שני לוחות הברית, תורה שבכתב, וישב, מקץ, ויגש, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vayeshev, Miketz, Vayigash, Torah Ohr
א׳דע כי כל ישראל הם נקראים נפש אחת, וכולם בכלל נקראים אדם כמו שכתוב (יחזקאל לד, יג) אדם אתם, וכן כתיב (בראשית מו, כו) כל הנפש הבאה ליעקב וגו', קראם נפש אחת. וכמו שרמ"ח איברי הגוף הם אדם אחד, כן ישראל כל אחד מהם אבר אחד ונקראים בזוהר (ח"א קג, ב) שייפא דגופא. ויש מדריגות באברים זה מוח וזה לב וזה עין וזה יד כו', כך מדריגות בישראל זה למעלה מזה, ומכל מקום שייפא דגופא מתחברות ונעשים אדם אחד, והם מרכבה לסוד האדם היושב על הכסא שהוא אחד ברמ"ח איברים רוחניים שהם שורש רמ"ח מצות (ויקרא יח, ה) אשר יעשה האדם וחי בהם:
1
ב׳נמצא האדם המפריש את עצמו מן הכלל ויוצא מהסכמתם אז הוא אבר מן החי, וזה האבר הוא מת והוא חרם כי הלך לחרמה הוחרם ונאבד בר מינן, ועל כן חרם עולה רמ"ח. וכל מעלת ישראל הוא שהם אחד, וכן תקנו נוסח (בשמ"ע מנחה של שבת) אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, וכמו שנאמר (זכריה יד, ט) ידו"ד אחד ושמו אחד. כן יעקב עם השבטים אחד בסוד ידו"ד אחד. ויוסף עם השבטים אחד בסוד ושמו אחד:
2
ג׳נודע כי י"ב שבטי י"ה הם נגד י"ב צרופי שם הויה כמבואר בזוהר וכמו שכתבתי בפרשת ויצא (תו"א ד"ה כלל הענין), כי מדתו תפארת שם ידו"ד. ואלה תולדות יעקב יוסף, והיה זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב (ב"ר פד, ח). ואלה תולדות יעקב יוסף, דכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף כו' (שם ו):
3
ד׳וגם נודע כי מדת יוסף נמשך ממדת יעקב, מדת יעקב וא"ו מהשם, ויוסף משך הוא"ו והיא הוא"ו זעירא דכתיב (במדבר כה, יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, כי ו' דשלום קטיעא, וכתיב (זכריה יד, ט) האמת והשלום אהבו, אמת מדת יעקב (עי' מיכה ז, כ), והברית שלום הוא מדת יוסף, וגוף וברית חד הוא כדאיתא בזוהר, על כן נגד ושמו אחד הוא יוסף אחד, כי ענין שם הוא התגלות הדבר, כן יוסף הוא התגלות יעקב בסוד הברית המשפיע מכח הגוף הזרע להוליד:
4
ה׳ובבראשית רבה פרשת וישלח (עי' עט, ח) אמרו שאמר הקב"ה ליעקב כשם שאני אלוה בעליונים, כך אתה אלוה בתחתונים. כלומר כי הוא ומטתו השלימה מרכבה, וכמו שאני מרכבה. וכמו שידו"ד אחד ושמו אחד, כן תמצא ביעקב שהוא אחד ויוסף אחד. כיצד, יעקב הוליד י"ב שבטים והוא היחיד למעלה מהם והם ענפיו, והוליד ח' בני הגבירות, וד' בני השפחות, הרי יעקב אחד מן אחד, ח' בני הגבירות ח' מן אחד, ד' בני השפחות ד' מן אחד:
5
ו׳כן יוסף אע"פ שהוא ענף מן יעקב, מכל מקום הוא למעלה מן השבטים, שהרי הוליד שבטים מנשה ואפרים כראובן ושמעון הם ויוסף הוא אחד מן אחד, ויש לו דביקות בחי"ת ודלי"ת מן אחד. כיצד, הוא מן ח' בני הגבירות, ונתגדל עם ד' בני השפחות שהם בני בלהה ובני זלפה שנאמר (בראשית לז, ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. ובענין והוא נער מרומז מה שרמזתי למעלה יעקב סוד ו' מן השם, ויוסף הוא וא"ו זעירא ונער קטן יכתבם:
6
ז׳ואמר (שם) שהוא בן י"ז שנה. דע כי לא לחנם נכתב המספר, והענין כי יעקב מרכבה לשם ידו"ד שהוא תפארת היא מדת יעקב, כי תפארת דרך כלל כולל כל שם ידו"ד, ובדרך פרט הוא ו' מן ידו"ד כנודע ומפורסם למקובלים. כן יוסף ו' זעירא כמו שכתבתי, וגם הוא בבחינת מרכבה לידו"ד בחשבון זעירא שהוא סוד מספר קטן, והמספר קטן מן ידו"ד עולה י"ז וסימנך (תהלים קז, א) הודו לידו"ד כי טוב. על כן אמר יוסף בן י"ז שנה היה, ואמר שהוא נער:
7
ח׳כתב הפרדס כי חשבון זעיר שהוא מספר קטן הוא בחנוך שהוא מטטרון הנקרא נער כמו שכתוב (משלי כב, ו) חנו"ך לנער. והנה בהתפשטות שורש נשמת יעקב ויוסף מהאצילות, אז נשאר צורת יעקב חקוקה בכסא שהוא למטה מהאצילות. ויוסף תחת אביו במטטרון שהוא למטה מהכסא, כי סוד הכסא הוא בריאה וסוד מטטרון יצירה כנודע. על זה אמר והוא נער בן י"ז שנה. ונודע לחכמי האמת כי מטטרון נקרא עבד כמו שכתב הזוהר (מדרש הנעלם ח"א קכו, א) בפסוק (בראשית כד, ב) עבדו זקן ביתו וגו', כמו שהארכתי בפרשת חיי שרה (תו"א ד"ה נודע כי). וכן לעבד נמכר יוסף, והקב"ה שלח מלאכו לשמרו בדרך אשר הלך. וכענין שנאמר (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וגו', ואמרו רז"ל (ילקוט משפטים שם) שזהו מטטרון, כמו שהביא רש"י בפרשת משפטים (עה"פ הנ"ל):
8
ט׳נחזור לענין, ידו"ד אחד ושמו אחד, סוד האחדות המשיל בספר יצירה וכן כל המקובלים כשלהבת קשורה בגחלת. כן יעקב ויוסף, יעקב האש הגחלת, ויוסף השלהבת כמו שכתוב (עובדיה א, יח) בית יעקב אש ובית יוסף להבה. גם אש ראשי תיבות אמ"ת שלו"ם שהם מדת יעקב ומדת יוסף, כמו שכתבתי:
9
י׳ועשו הוא להיפך *קנאה *שנאה, כי הקנאה הוא היפך האמת, כי מדת אמת מורה על האמת ואינו מקנא על מה שאינו באמיתיות שלו, זהו (שם) בית עשו לקש. ק"ש ראשי תיבות *קנאה *שנאה. ועתה שחטאו השבטים בזה כמו שכתוב (בראשית לז, יא) ויקנאו בו אחיו, וישנאו אותו כו' (שם ד), גרמו שנפלו בעו"ה בידי עשו, והם עשרה הרוגי מלכות שהם גלגול עשרה שבטים כדאיתא בספר היכלות (טו) אמר ר' ישמעאל אותו היום חמשי בשבת היה כשבאה שמועה מכרך גדול של רומי לומר יתפשו ארבעה אנשים מאבירי ישראל, רבן שמעון בן גמליאל, ור' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, ור' יהודה בן בבא, ור"א בן דמא, וה' אלפים ת"ח מירושלים פדיון שלהם. וכיון שראה ר' נחוניא בן הקנה גזירה זו, עמד והורידני למרכבה ובקשתי משר הפנים. וא"ל עשרה כתבו ב"ד שלמעלה ונתנו לסמאל שרה של רומי לומר לך והכחד מאבירי ישראל כל נתח טוב ירך וכתף להשלים גזירה (שמות כא, טז) וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת וגו':
10
י״אועל ענין זה כתבו המקובלים הרבה רמזים בפרשה זו, על (בראשית לז, יח) ויתנכלו אותו להמיתו, שתיבת ויתנכלו נהפך ללונביות והם ג' מאות לונביות שנעשו בר' יהודה בן בבא, ולפי זה הגירסה בגמרא (סנהדרין יד, א) לונכיות בכ"ף ולא לונביות בבי"ת:
11
י״ביוסף אמר לאחיו (בראשית מד, יז) ואתם עלו לשלום אל אביכם. ואתם הוא דיוק, כלומר אתם תעלו לשלום אל אביכם שבשמים, אבל תמותו עוד בפעם כי תתגלגלו בי' הרוגי המלכות. וזה הרמז מסייע לכת המקובלים דאמרו ראובן הוא ג"כ בעשרה הרוגי מלוכה, אף שלא חטא עם מכירת יוסף, גרמה לו חטא בלבול יצועי אביו. וכן יש רמז לזה בדברי ראובן עצמו שאמר (בראשית לז, ל) אנה אני בא, וכתב הצרור מור אנ"י אנ"ה ראשי תיבות (תהלים צד, א) *אל *נקמות *ידו"ד *אל *נקמות *הופיע. ויוסף עצמו ובנימין לא היו בהרוגי מלוכה:
12
י״גויש כת המקובלים האומרים, ראובן לא היה בכלל י' הרוגי מלוכה, ויוסף היה אחד מהם מטעם כי הוא גרם להם לחטא שהביא דבתם רעה אל אביו:
13
י״דושמעתי מקצת המקובלים, כי ר' עקיבא היה הגלגול של יוסף ולכך נקרא עקיבא בן יוסף. ולפי מה שכתבתי למעלה שיוסף הוא אחד, יבא הרמז במיתת ר' עקיבא שאמרו (ברכות סא, ב) יצתה נשמתו באחד, שהוא נשמת יוסף. והנה בענין יצתה נשמתו באחד קבלתי בו סוד אחד, שבאמת לא היו רק תשעה מגולגלים כי ראובן לא חטא, וכן יוסף ובנימין, רק שהם שתפו השכינה עמהם כשעשו החרם כביכול כאלו היתה השכינה עוזרת במעשה הזה וכביכול נשמת רבי עקיבא היתה במקום השכינה לסבול, וזה יצתה נשמתו באחד בשביל האחד. והטעם כי רבי עקיבא הוא מגרים ונכנס תחת כנפי השכינה, כלומר במקום השכינה:
14
ט״ומכל מקום נראה בעיני דקבלה זו אינו סותר למה שכתבתי, כי ר"ע הוא גלגול יוסף כי שיתף השכינה הוא יוסף שהוא המרכבה כמו שכתב הזוהר שתחילת ירידת יוסף למצרים היה התחלת גלות מצרים, והנה גלו ישראל למצרים שכינה עמהם, וכן בכל הגליות, והקדים הקב"ה השריית יוסף להשכינה ודבר זה יתבאר לקמן, נמצא בחינת יוסף היא השכינה וגלגול רבי עקיבא, והוא עקיבא בן יוסף ויצתה נשמתו באחד תחת השכינה:
15
ט״זוזהו ענין שהתאבל יעקב על יוסף וימאן להתנחם (בראשית לז, לה), ואמרו רז"ל (בר"ר פד, כא) שאין מקבלים תנחומים על החי. ומקשים העולם (עי' אוה"ח ד"ה ויקומו כל) לאחר י"ב חודש שנגזר על המת שיהיה נשכח איך לא הבין יעקב שיוסף הוא חי, דאלו היה מת למה אינו מתנחם דהא נגזר על המת שיהיה נשכחהגה"הושמעתי בשם הגאון ר' משה איסרלז ז"ל, שתירץ לפי פשוטו כך. בשנה ראשונה היה סבור שהוא מת, וכשעבר השנה לא קיבל תנחומין, אז היה רואה למפרע שלא מת בשעה שהגיע אליו השמועה, אבל בודאי עתה מת מאחר שלא בא. וכן אחר כך שנה אחרת, ראה שלא מת באותו הפעם כשחשב שמת, אבל עתה מת מאחר שלא בא. כן היה חושב ימים רבים שהתאבל:
עוד נראה לי לתרץ על דרך פשוטו, הא דנגזר על המת שיהא נשכח לאחר י"ב חודש, רומז דהא מסולקת הנשמה למעלה ואינה בזה העולם כמו כל י"ב חודש שהיא עולה ויורדת, ולאחר י"ב חודש היא עולה ואינה יורדת, ולכך נשכח. וזה אינו שייך אלא במי שיש לו בנים, וכדכתב הזוהר בנשמות נדב ואביהו שלא היה להם בנים, על כן היו נשמותיהן משוטטות עד שנתעברו בנשמת פנחס במעשה דזמרי, לכך חשב יעקב שאין מקבלין תנחומין מאחר שנשמתו עולה ויורדת עד שיגאל::
עוד נראה לי לתרץ על דרך פשוטו, הא דנגזר על המת שיהא נשכח לאחר י"ב חודש, רומז דהא מסולקת הנשמה למעלה ואינה בזה העולם כמו כל י"ב חודש שהיא עולה ויורדת, ולאחר י"ב חודש היא עולה ואינה יורדת, ולכך נשכח. וזה אינו שייך אלא במי שיש לו בנים, וכדכתב הזוהר בנשמות נדב ואביהו שלא היה להם בנים, על כן היו נשמותיהן משוטטות עד שנתעברו בנשמת פנחס במעשה דזמרי, לכך חשב יעקב שאין מקבלין תנחומין מאחר שנשמתו עולה ויורדת עד שיגאל::
16
י״זאלא סוד הענין בהסתר בנין של מטה, דהיינו יוסף שהוא מרכבה יפגום של מעלה. ומה שאמרו רז"ל שאין מקבלים תנחומין על החי רומז על זה בעצמו, כי מצד מיתת יוסף היה מקבל תנחומין, אבל מצד חי עולמים הוא הבנין של מעלה לא קבל תנחומין:
17
י״חנחזור לענין של אחד. אל"ף דאחד היא יעקב, וכן יוסף, כי זה האל"ף היא אל"ף רבתי דאדם ריש דברי הימים, כי שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם (ב"מ פד, א), ויוסף בן זקונים שהיה זיו איקונין שלו דומה לאביו. והאל"ף דאדם היא אל"ף דכתנות אור שנתהפך בחטא אדם לכתנות עור בעי"ן, כמו שכתוב (בראשית ג, כא) ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, שהוא (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני. דהיינו שהאדם יוצא מהאחדות שיש בו שני חלקים מתנגדים דהיינו הגוף והנפש, כשזה קם זה נופל. מה שאין כן קודם שחטא היה כתנות אור, אף הגוף אור ומאיר כמו הנשמה היה הגוף זך ודק, אע"פ שהנשמה יותר במעלה מהגוף, מכל מקום היו שניהם מאורות, זה מאור הגדול וזה מאור הקטן, וכבר הארכתי בדרוש הזה בכמה מקומות:
18
י״טואלו לא חטא האדם, היה הכל בכתנות אור, והטיפה שממנה היו נולדים יוצא חלציו לא היתה נקראת טיפה סרוחה רק זרע קודש. וענין התשמיש לא היתה חרפה רק מעשה מצוה בגלוי כמו הנחת תפילין, כי לא היה ערוה מאחר שאינו מצד היצה"ר. ועכשיו שחטא נעשה הדבר ערוה וטפה סרוחה. ויעקב אבינו שהוא משופריה דאדם התחיל לתקן, דהיינו שמטתו שלימה זרע קודש מצבתה, ומעולם לא ראה קרי (יבמות עו, א), כמו שאמר (בראשית מט, ג) ראובן [בכורי אתה] כחי וראשית אוני (אתה). אבל העיקר הוא יוסף, כי מחשבת יעקב בטפה ראשונה שהזריע היתה על יוסף שחשב שהיא רחל, על כן לקח הבכורה מראובן ונתנה ליוסף שלקח פי שנים ב' שבטים, ובאמת יוסף הוא יעקב כי יוסף שומר הברית במאוד כמפורסם במעשה דאשת פוטיפרע וכנודע, כי הוא צדיק יסוד עולם ויסוד הוא ברית העליון כנודע לחכמי האמת והוא משך התפארת שהוא יעקב:
19
כ׳על כן (בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף, וכשם שגוף קדוש של יעקב עלה ונקבר בארץ הקדושה, כן גוף קדוש של יוסף כי נזדככה גופן. ועל שלא חזרו לכתנות אור ממש כמו שהיה אדם קודם שחטא וכמו שיהיה לעתיד, מכל מקום היה מעין כתנות אור לרוב הזדככותם כי שופריה דיעקב מעין אדם, ויוסף בן זקונים זיו איקונין שלו דומה לאביו:
20
כ״אעוד יש רמז בבן זקונים, שהם אדם וחוה שהם היותר זקנים שבעולם, כלומר הוא ענף מהם לטהרתם שלא היו מטפה סרוחה רק נעשה בצלם אלהים. ואח"כ האדם הגדול בענקים הוא אברהם אבינו ואמנו שרה זקנים באים בימים (בראשית יח, יא), כי הם מלאו מקום אדם וחוה כמו שכתבתי בארוכה בפרשת חיי שרה (תו"א ד"ה אף שאמרנו), ונמשך הזדככות הזה עד ליעקב נקרא ישראל בשם ישראל סבא (בר"ר סח, יא), ויוסף הוא הבן:
21
כ״בזהו סוד (בראשית מה, כג) ולאביו שלח וגו'. ואמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז, ב) שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. דע כי יש שני מיני יינות, אחד יין המשומר שהוא סוד עולם הבא, הוא מעל גבי ששת ימי בראשית שהוא בבינה בסוד הדעת, ומזה היין דעת זקנים נוחה הימנו מנוחה לחיי עולם הבא, והוא יין ישן שמגיע בשרשו עד הכתר הנקרא עתיק יומין עתיקא קדישא:
22
כ״גב' יין שהוא המשכר וגורם רעה לעולם ואין בו דעת, אבל דעתן של נשים קלות (שבת לג, ב), והאשה היא חוה סחטה האשכול של ענבים והביאה היין הזה, ומרעה זו נמשך היין נסך שהוא סטרא דמסאבא מגע גוי. ודעת נשים ק"ל, על כן ק"ל שנה שהיה פורש אדם מחוה יצא ממנו קרי, ואלו ק"ל שנה הוצרכו תקון כדבעינן למימר לקמן, על כן ק"ל שנה היו סובלים שיעבוד במצרים קודם שנולד הגואל, כי יוכבד נולדה בין החומות (סוטה יב, א) ובת ק"ל היתה כשנולד משה רבינו ע"ה. והנה הגלות היה בעצת אברהם אבינו כמו שכתוב (בראשית לז, יד) וישלחהו מעמק חברון, ופירשו רז"ל (סוטה יא, א) מעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, הוא אברהם אבינו שבחרו בגליות, כדאיתא ברבתי פרשת לך לך (עי' זח"ג רצט, א) ששאלו הש"י אם רוצה שיבואו בניו לגיהנם, או גליות, ובחר בגליות כדי להתרחק מסטרא דמסאבא, וכדי שיזדככו בגלות מכל זוהמא ויזכו לחזות בנועם ה', ובזה יזכו ליין ישן שהדעת נוחה, ולא ביין שהדעת ק"ל:
23
כ״דורמז יוסף לאביו, שירד למצרים להגלות כי כן הזקן בחר בזה בסוד יין ישן. ורמז לדבר יין ישן עולה ת"ל שנה ישבו במצרים עם שאר ארצות, והסיבה היה ע"י יוסף כי הוא בן זקונים, סוד יין ישן שדעת זקנים נוחה:
24
כ״הנחזור לענין, יעקב ויוסף הם אלף דא' כתנות אור. וזהו סוד הכתונת שעשה יעקב ליוסף סוד כתונת פסים, כי כן תלבשנה בנות המלך הם הנשמות העליונות שהם בנות מלך מלכי המלכים הקב"ה, והנשמה נקראת בת כמבואר בזוהר פרשת משפטים (ח"ב צו, א) בפסוק (שמות כא, ז) כי ימכור איש את בתו וגו'. והנה כשבא הנחש וגרם שנסתלק א' מן אדם, נרגן מפריר אלוף, נשאר דם מן אדם, כי באה מיתה לעולם ונשפך הדם, והארכתי בדרוש הזה במקום אחר. כי בהסתלק א' מן אדם נסתלק א' דכתנות אור ונעשה עור, כעין עור ובשר. ומן אדם נשאר דם:
25
כ״וכן גרם חטא השבטים בענין יוסף שהפשיטו ממנו הכתונת והפרידו אותו מהדביקות הגדול בענייני הצרות שגרמו לו, ונתעורר דם שנשאר מאדם בהסתלק האלף. זהו סוד (בראשית לז, לא) ויטבלו את הכתונת בדם, וכן גרמו שנסתלק הדביקות מיעקב אבינו כל זמן שהיה מתאבל על בנו שלא שרתה עליו השכינה עד שנודע לו כי יוסף הוא חי, ואז (שם מה, כז) ותחי רוח יעקב אביהם, ותרגום אונקלוס ושרת רוח קודשא על יעקב אבוהון. ומסתמא כשפסק מיעקב, פסק גם כן מיוסף, דיוסף היה ג"כ בצער דמצטער בצער אביו. ועוד אם רבי לא שנה ר' חייא מנא ליה, כי יוסף הוא משך יעקב. על כן אמר ותחי רוח יעקב, ושרתה עליו השכינה וירד למצרים:
26
כ״זאז (שם מו, כט) ויאסור יוסף את מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו. ורומז על סוד המרכבה העליונה שהיא המשך ממרכבת ישראל אביו, וזהו מרכבתו לקראת ישראל אביו. על כן אמר ויעל, כי עלייה היתה לו, כי מתחילה לעבד נמכר יוסף, כבר רמזתי למעלה (ד"ה כתב הפרדס) כי סוד עבד הוא מטטרון, וסוד יוסף שהוא סוד הברית סוד הזיווג הקדוש האריך הפרדס בשער אצילות בריאה יצירה עשיה כי הזיווג בגלות הוא במטטרון, ובגאולה הוא למעלה באצילות:
27
כ״חוהנה יוסף נעשה מלך והיה רוכב במרכבת המשנה, והענין כי שר מצרים הוא השר הגדול שבכל השבעים שרים, ומרכבתו הוא המשנה כמו שאמרו רז"ל (עי' כתובות קיב, א) ארץ מצרים שנייה לארץ ישראל שהיא חלק ה', נמצא שר של מצרים הוא שני למרכבה כדבעינן למימר לקמן. ואז כשיצא יוסף מבחינת עבד להיותו רוכב על מרכבת המשנה, עלה יוסף למעלה גדולה, מכל מקום לא עלה למעלה הגדולה להיות מרכבתו לקראת ישראל, עד ששרתה השכינה על יעקב ואלה תולדות יעקב יוסף ואז נתייחדו הכרובים כמער איש ולוית (מל"א ז, לו), וחיבור האיש עם הלויה שלו הוא ע"י ברית מילה שהוא יסוד. ואף שהיו במצרים, מכל מקום לא היה ניכר הגלות בעת מלוך יוסף, עד (שמות א, ו-ח) וימת יוסף וגו', ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. הרי מבואר סוד אחד של יעקב, וסוד אחד של יוסף, כי י"ב שבטים נקשרו בהם והם בסוד אלף:
28
כ״טוזהו סוד (בראשית מב, יא) כלנו בני איש אחד נחנו. כתיב חסר אלף, ואח"כ כתיב (שם יג) שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד, וכתב רש"י כולנו בני איש אחד, נצנצה בהם רוח הקודש שכללוהו עמהם. והנה אודיע ענין נצנץ רוה"ק. יעקב הוא אחד עם השבטים, וכן יוסף אחד מן השבטים. השבטים לא נתנו מתחילה הגדולה ליוסף בזה, אדרבא ויפשיטו כתנתו וטבלו בדם. חסר אלף מן אדם, על כן אמרו כלנו בני איש אחד נחנו, איש אחד הוא יעקב שהוא אחד עמנו והוא האלף. אמנם נחנו חסר אלף, כלומר שנים (צ"ל שוים) אנחנו אתה כמונו. אח"כ הודו ואמרו שנים עשר עבדיך אנחנו, ואמרו בתוספות אלף וכלנו בני איש אחד והוספת האלף מורה על יוסף. ובפירוש אמרו אח"כ על יוסף והאחד איננו, הרי קראו את יוסף ברוח הקודש אחד. זה היה נצנוץ רוח הקודש, כי כן הודו ליוסף לבסוף כמו שיתבאר לקמן אי"ה:
29
ל׳ועל ענין אחר שכתבתי יתבאר ענין חלום פרעה שממנו נתגדל יוסף, ואמר (בראשית מא, כה) חלום פרעה אחד, רומז על א' הנזכר. והנה החלום היה (שם ה) שבע שבלים עולות בקנה אחד. וכן חלום השבע פרות היו מתייחדים (שם ב-ג) עולות מנהר אחד. ואז יובן ג"כ ענין (שם לט) אין נבון וחכם כמוך, וענין (שם) אחרי הודיע אלהים אותך. הרי נכלל בזה הפסוק חכמה ותבונה ודעת. הודיע, הוא דעת. ונבון וחכם, הוא חכמה ותבונה:
30
ל״אדע כי חלומות פרעה רומזים לעניינים גדולים. ואקדים לך מה שכתב הזוהר בזה (ח"א קצב, א) וזה לשונו, והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו. והנה מן היאור, דהא מנהר דא אתברכן כל אינון דרגין דלתתא, בגין דההוא נהר דנגיד ונפיק איהו אשקי וזן לכלא, ויוסף איהו נהר לאתברכא כל ארעא דמצרים בגיניה. ותא חזי ההוא נהר שבע דרגין אשתקיין ואתברכן מיניה, ואילין אינון יפות מראה ובריאות בשר. ותרעינה באחו, בחבורת באחוותא דלא אשתכח בהו פרודא, וכולהו לשבחא קמיה, דהא כל דרגין שבע דקאמרן רזא איהו כמה דאת אמר (אסתר ב, ט) ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך וגו', ועל דא שבע פרות יפות מראה. ולקבל דא כתיב (שם א, י) שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך וגו':
31
ל״ברבי יצחק אמר, שבע פרות הטובות, דרגין אינון עלאין על אחרנין. ושבע פרות הרעות, דרגין אחרנין דלתתא, אלין מסטרא דקדושא, ואלין מסטרא דמסאבא. שבע השבלים, ר' יהודא אומר אלין קדמאי אינון טבין בגין דאינון מסטרא דימינא דכתיב ביה כי טוב. ואילין אינון בישין לתתא מינייהו. שבע השבלים, אינון מסטרא דדכיו, ואלין מסטרא דמסאבא, וכלהון דרגין קיימין אלין על אלין, ואלין לקבל אלין, וכלהו קא חמא פרעה בחלמי:
32
ל״גאמר ר' יוסא, וכי לההוא חייבא דפרעה אחזיין לי' כל הני. אמר ליה ר' יהודה כגוונא דלהון חמא, דכמה דרגין על דרגין אלין לקבל אלין, ואלין על אלין, ואיהו חמא באינון דרגין דלתתא. והא תנינן דהא כמה דאיהו בר נש הכי אחזי ליה בחלמי והכא חמא, ונשמתא הכי סלקת לאשתמודעא כל חד וחד כפום דרגיה כדקא חזי ליה, ובגין כך פרעה חמא כדקא חזי ליה ולא יתיר, עד כאן לשונם:
33
ל״דהרי השבע הם נגד שבעת ימי הבנין. ולענינינו נאמר, כי הנה יעקב שמדתו תפארת כולל כל הבנין כנודע. וכן יוסף הוא משך התפארת. על כן שני פעמים היו שבע פרות ושבע שבלים, ושניהם ביחד י"ד, והם י"ד שבטים עם אפרים ומנשה והם עולים בקנה אחד, רומז לבנין שבעה שלמעלה שעולה בקנה אחד, דהיינו שרשם בינה כנודע. והוא סוד כל אז שבתורה, שהזיין נכנסין באלף כי הבינה שורש להם. ונודע כי הבינה מיוחדת בסוד ג' ראשונות החשובות כאחד. וזהו קנה אחד בסוד (משלי ד, ה) קנ"ה חכמ"ה קנ"ה בינ"ה, הרי חכמ"ה ובינ"ה ויחודם על ידי הדעת כנודע. וזהו חכמה ובינה ודעת:
34
ל״הועל קנה אחד זה המתייחדים בו כל השבעה, רמז לו פרעה (בראשית מא, לט) אחרי הודי"ע אלהים אותך, הוא סוד הדעת, אין נבון וחכם הם קנה חכמה, קנה בינה. ואע"ג דפרעה איהו לא ידע בסודות אלה, מכל מקום נפיק מפומיה דברים אלה ומצד כחו שלמעלה הרואה מדריגות אלו דרך מסכים ממדריגה למדריגה:
35
ל״ווהנה הבנין שלמעלה הוא ששה בסוד ששה קצוות הפועלים במלכות, והם שבעה עם המלכות. ואלו המדריגות הם בדין וברחמים כמו בג"ד כפר"ת המקבלים דג"ש ורפ"י כמבואר בספר יצירה. הרי בהתלבש שש בשש הם י"ב, וכשתאמר שבעה בשבעה הם י"ד, כן השבטים הם י"ב והם י"ד, ועולים בקנה אחד אחד הוא יעקב, ואחד הוא יוסף. ויעקב מעין שופריה דאדם (ב"מ פד, א), ויוסף זיו איקונון שלו כמו אביו, ונכנסו באלף לתקן כתנות אור ויוגמר התיקון לעתיד:
36
ל״זוכשם שתקון האדם בכתנות אור, כן יתוקנו צרכיו שהם לחם לאכול בגד ללבוש אשר בקשתו של יעקב היה על זה (בראשית כח, כ). וכבר בארתי סודו בפרשת ויצא (תו"א ד"ה ונתן לי) שיתוקן לעתיד לחם לאכול, כמו שאמרו רז"ל (שבת ל, ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות. ויתוקן בגד ללבוש, כי תוציא כלי מלת, ולבוש עצמו שהוא עור ובשר תלבישני יהיה אור:
37
ל״חובדרך זה הלך יוסף הוא המשביר בר ויכלכל יוסף את כל בית אביו, ובגד ללבוש כמו שנאמר (בראשית מה, כב) לכולם נתן חליפות שמלות וגו'. גם לבוש עור ובשר, יתחלף לאור, וזהו חליפות שמלות:
38
ל״טולבנימן נתן חמשה (שם), כי בחלקו הבית מקדש ויוחזרו לעתיד חמשה דברים רוחניים שנחסרו בבית שני (יומא כא, ב), ויוסיפו במעלה ביותר מסוד אור הגנוז. וכל הדברים שהיו עתה ביוסף ובאחיו כלם הם רומזים על העתיד, ועל זה היה גלגול ביאת יוסף למצרים ועל ידו ירדו כל בית אביו. וענין הגלות הזדככות, וכן כל הגליות עד לבסוף יחזור יוסף ויוסף ידו שנית למלוך הוא משיח בן יוסף, אבל באמת תשאר המלוכה ליהודא. ותיבת דם מן אד"ם יחזור לטוב, בענין מצרים (שמות י, י) ראו כי רעה נגד פניכם, פרעה ראה דם ונתהפך לדם מילה. כן סוד דם מן אדם הוא *דוד *משיח כנודע, כי סוד אדם בגלגולו הוא אדם דוד משיח, ושבעים שנה של דוד המלך ע"ה הם מן אלף שנים של אדם שהניח לו שבעים שנה:
39
מ׳ובזה יתבאר ענין סמיכת של פרשת יהודא ותולדותיו ער ואונן שמתו בהשחתת זרע לבטלה, ואחר תולדות פרץ וזרח שהוא תולדות מלא כמו שאיתא בב"ר (יב, ו) כל תולדות שבמקרא חסר, בר מן תרין, (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ, ואלה תולדות פרץ (רות ד, יח). כי כשיבוא משיח אז יתחדש העולם, דהיינו אלה תולדות השמים והארץ, ויהיו במילואו וטובו ככוונת הבריאה אלו לא היה חוטא האדם. ולעתיד יחזור לתכלית הבריאה ונסמך למעשה דיוסף:
40
מ״אובב"ר (פה, א) אמרו בפסוק ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו, ר' שמואל בר נחמני פתח, כי אנכי ידעתי את המחשבות (ירמיה כט, א), שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו. ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו. ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק ובורא אורו של מלך המשיח, עד כאן לשונו:
41
מ״בענין המאמר הזה לבאר, כי ענין מכירת יוסף, אף שהשבטים עסקו במכירתו כדי לאבדו מן העולם, ויעקב ג"כ עסק באבל בנו בשקו ותעניתו ונתייאש ממנו ואמר (בראשית לז, לה) כי ארד אל בני אבל שאולה, וראובן שעסק בשקו ובתעניתו זה היה גורם שנמכר יוסף, כי לא היה בעת המכירה פה רק היה עסוק בשקו ובתעניתו, ואלו היה פה היה מעכב בדבר כמו שהעידה התורה כשראה כי אין יוסף בבור (שם כט) ויקרע את בגדיו. והנה לכאורה היה הכל לרעה, אבל אלהים חשבה לטובה. וזהו אנכי ידעתי את המחשבות, כי סבת מכירת יוסף מתגלגל עד כי הוא סבת משיח:
42
מ״גואין להקשות אם כן כי מה' היתה זאת לטובה ממילא היו מוכרחים השבטים לפעולה זאת, ולמה נענשו. דע ח"ו לומר שהיו מוכרחים, רק הכל היה בחיריי, רק שנתגלגל על ידם בדרך חטא. והוא על דרך (שבת לב, א) מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב, ואף שהדבר נגזר מאת השם יתברך, ודבר זה צריך ביאור רחב ואין כאן מקומו:
43
מ״דוקודם שאבאר איך ענין מכירת יוסף וגלגולו הוא קיום מלכות דוד ומשיח, אתעורר על ספיקות גדולות שראוי להתעורר עליהם בענין יוסף עם אחיו. א' היא קושיא כללית. נודע מעלת השבטים גדולה עד מאוד, שבודאי מעלתם יותר ממעלת מלאכי השרת והם בסוד י"ב צרופי שם הויה, איך יתפוס השכל זה הדבר שבני עליה כאלה יעשו ביחד העבירה הגדולה שבכל העבירות שבעולם, דהיינו רציחה ודימו להרוג את יוסף, ובפרט להרוג איש צדיק עמוד יסוד עולם, ודבר כזה אינו עושה אפילו רשע גדול העובר על כמה עבירות חמורות מונע את עצמו מלרצוח אפילו לקטן שבישראל:
44
מ״הובב"ר פרשת ויגש (צג, ט) אמרו (בראשית מה, א) ולא יכול יוסף להתאפק, ר' חמא בר חנינא אמר לא עשה יוסף כשורה, שאלו בעט בו אחד מהם מיד היה מת. ר' שמואל בר נחמן אומר כהוגן וכשורה עשה, יודע היה צדקן של אחיו, אמר ח"ו אין אחי חשודין על שפיכת דמים, עד כאן. הרי שלא היו חשודין להרוג אפילו איש מצרי שהעליל עליהם כי הם היו סבורין שהוא איש מצרי, ואיך רצו להרוג את אחיהם והוא צדיק יסוד עולם:
45
מ״ווגדולה מזאת, לאחר שהרהרו תשובה והתודו על עונם (בראשית מב, כא) ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו, מצינו במדרש (תנחומא ויגש ה) בהתודע יוסף אל אחיו בקשו להרגו, ובא מלאך ופיזרן. ואין לומר גדולה בושה, ומפני הבושה עשו כן, אדרבא הבושה היא צורך לבעל תשובה, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות יב, ב) העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו כו', ופסוק מלא הוא (ירמיה לא, יח) בושתי וגם נכלמתי וגומר:
46
מ״זב' קשה הם שתפו השכינה עמהם, והאיך נשתתפו השכינה עמהם הלא יעקב אבינו הוא בשר ודם אמר (בראשית מט, ו) בסודם אל תבא נפשי, במעשה זמרי. בקהלם אל תחד כבודי, במחלקותו של קרח, ולא רצה להיות שמו נזכר שם:
47
מ״חג' קשה יוסף הצדיק האהוב לאביו, איך לא הודיע לאביו שהוא חי כדי שלא יצטער, ואפילו אם היה רחוק ממנו בסוף העולם היה לו להודיע לאביו, וכל שכן כי ארץ מצרים סמוכה לארץ ישראל שהיה לו להודיעו לאביו ולא להניחו בצער כ"ב שנההגה"הקושיא זו יש ליישב, כי ידע יוסף שחלומותיו שחלם הם כמו נבואה, וידע שעל כל פנים יתקיים שאביו ואחיו ישתחוו לו. והיה ירא מאוד לנפשו אם ישתחוו לו בידיעתם כי הוא יוסף, כי איך ישתחוה אב לבנו ואחים הגדולים לאחיהם הקטן. על כן היה יושב ומצפה להיות זה הדבר מקוים בעודו מתנכר לאיש מצרי, כי אז אין חרפה להם להשתחוות לשר מצרי. על כן לא התוודע לאחיו לאחר שהשתחוו לו בפעם ראשון, והמציא עוד עלילה בגביע בנימין, כדי שיבאו להשתחות שנית, כדי לקיים שני החלומות, חלום של (בראשית לז, ז) מאלמים אלומים, וחלום (שם ט) והנה השמש וירח וכו'. וענין השתחוואות אביו לו נתקיים במה שאמרו עבדיך אבינו. אבל לאחר שנתוודע שהוא יוסף, חלילה לו לסבול שישתחוו לו. והיה חושב יוסף כי כשנתקיים מראה החלומות אז כשנתלבש בלבוש מצרי אז די בזה:
וכענין זה מצינו בכמה מקומות ועניינים, כשנגזר דבר אחד אזי יתהפך הגזירה לענין אחר, כמו הדם שראה פרעה על ישראל ונתהפך לדם מילה. ודוגמא לזה מצינו בגמרא (גיטין לה, א) בההוא אתתא דקללה ואמרה כבי תרי עבדית לי תתהפך כורסיך, כלומר שיהיה אבל על בניו, צוה מיד להפוך את הכסא כדי שתחול דיבור הקללה על זה וינצל אחר כך. וכן מצינו במדרש ילקוט (מו"ק ט, ב) בענין ששלח לבנו ואמר לו האנשים האלה אנשי צורה הם זיל לגבייהו דלברכינך כו', והם אמרו יהא רעוא דתזרע ולא תחצד כו', יתבלבל פתורך. בא ואמר לאביו שקללהו, אמר ליה אביו כלהו ברכתא ננהו. ומקשה מהר"ם פדאווה בהגה"ה שם, למה באמת אמר להם בלשון קללה, עיין שם מה שכתב. אבל אני פירשתי הענין, כי הם ראו בגזירה שנגזר עליו מצד המערכת דברים רעים, על כן הוציאו הברכות בלשון קללה, שיספיק גזירת המערכת על דיבור לשון קללה, אבל כוונתו לברכה, והארכתי בזה במקום אחר. זהו היתה כוונת יוסף, שיתקיימו שני החלומות בעוד נחשב כמו מצרי, כן נלע"ד הפשט, ומצאתי קרוב לזה ברמב"ן עיין שם::
וכענין זה מצינו בכמה מקומות ועניינים, כשנגזר דבר אחד אזי יתהפך הגזירה לענין אחר, כמו הדם שראה פרעה על ישראל ונתהפך לדם מילה. ודוגמא לזה מצינו בגמרא (גיטין לה, א) בההוא אתתא דקללה ואמרה כבי תרי עבדית לי תתהפך כורסיך, כלומר שיהיה אבל על בניו, צוה מיד להפוך את הכסא כדי שתחול דיבור הקללה על זה וינצל אחר כך. וכן מצינו במדרש ילקוט (מו"ק ט, ב) בענין ששלח לבנו ואמר לו האנשים האלה אנשי צורה הם זיל לגבייהו דלברכינך כו', והם אמרו יהא רעוא דתזרע ולא תחצד כו', יתבלבל פתורך. בא ואמר לאביו שקללהו, אמר ליה אביו כלהו ברכתא ננהו. ומקשה מהר"ם פדאווה בהגה"ה שם, למה באמת אמר להם בלשון קללה, עיין שם מה שכתב. אבל אני פירשתי הענין, כי הם ראו בגזירה שנגזר עליו מצד המערכת דברים רעים, על כן הוציאו הברכות בלשון קללה, שיספיק גזירת המערכת על דיבור לשון קללה, אבל כוונתו לברכה, והארכתי בזה במקום אחר. זהו היתה כוונת יוסף, שיתקיימו שני החלומות בעוד נחשב כמו מצרי, כן נלע"ד הפשט, ומצאתי קרוב לזה ברמב"ן עיין שם::
48
מ״טד' צריך התבוננות, הויכוח היה דוקא בין יהודא ויוסף והדבר היה באמצעית בנימין ע"י הגביע, מה זה ועל מה זה:
49
נ׳ה' צריך להתבונן ענין עלילה (בראשית מב, ט) מרגלים אתם, איך בא על עלילה זו. או מה זה שהשיבו (שם יא) לא היו עבדיך מרגלים, מה זה לא היו שהוא לשון עבר, היה להם להשיב אין אנחנו מרגלים:
50
נ״או' ויאסור את שמעון (עי' שם מב, כד). למה אסר את שמעון ולא לוי, הלא שניהם היו בעצה אחת עליו כמו שכתוב (שם מט, ה) שמעון ולוי אחים וכדפירש רש"י שם. ורש"י כתב מה שכתב:
51
נ״בז' קשה בעלילה השניה בעלילת הגביע אמר (שם מד, טו) כי נחש ינחש וגומר, איך הוציא דבר מגונה מפיו, הלא עיקם הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה (פסחים ג, א),ואין לך דבר מגונה בעולם כמו זוהמת הנחש:
52
נ״געוד קושיא גדולה מה שהקשה הרמב"ן, בני בלהה ובני זלפה היו אהובים ליוסף, מאי טעמא הסכימו במעשה שעשו עם יוסף. והרמב"ן כתב מה שכתב נגד שטת רש"י עיין שם:
53
נ״דובפרשת ויגש בהתודע יוסף אל אחיו יש שם כמה דקדוקים וכמה יתורים. אמר (בראשית מה, ה) ועתה אל תעצבו, מאי ועתה, היה ליה לומר ואתם אל תעצבו:
54
נ״העוד קשה שליחות אלהים ששלחו לפניהם הזכיר ג' פעמים, (שם) למחיה שלחני אלהים לפניכם. (שם ז) וישלחני אלהים לשום לכם שארית בארץ וגו'. (שם ח) ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וגומר. הרי תלתא זימנא:
55
נ״ועוד קשה, (שם) וישימני לאב לפרעה, וכי הוא היה אב לפרעה, אדרבא פרעה היה אב שלו וכמו שאמר פרעה (שם מא, מ) רק הכסא אגדל ממך:
56
נ״זעוד קשה, (שם מה, יד) ויפול על צוארי בנימן כו'. פירש רש"י (שם) על חורבן ב' מקדשות כו', וחורבן שילה וגומר. מה שייכות היה לחורבנות עתה בשעת חדוה שהכירו זה את זה ונשקו בשמחה זה את זה:
57
נ״חכבר כתבתי כשם שהש"י אחד, כן ישראל אחד, וכתיב והוא באחד (איוב כג, יג), הקב"ה שהוא אחד מקושר בישראל שהם אחד, זהו באחד ב' אחד. וזהו (ש"א יב, כב) כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כי שמו הגדול עולה כ"ו ומכח דביקות ישראל בהשם יתברך שהוא יתברך אחד, והם אחד ב' פעמים אחד עולה כ"ו, על כן לא יטוש ה' את עמו. וענין הדביקות והקישור הוא באמצעית התורה, כי התורה כולה שמותיו, והתורה היא גילוי אלהות יתברך. וישראל מקיימין את התורה ומעוררים רוחניות התורה שהוא סוד שמותיו, ואז הם מדובקין. על כן יעקב שהוא אחד וכן יוסף כמו שכתבתי, הם בעלה של תורה, יעקב איש תם יושב אוהלים (בראשית כה, כז). ויוסף בן זקונים, כל מה שלמד משם ועבר הכל מסר לו:
58
נ״טוהנה לכתר תורה שייך שני כתרים, שהם כתר כהונה, כתר מלכות. כי נתינת התורה הוא ללמוד לשמור ולעשות, דהיינו עבודת מעשה המצות, שהעיקר מפעולות המצוה הם מעשה הקרבנות כהא דתנן (אבות א, ב) העולם עומד על התורה ועל העבודה, ועל כן מעשה הקרבנות נקראים עבודה, כי זה הוא עיקר עבודתינו להשם יתברך, וזהו כתר כהונה בעלי העבודה. עוד צריך לכתר מלכות שיהיה מורא מלכות לרדות את העם לתורה ולמעשים ולהנהיגם לעבוד את ה' באמת ובתמים, וכמו שעשו מנהיגי ישראל הצדיקים שהלכו בדרך רבן של נביאים משה רבינו ע"ה שנקרא מלך כמו שכתוב (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך, כי לימד את כל ישראל תורה והוכיחם והדריכם בדרך אמת ללמוד ולעשות ולקיים את כל דברי תורה:
59
ס׳הרי אלו ג' כתרים הם לתכלית כתר אחד. על כן במתן תורה כתיב (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, בממלכת רומז על כתר מלכות, ובכהנים רומז על כתר כהונה, כי אלו ב' כתרים הם בשביל כתר תורה:
60
ס״אוהנה כתר תורה זכה בו יוסף, שמסר לו יעקב כל מה שקיבל משם ועבר. כתר כהונה זכה בו לוי, וכשנולד לוי שלח הקב"ה את גבריאל והביאו לפניו וליוהו במתנות כ"ד וקרא שמו לוי כדאיתא בפרשת ויצא. כתר מלכות זכה בו יהודה, וכתר מלכות הולמתו כי הוא נגד מלכות שמים שהוא רגל רביעי, כי ג' האבות כסא של ג' רגלים, נגד ג' מדותיהן חס"ד גבור"ה תפאר"ת הכלולים ג' קוין, קו החסד וקו הדין וקו הרחמים:
61
ס״בודוד המלך הוא אחוז במדת מלכות שהיא הרביעית זהו מגן דוד, ואז נשלם הכסא בד' רגלים. וכן פירש בזוהר (ח"א קנד, ב) על פסוק (בראשית כט, לה) ותעמוד מלדת, הכתוב בלידת יהודה, שמהלידה הזאת היתה עמידה להכסא שנעשו ד' רגלים לכסא, והחולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה, כי הכסא להשכינה שהיא רגל רביעי למעלה נעשה למטה ע"י מלכות בית דוד שהוא המרכבה אליה, והוא רביעי כי האבות הם ג' להיותן מרכבה, ודוד הוא רביעי, ואז נשלם שם ידו"ד, כי שורש קו החסד הוא יו"ד, ושורש קו הדין הוא ה"א ראשונה, וקו הרחמים הוא וא"ו, ובחסד ודין ורחמים נאחזים ג' האבות ונעשה מרכבה. וה"א אחרונה היא מלכות, ובה נאחז דוד למרכבה ואז השם שלם. וכשיהיה מלכות בית דוד בהתרוממות מעלה, דהיינו לעתיד כשיהיה לה' המלוכה ויתקיים (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, נרמז בסוף התיבות דוד. והסתכל בשם יהודה ותמצא נפלאות כי בו שם הויה בתוספות ד' הרומז על רגל רביעי ושעל כן נשלם השם במלכותו:
62
ס״גוכבר כתבתי שכל הדביקות הוא באמצעות התורה, וכל הכתרים בשביל כתר תורה, על כן תמצאם כלולים מהתורה. שבט לוי שהוא כתר כהונה, כתיב בהם (דברים לג, י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. מלכות בית דוד, אמרו רז"ל (סנהדרין צג, ב) על פסוק (ש"א יח, יד) וה' (אתו) [עמו], שהלכה כמותו בכל מקום. וכתר מלכות כלול בכתר כהונה, כי מלכות זרע יהודה בא מן תמר בתו של שם והוא כהן לאל עליון. וכן תמצא בהוריש ישראל את הארץ שהיו השלוחים לרגל הנאמנים פנחס וכלב (במ"ר טז, א), כלב מן יהודה, ופנחס לו הכהונה, וכן לעתיד שנזכה להארץ במילואה וטובה כשיבא משיחנו, יבא אליה הנביא והוא כהן, כי פנחס הוא אליה (בתי מדרשות לקוטים משוח"ט כת"י סג):
63
ס״דובזה הטעות טעו החשמונאים בבית שני, שתפסו במלוכה ולא היה נעלם מהם כי המלוכה דוקא לדוד ולזרעו וכדבעינן למימר לקמן, כי הם חשבו שהמלוכה באתה מהכהונה והיו חוששין לזרע האם וישימו כסא לאם המלך:
64
ס״ההרי ג' כתרים יוסף, לוי, יהודה, וכתר שם טוב עולה על גביהן דהיינו יעקב הוא שורש להם. מכל מקום יוסף הוא הראש מהכתרים שהוא כתר תורה, כי השני כתרים אחרים הם בשביל כתר תורה:
65
ס״ווזהו ענין אות למ"ד הרומז על לימוד התורה תמצא בד' אותיות של אלפא ביתא, וסימנם אגד"ל, אל"ף גימ"ל דל"ת למ"ד. אלף הוא יעקב, שהוא אל"ף רבתא דאדם כמ"ש לעיל, והוא אלוף ושר ושורש לעולם. גימ"ל רומז ללוי, שהוא שלישי לבטן ולמוד אותו שבט להיות נמנה מן הבטן (רש"י במדבר ג, טו), וממנו משה רבינו ע"ה שהיה גם כן ג' לבטן אמו ויהב לן אורייתא תליתאי ביום תליתאי (שבת פח, א). דלי"ת הוא יהודה, הוא רביעי ללידה, והוא רגל רביעי במרכבה. למ"ד במילואה היא עצם הלימוד זהו יוסף שהוא כתר תורה, על כן למד במילואה וטובה שהיא לימוד רומז עליו, זהו רומז כשעלה יוסף לגדולה כתיב (בראשית מא, מו) ויוסף בן שלשים שנה וגומר, סוד למ"ד כי הוא כתר תורה. וכתיב (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף, כלומר מה היה העצם של יוסף כתר תורה, זה לקח משה רבינו ע"ה לעצמו, ועל ידו נתנה התורה:
66
ס״זכלל הדברים, יעקב הוא שורש הכתרים, והוא שם טוב העולה על גביהן. ויוסף הוא ראש הכתרים (בראשית מז, לא) וישתחו ישראל על ראש המטה זהו יוסף כדפירש רש"י. ולוי כתר כהונה, ויהודה כתר מלכות. ואין כחה של כתר כהונה אלא בבית המקדש, ושם ג"כ התרוממות מלכי בית דוד כי גמרינן (יומא כה, א) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, כי דוד הוא המרכבה למלכות שמים שהוא סוד בית המקדש שלמעלה כמו שכתוב (חבקוק ב, כ) ויהו"ה בהיכל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ. וההיכל הוא מדת מלכות שם אדני העולה היכל כמנין ה"ס, והוא סוד הארץ העליונה:
67
ס״חאבל בית המקדש שהוא בחלקו של בנימן בית עולמים עולמית ונצחיית היא בחלקו ולו ג"כ היתה המלוכה, אמנם בהשאלה ולא עולמית, וזהו סוד קריאת השם שאול:
68
ס״טועתה אבאר מעלת קדושת בנימן. דע כי היה לבנימן קדושה ביתר שאת מלשאר אחיו, כי כל אחיו השתחוו לעשו שהוא סיטרא דשמאלא מאל אחר, ובנימן עדיין לא נולד לא יכרע ולא ישתחוה. ומה שהשתחוה יעקב אין להקשות, כי פירש הזוהר (ח"א קעא, ב) בפסוק (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים וזה לשונו, כי יעקב שלימה יהא משתחוה לעשו הרשע דאיהו בסטרא דאל אחר, ומאן דסגיד ליה סגיד לאל אחר. ותרצו שם והו"א שהוא השכינה עבר לפניהם, וישתחו ארצה שבע פעמים לשכינה ההולכת לפניו, וזה התנצלות הוא דוקא ליעקב. אבל אחד עשר כוכבים דהיינו שאר השבטים השתחוו לעשו, וברכים אשר כרעו גרמו (שם לב, כו) ויגע בכף ירך יעקב, סמאל הרשע נגע שם מדה כנגד מדה, ירך מול ירך, כי בירך עשו היה חותם הנחש, כדמתרגמינן נחשירכן, ופירש הציוני נחש ירכן שהיה חקוק בירך עשו צורת נחש, והארכתי בדרוש הזה פרשת תולדות יצחק (תו"א ד"ה והנה יש) עיין שם. על כן מלכים מחלציו של בנימן יצאו אשר להם תכרע כל ברך, כי כבר הקדמתי מלכי ישראל הקדושים הצדיקים הם מלכות שמים, ובנימן לא כרע לאל אחר זכה למלוכה:
69
ע׳וזה הסוד רמז שמואל כאשר צוה לטבח (ש"א ט, כד), והרם את השוק וישם לפני שאול. והרב גלאנטי בספר קול בוכים האריך בזה הפסוק (איכה ד, יח) צדו צעדנו, וגם אני הארכתי בזה במקום אחר (עיין במס' מגילה תורה אור):
70
ע״אוזהו הרמז (ש"א טו, יז) הלא אם קטן אתה ראש שבטי ישראל וגומר, כלומר מסיבת שהוא היה הקטן שבישראל נעשה ראש ומלך, כי אלו לא היה הקטן ג"כ השתחוה לעשו. אבל מאחר שהיה הקטן שבשבטים ובאותו פעם לא היה נולד, על כן היה ניצול מהשתחואה וזה גרם לו המלוכה. ועל כן נצטווה להכרית זרע של עמלק מעשו שבירך שלו חקוק הנחש:
71
ע״בוכשחטא בזה, אז (שם יא, א) ויעל עליו נחש העמוני שהוא מצד הנחש, וירד מטה מטה עד שהלך לקראת נחשים ושואל באוב, אז נהרג ושב המלוכה לבעליה והוא דוד שהיה אדמוני וטוב רואי (שם יז, מב), כי עשו הוא אדום הוא הנחש ששאב כל זוהמת הנחש כדי שישאר יעקב נקי כי לא נחש ביעקב (במדבר כג, כג), והכניע את הנחש במה שנעשה הוא אדמוני מצד הקדושה להכניע את עשו האדום הזה. ועשו היה אדמוני מצד הקליפה דם טמא, והוא מצד הקדושה זהו אדמוני וטוב רואי. ודוד בא מפרץ, הפורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י, ח) והוא עשה הרבה גדרים. ודוד היה תלמיד חכם מופלג הנוקם והנוטר כנחש לכבוד קונו יתברך, ועליו נאמר (ישעיה יד, כט) כי משורש נחש יצא צפע, וישי אבי דוד הנקרא נחש, והכל מצד הקדושה להכניע הנחש הקדמוני:
72
ע״גמכל מקום נבנה בית המקדש שהוא בית עולמים בחלקו של בנימן אשר לא כרע ולא השתחוה. ובבית המקדש היו י"ג השתחואות כמנין אחד, ואף בחורבן כשגלו לבבל. ומרדכי שהוא מזרע בנימן (אסתר ב, ה), לא יכרע ולא ישתחוה (שם ג, ב), על כן ע"י מרדכי שהיה אומן את אסתר היה הסבה שבנה של אסתר שהוא כורש הפרסי בנה בית שני. הרי בית המקדש בחלקו של בנימן, אף כי המלכות לא נתקיים רק היה מלכות שאול, כלומר בשאלה עד בא דוד אשר לו משפט המלוכה. ובא הרמז בשם שמואל הנביא אשר משח את שאול בפך שמן, ואת דוד בקרן, כאשר יתבאר לקמן:
73
ע״דוהנה דוד מלך ארבעים שנה (ש"ב ה, ד), וכל זה מרומז בשם שמואל שהוא אותיות שאול מ', ושאול רומז על המלך, ומ' רומז על ארבעים שנה שמלך דוד. ושמואל היה משבט לוי אשר לו כתר כהונה. ושמואל שקול כמשה ואהרן (תו"כ שמיני ז), כי היה לוי נקרא על שבט לוי, אבל היה ג"כ צד כהונה כי היה הגלגול של אהרן הכהן, אשר על כן כתיב (שמות ד, יד) הלא אהרן אחיך הלוי, כי שמואל הלוי הוא אהרן הכהן, ורז זה גילה האר"י ז"ל והבאתי דבריו לעיל:
74
ע״ההרי כתר מלכות וכתר כהונה יחדיו ידובקו, וכולם בשביל כתר תורה והוא יוסף כמו שכתבתי לעיל, והוא העמוד שהעולם עומד עליו, כי העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו כמו שאמרו רז"ל (חגיגה יב, ב), ויוסף הוא הצדיק. וסוד הענין, כי הצדיק הוא יסוד עולם וכל השפעות וצינורות הספירות הכל הם ביסוד, ומיסוד הולך צינור אל המלכות כמבואר בפרדס בשער הצינורות, והמלכות הוא מנהיג העולמות מכח הספירות בכח אין סוף המשפיעים בה, על כן נקרא מלכות עולם. ומי הוא העמוד שבו קיום העולם הזה שזכרתי שהיא המלכות, הוא עמוד הצדיק יסוד, כלומר הצינור שהלך מיסוד אל המלכות. ומצד מדת המלכות כתר מלכות ובית המקדש שהוא היכ"ל ידו"ד ששם כתר הכהונה, ויוסף הוא השליט (בראשית מב, ו) ועל ידו תיקן העניינים:
75
ע״וומתחילה צריך שתדע כי ענין התיקון הוא סור מרע ועשה טוב, סור מרע הוא הסרת זוהמת הנחש שבא על חוה והטיל בה זוהמא והוא מתפשט מדור אל דור, ועל כן הנולדים מטפה סרוחה נולדים. ובהסרת הזוהמא אז קבלת התורה שהיא ועשה טוב, והתורה היפך הזוהמא, ועל כן אמר (סוכה נב, ב) אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש, ואז תורת ה' היא נקראת תורת האדם, כי קריאת שם אדם הוא מלשון (ישעיה יד, יד) אדמה לעליון, והיה צודק בו שם אדם קודם שחטא, ויושלם תיקון קריאת שם אדם בהשלמת אדם דוד משיח וישראל הם נקראים אדם:
76
ע״זואדם וחוה שגרמו להיות הטפה סרוחה, ומכח החטא ק"ל שנה היה אדם מוציא קרי ונולדו רוחות ולילין, הוצרך הצירוף והתיקון להיות במצרים שתסור הטומאה מזרע קודש, דהיינו זרע יעקב שהוא מעין שופריה דאדם קודם שחטא (ב"מ פד, א), ומחשבת טיפה הראשונה היתה על יוסף כי סבר שהיא רחל, ויוסף הוא שומר הברית על כן על ידו ירדו למצרים להזדכך ולהצטרף במקום ערות הארץ. כי הארץ היא כדמות אדם, יש לה ראש ועינים וידים ורגלים גם ערוה כמו שאמרו רז"ל, נקראת ראש דכתיב (משלי ח, כו) ראש עפרות תבל, והארץ רחבת ידים (בראשית לד, כא), טבור הארץ (שופטים ט, לז), עין הארץ (שמות י, ה) והרבה כזה. והיא כמו גוף האדם שהוא גוף אחד מכל מקום יש חלוקי מדריגות בין אבר לאבר, כן בהארץ:
77
ע״חוארץ מצרים שהיא ערות הארץ ע"כ (יחזקאל כג, כ) זרמת סוסים זרמתם והם שטופי זמה, על כן במקום ערוה שם תתדבק ותושלך הטומאה מזרע הקודש, ודוקא ע"י יוסף בעל ברית קודש הגה"המצאתי בקונטרס האר"י שכתב וזה לשונו, לכו אל יוסף כל אשר יאמר אליכם תעשו וכו' (בראשית מא, נה). כבר הודעתיך מה שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר צא, ה) כי יוסף מל אותם. וסוד הדבר, דע כי הודעתיך שאותם ק"ל שנה שהיו ישראל במצרים קודם לידת משה רבינו ע"ה, היו להביא להציל אותם ניצוצות של קרי של אדם הראשון, ולכן נידונו בעבודה לצרפם וללבנם. וגם הודעתיך כי ניצוצות אלו באו תחלה בדור המבול ובדור הפלגה, גם הם חטאו כו' כענין אדם והיו משחיתים זרעם כנודע. והנה אותם ניצוצות שהיו בני בניהם והנה אותם אשר יצאו בדור המבול, הנה אלה היו סוד אלו מצריים שמל יוסף והחזירם אל הקדושה בסוד ברית העליון, לפי שיצאו משם בסוד קרי. וזהו (בראשית מז, כא) את העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים כו', כי אלו שהעביר יוסף הם אותם שמל וטלטלם לצרפם וללבנם, ואלו הם הערב רב, עד כאן לשונו: ואז נשאר יעקב וזרעו קדושים לה', ולא נחש בהם ביוצאי ירך יעקב רק נשאר רושם הנחש בעשו וזרעו, על כן סיפר תולדות עשו ללמדך שהיו ממזרים כמו שכתב רש"י (בראשית לו, ט), כי הם חותם הנחש טיפה סרוחה ולא רצה עשו לא בגלות מצרים ולא בארץ ישראל וילך עשו מפני יעקב אחיו כמ"ש רש"י, על כן נשאר הזוהמא אצלו, זהו שהזכיר תולדות עשו:
78
ע״טואח"כ (שם לז, א-ב) וישב יעקב ואלה תולדות יעקב יוסף, גילגולם ע"י יוסף למצרים כור הברזל להזדכך, ואחר יזכו לכתר תורה. ואף יעקב אבינו בעצמו ובכבודו הוצרך תיקון במצרים, כי היה בו קצת חטא של כיבוד אב ואם שלא קיים כ"ב שנה, זה לי עשרים שנה בבית לבן (שם לא, מא), עוד בערך ב' שנים שהה בדרך. והנה כל עצם זרע אביו היה בשביל יעקב כמו שאמר הש"י (שם כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ביצחק ולא כל יצחק (נדרים לא, א), למעט את עשו ולרבות את יעקב. ולעין הרואים היה להיפך כי ידוע כי עשו נהג מאוד כיבוד באביו, ויעקב זה כ"ב שנה לא נהג, על כן הוצרך לסבול צער מזרעו זרע נאמן מחשבת טפה הראשונה שלו הוא יוסף הצדיק, התאבל עליו כ"ב שנה והוא היה במצרים במקום ערות הארץ לכפר על כי ביצחק יקרא לך זרע:
79
פ׳וזה הוא הענין שכ"ב שנה לא הודיע יוסף לאביו שהוא חי, כי יד ה' עשתה זאת. והוא אחד משני דרכים, או רוח הקודש שרה על יוסף וציוה לו שלא יודיע את אביו שהוא חי, והוצרך יוסף לקיים צווי המקום כי הוא ואביו חייבים בכבודו יתברך. או היה בהכרח שלקח הקב"ה הבחירה מיוסף שלא יבחר בדבר זה להודיע לאביו. ואין בזה אשם ליוסף, כי היה מוכרח מהש"י, והש"י עשה לכפרה ליעקב. וכעין זה מצינו בענין יהודה עם תמר שלא עשה יהודה בבחינת דבר זה לזנות עמה ח"ו, רק הש"י שלח מלאכו מלאך הממונה על התאוה (בר"ר פה, ח), והיה יהודה מוכרח במעשה זה מהש"י לזכותו שיצא ממנו ומתמר הצדקת בת שם כהן לאל עליון מלכות בית דוד ומשיח צדקינו:
80
פ״אנחזור לעניינינו, התיקון היה ע"י יוסף במצרים, כי הוא זרע קודש והוא זיו איקונין של יעקב שהוא משופריה דאדם שהוא בצלם אלהים ולא טפה סרוחה. ולבש כתונת פסים סוד כתנות אור כמו שכתבתי לעיל, ועל כן הוא שטנו של עשו כי הוא הפוכו של עשו. עשו הוא הנחש שהטיל זוהמא, והוא טיפה סרוחה ותולדותיו ממזרים. ויוסף ברית קודש ששמר ברית הקודש במצרים השטופים בזמה אשר זרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג, כ), ולא נתפתה מאשת פוטיפרע ושלט ביצרו. ומאחר שמצרים היא ערות הארץ וגבר עליהם יוסף, על כן זכה למלוך שם. וענין המלוכה שלו ששלט על שר של מצרים, שהרי רכב במרכבת המשנה, והמשנה למרכבה הוא שר מצרים כמו שכתבתי לעיל, ויוסף רכב במרכבת המשנה כי הכניעו תחתיו וזה היה רושם שישראל אף שהיו עבדים לפרעה יזדככו שם, ואח"כ עלו יעלו באותות ובמופתים ובמכות נפלאות למצרים ויכניעו את שר מצרים כמ"ש (במדבר לג, ד) ובאלהיהם עשה [ה'] שפטים:
81
פ״בוכן היה יוסף אב לפרעה, כלומר לשר שלו. ויוסף היה רושם לישראל, ולולי יוסף אזי ח"ו עדיין אנחנו היינו משועבדים. ויוסף פתח זה הפתח כי רב גובריה, והקב"ה שלח רפואה קודם למכה, דהיינו שלח את יוסף קודם השיעבוד של ישראל. ולאחר השיעבוד יצאו ביד רמה ואז נעשו ישראל לעם מיוחד ובחר הש"י בהם לעם, עד שהצליחו למלוכה מלך באמת הוא דוד מלכנו משבט יהודה. ואלו לא הקדים מלכות יוסף במצרים, לא היה מעולם מלכות יהודא, כי לא היו ישראל לעם ח"ו:
82
פ״גוכן לענין קדושת המקדש, הוקדם משכן שילה בחלק יוסף, לבית עולמים. ואף שנחרב, מכל מקום פתח יוסף צנור הקדושה, ואח"כ נשאר הקדושה בבית עולמים. כי יוסף הוא הצנור כי הוא העמוד שהעולם עומד עליו בסוד המדה שלו צדיק יסוד עולם, שכל מיני שפע הולכים דרך צינור זה למלכות הנקרא עולם. ואע"פ שנסתלק אח"כ המלכות והמקדש ממנו, והוא כענין (תענית י, א) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. והענין, כי רבי חנינא היה בדורו הצדיק הגדול עמוד אחד שהעולם עומד עליו, וזהו שאמר בשביל חנינא, ובשביל פירוש לשון שביל וצינור:
83
פ״דובצאת ישראל ממצרים ונעשו לעם, אז תכף היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו (תהלים קיד, א), וכן בדגלים דגל מחנה יהודה הראשון, וכן בנשיאים, עד אחרי ירושת הארץ בימי שמואל שאמרו שימה עלינו מלך ונבחר שאול מבנימין כמו שכתבתי, אבל לא היתה המלכות רק בדרך שאלה, והוחזר המלכות אח"כ לבעליה לדוד ולזרעו עד עולם לא יסור שבט מיהודה וגומר (בראשית מט, י):
84
פ״האך כשחטאו בארץ, החטא גרם שנחלקה מלכות בית דוד, ויוסף שהוא הצינור שלמעלה שהעולם עומד עליו כדפירשתי, לא היה משפיע לירושלים לבד דהיינו מלכות שממנה מלכות בית דוד, אלא השפיע גם מחוץ לירושלים ואז נמשך המלכות לזרע יוסף, ודבר זה גרם רעות הרבה כי חלק לבם עתה יאשמו (הושע י, ב). ומכח החלוקה הזאת נעשו העבודות זרות. ירבעם התחיל בעגלי זהב ועבדו כמה ע"ז, ואח"כ למדו מהם שבט יהודה ג"כ כתועבתם והיה הדבר נמשך עד גלות הארץ, ולא הוחזר לתקונו אף שנבנה בית שני, כי היו חסרים ה' דברים המובחרים (יומא כא, ב) ולא היה מלכות לבית דוד רק מלכות חשמונאי אשר לא צוה ה', כי ה' צוה לדוד ולזרעו עד עולם. וע"כ נענשו החשמונאים שלקחו המלכות, וקם הורדוס וביתו ומלכו תחתיהם, כן כתב הרמב"ן בפסוק לא יסור שבט מיהודה וגו'. ולא יתוקן עד לעתיד, ואז יחזור ויקדים מלכות בית יוסף למלכות בית דוד כי מתחילה יבא משיח בן יוסף, ואח"כ משיח בן דוד, ואז יתקן בית יוסף מה שקלקלו בהתחלקות מלכות בית דוד, כי לא יבא משיח בן יוסף לצורך עצמו רק יבא בשביל משיח בן דוד כי הוא ימסור נפשו והערה נפשו למות ודמו יכפר על עם ה' באופן שיהיה אח"כ מלכות בית דוד בעם ישראל נצחיית, ואז יהיו מקוימים שני החלומות של יוסף, דהיינו הקדמות המלוכה שלו במצרים, ואח"כ לעתיד הקדמות מלוכה שלו למשיח בן דוד. ובשני המלכות אלו כוונתו בשביל מלכות יהודה ושניהן שוין לטובה:
85
פ״וואז יוגמר התיקון להיות כראשית הבריאה השלימות בגוף ונפש כתנות אור כתונת הפסים, כי אדם הראשון עליו נאמר (תהלים מט, כא) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, כי ירד ממעלת אדם למעלת שור כמו שאמרו רז"ל (שבת כח, ב) שור שהקריב אדם הראשון כו', ואלו לא חטא היה זוכה לאדם כי יקריב מכם (ויקרא א, ב) שהוא עצמו קרבן, כלומר להיותו חי לעולם ויהיה דבק בהש"י, כמו שעתה הצדיקים לאחר מותן שמיכאל כהן גדול מקריב נשמותיהן, על כן הותחל התיקון והמשך מן יוסף שהוא בכור שור (במדבר יח, יז), ויוגמר התיקון ע"י אריה יהודא. ואז יקוים בתכלית נשאים על כנפי נשרים, ובחורבן נתקיים (דברים כח, מט) ישא ה' עליך וגו' כאשר ידאה הנשר, אמנם לעתיד (שם לב, יא) כנשר יעיר קנו, כן הש"י לישראל ויהיה נשאים על כנפי נשרים. הרי הגלגולים של ישראל במדות ד' חיות, אדם שור אריה נשר, ויעלו למעלת האחדות כי יתקיים (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד סופי תיבות דוד, ויהיה אז השלמות בגוף ונפש ביחד כולם יהיו נצחיים ככוונת הבריאה:
86
פ״זוכבר הארכתי בזה בהקדמה תולדות אדם בענין מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן באם השלימות האחרון הוא לנפש לבד, או לשניהם. וסברא האמיתית היא הרמב"ן שהוא לשניהם. ועל עניינים האלה נבאר מאמר בב"ר פרשת מקץ (צ, ב) זה נוסחו, רק הכסא אגדל ממך (בראשית מא, מ), אמר ריש לקיש שתי פרשיות הכתיב משה בתורה, ואנו למדים אותה מפרשת פרעה הרשע. כתוב אחד אומר (דברים כח, יג) והיית רק למעלה, יכול כמוני, תלמוד רק, גדולתי למעלה מגדולתך. והדין (ויקרא יט, ב) דבר אל עדת בני ישראל ואמרת אלהים קדושים תהיו, יכול כמוני, תלמוד לומר (שם) כי קדוש אני ה' אלהיכם, קדושתי למעלה מקדושתכם. ואנו למדים אותה מפרעה הרשע. אני פרעה, יכול כמוני, תלמוד לומר אני פרעה, גדולתי למעלה מגדולתך, עד כאן:
87
פ״חקשה ממה נפשך איזה עדיף, גדולה או קדושה. אם גדולה עדיף, לכתוב המיעוט אצל קדושה שקדושתו למעלה, ולא לכתוב אצל גדולה כי אתי בק"ו. ואם בהיפוך, קשיא להיפוך. ואם שווים הם, לכתוב חד מינייהו:
88
פ״טעוד קשה מה שאמרו הכתיב לנו משה, בודאי משה כתב, שהוא כתב כל התורה כולה ומה ענין בהזכרת שמו בכאן ביותר. עוד קשה ההיפוך, בכאן רק קודם לאני. ולקמן בהיפך, אני קודם לרק. אני הוא בקדושים, ורק בכי תבוא. עוד קשה לשון אתמהא הזכיר אצל יכול כמוני האמור בגדולה, ולא הזכיר אצל יכול כמוני האמור בקדושה. עוד קשה מהו הענין שנלמוד מפרעה הרשע דברים גדולים וקדושים:
89
צ׳כבר כתבתי שלא היינו יכולין לבוא למדריגות הקשות אלא ע"י פרעה גלות מצרים מחמת זוהמת הנחש שהיה מבדיל בינינו ובינו יתברך ושם נזדככנו להיותינו שלימים בגוף ונפש, וזהו ע"י גלגול יוסף לטהר טומאת הטיפה הסרוחה, ויתגלגל עד שלעתיד יהיה גם הגוף קדוש כתנות אור. וכל זה ע"י התורה שהיא לימוד ומעשה. הלימוד, ההשגה העיונית מצד הנפש. והמעשה, נעשה ע"י הגוף:
90
צ״אוכבר כתבתי למעלה כי באותיות אגד"ל יש למ"ד בכל בית מהם, והאלף היא יעקב החקוק בכסא ומהכסא נמשך אגד"ל. וכן במתן תורה אמר הש"י למשה רבינו ע"ה אחוז בכסא כדאיתא בשבת פרק ר' עקיבא (שבת פח, ב). זהו הרמז הכסא אגד"ל, ויוסף הוא למ"ד במילואה כמו שכתבתי לעיל, ופרעה אע"ג דאיהו לא ידע כוחו שלמעלה, ידע בגדולה המוכנת לעם יוסף, ואמר רק הכסא אגדל ממך, הרמז כי הכסא ואגדל הוא ממך מכל מקום נקרא שמי עליך. גם כי באמת נתגלגל ע"י פרעה מחמת שנזדככו בשעבודם אצלו, וזהו אנו לומדים מפרשיותיו של אותו רשע שהרשיע ושיעבד בישראל:
91
צ״בואמר וכתב לנו משה בתורה, כי הנה ידבר משלמות הגוף והנפש, דהיינו תלמוד ומעשה, אשר מכח זה נזכה לעתיד שלמות הגוף והנפש דהיינו תלמוד ומעשה, אשר מכח זה נזכה לעתיד שלמות גוף ונפש סוד כתנות אור. וזה זכה משה בחייו כי קרן אור פניו וגופו נזדכך, ומשה רבינו ע"ה לא היה צריך לביטול הרגשות גוף ממנו בעת הנבואה כשאר נביאים, רק בגוף ונפש תמים יחדיו. על כן הזכיר את משה רבינו ע"ה בכאן:
92
צ״גוהנה הדברים הנזכרים במאמר הזה גדולה וקדושה. גדולה נגד הנפש, קדושה שהיא פרישות נגד קדושת הגוף. ומלכותא דארעא דהיינו מה שמוזכר אצל פרעה, רומז למלכותא דרקיעא. וכמו שיש ב' מדריגות להאדם שהם נפש וגוף נסתר ונעלם, כך המבדיל הקב"ה נעלם מצד מהותו ונגלה מצד פעולותיו. לו הגדולה מצד מהותו, והוא מתקדש בנו היא הנהגתו יתברך. ומצדו ברוך הוא הגדולה קודמת לקדושתו, וגדולה וקדושה שלנו הוא בהיפוך, כי שכל המעשה הוא סולם לעלות אל שכל העיוני ומן הנגלה יבא אל הנעלם, על כן אצל המלכות הרומז למלכותא דרקיעא הקדים גדולה לקדושה, ומצדינו הקדים קדושה לגדולה. הגדולה מעלת הנפש, יכול כמוני אתמהא, רצונו לומר שלא סלקא על דעתך לומר יכול כמוני ולהצריך מיעוט על זה, כי פשיטא שאין צריך מיעוט כי איך סלקא דעתך לומר הגדולה יהיה בשוה, והמיעוט של רק לא בא רק להורות שאינו ממעט כי אם מגדולתו יתברך לבד, אבל הם למעלה משאר הגדולות, רצה לומר אף מגדולות מלאכים, כי הצדיק הוא הצנור כמו שכתבתי לעיל. ואלו לא היה כתוב תיבת רק, אך היה כתוב והיית למעלה, הייתי סובר שיבואו למעלה גדולה, אבל מאן יימר שגדולתם למעלה מגדולת המלאכים. על כן כתב רק להודיע שאין למעלה מישראל אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו:
93
צ״דקדושים תהיו, פעולת המעשה, הנה הבחירה נתונה ביד האדם. ואמר יכול כמוני, ושם לא נאמר אתמהא, כי יש לאומר לומר ממש כמוני, רצה לומר כמו שאני ביכולתי לעשות מה שאני עושה ואין עמדי, כן קיום המעשה הניתן בידכם היא בבחירתכם כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג, ב), ובפרק במה מדליקין (שבת לא, ב) אמר ר' יוחנן משום ר"א אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. וכתיב (איוב כח, כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו', שכן בלשון יון קורין לאחת הן:
94
צ״העל כן דקדק ואמר בעולמו דהיינו באוצרו, על דרך שפירש הבחיי פסוק (ישעיה לג, ו) יראת ה' היא אוצרו, כי מטבע סגולת המלכים להכניס באוצרותיהם דברים שאינם שכיחים. והנה לי הכסף והזהב אמר ה' צבאות (חגי ב, ח) ומה חידוש יכניס באוצרו, ולא יש רק היראה, כי היראה מסורת לבחירת בני אדם ואינה בידי שמים. על כן אמר יכול כמוני, כמו שאני ברצוני ואין עמדי, כך הבחירה ברצונך ואין לך עוזר. על זה אמר קדושתי למעלה מקדושתך, כבר אמרו רז"ל (יומא לח, ב) הבא לטהר מסייעין לו. ואמרו (שם לט, א) מקדש עצמו מלמטה מעט, מקדשין אותו מלמעלה הרבה, נמצא לאחר שהתחיל האדם לבחור בטוב מסייע לו הקב"ה ומוסיף לו קדושה, זו התוספות היא יותר ממה שקידש את עצמו מכח בחירתו, כי קידש עצמו מעט ומלמעלה מתקדש הרבה. זהו שאמר קדושתי למעלה מקדושתכם, כלומר הקדושה שאני משפיע בכם היא למעלה מהקדושה מצד בחירתכם:
95
צ״ונחזור לענין, מלוכת יוסף אינו אלא כדי להיות ישראל לעם להעמיד מלכות יהודה, והשבטים לא הבינו דבר זה רק היו סבורים אך לו המלוכה שהוא מבקש המלוכה בעצם לו ולזרעו, על כן הלכו דותינה לבקש נבלי דתות, כלומר לדון אותו בדת תורה והסכימו כולם שהוא בן מות, אפילו בני בלהה וזלפה אוהביו הסכימו כן מצד הדין ודת מאחר שחולק על מלכות בית דוד, וכל החולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינההגה"הואין להקשות, למה נענשו השבטים מאחר שדנוהו בדין תורה. יש לתרץ דעל כיוצא בזה תנן (תנחומא וישב פ"ב) ששגגת תלמוד עולה זדון, דהיה להם לידע ולהשיג הענין. אלא שהשנאה מקלקלת השורה, מכח ששנאו אותו לא כיוונו ההלכה::
96
צ״זוזהו ענין מה שאמרו רז"ל (תנחומא וישב ב) שתפו השכינה עמהם, כלומר כי חולק הוא על השכינה מאחר שחולק על מלכות בית דוד. על כן בהתודע יוסף אל אחיו וראו שהוא מולך רצו להרגו, כי מכל שכן שהיה הדת אצלם להרוג אותו מאחר שראו מחשבתו יוצא מכח אל הפועל, ושלח הקב"ה מלאך ופזרן:
97
צ״חאז (בראשית מה, ד) ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי, רצה לגלות להם הענין שאינו כן כפי מחשבתם שהוא בכתר מלוכה, אדרבא הש"י שלחו לפניהם, כלומר להכין דרך לגרום שיהיו ישראל לעם ויהודה למלוכה. ואמר ג' פעמים שלחני אלהים לפניכם. א' (שם ה) הוא כפשוטו שלחני למחיה מחמת הרעב. ב' (שם ז) ויאמר וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. והנה דברי זה הפסוק כמעט סותרין, כי שארית הוא דבר מועט, לפליטה גדולה הוא הרבה. אלא רמז על שני שליחיות שיהיה נשלח לפניהם כדי להעמיד להם מלכות יהודה, א' בעולם הזה כדי שיהיו ישראל לעם ראוים למלוכה ואז בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד, ב) ונמשך הדבר עד מלכות בית דוד. ב' לעתיד לבא ישלח ג"כ לפניהם קודם מלכות משיח שיבא מתחילה משיח בן יוסף לפנות לו דרך ויהרג על קדושת שמו יתברך בעבור ישראל עמו, ואז קיום בן דוד ודמו יהיה נדרש:
98
צ״טוזה הרמז בא בדברי ראובן שאמר (בראשית מב, כב), וגם דמו הנה נדרש. כי אע"פ שלא הבינו הדבר הזה עדיין, מכל מקום נצנצה בהם רוח הקודש כמה פעמים ודבר אמת היתה בפיהם, והוא כי רוח הקודש שם הדבר בפי ראובן סוד ענין יוסף שהוא אינו רק שליח לפניהם, וגם לעתיד יהיה כן ויהרג, אבל דמו יהיה נדרש. זהו שאמר להם יוסף מתחלה אני שלוח לפניכם לשום לכם שארית, היינו בעוה"ז מלכות בית דוד. אבל לעתיד אהיה שלוח לפניכם לפליטה גדולה, דהיינו למלכות משיח:
99
ק׳אמר בפעם שלישית (שם מה, ח), ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וישמיני לאב לפרעה, עתה בא לפרש להם הענין ולבארו מהו ענין שליחותו ואיך גרם הוא זה הדבר להיות ישראל לעם. אמר כי שמהו הש"י לאב לפרעה, כלומר לשר שלו כי רכב במרכבת המשנה. והנה מצרים היא ערות הארץ הערוה של הארץ כמו שכתבתי, ויוסף הוא השומר הברית והוא מחשבת טיפה ראשונה מיעקב, על כן הוצרך יוסף להיות מושל שם ורכב על השר שלהם, ומתחלה נמכר לעבד. כן עשה רושם לישראל להיותם עבדים למצרים, ואח"כ יצאו ביד רמה ובאלהיהם עשה שפטים שהוא שר שלהם. וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (שמות יד, ל), שהוא שר של מצרים. ואלו לא היה דבר זה ח"ו, עדיין אנחנו משועבדים כו':
100
ק״אוזו הסיבה בעצמו שלעתיד יושלח יוסף לפני משיח כי יוסף, הוא שטנו של עשו שהוא הפוכו, כי עשו לקח לחלקו כל זוהמת וסרחון הטיפות אשר הטילה הנחש בבואה אל חוה, ותולדות עשו הם ממזרים כמו שהאריך רש"י בפרשת וישלח (בראשית לו, ט). אבל אלה תולדות יעקב יוסף, מעין שופריה דאדם שלא בא מטיפה רק בצלם אלהים:
101
ק״בזהו סוד דבריו (שם מד, טו), כי נחש ינחש איש אשר כמוני. איש, רומז על איש השדה הוא עשו הוא הנחש אשר חקוק על ירך עשו. ולעומתו יקום מלכות בית דוד אשר נאמר עליו (ישעיה יד, כט) כי משורש נחש יצא צפע. וכמו שעשו הוא אדום, כך נקרא דוד המלך ע"ה אדמוני, אבל הוא אדמוני וטוב רואי (ש"א טז, יב), והוא אתי מפרץ הפורץ גדר ינשכנו נחש (קהלת י, ח). אבל מלך פורץ גדר (רות רבה ה, א):
102
ק״גוסוד הענין הוא, כי לעתיד לא זו שיתרומם מעלת מלך המשיח, אלא גם זו שאויביו ישלימו אתו, כלומר שהקליפה תטהר ויודה על האמת ויתהפכו כל העמים לדת אמת, וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט), והנחש יתהפך לחש"ן, והאדם יתהפך ללבן כלו טהור:
103
ק״דזהו סוד מציאות מלכות בית דוד ומשיח היו לכאורה שלא בדרך קדושה ח"ו, כי יהודה בא אל תמר ויחשבה לזונה (בראשית לח, טו), וכן רות באה אל בועז ותגל מרגלותיו כו' (רות ג, ז). אבל מה' היתה זאת, היתה יציאות דוד ומשיח דרך עקלתון כי בכח אחיזה זו ימשיך הכל לקדושה לעתיד, וכל החיצונים יהיו פנימיים כי יסיר מהם הקב"ה הרע וישארו קדושים מצד שרשם, והארכתי בענין הזה במקום אחר (עיין במס' תענית דרוש לפ' מטות):
104
ק״הורמז גדול יש בענין יהודה ותמר, וישאל את אנשי מקומה לאמר איה הקדשה וגו' (בראשית לח, כא), והוא דוגמא להמלאכים השואלים איה מקום כבודו, ולעתיד ישאלו את ישראל, כי כל כך יהיה מעלת ישראל לעתיד ברום מעלת הקדושה שאפילו החיצונים יקדשו, ובעת ההיא ישאלו המלאכים ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כג, כג), דהיינו עתה שואלים זה לזה איה מקום כבודו, ולעתיד ישאלו את ישראל כי יהיה יה"א שמיה רבא, יה"א סוד אי"ה שהם ג' מילואין של שם ידו"ד מילוי ה' לפעמים באל"ף כזה ה"א, ולפעמים ביו"ד כזה ה"י ולפעמים בה' כזה ה"ה, והארכתי בזה בסוד הקדושה במקומו:
105
ק״ווזהו אנשי מקומ"ה אי"ה, אי"ה מקום כבודו. וזהו סוד (ויקרא כז, י) והיה הוא ותמורתו קודש, כי תמר ורות שהיו לכאורה בתמורה וכן אמרו רז"ל (ילקוט המכירי תהלים קיח, כח) כי ישי שבא על אם דוד היתה תמורה כי היה סבור שהיא שפחתו. אבל הכל היה מהש"י מהטעם שכתבתי כדי שתהיה התמורה קודשהגה"הזהו סוד (רות ד, ז) על הגאולה ועל התמורה, מכח התמורה תהיה גאולה, דהיינו גאולת עולם, שכולם ידעו את ה' אף החיצונים:. ותמצא בתיבת ותמורתו תמר ורות, והזרע היה זרע קודש ממקום גבוה על גבוה. וימת ער ואונן (בראשית מו, יב) המחללים הזרע, עד שהגיע ליהודה בעצמו עם תמר להוציא את מלכות בית דוד ומשיח, ובת קול יצא ממני ומאתי יצאו הדברים (מכות כג, ב):
106
ק״זוהנה במעשה זמרי, ויחל העם לזנות (במדבר כה, א) שקלקלו בברית, הוצרך התיקון על ידי פנחס שבא מבנות פוטיאל, דהיינו מחלק יוסף שפטפט ביצרו ותיקן הקלקול, וכתיב שם (ו) והמה בכים, ומצאתי בספר עשרה מאמרות בכי"ם ראשי תיבות *ברוך *כבוד *יי' *ממקומו, והדברים סתומים. ולדידי ניחא, כי מכח זרע הקודש שהיה בכאן יהודה עם תמר בא הרמז אי"ה מקום שישאלו המלאכים לישראל, ולישראל יהיה באותו הפעם השגה גדולה וישיבו למלאכים איזה השגה ממקום כבודו, ולא כמו עתה כשהמלאכים שואלים זה לזה אז אין בידם תשובה, רק אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. ברוך הוא במקום שהוא, כלומר הוא נעלם מאתנו. כן גרם זה מעשה דזמרי להיות נעלם מהם, זהו והמה בכי"ם ברוך כבוד יי' ממקומו. עד שקם פנחס הוא אליהו הנביא שיתבשר למשיח צדקינו ואז ישאלו המלאכים לישראל איה מקום כבודו, ויהיה תשובה נכונה בפיהם:
107
ק״חוקודם לזה יהיה משיח בן יוסף שטנו של עשו שהוא הסרחון מהטפה, הרי יוסף הוא הגורם לפסוק זוהמת הנחש מישראל מתחלה ולבסוף. מתחילה שנעשה אב לשר של מצרים שהם ערות הארץ, ושם היו ישראל עבדים ואז נזדככו, כי מצרים היה כור המזכך להם, ואח"כ יצאו ביד רמה. ולעתיד יהיה שטנו שהוא זוהמת הנחש ויעמוד משיח אשר משורש נחש יצא צפע ונחש תחת נחש, זהו סוד (בראשית מד, טו) כי נחש ינחש איש אשר כמוני:
108
ק״טהרי הראשית שליחות יוסף לפניהם, והאחרית משיח בן יוסף שווין לטובה. אמנם האמצעית, דהיינו כשנחלק מלכות בית דוד ומלך ירבעם שהוא מיוסף, זה היה על פי החטא:
109
ק״יובזה יתורץ מה שאמר יוסף בדבריו (בראשית מה, ה), ועתה אל תעצבו. רמז להם עתה אל תעצבו כי הוא לטובה, אבל בהחלק מלכות בית דוד יש עצבהגה"הגם יש עוד רמז, עתה אל תעצבו, אבל יהיה עצב אחר כך, דהיינו עשרה הרוגי מלכות, כמו שכתבתי לעיל:. ויתוקן ע"י משיח בן יוסף שילחם להחזיר המלוכה למשיח בן דוד:
110
קי״אוממה שכתבתי יתורץ קושיא גדולה. כששלח פרעה אחרי יוסף לפתור לו חלומו ויוסף פתר אותו מה היה לו ליוסף לומר, ועתה ירא פרעה איש נבון וגומר (בראשית מא, לג), הליועץ למלך נתנו פרעה, ומי בקש ממנו ליתן עצה, היה לו לפתור החלום וליפטר ממנו בשלוםהגה"ההנה אעתיק מה שמצאתי בקונטריסי האר"י ז"ל בזה וזה לשונו, את אשר אלהים עושה הגיד לפרעה (בראשית מא, כה). ראוי להבין שהיה לו למימר את אשר אלהים יעשה, כי עדיין לא עשה אותו, כי הרעב והשבע לא בא עדיין. גם ראוי לידע כי הלא הליועץ להמלך נתנוהו כו':
אבל הענין כמו שאמרו רז"ל (ברכות נה, א) כי שלושה דברים אין הקב"ה מניח שיכריזו אותם רק הקב"ה בעצמו ובכבודו הוא מכריז עליהם, והם השבע והרעב ופרנס טוב על הציבור. הרעב מנין, שנאמר (מל"ב ח, א) כי קרא ה' לרעב וגו'. וזהו ענין את אשר אלהים עושה, פירוש הדברים אשר הוא בעצמו ובכבודו תמיד מכריז עליהם ואינו מניח לאחרים, זהו מה שהגיד לפרעה. וזהו עושה ולא יעשה, כי תמיד השם יתברך עושה את הדבר הזה להכריז הוא בעצמו על הרעב ועל השבע, וענין הרעב והשבע הוא אשר הגיד לפרעה. וזהו שאמר ועתה ירא פרעה איש נבון וגו', פירוש כי כיון ששני הדברים יתקיימו עתה, אם כן תקיים אתה גם את השלישית שהוא פרנס טוב. כי כיון שהרעב והשבע הכריז הקב"ה עליהם, אם כן עשה אתה באופן שתתקיים את השלישית, והוא שתמנה פרנס טוב על הציבור, וזהו ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. וזהו שאמר ועתה, פירוש עתה שיתקיימו השנים ראוי שתתקיים השלישית, עד כאן לשונו. כלומר בהתעוררך למטה לברור חכם ונבון, בודאי יסכים הקדוש ברוך הוא ויכריז עליו:. אלא הענין יוסף רדף אחר השררה לשם שמים להשתרר על מצרים ועל שר שלהם:
אבל הענין כמו שאמרו רז"ל (ברכות נה, א) כי שלושה דברים אין הקב"ה מניח שיכריזו אותם רק הקב"ה בעצמו ובכבודו הוא מכריז עליהם, והם השבע והרעב ופרנס טוב על הציבור. הרעב מנין, שנאמר (מל"ב ח, א) כי קרא ה' לרעב וגו'. וזהו ענין את אשר אלהים עושה, פירוש הדברים אשר הוא בעצמו ובכבודו תמיד מכריז עליהם ואינו מניח לאחרים, זהו מה שהגיד לפרעה. וזהו עושה ולא יעשה, כי תמיד השם יתברך עושה את הדבר הזה להכריז הוא בעצמו על הרעב ועל השבע, וענין הרעב והשבע הוא אשר הגיד לפרעה. וזהו שאמר ועתה ירא פרעה איש נבון וגו', פירוש כי כיון ששני הדברים יתקיימו עתה, אם כן תקיים אתה גם את השלישית שהוא פרנס טוב. כי כיון שהרעב והשבע הכריז הקב"ה עליהם, אם כן עשה אתה באופן שתתקיים את השלישית, והוא שתמנה פרנס טוב על הציבור, וזהו ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. וזהו שאמר ועתה, פירוש עתה שיתקיימו השנים ראוי שתתקיים השלישית, עד כאן לשונו. כלומר בהתעוררך למטה לברור חכם ונבון, בודאי יסכים הקדוש ברוך הוא ויכריז עליו:. אלא הענין יוסף רדף אחר השררה לשם שמים להשתרר על מצרים ועל שר שלהם:
111
קי״בנחזור לענין, השבטים שהיו מתחלה חושדין את יוסף שהוא מבקש כתר מלוכה, ודבר זה רמוז בבראשית רבה פרשת ויגש (צג, ב) זה לשונו, כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו (תהלים מח, ה-ז). כי הנה המלכים, זה יהודה ויוסף. עברו יחדיו, זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה. המה ראו כן תמהו, ויתמהו האנשים איש על רעהו (בראשית מג, לג). נבהלו נחפזו, ולא יכלו אחיו לענות וגו' (שם מה, ג). רעדה אחזתם שם, אלו השבטים. אמרו, מלכים מדיינים אלו עם אלו מה איכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך, עד כאן לשונו:
112
קי״גמבואר במאמר הזה שהויכוח שהיה בין יהודה ויוסף היתה מחמת המלוכה, שחשד את יוסף שהוא מבקש המלוכה על כן נתמלא עליו עברה. ויוסף נתמלא עליו עברה מחמת כי לא כן היה עמדו, רק כוונתו להעמיד מלכות יהודה. ואע"ג דעדיין לא הכירו את יוסף, מכל מקום נצנצה בהם רוח הקודש. ואני אומר שאפילו בגשמיות שלהם אפשר היו מסופקין בו אם הוא יוסף או לא והיו יריאים להוציא מפיהם, על כן דברו לישנא דמשתמע לתרי אפי:
113
קי״דוהנה בענין ויגש אליו יהודה כו', היה מחמת בנימן. כי מעלת מלכות ישראל הוא ארץ ישראל שעיקרו בית המקדש, ובנימין זכה להיות בחלקו בית המקדש אף שניטל ממנו המלכות, אך זכה מתחילה להמלכות שישתחו לו כל ברך, מחמת כי היר"ך שלו לא השתחוה לעשו שבו אל אחר כמו שכתבתי לעיל, ונשאר בו עולמית בית עולמים יר"ך המזבח. וראש ההנהגה בבית המקדש הוא הכהן הגדול והוא משבט לוי, על כן יוסף לא שלח יד בלוי לאסור אותו רק בשמעון, אע"פ ששמעון ולוי היו אחים בעצה אחת עליו:
114
קי״הועל ענין ויכוחם מחמת מלכות בית דוד בענין ניצוץ רוח הקודש שבהם, וקדושת המלכות הוא מצד ארץ הקדושה שבה ירושלים ומקדש ה' היה יוסף מקנטר עליהם מרגלים אתם, ורמז על ענין מרגלים שיהיו נשיאי השבטים שהוציא דבה על הארץ. אבל יוסף חיבב את הארץ הוא ובנותיו דהיינו בנות צלפחד, וממנו יצא יהושע המנחיל את הארץ. ואף שממנשה יצא מרגל, בטל הוא אצלו:
115
קי״וואמר (בראשית מב, ט) לראות ערות הארץ באתם, כי כן כתיב בענין מרגלים (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה וגו'. והשיב לו יהודה דהוא ראש המדברים, ואחר כך החשוב שבשבטים היה לוי שנתקדש, והיתה התשובה (בראשית מב, יא) לא היו עבדיך מרגלים, כי כלב בן יפנה משבט יודא עמד בצדקו, ומשבט לוי לא היה מרגל, ואמר לא היו, אבל יהיו מרגלים, דהיינו כששלח יהושע שני מרגלים צדיקים שלח לוי ויהודה, דהיינו פנחס משבט לוי, וכלב משבט יהודה. על כן השיבו על אותו זמן של מרגלים שאתה מרמז, שאתה צופה ברוח הקודש באותו פעם לא היו עבדיך מרגלים, אבל יהיו בעת כיבוש הארץ:
116
קי״זאז אמר הביאו לי בנימין, שבחלקו המקדש. על כן מאחר שתכלית עניינים היתה המלוכה על ארץ הקדושה ששם המקדש, בהתודע יוסף וצפה ברוח הקודש בחורבן המקדש בכה על צוארי בנימין, ואח"כ התנחם בחליפות שמלות המורות על העתיד שיוחזר האור הגנוז ויתחלפו השמלות בכתנות אור כמו שכתבתי למעלה:
117
קי״חועל ענין שלא הבינו השבטים כוונת יוסף, מבואר מאמר במדרש (רות רבה ה, ו) וישמע ראובן (בראשית לז, כא), א"ר יצחק בר מוריין בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפו היה מוליכו אצל אביו. אלו היה אהרן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב, יד) ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר, עגלות מפוטמות היה מאכיל, עד כאן:
118
קי״טהנה קשה רישא לסיפא, דברישא אמר שיעשה המצוה בלב שלם, שהכוונה בזה שיעשה בלב שלם לשם מצוה, לא לכונה אחרת רק יעשנה לשמה ולא על שום על מנת להתגדל בה ולא כיוצא בו. ובסיפא אמר אלו היה יודע כו', נמצא שהיו עושין המצוה על מנת להתכבד בה. גם צריך ביאור מה מעליותא להביאו על הכתף, הלא החי נושא את עצמו יביאנו בידו, ודי בזה. וכן בענין בתפים ובמחולות, וכי משה ואהרן בעלי חינגא היו:
119
ק״כענין עשיית המצוה בלב שלם הוא שירד לעומק המצות וישכיל ויבן בה עד היכן הוא מגעת, ואז כשיתבונן בלבו גודל עניינה יעשנה יותר בזריזות ובהידור תכלית ההידור. ושלשה אלו דהיינו ראובן ואהרן ובועז לא ירדו לעומק המצוה, ואדרבא סברו מה שעושין הוא לפנים משורת הדין, ואלו היו יודעין שהתורה יכתוב כן משום שהתורה חושב זה למצוה, היו עושין ביותר זריזות והידור מה שיורה על גודל המצוה:
120
קכ״אוזה הוא ראובן, היה חושב שלפי עומק הדין יוסף הוא בן מות כי מורד במלכות בית דוד, רק חשב ושפטו העדה והצילו העדה (במדבר לה, כד-כה) בכל מאי דאפשר להציל אפילו בזכות קטן ניתן להציל לפנים משורת הדין. אבל לפי האמת לא היה על יוסף שום חיוב, כי לא חפץ במלוכה ולא מרד במלכות בית דוד, ואדרבא עניינו היה להחזיק מלכות בית דוד כמו שביארתי. רק הענין היה כמו שכתבתי לעיל כי ג' כתרים הן, כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. וכהונה ומלכות הוא בשביל כתר תורה. ויוסף הוא כתר תורה, על כן הוצרך לגלגל הזיכוך של ישראל להיותן לעם ראוים למלוכה היה צריך להיות ע"י יוסף שהוא כתר תורה, והוא שטנו של עשו וכחו למעלה שהוא סמאל הוא השטן הוא היצה"ר אשר כתר תורה מגרשו, כמו שאמרו רז"ל (סוכה נב, ב) אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש. על כן כשהיו ישראל במדבר היו נושאין שני ארונות, ארון שבו הלוחות והתורה וארונו של יוסף היו נושאין ביחד, לומר קיים זה מה שכתוב בזה (סוטה יג, א-ב). והארון היו נושאין אותו בכתף, כמו שכתוב (במדבר ז, ט) בכתף ישאו. ועל זה אמר אלו היה יודע ראובן זה, אז ג"כ בכתף היה נושאו:
121
קכ״בוכן אהרן, היה סובר ענין התגדלות משה להיות גואל ישראל הוא ענין מיותר, רק חסד הוא מהש"י שמגדל את יראיו וחלק מכבודו להם אבל אין תועלת מזה כי גואלנו ה' צבאות. וכן היה סובר משה רבינו ע"ה בעצמו מתחילה כששלחו הש"י לילך בשליחות הגאולה אמר (שמות ג, יא) מי אנכי כי אלך. ואמרו בב"ר (טו, יח) מי אני הוא שכתב דן אנכי כו', כלומר רומז לאנכי ה' אלהיך (תהלים פא, יא), ורצה לומר שאתה בעצמך תגאלם ומה אני לעשות על ידי. אבל כוונת הקב"ה היה להגדילו כמו שכתוב (שמות ז, א) ראה נתתיך אלהים לפרעה וגומר, שאחר כך תנתן התורה על ידו ויגדיל תורה ויאדיר כמו שכתוב (שם ג, יב) וזה לך האות בהוציאך תעבדון אלהים על ההר הזה שהוא מתן תורה. ואהרן לא ידע באותו הפעם אותו הענין, וסבר שעשה לפנים משורת הדין, ואלו היה יודע שהתורה מכתיבה עליו כך, ממילא היה מבין ענין זה שמוכרח הגאולה להיות דוקא באמצעיתו, אז היה הולך נגדו בתפים ובמחולות, כמו שמצינו בעת הגאולה (שמות טו, כ) ותקח מרים הנביאה התוף בידה וגו', כן היה עושה אהרן מאחר שהוא הכרח להיות גואל:
122
קכ״גובענין הזה היה טעות בועז, כי ענין ויצבט לה קלי כו' היה רומז על משיח שיצא ממנה כדאיתא ברבות רות עיין שם. ובועז היה חושב כי ביאת משיח צדקינו לגאול אותנו הוא ענין מיותר, רק וידו"ד היה בראשנו וכמו שכתוב (זכריה יד, ט) והיה ה' למלך. וכענין כעס שמואל הנביא מפי הקב"ה על ישראל שבקשו לשום עליהם מלך, כי ה' הוא מלכינו ולא ידע כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, והקב"ה מתאוה להשרות שכינה בתחתונים (ב"ר יט, יג), ואדרבא בזה המלכות הצדיק מוריד ההשפעה ממלכות שמים. ואלו ידע שהתורה מכתיב עליו כך, ממילא היה יודע שהענין זה הוא גדול היה מאכילה פטומות. ועל כן נסמכו הפרשיות ענין יהודה ותמר למכירת יוסף, כי הכל היתה מאת ה' לתכלית אחד מכירת יוסף למצרים, ועל ידי כן יתגלגל מלכות יהודה:
123
קכ״דוזהו שרמז בב"ר (פה, ב) שהבאתיו למעלה, השבטים עסקו במכירת יוסף והקב"ה עסק להמציא משיח. אחר כך מזכיר ענין יוסף איך היה מפטפט ביצרו שזהו סיבה שימשול במצרים בערות הארץ, ורכב במרכבת המשנה כמו שאמרתי לעיל. אח"כ מספר סבת התגדלות יוסף אשר עשה הש"י על ידי חלומות פרעה שפתר אותם שבע שבלים עולות בקנה אחד, וכבר ביארתי סודם למעלה, גם הארכתי בענין של א'. יעקב ויוסף הם אחד בכללות השבטים, ויעקב שופריה דאדם ויוסף זיו איקונין, נמצא הם ענין הבריאה שהבריאה היתה לתכלית האדם:
124
קכ״הזהו ענין (בראשית לז, א) וישב יעקב, ביקש לישב בשלוה אמר הקב"ה כו' (בר"ר פד, א). כענין בריאת העולם שהוקדם החורבן לישיבתו, ולא תהיה הבריאה על תיקונה עד ביאת משיח, כי הקליפה תקדים להפרי. וזה ענין המדרש בב"ר פרשת בראשית (ב, ד) ר' שמעון בן לקיש פתר קריא במלכיות (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו, זהו מלכות בבל, שנאמר (ירמיה ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו, זו מלכות מדי שנאמר (אסתר ו, יד) ויבהילו להביא את המן. וחשך, זה מלכות יוון שהחשיכו את עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להן כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. על פני תהום, זו מלכות אדום שאין לה חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לה חקר אף היא כן. ורוח אלהים מרחפת, זו רוחו של משיח כמד"א (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה', באיזה זכות משמשת ובאה. מרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה למים שנאמר (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך, עד כאן:
125
קכ״והענין הוא, כי בחטא אדם הביא הקליפה והאור נגנז, על כן צריך לצירוף וזיכוך ע"י הגליות ואז (איכה ד, כב) ותם עונך, ויבא משיח ויקוים (בראשית א, ג) יהי אור, ויהי אור, סוד אור הגנוז וכתנות אור. כן גלות מצרים נזדככו שם ישראל מזוהמת הנחש ואח"כ יצאו ביד רמה, לכל האותות והמופתים המורים על חידוש העולם, ושהוא יתברך ברא הכל וברצונו שידד המערכת כמו שמבואר בארוכה זה הענין במקומו. ורמז שם הקב"ה לשאר גליות כמו שכתוב (שמות ג, יד) אהיה אשר אהיה, אהיה עמהם בגלות זה ואהיה עמהם בגליות אחרות (ברכות ט, ב). וכן בברית בן הבתרים כשהודיע הקב"ה לאברהם גלות מצרים רמז לו ד' גליות אימה חשכה גדולה נפלת עליו (בראשית טו, יב) כדאיתא בב"ר (מד, יז):
126
קכ״זוהנה אחר צאתם ממצרים במתן תורה נזדככה לגמרי והיה ראוי להיות עולם כתקונו, רק שקלקלו אח"כ בעגל והצורכו לצירוף ד' גליות. ומאחר שיעקב הוא שופריה דאדם והוא תכלית הבריאה, על כן נרמזו לו הגליות כמו בעת הבריאה:
127
קכ״חובבראשית רבה (צב, ג), ר' יאשיה בן לוי פתר קראי בגליות, ואל שדי יתן לכם רחמים (בראשית מג, יד), ויתן אותם לרחמים (תהלים קו, מו). לפני האיש, הקב"ה שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה ה' שמו. ושלח לכם את אחיכם, אלו עשרת השבטים. אחר ואת בנימן, זה שבט יהודה ובנימן. ואני כאשר שכולתי שכלתי, שכלתי בחורבן ראשון, שכלתי בחורבן שני. כאשר שכלתי בחורבן ראשון ובשני, לא אשכל עוד, עד כאן לשונו:
128
קכ״טויש להקשות שכלתי בחורבן ראשון ושני כו', היאך רמיזא. אלא דקשה לבעל המדרש איך סיים יעקב בדבר רע שאמר ואני כאשר שכלתי שכלתי, הלא הצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה (ב"ר סו, ה). אלא כך הוא הביאור, כאשר שכלתי בחורבן ראשון ושני אז שכולתי, כלומר נגמר השיכול ולא אשכול עוד, כי השיכול סיבת התיקון והנה הוא טוב מאוד. ואפשר שרמז שני החורבנות כי נצנצה בו רוח הקודש:
129
ק״לוענין הקדמות מלכות יוסף הוא להקים מלכות יהודה כמו שכתבתי לעיל, אבל ראה יעקב פירצה במלכות בית יוסף כשתחלק מלכות בית דוד כשהומלך ירבעם על עשרת השבטים ונשאר לדוד יודא ובנימן, ודבר זה גרם החורבן בית ראשון, כי ירבעם הקים שני עגלי זהב, ואחר כך הוסיפו בעבודות זרות, ואחר כך למדו יהודא ובנימן מהם עד גלות הארץ. וכן בבית שני שלקחו החשמונאים המלכות וחטאו בזה כמו שכתב הרמב"ן בפרשת ויחי בפסוק (בראשית מט, ג) לא יסור שבט מיהודה, על כן נענשו ונהרגו כלם ע"י הורדוס עבדו ורגזה הארץ תחת עבד כי ימלוך שנחרב המקדש:
130
קל״אנחזור לענין, וישב יעקב, רצה לישב בשלוה כו'. ובב"ר (פד, א) לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז (איוב ג, כו). לא שלותי, מעשו. ולא שקטתי, מלבן. ולא נחתי, מדינה. ויבא רוגז, רוגזו של יוסף, עד כאן. ודורשי רשומות אומרים כי ד' אלו רמוזים בתיבת וישב, דהיינו מאותיות ב' של הצרות, ו' מן וישב, אות ב' מן יוסף, י' מן וישב, אות שניה מן דינה, ש' מן וישב, אות שניה מן עשו, ב' מן וישב, אות שניה מן לבן. ובאו הצרות ברמז אותיות שניות כי השלוה הוא בסוד אחד וכמ"ש:
131
קל״בוהנה כבר ידוע כל מה שאירע לאבות הוא סימן לבנים (תנחומא לך לך ט), על כן אני אומר שאלו ד' צרות רומזות לד' גליות. צרות יוסף, רומז על גלות בבל כמו שכתבתי לעיל, כי מכח חלוקת מלכות בית דוד ע"י מלכות בית יוסף בא הגרם לחורבן הארץ. צרת לבן אשר ביקש לעקור את הכל, רומז על גלות מדי כי המן הרשע בקש להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן (אסתר ג, יג). צרת דינה שנלקחה לזנות, רומז על גלות יון שהגזירה הגדולה היתה להיות כל בתולה בתחילה נבעלת להגמון, ועל כן חנה בת חשמונאי קדשה השם ואירע הגאולה על ידה. צרות עשו, הוא כמשמעו גלות עשו הוא אדום. אח"כ אלה תולדות יעקב יהיו בשלמותם וליהודים אורה במלכות משיח:
132
קל״גוזהו שאמר יעקב ואל שדי, כשרמז על החורבנות כשיהיה די להצרות, אז וזרח אור משיח שחתימתה גם כן שד"י, כי שדי ראשי תיבות *שלמה *דוד *ישי, וישי הוא נחש, ומשורש נחש יצא צפע כמו שכתבתי לעיל:
133
קל״דמכל מה שכתבתי נתבאר ענין יוסף ויהודה ובנימין. והמקדש בחלק בנימין, והמקדש הוא מקום רגלי השכינה כדכתיב (ישעיה ס, יג) לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד. וכתיב (שמות ג, ה) של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד וגו'. ומכירת יוסף היה בעד נעלים כמו שכתוב (עמוס ב, ו) על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים, ויוסף הוא העמוד, כי הצדיק הוא יסוד עולם והוא העמוד שהעולם עומד עליו, והרגלים הם מעמיד הגוף, הרי לך שכולם הם כסא לרגלי השכינה:
134
קל״היוסף הוא העמוד כמו שכתבתי. יהודה הוא הרגל הרביעי של מרכבה אשר על כן כתיב בלידתו (בראשית כט, לה) ותעמוד מלדת, שמלידה זו היה עמידה לכסא על ד' רגלים כמו שכתבתי לעיל (ד"ה ודוד המלך הוא אחוז). ובנימן הוא הירך, כי הוא לא השתחוה לעשו כשאר אחיו כי עדיין לא נולד כמו שכתבתי לעיל ויתבאר עוד בארוכה, ובנימן הוא מקום ירך המזבח:
135
קל״וומעתה יתבארו בסייעתא דשמיא כמה סודות ועניינים בענין נרות חנוכה שהוא ירך המנורה. ומצינו גם כן בנר לשון רגל כמו שכתוב (תהלים קיט, קה) נר לרגלי דברך, וזמן נרות חנוכה משתכלה רגל מן השוק (שבת כא, ב), ועתה אבאר ענין הירך. והנה כתיב (בראשית לב, כה) ותקע כף ירך יעקב, וזה בא ליעקב על שנשאר יחידי כי שכח פכים קטנים והלך אחריהם (חולין צא, א), ובודאי יש דברים גדולים רומזים בפכים קטנים ואז תבין ג"כ סוד פך שמן של חנוכה:
136
קל״זואקדים לך מאמר רז"ל בפרק קמא דמגילה (יד, א), רמה קרני (ש"א ב, א), ולא רמה פכי, דוד ושלמה שנמשחו בקרן, נמשכה מלכותם. שאול ויהוא שנמשחו בפך, לא נמשכה מלכותם. עוד אקדים מאמר רז"ל (שבת כח, ב) שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה במצחו כו':
137
קל״חוסוד הדבר, כי אדם היה ראוי להיות כתנות אור ואפילו עקבו היה מכהה גלגל חמה, ואם לא חטא היה קרן אור פניו, והאור נקרא קרן כמו שכתוב (חבקוק ג, ד) קרנים מידו לו, והסתכל בחמה אזי יהיה נראה לך כמה קוים נמשכים, והם קרני החמה. וכשחטא אדם ונתלבש בכתנות עור והוא עפר מן האדמה, ונעשה חומר כלי חרס כחומר ביד היוצר והמסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס וגו' (איכה ד, ב), הרי ירד מקרן דהיינו קירון לחרס שהוא פך. וקריאת שם אדמה מתחילה היה מורה על אדמה לעליון, ואח"כ השם מורה על אדמה עפר מן האדמה, והוא פך כלי חרס. וכשהיה במעלתו היה הוא בעצמו קרבן לה' בסוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם כמו נשמת הצדיקים לאחר מותן וכמו שכתבתי לעיל, וירד ממדריגת אדם לשור, כי אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמה (תהלים מט, כא) וראה שיהיה לו קצת מדוגמת קרן אבל במדריגה תחתונה, כי נמשל כבהמה, וזהו סוד שור שהקריב קרן אחת היה לו במצחו:
138
קל״טוהנה בדיני קרן המזיק הוא, המועד משלם נזק שלם, והתם חצי נזק. סוד הענין, אדם הוא המועד כהא דתנן (ב"ק ג, ב) אדם מועד לעולם בין ער בין ישן, כי אדם הראשון היה מועד דאייעד ביה הקב"ה (בראשית ב, יז) דע כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והוא נתפתה מהנחש ונטמא כשהוא ער, דהיינו באכילת הפרי. וגם כשהיה ישן דהיינו ק"ל שנה שיצאו ממנו רוחות ושדין מהקרי שיצא ממנו, וזה בא לו מזוהמת הנחש שהטילה זוהמא, הרי שהיה מועד בין ער בין ישן, על כן שילם נזק שלם דהיינו המיתה שגרם לו ולזרעו:
139
ק״מאבל יעקב אבינו איש תם הוא, והוא שמר מאוד הטיפה שלו כי ראובן ראשית אונו, והוא לא שילם רק חצי נזק, כי מיתתו לא היתה מיתה גמורה רק לפי הנראה, וכמו שאמרו רז"ל (תענית ה, ב) יעקב אבינו לא מת, והיה בן ק"ל שנה כשבא למצרים והוא וזרעו תקנו ק"ל שנה של אדם כמ"ש לעיל, ולא נולד הגואל אשר קרן אור פניו עד שהיו בגלות ק"ל שנה, כי יוכבד בת ק"ל שנה היתה כשנולד משה:
140
קמ״אוהנה נמשך קלקול זוהמת הנחש מדור לדור עד לידת האחים יעקב ועשו ונכנסת הזוהמא בעשו והיה חקוק בירך שלו נחש, ולא נחש ביעקב. וסמאל שרו של עשו נגע בכף ירך יעקב והוא מטמא במגע, והטומאה נגעה בירך השבטים אשר כרעו לפני עשו שהוא אל אחר וצריכין לזיכוך, ובנימן נתעלה בזה שלא כרע לעשו על כן לו היתה המלוכה ולפניו יכרע כל ברך, אך לא נמשח בקרן כי קרן הוא דוקא לדוד, כי דוד ומשיח תיקון אדם בסוד אד"ם אדם דוד משיח, ואז יוחזר קרן אור פניו. ומלכות שאול היה בשאלה כמו שכתבתי לעיל, ונמשח בפך כי עדיין לא נתקן אדם להיות קרן רק הוא פך כלי חרס, והמלוכה זו באה לו כי ירך בנימן לא כרע לעשו וזהו סוד פכים קטנים. כתיב (ש"א טו, יז) הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, רצה לומר מאחר שאתה הקטן בין השבטים, על זה זכית למלוכה להיות ראש שבטי ישראל, כי לא נולדת עדיין בעת שכרעו לעשו:
141
קמ״בוזהו סוד נשאר על פכים קטנים, כי עדיין לא נולד בנימן שהוא הקטן, ועליו אמר הקב"ה (בראשית לה, יא) ומלכים מחלציך יצאו, זהו שאול ואיש בושת, ונמשח בפך, ודוד ושלמה נמשחו בקרן. ובעו"ה גדע בחרי אף כל קרן ישראל (איכה ב, ג), עד לעתיד וירם קרן משיחו:
142
קמ״גובגלות יון הנקרא קרן מצד הקליפה כמו שכתוב (דניאל ח, ה) והצפיר קרן חזות בין עיניו, והחשיכו עיניהם של ישראל ורצו לסלק לגמרי הקדושה, אפילו קרן שור שרמזתי למעלה, ואמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. וכשגברו החשמונאים מצאו פך של שמן, ומאחר שלא היה מלכותם ממלכות דוד מצאו פך, כמו המלכים שלא היו מבית דוד שנמשחו בפך של שמן, כן מצאו פך שמן, והיה חתום בחותם כהן גדול:
143
קמ״דוכבר כתבתי למעלה בשם הרמב"ן כי חשמונאים חטאו שלקחו המלכות לעצמן, מכל מקום הם סברו שיש להם אחיזה במלכות בית דוד, כי תמר זכתה להיות המלכות ממנה והיא היתה בתו של שם (זהר ח"א, קיז) שהוא מלכי צדק והוא מלך וכהן לאל עליון. וזהו ענין והיה חתום בחותם כהן גדול, ותקנו להלל ולהודות הוא ממדת דוד המלך ע"ה שהוא נעים זמירות וריווה את הקדוש ברוך הוא בשירות ובתשבחות (ברכות ז, ב):
144
קמ״הוענין ותקע כף ירך יעקב נתהפך. רז"ל אמרו (ב"ר עז, ד) וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו, הם הדורות היוצאים מירך יעקב, דהיינו הגזירות שגזרו האומות. וכשגברו על היונים, נתהפך הכף לפך, והוא פך שמן והירך נתהפך לירך מנורההגה"היש עוד סוד בדבר. הנה חנוכה שבו היה חנוכת בית המקדש, והוא רומז לחנוך העולם. כי העולם נברא בשביל התורה וקיום המצות, והיונים רצו לבטל תורה ומצות מישראל. וכשגברו החשמונאים אז נתגברו התורה והמצות, ממילא נתחנך העולם. וכמו שהעולם נברא בכ"ה לחודש, כי העולם נברא כ"ה לאלול, ומה שאמרו (ר"ה י, ב) העולם נברא בתשרי זהו בריית האדם, אבל התחלת הבריאה בכ"ה לחודש, כן חנוכה כ"ה לחודש. וכמו שראשית הבריאה יהי אור, כן מצות חנוכה בנרות. וכמו שאור הראשון נגנז ואין משתמשין בו, כן הנרות הללו אסור להשתמש בהן. ורמז לדבר (בראשית א, ג) יהי אור, יהי עולה כ"ה. וכשגברו החשמונאים זכו לג' אורות, א' אור השכינה, דהיינו טהרת המקדש שטמאו היוונים, והם טהרו המקדש, משכן השכינה נקרא אור, כמו שכתוב (מיכה ז, ח) ה' אור לי. הב' אור התורה. הג' נר מצוה, כמו שכתוב (משלי ו, כג) נר מצוה ותורה אור. והנה כתיב ג' פעמים יהי, (בראשית א, ג) יהי אור, (שם ו) יהי רקיע, (שם יד) יהי מאורות, אור רומז על גלוי השכינה, רקיע ומאורות רומזים על נר מצוה ותורה אור, כמו שכתוב (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ומצאתי כתוב בספר גנת אגוז שלוש פעמים יהי עולה ע"ה, כי עולם המלאכים ראשית הבריאה זהו יהי אור, ואחר כך יהי רקיע עולם הגלגלים, יהי מאורות וגו' להאיר על הארץ הוא זה העולם כו', ויהי כן (בראשית א, טו) בגימטריא מיכאל, כן כתב גנת אגוז:
והנה ידוע בדברי רז"ל (זבחים סב, א) כי מיכאל הוא כהן גדול שלמעלה, וכתיב (דניאל י, כ) הנה שר יון בא. אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, ואין אחד מתחזק עמי כי אם מיכאל שרכם (שם), זהו סוד חתום בחותמו של כהן גדול. כי חנוכה הוא חנוך העולם, ושר העולם שאמר הפסוק (תהלים לז, כה) נער הייתי וגם זקנתי כמו שאמרו רז"ל (יבמות טז, ב) הוא חנוך, כי חנוך נתעלה ונעלם בתוך שר העולם. והנה כתיב בהבראם, פירש רש"י בה"א בראם, עולם הזה נברא בה"א, על כן כשתוסיף ה' על חנוך הוא חנוכה. וכמו שהם שבעת ימי בראשית, וכולם נכנסים בחלק שמיני, דהיינו ראשית נקודת הבריאה נקרא היולי, ובו היה בכח כל ז' ימי בראשית. וכן למעלה ברום המעלות בסוד האצילות, הם שבעת ימים סוד אצילות הבנין, חס"ד גבור"ה תפאר"ת נצ"ח הו"ד יסו"ד מלכו"ת, הם סוד (בראשית מא, ה) שבעה שבלים העולות בקנה אחד, דהיינו שרשם בבינה, והבינה היולי שלהם. והקנה הוא (משלי ד, ה) קנ"ה בינ"ה כמו שכתבתי לעיל. וזהו סוד (במדבר ח, ב) אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ומקשים ששה נרות הוה ליה למימר, כי המנורה הוא נר האמצעי. ועל דרך הפשט הכי קאמר, ששת הקנים יפנה אל מול פני הנר האמצעית, ואז יאירו כל השבעה נרות ביחד. אבל על דרך הסוד שבעת הנרות הם רומזים לשבעת הבנין, והם מאירים אל מול פני המנורה שהיא הבינה, הפנים של המנורה:
כן היה ענין הנס של חנוכה, כי היה שמן להדליק יום אחד, ונעשה נס ודלק ח' ימים, דהיינו שדלק שבעה ימים ביותר ממה שראוי לדלוק. והנה לכאורה קשה, דלא היה ראוי לעשות חנוכה רק שבעה ימים. ועל דרך הפשט הנס נעשה ח' ימים, כי הם נתנו כל השמן למנורה בפעם אחת, כי לא היה בפח שמן רק כדי להדליק יום אחד, דהיינו חצי לוג לכל נר, ואסור ליתן פחות מזה השיעור, ולא חלקו את השמן לשמונה חלקים כמו שכתב הבית יוסף (או"ח תרע), אלא נתנו הכל במנורה כדי שידליק יום אחד, ונעשה נס שהיה דולק כל היום, ולא נשרף מהשמן רק חלק שמינית, נמצא היה הנס שמונה ימים. אבל לפי מה שכתבתי, השבעה כלולים בשמיני, כמו הבנין שלמעלה השבעה עולים בקנה אחד. וזהו רמז חנוכה, ח' מן חנוכה היא ח' ימים, וכשתחשוב חצי לוג לכל נר משבעת הנרות ח' פעמים ז' עולה נ"ו, והיה הנס שהיה דולק ח' ימים בז' קני המנורה כאלו היה נ"ו חצאי לוגין, זהו נ"ו מן חנוכה. נשאר כ"ה שהוא כ"ה לחודש, בסוד יהי אור העולה כ"ה. וברכת כהנים מתחיל גם כן בתיבת כ"ה תברכו את בני ישראל וגו' (במדבר ו, כג), ונתבשר אהרן שהוא מוכן לגדולה זו של נרות חנוכה, כמו שכתב הרמב"ן ריש פרשת בהעלותך עיין שם. הרי ענין חנוכה כמו חלום יוסף שבעה שבלים בקנה אחד, כן שבעת הנרות אל מול פני המנורה. ויוסף הוא הנקרא בכור שור, והיונים רצו לכתוב על קרן השור כו'. ונתהפך ליהודים היתה אור, שבעה קני המנורה אל מול פני המנורה:
והנה במנורה היו ששה קנים, והם מכוונים אל מול פני המנורה הנר האמצעי לפי פשט הענין. ולפי הסוד כל השבעה אל מול פני מנורה העליונה, וכל זה יהיה רומז על שם ידו"ד אשר עושה נפלאות גדולות. כיצד, ששה אותיות מאלפ"א בית"א הם ששה קנים, והם עולים יה"ו באותיות השם, כי א"ב ג"ד עולה י' נגד י' מידו"ד, ואחר כך ה"ו. ואחר כך תמצא בששה אלה מספר ז' בסוד אחדות, נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו, כזה, ו"א ה"ב ד"ג א"ו ב"ה ג"ד, אז כל אחד עולה ז'. ובענין הזוג עולה ח', כזה, ה"ג ו"ב, רק נשאר א"ד עולה ה', ואז רמוזה ה' אחרונה מידו"ד, שלא חשבנו מתחילה רק יה"ו מידו"ד. והסימן (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ, כי הארץ העליונה היא סוד 'ה' אחרונה מהשם::
והנה ידוע בדברי רז"ל (זבחים סב, א) כי מיכאל הוא כהן גדול שלמעלה, וכתיב (דניאל י, כ) הנה שר יון בא. אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, ואין אחד מתחזק עמי כי אם מיכאל שרכם (שם), זהו סוד חתום בחותמו של כהן גדול. כי חנוכה הוא חנוך העולם, ושר העולם שאמר הפסוק (תהלים לז, כה) נער הייתי וגם זקנתי כמו שאמרו רז"ל (יבמות טז, ב) הוא חנוך, כי חנוך נתעלה ונעלם בתוך שר העולם. והנה כתיב בהבראם, פירש רש"י בה"א בראם, עולם הזה נברא בה"א, על כן כשתוסיף ה' על חנוך הוא חנוכה. וכמו שהם שבעת ימי בראשית, וכולם נכנסים בחלק שמיני, דהיינו ראשית נקודת הבריאה נקרא היולי, ובו היה בכח כל ז' ימי בראשית. וכן למעלה ברום המעלות בסוד האצילות, הם שבעת ימים סוד אצילות הבנין, חס"ד גבור"ה תפאר"ת נצ"ח הו"ד יסו"ד מלכו"ת, הם סוד (בראשית מא, ה) שבעה שבלים העולות בקנה אחד, דהיינו שרשם בבינה, והבינה היולי שלהם. והקנה הוא (משלי ד, ה) קנ"ה בינ"ה כמו שכתבתי לעיל. וזהו סוד (במדבר ח, ב) אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ומקשים ששה נרות הוה ליה למימר, כי המנורה הוא נר האמצעי. ועל דרך הפשט הכי קאמר, ששת הקנים יפנה אל מול פני הנר האמצעית, ואז יאירו כל השבעה נרות ביחד. אבל על דרך הסוד שבעת הנרות הם רומזים לשבעת הבנין, והם מאירים אל מול פני המנורה שהיא הבינה, הפנים של המנורה:
כן היה ענין הנס של חנוכה, כי היה שמן להדליק יום אחד, ונעשה נס ודלק ח' ימים, דהיינו שדלק שבעה ימים ביותר ממה שראוי לדלוק. והנה לכאורה קשה, דלא היה ראוי לעשות חנוכה רק שבעה ימים. ועל דרך הפשט הנס נעשה ח' ימים, כי הם נתנו כל השמן למנורה בפעם אחת, כי לא היה בפח שמן רק כדי להדליק יום אחד, דהיינו חצי לוג לכל נר, ואסור ליתן פחות מזה השיעור, ולא חלקו את השמן לשמונה חלקים כמו שכתב הבית יוסף (או"ח תרע), אלא נתנו הכל במנורה כדי שידליק יום אחד, ונעשה נס שהיה דולק כל היום, ולא נשרף מהשמן רק חלק שמינית, נמצא היה הנס שמונה ימים. אבל לפי מה שכתבתי, השבעה כלולים בשמיני, כמו הבנין שלמעלה השבעה עולים בקנה אחד. וזהו רמז חנוכה, ח' מן חנוכה היא ח' ימים, וכשתחשוב חצי לוג לכל נר משבעת הנרות ח' פעמים ז' עולה נ"ו, והיה הנס שהיה דולק ח' ימים בז' קני המנורה כאלו היה נ"ו חצאי לוגין, זהו נ"ו מן חנוכה. נשאר כ"ה שהוא כ"ה לחודש, בסוד יהי אור העולה כ"ה. וברכת כהנים מתחיל גם כן בתיבת כ"ה תברכו את בני ישראל וגו' (במדבר ו, כג), ונתבשר אהרן שהוא מוכן לגדולה זו של נרות חנוכה, כמו שכתב הרמב"ן ריש פרשת בהעלותך עיין שם. הרי ענין חנוכה כמו חלום יוסף שבעה שבלים בקנה אחד, כן שבעת הנרות אל מול פני המנורה. ויוסף הוא הנקרא בכור שור, והיונים רצו לכתוב על קרן השור כו'. ונתהפך ליהודים היתה אור, שבעה קני המנורה אל מול פני המנורה:
והנה במנורה היו ששה קנים, והם מכוונים אל מול פני המנורה הנר האמצעי לפי פשט הענין. ולפי הסוד כל השבעה אל מול פני מנורה העליונה, וכל זה יהיה רומז על שם ידו"ד אשר עושה נפלאות גדולות. כיצד, ששה אותיות מאלפ"א בית"א הם ששה קנים, והם עולים יה"ו באותיות השם, כי א"ב ג"ד עולה י' נגד י' מידו"ד, ואחר כך ה"ו. ואחר כך תמצא בששה אלה מספר ז' בסוד אחדות, נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו, כזה, ו"א ה"ב ד"ג א"ו ב"ה ג"ד, אז כל אחד עולה ז'. ובענין הזוג עולה ח', כזה, ה"ג ו"ב, רק נשאר א"ד עולה ה', ואז רמוזה ה' אחרונה מידו"ד, שלא חשבנו מתחילה רק יה"ו מידו"ד. והסימן (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ, כי הארץ העליונה היא סוד 'ה' אחרונה מהשם::
145
קמ״וועתה ארמוז ענין כף ופך. כי האותיות שוין, רק כף כ"ף כפופה, ופ"א פתוחה. ופך הוא להיפוך, פ"א כפופה, וכף פתוחה. וכף היא גריעותא כי כ"ף רומז לכף יד. ופ"א רומז לפה ומעלה גדולה היא שתהיה כף של אדם פתוחה לצדקה כמו שכתוב (דברים טו, ח) פתוח תפתח את ידך. ואח"כ מעלה גדולה שפה של אדם יהיה כפוף ולא פתוח, כי אין מעלה בעולם ממעלת השתיקה. ובכף שגגו השבטים, ויוסף בפה, (בראשית לז, ב) ויבא יוסף את דבתם הרעה אל אביהם. השבטים התאוו לכסף נמאס למכור את יוסף בעשרים כסף:
146
קמ״זונמצא בספר יוסיפון בן גוריון כשנצחו חשמונאי מלחמות גדולות אז חלקו הרבה מהשלל להעניים, הרי כף שלהם היתה פתוחה. אח"כ הרגו מלשיני ישראל שהיו מלשינים על היהודים למסיתי מלכי יון והרג אותם יהודא מכבי כאשר סיפר היוסיפון, הרי תקנו פ"א שהוא פה להיות כפו"ף, זהו סוד פ"ך שמצאו שהוא היפך מן כף:
147
קמ״חוזהו רמז מה שאיתא לא מספידין בחנוכה, ואיזהו הספד סיפוק כ"ף על יר"ך. כי ותקע כף ירך ראוי להספיד, אבל מן כף נעשה פך, וירך הוא ירך המנורה. ורמז פך של שמן, כי השמן הוא מאיר, ולעתיד יתהפך הפך לקרן, דהיינו לקירון אור ויוחזר הגוף לכתנות אור ויאירו שניהם הגוף והנפש, זה מאור הגדול, וזה מאור הקטן, מכל מקום הגוף והנפש והיו למאורות, הגוף שהוא כלי להנשמה יאיר ג"כ, והפך הוא הגוף שהוא הכלי הוא מלא שמן המאור. ואור הנר המאיר למעלה כטבע האור שעולה הוא סוד אור הגדול של הנשמה:
148
קמ״טבפרק במה מדליקין דף כ"א (ע"ב), ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין, נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק ח', מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאים. וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין. אמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן ב' זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כבית הלל, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקודש ואין מורידין, עד כאן:
149
ק״נוקשה בכל התורה כולה הלכה כבית הלל חוץ מששה דברים שמנו (פסחים עד, א), ובית שמאי במקום בית הלל אינו משנה (ברכות לו, ב), ולמה בכאן נתנה בחירה זקן זה נהג כבית שמאי, וזה כבית הלל:
150
קנ״אבסוד הענין מר אמר חדא ומר אמר חרא ולא פליגי. הנה הנרות רומזות לנשמות כמו שכתוב (משלי כ, כז) נר אלהים נשמת אדם, והנה נודע שבזמן הזה רוב הנשמות הם מגולגלות, והגלגול הטוב הוא למת כשמתגלגל בקרוביו הקרוב קרוב יותר כמו שהאריך הרקנאטי בענין יבום שאמר יהודא לאונן (בראשית לח, ח) בא אל אשת אחיך כדי שיתגלגל ויהי נולד ער וכו', אח"כ נתקיים ביהודא עצמו שבא על תמר והוליד תאומים ונתגלגלו ער ואונן שנים ביחד עיין שם באורך ברקנאטי, על זה אמר מצות נר הוא איש וביתו, דהיינו קרוביו גואליו:
151
קנ״בוהמהדרין נר לכל אחד ואחד, שאינו בא למדת הגלגול שהמת ימצא מנוחה על משכבו והחי יש לו נשמה חדשה:
152
קנ״גוהמהדרין מן המהדרין, יש סברות כיצד לעשות, אלו ואלו דברי אלהים חיים וכולי עלמא סברי דהשלימות לעתיד יהיה בגוף ונפש ביחד וחי לעולם חיות הנצחיי והכלים שהן נרות של שמן רומז להגוף שהוא הכלי, ואורת הנרות רומז להנשמה, ב"ש מדבר משלימות הגוף וזהירתו, וב"ה משלימות הנשמה:
153
קנ״דבית שמאי סוברים כך, הנה הנשמה עין לא ראתה והיא נעלמת מעיני כל חי ואין לה בית אחיזה רק מצד הגוף, ולעתיד יאיר גם הגוף והיו לשני מאורות ותמיד יעלו מעלה מעלה עד שיעלה לרום המעלות במקום ההעלמה באופן שהגוף יזדכך כ"כ עד שיאיר כמו הנשמה ולא יהיה בית אחיזה רושם גופניות ניכר. על כן מכינים בתחילה ח' נרות דהיינו כלים וח' מאורות, ואח"כ פוחת והולך בסוד ההעלמה. וזהו סוד ימים שהם ימי עולם, ימים ולא לילות. וכן סוד פרי החג המתמעטות עד ביום שמיני העצרת תהיה לכם הרומז לעולם הבא, כמו שהארכתי בענין זה במקום אחר, שאז יתבטלו הע' שרים שרמז להם שבעים פרי החג ויהיו ישראל פר אחד איל אחד, וכן ביום ח' של חנוכה נשאר נר אחד:
154
קנ״הובית הלל מדברים נגד הימים היוצאים, דהיינו היום לעשותם, וצריך להיות מעלה בקודש כי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה (שבת קנב, א), וזכאין אינון צדיקייא דאתדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה, הרי מוסיף והולך:
155
קנ״ונחזור לענין, פך שהוא כלי חרס יתוקן להיות קרן קידון. ואף כף יתוקן לעתיד, כי כף חובה יהפך לכף זכות ויהיה כף נחת. והנשיאים בחנוכת המזבח רמזו לזה שהביא כל אחד מהם כף מלאה קטורת, כי הנשיאים עשו רמזים לתיקון אדם הראשון, קערה שלשים ומאה נגד ק"ל שנה של אדם שקלקל כו' עיין ברש"י פרשת נשא (במדבר ז, יט ד"ה קערת כסף) באורך, וכשחטא אדם כתיב (תהלים קלט, ה) ותשת עלי כפכה, ומעטו הקב"ה עד שעמד על מאה כמנין כף, וזה בא לו מצד הנחש ויהי למטה בכפו. אבל לעתיד יקוים (מל"ב יא, יב) ויכו כף ויאמרו יחי המלך, ויהיה כף מלאה קטורת ויקויים על כף אהרן שיהיה נכנס למקדש ולקודש קדשים ביום הכפורים מלא כפו קטרת, ולעתיד יתוקן ענין כף הכף תהי' כפופה, דכשנזכה יקויים בנו (דברים טו, ד) אפס כי לא יהיה בך אביון, והפ"א שהוא הפה תהיה פתוחה כמו שכתוב (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה וגו':
156
קנ״זהרי לך כמה דברים מענייני חנוכה הנוגעים בענין הפרשיות. והכלל העולה מהם, שענייני הגליות הם צירופים לזכך זוהמת הנחש באופן שלא ישאר שום רושם מנחש ומנגיעת סמאל שנגע בכף שהיה מטמא במגע, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו שהוא הנחש יהיה לקש (עובדיה א, יח) וישרף:
157
קנ״חועל זה יתבאר מאמר השייך לפרשה ומאמר השייך לחנוכה וכמעט הם שויים בענין אחד. בב"ר פרשת וישב (פד, ג) אמר ר' לוי משל לנפח שהיה פתוח באמצע פלטיא ובנו זהבי פתוח כנגדו וראו חבילות חבילות של קוצים, נכנסו למדינה אמר אנה יכנסו כל החבילות הללו. והיה שם פקח אחד א"ל מאלו אתה מתיירא, גץ אחד יוצא משלך וגץ אחד יוצא משל בנך ואתה שורפן. כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא, א"ל הקב"ה מאלו אתה מתיירא, גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ואתם שורפים אותם כולם, הדא הוא דכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה, עד כאן:
158
קנ״טובתנחומא (עי' וישב א) ג"כ מדרש זה אבל בקצת שינוי. אמר לגמלים טעונים פשתן כו', הזכיר פשתן במקום קוצים. עוד בתנחומא במקום זהבי, מזכיר נפח. עוד בתנחומא לא הזכיר רק גץ אחד, ובב"ר שני גץ אחד דאב ואחד דבן:
159
ק״סכדמות מאמר זה מצינו בענין חנוכה, דתנן סוף פרק הכונס (ב"ק סב, ב), והובא בפרק במה מדליקין (שבת כא, ב), גץ שיוצא מתחת הפטיש והזיק חייב. גמל שהיה טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנסו פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה, בעל הגמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ, חנוני חייב. ר' יהודא אומר בנר חנוכה פטור, עד כאן לשון המשנה:
160
קס״אהענין, כשהביא אדם וחוה זוהמת הנחש מחמת חטאם בא הנחש על חוה והטיל בה זוהמא וממנה יצא קין כמ"ש הזוהר (ח"א כח, ב) ונקרא קינה דמסאבותא, אבל הבל נתקדש הוא גלגול שת ואח"כ משה רבינו ע"ה כי קרן עור פניו, ומכל מקום נתפשטה הזוהמא והיצה"ר בכל הדורות רק שעיקר הזוהמא היתה בקין ובזרעו. אח"כ נתפשטה עיקר הזוהמא בעשו, ויעקב זך ונקי מכל מקום נגע בו סמאל ויגע בכף יריכו והוצרך כל ירך יעקב לירד מצרימה להזדכך והיה ע"י יוסף. גם לעתיד יבא משיח בן יוסף ויהיה שטנו של עשו ויעקור הזוהמא לגמרי:
161
קס״בעל זה רומזים אלו המאמרות בתנחומא, הזכיר גמלים טעונים פשתן, פשתן הוא קין כי כן קרבנו הוא פשתן (בראשית ד, ג ע"ש ברש"י). וגמל הוא עשו שאמר (בראשית כה, ל) הלעיטני נא, כמה דתנן (עי' שבת פכ"ד מ"ג) אין מלעיטין את הגמל. ובב"ר הזכיר קוצים הוא הבל, כי בחטא אדם (בראשית ג, יח) קוץ ודרדר:
162
קס״גוענין הפטיש הוא התורה, כפטיש שיפוצץ סלע (ירמיה כג, כט), והניצוצים הם שורפים הקליפות. על כן בתנחומא מזכיר נפח, שהוא תמיד פטיש בידו. ובב"ר אמר זהבי, הוא רומז ג"כ על התורה כמו שאמר בב"ר (טז, ז) וזהב הארץ ההיא טוב (בראשית ב, יב), שאין תורה כתורתן של ארץ ישראל. הרי רמז נפח וזהבי הכל אחד. ויתבארו ע"י יעקב, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה:
163
קס״דובב"ר אמר שני גצין, ובתנחומא גץ אחד והכל אחד. כבר כתבתי למעלה ה' אחד ושמו אחד, דהיינו סוד כשלהבת קשורה בגחלת המוזכר בס' יצירה, כן למטה יעקב ויוסף יעקב אחד ויוסף אחד והם שלהבת קשורה בגחלת יעקב, הגחלת דהיינו יעקב אש, ויוסף להבה הוא השלהבת. הרי יעקב ויוסף שני גצין והם אחד, כי השלהבת קשורה בגחלת:
164
קס״הובזה יתבאר רמזי כוונת דיני המשנה, גץ היוצא מתחת הפטיש שלא בזמנו הוא חייב בעצמו, כי כן יצא ניצוץ שלא בזמנו למהר את הקץ דהיינו זבד ושותלח, ותרגום אנשי גת. גמל טעון פשתן, הוא מבואר ממדרשים דלעיל חנוני כו'. הקב"ה נקרא חנוני כהא דתנן (אבות ג, טז) החנוני מקיף. והחנות הוא ד' אמות של הלכה, כי מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה והם במקום בית המקדש, כדאיתא בפ"ק דברכות (ח, א) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב (תהלים פז, ב), שערים המצוינים בהלכה. ובית המקדש נקרא בירה כדכתיב (דה"א כט, א) לא לאדם הבירה, ועל כן כל ד' אמות של הלכה נקראים בירה. ע"כ גמל הטעון פשתן וגורם לדלוק הבירה חייב:
165
קס״ואמנם בית המקדש בעצמו לא שרפו אותו הם כי לא שלט יד אדם בו, רק הקב"ה הנקרא חנוני שרף כמו שכתוב (איכה א, יג) ממרום שלח אש, על כן כביכול הוא חייב, וכדאיתא בפרק הכונס (ב"ק ס, ב), כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב, ה), תצא מעצמה. שלם ישלם המעביר את הבערה, אמר הקב"ה אני הציתי אש בציון שנאמר (איכה ד, יא) ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ואני עתיד לבנותה שנאמר (זכריה ב, ט) ואני אהיה לה חומת אש ולכבוד אהיה בתוכה. שלם ישלם המבעיר את הבעירה, אמר הקב"ה עלי לשם את הבערה שהבערתי, עד כאן:
166
קס״זר' יודא אומר בנר חנוכה פטור, הענין במקדש לא שלטו בו האומות כי אם הקב"ה בעצמו. לא תימא דגם בשאר קדושות כן, כי מצינו שבסבת נר חנוכה תבער אש ביעקב שהיתה גזירה גדולה בישראל נורא במאוד כדאיתא באיכה רבתי (עי' אסת"ר א) אנדרינוס שחיק טמיא נולד לו ולד בט"ב, ועשו ישראל אבילות. ונשתתק בחנוכה, והדליקו נרות, ועשה בעונותינו הרבים הריגה גדולה. זו הגזירה נעשה ע"י השונאים וכענין שנאמר (זכריה א, טו) אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, אבל רעה זו היא טובה לישראל ונזדככו ותם עונם והרעה שהוקרה להם בנרות חנוכה גרם שיזכו לסוד נרות חנוכה ברוחניית ובשרשם, דהיינו ז' קני המנורה אל מול המנורה העליונה שהם סוד שבע שבלים בקנה אחד והרע תתהפך לטוב:
167
קס״חועל זה אומר המזמור של חנכת הבית לדוד (תהילים ל׳:א׳) שמנהג לאומרו בימי חנוכה. מזמור שיר, תיבת שיר נאמר על הטוב, ותיבת מזמור משתמע לתרי אפי, הוא לשון זמר, והוא לשון כריתה כמו (עי' ויקרא כה, ד) לא תזמור כרמך. גם ארוממך ה' כי דליתני, תיבת דליתני משתמע לתרי אפי, לשון התרוממות, ולשון דלות. והענין בכולם הוא, שענין בית המקדש אף חורבנו הוא לטובה כי יתוסף אורו ביותר לעתיד, ואף במקום קינה מזמור להתם חטאת. ואמר ארוממך ה' כי דליתני, אף כשאני דל, אך ולא שמחת אויבי לי, ורומז מה שהזכירו באיכה רבתי כשבא גלות צדקיה הוכרח גלות יכניה לילך לקראתם ולשמוח בשמחת האויבים והיו מקלסים נקטיה בדברא כו'. זהו שמחת אויבי לי, כי בשמחתכם היה לי שמחה ג"כ בעל כרחי, וזה הדלות והשפלות היה מדת הדין הקשה. ועל זה הוא שאמרו רז"ל (חגיגה ה, ב) שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום מר יבכיון:
168
קס״טה' אלהי שועתי וגומר, רצה לומר אבל אח"כ כל הרעות לטובה לזיכוך אפילו מ"ש (איכה ג, ח) גם כי אזעק ואשוע וגו'. ותרפאני, היתה בשביל רפואת הנפש כמו שכתוב (תהלים מא, ה) רפאה נפשי כי חטאתי לך. ה' העלית מן שאול נפשי, אמרו רז"ל בב"ר פרשת לך לך (עי' מד, כד) כי אברהם אבינו בחר בגלות כדי להנצל מהגיהנם הנקרא שאול, ואף גם זאת בהיותינו בגלות לא מאסתים:
169
ק״עחייתני מיורדי בור, רומז למה שכתוב (איכה ג, נג) צמתו בבור חיי. זמרו לידו"ד, נסים גדולים בשם ידו"ד והיא נסתר כמו שכתוב (שמות ג, טו) זה שמי לעולם, לעלם כתיב, העלימהו. לזכר קדשו, זהו וזה זכרי, הוא שם אדנ"י אשר עליו כתיב (חבקוק ב, כ) וידו"ד בהיכל קדשו, היכל בגימטריא אדנ"י והוא היכל שם ידו"ד:
170
קע״אואמר הודו, רומז למ"ש הזוהר (עי' רעיא מהימנא פנחס ח"ג רמג, א) כל היום דוה (איכה א, יג), כי נגזר הגלות עכ"פ לאלף שנה שהוא יום של הקב"ה, וכתיב (דניאל י, ח) והודי נהפך למשחית, כי כשתהפך הוד הוא דו"ה. והנה כתיב (תהלים קיא, ג) הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, הדר הוא מלשון רז"ל הדרין, כלומר הן הוד שהוא פעולת הטוב, והן הדר כשתהפך הוד ונעשה דוה הכל לפניו והוא עוז וחדוה כי הרע לתכלית הטוב, ובארתי זה הענין במקום אחר:
171
קע״בכי רגע באפו, רגע כמימרא חבי כמעט רגע (ישעיה כו, כ). אבל ברצונו חיים באור פני מלך חיים נצחיים:
172
קע״גבערב ילין בכי ולבוקר רנה. קשה שחוק הוה ליה למימר שהוא הפוכו, כדכתיב (קהלת ג, ד) עת לבכות ועת לשחוק. אלא רבותא אשמועינן אפילו רינה, והוא על דרך שכתב החכם אלשיך (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה אז וגומר, וזה נס גדול שהלשון תרנן בעת שהפה מלא שחוק. אז יאמרו הגוים ראו כי הגדיל ה' לעשות עם אלה נס, והנה הצרה מערב עד בקר אבל בל אמוט:
173
קע״דה' ברצונך העמדת להררי עוז, אז אני זוכר בהסתרות פנים. ואני נבהל, על דרך (קהלת ז, יד) ביום טובה היה בטוב, ויום רעה ראה ראה. והוא מוסר גדול שאל ירום לב כשהקב"ה משפיע לו טובה, רק יהיה מלא חרדה ואל יתייאש מן הפורעניות:
174
קע״הכשאני בצרה אליך ה' אקרא, ויעבור ה' על פניו ויקרא (שמות לד, ו). ואל ה' אתחנן, בשביל השם אתחנן, כי כביכול השכינה בגלות ובעת הישועה כביכול לה' הישועה ויתמלא חנינה, כענין בפרק קמא דברכות (ז, א) ישמעאל בני ברכני כו', יהי רצון שיתגלגלו רחמיך כו':
175
קע״ומה בצע בדמי ברדתי כו', רבש"ע הרנינו כו' כי דם עבדיו יקום (דברים לב, מג), מה בצע בנקמת דם כשלא תחיינו הגאולה. ועוד היודך עפר, כי במתים חפשי (תהלים פח, ו). שמע ה', הוא קיבוץ גליות כמו שאנו מתפללין והוא ישמיענו ברחמיו, מלשון (ש"א טו, ד) וישמע שאול:
176
קע״זהפכת מספדי למחול לי, קאי ארגע באפו שיהפוך הש"י הקללה לברכה, וכמו שכתבו התוספות (ד"ה שאלמלי) בפרק קמא דברכות (ז, א) שבלעם רצה לקלל ברגע שכועס השם. ומקשים התוס' מה היה יכול לדבר ברגע כמימריה. ותירצו רז"ל כלם. ויהפוך ה' את הקללה לברכה (דברים כג, ו), כי נהפך כלם לתיבת מלך. ואמר ותרועת מלך בו. גם רומז לתשובה שאנחנו עושים בעת צרותינו, וכבר ידעת מה שאמר האר"י ז"ל, כי תשובה ראשי תיבות תענית *שק *ואפר *בכיה *הספד, וזהו היודך עפר, הפכת מספדי, פתחתי שק"י, בערב ילין בכ"י, תעני"ת מרומז ותאזרני שמחה כמו שכתוב (קהלת ט, ש) לך אכול בשמחה לחמך:
177
קע״חלמען יזמרך כבוד ולא ידום, הנה מלפנים כתיב (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וכתיב (שם) וידום אהרן. אבל לעתיד יהיה כבוד ולא דומה, כי בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח). ה' אלהי לעולם אודך, כי יהי"ה הוד ולא הדר כמ"ש לעיל הדר כבוד הודך. כן יעשה האל אמן:
178