון רברבין שולטנין, אתא וקרא להו רבבות קדש דממנן על שאר עמין ואתיבו ליה אוף הכי, ומכלהו קביל ונטל מתנן למיהב לון לישראל:

י״ב[משל] לאסיא דהוה ליה חד מנא מליא מסמא דחיי, ונטר ליה לבריה. בעא למיהב ליה לבריה ההוא פלייטון מסמא דחיי, אסיא הוה חכים, אמר, עבדין בישין אית בביתי, אי ינדעון דאנא יהיב לברי נבזבזא דא, ביש בעינייהו, ויבעין לקטלא ליה. מה עבד, נטל זעיר מסמא דמותא ושוי אפתחא דמנא, קרא לעבדוי אמר לון, אתון מהימנן קדמי, תבעין לההוא סמא. אמרו, נחמי מאי היא. נטלו למטעם, עד לא ארחו בעי למימת, אמרו בלבייהו, אי האי סמא יהיב לבריה, בהאי ימות ואנן נירת לרבוננא. אמר קמיה מרנא, סמא דא לא אתחזי אלא לברך, והא אגרא דפלוחננא קמך שבקנא קמך והב ליה לשוחדא דיקח סמא דא:

י״גכך קודשא בריך הוא הוא אסיא חכים, ידע דאי יהיב אורייתא לישראל עד לא אודע לון, בכל יומא הוו רדפין לון לישראל עלה, וקטלין לון. עביד דא, ואינון יהבו ליה מתנן ונבזבזן בגין דיקבלון להו. וכלהו קביל לון משה למיהב להו לישראל, הדא הוא דכתיב (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי וגו' ובגין כך [ירתו] אורייתא בלא ערעורא ובלא קטרוגא כלל. בריך הוא בריך שמיה לעלם ולעלמיא, עד כאן לשונו. (העתקתי כל דבריו, יען כי הם יקר הערך. ובזה מובן מה שאמרו בגמרא במסכת שבת פרק רבי עקיבא (פט, א), שמלאכים נתנו מתנות למשה כו'):

י״דאח"כ אמר ואתה מרבבות קודש, הוא סוד אור הגנוז שיבאו ישראל באלו הסודות שהם משוללות מרבבי קודש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר כ, כ) עתידים מלאכי השרת לשאול את ישראל מה פעל אל, כי יהיה מחיצתן לפנים ממחיצת מלאכי השרת. ואלו לא חטאו ישראל בעגל ואף בשעת קבלת התורה היו שומטין אחד מטטרמולין שלו, כמו שהזכירו רז"ל (שמו"ר ג, ב), אלו לא היה כן, היו זוכים מיד להתלבש בכתנות אור באל"ף, והיו זוכין לאור הגנוז, אבל נשאר גנוז עד לעתיד. ואז מימינו אש דת למו, למו ולא למלאכים, ומימינו, כי בימינו נעימות נצח:

ט״ואמר אח"כ אף חובב עמים והלשון צריך ביאור. ורש"י כתב, אף חובב עמים, גם חבה יתירה חבב את השבטים כל אחד ואחד קרוי עם כו'. והנה העולם סוברים שכוונת רש"י שזוהי החיבה שקרא לכל שבט עם בפני עצמו, אבל לפי האמת אין דעת רש"י כן, אלא כוונת רש"י לפרש אף חובב חיבה יתירה, כי אף מורה על הריבוי, וכהא דתנינן חביבין ישראל כו' (אבות ג, יד) ואח"כ תנן חבה יתירה נודעת להם. השמיענו שלא חיבה כפשוטו חיבב הקב"ה את ישראל, רק חיבה יתירה. וזהו שכתב רש"י אף חובב, גם חיבה יתירה, אבל לא נתפרש בפסוק מה היא החבה יתירה. ומה שכתב רש"י כל אחד ואחד קרוי עם, זה אינו רק ביאור על מה שאמר עמים על ישראל לשון רבים, והלא אינם אלא עם אחד, על זה אמר כל שבט קרוי עם. ונמצא לפי זה, מה שאמר אף חובב עמים, פירושו חיבה יתירה חיבב הקב"ה את ישראל הנקראים עמים, ולא פירש מה היא החבה יתירה. אבל אני אומר שמרומז בזה הפסוק מה היא החיבה יתירה, ונפרש אף חובב עמים בענין אחר והרבה פנים לתורה, וכאלו היה נכתב אף חובב עמים שני פעמים, והחבה יתירה היא אור הגנוז שיתגלה לצדיקי ישראל לעתיד לבא, ויהיה להם לבדם כי הם הדבקים בה' אלהיהם:

ט״זואקדים הא דתנן בספר יצירה, עשר ספירות מספר עשר אצבעות הידים, וכן יש עשר אצבעות הרגלים ואלו הם כמו צל נגד י' דידים כמבואר בפרדס בריש ספרו. והנה האדם נעשה בצלם אלהים, וישראל הם קרוין אדם, על כן נרשם בו י' אצבעות י' נגד י' ספירות. והם בהתחלת האדם, כי כשזוקף ידיו למעלה אז י' אצבעות הם למעלה מהראש בהרים ידיו. ובהניח ידיו, הם מתפשטים עד אחר השלמת הגוף באופן שהגוף נתקדש להיות קדושת הגוף. אחר כך עומד על י' אצבעות רגלים שהם רומזים לצל עליון:

י״זוהאומות הטמאים הם בדמות אדם הבליעל, כי זה לעומת זה עשה האלהים, ואף בהזדכך האומות דהיינו חסידי אומות העולם או גרים, אינם זוכים רק לחסות תחת כנפי השכינה ולא לידבק למעלה, כי ישראל למעלה במקום י' דידים, והגרים למטה במקום י' דרגלים, וזהו שנאמר אף כשאתה חובב העמים, דהיינו החסידים והגרים, עדיין יש חילוק כי כל קדושיו בידיך והם תכו לרגליך:

י״חגם נוכל לפרש, כי אלו שני המאורות דהיינו אור תורה שבכתב שהוא אור הגנוז ואור תורה שבעל פה שהוא תורה שבעל פה התלמוד ונרמזו במה שנאמר (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו, מורה על התלמוד שהוא פילפול ורתיחות, והוא מתפשט מתורה שבכתב וזהו מימינו אש דת למו. ורמז לדבר ד"ת למ"ו הם אותיות תלמו"ד, ויש כמה מחלוקות בתלמוד והוא מחלוקות לשם שמים. ואש המחלוקות זה אש קודש, ועל זה אמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, כבר כתבתי ענין ברכה למעלה. ועוד רומז לתוקף המחלוקות שהוא לשם שמים, ואמרו רז"ל (קדושין ל, ב) על (במדבר כא, יד) את והב בסופה, כי בסוף נעשים אוהבים. וכן דרשו (שם) על פסוק (תהלים קכז, ה) כי ידברו את אויבים בשער. וזהו שרמז אחר כך אף חובב, כלומר הגם שהיה בין החכמים מחלוקת וזהו אף שהוא רוגז, מכל מקום לא זזים עד שנעשו אוהבים, וזהו חובב והם חביבין לפני המקום. גם רומז אש דת למו להא דאיתא בפ"ק דתענית (ד, א), אמר רבא, האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחו ליה, שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש. וזהו שרמז אש שהוא הרוגז בא מדת למו, כי אורייתא הוא דארתח ביה. ויש לפרש מה שאמרו אורייתא דמרתח, כלומר קיום התורה שמקילין בה בני אדם זהו מרגז אותם בקנאם את קנאת ה'. וכבר כתבתי ד"ת למ"ו אותיות תלמו"ד, כי עיקר של עבריינים העוברים על התורה עוברים על מה שהוזכר בתלמוד, כי מה שהוזכר בפירוש בתורה שבכתב אין עוברים במהרה, על כן אורייתא דמרתח בהו הוא התלמוד:

י״טהכלל העולה, כי הם שני ברכות משני מאורות. ברכת התורה של אור הגנוז סודות הפנימיות מתורה שבכתב שהיא כולה שמותיו. וברכת התורה של אור תורה שבעל פה המתברכת ומתפשטת מתורה שבכתב. ובזה יתבארו מאמרי רז"ל בענין ברכת התורה, בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פה, א), אמר רב יודא אמר רב, מאי דכתיב (ירמיה ט, יא) מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר פי ה' דבר ויגידה על מה אבדה הארץ. דבר זה אמרו חכמים ולא פרשוהו, אמרו נביאים ולא פרשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר (שם יב) ויאמר על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אמר רב יודא אמר רב, שלא ברכו בתורה תחילה, עד כאן. פירש רש"י, קרא יתירה דאשר נתתי לפניהם קא דריש. ברכת התורה, אשר נתן לנו תורת אמת שהיא לפניהם של דברי תורה. וכיון דלא מברכין גלי אדעתייהו שאינה מתנה חשובה להם, עד כאן:

כ׳יש להקשות, מה זה שאמר אמרו חכמים ונביאים ולא פירשו, א"כ מה אמרו, כי שתיקתם יפה מדיבורם, מאחר שאמרו דברים שלא נכנסו לאוזן. עוד קשה, מה זה שחזר בסיפא והזכיר שם בעל המאמר אמר רב יודא אמר רב שלא ברכו כו', למה לו להזכיר שמו מאחר שהזכירו בריש המאמר שאומר א"ר יהודה אמר רב מאי דכתיב כו'. ובראשית המחשבה סוף המעשה, רצוני לומר כשאמר מאי דכתיב כו' היתה כוונתו לגלות מפני שאין מברכין, וא"כ הזכרת שמו בסוף הוא מיותר:

כ״אעוד מאמר זה במסכת נדרים (פא, א), מסיק שם בגמרא אהא דמקשה מפני מה אין תלמידי חכמים מצוין להיות בניהם תלמידי חכמים, ומסיק רבינא ואמר מפני שאין מברכין בתורה תחילה, דאמר רב יודא אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת וגומר, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשה הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגומר. היינו לא שמעו בקולי, היינו ולא הלכו בה. אמר רב יודא אמר רב, שלא ברכו בתורה תחילה, עד כאן. הביטו נא וראו ההפרשים שנפלו בזה המאמר במה שהוזכר בפרק השוכר את הפועלים, ובמה שהוזכר בנדרים. בהפועלים אמר, שדבר זה אמרו החכמים והנביאים רק שלא פירשו, ובנדרים לא הוזכר שאמרו. ובהפועלים לא הוזכרו מלאכי השרת, ובנדרים הוזכרו. ובפרק הפועלים לא סיים זה הדרך שלא שמעו בקולי ולא הלכו בה, ועל כן הוכרח רש"י לפרש לימוד אחר, דהיינו מן לפניהם וכמו שכתב רש"י. ובנדרים סיימו לא שמעו בקולי כו'. וגם בנדרים קשה קושיא דלעיל דאמר רב יודא אמר רב דסיפא מיותר:

כ״בהנה החיוב הוא לברך ברכת התורה על תורה שבכתב, וברכת התורה על תורה שבעל פה, והם שתי מיני ברכות בסודיהם. כי ברכת תורה שבכתב על התעוררות מציאות אור הגנוז שנתפשט בו יתברך, וכל ברכה היא התפשטות כמ"ש לעיל, ואנחנו מעוררים אותו בברכה זו וכן יהיה כי יתגלה לעתיד. וברכה שעל תורה שבעל פה היא ברכה התפשטות שלה כמעין הנובע מה שמחדשים בכל עת, והקב"ה אומר שמעתתא מפומייהו דרבנן. ועל זה סובב ענין על מה אבדה הארץ, והנה כוונת הבריאה היתה להיות הארץ ארץ טובה, כלומר שיהיה העולם זך ודק, והאדם יתלבש בכתנות או"ר באל"ף ויאיר אור הגנוז. וראה הקב"ה מעשיהן ונגנז זה האור ונתעבה העולם ונתלבש האדם בכתנות עור בעי"ן, מכל מקום נתקדש בקצת הארץ בקדושת ארץ ישראל, וגם זה נאבד בעונותינו הרבים כמו בבראשית בריאת שמים וארץ יהי אור ונגנז, כן בחורבן בית המקדש השליך משמים ארץ וגו', וחושך ולא אור ובמחשכים הושיבנו. וכמו שבבראשית תכף באותו היום כשחטא האדם נתגשם, כן ענין ירושלים אמר הכתוב (ירמיה לב, לא) על אפי וחמתי היתה העיר הזאת וגו', עד לעתיד שיוחזר הארץ הנשמה להיות כגן עדן ככתוב ביחזקאל (לו, לה), ואז אור חדש בציון כו'. וכבר כתבתי כי ארץ ישראל שלמטה נגד ארץ ישראל שלמעלה, וארץ ישראל שלמעלה היא סוד תורה שבעל פה כמו שכתבתי לעיל:

כ״גואז תבין כי אבידת (האדם) [הארץ] הזכה, דהיינו שעדיין אין אנחנו זוכים לשתהי' כתחלת הבריאה באור הגנוז, מפני שאין מברכין בתורה תחילה, וזה נלמד מדכתיב לפניהם וכדפירש רש"י שהברכה היא לפניה. וסוד הענין דאיכא להקשות האור הנגנז למה המציאו הקב"ה מאחר שצפה שלא יהיו כדאין, א"כ למה המציאו וגנזו, לא היה לו כביכול להמציאו. אלא הענין כי העליון מתעורר מתחתון, ובהתעורר התחתונים אזי בא יבא העת, כי בא יבא ע"כ הוא במציאות ואז בקל יוכל להמשיכו. וזהו ענין הברכה בתחילה, ואח"כ יתגלה כי הברכה בתחילה הוא התעוררות מתחתון לעליון, זהו ענין הברכה הכולל ההתעוררות התחתון. וכשאינו מלמטה, אזי אבדה ממנו ונשאר גנוז. ודבר זה היה נעלם מהחכמים והנבונים ולא פירשו, אע"פ שלא היה נעלם מהחכמים והנבונים סוד אור הגנוז, כי כמה נביאים נבאו עליו כי לעתיד יהיה לנו אור הגדול דהיינו אור הגנוז כמו שנאמר (ישעיה ס, יט) והיה לך ה' לאור עולם, והרבה פסוקים. וכן החכמים היה גלוי להם ויסדו כמה תפילות שנזכה לאור הגדול, אבל לא ידעו לפרש דבר זה במה שתלוי בברכת התורה, זהו שאמר החכמים והנביאים אמרו ולא פירשו. כלומר, אמרו הם היו אומרים תמיד ומורגל בפיהם ענין אור הגנוז, אבל לא ידעו לפרש שמחמת שאין מברכין מתעכב:

כ״דולא הזכיר במאמר הזה מלאכי השרת, כי ענין אור הגנוז יזכו בו לעתיד הצדיקים ויהיו הם בפנים יותר ממלאכי השרת, ומלאכי השרת ישאלום ויהיו להם תלמידים. א"כ אם רבי לא שנה, רבי חייא מנא ליה. אם החכמים והנביאים לא ידעו לפרש מה ששייך לעניינו, ק"ו המלאכים:

כ״הוהנה הוזכר אמר רב יודא אמר רב שני פעמים במאמר, להראות לנו כי מדבר בשני פנים. אחד מאבידת הארץ הזכה שהיא כוונת הבריאה, ואחד באבידת הארץ היא ארץ ישראל שהיתה לנו וישבנו בה ונתרחקנו ממנה. ובפרק הפועלים מביא דברי רב יודא אמר רב בנוסח דברים המרומז בו אבידת הארץ הזכה. ואומר בסיפא דאמר רב יודא אמר רב פעם שנית, להורות כי יש עוד ענין אחר שאמר בזה. וזה הענין האחר שהוא על אבידת ארץ ישראל, זו הביא במסכת נדרים בנוסח שיהיה מרומז בו כמו שאפרש אי"ה. ואומר בסיפא דאמר רב יודא אמר רב בפעם שנית, להורות כי עוד ענין אחר, והוא הענין המוזכר בפרק הפועלים:

כ״וועתה אפרש הך דנדרים, ואקדים מה שכתב הבית יוסף ריש סימן מ"ז וזה לשונו, רבינא אמר, מפני שאין מברכין בתורה תחילה. כלומר, בתחילת עסקם בתורה בכל יום. ותלמידי חכמים מתוך שהם זהירים לעסוק בתורה ורגילין בה, אינם זהירים לברך כשפותחין לא מקיימא ברכתא כדכתיב נהיה אנו וצאצאינו לומדי תורה, כך כתב שם המפרש. ורבינו הגדול מההרי"א ז"ל כתב, שהטעם שאינם זוכים לבני תלמידי חכמים מפני שאין מברכין בתורה, הוא לפי שמאחר שאין מברכין על התורה, מורה שאין קורין אותה לשמה אלא כאומנות בעלמא, לפיכך אין זוכין לשלשלת הנמשך לעוסק בתורה לא ימושו מפיך וכו', עד כאן לשונו:

כ״זוהנה ארחיב הדיבור. כבר כתבתי הברכה הוא ענין התפשטות. ונודע כי בראשית בשביל התורה וישראל, דהיינו שילמדו התורה. ותכלית הלימוד הוא שיבא לידי מעשה, כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, ואז מתפשט מלימוד למעשה, וכמו שמוזכר בברכת אהבה רבה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, וזהו הנקרא לימוד לשמה. ופירוש לשמה הוא, שלומד על מנת שיקיים הכתוב בה, ולשם זה לומד, כקורא כתב המלך לשם זה שרוצה לעשות מה שמצוה המלך:

כ״חובא ציווי גדול בעסק התורה לראות שתתפשט התורה, על כן מחוייב ללמדה את בניו כמו שנאמר (דברים יא, יט) ולמדתם אותם את בניכם, ולא תפסוק שלשלת התורה. ועל זה רמזו (ב"ר ל, ו) עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, כלומר העיקר שלהם שפרין ורבין ומבקשין תולדות, הוא בשביל מעשים טובים, דהיינו שילמדו תורה לשמה. ועל זה אמר הפסוק (קהלת יב, יא) דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים, ואמרו רז"ל (חגיגה ג, ב), מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין, זהו נאמר מכל צד, הן התפשטות דברי תורה כמעין המתגבר שלא יהיה שכל עקר, רק שכל מוליד, הן להעמיד תלמידים, כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו (סנהדרין יט, ב), והבנים שיוליד מכל שכן שילמדם. ובתנאי זה נתנה להם הארץ, ואוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב), דכן כתיב (דברים יא, יט) ולמדתם אותם את בניכם, וסמיך לי' (שם כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. ולזה הוזכר בנוסח הברכה שהיא התפשטות כמו שכתבתי לעיל כל ברכה היא התפשטות, והוזכר שם צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל. ומי שאינו מברך, נמצא אין צאצאיו תלמידי חכמים. ובשביל זה אבדה הארץ שהוא אוירא דמחכים, כי אבדה חכמת חכמיו:

כ״טובזה מבואר בנדרים שאמר שם רבינא, מפני שאין מברכין בתורה תחילה, דאמר רב יודא אמר רב, מאי דכתיב מי האיש כו'. וקשה מה קישור יש לדברי רב יודא למאמר רבינא שאמר דאמר רב יודא, כי רב יודא לא מדבר מבני תלמידי חכמים רק מהארץ. ולפי מה שכתבתי הכל הוא ענין אחד, דקיום הארץ תלוי בולמדתם אותם את בניכם, ואם הא ליתא, גם הא ליתא:

ל׳והכלל העולה מזה, כי הלימוד עתה הוא לימוד לשמה דוקא, דהיינו ללמוד ולעשות ובזה דברי תורה פרין ורבין ומתפשטין, והיום לעשותם כי עתה הוא עולם המעשה, והברכה מורה אלימוד לשמה. והנה דבר זה אינו מסור אלא ללב, כי מי הוא זה שיודע מה שבלב חבירו, וכל דבר המסור ללב כתיב בו ויראת מאלהיך, כי אינו יודע רק להש"י ולא לזולתו, ואף מלאכי השרת אינם יודעים מה שבלב האדם, כי אינם יודעים עניינים הנסתרים כי אם מה שנגלה להם הש"י כמו שכתב הזוהר (ח"א קא, ב) איה שרה אשתך (בראשית יח, ט). ואף שכתבו התוספות בפ"ק דשבת (יב, ב ד"ה שאין) בענין המלאכים שאינם מבינים התרגום, וכתבו תימה הלא יודעים דברים שבלב כו'. לפי קבלתינו האמיתית הם דברים דחויים, וכבר הארכתי בענין זה (עי' עשרה מאמרות המאמר השני הגהה ראשונה בד"ה וזה נגד) ותירצתי שם מה שנראה סותר לזה בתלמוד. אבל המוסכם הוא שאין להם ידיעה בהנעלמות. וזהו ענין שנשאל לחכמים ונבונים ולמלאכי השרת ולא פירשו דבר זה, כי מהיכן ידעו שלא למדום לשם שמים, כי הם יראו לעינים. אמנם ה' יראה ללבב, על כן פירש הוא יתברך. וזה המאמר דנדרים מדבר מאבידת הארץ ארץ ישראל כפשוטו:

ל״אואין להקשות מנא ליה לרב יודא אמר רב לפרש זה הפסוק בשתי פנים. וי"ל משום דקשיא ליה כפל דלפניהם מוכח מיניה שלא ברכו מתחלה וכמו שכתב רש"י בפרק הפועלים, ומסיפא דקרא לא שמעו בקולי ולא הלכו בה מוכח ג"כ מיניה שלא ברכו תחלה וכדאיתא בהדיא בנדרים, אלא הם שני ענייני ארץ ושני ענייני ברכות. ובזה ניחא נמי דקשיא בפסוק דיוק דרישא אדסיפא, דברישא אמר מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר פי ה' דבר וגו' שהם החכמים ונבונים, אז היה שולל החכמים והנבונים ולא היה שולל המלאכים. ובסיפא דקרא אמר ויאמר ה' וגומר, הש"י בעצמו ובכבודו הוא הגיד, משמע שנתעלם אף מהמלאכים. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, ובכוונה מכוונת לא הזכירו מלאכי השרת במאמר דפרק הפועלים, ובמסכת נדרים הזכירו מלאכי השרת. ומעתה נתבארו המאמרים היטב:

ל״בועל ענין אור הנסתר ואור הנגלה יתבאר מה שאמר הכתוב (דברים לג, ח) וללוי אמר תומיך ואוריך. וקשה דהוה ליה למימר אוריך ותומיך, כי כן בכל מקום מזכירים אורים ותומים. וכן הוא בדין כי מתחלה האירו האותיות והיו בולטות, ואח"כ היו נשלמים ונעשים מהם תיבות:

ל״גוהנני אקדים הקדמה, כי לא כמדותיו של הקב"ה, מדת בשר ודם. אצל הש"י מתחלה הנסתר, ואח"כ נמשך ברצונו ההתפשטות וההתגלות. ואצל השגת האדם הוא להיפך, מתחלה צריך להבין הנגלה, ואח"כ עולה בהשגתו למעלה למעלה מהנגלה אל הנעלם. וזהו שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), ומי שהוא נגד חבירו אז שמאל נגד ימין, וימין כנגד שמאל, והוא משל כשפופרת הנכנס ראשון יוצא אחרון. ועוד צריך שתדע, כי מעלת ורוממות רוחניות של תומים הוא יותר ממעלת רוחניות של אורים, כי זה הוא באותיות, וזהו בתיבות שלימות. על כן הרוחניות של התיבות הוא ביותר קרוב אל המקור העליון, והוא ברום ההסתר וממנו משתלשל ומסתעף רוחניות האותיות שהם ענפים. הרי מצד הש"י ברוך הוא הוא רוחניות תומים ואורים, ומצדינו דהיינו השגת הכהן והשואל באורים ותומים, מתחלה אורים ואח"כ תומים:

ל״דומה שאמר וללוי אמר תומיך ואוריך, הנה מאמר תומיך ואוריך מדבר עם השכינה יתברך. ואחשוב שרש"י כיון לזה במה שכתב וזה לשונו, תומיך ואוריך, כלפי שכינה הוא מדבר. הנה שרתה השכינה על רש"י ז"ל שבמלות קצרות אלו תיקן ורמז לכל מה שכתבתי. הכלל העולה, ההתעוררות מלמטה למעלה עולה, עד כי יבא שילה, ואור הגנוז יתגלה, וכיום תאיר הלילה, במהרה בימינו אמן: