שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ויצא, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vayetzei, Torah Ohr

א׳אם שכיר יום המשועבד לחבירו אדם כמוה כך, ק"ו בעבודתינו להש"י שהוא נאמן ליתן שכר שצריכין אנחנו לשמור עבודתינו ביום ובלילה, כי שכיר יום ושכיר לילה אנחנו. ויש סוד גדול בדבר שלא יאבד זמן מן הזמנים לישב בטל, כי כל זמן וזמן הוא ענין בפני עצמו בסוד התפשטות ענף מענפי שם ידו"ד, ועל זה בא הרמז בפרשת וארא (שמות ו, ב) אני ידו"ד, ופירש רש"י אני ידו"ד, נאמן לשלם שכר. כי זמן זמנים זמניהם כולם סובבים על שם ידו"ד בשרשו ובהתפשטות ענפיו:

ב׳וכבר נודע כי סדר זמנים הוא תפארת עם המלכות, והם סוד חמה ולבנה העליונה יוצר אור ובורא חושך, והתפארת סוד שם ידו"ד גוף הבנין הכולל שש קצוות, ועם המלכות הם סוד שבעת ימי בראשית העליונים שהוא אצילות הבנין והתפארת כולל הזרועות והשוקיים וגוף וברית הוא חד והם ו' קצוות העליונים סוד (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו' והם כלולים מדין ורחמים הרי הם י"ב, והם מתפשטים בסוד י"ב צרופי שם הויה. ומלכות בית קיבול להם, כי הלבנה מקבלת אור החמה והם ד"ו פרצופין, והיא יום השביעי שבה שובתים ההויות כמו ששת ימים ואח"כ יום השביעי שבו שבתו וכבר חוזר חלילה עולמית:

ג׳והנה סוד ששה קצוות שהוא הבנין במקומו גנוזים למעלה בשבת הגדול שהוא ספירת בינה שם שורש ששה קצוות, ובינה היא נקראת אימא עילאה ומלכות אימא תתאה ושם אור הגנוז של ז' ימי בראשית כי שם שרשם, ומשם נאצל הבנין במקומו שהוא סדר זמנים ומתפשט לענפים וענפי ענפים:

ד׳והא לך ענין הזמן כללותו ופרטותו כפי המתבאר בספר הפרדס שער השמים. הזמן מתחלק לז' חלקים, א' יובל, ב' שמיטות, ג' שנים, ד' חדשים, ה' שבועות, ו' ימים, ז' שעות. היובל הוא כולל ומקבץ ז' שמיטות שבו שכל שאר זמנים, דהיינו השנים והחדשים והשבועות והימים והשעות. שמיטות כולל ומקבץ ששה שנים. שנה כולל ומקבץ י"ב חדשים. חודש כולל ומקבץ ד' שבועות. שבוע כולל ומקבץ ז' ימים. יום כולל ומקבץ כ"ד שעות, י"ב ביום, וי"ב בלילה שהם יום אחד:

ה׳והנה מראש ועד סוף סובב הכל על ענין אחד סוד צרופי שם ידו"ד שהם י"ב, רק אלו נגלים ואלו נסתרים. סוד אור ז' ימים הגנוז שהם ו' קצוות הכלולים מדין ורחמים המשפיעים לשביעית שרשם למעלה בבינה הנקראת יובל הם סוד ג' שערי בינה שהיא שורש ז' אלו, וכל אחד כלול מכולם הרי ז' פעמים ז' וכח הכולל ^הגה"ההכל במדת הדין, ובמנין יעקב היה בן חמשים שנה כשמת שם בן נח, ועד חמשים שנה שימש את שם, ואחר כך היה נטמן י"ד שנה בבית עבר, ויתבאר סודו לקמן: הרי חמשים. כי שם כלולים השנים בכללותם כל אחת שבע שנים הרי ז' פעמים ז', והיובל הוא שנת החמשים זהו סוד היובל שהוא ז' שמטות והכולל. אחר כך התפארת הכולל האצילות הנקרא שנה, כי החמה סובבת י"ב פעמים בלבנה שהוא המלכות סוד י"ב צרופי שם הוי"ה וחוזר חלילה, והאצילות בכללותם במקומם כל אחת שנה הרי ששת אלפים, והשביעית היא שמטה, נמצא בינה היא היובל ומלכות היא השמטה בבינה סוד שנים קדמוניות שהם שמטות שנים סוד שבע שמטות, ובמלכות שבע שנים סוד שמטה:

ו׳ועתה אפרש סוד שנה בפרטיות, כי השנה הוא י"ב חודש, וסוד שנה הוא שנת החמה, וחודש הוא ללבנה, והאריכו בזה הקדמונים כי לא שייך לשון שנה ללבנה רק חודש, ולא שייך לחמה חודש רק ללבנה כמו שכתב הראב"ע בפרשת בא, על כן שנה הוא בתפארת כמו שכתוב בפרדס בשער ערכי הכנויים בערך שנה, מכל מקום שורש של זה השנה הוא מצד הבינה כמבואר בפרדס בשער העשרים, מכל מקום עיקר השנה היא שנת החמה דהיינו תפארת, וחודש במלכות שהיא לבנה העליונה:

ז׳והנה שם ידו"ד שבתפארת בו צרופי י"ב הויות שהם ד' דגלים. דגל א' מתחיל ביו"ד כזה ידו"ד ידד"ו יוד"ד. דגל ב' מתחיל בה"א כזה דדי"ו דדו"י דיו"ד. דגל ג' מתחיל בוא"ו כזה דוי"ד דיד"ו דוד"י ונגד זה חדשים הם ד' תקופות, וכל תקופה ג' חדשים כמו י"ב מזלות שהם ד' דגלים על פי ד' יסודות. כל דגל ג' מחנות איש על דגלו באותות פעולתן וזה סדרן. דגל מחנה טלה האש. והחונים עליו אריה קשת. דגל מחנה שור עפר. והחונים עליו בתולה גדי. דגל מחנה תאומים אויר. והחונים עליו מאזנים ודלי. דגל מחנה סרטן מים. והחונים עליו עקרב דגים, עיין בפרדס בשער פרטי השמות, ולעומת י"ב שבטי דבני ישראל ד' דגלים ובכל דגל ג' שבטים:

ח׳נחזור לענין, הנה בכל חודש וחודש פועל הויה אחת מאלו י"ב הויות המתחלקות לד' תקופות השנה. כי ג' הויות המתחילין ביו"ד הם פועלים תקופה אחת, שהם ג' הויות לתקופה אחת שבה ג' חדשים. וכן ג' הויות שמתחילין בה"א הם פועלים תקופה שניה. וג' הויות המתחילין בוא"ו פועלים תקופה שלישית. וג' הויות בה"א שניה פועלים תקופה רביעית, באופן שהד' אותיות של שם בן ד' ידו"ד הם ראשי תקופות של שנה, כי מכל אות ואות מאלו ד' אותיות יסתעף ג' הויות שהם ג' ענפים מאות אחת מן ד' אותיות ידו"ד המקור באופן שלכל אות ואות ממקור ידו"ד ג' ענפים יהיו הענפים בכללם י"ב ענפים י"ב הויות לכל חודש הויה אחת:

ט׳וכן החדשים כל חודש וחודש מאלו י"ב חדשים שבהם י"ב הויות הפועלים בהם יחזור להיות קבוץ ומקור לד' שבתות שבו, רצה לומר כמו שיש בשנה ד' תקופות שבו יתחלק השם בד' אותיות לארבע חלקים ממנו י"ב ענפים י"ב צרופים, כמו כן בכל חודש ד' שבתות שבו יחזור להתחלק שם בן ד' הפועל בחודש ההוא בד' אותיות לד' חלקים להסתעף לי"ב צרופים וענפים לפעול בכל שבוע ושבוע ג' הויות, וכאשר נחלקה לד' שבועות לכל שבוע ג' הויות יהיו י"ב הויות פועלות לכ"ד ימים שבחודש, כי בכל שבוע יש בה יום אחת שבת שהוא המקור לששת ימים שבשבוע שהוא יום הכולל והמקבץ ג' הויות שיצאו מאות אחת מן ד' אותיות ידו"ד, כי בשבת הם כלם שובתים ונחים בסוד מקורן כי משם ניזונים ששת ימי החול שהם ימי השבוע, לכן כל ג' הוויות שובתים ביום השבת, הנה מצד זה ג' הויות הם פועלים ו' ימים ועם מקורן ששובתין בו הם ז' ימים באופן שד' שבועות שבחודש שהם כ"ד ימים ועם מקור שהם ד' ימי השבת הם כ"ח ימים המקובצים וכלולים בחודש, והמקור שהוא ד' אותיות ידו"ד בכלל הוא רומז על ר"ח שכולל ומקבץ את כלן:

י׳וכן כשנחלק אלו שלשה הויות הם י"ב אותיות וימי השבוע הם ששה נמצא שיבא אות אחת לשמש ביום ואות אחת לשמש בלילה, שהרי בשבת אינם משמשין שהם שובתים ונחים במקורן. ויצא לנו מזה כי השבת שהוא מקור שהוא קבוץ לז' ימי השבוע, והם רמז למציאות ענפי ספירות המתפשטים והמתגלים מהם במלכות והתפשטותם והתגלותם במלכות נקראו ימים:

י״אוכל העניינים הנ"ל תמצא בעבודת יעקב ללבן, ובמשתה נשואין תמצא ימים שהם שבעת ימי המשתה כמו שכתב רש"י על (בראשית כט, כז) מלא שבוע זאת, ובזה הפסוק אמר ג"כ שבוע. ותמצא חודש ג"כ כמו שכתוב (שם יד) וישב עמו חודש ימים, ואף זו לא לחנם שהיה רועה צאנו כמו שכתב רש"י (שם). ותמצא ענין שנה כמו שכתוב (שם יח) אעבדך שבע שנים. ושם בעצמו תמצא ענין השמטה, ששנת השביעית היא שמיטה ואינה משמטת אלא בסופה (ערכין כח, ב), כן היה תנאי שלבסוף שבע שנים יתנו לו רחל^הגה"הואל תתמה על זה שאנחנו מדמין ומביאין סמך מעבודת יעקב את לבן לעבודתינו להקב"ה, כי עיין ברקנאטי בפרשה זו ותמצא שמפרש כל ענייני לבן לסודות שלמעלה, כי התורה מדברת למטה ורומזת למעלה. ומצינו בבראשית רבה (ע, י) אמרו שם, ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור (בראשית כט, ה), הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עוונותיכם כשלג וכו'. וגדולה מזו באגדה, אמר בפסוק (אסתר ג, ח) ויאמר המן למלך אחשורוש, ויאמר המן זו מדת הדין, למלך אחשורוש זה הקדוש ברוך הוא שאחרית וראשית שלו, והרמז למדת הדין ולמקטרג וכו'::

י״בועתה אודיע ענין יעקב עם רחל ולאה כפי המבואר בזוהר ובדברי המקובלים. לאה בסוד הבינה אימא עילאה. רחל בסוד המלכות אימא תתאה. סוד זיווג העליון חכמה ובינה. לסוד זיווג התחתון תפארת ומלכות. ויעקב הוא ת"ח ויאהב את רחל (בראשית כט, יח). ולאה היא מעולם הנסתר וזהו סוד (שם לא) לאה שנואה, דבר שאינו מושג לחוש השכל בעצמיותו ורחוק ממנו נקרא שנוי היפך האהבה. והאהבה הוא סוד הגילוי השמח בו:

י״גולאה שהיא בסוד הבינה, הולידה ששה בנים ובת אחת, כי כן נאצל מבינה ו' בנים שהם קצוות, ובת אחת היא מלכות ושמה דינה, וסימנך בלשון רז"ל (נדרים כח, א) דינא דמלכותא דינא, דינא אותיות אדנ"י:

י״דורחל הולידה שני בנים ונקראים צדיקים יוסף הצדיק ובנימין הצדיק, כי רחל היתה יפה כלבנה סוד מדת מלכות היא בין ב' צדיקים כמו שכתב הזוהר (ח"א קנג, ב) צדיק מלמעלה ממנו הוא סוד יסוד יוסף הצדיק, וצדיק למטה ממנה הוא סוד הצדיקים המתעוררים מלמטה למעלה, והם סוד מיין נוקבין דאושידה לגבה המבואר בזוהר ואומרת חזי במה ברא אתיא לגבך:

ט״וויעקב הוא סוד תפארת החושן למלכות, ולפעמים התפארת עולה למעלה בסוד הדעת ומחבר חכמה לבינה זהו סוד לאה:

ט״זוהנה למעלה שורש הבינה של ז', וכל אחד כלול משבעה, הוא בסוד ז' שמטות ושנת החמשים יובל. ולמטה הבנין של שבעה במקומם הוא שבע שנים, ומלכות שמטה. ובחינת שבעה פעמים שבעה הם מ"ט ימים סוד מ"ט ימי ספירה, דהיינו מה שבבינה שנים הוא למ"ט ימים, ודבר זה מתבאר בפרדס בשער העשרים ע"ש באורך:

י״זוהנה שבע שנים ראשונים שעבד יעקב והוא סבר שעובד ברחל, אבל באמת בנסתר היתה העבודה והיא לאה, על כן אלו שנים הם שבע שמטות שנים, ואף שבבינה הם שבע פעמים שבע שנים, מבואר בזוהר שהושלם המנין אחר כך ברמז מלא שבוע זאת ושבע הללתיך בכל יום, וזהו דרך רמז לשבע פעמים שבע:

י״חוזהו רמז (בראשית כט, כ) ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים, כלומר על פי הרמז היו בוקעות הרקיעות עד שבע פעמים שבע שנים כי הגיעו ללאה. אבל לפי סברתו שהם למלכות, היו בעיניו כימים אחדים, כי שבע פעמים שבע שנים בבינה במלכות הם מ"ט ימים כמו שכתבתי לעיל, וזהו כימים אחדים כי אוהב את רחל בסוד ד"ו פרצופין. ואע"פ שהזוהר פירש פירוש אחר על פסוק כימים אחדים, מכל מקום שבעים פנים לתורה. נמצא סוד שבע שנים הראשונים עלו ללאה, והאחרונים עלו לרחל, וכתיב (שם כז) שבע שנים אחרות, שהם אחרות מהראשונות, אלו בבינה ואלו במלכות:

י״טנחזור לעניינינו, סוד כל הזמנים הם ענפי ידו"ד, ולמעלה בבינה היא בנסתר סוד של דין ושל רחמים הם י"ב בנסתר ובמקומם מתפשטים, דהיינו תפארת סוד שנה שהתפארת הוא חמה. י"ב גלגולים בי"ב צרופי שם הויה למלכות שהיא נקראת לבנה ושם י"ב חודש, והתפארת סוד חמה שלמעלה:

כ׳ובב"ר פרשה זו (פד, י) ר' פנחס בשם ר' חנין דציפורין אמר, שמע קולן של מלאכי השרת אומרים בא השמש בא השמש, אתא שימשא אתא שימשא. בשעה שאמר יוסף (בראשית לז, ט) והנה השמש והירח, אמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש. ולכאורה תמוה מאוד מה סוד בדבר יש ששמו שמש שאמר יעקב מי גילה לו. ולפי מה שכתבתי שהוא סוד השמש ניחא:

כ״אועל זה רומז הפסוק (שם כח, יג) והנה ה' נצב עליו, כי תפארת שהוא שם ידו"ד הוא מדתו של יעקב ועל כן יצאו ממנו י"ב שבטים והם ד' דגלים. כל דגל ג' כמו י"ב צרופי שם הוי"ה שם ג' שמות בדגל י', וג' שמות בדגל ה', וג' שמות בדגל ו', וג' שמות בדגל ה'. ולעומתם י"ב חודש ד' תקופות, בכל תקופה ג' חדשים כמו שכתבתי לעיל (ד"ה והנה שם):

כ״בועל רמז מדתו של יעקב אמר (בראשית שם) אני ידו"ד אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה. וקשה אברהם הוא זקינו קראו אביו, ויצחק שהוא אביו ממש לא קראו אביו:

כ״געוד קשה במה שאמר הארץ אשר אתה שוכב עליה, ופירשו רז"ל (ב"ר סט, ג) קיפל כל ארץ ישראל תחתיו, וכי כל ארץ ישראל נעקר ממקומו. וקושיא זו הקשה הזוהר ותירצה ואז מתורץ הכל, וזה לשון הזוהר (ח"ג פד, א), הארץ אשר אתה שוכב עליה, תנן שנקפלה לו ארץ ישראל, וכי ארץ ישראל דאיהי ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה היאך אתעקרת מאתרהא ויתנה תחותוי. אלא ארץ ישראל אתרא עילאה קדישא אית ליה לקב"ה ואקרי ארץ ישראל, והיא תחות דרגא דיעקב כו'. כי מדתו של יעקב הוא תפאר"ת סוד ידו"ד, וארץ ישראל הוא מלכות, ונודע כי תפארת הוא המכריע בין שני המדות של חסד וגבורה שהם מדותיו של אברהם ויצחק, ואע"פ שהוא מקבל משניהם ומכריע, מכל מקום מטה כלפי חסד ביותר מלהגבורה, על כן אמר אצל אברהם אביך ולא אצל יצחק, כי מטה כלפי חסד אברהם:

כ״דוזהו סוד ג' שמות, קראו בית אלהים, וקרא שם המקום ההוא בית אל, והנה שם ידו"ד נצב עליו ועל שמו נקרא בית ידו"ד. הרי אלו ג' שמות הם מדות ג' האבות, כי אל מדת החסד כמו שכתוב (תהלים נב, ג) וחסד אל כל היום. ואלהים מדת הגבורה. וידו"ד תפארת. ועל זה כתיב (שם כ, א) אל אלדים ידו"ד דבר ויקרא ארץ, כי הדיבור נמשך משלשה אלה, ונשפע להארץ העליונה, ועל ידי הארץ אז ההשפעה נתגלה. זהו ויקרא, כי כל קריאה גילוי לחוץ. ומכח ג' אלה נקרא ארץ מאליו, כמו שמצינו בג' יסודות הגשמיים שהם אויר מים אש שמהם נעשה יסוד העפר, על כן מזכיר בספר יצירה תמיד אמ"ש שהם ג' יסודות אויר מים אש, ולא הזכיר יסוד העפר כי הוא ממילא. כן למעלה בשרשם העליונים חסד יסוד מים העליונים. גבורה יסוד האש. תפארת יסוד האויר:

כ״הוזה לשון הפרדס בשער המכריעין בפרק שלישי, ועתה יש לשאול אחר שאמ"ש רצה לומר אויר מים אש, למה לא נזכר בכל ספר יצירת יסוד העפר שהוא יסוד ד' אל הבריאה כדפי'. והדבר הזה יובן במה שפירשו חכמי המחקר שיסוד העפר עם היותו יסוד רביעי היא כלל ג' יסודות הראשונים שהם מים אש אויר ומהם נתהוה יסוד הד'. ואמרו מופת לזה, שאם ירתיח אדם כלי של מים על האש באופן שלא ישקטו ולא ינוחו רתיחותיו לעולם, ואם יחסרו המים יוסף עליהם עוד עד יעבור עליהם על זה זמן מה, יתהוה בתוך חמים עפרורית כדמות אבן:

כ״ווהנה כשיעלה אדם בדעתו יסוד האש בכחו הגדול אשר אין האש מורכב אצלינו א' מכמה חלקים מן האש היסודיי. ובהיות אויר הגדול מנשב ביסוד האש והמים מרתיחין בו הנה לא ירחק ממנו בריאת העפר הזה והוייתו, ולהיות שהוייתו כדמות הרכבה כדפירשנו, לכן לא נזכר בס"י אלא היסודות העקריים שהם אויר מים אש:

כ״זוכן בענין האצילות כלו נכלל בג' חלקים הללו שהם אויר קו הרחמים, מים קו החסד, אש קו הדין, ופעולת המלכות היא פעולה מורכבת משלשתן. וזה בענין הפעולה ולא בענין האצילות, שאין כוונתינו הנה כדברי ר' יהודא חייטי ח"ו ורחמנא ליצלן מדעתיה, אמנם כוונתינו אל פעולותיה שהם מצד קבלתה מג' קוים האלה, עד כאן לשונו:

כ״חואחר שגילה לו הש"י אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק ושהוא קו האמצעי, אז נתעלה בהשגה בסוד התפארת העולה בנעלם שלו בסוד הדע"ת, אע"ג דאמרו בתיקונים יעקב מלבר, משה מלגאו, רצו לומר יעקב הוא מרכבה לתפארת במקומו הנגלה, ומשה מרכבה להנעלם של התפארת שהוא הדעת, מכל מקום ליעקב קצת השגה מהשם, ומבחינה זו ילדה לאה ששה בנים ובת כמו שרמזתי לעיל:

כ״טועל כן רמז יעקב (בראשית כח, טז) אכן יש ידו"ד במקום הזה ואנכי לא ידעתי. הנה יש רומז לחכמה ובינה. י' חכמה, ש' בינה, שרשא דאילנא כמו שכתב הפרדס בשער ערכי הכינויים בערך איש ובערך יש, ובחכמה ובינה שם משכן הדעת, ובדעת חדרי בינה ימלאון, והבינה נקראת אנכי כמו שכתב הפרדס בערך אנכי. זה שרמז אכן י"ש ידו"ד במקום הזה ואנכי לא ידעתי. וידעתי לשון דעת והוא סוד הדעת הנעלם ממנו, כי אינו מרכבה אליו אף שהשיג מציאות הדעת:

ל׳כלל הענין, ידו"ד נצב על יעקב, ויעקב הוא המרכבה, על כן יצאו ממנו י"ב שבטים נגד י"ב צרופי שם הוי"ה כמו שכתבתי לעיל:

ל״אודע כי יעקב תכלית הבריאה, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), ומטתו שלימה ויצאו ממנו אומה שלימה נתפשטו מי"ב שבטים. ואף שאמרו רז"ל (בר"ר יב, ט) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד), אל תאמר בהברא"ם אלא באברהם שבשבילו נברא העולם, מכל מקום אברהם בעצמו הוא בשביל יעקב כמו שכתוב (ישעיהו כט, כב) יעקב אשר פדה את אברהם, ואמרו בב"ר (סג, ב) אברהם אבינו ניצול מכבשן האש בזכות יעקב. ואין הפירוש זכותו של יעקב היה גדול מזכות אברהם, דזה אינו, דודאי אברהם אבינו כחו גדול ביותר כי הוא הכולל כל האבות שאומרים אלהי אברהם יצחק ויעקב וחותמין מגן אברהם:

ל״באלא הענין הוא כך. אברהם אבינו מסר עצמו להיות נשרף על קידוש השם, וא"כ היה ראוי להיות נשרף כי אין כוונת הצדיק הקדוש להיות ניצול, ואדרבא זכות הוא לו כשמת בקידוש השם מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, וזהו ענין עשרה הרוגי מלכות הקדושים. ומה שניצולו חנניה מישאל ועזריה, זהו לסתום פי דוברי שקר שאמר (דניאל ג, טו) מן הוא אלהא די ישיזבנכון מן ידי. אבל אברהם אבינו העומד לשרוף היה טוב וראוי להיותו נשרף, ומה שלא נשרף הוא בשביל שעדין לא נולד יצחק שיצא ממנו יעקב שיוליד י"ב שבטים שהם אומה ישראלית והם תכלית הבריאה בשביל התורה שיקבלו כמו שאמרו (בר"ר א, א) בראשית בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית, זהו ענין יעקב אשר פדה את אברהם, כלומר בשביל מציאת יעקב ובניו המוכן לצאת ממנו:

ל״גובמדרש רבה פרשת בחקתי (לו, ד), רבנן אמרי, אברהם עצמו לא נברא אלא בזכותו של יעקב, עיין שם. ר' פנחס בשם ר' ראובן, אמר הקב"ה לעולמו, עולמי עולמים אומר לך מי בראך מי יצרך, יעקב בראך יעקב יצרך וכו', הכל מבואר ע"פ מה שכתבתי:

ל״דובזה מתורץ ג"כ מה שכתוב אלהי אביך הזכיר שם אביו באברהם ולא ביצחק, כי כדי שיצא מאברהם יעקב ובניו ניצול אברהם כי הוא האב, ועל ידי יצחק שאברהם הוליד את יצחק באו יעקב ובניו כי יעקב הוא הזרע הקודש מטה שלימה בלי פסולת שעליו היה כוונת הבריאה כי ישראל עלו במחשבה:

ל״הועל זה מראה הגדול של הסולם כו', כי רומז על מציאות השתלשלות העולם ושהוא נברא בשביל התורה שיקבלוה אומה ישראלית, ורומז על מרכז העולם שהוא בית המקדש, ורומז על בניינו וחורבנו ובניינו לעתיד ושכל זה לאומה ישראלית שהם י"ב שבטים, ויספר ממעלת האבות ומחשבות אומה ישראלית וממספר י"ב שבטים:

ל״וועתה אפרש אחת לאחת. הסולם היא השתלשלות העולמות כבר הסכימו כל המפרשים וכתבו שהוא נגד ג' עולמות. מוצב ארצה, הוא עולם השפל. מגיע השמימה, הוא עולם הגלגלים. מלאכי אלהים, הוא עולם המלאכים. והנה ה' נצב על הסולם, והוא יתברך גבוה על גבוהים. והנה אלו החלוקות של ג' עולמות הם המורגלות בפי פילסופי עמנו, אבל בפי המקובלים נרמזו ד' עולמות שהן אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ואפשר שלזו רומז ענין ד' שליבות שהיו בסולם כמו שהזכירו רבותינו ז"ל והם רמוזים כולם בכאן, דהיינו מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה זהו עולם עשיה בכלל, ומלאכי אלהים כולל בריאה יצירה. בריאה עולים, ויצירה יורדים בערכם. והנה ידו"ד נצב עליו, עולם האצילות נרמז בשם ידו"ד כנודע י' חכמה, ה' בינה, ו' תפארת, כולל ו' קצוות ה' אחרונה מלכות. וכל השתלשלות המציאות היה בשביל התורה כנודע:

ל״זועל כן רומז ג"כ במראה הסולם ענין מעמד הר סיני ומתן תורה כדאיתא בב"ר (סח, טז) רבנן פתרין לי' בסיני. ויחלום והנה סולם, זה סיני. מוצב ארצה, (שמות יט, יז) ויתיצבו בתחתית ההר. וראשו מגיע השמימה, (דברים ד, יא) וההר בוער באש עד לב השמים. דבר אחר, והנה סלם, זה סיני, חושבנא דדין כחושבנא דדין. והנה מלאכי אלהים, אלו משה ואהרן. ומנין שהנביאים נקראו מלאכים, ויאמר חגי מלאך ה' (חגי א, יג). עולים, (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים. ויורדים, זה משה וירד משה (שם יד). והנה ה' נצב עליו, וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר (שם כ), עד כאן לשונם:

ל״חויש להתבונן מה בין דבר אחר להראשון. גם לא פירשו בדרך הראשון מהו ענין של מלאכי אלהים עולים ויורדים. ונראה כי לפי דרך הראשון שרומז על ויתצבו בתחתית ההר וראשו מגיע השמימה, שם ג"כ הי' רמוז ענין מלאכי אלהים עולים ויורדים, ויהי' הכוונה במלאכי אלהים הם הצדיקים והם מלאכיו של הקב"ה עושי דברו מקיימים מצות התורה והמה נצבים למטה בארץ וראשם מגיע השמימה, כי התעוררות מעשיהם הולך מלמטה למעלה ומתעוררים למעלה ואז יורד השפע מלמעלה למטה, זהו מתחלה עולים ואחר כך יורדים. ואמר והנה ה' נצב עליו, רומז כי הכל הוא בעזר אלהים ואף שהדבר מצד הבחירה הטובה, מכל מקום (יומא לח, ב) הבא לטהר מסייעין לו:

ל״טובזה יתבאר מאמר תמוה בב"ר בפרשת זו (סח, י) במקום, ר' הונא בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום, שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. א"ר יצחק כתיב (דברים לג, כז) מעונה אלהי קדם, אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונה של עולם, או עולמו מעונו, מן מה דכתיב (תהלים צ, א) ה' מעון אתה הוי הקב"ה מעונו של עולמו, ואין עולמו מעונו. א"ר אבא בר יודן לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך, הסוס טפילה לרוכב, ואין הרוכב טפילה לסוס שנאמר (חבקוק ג, ח) כי תרכב על סוסיך, עד כאן לשונם:

מ׳קשה במה שאמר אין אנו יודעין כו', איך הוה אמינא לומר שהעולם מקומו ח"ו. עוד קשה למה לנו שני כתובים בענין אחד. הא' הנה מקום אתי. הב' ה' מעון אתה, והכל הוא ענין אחד בענין מקום:

מ״אהכוונה היא בסוד התלבשות שהוא במלאכים, כמבואר ברמב"ן ובראקטני ובציוני ריש פרשת וירא שהמלאכים המוזכרים בשם אנשים הוא כבוד נברא במלאכים, והוא סוד המלבוש יושב לעיני בשר וכו', נמצא כשמתלבש המלאך אז העולם מקומו. אבל הקב"ה המתראה לנביאים כפי יכולתם, ועל הים נראה כגבור מלחמה, ובמתן תורה כזקן מלא רחמים, אות הוא בצבע שלו דמיון נבואיי. אבל הוא ברוך וברוך שמו אין שייך לומר בו שמתלבש כדרך שאומרים במלאכים, ותמיד הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כי אין מתלבש להיות במקום אפילו בדרך התלבשות:

מ״בבענין מעונה, הענין הוא כי שכינה בתחתונים צורך גבוה כביכול, והעבודה היא צורך גבוה כמבואר הדרוש הגדול הזה בארוכה במקומו, כי מכח מעשה טוב התחתונים נעשה תיקון ויחוד למעלה, ואז בהתברך השם יתברכו התחתונים:

מ״גנמצא בבחינה זו קרוב לומר כי העולם מעונו, כי מעשה התחתונים גורמים שלום בית עליון. על זה אמר ה' מעון אתה, הן אמת התחתונים גורמים והעבודה צורך גבוה, אבל נעשה בעזר האלהי, כי מיד בבואם לטהר מסייעין לו. והביא משל כגבור רוכב על סוס, ואין להכחיש כי הסוס הוא צורך הגבור שבו ירוץ, מכל מקום הסוס טפיל לרוכב. ועל זה רומז בכאן עולים ויורדים, עולים מלמטה למעלה, ואח"כ יורד השפע מלמעלה. מכל מקום ידו"ד נצב עליו העוזרו. וענין עולים ויורדים הוא בעצמו הענין של מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה^הגה"הזהו סוד ויפגע במקום שהוא הקב"ה, כי כשם שאנו רצים נגדו בהתעוררותינו מלמטה, כך הוא רץ נגדנו לעזור אותנו::

מ״דוהנה בדרך הראשון של הסולם הרומז על התורה, תפרש על פי המעשה המצות של התורה, כי מעשה הוא פועל למעלה באמרם העבודה הוא צורך גבוה. והדבר אחר מפרש הסולם על התורה, דהיינו לימוד התורה ועיונה והשכלתה. וסוד עליה וירידה של משה רבינו ע"ה תרמוז לעומק ההשגה, כי לשון עליה על ראשית ההשגה כמו שנאמר בכמה מקומות עלה במחשבתו (עי' תנחומא שמיני ח), עלה בדעתו (עי' בר"ר מד, כג). וירידה נאמר על ירידה בעומק כמו שנאמר בכמה מקומות ירד פלוני לסוף דעתו (עי' ר"ן נדרים ב, א) ד"ה ושבועות כשבועות, על כן מתחילה עולים ואח"כ יורדים ומבואר למבין:

מ״הגם הוזכר בכאן מרכז העולם שהוא בית המקדש וכמבואר בב"ר (סח, יב) והנה סלם, זה הכבש. מוצב ארצה, זה מזבח (שמות כ, כא) מזבח אדמה תעשה לי. וראשו מגיע השמימה, אלו הקרבנות שריחן עולה לשמים. והנה מלאכי אלהים, אלו כהנים גדולים. עולים ויורדים, בכבש. והנה ה' נצב עליו, (עמוס ט, א) ראיתי את ה' נצב על המזבח, עכ"ל. ולבסוף ירמוז על בנין בית המקדש וחורבנו ובניינו לעתיד כאשר יתפרש לקמן:

מ״ועוד רומז שכל אלה העניינים הם ליעקב ובניו אומה ישראלית, והם תכלית העולם ולהם נתנה התורה ובית המקדש:

מ״זגם ירמוז על שורש זרע יעקב הם האבות הקדושים כאשר יתבאר, והאבות וזרע יעקב כולו כולם מונחים לחלק עולם הבא. ודרך כלל נרמז זה בתיבת וישכב במקום ההוא, ויש שני תיבות, ויש כ"ב. יש רומז לעולם הבא כמו שכתוב (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי י"ש, ועתיד כל צדיק להנחיל ש"י עולמות כמו שאמרו רז"ל (עוקצין ג, יב,) וזהו לאומה ישראלית הנרמזת בענין כ"ב שהן כ"ב אותיות בתורה:

מ״חהנה בספר יצירה האריך מאוד בענין כ"ב אותיות התורה ועשה מהן ג' חלוקות. חלק אחד ג' אותיות אמ"ש וקרא אותן אמות שהן יסוד כל האותיות. ופירוש אמ"ש הם ג' יסודות, אויר, מים, אש, וכמו שזכרתי לעיל (ד"ה וזהו סוד). אח"כ הם שבע כפולות המקבלות דגש ורפה, והן אותיות בג"ד כפר"ת. אחר כך הם י"ב פשיטות ה"ו ז"ח ט"י ל"ק ס"ע צ"ק. ואלו ג' עניינים תמצא בהעולם, דהיינו ג' יסודות הכוללים יסוד הד' כמו שכתבתי לעיל, ושבעה הם כוכבי לכת, וי"ב הם י"ב מזלות, וכל זה נשתלשל בהשתלשלות וגבוה מעל גבוה עד שתמצא אלו העניינים בעולם אצילות, דהיינו ג' ראשונות שהם יסוד היסודות שורש של ג' קוין. קו החסד, וקו הדין, וקו הרחמים. ואח"כ שבעה של הבניין, דהיינו חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות. ואח"כ י"ב הויות המתפשטות מתפארת שם ידו"ד:

מ״טהנה אומה ישראלית היסודות הם ג' יסודות, שכל ישראל כלם נשענים עליהם וסובבים בהם, והם האבות אברהם יצחק ויעקב שהן אש ורוח ומים כמו שכתבתי לעיל, נגד בג"ד כפר"ת, הם שבעה מעלות שהם מיוסדים על עניינים מיוחדים והם שבעה שערים כל שער ושער לפי מעלתו ואלו הן כפי הסדר, ישראל, לוי, כהן הדיוט, כהן גדול, אב בית דין, נשיא, מלך. ובאמת כי אלו המעלות מיוסדות על אברהם יצחק ויעקב שהם היו יסודות לכל אלו שבעה המעלות אשר ישראל כולם נחלקים להם. ח"ו ז"ח ט"י ל"ן ס"ע צ"ק, זהו סוד י"ב שבטי ישראל אשר הם מנהיגים אלו השבעה שערים אשר אמרנו, ובתוך אלו השנים עשר מתגלגלים אלו השבעה מעלות. הרי תכונת ישראל שלימה בשלש מחלוקת אשר בסדר כ"ב אותיות התורה המרומזת במראה הסולם כדלעיל:

נ׳וכן בית המקדש המרומז במראה הסולם כדלעיל הוא ג"כ בשלוש מחלוקת אשר בסדר כ"ב אותיות. נגד ג' הוא (שמות כה, ג) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת, הזהב הוא לעולם למעלה, והנחושת לעולם למטה, והכסף חי מכריע ביניהם. נגד שבעה הוא שבעה קני המנורה, שהיא מאירה כמו שבעה כוכבי לכת. נגד י"ב הם שתים עשר אבני זכרון שהיו בחושן. וכל זה לישראל אשר הם בסוד ג' וז' וי"ב שהם כ"ב אותיות, ולהן מוכן ש"י עולמות להנחיל אוהבי י"ש. וזהו וישכ"ב, ויש כ"ב:

נ״אועל זה בא הרמז (במדבר כד, יז) דרך כוכב מיעקב, ובזוהר אמר כ"ו כ"ב כ"ו הרמז על שם ידו"ד שיש בו י"ב צרופי הויה והם יוצאים מתפארת מדת יעקב, ואח"כ במטתו השלימה נשלם כ"ב האבות ובתי האבות והבנים כמ"ש לעיל. והמטה שלימה דהיינו י"ב שבטים רמזם לו הש"י בכאן, כי עתה הלך לזיווג ולהעמיד י"ב שבטים על כן נרמזים הם פה:

נ״בובב"ר (סח, יג) ויקח מאבני המקום, נטל שנים עשר אבנים, אמר אם מתאחות הם שנים עשר אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים. הנה אותיות התורה מכוונת בשם אבנים כדתנן בספר יצירה שתי אבנים בונות שתים, ג' ששה, ד' כ"ד כו':

נ״גועתה אבאר ענין רמיזת שבטים ובנין בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. בב"ר (סט, ו) אמר רשב"י, אין בית המקדש שלמעלה גבוה מבית המקדש שלמטה אלא י"ח מיל. מאי טעמא, וזה שער השמים, כמנין וזה. דבר אחר, מלמד שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. ויאמר מה נורא המקום הזה, זה בנוי, היך דאת אמר (תהלים סח, לו) נורא אלהים ממקדשיך. ואין זה, הרי חרב, כמה דאת אמר (איכה ה, יז) על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו. כי אם בית אלהים, בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כמה דאת אמר (תהלים קמז, יג) כי חזק בריחי שעריך, עד כאן:

נ״דענין י"ח מיל קשה במאוד, שהרי מארץ עד השמים מהלך ת"ק שנה, וכן עובי הרקיע, וכן בין כל רקיע ורקיע, ובית המקדש שלמעלה ברקיע ד' הנקרא זבול כדאיתא בחגיגה (יב, ב)^הגה"הובספר טעמי מצות של הרב ר' מנחם הבבלי כתוב בהגה"ה וזה לשונו, נראה לי הפירוש, אין הפרש אלא התפלה שהיא י"ח ברכות שמקובלת שם יותר, לפי שזה שער השמים כו', לפי זה צריך לפרש מילין תיבות כלומר ח"י ברכות:. עוד קשה, למה אמר בנוי וחרב ובנוי. עוד קשה בזה המאמר למאי נפקא מינה הראה השם יתברך ליעקב חורבן בית המקדש, בשעת חדוה, חדוה, כי צדיק זה בא לבית מלונו והוא אורח טוב. עוד במדרש הזה דרש שלשה זה זה הכתוב בכאן, ויש עוד פעם אחר לעיל מיניה (כח, טז) אכן יש ה' במקום הזה:

נ״ההשבטים הם י"ד עם אפרים ומנשה. אמנם הארץ נתחלק לי"ב גבולין, דל מהם לוי ה' הוא נחלתו (דברים י, ט), ודל מהם יוסף בעצמו כי הוא בחינת יעקב שהוא למעלה מהשבטים, כן הוא יוסף ושני בניו הם שבטים. ואלה אשר נחלו הארץ הם י"ב, ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, זבולן, דן, נפתלי, גד, אשר, בנימן, אפרים, ומנשה. וחמשה בתי אבות הם למעלה מהנחלה, והם האבות שהובטח להם הארץ והם לא נטלו חלק בה אף שנתאוו לארץ ונקברו בה, ואלה תולדות יעקב יוסף גם הוא השבע השביע כאביו להיות נקבר בארץ, ולוי אין לו חלק בארץ, ה' הוא נחלתו:

נ״ואבל דע כי חמשת אלה הם למעלה מנחלת הארץ שלמטה, רק אחזו בארץ ישראל העליונים שהוא שורש ארץ ישראל התחתונה, ובשורש ההוא היו חמשה דברים גדולים רוחניים מול חמשה אלה במקדש ראשון. וכשחרב בית ראשון נשארו חסרים אלו חמשה דברים אף כשנבנה בית שני כמו שאמרו רז"ל (יומא כא, ב) שעל כן חסר ה' מן ואכבד (חגי א, ח). נמצא מחורבן בית ראשון נשאר חרב מאלו המעלות גדולות עד עמוד הכהן לאורים ולתומים, ולעתיד יוחזרו אלו ה' דברים. ולא זו שיוחזרו, אלא אפילו יהיו ברום המעלה ביותר שיתגלה אור הגנוז (ישעיה כה, ט) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה, ויתקיים (ויקרא כו, יב) והתהלכתי בתוככם, כי השכינה תלך בינינו:

נ״זוממה שכתבתי יתבארו הרמזים של הז"ה ז"ה וז"ה^הגה"הדבר זה מרומז גם כן, כשהבטיח השם יתברך את אברהם אבינו לזרע נאמר (בראשית טו, ד) לא יירשך זה, ובריש הפרשה אמר (שם א) שהיה דבר ה' אל אברהם במחזה. הנה כשהבטיחו על יצחק היה ההבטחה על יעקב, כי ביצחק (שם כא, יב) ולא כל יצחק (נדרים לא, א) רק יעקב ובניו. וזהו שאמר לא ירשך זה כי אם אשר יצא, כאלו אמר לא ירשך זה רק זה אשר יצא וגו'. וזהו סוד מחז"ה מ"ח ז"ה, י"ב שבטים נגד צרופי שם הוי"ה, ואלו צרופים בהם מ"ח אותיות, זהו סוד מ"ח ז"ה:. זה רומז על י"ב שבטים כי זה עולה י"ב, וכן מצינו בב"ר פרשת תולדות (סג, ז) ותאמר א"כ למה זה אנכי (בראשית כה, כב), ראויה היתה רבקה שיעמדו ממנה י"ב שבטים כמנין זה, זיין שבעה ה"א חמשה כו'. ויש לתמוה לימא בקצרה זה עולה י"ב. ונראה דבא לתת טעם והוכחה למה נרמזו י"ב שבטים בתיבת ז"ה שעולה י"ב, יכתוב ג' דד"ד עולה גם כן י"ב, או ח' או ו"ו. ועוד מי הזכיר שבטים אולי מספר י"ב רומז על ענין אחר:

נ״חעל כרחך בא להראות בטוב טעם ודעת בחילוק האותיות שרומזות על השבטים, ואמר זיין שבעה ה"א חמשה, כי מצינו אלו ב' החלוקות בהשבטים, מספר שבעה ומספר חמשה, והוא כמוזכר במדרש שהביא רש"י בפרשת שופטים (דברים יח, ב) זו נחלת חמשה וזו נחלת שבעה, חמשה שהוריש משה ויהושע כו', הרי זה רומז על י"ב שבטים:

נ״טהזה בתוספות ה"א רומז על מעלת ה' הנ"ל:

ס׳וזה שהוא עוד תוספות אחר ביותר, מורה על אחד יחיד ומיוחד ית"ש לעתיד והתהלכתי בתוככם כמו שכתבתי לעיל לעתיד יהיה יתרון אור מהחושך, כלומר מסיבת החושך והצרות בחורבן ובגליות יהיה הזדככות וצירוף להתם חטאת וזה גורם ליתרון אור שיהיה כמו שהארכתי בדרוש הזה בכמה מקומות (עי' בהקדמה בית דוד קמא ד"ה אקדים עוד). וט' באב נקרא מועד גדול לעתיד, וזהו ענין שהראה הקב"ה עתה בשעת חדוה ליעקב אבינו ענין הגליות, כי באחרית הימים יבואו לששון ושמחה:

ס״אובב"ר (סח, יג) ר' יהושע בן לוי פתר קרייה בגלות, ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח, י), היך מה דאת אמר (ירמיה טו, א) שלח מעל פני ויצאו. וילך חרנה, היך מה דאת אמר (איכה א, יב) אשר הוגה ה' ביום חרון אפו. ויפגע במקום, עד אפס מקום (ישעיה ה, ח). וילן שם כי בא השמש וכו', עיין שם:

ס״בוזה לשון הרמב"ן (כח, יב), ועל דעת ר' אליעזר הגדול היתה זאת המראה כענין בין הבתרים לאברהם, כי הראוהו ממשלת ד' מלכיות ומעלתם וירידתם. וזה טעם מלאכי אלהים כמו שנאמר בדניאל שר מלכות יון ומלכות פרס. והבטיחו כי הוא יתברך יהיה עמו בכל אשר ילך ביניהם וישמרנו ויצילנו מידם. אמרו הראה לו הקב"ה ארבע מלכיות מושלן ואבדן, הראוהו שהמלכות בבל עולה שבעים עוקים ויורד. והראוהו שר מלכות מדי עולה מאה ושמונים עוקים ויורד. והראוהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד. אמר לו יעקב (ישעיה יד, טו), אך אל שאול תורד. אמר לו הקב"ה, אם תגביה כנשר וגו' (עובדיה א, ד), עד כאן לשונו:

ס״גוהנה אור הגנוז שיתגלה לעתיד זהו סוד סתרי סתרין של התורה כי מלאה הארץ דעה, והתורה נכללת לי' דברות שבלוחות שבהן תרי"ג אותיות רומזות לתרי"ג מצות. והלוחות היו אמה, כי ארכן היו ו' טפחים וכן רחבן. והתורה היא קדומה לעולם אלפים, ונודע כי מיל הוא אלפים אמה, כי אמה שהיא שורש התורה הוא בסוד אלפים שהיא קדומה גנוזה ונסתרה, ולעתיד יהיה בחינת וז"ה כמו שכתבתי שעולה י"ח. וזהו הרמז מקדש שלמעלה שיתגלה לעתיד גבוה י"ח מיל, והבן אלו הדברים. ואח"כ הדבר אחד מפרש והולך ענין בית המקדש הנתון לישראל:

ס״דמה נורא המקום הזה (בראשית כח, יז), זהו בית ראשון בתוספות ה' כנזכר לעיל. אין זה, זהו רמז שחרב, ואף שנבנה אח"כ אין זה נחשב, מאחר שנשאר חרב מה' מעלות העליונות ונתבטל הבית שהיה נרמז בתיבת הזה:

ס״הואמרו רז"ל (ב"ר סח, ז) ויצא יעקב, יציאת צדיק נעשה רושם פנה זיוה, פנה הדרה, פנה הודה. כבר כתבתי כי ענין ויצא יעקב רומז ג"כ לגלות. ופנה זיו הוא המקדש הנתייסד בחודש זיו. ופנה הוד כמו שכתוב (דניאל י, ח) והודי נהפך למשחית. ופנה הדרה כמו שכתוב (איכה א, ו) ויצא מן בת ציון כל הדרה. ומקדש ראשון היה ענין הזה, וכשנחרב פנה הוד זיו הדר שהוא ראשי תיבות של הזה:

ס״ווהמקדש שלעתיד הוא בית אלהים וזה שער השמים (בראשית כח, יז). ואז מבואר מ"ש בנוי וחרב ובנוי, כי משחרב בית ראשון עד שיבנה הג' הכל נקרא חורבן אחת, והחורבן הוא לטובה תם עונך (איכה ד, כב):

ס״זעל כן יעקב אבינו לאחר שראה מראה הסולם והבין בו כמה דברים והבין ג"כ ענין ד' מלכיות, ראה בנבואה והתבונן על הגאולה העתידה. ואמר (בראשית כח, טז) אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, כלומר המקדש שלעתיד יוחזר ענין הז"ה, ויש ה' שהוא ענין והתהלכתי בתוככם נמצא מה שאמר אכן יש ה' במקום הזה, הוא כמו וזה, והיש נמשך מן יש וישכ"ב שכתבתי ועליו נאמר (ירמיה לא, טו) יש שכר לפעולתך, על כן נרמז ג"כ ביששכר שהיה בעל תורה ישכ"ב כמו שכתוב (בראשית ל, טו) לכן ישכב עמך וגו', כי תמלא הארץ דעה:

ס״חומה שאמר ואנכי לא ידעתי, זה יתבאר ע"פ מדרשם (בר"ר סג, ז) ברבקה שאמרה למה זה אנכי רומז לי"ב שבטים שהיו ראויין לצאת ממנה:

ס״טודע כי אנכ"י סוד אח"ד, כי אחד בחשבון המרובע עולה כמנין אנכי. כיצד, ח' פעמים ח' עולה ס"ד, ד' פעמים ד' עולה ט"ז, והאל"ף נשארה כמות שהיא כי א' פעמים א' נשאר א' הרי עולה פ"א כמנין אנכ"י, והש"י אחד, וישראל אחד, האלף רומזת ליעקב שיצאו ממנו י"ב שבטים, דהיינו ח' בני הגבירות וד' בני השפחות, זהו אח"ד בסוד אנכי העולה בגימטריא ג"כ כסא אשר שם חקוק צורתו של יעקב. ולאחר שנתגלה ליעקב בשורת י"ב שבטים שיצאו ממנו, ושיהיו ברוכי ה' כולם ויזכו להתכלית אמתי לעתיד שתלך השכינה ביניהם, אמר אכן נודע לי הדבר כי ה' במקום הזה, סוד הזה, וסוד יש ה', ויש שכר לפעולתי, ואנכ"י לא ידעתי, זה הענין של אנכ"י שאמרה אמי למה זה אנכי, ועתה נתגלו לו הכל^הגה"הוזה נתגלה לו כשידע שהוא מרכבה לשם ידו"ד, שבו י"ב צרופי הויה, וגם י"ב האבנים נתהוו אבן אחת, עד כאן הג"ה:. גם צורתו החקוקה בכסא נתגלה עתה ביותר כמו שאמרו רז"ל במסכת חולין (צא, ב) עולים ויורדים, עולים ומסתכלים בדיוקניה שלמעלה, ויורדים ומסתכלין בדיוקנו של מטה. בעו לסכוניה^הגה"השמעתי מפרשים לסכוניה מלשון (מ"א א, א) ותהי לו סוכנת, כי היה להם קנאה גדולה על מעלת יעקב ועל מעלת הזרע המקודש שיהיה יוצא ממנו, וכן היה בדין לרוב קדושתו, כמו שאמר (בראשית מט, ג) כחי וראשית אוני, היא טפה ראשונה שלא ראה קרי מימיו (יבמות עו, א). והם היו תאבים לעשות לו הרהורים שיתחמם ח"ו בקרי, והשם יתברך הצילו, כי הבא לטהר מסייעין לו (יומא לח, ב):, מיד והנה ה' נצב עליו, עד כאן:

ע׳והנה יעקב מתחלה התנבא על התכלית האחרון, וזה אכן יש ה' במקום הזה. אח"כ חזר ופרט איך ימשוך הענין זה אחר זה, ואמר מתחלה יתקיים מה נורא המקום הזה, ואח"כ אין זה, ואח"כ בית אלהים וזה שער השמים שהוא התכלית:

ע״אזהו רמז הפסוק (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, לעתיד יוחזר אותיות ההוא כי חסר ו"ה מן השם, וא' מן כסא. ו"ה הנ"ל זהו ההוא, והוא בגימטריא הזה וילך השכינה בינינו, וזהו שאמר הכתוב ה' אחד ושמו אחד יתגלה ע"י ישראל:

ע״בועל ענין מה שכתבתי בוישכב יש כ"ב שהן כ"ב אותיות התורה, מבואר המדרש ב"ר (סט, ה) ויקץ יעקב משנתו, ר' יוחנן אמר ממשנתו. ויאמר אכן יש ה' במקום הזה, אכן השכינה שרויה במקום הזה ולא הייתי יודע, עד כאן:

ע״גויש לדקדק מה זה משנתו, או מה חידש במה שאמר על אכן יש ה' במקום הזה, השכינה שרויה במקום הזה. אלא המאמר רומז על מה שכתבתי, מה שאמר ממשנתו זה כ"ב מן וישכ"ב הרומז על התפשטות אותיות התורה בישראל ובאבות ובבתי אבות. ומה שפירש על אכן יש ה' במקום הזה אכן השכינה שרויה כו', רומז על (ויקרא כו, יא-יב) ונתתי משכני בתוככם וגו' והתהלכתי בתוככם וגו' שהוא ענין וזה כמו שכתבתי לעיל:

ע״דוענין וזה שער השמים (בראשית כח, יז), ששם עולות התפלות. ועתה בעונותינו הרבים סתם תפלתינו ולעתיד ישמחנו הש"י בבית תפלה זהו מקום מקדשנו, מכל מקום אף שסתם תפלתינו כתיב שתם בשי"ן וקרינן בסמך (איכה ג, ח), ושתם בשי"ן פירושו פתוח כמו (במדבר כד, ג) שתום העין ובלשון המשנה (ע"ז פ"ה מ"ג) עד שישתום ויגוב, כלומר אע"פ שסתם פתוח היא קצת להתפלל אל ה' דרך ארץ ישראל ולשלוח התפילה דרך שער השמים כמו שאמרו רז"ל (ברכות ל, א):

ע״הוזאת מלפנים בישראל שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתן של ישראל ועל כן היו עקרות באבות ובאמהות כדי שיתפללו (יבמות סד, א). וזה היה בארץ הקדושה כי שם חפץ הש"י בתפילה, כי התפילה מתעורר וגורם יחוד השם למעלה כמבואר ליודעי חן, והתפלה נעשית עטרה כי ארץ הקדושה היא ארץ אשר ה' דורש חלק ה'. אבל דבר זה לא שייך בחוץ לארץ שהיא ארץ העמים תחת ממשלות השרים, ומה חשק יהיה להקב"ה בתפילתם לעשות חבור למעלה, כי אז יתערב זר בתוכו שהוא השר החיצוני אשר תחתיו יושב המתפלל. על כן זאת העצה היעוצה לשלוח התפלה לארץ ישראל, ומשם לירושלים, ומירושלים לבית המקדש, ומבית המקדש למקום קודש קדשים, ומשם לשער השמים כמו שאמרו רז"ל (ברכות ל, א):

ע״ווזהו ענין (ע"ז ח, א) ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן, כי בעונותינו הרבים הם יושבים תחת רשות השרים שהם אלהי העמים עבודה זרה, אבל לבן של ישראל לשמים:

ע״זוהאריך בזה הפרדס, וגם אני הארכתי בזה במקום אחר (לקמן פ' בשלח תו"א ד"ה וע"ז אמר יעקב) אשר בזה מובן ענין פלפול רחל ויעקב (בראשית ל, א-ב), הבה לי בנים. ויחר אף יעקב ברחל. ולכאורה יש לתמוה מה חרי האף הזה, והלא רחל במה שאמרה הבא לי בנים שאלה כהוגן כי כוונתה היתה שיתפלל עבורה, ואיך הבין יעקב קושיית התלמוד (יבמות סד, א) למה היו האבות והאמהות עקרות כי עשה הש"י זה שהתאוה לתפלתן. ובודאי ידע יעקב כל זה וא"כ למה חרה אפו:

ע״חאלא הענין יעקב אמר לרחל אשר מנע ממך פרי בטן, כלומר אין הכוונה שמתאוה לתפילה אלא המניעה הוא ממך מצד איזה עונש שאת עקרה. דאין לך לומר שהוא בעבור שמתאוה להתפלה, שזה אינו שייך אלא הדר בארץ שהיא חלק ה', אבל אנחנו עתה בחוץ לארץ שהיא תחת ממשלות השרים בודאי לא מתאוה להתפילה. וזהו כמו שאמר התחת אלהים אנכי, כלומר אין אנחנו יושבים תחת חלק ה' שהיא ארץ ישראל:

ע״טהשיבה רחל, אני אכניס צרה לביתי. הנה ישראל בחוץ לארץ עובדים ע"ז בטהרה כי לבם לשמים אבל מכניסים צרה לבית, כי בעונותינו הרבים מפסיק ביניהם הצרה שהיא הקליפה צרה בהתכנס. ורמז דבר זה בפתיחת דאיכה על צרה בהתכנס, והיא כמכניס צלם בהיכל. אבל היא לנו לאונס כי גלינו מעל שלחן אבינו בעונותינו הרבים, מכל מקום (ב"מ נט, א) שערי דמעות לא ננעלו והתפלה בוקע ועולה דרך ארץ ישראל כו' עד דרך הנכון עד השמים. כך אמרה רחל, אע"פ שאנחנו בחוץ לארץ, תועיל התפלה בזכות זה שאכניס צרה לביתי, יראה ה' בעניי ויקבל התפלה אף על פי שהיא כהכנסת צרה לבית תבוא עד שער השמים:

פ׳נחזור לעניינינו, לאחר המראה הגדול הזה של הסולם, היה יעקב אבינו חשב מחשבות ומתדבק בתכלית הנצחי האחרון שהוא בית המקדש האחרון ועולם הבא:

פ״אוזהו (בראשית כח, כ) וידר [יעקב] נדר, כתבו המקובלים כי הנדרים הם בסוד ספירת בינ"ה, וסימנך נדר נ' ד"ר, כי הבינה היא נ' שערים. עוד האריכו המקובלים להודיע כי הגאולה העתידה היא מצד הבינה בסוד (רות ג, יג) ואגאלך אנכי הרומז לבינה, כי בינה היובל הגדול המוציא לחירות:

פ״באם יהיה אלהים עמדי וגומר והיה ה' לי לאלהים (כח, כ). ויש לתמוה איך אמר לשון אם המורה על תנאי, וכי ח"ו יעקב אבינו קבל האלהות בתנאי ובלשון אסמכתא, כי כל דאי לא קני כמבואר בתלמוד (ב"מ סו, ב) ובפוסקים (עי' רמב"ם הל' מכירה יא, ו. שו"ע חו"מ רז, יג) ואף שפסק מהר"ם (עי' חו"מ רז, יט) דבשבועה ובנדר ובתקיעת כף אסמכתא קניא, מכל מקום למה הכניס יעקב את עצמו בזה:

פ״גוהרמב"ן כתב שאין ספק בדבר, אבל בכל העתיד יאמר הכתוב כן, כמו (בראשית כח, טו) עד אשר אם עשיתי. וכן (במדבר לו, ד) ואם יהיה היובל לבני ישראל, אם יבא העת שיהיה התנאי, אז יתקיים המעשה כלומר בבואו, עד כאן לשון הרמב"ן. מכל מקום עדיין צריכין אנו למודעי למה ליעקב לומר דיבור שיש לו ב' פירושים, ובפרט בענין קדושה הגדולה צריך לברר דבריו:

פ״דאך יש בכאן רמזים, ויפה כיון שדיבר לשום אם שהוא כלשון אם המוזכר ביובל אם יהיה היובל, וסוד היובל כבר רמזתי אותו ורומז על הגאולה העתידה, והגאולה העתידה הוא תלויה ועומד, זכו אחישנה, לא זכו בעתה (סנהדרין צח, א), וזהו לשון של אם. גם א"ם ראשי תיבות אליהו משיח לגאולה העתידה, ובעודנו בגלות בקש יעקב (בראשית כח, כ) ושמרני בדרך, שישמרנו מעשו הוא אדום אשר אנחנו בגלות אצלו, ולעתיד יהיה אלהים עמדי, רומז לביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

פ״הונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח, כ). קשה הוה ליה למימר ונתן לי לחם ובגד, ובודאי יהיה הלחם לאכול, ובגד ללבוש, וכך כתוב בפרשת עקב (דברים י, יח) ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה:

פ״ודע שיש בכאן רמזים גדולים אלעתיד. הנה יעקב עתה הולך בדרך לישא אשה, ורמז בפנימיותו על הזיווג שלעתיד (ישעיה סב, ה) כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך, ובפרק הבא על יבמתו (יבמות סג, א) אשכחי' ר' יוסי לאליהו, אמר ליה כתיב (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו, במה אשה עזרתו לאדם. אמר ליה, אדם מביא חטים חטים כוסס (בתמיה), פשתן פשתן לובש (בתמיה), לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו, עד כאן. זהו שייך בעת ההיא, אבל לעתיד יהיה הכל מהמוכן כמו שאמרו רז"ל (שבת ל, ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מלת, נמצא לא יהיו שום מלאכות בבגד להביאו לכל לבוש, כי תכף יהיה מוכן ללבוש. וכן הלחם לא יהיה צריך לכמה יגיעות וטרחות להביאו למאכל, רק תכף יהיה לאכול, זהו סוד לחם לאכול ובגד ללבוש, כי כבר כתבתי שקדושת יעקב עם זיווגיו שהוציאו י"ב שבטי יה רומז על זיווג העתיד כנסת ישראל עם הקב"ה:

פ״זובזה מתורץ הלשונות שדברו שלכאורה הוא מגונה ח"ו, יעקב אמר (בראשית כט, כא) ואבואה אליה, והלא הקל שבקלים אינו אומר כן (בר"ר ע, יח). וכן לאה תבעה בפה אלי תבוא (בראשית ל, טז):

פ״חכבר האריך הרמב"ן בספר אגרת הקודש על ענין הידיעה והחיבור בתשמיש, כי קודם שחטא האדם ונתלבש בזוהמת היצה"ר היה זה המעשה של התשמיש נחשב כמעשה כל המצות, כמו שבידים עושה סוכה ונוטל לולב וכן הרבה מצות, וברגלים רץ לדבר מצוה, כי אבר זה של תשמיש מוכן לעשות בו מצוה פריה ורביה. וחוש לא היה חרפה ולא היה לו שם ערוה, רק אבר קודש כשאר איברים הפועלים קדושות. רק אחר שניסת מהנחש הקדמוני, אז (בראשית ג, ז) וידעו כי ערומים הם וכי הוא חרפה. אבל לעתיד שיסיר הש"י מאתנו היצה"ר ונהיה כאדם קודם שחטא, אז מעשה של זה התשמיש יהיה ככל קיום המצות ואדרבא קדוש יאמר לו:

פ״טוהנה האבות והאמהות קדושים היו מקדושה העתידה, על כן דברו בגלוי ואבוא אליה, וכן אלי תבוא, וכן (בראשית כט, יא) וישק יעקב לרחל. וזה רמוז ג"כ בדברי רש"י (שם כט, כא) והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא אמר מתי אוליד י"ב שבטים, כי נתדבק בשם ה' בסוד י"ב צרופי שם הויה כמו שכתבתי לעיל:

צ׳וכן ענין הלחם ולבוש היה לאדם קודם שחטא מן המוכן, והארץ היתה מוציאה כמו שיהיה לעתיד. רק מפני חטאו נענש (בראשית ג, יט) בזעת אפיך תאכל לחם, וגם כי ערום הוא:

צ״אוזהו ענין שאנו מברכין המוציא לחם מן הארץ, אע"ג דבמוציא כולי עלמא לא פליגי כדאיתא בפ' כיצד מברכין (ברכות לח, א), אבל בהמוציא איכא פלוגתא. ואע"ג דאיפסק הלכתא בהמוציא, מכל מקום מה היזק היה לומר לישנא דמבורר, ותוספות שם (ד"ה והלכתא המוציא) כתבו מה שכתבו:

צ״באבל דע כי בכוונה מכוונת אנו אומרים לשון המוציא המורה על העבר ועל העתיד, כי אנו מברכין על הלחם הקודש שהיה לשעבר קודם שחטא אדם, ושיהיה לעתיד. וכן תמצא בב"ר פרשה ט"ו, ר' נחמיה ורבנן. ר' נחמיה אומר, מוציא לחם מן הארץ שכבר הוציא לחם מן הארץ. ורבנן אמרי, המוציא לחם מן הארץ שהוא עתיד להוציא לחם מן הארץ, שנאמר (תהלים עב, טז) יהי פסת בר בארץ כו':

צ״גוהיה ה' לי לאלהים (בראשית כח, כא). דע כי לשם ידו"ד יש ב' נקודות, על הרוב הוא נקוד ידו"ד חולם שו"א קמץ בנקודת אדני, ולפעמים נקוד חירק תחת הואו ואז הוא בנקודת אלהים, וכפי מה שנקוד כך קרינן ליה. והנה כשנקוד בנקודת אלהים הוא בבינה כנודע, ומבואר בארוכה בפרדס בשער מהות והנהגה פרק ששי ופרק שביעי. ושם ידו"ד הנקוד בנקודת אדנ"י הוא תפארת בהיכל קדשו. וידו"ד באדני הוא זיווג התחתון סוד יעקב ברחל. ולמעלה בבינה סוד יעקב בלאה בבחינת העלמו שהוא סוד הדעת כמ"ש לעיל. אבל יעקב הוא בסוד התפארת רק השגה קצת בדעת. ולאה באה אליו בהסתר, ולעתיד יתרומם מעלתו ויהיה בסוד הדעת. זהו שאמר והיה ה' לי לאלהים, היינו ידו"ד נקוד בנקודת אלהים שהיא הבינה:

צ״דועל אלה שני הזיווגים ירמוז סוד באר, שאמר הכתוב (בראשית כט, א-ב) וישא יעקב את רגליו והנה באר, כאלו אמר באר נזדמן לו בפתע פתאום. וקשה מה מעליותא דבאר. או מה הוא הענין שאמרו רז"ל (עי' שמ"ר א, לב) כל זיווגן של האבות אצל הבאר:

צ״הדע כי באר הוא באר מים חיים מעץ החיים הנסתר, ובאר הוא רבא הנרמז באמן יהא שמיה רבא וכו', וכתב האר"י ז"ל שעולה בגימטריה ידוד אדני ידוד אלהים. ולפי מה שכתבתי ניחא, כי אלו השמות הם סוד שני זיווגין, ולעתיד יושלם השם ויהיה רב"א:

צ״ווהאיר השם את עיני בכתבי הקודש דהאר"י ז"ל, שכתב בפסוק (בראשית יד, יב) ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם, ויש תימא בזה הפסוק וכי הרכוש בן אחי אברם, כך הוה ליה למימר ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת רכושו. אלא התורה כתבם כן רכושו בן אחי, להשכילנו הראשי תיבות שהוא רב"א. והענין, כל הסכנות שסיכן אברהם עצמו לרדוף אחר הארבע מלכים להציל את לוט כתב הזוהר (ח"א קי, ב) שזה היה בשביל שצפה ברוח הקודש שעתיד ליצא ממנו מלכות דוד ומשיח ואז יהיה שמיה רב"א, נמצא עשה אברהם זה בשביל שם יה רב"א. על כן אני אומר, שזהו סוד בא"ר ושם נזדווג ליעקב זיווגו:

צ״זודע כי ענין סיפור הבאר הוא דוגמת מראה הסולם, ומראה הסולם היה כמראות אלהים. וענין הבאר הוא רושם מהמראה להראות בפועל, וכמו שדרשו בב"ר (סח, טז) ענין הסולם על התורה ועל המקדש כדלעיל, כן ענין הבאר איתא שם ר' יוחנן פתר לה בסיני, וירא והנה באר, זה סיני. והנה שם שלשה, כהנים לוים וישראלים. כי מן הבאר ההוא, הם עשרת הדברות. ולעיל מיניה פתר לה כל פרשתא על ציון, ועל ארץ ישראל, ועל הסנהדרין, עיין שם, כי כל מאורעות האבות מורים על העתיד על קבלת התורה וארץ ישראל ושלוותן וחורבנן ועל העתיד לבא שהוא התכלית הנצחי:

צ״חורחל בתו באה עם הצאן (בראשית כט, ו). זה רומז על גלות ישראל שבגלותן נקראו צאן, ובגאולתן נקראים אדם, כמו שכתוב (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. כלומר עתה אתם כצאן, וכשתגאלו אזי אדם אתם, עיין בהרד"ק:

צ״טוהנה רחל נקברה בדרך כדי שתהא לעזר לבניה כשהוליכם נבוזראדן, וקול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' (ירמיה לא, יד). עד שהשיב לה הקב"ה (שם טו), יש שכר לפעולתך [וגו'] ושבו בנים לגבולם:

ק׳וזהו ענין (בראשית כט, יא) וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. וכתב רש"י, לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. וקשה וכי בשביל שלא תיקבר עמו יבכה. אלא הכי פירושו, צפה שלא תקבר עמו, וצפה ברוח הקודש שמשום הכי לא תקבר עמו כדי שתהיה לעזר לבניה כשילכו בגלות, וכמו שאמר רש"י פרשת ויחי (שם מח, ז ד"ה ואקברה שם), על כן בכה מחמת החורבן והגלות שצפה. ועתה נקראים ישראל צאן והקב"ה הוא הרועה, ושם רחל מורה ג"כ על צאן:

100

ק״אועל זה בא הרמז (שה"ש א, ח), אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבות הצאן, שזה מיירי בהיותינו בגלות, עיין רש"י שם בשיר השירים. ובזמן המקדש היתה הידיעה והתפשטות הקדושה על מה שרמז יעקב ואמר (בראשית כח, טז) ואנכי לא ידעתי, ועתה ידע. וידיעה זו היתה בזמן המקדש בזמן הנבואה, ובחרבנו חזר ללא ידעתי, זהו אם לא תדעי לך, ואז ישראל נקראו צאן. ושם יעקב מורה על עקב ושפלות, וזהו עקבי הצאן. עקבי אותיות יעקב. והיפה בנשים היא רחל הבאה עם הצאן, היא היפה בנשים כמו שכתוב (שם כט, יז) ורחל יפת תואר ויפת מראה:

101

ק״בוזהו ענין רבוי הצאן אשר ליעקב. ובב"ר (עג, ח) רב לוי אמר, ששים רבוא כלבין. רבנן אמרי, מאה ועשים רבוא, ולא פליגי. מאן דאמר ס' רבוא, לכל עדר ועדר חד כלב. מאן דאמר ק"ך רבוא, לכל עדר תרין כלבין. פירוש, רבי לוי ורבנן תרוייהו ס"ל דהיה ליעקב ס' רבוא עדרים, אלא דלמר היה מספיק כלב אחד לעדר, ולמר ב' כלבים אחד מלפניו ואחד מלאחריו:

102

ק״גדע כי ס' רבוא עדרים מורים אס' רבוא ישראל שאינם חסרים לעולם מזה המנין, ולכל עדר היה כלב שומר. ונודע כי כלבים מורים על הקליפות, אמרו רז"ל (עי' ב"ק ס, א) כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא, ז). על כן הכניס יעקב כלב להיותו שומר להצאן שלא יגבירו הקליפות בגלות^הגה"הובזה יובן ראינו בצאן נעשו מעשה ניסים ליעקב שנתרבו כל כך, וכי עביד הקב"ה ניסי לשקרי, הלא אמרו רז"ל (בר"ר ק, ה) והביא רש"י בפסוק (בראשית נ, ה) אשר כריתי, שנתן יעקב כרי של זהב לעשו מחמת הקבורה, אמר אין נכסי חוץ לארץ כדאי לי, נמצא כל הרכוש הזה בא לעשו. אלא הענין, לאחר שעלו הצאן ס' רבוא כמספר ישראל, נתנם לעשו לכופר נפש שיהיה הממון כפרתם פדיון נפשם:
ואפשר עוד לתרץ קושיא זו ולומר, דכל מה שנתן לעשו יוחזר ליעקב כשיבא משיח, וכדאיתא בבראשית רבה פרשת וישלח (עח, יב) בענין הדורון של יעקב איתא שם, חד עם דארעא. אמר ליה לר' הושעיה, אין אמרית לך חדא מילתא טבא אמרת בציבורא בשמי. אמר ליה, מה היא. אמר ליה, כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא, מאי טעמא, (תהלים עב, י) מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו. אמר ליה, חייך, מלה טבא אמרת ומן שמך אנא אומר לה, עד כאן:. ומאן דאמר ק"ך רבוא כלבים היו, אתיא כהא דאיתא במסכת שבת פרק ר"ע (פח, א) כשעשו העגל ירדו ק"ך רבוא מלאכי חבלה להסיר עדיים, ורצה יעקב אבינו להכניעם לצאן שיקוים (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עימו. הרי הצאן מורים על ישראל, וסימן מלתא צאן ברז"ל כי נולדו י"ב שבטים מד' אלו "בלהה "רחל "זלפה "לאה ויעקב עבד בצאן ונתנו לו אלו הנשים:

103

ק״דואז יובן רמז על העתיד בענין (בראשית ל, לח) ויחמנה הצאן, שאמרו רז"ל (ב"ר עג, י) המים נעשה בהם זרע. וקשה איך ברא הקב"ה עתה חדשות שתתעבר נקבה בלי זכר, הלא אין כל חדש תחת השמש כתיב (קהלת א, ט):

104

ק״האלא נראה שהוא על דרך דאיתא בפ' במה מדליקין (שבת ל, ב) שדרש רבן גמליאל עתידה אשה שתלד בכל יום. ומקשים ע"ז איך אפשר, וכי כל בעל ובעל יהיה נזקק לכל נשיו דבר יום ביומו. ומפרשים הענין הוא כמו תרנגולת שיש בה שלל בצים שנתעברה בפעם אחת, ואח"כ יוצא מהשלל כל יום ויום ביצה. כן הזרע שיזרע הבעל בהאשה לא תהא שום טיפה לבטלה ולא תסרח הטיפה, ומכל טיפה וטיפה יהיה ולד ותלד כמה וכמה ולדות יהיו מעיבור אחד. על זה השיב רבן גמליאל להמלגלג בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, והראה לו תרנגולת:

105

ק״וכן היה הענין בכאן בהצאן, שכל טיפות הזרע שקבלו מהזכרים נשאר בהם ונתייבשו. מה עשה הקב"ה, הזמין להם אלו המים שהיו מלחלחים היבשות ונעשה הזרע ברור כאלו היה בא עתה מהזכר ונתעברה והולידה, וזה היה סימן על עתיד:

106

ק״זועל זה בא הרמז (בראשית לא, מג), הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא. כבר כתבתי (לעיל ד"ה ורחל בתו) בגלות אנחנו נקראים צאן, וכן כתיב (תהלים מד, כג) נחשבנו כצאן טבחה. ובעת מעלותינו נקראים אנחנו אדם, כמו שכתוב (יחזקאל לד, לא) אדם אתם. אבל יש חילוק באדם עצמו בין זכר לנקבה, כמו שכתוב (בראשית ה, ב) זכר ונקיבה בראם ויקרא את שמם אדם. והנה בכל הגאולות שהיו כבר לא נמשלנו רק לנקבות כמו שכתוב (שהש"ר א, לו) שירה חדשה בלשון נקבה, ולעתיד כתיב (תהלים צו, א) שיר חדש בלשון זכר:

107

ק״חהרי הם ג' עניינים, בעת שלותינו היינו אדם מצד הנקבות, ועתה בגלות אזי צאן אנחנו. ולעתיד אזי נהיה בנים זכרים. על זה אמר לבן ליעקב כל הבחינות של ישראל, הן בנות, הן בנים, הן צאן, כל אשר אתה רואה בנבואה שלך, כי רואה נקרא הנביא, לי הוא, הכל בא ממני. ומתחילה לבן בקש לעקור את הכל, ואח"כ נעשה אוהב ועונה אמן בעל כרחו:

108

ק״טכן יהיה לעתיד הצאן יקראו אדם, ונשיר שיר חדש בלשון זכר, וזכר בגימטריא וזאת, ממקור הברכות במהרה בימינו אמן:

109