שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ויצא, דרך חייםShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vayetzei, Derekh Chayim
א׳ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה (בראשית כח, יז). ראוי לאדם שיעמוד במקומות הנכבדים באימה וביראה ובתוספות קדושה, ויהיה מורא שמים עליו בדבור ובמחשבה ובמעשה. על כן המספר שיחת חולין בבית המדרש או בבית הכנסת אף שלא בשעת לימוד ושלא בשעת תפלה מסלק מורא שמים מעליו, והוא איסור מוסיף על איסור של שיחת חולין:
1
ב׳ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (שם כח, כ). אין ראוי לאדם שיהיה בהול להון, אבל יספיק לו ההכרחיי. הלא תראה שיעקב אבינו לא שאל כי אם ההכרחי והוא לחם לאכול ובגד ללבוש:
2
ג׳ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם (שם כט, ד). ראוי לאדם שיהיו דבריו עם הבריות בנחת ובדברי כבוד, הנה יעקב קרא אותם אחים:
3
ד׳לא עת האסף המקנה (שם כט, ז). ראוי לאדם שישתדל להיישיר האנשים אל הטוב בדרך מוסר ובענוה:
4
ה׳בזוהר פרשת ואתחנן (ח"ג ער, א), הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה וגו'. האי קרא אוקמוה, דכד ישראל יתערון תשובה לקמיה קב"ה, בזכות אורייתא יתובון לארעא קדישא, ויתכנשין מן גלותא. דהא ודאי יומא חד יהא גלותא לישראל ולא יתיר. הדא הוא דכתיב (איכה א, יג), נתנני שוממה כל היום דוה. ואי לא יתיבון, קב"ה אמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה בלא זכות ובלא עובדין דכשרן. אבל אסותא חד לכו השקו הצאן, אשתדלו באורייתא דאתשקיין מימי אורייתא, ולכו רעו לאתר דנייחא לאתר טבא וכסופא דאחסנתיכון:
5
ו׳דבר אחר הן עוד היום גדול, דא הוא יום דאקרי (עי' ישעיה כב, ה) יום מהומה ומבוכה, דבההוא יום אתחריב כי מקדשא ונפלו ישראל בגלותא, ומן קדם עובדין בישין ההוא יומא אתמשיך ואתרבי, הדא הוא דכתיב הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, בגין דאינון משבי ליב לההוא יומא. השקו הצאן, כמה דאתמר במילי דאורייתא, דהא בזכותא דאורייתא יפקון ישראל מן גלותא. ישראל מאי קא אמרי, ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים, עד דיתכנשו כל שאר יומין עלאין:
6
ז׳וגללו את האבן. ויגנדרון לההוא דינא קשיא דההוא יומא דשלטא על פי הבא"ר ואשתכח ההוא בא"ר בגלותא עמנא. וכד אתגליא ההוא בא"ר וההוא אבן הלא שלטא עלה, מיד והשקינו הצאן, וזמין קב"ה בסוף יומיא לאהדרא לישראל לארעא קדישא ולאתכנשא לון מן גלותא. ומאן אינון סוף יומיא, ההיא דאיהו אחרית הימים. בהאי אחרית הימים ישראל סבלו גלותא, הדא הוא דכתיב (דברים ד, ל) והיה כי יבואו כל הדברים האלה והיה באחרית הימים דייקא, והיא כנסת ישראל בגלותא, ועם אחרית הימים דא קבילו עונשא בגלותא. וכדא יעביד קב"ה נוקמין לישראל תדירא, הדא הוא דכתיב (במדבר כד, יד) אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. ובכל אתר דא היא, וקודשא בריך הוא זמין לאתבא לה לאתרהא, הדא הוא דכתיב (ישעיה ב, ב), והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון וגו', ודא הוא יום, עד כאן לשונו:
7
ח׳וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה וגו' (בראשית לא, ד). אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו שיכריחם על זה על צד האונס והנצוח, אף כי הוא מושל בהם. אבל ישתדל לפתות אותם על מה שירצהו בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם, כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב, ואעפ"י שהקב"ה ציוה לו שישיב לביתו:
8
ט׳כי דרך נשים לי (בראשית לא, לה). וזה לשון הרמב"ן (לא, לה), הנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקים מאוד, כי כן שמן מעולם נידות לריחוק, כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו. כי ידעו הקדמונים בחכמתן שהבלן מזיק, וגם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים. עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה. והיו יושבות בדד באוהל לא יכנוס בו אדם, וכמו שהזכירו רז"ל בברייתא של מסכת נדה תלמיד אסור לשאול בשלומה של נדה. ר' נחמיה אומר, אפילו הדיבור שהוא יוצא מפיה הוא טמא. אמר ר' יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה, שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות במעשה ידיה. ולכך אמרה רחל ראויה הייתי לקום מפני אדוני לנשק ידיו, אבל דרך נשים לי ולא אוכל להתקרב אליך, וגם לא ללכת באוהל כלל שלא תדרוך אתה עפר רגלי. והוא החריש ממנה ולא ענה אותה, כי לא היו מספרים עמהם כלל מפני שדבורה טמא, עד כאן לשונו:
9
י׳על כן במאוד מאוד צריך אדם להתרחק מאשתו נדה בכל ריחוק, ולא ימשוך טומאה על עצמו. ראה כמה גדולה טומאת נדה שמקיש עבודה זרה לנדה, כהא דתנן בריש פרק ר"ע (שבת פב, א) אמר ר' עקיבא מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה, שנאמר (ישעיה ל, כב) תזרם כמו דוה כו'. ואפשר שרחל היתה חושבת זה בלבה כדי שלא יהיה שקר היוצא מפיה, כי היא לא יכלה לקום מחמת התרפים שהיו עבודה זרה של לבן וישבה עליהם ועל זה מטמא כנדה זהו דרך נשים לי, ולבן הבין הדברים כפשוטן:
10
י״אנשלם פרשת ויצא, בעזרת את יראיו רוצה
11