שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ויקהל, פקודי, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vayakhel, Pekudei, Torah Ohr
א׳הענין כי השבת מורה על העולם שכולו שבת שהוא השכר הנצחיי, ושם ינוחו הנשמות ושם משכנם, והוא מקום משכן כבודו יתברך. והמשכן של משה מכוון נגד של מעלה בסודותיו ורמיזותיו. על כן ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, כי לכל עדת בני ישראל יש להם חלק לעולם הבא שמורה עליו השבת:
1
ב׳גם התאספות עדת ישראל ושהם כאיש אחד רומז לסוד שיעור קומה, וסוד רמיזות המשכן היה בסוד שיעור קומה כמו שנאמר (עי' שמות מ, יז) והוקם המשכן, הוק"ם קומ"ה, כמו שכתבתי בפרשת תרומה (תו"א ד"ה זהו סוד הוקם) עיין שם. והבאתי שם מענין שיעור קומה בפרקי היכלות רל"ו אלף פרסאות ומצאתי בדברי האריז"ל שכתב שזה רמוז בפסוק (שמות מ, לד) וכבוד ה' מלא את המשכן, דכשתמלא משכ"ן כזה מ"ם שי"ן כ"ף נו"ן אזי המילוי עולה רל"ו רומז על רל"ו אלף פרסאות כו'. הרי המשכן מתאחד עם השבת, והשבת בעולם שכולו שבת. וששת ימי המעשה רומז לעולם הזה שהוא עולם המעשה, לעשות ולקיים את כל דברי תורה. ובשבת קיבול השכר לעולם הבא וכמו שכתוב (עירובין כב, א) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, על כן גם בית דין שלמטה לא יעוררו שום דין ועונש ביום השבת אפילו דבר מצוה, כי בא שבת בא מנוחה:
2
ג׳והנה ענין קישור המשכן והשבת הוא דבר שראוי להאריך בביאורו, על כן בניי יצ"ו ארשום לכם קונטרס שכתבתי בילדותי ובו נמצא ג"כ מענין פרשת פרה ומענין פרשת החודש הרגיל לחול בפרשיות אלו:
3
ד׳ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגומר (שמות לה, א). קשה מאי שנא הכא כתיב בני ישראל, ובציווי מלאכת המשכן כתיב (שם כה, ב) מאת כל איש, הזוהר (ח"ב קצה, א) הקשה קושיא זו. ועוד מה זה (שמות לה, ה) קחו מאתכם. וכתב שציווי מלאכת המשכן מפי הקב"ה למשה דהיינו ויקחו לי תרומה זה היה קודם שעשו העגל, ואז אמר הקב"ה מאת כל איש תקחו תרומה אפילו מערב רב. אבל ציווי משה לישראל היה לאחר מעשה העגל במחרת של יום כפור וקלקול העגל היה על ידי הערב רב, על כן ויקהל משה את כל עדת בני ישראל דוקא, ואמר קחו מאתכם דוקא ולא מערב רב עיין שם:
4
ה׳אבל רש"י מנגד דבריו בפרשת כי תשא בפסוק (שמות לא, יח) ויתן אל משה ככלותו עיין שם. וכן הוא בתנחומא בפרשת תרומה (ח). ובאמת תמיה גדולה על רש"י במה שרוצה שם להוכיח דאין מוקדם ומאוחר כו', ומוכיח דהא לא צוה משה רק ממחרת יום כפור זהו אמת, אבל מנא ליה דציווי הקב"ה למשה לא היה קודם העגל, וכן הוא דעת הזוהר:
5
ו׳ענין סמיכת שבת למשכן רז"ל אמרו מה שאמרו, אבל צריך ליתן טעם למה באמת המלאכות שהיו במשכן דוקא, חייבים עליהם בשבת. ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, ב), וכי לא סגי בלאו הכי. ובמכילתא (כי תשא ד"ה ששת ימים) תירץ כשזוכין ישראל אזי מלאכתן נעשית ע"י אחרים לכך כתיב תעשה. גם מתורץ על פי מה שאמרו רז"ל במסכת ברכות (לב, ב) חסידים הראשונים מתוך שהיו חסידים תורתן משתמרת ומלאכתן נעשית מאליהן, וע"כ מזהיר שגם עתה תהיה מכם שתגרום המלאכה יהיה נעשה מאליה אף בימי החול. עוד קשה וביום השביעי הוה ליה למימר:
6
ז׳ואלו שתי הקושיות יש לתרץ, רומז על מאמרם ז"ל (שבת סט, ב) המהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת וכו', ובששת ימים מותר לעשות מלאכה לצרכו, וביום הז' למניינו יקדש כו', עיין בכלי חמדה פרשת תשא:
7
ח׳זה הדבר אשר צוה ה' לאמר (שמות לה, ד). קשה מה שאמר בכאן שהוצרך לומר משה רבינו ע"ה שהוא ציווי המקום יותר מבכל מצות. בשלמא כשעשה את אהרן כהן גדול הוצרך לומר כן כדי שלא יאמרו לכבוד אחיו הוא עושה, אכן כאן קשה:
8
ט׳במדרש (תדשא ב) והביאו הבחיי פרשת פקודי, המשכן, למה ב' פעמים משכן. אלא ללמד שהיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה שנאמר (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת ה' וגו', אל תקרא מכון אלא מכוון, שקול היה המשכן כנגד בריאת העולם. בבריאת העולם כתיב (ישעיה מ, כב) הנוטה כדוק שמים וימתחם, ובמשכן כתיב (שמות כו, ז) ועשית יריעות עזים לאוהל, וכתיב (תהלים קד, ב) נוטה שמים כיריעה. בבריאת העולם כתיב (בראשית א, ט) יקוו המים, ובמשכן כתיב (שמות ל, יח) ועשית כיור נחושת. בבריאת עולם כתיב (בראשית א, יד) יהי מאורות, ובמשכן כתיב (שמות כה, לא) ועשית מנורת. בבריאת העולם (בראשית א, כ) ועוף יעופף, ובמשכן (שמות כה, כ) והיו הכרובים פורשי כנפים. בבריאת העולם כתיב (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם, ובמשכן כתיב (שמות כח, א) ואתה הקרב אליך. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, א) ויכלו השמים, ובמשכן (שמות לט, לב) ותכל כל עבודת. בבריאת העולם (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי, ובמשכן (שמות לט, מג) ויברך אותם משה, וכתיב (במדבר ז, א) ויקדש אותו ואת כל כליו. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ג) כי בו שבת, ובמשכן כתיב (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה, ואחר יום השביעי אמר (שם לה, ה) קחו מאתכם תרומה, עד כאן לשונו:
9
י׳קשה הרבה דברים דלא קחשיב. ועיין מאמר ארוך ברבתי פרשת תרומה (לג, ד) דבר אחר, ויקחו לי תרומה, ר' ברכיה פתח (דהי"א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה כי כל בשמים ובארץ, אתה מוצא כל מה שברא הקב"ה למעלן ברא למטן, למעלן זבול וערפל שנאמר (ישעיה סג, טו) וראה מזבול קדשך. ערפל, (שמות כ, יח) ומשה נגש אל הערפל, וכתיב (איוב כב, יג) הבעד ערפל ישפוט. למטן (מל"א ח, יב) אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל, וכתיב (שם יג) בנה בניתי בית זבול לך. למעלן (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו, למטן (שמות כו, טו) עצי שטים עומדים. למעלן כרובים שנאמר (ש"א ד, ד) יושב הכרובים, למטן (שמות לז, ט) ויהיו הכרובים. למעלן (יחזקאל א, כ) והאופנים ינשאו לעומתם, למטן (מל"א ז, לג) ומעשה האופנים כמעשה אופן המרכבה, וכן (יחזקאל א, טו) הנה אופן אחד בארץ. למעלן (חבקוק ב, כ) ידו"ד בהיכל קדשו, למטן (ש"א א, ט) היכל ה'. למעלן (תהלים סח, יג) מלאכי צבאות ידודון, למטן (שמות יב, מא) יצאו כל צבאות ה'. למעלן (בראשית א, ו) יהי רקיע בתוך המים וגו', למטן (שמות כו, לג) והבדילה הפרוכת לכם. למעלן (ירמיה ג, יז) כסא ה', למטן (שם יז, יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. למעלן (איוב כה, ג) היש מספר לגדודיו, למטן (ש"ב ד, ב) ושני אנשים שרי גדודים. למעלן (בראשית טו, ה) וספור הכוכבים, למטן (דברים א, י) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. למעלן (עי' דניאל יב, ו) והנה האיש לבוש הבדים, למטן (ויקרא טז, ד) כתנת בד קודש. למעלן (תהלים לד, ח) חונה מלאך ה', ולמטן (מלאכי ב, ז) כי מלאך ה' צבאות הוא. למעלן (ישעיה ו, ו) במלקחים לקח מעל המזבח, ולמטן (שמות כ, כא) מזבח אדמה תעשה לי. למעלן (ישעיה מ, כב) וימתחם כאהל לשבת, למטן (במדבר כד, ה) מה טובו אוהליך יעקב. למעלן (תהלים קד, ב) נוטה שמים כיריעה, ולמטן (שמות כו, א) עשר יריעות. למעלן (דניאל ב, כב) ונהורא עמיה שרא. למטן (שמות כז, כ) שמן זית זך כתית למאור:
10
י״אולא עוד, אלא שחביבין כל מה שלמטן משל למעלן. תדע לך, שהניח מה שלמעלן וירד בשלמטן שנאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, הוי כל כל בשמים ובארץ, ואומר (חגי ב, ח) לי הכסף והזהב אמר ה' צבאות. הרי שחשב הרבה דברים שלא נאמרו לכאן, ועיין בבחיי דלעיל שגם כן חשיב הרבה דברים:
11
י״בעוד קשה במה שאמרו מכוון נגד כו', מאי בעי הכא:
12
י״גשבת ומשכן ענין אחד רומזים לעולם הבא. שבת נודע שרומז לעולם שכולו שבת פלוגתא שמאי והלל (ביצה טז, א), מחד בשבתא לשבת, והלל כל מעשיו לשם שמים. וקשה וכי ח"ו שמאי לא היו מעשיו לשם שמים (הג"ה על דרך הפשט מה שאמרו כל מעשיו לשם שמים מחובר למעלה, שמאי עשה כך לשם שמים, והלל מדה אחרת היתה בו כיצד עשה לשם שמים). (הגה"ה בתיבת בראשי"ת בי"ת רא"ש שב"ת שלו"ם בית אותיות ראש הם האותיות שלפני שבת כי מראש דהיינו מחד בשבת לשבת, וק"ל). (הגה"ה שבתכם אותיות שניות מתיבת ישרא"ל על דרך אות היא ביני ובניכם ששת ימים תעשה וגו' ויום ז' הוא רצה לומר מחד בשבת לשבת). אלא הענין הוא שהיו מחולקים אם רשאי לעבוד על מנת לקבל פרס לעולם הבא, וע"ש במדרש שמואל במשנה זו. וסברת שמאי דוקא על מנת לקבל פרס עולם הזה אסור, אבל לעולם הבא מותר. והלל אוסר גם זה, על כן אמר שכל מעשיו היו לשם שמים ולא לתשלום גמול אף לעולם הבא, רק ברוך ה' יום יום:
13
י״דהמשכן שהוא ציור כל העולמים, ויום אחרון שבת רומז לעולם שכולו שבת. ובמדרש (שמו"ר נ, ה) אתם עשיתם לי משכן מיריעות עזים, אני מגין עליכם לעתיד לבא. והמדרש בעקידה פרשת ויקהל, אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתם לי משכן מיריעות עזים, אני אגין עליכם לעתיד לבא שנאמר (ישעיה ד, ה-ו) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כבוד חופה. וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר. אתם עשיתם כפרת, אני אכפר אתכם את כל חטאתיכם, שנאמר (ירמיה נ, כ) בימים ההם ובעת ההוא נאם ה' יבוקש עון ישראל ואיננו, ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה, כי אסלח לאשר אשאיר. ונאמר (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם:
14
ט״ואתם עשיתם לפני שלחן, אני עורך לפניכם שלחן לעתיד לבא שנאמר (ישעיה מט, י) לא ירעבו ולא יצמאו לא יכם שרב ושמש, כי מרחמיו ינהגם ועל מבועי מים ינהלם. ונאמר (עי' יחזקאל לו, ל) לא ישאו עוד חרפת רעב בגוים. אתם עשיתם לפני מנורה, אני מאיר לעתיד לבא שנאמר (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. אתם עשיתם לפני ארון שהתורה נתונה בו, ואני אתן לכם לעתיד שנאמר עליו (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם:
15
ט״זוהנה הראה הקב"ה במשכן דוגמא מעולם הבא כמו שהראה בשבת אחד מששים מעולם הבא בסוד הנשמה יתירה. וזה ביאור המאמר במסכת שבת פ"ק (י, א) לדעת כי אני ה' מקדישכם (שמות לא, יג) (ופירש רש"י (ד"ה לדעת) להודיעם אני בא שאני רוצה לקדשם), אמר ליה הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. מכאן אמר רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. איני והאמר ר' חמא בר חנינא הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיע שנאמר (שמות לד, כט) ומשה לא ידע כי קרן אור פניו בדברו אתו. לא קשיא הא במילתא דעבידא לגלויי, הא במילתא דלא עבידא לגלויי. והא שבת עבידא לגלויי. מתן שכרה לא עבידא לגלויי (פירש רש"י מתן שכרה כו' והוא הודיעם בעל פה מה שכרה), כמ"ש מתן שכרה של שבת נתגלה:
16
י״זקשה והלא עדיין אין אנו יודעין שכר הצפון, וזה לא קשה מידי כי הכוונה שנתגלה ששבת שקולה כנגד כל המצוות אף שמצוה זו היא ע"י תענוגים, כמו שפירשתי במקום אחר (עי' מסכת שבועות תו"א פיסקא שקר החן ד"ה ולי ניחא) פסוק (שה"ש ז, ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, וזה הדבר נתגלה לנו. אי נמי הגילוי קאי על היעודים הגשמיים הנאמרים בפרק כל כתבי (שבת קיח, א) כל המענג את השבת כו' זוכה לנחלה בלי מצרים, ניצול מחבלי משיח וממלחמת גוג ומגוג כו':
17
י״חאכן יש להקשות בזה המאמר על המקשן, והא שבת דעבידא לאגלויי שלא ידע התירוץ של מתן שכרה כו', אם כן איך הבין מה זה שאמר לך והודיעם, מה הודעה היתה בשבת יותר מכל מצות התורה:
18
י״טונראה לפרש דהמקשה מבין לך והודיעם על מתן שכר שבת הנ"ל, וכשהקשה שבת נמי עבידא לגלויי הקשה מאי טעם אין צריך להודיע במילתא דעבידא לגלויי משום כשיגיע לו המתנה ידע מעצמו מי הוא הנותן. א"כ גם כשיבוא שכר השבת נדע שהקב"ה הוא הנותן. ומשני מתן שכרה כו', ורומז על מתן שכר הנשמה יתירה היא בשבת ויהיה הפירוש כך, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, דהיינו הטוב הצפון הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, ושבת שמה כולו שבת, היינו עולם הנשמות, ואני מבקש דוגמא לזה ליתן לישראל ביום שבת דהיינו הנשמה יתירה, לך והודיעם, כדי שיכינו את עצמם לקדש כדי שתבוא הנשמה היתירה, כי אין ספק שלא תבוא לבלתי המוכן. וגם אין ספק שהמכין עצמו לקדושה אף ביומי דחול מתקדש. אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה (יומא לט, א), רק יום שבת מוכן לזה ביותר כשמכין את עצמו אז מתקדש בכפלים, ואדם המכין את עצמו סבור שזהו משלו ולא ידע כי הקב"ה הנותן לו הרבה במתנה. וזהו מתן שכרה לא עבידי לגלויי ודו"ק:
19
כ׳ויש לפרש זה המאמר בענין אחר, וידוקדק הלשון היטב במה שאמר ושבת שמה. דקשה למאי נפקא מינה מדייק בשמא. אלא הכוונה היא לפי המסקנא שרומז על מי שמשמר שבת שלא יבא לעולם תקלה על ידו להיות השבת מחולל אצלו ע"י כפיית מלך או שר, כי הקב"ה יצילנו, וק"ו הוא ממה שאמרו (קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, וקל וחומר גאולה זו:
20
כ״אוזו ענין ששם שבת לא נשתנה, בכל ע' לשון כולם קורין אותו שבת כמו שכתבו המפרשים, ועל כן נקרא הנהר סמבתיון. וסוד הדברים כי כל ע' אומות אין להם שלטון לחלל השבת להשומר שבת, ואעפ"כ שלא להתגרות באומות צוה הש"י להסתיר זה הדבר בפניהם. וזהו מתנה טובה יש לי בבית גנזי, על דרך (ב"ב יא, א) אבותי גנזו למעלה במקום שאין היד שולטת. ואמר שהמתנה היא שבת שמה, דו"ק בלישנא ותמצא. וזהו שהשיב התרצן, מתן שכרן לא עבידא לגלויי, רצה לומר שכר מצוה מצוה שיהיה לעולם השבת משומר. וזהו שפירש רש"י והוא הודיעם בעל פה וכו', שלא ידעו האומות מזה הסוד, כך יש לפרש:
21
כ״באבל פירוש הראשון שקאי על נשמה יתירה הוא יותר אמת, וכן מוכח במסכת ביצה פרק שני (טז, א), אמר רבי יוחנן משום רשב"י כל מצוה שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ מן השבת בצנעא, דכתיב (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל. אי הכי לא ליענשו גוים עליה. שבת אודועינהו, מתן שכרה לא אודועינהו. ואי בעית אימא מתן שכרה נמי אודועינהו, נשמה יתירה לא אודועינהו. דאמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא לאדם בערב שבת ובמוצאי שבת נוטלה, שנאמר (ביצה שם) שבת וינפש, כיון ששבת וי אבדה נפש, עד כאן לשונם:
22
כ״גוהואיל ואתא לידי המאמר אפרשנו. במוצאי שבת כיון ששבת וי אבדה נפש, וי שיאבד הנפש הוה ליה למימר. אלא הפירוש כיון שנכנס שבת ורואה מעלת הנשמה יתירה אז מבין וי היה לו למפרע במוצאי שבת כשנאבד הנפש וק"ל:
23
כ״דנחזור לעניינינו שבת ומשכן שקולים הם. על כן כל מלאכת שבת ממשכן ילפינן. ומה שבת בעינן מלאכת מחשבת, כן במשכן כתיב (שמות לא, ד) לחשוב מחשבות לעשות וגומר, אשר כל הכוונה בעת עשיית המלאכה היו האומנים חושבין בסודות מלאכה זו. ועל זה יתבאר המאמר הענינים השייכות לשבת ממשכן שתים שהן ד' בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ (שבת פ"א מ"א) חוץ הוא לא תעשה, כי כל לא תעשה הוא לרחק הקליפות. פנים הוא עשה, כי כל עשה תוספות קדושה. סוד (ר"ה כז, א) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ושתים שהן ארבע, רצה לומר בענין מצות עשה יהיה שני דברים שהם ד', דהיינו גוף ונפש, ובכל חלק נגלה ונסתר. הנגלה מהנפש הוא תורה, לא איברו שבתות אלא לגירסא (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג), וכמו שכתב הזוהר ששואלין הנשמה יתירה באיזה תורה חידשה בבואה. וזהו שהזכיר במאמר בבריאת עולם הנוטה כדוק שמים, ובמשכן יריעה. נוטה שמים כיריעה. והוא על דרך שכתב הזוהר שהמחדש דברי תורה בורא שמים חדשים:
24
כ״האח"כ אמר יקוו המים כו', עתה מדבר לעומת זה בבחינת הגוף הקרוב למדריגת גילוי הנפש וזה ירמוז על מ"ש שצריך אדם לתקן ביותר בשבת, וכתיב (ישעיה ד, ד) אם רחץ ה' את בנות ציון. וזהו סוד (שבת כה, ב) רבי יהודה בר אלעאי שהיה רוחץ בערב שבת ולובש סדינין, בסוד היריעה הנ"ל. ומשנה שלימה היא במסכת דמאי (פ"ד מ"א) הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכחן לעשר ושאלו בשבת יאכל על פיו, לפי שאימת שבת עליו:
25
כ״ומאורות והמנורה רומזים לנסתר מהנפש, דהיינו השגות הסודות הגדולות שמכין עצמו ביום שבת בעת התשמיש וזוכה לנשמה קדושה. והכרובים היו כמעור איש ולויות והארכתי בזה במקום אחר בקדושת הזיווג. על זה בחינת זכור מצות עשה, ועתה ידבק בחלוקת אלו בבחינת שמור לא תעשה. וגם כן ככה יהיו ב' שהן ד'. הנגלה מהנפש דיבור, דיבור אסור בשבת. וזהו שהזכיר במאמר בריאת האדם (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, (ובתרגום אונקלוס) לרוח ממללא, והכוונה כשהדיבור מצד הטוב נקרא דבר ועושה רושם למעלה, וכשאין כן נקרא הבל פה הבל הבלים. וזהו סוד (ישעיה נח, יג) ודבר דבר, רצה לומר תדבר דיבור שיהיה דבר ולא הבל. ומביא במשכן אהרן ואתה הקרב, כי באהרן כתיב (ויקרא י, ג) וידום אהרן:
26
כ״זבבריאת עולם ויכלו השמים, ובמשכן ותכל כל העבודה. עתה מדבר לעומתו ענין שמור בגוף, דהיינו שלא לעשות מלאכה כו'. ויברך ויקדש, רומז על שמור חלק הנסתר מהנפש, דהיינו קדמות מחשבה, כי עיקר הקדושה במחשבה, עיין בראשית חכמה שער הקדושה. רצה לומר כי אף שהדין הוא (רמב"ם הל' שבת כד, א) דיבור אסור ובמחשבה מותר, מכל מקום הקדוש מקדש את עצמו במותר:
27
כ״חכי בו שבת, ובמשכן כתיב ששת ימים תעשה מלאכה. מדבר בחלק הנסתר מענין שמור בגוף, שנוסף על זה שלא לעשות מלאכה ביום שבת יהיה בעיניו בבוא שבת, כאלו כל מלאכתו עשויה. ובזה מתורץ הפסוק ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי, רצה לומר ביום השבת יהיה כאלו כל מלאכתך עשויה:
28
כ״טעוד רומז כל יום שבת קצת אף בעת עשיית מלאכה, ושבת כולו קודש שביתה מוחלטת, לכך בא בכפל (שמות לה, ב) שבת שבתון. ויקהל משה מאחר שהוא יום כפור הנקרא שבת שבתון. את כל עדת [בני] ישראל כי אות היא ביני וביניכם לדעת וגומר. וזהו שאמר זה הדבר אשר צוה ה' לי לאמר לכם, על דרך (שבת י, א) לך והודיעם, וביום שבת קודש בא מלמעלה דהיינו הנשמה יתירה:
29
ל׳את יום השבת. את הוא הריבוי, אזהרה מתוספות מחול על הקודש. לא תבערו אש, כדאיתא בגמרא (שבת קיט, ב) במקום שחילול שבת מצוי דליקה מצויה, ובזכות שבת זוכין לגאולה, ובאש עתיד לבנותה כמו שנאמר (זכריה ב, ט) אהיה להם חומת אש סביב נאם ה' אמן כן יהי רצון:
30
ל״אבעזה"י דרוש לויקהל פקודי. ופרשת פרה כעין ראשי פרקים
31
ל״בויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' (שמות לה, א). ששת ימים וגו' (שם ב). אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו' (שם לח, כא). ובצלאל וגו' (שם כב). זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו' (במדבר יט, א). בפרשת ויקהל יש להקשות כו', עיין בדרוש ויקהל שלפני זה הדרוש. בפרשת פקודי דוק ברש"י בצלאל כו', וקשה דהכל להיפך, בציווי הקב"ה למשה בפרשת תרומה הוזכרו מקודם הכלים דהיינו ארון שלחן ומנורה, ואחר כך (שמות כו, א) ואת המשכן תעשה עשר יריעות. ובציווי משה רבינו ע"ה לישראל בפרשת ויקהל הזכיר (שם לה, יא) את המשכן ואת אהלו וגו', ואחר כך הכלים הארון והשלחן והמנורה:
32
ל״גומצאתי בתוספות במסכת ברכות פרק הרואה (ברכות דף נ"ה) (א) וזה לשונו, לך אמור לבצלאל עשה משכן ארון וכלים, וא"ת היכן אשכחן שצוה הקב"ה לעשות משכן תחלה, הרי בפרשת תרומה כתיב ארון תחלה. וי"ל דבפרשת כי תשא. וכן מבואר שם בהדיא ע"ש כתיב (שם ל, כו) את אהל מועד ואת ארון העדות וק"ל:
33
ל״דוהנה אבאר דברי התוספות ואז יתורצו הקושיות. הנה אין סידור בקידום ואיחור במה שמוכרח להכין לצורך הבנין, כי מה יוצא מה שמכין בתחלה, על כן מה שהוזכר בתרומה ובויקהל אין נפקותא במה שהזכיר בתחלה, רק כשנותנים לאומן בודאי מוכרחים כפי הסדר המוקדם מוקדם. והנה בפרשת כי תשא אמר הקב"ה למשה (שמות לא, ב) ראה קראתי בשם בצלאל וגומר שהוא האומן, ושם הוזכר המשכן תחלה. ובציווי משה רבינו ע"ה להאומן כמו שכתוב בפרשת פקודי (שם לו, ב) ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב וגו', ובודאי אז הגיד להם כן יעשו, וממקרא זה אשר צוה ה' את משה ולא כתיב אשר צוה משה את בצלאל, חזינן דהכי קים ליה לרבי יונתן כו' (במסכת ברכות הנ"ל) עיין שם, דמשה רבינו ע"ה הגיד להם הסדר להיפך. ואפשר דלכך לא כתבה התורה איך הגיד משה לבצלאל כו', דמאחר שמשה רבינו ע"ה לא הגיד כסדר שהיה לו להגיד:
34
ל״האך קשה מאי טעמא באמת לא עשה משה להגיד כסדר שאמר לו הקב"ה. ויש מתרצים על דרך דמצינו כמה פעמים דאיתא בגמרא (עי' ברכות לג, ב) ורבה לחדודי לאביי הוא דאתא, אבל הוא קצת דוחק. בפרשת פרה יש להקשות כו' עיין הקושיות בדרוש דפרשת חקת לקמן:
35
ל״וויקהל ה' וגו' אלה פקודי המשכן. במדרש תנחומא (פקודי) בזהו מה שאמר הכתוב (תהלים כו, ח) ה' אהבתי מעון ביתך, זה ההיכל כו' שהוא מכוון במקום משכן כבודך. אמר רשב"י זאת אומרת שההיכל שלמטה מכוון כנגד ההיכל שלמעלה, שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך. אמר רבי יעקב בר אידי (לפנינו הגירסא ב"ר אסי) למה הוא אומר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך, ששקול כנגד בריאת עולם. כיצד, בראשון כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב (תהלים קד, ב) נוטה שמים כיריעה, ובמשכן כתיב (שמות כו, ז) ועשית יריעות עזים. בשני (בראשית א, ו) יהי רקיע ואומר בהן הבדלה שנאמר (שם) ויהי מבדיל בין מים למים, ובמשכן כתיב (שמות כו, לג) והבדילה הפרוכת לכם. בשלישי כתיב מים שנאמר (בראשית א, ט) יקוו המים, ובמשכן כתיב (שמות ל, יח) ועשית כיור נחושת וכנו נחושת ונתת שמה מים. ברביעי ברא מאורות שנאמר (בראשית א, יד) יהי מאורות ברקיע השמים, ובמשכן כתיב (שמות כה, לא) ועשית מנורת זהב. בחמישי ברא עופות שנאמר (בראשית א, כ) ישרצו המים [שרץ] נפש חיה ועוף יעופף, ובמשכן כנגדן לעשות קרבנות כבשים ועופות, ובמשכן (שמות כה, כ) והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. בששי נברא אדם שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בכבוד יוצרו, ובמשכן אדם שהוא כהן גדול שנמשח לעבוד ולשמש לפני ה'. בשביעי (בראשית ב, א) ויכלו השמים והארץ, ובמשכן כתיב (שמות לט, לב) ותכל כל עבודת. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ג) ויברך אלהים, ובמשכן כתיב (שמות לט, מג) ויברך אותם משה. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ב) ויכל אלהים, ובמשכן כתיב (במדבר ז, א) ויהי ביום כלות. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ג) ויקדש אותו, ובמשכן כתיב (במדבר ז, א) וימשח אותו ויקדש אותו. ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ. אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל דכתיב (דברים ל, יט) העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. אף משכן עדות לישראל, לכך נאמר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך וגו', עד כאן לשונם:
36
ל״זוקשה דברבות פרשת תרומה (לג, ד) מאמר פתח רבי ברכיה לך ה' הגדולה וכו' חשיב הרבה עניינים ביותר שהמשכן והמקדש דומה לבריאת עולם, וכן תמצא הרבה בבחיי פרשת פקודי (הובא לעיל בד"ה במדרש) עיין שם:
37
ל״חבפרשת פרה (במדבר יט, ד) ולקח אלעזר הכהן וגו'. בילקוט פרשת יתרו, ושם האחד אליעזר, ר' אחא בשם ר"י בר חנינא בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה וכו', עד ושם אותו המיוחד אליעזר, עד כאן לשונו. וקשה הלא אין הלכה כרבי אליעזר דאמר (פרה א, א) פרה בת שתים, רק כחכמים דסבירי להו מבת ג' ואילך. עוד קשה מה שייכות לזה מ"ש עליונים ותחתונים ברשותך. עוד קשה מה השיב הקב"ה למשה על זה. עוד קשה מה תלוי במה שהתחיל מסכת פרה:
38
ל״טג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, תורה, ארץ ישראל, עולם הבא, (ברכות ה, א), וכל זה זכו כשקבלו התורה. והענין הוא כי נזדככו בגוף ונפש כמו שאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם וגו', אלהים רצה לומר מצד תוקף נשמתם והתרוממותם עתה. ובני עליון רצה לומר שיזדכך גופם ולא ישלוט בהם מלאך המות, וגם יהיו למעלה מעלה שינצלו משיעבוד מלכיות. בפרק קמא דעבודה זרה (ה, א) רבי יוסי אומר לא קבלו ישראל התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות ואומה ולשון שולט בהם כו', עיין לקמן בדרוש חוקת:
39
מ׳והנה כתיב (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו. אלהים רצה לומר מ"ש אלהים אתם סוד התרוממות הנשמה כמו שאמרו רז"ל והיא בב' מעלות כמו שנאריך לקמן אי"ה בענין ב' שבתות. האחד במה שזוכין בעולם הזה מצד התורה כמו שאמרו רז"ל (ויק"ר כב, א) כי כל מה שתלמיד עתיד לחדש קיבל מהר סיני מצד נשמתו שהיתה שם, ועיין ברבות פרשת יתרו (כח, ו) בפסוק (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים כו'. עוד נשמה יתירה עולם הבא מרוחניות וצירופי שמות התורה. ועל אלו שתי המעלות רמזו רז"ל במסכת שבת פרק רבי עקיבא (פח, ב) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע נתנה להם שני כתרים, אחד כנגד נעשה, ואחד כנגד נשמע. נעשה בחינת מעלת עולם הזה, היום לעשותם. נשמע עולם הבא מפי הגבורה, והיו עיניך רואות מוריך. הרי אחת דבר אלהים שתים זו שמענו:
40
מ״אארץ ישראל הוא מעלת בני עליון, שכל הארצות ניזונין מארץ ישראל (ויק"ר לה, ח), וגם אין מלאך המות הטמא שולט שם כדאיתא בזוהר פרשת תרומה רק ע"י מלאך הרחמים, והובא בפרדס. וכשחטאו בעגל נתחלשו ג' מתנות אלו. תורה מצד שבירת הלוחות בא שכחת התורה כמו שאמרו רז"ל (עירובין נד, א) אלמלא נשתברו הלוחות לא נשתכחה תורה מישראל. וזהו פירוש מאמרם ז"ל (ברכות ח, ב) הזהרו בזקן ששכח תלמודו שהרי שברי לוחות מונחות בארון, רצה לומר אל תאשימהו ששכח, כי ענין לוחות שנשתברו גרם זה הדבר:
41
מ״בארץ ישראל נתחלשה כי אלו לא חטאו היה הקב"ה בעצמו ובכבודו מוליכם ולא ע"י מלאך, ועתה גרמו (שמות לג, ג) כי לא אעלה בקרבך רק ע"י מלאך, ואף שמשה רבינו ע"ה לא קבלו, מכל מקום בימי יהושע חזר ובא כמו שאמרו רז"ל (תנחומא משפטים פי"ח) על פסוק (יהושע ה, יד) עתה באתי, בימי משה רבך כו', עיין ברבות משפטים בפסוק (לב, ג) הנה אנכי שולח מלאך כו':
42
מ״געולם הבא כבר דקדקו בספר הבהיר מה זה עולם הבא, עולם שיבא הוה לן למימר כו', עיין שם. אבל על דרך הפשט הוא בא גם עתה למי שזוכה ודבק בו יתברך רואה עולמו בחייו, אך בחטא העגל כתיב (שמות לג, ה) ועתה הורד עדיך ובטלו שני הכתרים, ולאחר שהתאבלו העם ולבשו חרטה וגם משה רבינו ע"ה התפלל בעבורם, אז מצא להם הקב"ה תקנה לדבר נגד ג' העדר הנ"ל בג' דברים שנתן כנגדם, והם ג' פרשיות דהיינו ויקהל וגו' ששת וגו', זה מצות שבת. פקודי המשכן, זה מצות המשכן. פרשת פרה, מצות פרה אדומה:
43
מ״דכיצד, בענין שבת אמרו רז"ל (שבת קיח, ב) כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיה נו, ב) אשרי אנוש וגו' שומר שבת מחללו, אל תיקרי מחללו, אלא מחול לו. והענין כבר כתב הרמב"ם במדע (הל' עכו"ם א, א) ובמורה נבוכים כי אנוש לא היה כופר, רק הכניס אמצעי לעבוד יתברך שמו הגדול. כי אמר מגדולת העבד גדולת האדון נודע. אבל הקב"ה נתן שבת לעמו ישראל ואות היא ביני וביניכם, ובו שבת יתברך ממעשה בראשית ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, מורה ליחודינו בו יתברך בלי אמצעי, כדאיתא במדרש (עי' חגיגה ג, ב תוד"ה ומי) ג' מעידין זה על זה, הקב"ה ושבת וישראל כו'. על כן השומר שבת מוחלין לו. וכן ענין העגל לא היה כפירה בו יתברך, רק בקשו אמצעי ומנהיג במקום משה רבינו ע"ה:
44
מ״ההמשכן היה מכפר על עון העגל, כדאיתא בתנחומא פרשת תרומה (ח) יבא זהב התנופה ויכפר על זהב העגל, עיין שם. פרה אדומה, כמו שאמרו רז"ל (תנחומא חקת ח) תבוא האם ותקנח את צואת בנה העגל. ועיין בדרוש רבי משה דרשן שהביא רש"י בפרשת חקת (במדבר יט, ב ד"ה פרה אדומה). והענין חטאו בגוף ונפש וממון. מה שחטאו בגוף, לעומתו פרטי מעשי פרה. מה שחטאו בממון, לעומתו נדבת המשכן. מה שחטאו בנפש בשביל להשפיע ע"י אמצעי, לעומתו קדושת שבת כדפירשתי:
45
מ״והרי ג' אלה תיקון לעגל, והם מכוונים לג' מתנות טובות, ארץ ישראל עולם הבא שבת בסוד נשמה יתירה מורה לעולם שכולו שבת, סוד עולם הבא. משכן תורה, בתנחומא פרשת פקודי (ד) משכן העדות, אמר רשב"י אין עדות אלא תורה, שנאמר (דברים ד, מה) אלה העדות והחקים והמשפטים כו' ע"ש. פרה אדומה, שהשטן ואומות העולם מונין כו', אשר לזה תיקן ארץ ישראל כדפירשתי עיין מה שכתבתי לקמן בדרוש חקת שייך לכאן. על כל ג' עניינים הנ"ל יבוארו ג' מאמרים לג' פרשיות שהבאתי. ענין ויקהל ומאמרו רומז לסוד נשמה יתירה המכוונת לעולם הבא אור הגנוז עיין פירוש המאמר בדרוש ויקהל שלפני זה:
46
מ״זוהנה מלאכת שבת ילפינן ממשכן. ומקודם נבאר מאמר רז"ל (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין. כבר כתבתי (תהלים סב, יב) אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו, היינו סוד הנשמה בתרי אפין. הנשמה מצד התורה, היום לעשותם, סוד עולם הזה ו' ימי המעשה אשר על זה ירמוז המשכן, כמו שנבאר המאמר דפקודי אי"ה. והנשמה יתירה בסוד עולם הבא, ושתיהן נקראו שבת, אך מביאה לזו יום שבת הוא עצם השבת, אבל גם כן ו' ימי השבוע נקראים ג"כ שבת, כי שבת פירושו גם כן שבוע:
47
מ״חוהענין כי בכל יום צריך אדם לקדש עצמו בעת מן היום ולשבות מפעולות הגופניות, רק שבת כולו קודש. ועל שם זה קראו בזוהר (ח"ג קמד, ב) לרשב"י שבת, מה שבת קודש כו', ועיין בראשית חכמה בשער הקדושה האריך מאוד בענין זה בקדושה מענין שבת בכל יום. וזהו נוסח ההבדלה בין קודש לחול בין ישראל לעמים, כי החול של ישראל הוא חול על טהרת הקודש ונקרא לו' ימי חול שבת הקטן, ולעצם השבת שבת הגדול. והקטן הוא הנשמה מצד התורה, אשר על זה רומז המשכן שהוא נגד ימי הבריאה כמו שנפרש. והשבת הגדול בסוד נשמה יתירה לעולם הבא. והשומר השבת הקטן יבא לשבת הגדול, והם סוד ב' שבתות:
48
מ״טועליהם רומז (ר"ה כז, א) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, זכור שבת דעולם הזה זכירה מביא לידי עשייה, על כן הוזכר שם כי ששת ימים עשה ה' וגו'. שמור הוא שבת הרומז לעולם הבא מלשון (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, פירוש המתין. והזכיר יציאת מצרים כי אז נגאלנו מהקליפות ונבחרנו לעם כנודע ליודעי חן:
49
נ׳ועל זה נבאר הפרשה (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות וגו', כי יש בו הרבה כפלים. ואגב נבאר הנוסח (שמ"ע שחרית של שבת) ישמח משה כו' ולא נתתו לגויי הארץ ולא הנחלתו לעובדי פסילים וגו', גם בזה הרבה כפלים:
50
נ״אונלע"ד כי המתקן הנוסח מפרש פסוק ושמרו שמביא. התחיל ישמח משה כי היא מתנת חלקו במצרים שבחר בשבת, ומשה רבינו ע"ה נתקדש יותר מכל אדם שהוא עצם שבת. ועל דרך הסוד, שבת הגדול בינ"ה, שם מושב הדעת מקום יניקת משה רבינו ע"ה. וכבר כתוב בתיקונים (תקון י"ג כט, א) והובא בריש הפרדס, יעקב מצד תפארת, והא משה מתמן הוה. ותירץ משה מלגאו, יעקב מלבר. רצה לומר יעקב מצד תפארת, ומשה מצד הדעת שהוא כתר התפארת. וזהו כליל תפארת בראשו נתת. וסוד ב' שבתות ב' כתרים נעשה ונשמע שפי' לעיל וניטל מישראל ונשאר במשה כמו שאמרו רז"ל (שבת פח, א) וכולן נטלן משה, וזהו כליל שהזכיר:
51
נ״בושמרו בני ישראל את השבת, הוא השבת הרומז על השבת שלעתיד שיזכו לשמרו. אימת, לעשות השבת, הוא השבת הקטן ששת ימים תעבוד, רצה לומר עבודת הנפש, היום לעשותם. ברית עולם ביני ובין בני ישראל, קאי אשבת הגמור, כי לאומות אין שם אחיזה וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין נח, ב) גוי ששבת חייב מיתה כו', וזהו רמז גדול שבתכם הם אותיות שאחר ישראל. ואמר אח"כ אות היא לעולם, רומז לאות ברית המילה ברית קודש שהוא חותם הקב"ה בנו קודש קדשים (סמ"ג) ג' אותיות, אות שבת אות מילה אות תפילין, וצריך לדעת בכל עת ב' עדים, על כן מילה דוחה שבת. וביאר אח"כ עוד ב' שבתות הנ"ל, והיינו ו' ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, הוא הקטן. אח"כ אמר וינפש, סוד נפש יתירה כמו שאמרו רז"ל (ביצה טז, א), ועיין לעיל בדרוש ויקהל:
52
נ״גוזה הפירוש המתקן הנוסח הזה, ולא נתתו לגויי הארצות, היינו רמז השבת שהוא אור הגנוז לעולם הבא לא יזכו בו גויי הארצות, אף חסידי אומות העולם לא יזכו למדריגות ישראל, כי המתנה טובה דוקא לישראל. ולא הנחלתו לעובדי פסילים עובדי עבודה זרה שאינם חסידי אומות העולם, לא יהיה להם נחלה לגמרי, כי גוי ששבת חייב מיתה, השבת שלהם אינה שבת, והחול שלהם הוא חולין לגמרי הא בהא תליא. וזהו המבדיל כו' כדפרישית לעיל. זהו פי' לעיל ביני ובין בני ישראל. וגם במנוחתו, רצה לומר אע"פ שהזכרתי על מנוחתו, לא ישכנו בו ערלים, רצה לומר בלא מילה. והוא פירוש על אות היא לעולם כמו שכתבתי לעיל:
53
נ״דואח"כ מפרש סיפא דקרא כדפירשתי, כי לישראל כו', ישראל הוא יותר רוחני מיעקב (עי' זוה"ק בלק), ונגד שבת הקטן יעקב, ונגד שבת הגדול ישראל. עם מקדשי שביעי, אמר עם מקדשי על המבדיל כו' בין ישראל לעמים והם עם קודש, מכל מקום ישראל מעלי טפי, ודו"ק:
54
נ״החמדת ימים אותו קראת, דקשה לו א"כ מה גבר בגוברין דהם מקדשים כל יום ויום. על זה אמר חמדת ימים אותו קראת, ועל דרך שפירש בראשית חכמה עולת שבת בשבתו על עולת התמיד (במדבר כח, י), רצה לומר תמיד דבר יום ביומו יש עליה, אבל עליית שבת נוסף על זה כי הוא חמדת ימים:
55
נ״ווהנה על שבת הקטן דששת ימי המעשה עולם הזה הנשמה מצד התורה רומז המשכן. והנה אמרו רז"ל (פסחים קו, א) ג' ימים קודם השבת דהיינו מיום ד' ואילך נקרא מקמי שבתא, וג' ימים אחר השבת דהיינו אב"ג מקרי לאחר שבתא, והשבת הוא באמצעי צורת המנורה ג' קני מנורה מצדה הא', וג' קני מנורה מצדה הב', ובאמצע גוף המנורה הוא האור האמתי, וכל הו' קנים פונים לגוף המנורה. והנה כתיב על התורה (דברים ל, יד) בפיך ובלבבך לעשותו, שהם מעשה, דיבור, ומחשבה, ולעומתם נפש, רוח, נשמה, כמבואר בראשית חכמה פ"ב ופ"ג ופ"ד משער הקדושה, על כן ג' קנים הראשונים הם נגד מעשה דיבור מחשבה, והם רמזים לבריאה שנברא בג' ימים דה"ו שהוא מקמי שבתא. וג' קנים השניים לאחר גוף המנורה הם נגד נפש, רוח, ונשמה, והם רמזים לבריאה דאב"ג:
56
נ״זועל זה יתבאר המאמר, ונתחיל מן דה"ו ג' ימים קמי שבתא. בד' נבראו המאורות, במשכן כתיב ועשו המנורה. הביאור, המנורה דרך כלל רומז על כלל הענין כדפירשתי, אמנם בדרך פרטי רומז למעשה אשר יעשה האדם. והענין הגם כי הבחירה נתנה וצדיק מושל, אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול (קדושין ל, ב), וכענין שאמרו (שבת קד, א) הבא לטהר מסייעין לו, גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה (תהלים לז, ה). וכן היה מעשה המנורה שהיה הקב"ה מסייעו בעשייתה כדאיתא (תנחומא בהעלתך ו). וכן הם המצות כי נר מצוה. ובא זה לגלויי על בריאת ב' המאורות, המאור הגדול הוא הפירוש ה' אורי וישעי, והמאור הקטן הוא הצדיק, ועל זה כתיב (תהלים לו, י) באורך נראה אור:
57
נ״חבריאת יום ה' ועוף יעופף (בראשית א, כ), ובמשכן (שמות כה, כ) והיו הכרוכים פורשי כנפים למעלה, זה מורה על קדושת הדיבור (הגה"ה קול הכרובים כמעור איש ולויות, ואמרו רז"ל מגיד לאדם מהשיחו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו כו') קול הקריאה יוצא מבין שני הכרובים לשון שמלאכי השרת משתמשין, וסוד כנפים הוא בעל כנפים יגיד דברהגה"הרש"י פרשת מצורע, צפור מצפצף, כי עוף השמים יוליך את הקול. בתקונים (הקדמה ב, ב) והובא בראשית חכמה שער הקדושה, עוף השמים זה מטטרון כו' עיין שם. ועיין בשער הקדושה סוף פרק עשירי:. גם הכנפים רומזים לכנפי הריאה כדאיתא בתיקונים (תקון ע קלז, א) והובא בראשית חכמה בשער הקדושה פרק עשירי וע"ש ביותר, ובא לגלויי על בריאת יום ה' ועוף יעופף שרומז על המלאכים כדאיתא בזוהר בראשית (ח"א מו, ב), והדבור הוא מחיות הקודש, ועיין באורך בראשית חכמה בשאר הקדושה פרק י', ומה שהאריך הפסוק (קהלת ג, כא) מי יודע רוח בני האדם וגו' עיין שם:
58
נ״טבריאת יום ו' האדם, ובמשכן האדם הכהן גדול משמש לפני ה', וזהו סוד המחשבה שהיא לפני ה' לבדו, ועיקר המחשבה במקדש הגה"הומן המקדש לא יצא (ויקרא כא, יב). דרשו רבותינו ז"ל בפרק ב' דסנהדרין (יט, א) מקדושתו לא יצא. ודרך רמז סוד המחשבה, כי תמיד יכול להיות מחשבתו דבוקה למעלה, מה שאין כן בעשיה כשיצטרך לעסוק בעסק אחר. וזהו שרמזו רז"ל בברכות (לב, ב) חסידים הראשונים מתוך כו' ומלאכתן נעשית מאליה, רוצה לומר אף בעת עשיית המלאכה דביקה למעלה, זהו המלאכה נעשית מאליה: מתעסק בקדשים פסול (חולין יג, א), ועל כן נברא אדם באחרונה כי הוא עלה במחשבה וראשית המחשבה סוף המעשה:
59
ס׳אב"ג לאחר השבת מכוון נגד אלו בעלייתם בסוד נפש רוח נשמה. והנה מבואר בזוהר והאריך בראשית חכמה שם בשער הקדושה כי נפש רוח נשמה נגד עשיה, יצירה, בריאה, וזהו בריאת אב"ג, וכנגדו במשכן. שמים וארץ עשיה. רקיע המבדיל הוא רקיע שעל ראשי החיות סוד יצירה, וכן הפרוכת בסוד רוח כלול משניהן, מצד זה נפש, ומצד זה מבדיל בין קודש לקודש הקדשים נשמה. יקוו המים, הם סוד מים עליונים אבני שיש טהור, מעל לרקיע, סוד בריאה שהוא סוד נשמה. וכן במשכן רחיצת ידים ורגלים, וכל נשמה כלולה מעשר אצבעות העליונים כדאיתא בר"מ והובא בריש פרדס, דלית נשמה דלא כלולה מי'. וענין הרחיצה היא סוד הטבילה בנהר דינור:
60
ס״אאחר כך הזכיר במאמר מענין קדושת שבת. ותכל כל העבודה, רומז כי אז הזכיר ג' דברים שהם בעצם השבת דוגמא לעולם הבא. א' הנעימות, הב' זה הנעימות יהיה קדוש בלי דיבוק בו שום קליפה וחיצונים, כי הם יהיו כלים אז סטרא דשמאלא, רק ימין ה' עושה חיל. הג' שיהיה נצחיות. וג' אלה מוזכרים בהדיא בפסוק (תהלים טז, יא) נעימות בימינך נצח, וזהו ברכה המוזכר היא הנעימות, כי מה ברכה ברכם משה, ויהי נועם ה' וגו' (שם צ, יז). ויקדש כולו קדושה היא בחינת ימינך. ויהי ביום כלות הוקם המשכן ולא נתפרק עוד, רומז לנצחיות הרי ביאור המאמר:
61
ס״בואמר בריש המאמר מקדש שלמטה מכוון נגד שלמעלה, כי השבת הזה הוא קשור ומרמז לעולם שכולו שבת. וענין העדות המוזכר בסוף המאמר הוא כמ"ש בגליון ג' אותות שנים מהם עדים בכל יום:
62
ס״גועתה נבאר הקושיות. עיין לעיל בדרוש ויקהל. גם יתורץ שינוי הלשון בפרשת בשלח כתיב (שמות טז, כג) שבתון שבת קודש, ובפרשת ויקהל כתיב (שם לה, ב) קודש שבת שבתון לה'. ועל תיבת קודש, שכאן הקדים, וכאן איחר, כתב בעל הטורים שרומז להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו. אבל עדיין קשה השינוי שבתון שבת שבתון. ולפי עניינו מתורץ, דה"ו קודם שבת, ואב"ג לאחר השבת, והם נקראים שבתון פירוש שבת קטן, על דרך (תהלים יז, ח) אישון בת עין הוא בצורת איש, ועל שם שהוא קטן נקרא אישון כמו האמינון:
63
ס״דוהקושיא שהקשיתי באלה פקודי שהקדים משה כלים למשכן ג"כ מתורץ, כי שלמטה מכוון נגד שלמעלה. והנה המשכן הוא סוד הנגלה, והכלים שבתוכו הוא סוד התוכיות הנסתר. והנה למעלה מצדו יתברך מוקדם הנסתר, ואח"כ נמשך התפשטות ההתגלות. אבל מצדינו מוקדם הנגלה, ואח"כ הנסתר. ומשה רבינו ע"ה איש האלהים והבן. הרי מבואר ענין שבת, וענין משכן שהוא עולם הבא ותורה. והכל בסוד הזדככות הנשמה הנכלל בפסוק (תהלים פב, ו) אמרתי אלהים אתם, וכתיב (שם סב, יב) אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו:
64
ס״העתה נבאר המאמר דפרשת פרה הרומז להזדככות הגוף בחינת ובני עליון כלכם. ובכאן שייך מה שכתוב בדרוש דפרשת חקת כי שם ביתו ומקומו, על כן משכתי ידי מלהעתיקו פה. והרוצה לעמוד על הדרוש יעיין במקומו ואחר כך לחזור לענין המאמר:
65
ס״וומקודם אקדים הקדמה קטנה. הצדיקים מהפכין מדת הדין לרחמים (סוכה יד, א), רצה לומר שמזדככים גם כן חומרם להיותו שכלי. והרשעים להיפוך, עיין בצרור המור בפרשת בראשית בפסוק (בראשית ו, ג) לא ידון רוחי, האריך ושייך לכאן. וזהו סוד טהרת טמאים, וטומאת הטהורים. גם אודיעך סוד עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים:
66
ס״זמצינו ענין שנה לזיכוך החומר מחטא, וכן מלכלוכו, כדאיתא במסכת יומא (כב, ב) בן שנה שאול במלכו (ש"א יג, א), כבן שנה שלא טעם טעם חטא. מתקיף לה רב נחמן ואימא כבן שנה מלוכלך כו'. והנה בעגלה ערופה כתיב (עי' דברים כא, ד) במקום אשר לא יזרע, ואמרו רז"ל (סוטה מו, א) הוא גרם שלא יעשה פרי. ובגמרא מקשה, זקן וסריס מאי איכא למימר. אלא מאי פרי מצות בשתי חלקים שפרשתי. וזהו היתה מעלת ר' אליעזר ואין דומה לו:
67
ס״חוהנה אקדים לך מה שאמרו רז"ל (ערובין יג, ב) אלו ואלו דברי אלהים חיים. הביאור לדעתי על דרך הא דאיתא בפי' הזוהר במחלוקת ר"א ור' יהושע לא בשמים היא (עי' ב"מ נט, ב). הענין לכל קיום מצוה יש סוד ומעלה של דביקות למעלה והאחד יותר נכנס ודבק למעלה מן האחר, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, רק מה שנפסק הלכה כך הוא, כי אחרי רבים וכפי דביקות ישראל כך נפסק ענין המצוה, והיחיד החולק אומר כפי דביקותו, ואלו היו כל ישראל כמותו היתה ההלכה כך. למשל רש"י ור"ת חולקים בתפילין, ואלו פסולים למר, ואלו פסולין למר, וכי סלקא דעתך שח"ו אחד מהן לא הניח תפילין כל ימיו, אלא כדפירשתי. וזהו לא בשמים היא, רק בהכרעת חכמים כי הבחירה בידי אדם והבן:
68
ס״טוהנה דעת ר' אליעזר בפרשת פרה היה גדול ונורא מאוד, כי כן היה הזדככותו כולל עליונים ותחתונים ועכ"ז הלכה כחכמים כי אין הדורות ראוים לכך רק לכך וזהו ביאור המאמר. אמר להקב"ה רבש"ע אתה כולל עליונים ותחתונים ואתה אומר בשם בשר ודם חומרי. רמז לו הקב"ה עתיד לפתוח כו', רצה לומר לו משפט הבכורה והקדמת הראשית, ורמז לו הסוד והוא כולל עליונים ותחתונים, והוא צדיק אחד המיוחד צדיק בכל דרכיו כי גם בשרו רוחני כדפירשתי:
69
ע׳וכשהבין משה התפלל שיהיה מיוצאי חלציו כי הוא כדומה לו, כי משה רבינו ע"ה נזדכך והיה אספקלריא המאירה וקרן עור פניו. השיב הקב"ה, כן יהיה ברא כרעא דאבוהי, ויהיה מיוצאי חלציך. הרי ג' פרשיות שזכינו היום, וסימנא (בראשית מט, יג) לחוף ימים ישכון, זהו הים הגדול, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (ישעיה יא, ט), אמן וכן יהי רצון:
70
ע״אומאחר שדברנו מקדושת שבת, נדבר מקדושת החודש שעליו תסוב פרשת החודש
71
ע״במידיעת קדושת החודש תוסיף ידיעת קדושת שבת
72
ע״גבמדרש ילקוט (רמז קצא) החודש הזה לכם (שמות יב, ב), אתם מונין לו ואין אומות העולם לו מונין לו. ר' בשם ר"י בר אלעי, דרך ארץ הוא, הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן. עשו שהוא גדול מונה לחמה שהיא גדולה, ויעקב שהוא קטן מונה ללבנה שהיא קטנה. אמר רב נחמן, הא סימן טוב, גדול שליט ביום ואין שליט בלילה, כן עשו הרשע שולט בעולם הזה ואין שולט בעולם הבא. הקטן שליט ביום ובלילה, כך יעקב שולט בעולם הזה ובעולם הבא. רב נחמן אמר כל זמן שאורו של גדול מבהיק, אין אורו של קטן מתפרסם. שקע אורו של גדול, נתפרסם אורו של יעקב שנאמר (ישעיה ס, א) קומי אורי, עד כאן לשונו:
73
ע״דקשה מאי בינייהו. עוד קשה, לכולהו זולת רב נחמן מה שבח יש ליעקב יותר מלעשו. עוד קשה במסכת בבא מציעא פרק הפועלים (פג, ב) איתא, תני רב יוסף (תהלים קד, כ) תשת חשך ויהי לילה זה עולם הזה הדומה ללילה כו', ובמאמר הזה מדמה עולם הבא ללילה. עוד קשה, אמר רב נחמן הא סימן טוב, [רב נחמן] אמר הוה ליה למימר. או מה זה לשון סימן:
74
ע״הבהפטרה (יחזקאל מו, א) כה אמר ה' שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. אמר שהקדושה פנימית תפתח ביום החודש וביום השבת ולא הזכיר יום טוב. וכן כתיב (מ"ב ד, כג) מדוע את הולכת אליו לא חודש ולא שבת היום. המפרשים כתבו יום טוב הוא ק"ו מחודש. אכן לפי זה למה הזכיר שבת. במרדכי פרק ערבי פסחים כתב בשם פסיקתא שאין גיהנם בשבת ובראש חודש, ועל כן אין לומר צדקתך כשר"ח בשבת. וביום טוב כתב שהרשעים בגיהנם. ומה שאין אומרים צדקתך כשחל יום טוב במוצאי שבת, משום כבוד יום טוב שלא לפרסם. הרי שיש דוגמא מה לראש חדש לשבת, והדבר צריך ביאור:
75
ע״וקדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא יט, ב). ענין גאולת מצרים דימו הנביאים והחכמים הקב"ה עם כנסת ישראל לחתן עם הכלה. ועל זה מיוסד שיר השירים, וכן כל הפיוטים. והענין על דרך הפסוק (דברים כו, יז-יח) את ה' האמרת וה' האמירך, הוא אלהינו כמו שכתוב (שמות יד, לא) ויאמינו בה', והוא יתברך בחר בנו ורוממנו וקרבנו אליו כחתן להכלה:
76
ע״זוהנה החודש הזה לכם מצוה ראשונה כו', אחר כך נתנה התורה כולה בחג השבועות, וכולי עלמא מודים דבשבת ניתנה התורה (שבת פו, ב). הנה נתפרסמו ג' העקרים הכוללים הכל, דהיינו מציאת הש"י, ותורה מהשמים, ושכר ועונש. כי שבת מורה על חידוש העולם, והחידוש על המחדש שהוא מציאת הש"י אשר יתגלה לעתיד לעולם שכולו שבת, ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה (ישעיה כה, ט), ואז יהיה השכר הנצחי לעושי רצונו יתברך, ומקיימין התורה והמצות:
77
ע״חוהנה מצות קידוש הקידושין הוא כקידושין שמקדש החתן את הכלה. ובקידושין תנן (קידושין מא, א) האיש מקדש בו ובשלוחו. כן בצאת ישראל ממצרים היה ע"י עצמו דכתיב (שמות יב, יב) ועברתי בארץ מצרים. והיה גם כן ע"י שלוחו דכתיב (במדבר כ, טז) וישלח מלאך ויוציאנו. אבל הנשואין הם בעצמו פנים בפנים, וזה היה מתן תורה בשבת פנים בפנים דיבר ה' עמכם (דברים ה, ד), והיה בשבת זמן עונה כי סוד הנשואין:
78
ע״טועתה אבאר ענין הקידושין והנשואין. קידוש החודש הוא קדושת ישראל, ורמז לדבר החודש הזה לכם, כי החודש מסור לכם, כי הוא ביד ישראל מסור לבית דין, לחסר ולמלאות ולעבר שנים והוא סוד הקידושין, כתיב הכא החודש הזה לכם, וכתיב התם (בראשית מח, ט) אשר נתן לי אלהים בזה, פירש רש"י הראה לו שטר אירוסין. קדושת שבת המורה על מציאות השם יתברך, על כן שבת לידו"ד, על כן קדושת שבת קבע וקיים נצחי. ובעצרת כולי עלמא מודים דבעינן נמי לכם (פסחים סח, ב), כי פנים בפנים דיבר ה' עמנו:
79
פ׳ובמדרש רבה (שמו"ר טו, לא) החודש הזה לכם, משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות, כיון שבא ללוקחה נותן לה מתנות רבות כבעל. כך העולם הזה אירוסין הן שנאמר (הושע ב, כא) וארשתיך לי לעולם, ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנאמר החודש הזה לכם. אכן לימות המשיח יהיו נשואין שנאמר (ישעיה נד, ה) כי בועליך עושיך, באותה שעה מוסר להם הכל שנאמר (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, עד כאן. ביאור המאמר ישראל הם הכלה סוד הקידושין, מצות קידוש החודש ללבנה כמו שאפרש, והתורה היא הנשואין, כי התורה היא שטר כתובה ואינה ניגבית מחיים אלא לעולם הבא:
80
פ״אולבאר ענין הלבנה צריך להקדים הקדמה. קדושתינו שאנו מקדשין אותו יתברך היא כפולה, וכן קדושת הש"י שמקדש אותנו ג"כ כפול, הרי שתים שהן ארבע. כיצד, אנו מקדשין בקדושת הגוף, ובקדושת הנשמה שאנו מוסרין חיותינו עבורו יתברך בשביל קדושת שמו נחשבנו כצאן לטבחה ועושין בשמחה כענין שנאמר (שה"ש ב, ה) כי חולת אהבה אני, שאני כנסת ישראל אוהב אותך בחליי, כלומר בעת קבלת היסורין. משא"כ באומות העולם כתיב בעבודה זרה שלהם (ישעיה ח, כא) והיה כי ירעב והתקצף וקלל באלהיו. ועל כן רובם המלכים בג' שעות הראשונות מניחים כתריהם ומשתחוים לחמה כדאיתא בע"ז (ד, ב), כי החמה לעולם אינה פגומה. אבל ישראל מונין ללבנה שהיא פגומה ולפעמים מליאה, ועל הכל מברכין, כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה (ברכות מח, ב), על כן מונין ישראל ללבנה:
81
פ״בוזהו ביאור המדרש (שמו"ר טו, כד) דבר אחר, החודש הזה לכם, הרואה את הלבנה האיך צריך לברך, בזמן שהיו ישראל מקדשין החודש. יש מן רבנין אמרין ברוך מחדש חדשים. ויש מהן אומר ברוך מקדש חדשים. ויש מהן אומר ברוך מקדש ישראל, שאם אין ישראל מקדשין אותו, אין אותה קדושה כלום. ואל תתמה על זה, שהקב"ה קדש את ישראל שנאמר (עי' ויקרא יא, מד) והייתם קדושים כי קדוש אני ה', עד כאן. אלו ואלו דברי אלהים חיים. ברכת מחדש חדשים הודאה על שם כשהיא במילואה מאירה. ברוך מקדש חדשים על שם פגמה, שהלבנה מקדשת השם אף בפגמה ולא משנית את תפקידה. וברכת מקדש ישראל, כי לישראל טבע זה לברך על הרעה כמו על הטובה. הרי מבוארת בבא ראשונה מהמדרש דלעיל, החודש הזה לכם אתם מונין לו ואין האומות מונין לו:
82
פ״גב' קדושת הגוף זיכוך חומרם לקרבו לרוחניי, דהיינו מצד הפרישות והקדושה, כמ"ש (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך. וכל מיני קדושה הם קדושת הגוף להזדכך החומר שלא יהיה גס ועכור, רק הזדככות ויתגבר השכל על החומר באופן שיהיה החומר בטל במיעוטו נגד השכל. וזהו ענין (דברים ז, ז) כי אתם המעט על כן חשק ה' בכם, וכן כתיב (עי' עמוס ז, ב) כי קטן יעקב, כלומר מצד החומר, משא"כ עשו הוא הגדול חומרו עב וחזק והוא יצא ראשונה מבטן אמו, כי הזוהמא זוהמת הנדה כמו שכתבו המפרשים, על כן הוא אדמוני, והכבד כולא דמא (חולין קט, ב) ורדיפת אש התאוה הכל בכבד, ואש הוא עד אבדון תאכל, ומכח אש השורף לא יכול להתקרב וליהנות מהאור:
83
פ״דוזהו ענין שהאומות מונין לחמה, אורה של חמה אש הוא, ולעתיד יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה (נדרים ח, ב). משא"כ הלבנה אור היא ולא אש, לסבה שקבלה האור ואינו שורף. וכן מצינו בהדיא במדרש רבה בפ' הזו (שמו"ר טו, כז) וזה לשונו, מה החמה היא של אש כך הם עתידין לידון בה שנאמר (מלאכי ג, יט) כי הנה היום בא בוער כתנור כו'. וכשם שהלבנה היא של אור, כך ישראל נוחלין האור שנאמר (תהלים צז, יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ואומר (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך. ואז מבואר בבא שניה מהמדרש דלעיל. הגדול מונה לגדול, ונקרא בשם גדול ולא בכור, כי הבכורה שהיא הקדושה היא ליעקב, ועשו הוא הגדול, כלומר בעל חומר גדול היוצא ראשונה בזוהמא באש התאוה השורף ואז חושך ולא אור, על כן מונה לחמה. על כן קדושת ישראל אחת ושתים זו שמענו. כן כביכול קדושת הקב"ה עמנו על ידי מתן תורה אחת דיבר ושתים זו שמענו. א' נר מצוה, שקדשנו במצותיו כו'. ב' ותורה אור, באור התורה שנזכה לעתיד לדעת סודותיה ואור הגנוז הזה יאיר לנו לעתיד, ויקויים (ישעיה ל, כ) והיו עיניך רואות מוריך:
84
פ״הוזהו סוד (תדא"ר טז, ט) שכר מצוה, מצוה. כלומר שכר עשיית המצות הוא שיהיה יודע רוחניית המצות וידבק שם. וזהו ותורה אור. וכבר כתבתי החודש הזה לכם קדושת ישראל נתונה להם, וקדושת הש"י שבת לידו"ד. ולעתיד (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה'. על כן קדושת הש"י אחת דיבר וב' זו שמענו:
85
פ״וגם כן מרומז במה שמונין ללבנה נגד התורה, אמר הוא סימן טוב, והתחיל אמר רב נחמן ולא רב נחמן אמר, כי עתה מדבר מענין חדש דהיינו מקדושת השבת, ובשתי בבות הראשונות דיבר מקדושת החודש, וענין סימן טוב היא התורה:
86
פ״זאיתא בפרק קמא דע"ז (ב, א) דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי, לעתיד לבא הקב"ה מביא ספר תורה בחיקו ואמר כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרה. מתקבצין ובאין אומות העולם כו' כלום יש בכם מגיד זאת, ואין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה. וקשה אריכות הלשון שאמר בלשון שלילה אין זאת כו', הוה ליה למימר בקצרה זאת היא התורה שנאמר וגו':
87
פ״חוכבר פירשתי המאמר זה במקום אחר שהענין הוא שהקב"ה נתן תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ותורה שבע"פ לא כתבה להיות סימן ביד בני ישראל, משא"כ תורה שבכתב העתיקו אותה האומות, על כן מסר הקב"ה בע"פ תורה לישראל שיהא להם סימן, וכן הוא במדרש (ילקוט הושע ח, יב). והתורה שבע"פ הוא נקרא תורת משה, כי קיבל הלכה למשה מסיני. על כן כתיב (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי, כי היא צריכה ביותר לזכרון מאחר שאינה כתובה:
88
פ״טונודע כי תורה שבכתב ותורה שבע"פ נקראים זה וזאת, כי הם כדמות זכר ונקבה. ועל כן מי בכם יגיד זאת שהיא התורה שבע"פ שנתנה לסימן. וזה שאמר, אין זאת אלא התורה שעליה נאמר וזאת התורה אשר שם משה, כלומר תורה שבע"פ. ושולל שאין זאת רומז על התורה שבכתב רק על התורה שבע"פ שעליה נאמר וזאת כו'. עוד נודע לחכמי האמת כי תורה שבכתב ותורה שבע"פ הם נקראים חמה ולבנה, על כן ישראל מונין ללבנה כי תורה שבע"פ היא סימן המסור בידם. זהו שאמר רב נחמן זהו סימן טוב:
89
צ׳בבא הרביעית רומז לבחינת ותורה אור כמו שכתבתי, שיתגלו סודות אור הגנוז מהתורה. מבואר בזוהר כי יש ב' מיני חשך. א' חשך כמשמעו, חושך ולא אור. ב' חשך מכח יתרון אור גדול כמו שכתוב (איוב יב, כב) מגלה עמוקות מיני חושך. והנה חסידי אומות העולם אף שזוכים לאור הוא באור שאינו בא מהחושך ויוכל לכבות ואינו נצחיי. אמנם הלבנה מאירה והיא מצד עצמה חשיכה, רומז להאור היוצא מהחושך. ולעתיד יהיה אור גדול יהי רצון שנזכה לאורו במהרה בימינו אמן:
90