שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת חולין, נר מצוהShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Ner Mitzva

א׳עמוד האמת ובו ג' פרקים, פרק נר מצוה, פרק תורה אור, פרק תוכחת מוסר:

ב׳כתיב בי' הדברות (שמות כ, ט-י), ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת ליי' אלקיך וגומר. ובפרשת ויקהל (שם לה, ב) כתיב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון ליי'. קשה שינוי לשונות, בעשרת הדברות כתיב תעבוד ועשית, ובפרשת ויקהל לא הזכיר רק עשיה. גם בעשיה יש שינוי לשון, בי' דברות אמר ועשית בלשון ציווי, ובפרשת ויקהל אמר תעשה בצירי, ולא אמר תעשה בפתח. עוד יש שינוי לשון, בי' דברות אמר שבת ליי' אלהיך, ובויקהל אמר יהיה לכם קודש שבת שבתון ליי', אמר לכם ואמר ליי'. עוד יש לדקדק, בויקהל אמר וביום השביעי וגו', ויום השביעי הוי ליה למימר:

ג׳עבודה היא עבודת הקודש אנחנו עבדים להש"י, ותכלית הבריאה לעבדה ולשמרה לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה, הרי עבודה היא מלאכת השמים. העשיה הוא מלאכת המעשה, שגם הוא מצוה לישא וליתן באמונה. ואלו השנים שהוזכרתי, מלאכת שמים, ומלאכת המעשה המשא ומתן באמונה, הם השאלות ששואלין את האדם בתחילת דינו (שבת לא, א), נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, על כן בא בציווי ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. לענין עבודת הקודש אמר ששת ימים תעבוד, כי הם נגד ו' אלפים שנה, ויום הז' הוא שבת נגד עולם שכולה שבת, אז שבת ליי' אלקיך, כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב, א). ועל מלאכת המעשה שהוא המשא ומתן באמונה, אמר ג"כ ועשית בציווי, כי גם הוא מצוה:

ד׳אמנם מלאכת המעשה נחלק לב' חלקים. חלק א' הוא העסק שבינו לחבירו, כגון משא ומתן. חלק הב' המעשה אשר הוא עושה בינו לבינו, כגון עשיית מלאכה. ועל חלק הב' רומז בויקהל, שאומר תעשה בצירי ולא בפתח, כי מוטב שתעשה מאליה, כענין שמצינו בחסידים הראשונים שתורתן היתה קבע ומלאכתן נעשית מאליהן (ברכות לב, ב). אבל כשעוסק במשא ומתן, אז אדרבה מצוה בו יותר מבשלוחו שיעסוק עבורו, כי אולי לא יעסוק באמונה עם חבירו כמו שהיה הוא בעצמו עוסק עמו, על זה אמר בי' דברות ועשית כל מלאכתך, אתה בעצמך תשא ותתן, ואז תראה שיהיה הן שלך צדק, ולאו שלך צדק. ובויקהל מדבר בעשיית מלאכה שזה יותר טוב להיות המלאכה נעשית ע"י אחרים, אז נעשית מאליה, על כן תעשה בצירי. וזה שסיים, וביום השביעי יהיה לכם קודש וגומר, לא אמר ויום שביעי, שאז היה מוכרח, רק אמר וביום השביעי, נוסף על ענין שאמר תעשה מאליה אמר וביום השביעי יהיה לכם לכל צרכיכם, נחשב בעיניכם ביום השביעי כאלו כל מלאכתכם עשויה, וכמו שכתב הטור אורח חיים סימן ש"ו אף על פי שהרהור בעסקיו מותר בשבת, מכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל, ויהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה, עד כאן:

ה׳הרי מלאכת העבודה עבודת הקודש, ומלאכת המשא ומתן ג"כ קודש. רק שזה קודש, וזה קודש קדשים, וצוה הקב"ה לעבוד ולעשות שתיהם. בכן הנני מבאר בקצת עניינים מחודשים שבשניהם לענין מעשה, שעל שם זה נקרא זה הפרק נר מצוה:

ו׳מלאכת שמים, כתב הסמ"ג בעשיין מצוה ד' וזה לשונו, משש מאות ושלוש עשרה מצות שנצטוו לישראל אין לך שום מצוה שתהא אות ועדות כי אם ג' מצות, והם מילה ושבת ותפילין שנכתב בשלשתן אות, והם שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב"ה, ועל פי שנים עדים יקום דבר (דברים יט, טו) כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא א"כ יש לו שני עדים שהוא יהודי, הלכך בשבת ויום טוב שנקראת שבת, ושבת נקרא אות פטור אדם מלהניח תפילין, כי די שיש לו שני עדים שהוא יהודי, עדות שבת ועדות מילה. אבל בחול, חייב כל אדם להניח תפילין כדי שיהי' לו שני עדים, אות תפילין עם אות המילה. וכל מי שאינו מניח תפילין, אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי, ולכך חשבו כמנודה לשמים (פסחים קיג, א):

ז׳ואם תאמר מאחר שתפילין אות ועדות כמו מילה ושבת, מדוע היתה רפויה ביד ישראל. כבר פירשו רבותינו דבר זה (שבת קל, א), כל דבר מצוה שלא מסרו עצמן עליה בעת צרה, עדיין היא רפויה בידם, כגון תפילין. ולפי ששלשתן אות ועדות, נשקלו כל אחד כנגד התורה כולה. שהרי במילה נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, ובתורה שלש בריתות, ותורה ותפילין ושבת הושוו יחד בכמה מקומות, ואחד מהם (עי' נחמיה ט, יג-יד) ותתן להם תורה ומצות. ואת שבת קדשך הודעת להם. ותפילין, (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך:

ח׳ובתיקוני הזוהר (הקדמה, ב), אילין דנטרין אות ברית בתחומיה דאיהו לח' יומין, ונטרי אות שבת בתחומיה דאינין יי' יאהדונה"י דבגינייהו אוקמוה מארי מתני' דלא אישתכח בר נש פחות מתרוייהו. כתיב (דברים כב, ו) לא תקח אם על הבנים, ואינין דלא אשתכחו בכל יומא בשתי אותיות אלו דאינין אות תפילין ואות ברית מילה, ובשבת אות ברית ואות שבת, כתיב בהון (שם ז) שלח תשלח את האם. ואי תמרין, אמאי צריכין למהוי תרווייהו בכל בר נש בכל יומא. בגין דלא תשתכח שכינתא דאיהו יו"ד מן אדני יחידה בלא קודשא בריך הוא דאיהו יו"ד מן ידו"ד, וצריך בר נש דלא ישתכח בכל יומא פחית מתרווייהו. ואי לא, עליה אתמר (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, דא מפריד אלופים דעלמא משכינתא נוקבא, דאיתמר בה אות היא לעולם, תורה ברית מלח עולם היא, ובגין דא אות תפילין נוקבא, אות ברית דכורא, ורזא למלה (דברים ל, יב) מי יעלה לנו השמימה בראשי תיבין מילה, ובסופי תיבין ידו"ד. בתפילין נוקבא, הדא הוא דכתיב (שמות יג, טז) והיה לאות על ידכה, יד כהה, עד כאן לשונו:

ט׳על כן פה במסכת חולין שהן ימי חול, ראוי לדבר מענין תפילין. וגם מענין מילה אות ועד השני. אף ששייך ג"כ בשבת, מכל מקום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ברכות נא, ב). וגם יש דיני מילה הנוהגים בחול ואינן נוהגין בשבת, כמו מילה שלא בזמנה שאינו דוחה שבת ויום טוב, וכגון סילק ידו מן המילה אינו חוזר בשבת על ציצין שאינן מעכבין, וכן ספק בן ז' או בן ח' אינו מוהלין בשבת, ועוד הרבה דינים, שמצות מילה קביעא וקיימא יותר בחול מבשבת, על כן ראוי להזכיר בכאן ענייני מילה:

י׳ויען כי מקום תפילין להזכיר אותם הוא מקום האמיתי בכאן במסכת חולין, ראוי להזכיר ג"כ כאן ענין מזוזה וציצית דמישך שייכי להדדי, כהא דאיתא פרק התכלת (מג, ב) ר' אליעזר [בן יעקב] אומר, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, ומזוזה בפתחו, וציצית בבגדו, מובטח לו שלא יחטא, שנאמר (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואומר (תהלים לד, ז), חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, עד כאן:^הגה"הואלו הג' הם סביב של הג' השלימות הכולל הכל, דהיינו שלימות הממון, ושלימות הגוף, ושלימות הנפש, אשר עליהם אמרו רז"ל (ב"ר עט, ה) ויבא יעקב שלם (בראשית לג, יח), שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. התפילין הם לבוש הנפש והשכל, דהיינו התפילין של ראש על המוח מקום השכל, ועל יד נגד הלב המבין. הציצית מסבבין את הגוף. והמזוזה שבפתח הבית המסבב את כל הברכה ברכת הבית ושומר כל אשר בו. ועל אלו ג' השלימות נאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, הלב חיות הגוף, ואח"כ הזכיר הנפש, ואח"כ הממון, ונשלם שלימות המדות האלה בקיום ג' מצות האלו שהם סובבין את האדם, והאדם הוא בתוכן:
אחר זה הפסוק אמר (שם ו-ט) והיו הדברים האלה וגו'. ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. הרי קדושות תפילין ומזוזות מעוררים על הכל, ציצית הוא תשמישי קדושה. ואמר בשבתך ובלכתך ובשכבך ובקומך, כי תנועת האדם נכלל בד' אלו, דעל כל פנים או עומד או יושב או שוכב או קם. ואמר דבכל התנאים יהיו הדברים האלה על לבבך, הן בשינוי זמן, דהיינו בשכבך ובקומך זמן שכיבה וזמן קימה, הן בשינוי מקום ישיבה בבית או הליכה בדרך. והסימן לאלה, (זכריה ג, ח) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, מהלכים הן בני אדם שאינם נולדים בשלימות, רק צריך להיות מהלך משלימות לשלימות, והמלאכים נקראים עומדים שמתחילת יצירתן הם בשלימות האחרון עומדם במעמדם. וסדר מדרגות האדם בעודנו בחיים צריך להיות יושב, רצוני לומר מיושב בשכלו בענין שכלי, ואח"כ יוסיף והולך. וזהו ובלכתך בדרך, הוא דרך העולה בית אל. לכך אמרו רז"ל (ברכות סד, א) הנפטר מחי יאמר לו לך לשלום, רצונם לומר משלימות לשלימות. אבל הנפטר מהמת אומר בשלום, כי אז נשאר בשלימות ועומד בשלימות הזה, זהו בשכבך ובקומך, בשכבך זהו הקבר, ואז בקומך בין העומדים:

י״אוהואיל ואתא המאמר לידי, אבארהו. דקשה, מאי ואומר. והכוונה היא, דאם לא הביא רק פסוק הראשון דהחוט משולש וגו' יאמר האומר מנלן דחוט משולש קאי על אלו הג' תפילין ומזוזה וציצית, שמא קאי על פסח מצה ומרור, או מצות אחרות. על זה מביא קרא דחונה מלאך ה' סביב, שאלו המצות הם מסבבין. דהתפילין של יד מסבבין הזרוע, ושל הראש מסבבין את הראש. וכן המזוזה שבפתח הבית מסבב את כל מה שבתוכו, וכשנעול פתח הבית אז מסובב מכל ד' רוחות וכל מה שבתוכו שמור. וכן הציצית שהם בד' כנפות של מלבוש, והמלבוש מסבב הלובש. והוצרך להביא גם כן פסוק ראשון דחוט המשולש, דהוה אמינא דבחד מינייהו סגי, ומנלן דמעכב אם אין שלשתן ביחד. על זה מביא והחוט המשולש. ובשבת שאין תפילין, אז שבת במקום תפילין וק"ל:

י״בובקריאת שמע הוזכרו ג' אלה. בפרשת ראשונה ושניה, הוזכר תפילין ומזוזה. ואח"כ פרשת ציצית. ובשני פרשיות הראשונות אמר (דברים ו, ז. יא, יט), בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, כי הישיבה נאה בבית כמו שכתוב (תהלים פד, ה) אשרי יושבי ביתך, כלומר שראוי להיות יושב בד' אמות של הלכה, לא ילך חוצה. גם יהיה יושב ומשמר כל תורת הבית, דהיינו התורה והמצות הנוהגים בבית דבר יום ביומו. כל הלכות מאכלות אסורות ומותרות הנעשים בבית. וגם הלכות ביאה, וכבר נודע (שבת קיח, ב) ר' יוסי קרא לאשתו ביתו, וכל הנהגת הבית, וכבר דברתי מזה באות ק' קדושה:

י״גאח"כ אמר, ובלכתך בדרך, בהיותו בדרך שייך הליכה ולא ישיבה, כי אדרבא צריך לילך בזריזות לך לך כדי שישיב במהרה לביתו לעבודת הש"י, מכל מקום בלכתו בדרך אמר הפסוק (תהלים קיט, א) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', רצה לומר הוא מאושר כשהוא תמים עם ה' אף בהיותו בדרך הממעט את השם, והוא הולך בתורת ה' שלא נפרד מהתורה והמצות ואינו מיקל בשום איסור כנהוג בהולכי דרכים, וגם תורתו ותפילתו מתקיימים. מי שזוכה לזה, אשריו:

י״דאח"כ הזכיר זמן שכיבה וזמן קימה, שהם הלילה והיום הכוללים כל ההיקף, ויהי ערב ויהי בוקר, ויהי ערב ויהי בוקר חוזר חלילה. על כן באתי להזכיר קצת מחידושי דיני ציצית, ודיני תפילין, ודיני מזוזה, ודיני מילה, דיני משא ומתן, ודיני ההולך בדרך, והיקף סדר הלילה והיום מששת ימי המעשה באיזה סדר ומנהג ינהג האדם, אך סדר שבתות וימים טובים יתבאר במקומן:

ט״וענין הציצית , בפרק התכלת (מנחות מג, ב) גדולה מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות, שנאמר (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. וזה לשון טור אורח חיים סימן כ"ד, אעפ"י שאין אדם חייב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית, אלא דוקא אם רוצה להתכסות בטלית בת ד' כנפות, חייב להטיל בה ציצית. מכל מקום, טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית שיהיה לו בגד קטן מצוייץ שילבש אותו כל היום, כי עיקר מצוותו על זכירת המצות, ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך. דוגמא לדבר, כאדם המזהיר לחבירו על ענין אחד, שקושר קשר באזורו כדי שיזכר. ועל כן יש ה' קשרים, כנגד ה' חומשי התורה. וארבע כנפים בכל צד שיפנה יזכור. וגדול עונש המבטל עתה, ממה שהיה בזמן שהיה תכלת מצוי, שאז לא היתה מצויה כל כך ולא היה יכול כל אדם לחזור עליה, מה שאין כן עתה, עד כאן לשונו:

ט״זובפרק התכלת (מנחות מא, א), מלאכא אשכחיה לרב קטינא. אמר ליה, סדינא בקייטא, סרבלא בסיתוא, ציצית [של תכלת] מה תהא עליה. אמר ליה, ענשיתו אעשה. אמר ליה, בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. וכתב המרדכי בשם תוספת שנ"ץ, פירוש מי שיש לו טלית בת ד' כנפות, ומחזר עלילות כדי להפטר מן המצות, נענש. ודווקא בימיהם שהיו רגילין בטליתות בת ד' כנפים. אבל אנחנו אין דרכינו בבגדים ד' כנפים, אפילו בעידן ריתחא לא מיענשי, ומיהו מצוה מן המובחר היא, כדאמרינן (סוטה יד, א) לא נתאוה משה ליכנס לארץ משום פירותיה אלא כדי לקיים מצות התלויות בה. ומתן שכרה מרובה, כדאמרינן (מנחות מג, ב) ששקולה כנגד כל המצות, עד כאן לשונו. וכן כתוב בסמ"ג:

י״זאמנם בתוספות פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ג) (ב, ד"ה ואין לו בנים) משמע, דלפי הך ראיה דמשה היה תאב לכנוס לארץ ישראל כדי לקיים מצותיה, יהיה מן הראוי לענש בעידן ריתחא, שהרי הוא כמנודה לשמים. וזה לשון הברייתא שם, שבעה הם כמנודין לשמים כו' מי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו וכו'. וזה לשון התוספות שם בדיבור המתחיל ואין לו בנים, ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו, מיירי בשיש לו ואינו מניחן. אי נמי, אפילו אין לו, יש לחזור ולהביא עצמו לידי חיוב, כדאשכחן במשה שהיה תאב לכנוס לארץ ישראל כדי שיקיים מצות שבה, עד כאן. הרי לפי האי נמי כשאינו מביא את עצמו לידי חיוב הוא כמנודה לשמים, ובודאי בעידן ריתחא ענוש יענש:

י״חוהבית יוסף סימן כ"ד כתב וזה לשונו, ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיג, ב) תנו רבנן, ז' כמנודין לשמים וחד מינייהו מי שאין לו ציצית בבגדו. ובפרק ג' שאכלו (ברכות מז, ב) קורא אותו עם הארץ. ונראה לי, דווקא בשיש לו בגד של ארבע כנפות ואין בו ציצית, עד כאן לשונו. בודאי הבית יוסף לא ראה דברי התוספות ההם. וכן מצאתי כתוב בשם הרב רבינו יונה זה לשונו, אמרו רז"ל ענוש יענש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבו יופי המצוה ושכרה, לבעבור סבב פנים דבר חיוב עליו, עד כאן לשונו. על כן צריך זהירות גדולה וחק לא יעבור שיהיה לבוש מלבוש של ד' כנפות מתוקן בציצית:

י״טומאחר שמצוה זו חביבה במאוד, יעשה מצוה מהמובחר שיבא עצמו לידי חיוב דאורייתא אליבא דכולי עלמא. דהרי"ף והרמב"ם (הל' ציצית ג, א) פסקו דאין חיוב בציצית מן התורה אלא בגד פשתים או של צמר רחלים, אבל בגדי שאר מינין אין חייבין בציצית אלא מדרבנן, וכוותייהו פסק הבית יוסף סימן ט'. אע"ג דהתוספות (שבת כז, ב ד"ה סד"א) הרא"ש וסמ"ג ומרדכי סבירא להו דכולהו חייבין מדאורייתא, וכוותייהו פסק רמ"א בהגה"ה שלחן ערוך סימן ט' (סעיף א), מכל מקום ירא שמים יוצא ידי כולם. וכן כתב האגור בשם מהר"י מולין שנשאל על טלית של משי מאיזה מין נוהגים לעשות הציצית, והטלית שהשתי פשתן והערב צמר גפן מה דינו. וסוף דבריו, צא ולמד ממנהג אשכנזים שנהגו איסור גמור לעשות טלית מבגד שהוא מעורב מפשתן וצמר גפן, ולכן הירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר, עד כאן. ועל הטליתות של משי כתב האגודה בפרק התכלת, שנהגו העולם שאין מברכין עליו, אלא מברכין על של צמר, ואח"כ מסירין אותו ומניח של משי, כי הרי"ף והרמב"ם פסקו דשל משי אינו חייב בציצית. והמדקדקים נהגו לברך תחילה על טלית קטן, ואח"כ מניח הטלית של משי:

כ׳הטלית קטן שלובשין לילך בו תדיר צריך לראות שיהיה כשיעור טלית שחייב בציצית, דהיינו שיהיה גדול כ"כ, שיוכל להתכסות באורך וברוחב ראשו ורובו קטן ההולך בשוק לבדו ואין צריך לאחר לשמרו. והטור אורח חיים סימן י"ו כתב, כל קטן בן ט' שנה כו'. נתן קצבה שיספיק לראשו ורובו של קטן בן ט' שנים. אמנם שאר פוסקים לא נתנו קצבה לשנים, רק סתם שיעורו בקטן שאין צריך שמירה. וכן בשלחן ערוך (סימן טז) כתב סתם. ובספר חינוך בפרשת שלח לך כתב וזה לשונו, ויהיה שיעורו גדול כדי שיוכל לכסות בו ראשו ורובו גופו של קטן המהלך בשוק לבדו בלא שומר. ולפי הדומה, שזמן זה הוא כבר שית או כבר שבע, עד כאן לשונו:

כ״אוהבית יוסף סימן ח' הביא את תרומן הדשן שכתב וזה לשונו, והנוהג בטלית שיש לו בית צואר, יעשנו קצת גדול שיוכל לכסות בו ראשו ורובו מאחריו, ובשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשילנו לאחוריו ויעמוד מעוטף כך לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואח"כ ימשכנו מעל ראשו לפניו שיהיה נתלה בצוארו בבית הצואר של הטלית כו'. זה לשון הבית יוסף סימן י', ומתוך מה שכתב רבינו או שיש לו ציצית בחלוקו, נראה שדרך טלית קטן ללבשו תחת בגדיו. אבל ממה שכתב בסימן כ"ד כי עיקר מצותה על זכירת המצות, ובכל שעה ורגע צריך, נראה שעיקר מצות טלית קטן ללבשו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות, וכך כתב נימוקי יוסף בשם הריטב"א, עד כאן לשונו:

כ״בוזה לשון הזוהר בפרק שלח לך (קעד, ב), כל בר נש דלא זכי בההוא עלמא להתעטפא בעטיפא דמצוה ולהתלבשא במלבושא דמצוה, כד עייל בההוא עלמא קאים במלבושא דטינופא דלא אצטרך וקאים בדינא עליה. תא חזי כמא לבושין מזדמנין בההוא עלמא, וההוא בר נש דלא זכי בהאי עלמא בלבוש דמצוה, מלבשין ביה בחד לבושא דאשתמודע לגבי מאריהון דגיהנם, ווי למאן דאתלביש ביה, דהא כמה גרדיני נימוסון זמינין לאחדא ביה ועיילון ליה לגיהנם, ושלמה מלכא צווח ואמר (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, עד כאן לשונו:

כ״גאתה הראת לדעת שהבלתי זהיר במצות ציצית קטן וגדול, שזה רמז באומר להתעטפא בעטופא דמצוה שרמז על הגדול שאין עטיפא אלא בראש, ובאמרו ולאתלבשא בלבושא דמצוה רמז על הקטן, שיעמוד למעלה בלבוש מטונף, ויעמוד בדין על זה:

כ״דוהנה הזוהר לא זכר בסיפא עטיפא ולבושא כמו ברישא, כי עיקר העונש הוא על בלתי זהיר בטלית קטן אשר הוא לבוש בכל עת, ולא בשעת התפילה לחוד, וזהו בכל עת יהיו בגדיך לבנים. וטעם הדבר ההוא, לקיים תמיד (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם וגומר. והנה מחמת המלעיגים גם אני לובש הטלית קטן תחת המלבוש, ומכל מקום אני לוקח השתי ציצית שהם לפנים ומשים אותם חוצה בין קרסי המלבוש, ואני רואה אותם תמיד, וכן ראוי לנהוג:^הגה"הובפרק כל כתבי (שבת קיח, ב), אמר רב נחמן, תיתי לי דקיימית מצות ציצית. אמר ליה רבי יוסי לרב יוסף בריה דרבה, אבוך במאי זהיר טפי. אמר ליה בציצית, יום אחד הוה קא סליק בדרגא, איפסק ליה חוטא, ולא נחית ואתא כמה דלא רמיא:

כ״המקום עשיית הציצית בכנף, יהיה רחוק מהכנף הן באורך הטלית הן ברוחב הטלית כמלא קשר אגודל. ולא יהיו יותר משלשה אצבעות של גודלין, כי אם יהיה יותר, לא מקרי תו כנף, ואם היה פחות מקשר אגודל היה תחת הכנף, והתורה אמרה על הכנף. וקצת המוניים אינם נזהרים על זה, על כן באתי מזכיר ומזהיר:

כ״וזה לשון הבית יוסף סימן סימן י"א דף ט"ו, כתב בכלבו ובאורחות חיים, וצריך לתלות הציצית באורך הטלית ולא ברחבו, וכן כתב הרוקח. ובהגהות מיימון כתב וזה לשונו, כתב רא"ם, וצריך לתת הציצית לאורך הטלית ולא לרחבו, דבעינן שתהא נוטפת על הכנף, פירוש תלוי על הקרן, ואי הוה ברחבו לא הוה נוטף, שהרי כלפי הקרקע הוא תלוי. וכן הנהיג מהר"ם לדקדק בו בטלית שיהא הציצית נוטף על הכנף בשעה שמעוטף בו האדם, ויש כנף שהוא תולה הציצית בארכו, ויש ברחבו, הכל לפי מה שמתעטפים בו. ושוב חזר בו ואמר, דהכל נקרא נוטף על הכנף, ולא אמעיט אלא שלא יהא הציצית תלוי באלכסון קרן זויות. ורש"י (מנחות מב, א ד"ה שתהא נוטפת) פירש, הא שתהא נוטפת על הקרן, שתהא תולה ומכה על הקרן, פירוש שיגביה למעלה מן השפה כדי שתהא תלויה ונוגעת התלויה בקרן, עד כאן לשונו. אמנם גם מהר"י סג"ל כתב דאין לתלות הציצית למטה לצד הארץ, אלא על צד הכנף, שנאמר (במדבר טו, לח) על כנפי בגדיהם, ואין לשנות:

כ״זמנהג הכריכות, כתב הבית יוסף שראה נוהג לכרוך באויר ראשון ז' כריכות, ובשני ט', ובג' י"א, ובד' י"ג, שעולים כל הכריכות מ' כמנין ידוד אח"ד שעולה ל"ט, ועם השם עולה ארבעים, עד כאן:

כ״חאמנם יש מנהג מובחר מזה, דהיינו בפעם ראשון ז', ובב' ח', ובג' י"א, ובד' י"ג, ואז הכל ביחד ל"ט כמנין ידו"ד אח"ד, ומה לי להוסיף אחד נגד השם אשר כבר הוא מרומז. גם השם במילואו עולה ט"ל. כיצד, אותיות השם אינם אלא ג', כי הה"א היא כפולה, ואלו הג' אותיות במילואם כזה יו"ד ה"א וא"ו עולים ט"ל. גם תמורת השם כוז"ו עולה ט"ל. ומהרש"ל ז"ל נתן סימן לזה (ישעיה כו, יט) ט"ל אורות טליך, טליך הוא הטלית שבו תולין ציצית, כי אורות בגימטריא תרי"ג כמו ציצית עם ח' חוטין וה' קשרים, והכריכות יהיו מנין ט"ל, זהו טל אורות טליך. גם יכוין בשני כריכות הראשונים שהם ז' וח' עולים ט"ו כנגד אותיות י"ה מן השם, וכריכות ג' י"א כנגד אותיות ו"ה מהשם, ואחר כך י"ג כמנין אחד. וכן חוטי הציצית עם הקשרים עולים כ"ו כמנין יהו"ה. כיצד, ח' חוטין תלוים למטה מהגדיל, וכן הם ח' חוטין בכנף למעלה מהגדיל הרי י"ו. ואחר כך ה' קשרים, וכל קשר כפול, הרי מקיים וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות יי. כי וראיתם אותו קאי על הקב"ה, כדאיתא בפרק התכלת (מא, ב) רשב"י אומר כל הזהיר בציצית זוכה ורואה פני שכינה. כתיב הכא, וראיתם אותו. וכתיב התם (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, עד כאן:

כ״טהבית יוסף סימן כ"ד כתב בשם תשובת ריב"ש, שראוי להסתכל בציצית בשעת עטיפה כשמברך. כתב הטור סוף סימן י"א, ויהא זהיר לחתוך ראשי החוטין לעשותן שמונה קודם שיכרוך, שאם כרכן ואח"כ חתך ראשי החוטין, פסולין. גם בזה צריך להזהיר ההמוניים שאינם נזהרין. מצאתי, ואל יחתוך ראשי החוטין בסכין שנאמר (דברים כז, ה) לא תניף עליו ברזל, ויפסוק אותם בשיניים שהם ל"ב, ויפסקו בחוטין שהם ל"ב, בשם ר' דוד בר מנחם ז"ל:

ל׳אבא מורי ז"ל בעמק הברכה סימן י"ג, יבדוק הציצית ולא במקום הענף חוטין הנפרדין בלבד, אלא גם הגדיל הכרוך ומקום הראש, רצוני לומר מקום שהם תחומים בכנף צריכה בדיקה. וביותר צריך שם בדיקה מבמקום שנפרדים הציצית למטה, כי אם לא נפסוק בחוטין הנפרדין אלא ראש אחד כשר עד שיפסיקו ב' ראשים, משום חשש שמא נפסק חוט אחד. ואלו נפסק הוא למעלה בראשה, או למטה מראשו במקום הגדול בכל מקום אשר נפסק שם, פסול בפסיקא כל שהוא, וזהו נפסק החוט מעיקרו שאמר רב בגמרא (מנחות לט, א) שהוא פסול, כי בודאי נפסק חוט אחד. וזה לשון בית יוסף בטור אורח חיים סימן י"ב, נפסק החוט מעיקרו פסול. פירש רש"י (שם ד"ה מעיקרו), ראש המחובר לטלית. דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף, לא נשארו כי אם ג' חוטין, עד כאן. כתבתי זה להודיע לבני אדם ההמוניים שאינם יודעים ליזהר:

ל״אבענין הנחת הטלית, ראוי שאותן ציציות שבאו ראשונה בצד ראש, שיהיו לעולם לצד הראש, כיון שזכו להיות מעלה אין ראוי שירדו ממעלתן. ועל כן נוהגים לעשות עטרת תפארת, להיכר שהוא חלק הראש שלא יחליפנו ולא ימיר אותו עליונים למטה ותחתונים למעלה:

ל״בוראיה לדברי ממאי דאמרינן בירושלמי (שבת סט, ב) והביאו ר"ן במסכת שבת פרק הבונה גבי מה שאמרו חכמי המשנה ז"ל (שבת פי"ב מ"ג) שכותבין קשרי המשכן לידע איזהו בן זוגו, זה לשונו שם, א"ר אמי (שמות כו, ל) והקמות את המשכן כמשפטו, וכי יש משפט לעצים. אלא קרש שזכה לינתן בצפון, ינתן בצפון לעולם. וכן בדרום, ינתן בדרום. לפיכך רושמין עליהם שלא יחליפו וכו'. וכעין זה מצאתי במהרי"ל בהלכות סוכה, איך שראה שרבו מהר"ש היה מסמן הדפין למחיצת הסוכה א' ב' ג' כדי לראות סדר עמידתן שלא לשנותן משנה לשנה, עד כאן לשונו:

ל״גוכתב רמ"א בהגה"ה (או"ח כא, ג), יש שכתבו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציציות, גם שלא ליתנו לכובס גוים לכבס, והכל שלא יהא מצות בזויות עליו. אך נהגו להקל לשכב בהם, עד כאן לשונו. ונראה בעיני, שאף הנזהרים זהו בטלית של מצוה שמתעטף בו דווקא בשעת התפלה, אבל לא במלבוש שהוא לובש ויש בו ציצית. ואף אם תמצי לומר שאף בהם נוהגים שלא לשכוב בו, נראה דזהו דווקא שינת הלילה, דהדרך לחלוץ מלבושיו, ואם אינו חולץ נראה כביזוי, אבל לא בשינת היום:

ל״דענין תפילין, חיוב מצות עשה של תפילין הוא להניח בראשו ובזרוע כל היום, וכן היו עושין חכמי התלמוד. וכשנכנסו לסעודת קבע, חלצו והניחו על השלחן עד זמן ברכה, וחזרו והניחו. ונתבטל, משום שתפילין צריכין גוף נקי. אך ראיתי בני עליה גם בזמן הזה שמלובשין בתפילין כל היום. וכתב ראשית חכמה בשער הקדושה, אם אי אפשר לאדם ללובשה בתוך היום מפני חשש נקיות גופו, לפחות בשעת התפילה ראוי ללובשם, כי בשעת התפילה ראוי להתפלל בנקיות הגוף, כי אסור להתפלל אם אינו יכול לעמוד בעצמו עד פרסה כדפירשו בגמרא (עי' ברכות טו, א), וכיון שגופו נקי להתפלל, נקי ג"כ לתפילין. ופירשו בתיקונים (עי' זוהר ח"א כג, ב) ששלימות התפילה היא בעטוף טלית ותפילין, זה לשונם, ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא טלית ותפילין על רישי' ודרועא אתמר בהו (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, שם ידו"ד אוקמי' דאיהו תפילין דרישא, ומאן דחזי שם ידו"ד על רישא בצלותא דאיהי שם ידו"ד מיד כלהון ברחין, הדא הוא דכתיב (תהלים צא, ז) יפול מצדך אלף וגו', עד כאן לשונם. ועוד בזוהר (ח"א קמא, א) זה לשונו, ועל דא, מאן דלא אתעטף בהאי ולא אתעטר לאתקפא בתפילין בכל יומא, דמי ליה דלא שריה עמיה מהימנותא, ואתעדי מיניה דחילו דמאריה, וצלותיה לאו צלותא בדקא יאות, עד כאן לשונם:

ל״הולכן ראוי שכל תפילה תהיה בעטיפת ציצית ותפילין, חוץ מתפילת ערבית. וכבר נתפשט המנהג בארץ ישראל ללבוש תפילין אפילו בתפילת מנחה, וכן ראוי לנהוג, עד כאן לשונו. וכן נוהגין תפוצת ישראל בכל מלכות ישמעאל, על כן צריך ליזהר בזה. ועל כיוצא בזה הזהיר יודא בן תימא (אבות ה, כ) שיהיה עז כנמר ויעיז פנים נגד המלעיגים, ואל ימנע מלעשות המצוה:

ל״וכתב אבא מורי ז"ל בעמק הברכה סימן ט"ו, וטוב ליקח מים לרחוץ מקום הנחת תפילין קודם הנחתן, לפי שהוא דבר שבקדושה צריך אתה לקדש את עצמך. וכבר ידעת אמרם ז"ל (בפרק ר"א דמילה (שבת קל, א)), תפילין צריכין גוף נקי וכו', ובכלל דבריהם דברי:

ל״זוצריך לברך על התפילין של יד אחר הנחת על הקיבורת, קודם קשירה. וכן בשל ראש אחר הנחה על הראש, קודם שמהדקן. והטעם הוא כמו שפירש הבית יוסף על דברי הרמב"ם שהביא בטור אורח חיים סימן כ"ה וזה לשונו שם, והרמב"ם כתב (הל' תפילין ד, ז) וכל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן, לפיכך צריך לברך על תפילה של יד אחר הנחה על הקבורת קודם קשירתם, שקשירתן זו היא עשייתן, עד כאן. ויש לדקדק היכי קאמר דמשום דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך אחר הנחתן, דאדרבא אם יברך קודם הנחה הוה מברך טפי קודם לעשייתן. וי"ל דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך, וקשירתן זו היא עשייתן, וכשמברך אחר הנחה וקודם קשירה הוי שפיר קודם לעשייתן, אבל לא יברך קודם הנחה משום דה"ל קודם דקודם, עד כאן:

ל״חוכך כתב נימוקי יוסף בהדיא בהלכות תפילין וזה לשונו שם, עובר לעשייתן, קודם לעשייתן, מלשון (ש"ב יח, כג) ויעבור את הכושי, ולא אמר קודם, שהייתי אומר שיקדים הברכה הרבה לעשייתן, אלא עובר, כאשר הרץ לפני חבירו וחבירו מזרז עצמו להשיגו ומקדימו, עד כאן לשונו:

ל״טהא קמן דצריך לברך קודם מעשה המצוה וסמיך ליה. ואי היה מברך על תפילין של יד ושל ראש קודם הנחתן, לא היה סמוך לעשייתן, כי עדיין חסר ב' מעשים קודם גמר עשייתן, דהיינו הנחה וקשירה ביד, והנחה והידוק בראש. על כן צריך לברך על תפילין של יד אחר הנחה על הקיבורת, קודם שקושרם בזרוע. ובשל ראש, אחר הנחה על הראש, קודם שמהדקן:^הגה"הוהידוק הוא שמהדקן ומצמצמן בראשו, כי צריך שיהיה הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף, ולא למטה בצואר, שיהא מול עורף ממש מכוין באמצע הראש ולא שיטה לצד פנים לכאן או לכאן כדלקמן בסימן זה. דבענין זה הוה ב' ברכות שפיר קודם עשייתן, דאי מברך עלייהו אחר קשירה והידוק, לא הוה קודם עשייתן, דקשירתן ביד והידוק בראש זוהי גמר עשייתן, ואי הוה מברך עלייהו קודם הנחה הוה ליה קודם דקודם, ואנן בעינן שיברך קודם לעשייתן בסמוך. וכך כתב הטור בסימן הנזכר בהדיא וזה לשונו, ומברך עליהן משעה שמתחיל להניחם עד שעה שמהדקם בראשו ובזרועו, עד כאן:

מ׳ומה שהזכיר הרמב"ם זה הדין גבי תפילין של יד בלבד, ולא כלל ג"כ תפילין של ראש שיברך עליהם קודם שמהדקן ואחר הנחתן על הראש, מטעם קודם דקודם דלעיל. הרמב"ם לשיטתיה אזיל (הל' תפילין ד, ה) דסבירא ליה דאין מברכין על שתיהן כי אם ברכה אחת שהיא להניח, (אלא אם כן שיפסיק ביניהם, שאז יברך על של ראש מצות תפילין), וכך כתבו הרבה מהמחברים כמו שאמר הטור והבית יוסף בסימן הנזכר (כה):

מ״אאבל הטור דקם בשיטת אביו הרא"ש זצ"ל דמברכין שתי ברכות אף בלא הפסק, על כן נזכרו בדברי שניהם יחדיו כמ"ש עד שעה שמהדקן בראשו ובזרועו כדלעיל, כי כמו קשירה ביד היא גמר עשייתם, כן ההידוק, ורצה לומר שמהדקן לחברן על מקומן הראוי כדלעיל הוא גמר עשייתם בראש. וכן הוא משמע מדקדוק לשון מורי ורבי בשלחן ערוך שלו שכתב בפנים (שו"ע כה, ח) שצריך לברך על תפילין של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתן שקשירתן זו היא עשייתן, עכ"ל הפנים. וכתב הוא ע"ז (שם בהג"ה) וז"ל, וכן בשל ראש קודם שמהדקן בראשו. על כן מדנקט קודם שמהדקן בראשו, ולא נקט קודם שמניחין בראשו, שמע מינה דסובר שמברך עליהן קודם הידוק דווקא, ולא קודם הנחתן מטעם דלעיל, וזה דקדוק אמיתי וראוי לתת לב אליו, עד כאן לשונו. וכך כתב ג"כ רבינו יונה בספר היראה וזה לשונו, יניח תפילין של יד בזרוע שמאל למעלה מהפרק שקורין קוברי בלע"ז מטעם כנגד הלב, ויברך להניח תפילין. ואח"כ ישים על ראש כנגד המוח, ויברך על מצות תפילין, עכ"ל:

מ״בכתב עוד אבי מורי זלה"ה, וישים רצועה של יד על התיתורא של יד מיד אחר הקשירה, כדי שלא תזוז ממקומה, הואיל ובירך עליה להניח תפילין. וטוב לעשות כן, דאם היתה זזה ממקומה ולא היה יודע אם זה היה קודם הנחה של ראש או אחר הנחתה, אז היה בא לידי ספק אם צריך לחזור ולברך עליה אם לאו, ועל דרך שכתב שלחן ערוך בסימן כ"ה (סעיף יב) וזה לשונו, אם הותר של יד קודם הנחת של ראש, מהדקן ואין צריך לחזור ולברך עליה. אבל אם הניח של ראש ואח"כ הותר של יד, מהדק ומברך, עד כאן:

מ״גותהיה מונחות שם עד אחר גמר הנחת תפילין של ראש, ואז יסירנה ויכרוך הרצועה על זרועו סביב, והתיתורא עצמה תהיה תלויה מכאן ואילך בלי רצועה על גבה. והטעם, כתב מהרי"ל וכתב בספר תולעת יעקב בשם הזוהר והביא הבית יוסף בסימן כ"ז (ב), שצריך לקרב היו"ד אל הבי"ת שלא יקצץ בנטיעות וכו'. ומיד אחר קשירת תפילין של יד על זרוע, יניח תפילין של ראש קודם גמר כריכת הרצועה על זרועו, ואח"כ משלים הכריכות סביב לזרוע. והטעם, כתב אורחות חיים סימן כ"ה, עד כאן לשונו:

מ״דואנחנו יושבי ארץ ישראל, וכן היושבים בכל מלכות ישמעאל הנמשכים אחרי קבלת הזוהר, נוהגין להניח תפילין של יד מיושב כמבואר בזוהר (ח"א קלב, ב) ובשאר מקובלים שתפילין של יד נגד מדת מלכות שעליה נאמר (ישעיה ו, א) וארא את ה' יושב על כסא רם ונשא, בסוד אשה היושבת תחת בעלה.^הגה"הוחכמי סודות נתנו סימן, (שמות יז, טז) כי יד על כס, פירוש תפילין של יד יניח יושב על כסא: ותפילין של ראש מעומד מפני כבודו של מלך שהוא כמשל עולם הזכר. על כן כורכין רצועות סביב הזרוע שבעה כנגד (אסתר ב, ט) שבעה נערות הראויות לתת לה מאת המלך. ועל פי זה נתפשט המנהג בארצות האלה לעשות הכריכות של רצועות תכף אחר הנחת של יד על הקבורת קודם הנחת של ראש, על כן לא ישים רצועה של יד על התיתורא של יד כלל, מאחר שסובב הרצועה ז' פעמים על הזרוע:

מ״הוזה לשון התיקונים (תקון מז, פד, א), ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו (בראשית א, כז), האי פקודא דתפילין תא חזי, כל מאן דאנח תפילין על רישיה ועל דרועא, קלא סליק בכל יומא לכל חיוון מרכבות ואופנים שרפים ומלאכים דמאנין על צלותין הבו יקר לדיוקנא דמלכא דאיהו מאן דאנח תפילין, דעליה אתמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. בצלמו, בתפילין דרישא כגוונא דתפילין דמאריה עלמא דאינין שכינתיה עילאה תפילין על רישיה, ואיהו עמידא דאמציעותא, ואיהו כללא דתלת ספירין קדמאין ועמודא דאמצעותא כלל שית ספירין ואימא עילאה תפילין על רישא איהו תפילין דאנח קודשא בריך הוא בכל יומא. תפילין דיד, דא שכינתיה תתאה ואיהו קשירא ליה, ועליה אתמר (שם מד, ל) ונפשו קשורה בנפשו, תרווייהו ביחודא חדא בקטורא חדא רצועה כריכא באצבעא שמאלא דא קידושין דילה, ואיהו טבעת כריכא באצבעא דילה ובה איהי קשירא עימיה ואיהו עמה, עד כאן לשונו:

מ״ווזה לשון ראשית חכמה, הרי מבואר במאמר הזה מעלת המניח תפילין שהוא דומה ליוצרו, ומבואר במאמר קצת כונת התפילין, ויתבאר עוד בעזרת ה'. ואגב מבואר, שהרצועה שאנו כורכין באצבע היא טבעת הקידושין שהזכר נתן לה, ומכאן היה אומר מורי ע"ה שאין ראוי לכרוך הרצועה על האצבע עד שיניח תפילין של ראש שהוא סוד הזכר, שאם עדיין לא בא הזכר קידושין מהיכן, וכן מנהג רוב ישראל ואין ראוי לשנות המנהג. וכן היה אומר מורי ע"ה, שכריכה זו שבאצבע צריך שתהיה מעומד, שהזכר שמקדש האשה מקדש אותה מעומד, שהקידושין הם מעלמא דדכורא ודרכו מעומד. והכריכות צריכות שיהיו ג' כדפירש הר"מ, עד כאן לשונו:

מ״זזה לשון תולעת יעקב, ולענין הברכה, פליגי רבותא בההוא דמימרי' דאביי ורבא דאמרי תרווייהו בפרק הקומץ רבה (מנחות לו, א), לא סח, מברך אחת. סח, מברך שתים. ופירש רש"י, לא סח מברך אחת, על של יד ועל של ראש. סח מברך שתים, להניח שכבר בירך על של יד, וחוזר ומברך על מצות על של ראש, הרי שתים. וכן כתב הרי"ף ז"ל, והרמב"ם ז"ל. ור"ת פירש (שם תוד"ה לא סח), לא סח מברך אחת, על מצות על של ראש. סח מברך שתים, על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח. וכן כתב רב עמרם ובה"ג ז"ל. וקבלת רשב"י ע"ה, כי תפילין של יד ושל ראש כנגד זכור ושמור, ומה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (ר"ה כז, א), כך ברכה אחת לשניהם, עד כאן לשונו:

מ״חאף שהבית יוסף סימן כ"ה מפקפק קצת בפירוש הזוהר, מכל מקום האמת יורה דרכו, וכן פסק בשלחן ערוך (או"ח כה, ה), וכן נוהגין רוב תפוצות ישראל בכל מלכיות שבעולם, זולת פולין פיהם מעררין אישטרייך, ובספק ברכות ראוי להקל, ושלא להשגיח בהגהות רמ"א (שם). ואף שבסוף פרק הרואה כמעט מבואר בהדיא כסברת ר"ת, דאיתא התם דף ס' (ב), כי מנח תפילין אדרעיה לימא להניח תפילין, ארישא לימא אמצות תפילין, ומשם מביא ר"ת סיוע. אבל עיין בהרי"ף והרא"ש ותמצא שלא היה גירסא זו בספריהם. על כן כל ירא וחרד לא יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה, ומה יועיל מה שאומר אח"כ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כשהוא מברך במזיד ברכה באם היא לבטלה:

מ״טוכתב עוד אבא מורי ז"ל, ויזהר כל אדם שהרצועות הסובבות סביב ראשו שלא יהיו רפוים, אלא מהודקין הידוק גמור בראשו, כי מתוך שיהיו רפויים לא יהיה הקשר מאחוריו ממש מול עורף ממש, וכתבו הפוסקים כולם שצריך שיהי' הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף ממש מכוון, ובאמצע הראש ולא שיטה לצד פנים לכאן או לכאן:

נ׳וגרסינן בפרק הקומץ (מנחות לה, ב), אמר רב יודא קשר תפילין צריך שיהא למעלה שיהיו ישראל למעלה, וצריך שיהא כלפי פנים [כדי] שיהיו ישראל לפנים, עד כאן. ופירש רש"י (עי' שם ד"ה למעלה), שיהיה הקשר למעלה בעורף כנגד הפנים ולא כל כך למטה כנגד הגרון, עד כאן. ואם לא יהיו רצועות המקיפים הראש מונחים בראש מהודקין וחזקים, אז לא יהיה הקשר מאחוריו מונח במקום הראוי כנזכר, רק יהיה נמשך פעמים בראשו ופעמים למטה בצואר. ועוד מתוך שתהיה הרצועה המקפת הראש רפויה, תתהפכה כמו רגע והוא עון גדול, כדאיתא פרק ואלו מגלחין (מו"ק כה, א) רב הונא אתהפכי' ליה רצועה דתפילין, ויתיב עליה מ' תענית. וכתב הרא"ש בהלכות תפילין וזה לשונו, תשובת הגאון מאן דאפיך רצועה מחויב לישב בתענית, כי פושע הוא וצריך תענית וכו'. על כן יזהר כל אדם בזה, כי שגגת תלמוד עולה זדון:

נ״אועוד נמשך מזה עבירה אחרת, כי בהיות הרצועות המקיפין את הראש רפויות, אז הקציצה של תפילין היא יורדת ממקום גבוה של הראש למקום נמוך למטה במצחו בין עינים, וזה אינו נכון, כי עיקר המצוה היא שהקציצה תהיה מונחת במקום שער, וסימנך (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאוד, שצריך להיות סביבות התפילין השערות ולא על מצחו, ובזה יהיה בגובהו של ראש. ובהדיא אמרו רז"ל פרק הקומץ (לז, ב), בין עיניך (שמות יג, ט), בגובה של ראש. אתה אומר בגובה של ראש, או אינו בין עיניך ממש. נאמר כאן כו', עד אף כאן בגבהו של ראש מקום שעושה קרחה. ופירש נימוקי יוסף, מקום שעושה קרחה, שער הרבה, עד כאן. למדנו מכאן, שעיקר הנחת תפילין של ראש הוא שתהיה הקציצה כולה מונחת מקום השער, ומי שאינו נזהר בזה לא זו שאינו יוצא ידי חובת מצות תפילין, אף זו שעבירה היא בידו כי זה הוא דרך מינות, כמו שאמרו חכמי משנה פרק שלישי דמגילה (כד, ב), והביאו הרמב"ם ז"ל בספר אהבה הלכות תפילין פ"ד (הלכה ג), המניח תפילין על מצחו הרי זה דרך מינות כו'. פירש רש"י (עי' ד"ה הרי זה) שאינו מאמין בקבלה אלא אומר, בין עיניך, בין העינים ממש. ועל ידך, על ידך ממש. וחכמים למדו (מנחות לז, ב) מגזירה שוה, שנאמר כאן (שמות יג, ט) בין עיניך, ונאמר להלן (דברים יד, א) ולא תשימו קרחה בין עיניכם, מה להלן בגובה הראש במקום שעושה קרחה, אף כאן במקום שמוחו של תינוק רופס כו'. על כן יזהר אדם ברצועת שבין הקציצה ובין הקשר שתהיה קצרה מעט יותר ממדת הראש, כדי שיהיו הרצועות המקיפין הראש מהודקין בחוזק סביב הראש, ואז אינו בא לידי עבירה כנזכר, וטוב לו, עד כאן לשונו:

נ״בקבלתי ממורי מהר"ש ז"ל מלובלין, על מה שאמרו רז"ל (מנחות לו, א) והביאו הטור בסימן ח' ובבית יוסף בסימן כ"ה, וכן הוא בשלחן ערוך (כה, יב), דתפילין כל אימת דממשמש בהן מברך, פירוש אם זזו ממקומן, וממשמש בהן להחזירן למקומן. ואמר, שבזמן הזה שאינן מניחין תפילין אלא בשעת תפילה, אין צריך לברך אם ממשמש בהן להחזירן למקומן, כי בודאי כל זמן שעוסק בדברי קדושה אין זה נקרא מסיח דעתו מתפילין שגם הם דבר שבקדושה. ודינין אלו לא נאמרו אלא למי שלובש תפילין כל היום, וכל משא ומתן שלו בתפילין, אז שפיר הוא מסיח הדעת. ועוד דלא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא בשחוק ובקלות ראש כמו שכתב הטור סימן מ"ד, ובודאי בבית הכנסת בשעת התפילה ליכא שום שחוק וקלות ראש, ונכון הוא:

נ״גועוד שמעתי שאומרים ממורי מהר"ש ז"ל, שכשהסיר התפילין בבוקר השכם, היה מסיר של ראש ביד שמאלן ולא ביד ימין, ולא נודע טעמו למה, ועמו מתה חכמה. ואפשר דטעמו היה, דימין היא יד חזקה ובקל הושיעה לו יד ימינו להסיר בזריזות, ואם היה עושה כן נראה כאלו היה עליו משא, על כן הסיר ביד השמאל שאז יש שהייה בדבר ואינו נראה כמשא. ועל דרך זה מצינו (ברכות פ"ה מ"א) בחסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת קודם תפילה וכו', ושעה אחת אחר התפילה, שלא יהא נראה עליו כמשא. וכן אמרו רז"ל פרק קמא דברכות (ו, ב), היוצא מבית הכנסת, אל יפסיע פסיעה גסה. ופירש רש"י (ד"ה אל יפסיע), שלא יהא נראה כמשא. ועוד דהא מצוותן להיותם עליו כל היום, רק מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהן, וצריך שלא יסיח דעתו מהן בעודן עליו ואין כל אדם יכול ליזהר בהן, על כן נהגו שלא להניחם כל היום כמו שכתב הטור בסימן ל"ז. ומאחר שהוא כן שמצד הדין מחוייבים אנחנו להניחם כל היום, רק מצד פחיתותינו שאין אנחנו יכולין לשמור אותם בטהרה מסלקין אותם, על כן צריך להסירן בהכנעה ובמורא ביד שמאל יד כהה יד שאינו שולטת כל כך, ומתוך כך יזכר חסרונו, כי מידו היתה לו זאת שמוכרח להסיר התפילין מפני שלא יכול לשמור בטהרה ותשוח עליו נפשו. דומה להא דכתב במהרי"ל בהלכות סוכה בענין אם ירדו גשמים כשיוצא מן הסוכה, יצא בהכנעה ובכובד ראש ובאימה ופחד כאלו הוא עבד ומבזה רבו בעבודתו. כך נראה לי טעם דבר זה, והוא טעם לשבח ונכון לעשות כן בחליצת תפילין:

נ״דארבע פרשיות של תפילין של ראש, צריכין להיות מונחים בד' בתים. על כן נראה לי שיש למחות באלו העושין הפרשיות גדולות במאוד באופן שהפרשיות אינן מונחין כולם בבתים, רק מקצת הפרשיות הם תוך התיתורא שעושין התיתורא גבוה מאוד, רק יזהרו שהפרשיות יהיו כולם תוך הבית:

נ״הבטור אורח חיים סימן ל"ח, אמר רבא אסור לחלוץ תפילין קמיה דרביה, דכתיב (מל"א יא, כו) וירם יד במלך, ואמר רבי יוחנן, שחלץ תפילין לפניו. ומאי תקנתיה, לכרוך רביה ברישא והדר כרכי תלמידי':

נ״ווזה לשון הבית יוסף, אמר רבא אסור למחלץ תפילין קמי רביה וכו', עד והדר כרכי תלמידי, בשימושא רבה. והא דאמר רבי יוחנן דוירם יד במלך, היינו שחלץ תפילין בפני רבו, איתא בפרק חלק (סנהדרין קא, ב). וכתב הרב רבינו משה בר מיימון בפרק חמישי מהלכות תלמוד תורה (הלכה ו), ורבינו בטור יורה דעה סימן רמ"ב. ופירש רש"י (סנהדרין שם ד"ה שחלץ תפילין), שהיה לו לפנות מצד אחר מפני אימת מלכות, ולחלוץ שלא בפניו, עד כאן. וכתב עוד (שם ד"ה חלץ תפילין), דטעמא מפני שהוא מגלה ראש והוא זלזול לפני המלך. וכתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל, ומזה הטעם נראה שאמרו בשימושא רבה שהתלמיד עושה חוצפא כשמגלה ראשו. אבל אין מתיישב לי מה שאמרו, עד שיחלוץ רבו, שבכאן עכ"פ יש עזות אם הטעם הוא זה. ואולי חששו לטעם אחר, מפני שפורק ממנו עול מלכות שמים, ואין ראוי לעשות כן בפני רבו, עד שיראה שרבו עושה כן. ועוד שיש בזה כמורה הלכה בפני רבו, כשחולץ מורה שהגיע זמן שאינו חייב בהן, ואין ראוי לעשות כן אלא בהוראות רבו, עד כאן לשונו. ולפי טעם שני שכתב, שאינו אסור אלא כשחולצן סמוך לשקיעת החמה שנראה כמורה שכבר הגיע זמן חליצת תפילין, ומיהו לענין מעשה יש לחוש לדברי רש"י ז"ל, עד כאן לשונו. וכן פסק בשלחן ערוך (לח, יא) זה לשונו, לא יחלוץ תפילין בפני רבו, אלא יפנה לצד אחר מפני אימתו ויחלוץ שלא בפניו, עד כאן:

נ״זומצאתי שמהטעם זה שהתלמיד עושה חוצפא כשמגלה ראשו, מיחה מהרש"ל ז"ל שלא לחלוץ תפילין בפני ספר תורה, לפי שהוא זלזול לספר תורה כשמגלה ראשו כנגדו. אלא יסלק עצמו לצדדין, ויחלוץ מי שרוצה לחלוץ. ומכל שכן מי שבא עליו כיחה וניעה או רוק לאונסו, שיהפוך פניו ממקום הקודש:

נ״חובשם הרב הגדול הגאון מוהר"ר שכנא ז"ל שמעתי פירוש אחר במאמר זה דלא לחלוץ תפילין קמיה רביה, כי במה שחולץ תפילין מונע עצמו מלשמש לרבו, וזהו איסור שיביא את עצמו לידי שיהיה פטור מאיזה עבדות לרבו, והוא כי הדין הוא, כל מלאכה שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו. ואם הוא במקום שאין מכירין, ואין לו תפילין בראשו וחושש שמא יאמרו עליו שהוא עבד, אינו נועל לו מנעול ולא חלצו, כמבואר בטור יורה דעה סימן רמ"ב. נמצא כשהיו תפילין בראשו, אז היה נועל וחולץ לרבו אפילו במקום שאין מכירין. וכשחולץ תפילין, אז אינו נועלו וחולצו ובזה עושה איסור להביא את עצמו למנוע מאיזה שמוש. ואפילו על הרב, אמרו רז"ל (כתובות צו, א) המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים:

נ״טומה שאמרו, מאי תקנתיה, לכרוך רביה ברישא, לא סיימוהו קמאי איך זה מתפרש לפי פירוש הגאון הנ"ל. על כן אני אומר כך פירושו לפי דרכו ז"ל, ויהיה יוצא מדין זה חדא, שאף במקום שאין מכירין ולא לבוש תפילין, מחוייב התלמיד לחלוץ ולנעול את רבו, כי אין לחשש שיאמרו עליו שהוא עבד כי זיל בתר רובא, דיותר הם תלמידים אצל הרב מהעבדים. ומה שחששו ז"ל, היינו דווקא כשיש ריעותא, כגון שהרב מלובש תפילין, ותלמיד אינו מלובש תפילין, אזי יש ריעותא והוכחה שודאי הוא עבד, כי למה לא מלובש תפילין כמו שרבו לובש תפילין, אלא ודאי הוא עבד ועבד הוא פטור מתפילין. אבל כשגם רבו חלץ תפיליו, שאז מסולקת זו הריעותא ואין לחשש שיאמרו עליו שהוא עבד, ואז מחויב לנעול ולחלוץ אותו, ודו"ק:

ס׳ענין מזוזה, מצות עשה לכתוב פרשת שמע והיה אם שמוע ולקובען על מזוזות הפתח, דכתיב (דברים ו, ט) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. וצריך ליזהר מאד בה, כמו שאמרו חכמים (מנחות מג, ב) כל מי שיש לו תפילין בראשו [ותפילין] בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא. מפני שיש במזוזה יחודו של הקב"ה, ותמיד בבואו ובצאתו יזכור יחודו של הקב"ה ויתן יראתו על פניו לבלתי יחטא. וכל הזהיר בה, יאריכו ימיו וימי בניו, דכתיב (דברים יא, כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם:

ס״אואם אינו זהיר בה, יתקצרו, דמכלל הן אתה שומע לאו. וכן דרשו חכמים, בעון מזוזה בניו ובנותיו מתים קטנים, דכתיב (ירמיה ב, לד) דם נפשות אביונים נקיים, וסמיך ליה (שם) לא במחתרת מצאתים, כן איתא בפרק במה מדליקין (שבת לב, ב). ופירש רש"י, במחתרת שאין לה פצימין, הכי אמר קרא, לא במחתרת פצימיהן מצאתים שלמים במצותי, כי על כל אלה הכיתם, דהאי קרא בתר לשוא הכיתי את בניכם כתיב, עד כאן לשונו. נשמע מזה, מה שמחוייב האדם להביא את עצמו לידי חיוב מזוזה. ואם עושה פתחו כדי שיפטור, נענש, וכדאיתא בפרק התכלת בענין הציצית (מנחות מא, א) דענשי בעידן ריתחא מי שאינו מביא את עצמו לידי חיוב ציצית בדאפשר לו:

ס״בומכל שכן מי שיש לו בית, ויש בו הרבה חדרים הראוים למזוזות, שיהא זהיר וזריז לתקן במזוזות נאות לקיים (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות (שבת קלג, ב), ובפרט מצוה קדושה כזו, שבה יחוד השם יתברך וקבלת המצות, ולראות שתמיד יהיה נקי בארבע אמות למזוזה. ומה טוב ומה נעים לשום הקנה שבו המזוזה תוך כלי של זכוכית שלם העשוי כמו קנה, שאז אותיות של שם שד"י מאירים דרך כלי זכוכית. וראיתי חסידים ואנשי מעשה נוהגין כן, וקדוש יאמר לו:

ס״גבא לקובעה, יניחנה במקומה, דהיינו בחריץ שעשה. וקודם שיסמרה במסמרים, יברך אשר קדשנו במצותיו לקבוע מזוזה. מקום קביעתה, בתוך חלל של פתח בטפח הסמוך לחוץ בתחילת שליש העליון, דהיינו משני שלישי גובה הפתח ולמעלה. ולמטה מזה השיעור, לא יניחנה. אבל מזה השיעור ולמעלה, הכל מקום המזוזה עד טפח רחוק מהשיקוף. מכל מקום אמרו רז"ל (מנחות לג, א) דמצוה הוא להניח בשליש העליון. ויען כי ראיתי בעלי בתים אין נזהרים בזה, באתי מזכיר ומזהיר. ויכוון שיהא ראש המזוזה, דהיינו שמע לצד פנים. ושיטה אחרונה לצד חוץ. זהו למנהג אשכנזים שמדקדקים להוציא כל הדיעות, וקובעין המזוזה באלכסון. ואותן המדינות הנוהגות כרש"י ורמב"ם שהמזוזה צריכה להיות זקופה ארכה אורך מזוזת הפתח, יכוון שיהא שמע דהיינו סוף גלילה לצד חוץ:

ס״דענין מילה, במסכת שבת פרק רבי אליעזר (שבת קל, א), תניא אמר רשב"ג, כל מצוה שקבלוה ישראל עליהם בשמחה, כגון מילה דכתיב (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך, עדיין עושין אותה בשמחה. ופירוש בשמחה, שעושים במשתה. וגרסינן במדרש תילים (עי' תנחומא תצוה א), ואני תמיד אייחל והוספתי על כל תהלתך (תהלים עא, יד), אמר רשב"י, בא וראה שאין חביב לאדם יותר מבניו, וכדי לעשות רצון בוראו רואה בנו שנשפך ממנו דם מילה ומקבל עליו בשמחה. א"ר הונא ולא עוד, אלא שמוציא הוצאות ועושה אותו היום יום שמחה ומה שלא נצטווה. וזהו שאמר ואני תמיד אייחל וגומר. בספר הזוהר (ח"א צה, א), זכאה חולקיה מאן דקריב האי קורבנא לחדוותא קמיה קודשא בריך הוא, ובעי למחדא בהאי חולקא כל ההוא יומא, דכתיב (תהלים ה, יב) וישמחו בך כל חוסי בך לעולם ירננו וגו':

ס״הואם מצוה לשמוח שמחה גופניית, קל וחומר שמחה רוחניית. כשהביא את בנו למול אותו, יתעורר בלבו שמחה גדולה, ויפאר וישבח להש"י על אשר זיכהו לבן, ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ויהיה חתום באות ברית קודש אשר נתן הש"י ובזה אנחנו עבדיו נושאים חותם הקודש, ויגל וישמח שמחה גדולה בלבו שמחה רוחניית שהיא דביקות בו יתברך, ומתוך שמחה זו יפתח את פיו בשעה שהמוהל מוכן למהלו ויאמר, הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה שציווני הבורא למול את בני, לשם יחוד הקב"ה ושכינתיה ע"י ההיא טמיר ונעלם:

ס״וויתפלל להש"י תכף לאחר המילה, שיתן לו הש"י להילד נשמה קדושה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ויברך את הילד, וכן יתנהו לאחרים לברך אותו, וכן איתא בתרגום יונתן פרשת ויחי (בראשית מח, כ) בפסוק בך יברך ישראל לאמר וגו', יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר וכו':

ס״זואם היו אחרים עומדים שם, אומרים כשם שנכנס לברית כו' כדאיתא פרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלז, ב), אבי הבן אומר, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים שם אומרים, כשם שנכנס לברית כו'. וכתב האבודרהם, כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, שאלו הן מצות הבן המוטל על האב, כמו שאמרנו וסדרום על זה הסדר דאמרינן (קידושין כט, ב) לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה. והזכיר אחר כן מעשים טובים, אעפ"י שהוא חייב במצות כשהוא בן י"ג שנה, אינו בן עונש עד עשרים וכבר היה בן י"ח לחופה:

ס״חנוהגין לעשות כסא לאליהו כמבואר בפוסקים (עי' יו"ד רסה, יא). וכן בזוהר (ח"א צג, א) וזה לשונם, א"ר אבא בזימנא דאפיק ברית לאעליה, להאי ברית קרי קודשא בריך הוא לפמליא דיליה ואמר, חמו מה ברית עבדית בעלמא, ביה שעתא אזדמן ליה אליהו ז"ל וטאס עלמא בארבע טאסין ואיזדמן תמן. ועל דא תנינין דבעי בר נש לתקן כורסיא חדא ליקרא דיליה, הוא סליק ואסהיד קמי קודשא בריך הוא. תא חזי, בקדמיתא כתיב (מל"א יט, ט) מה לך פה אליהו וגומר, וכתיב (שם י) קנא קנאתי ליי וגומר כי עזבו בריתך בני ישראל וגומר. אמר ליה, חייך, בכל אתר תזדמן ופומא דאסהיד האי יסהיד דישראל קיימין האי קיימא. וכתב רבי מאיר בן גבאי בספר תולעת יעקב, וצריך לומר בפירוש, זה כסאו של אליהו זכרו לטוב. ואם אין אומרים כן, אין בא לשם, כך ראיתי במדרשו של רשב"י ע"ה עד כאן:

ס״טמצות סנדיקאות הוא מצוה גדולה במאוד, במדרש שוחר טוב (תהלים לה, ב) החזק מגן וצינה, אמר דוד להקב"ה במה שאתה עושה לי, אני משבחך בכל אברי אשר בי. בראש, אני מניח תפילין. בשערי, (ויקרא יט, כז) לא תקיפו. בירכי, אני עושה סנדיקים לילדים הנימולים. וצריך לחפש אחר יהודי כשר לעשותו סנדק דהוא הבעל ברית, כדי שיבא אליהו ז"ל וישב על הקתדרא מכוסה במעיל אצל בעל ברית:

ע׳וצריך לחזור גם כן אחר אדם כשר למול, כדאיתא במדרש (שהש"ר ד, טו), המול ימול (בראשית יז, יג), יבא טהור ויטפל עם הטהור. ולא יקח מוהל באהבת אדם, רק אומן ומוחזק לכך. והחסיד מהר"י סג"ל כשנעשה הוא בעל ברית, היה נוהג לרחוץ ולטבול עצמו להחזיק התינוק בטהרה לברית. ואמר, גדול מצות בעל ברית ממצות המוהל, מפני שרגליו דומה למזבח כאלו מקטיר קטורת לשמים. ומאותו טעם כתב רבינו פרץ ז"ל, מה שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמים ושלש, רק לכל בן בורר בעל ברית אחר, משום דאתמר פרק קמא דיומא (כו, א) כהן שהקטיר קטורת פעם אחת לא שינה עוד לעולם מפני שהקטורת היה מעשיר, דכתיב (דברים לג, י) ישימו קטורת באפך, וסמיך ליה (שם יא) ברך יי' חילו, לפיכך בכל פעם היו מעשרין כהן אחר. הכי נמי לא שנא:

ע״אומטעם זה דגדול בעל ברית יותר ממוהל, אמר מהר"י סג"ל, דמקדימין אותו בקריאת התורה קודם המוהל. ונראה דהמוהל ראוי גם כן לטבול ומכל שכן הוא, דהא הוא במקום הכהן העובד עבודה, כי דם מילה במקום דם קרבן ויותר במעלה בסוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם. ועל כן מילה ביום הח' כמו שכתוב בקרבן (שם כב, כז) מיום השמיני והלאה ירצה. נמצא המוהל במקום הכהן העובד, והסנדק הוא מזבח:

ע״במהא דאיתא התם (שבת קלז, ב) העומדים שם אומרים כשם כו', הביא מהר"ם מרוטנבורק ראיה, שיש לעמוד בשעה שמלין את התינוק. ועוד דכתיב (שמות כ, יח) ויעמוד העם בברית, כך כתב התשב"ץ סימן שצ"ו, והמרדכי פרק ר"א דמילה, והכלבו והאבודרה"ם. והגהו"ת חדשות סביב המרדכי פר"א דמילה דף קע"ו הביאו עוד ראיה מהירושלמי שיש לעמוד, על כן צריך ליזהר בזה:

ע״גאמרה התורה (דברים ד, ט) השמר לך ושמור נפשך, בכן ג"כ ראוי שמירה יתירה לילד היולד בפני לילית המוכנת להמית ילדים בר מינן, ועיקר השמירה להיות נעור בלילות עד המילה, וללמוד תורה ולעסוק במעשים טובים. גם זה סגולה להיות הבית מלא אורה, רמז לדבר, (אסתר ח, טז) ליהודים היתה אורה, ודרשו רז"ל (מגילה טז, ב) זו תורה, ושניהם טובים:

ע״דעוד מצאתי בספר אחד, סגולה נפלאה ליקח מילת נער קטן שאינו יודע עדיין משום יצר, וישים מילתו בפי זה הילד היולד. זה בשר קודש המושם בפי הילד מועיל, ומצוה ליהדר אחר כל זה שכתבתי לעשות שמירה ושמירה יתירה, וסימנך (בראשית יז, ט) ואתה את בריתי תשמור:

ע״הענין משא ומתן באמונה, בפרק במה מדליקין (שבת לא, א), אמר רבי בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה. משמע דמתחילה שואלין אותו על המשא ומתן באמונה. ובפרק קמא דסנהדרין (ז, א) ובפרק קמא דקידושין (מ, ב) איתא, אין תחילת דינו של אדם אלא על התורה. והתוספות (סנהדרין שם ד"ה אלא) תירצו, דהא דבמה מדליקין, היינו דווקא לענין שאלה ששואלין אותו על משא ומתן תחילה, אבל מכל מקום נפרעין ממנו תחילה על שלא קבע עתים לתורה. וטור אורח חיים סימן קנ"ה הביא דברי רבא בנוסח אחרת, אומרים לו קבעת עתים לתורה נשאת ונתת באמונה. אפשר שהיה להטור נוסחא אחרת, או הוא כדברי הבית יוסף שכתב וזה לשונו, ונראה שרבינו סובר דאין הכי נמי דתחילת דינו אינו אלא על דברי תורה, ובפרק במה מדליקין לא נחת אלא למימר על כמה דברים שואלים אותו, ולא דק בסידרא. ומפני כך הפכום רבינו וכתב, קבעת עתים לתורה קודם נשאת ונתת באמונה. והתוס' תירצו בענין אחר, ותירוץ זה נכון הוא, עד כאן לשונו. מכל מקום יוצא מזה, דצריך לכתחילה לקבוע עתים לתורה, ואח"כ ילך לעסקיו למשא ומתן, וסימנך (ברכת ק"ש דערבית) אמת ואמונה. דהיינו תורת אמת, ומשא ומתן באמונה:

ע״ותנן בסוף מסכת שביעית (י, ט), כל המטלטלין נקנין במשיכה, וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו. על כרחך הא שאינו מקיים את דברו, אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואין לפרש הסיפא דקאי ארישא ולפרש המשנה כך, המטלטלין ניקנין במשיכה ולא במעות, ומכל מקום במעות בלא משיכה וחוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו, דאז יכולין לומר כשלא היתה משיכה ולא מעות רק דברים בעלמא אינו בכלל שאין רוח חכמים נוחה הימנו, זה אינו, דעל כרחך צריכין לפרש דהסיפא כל המקיים את דברו כו' קאי אף בלא מעות, דאי בנתן מעות, לא סגי במה שאין רוח חכמים נוחה הימנו, אלא צריך לקבל מי שפרע, כדתנן בפרק הזהב (בבא מציעא מד, א). אלא על כרחך הסיפא איירי אף שלא משך ולא נתן המעות. ואף שלפום ריהטא פשוטה דמשנה לא משמע כן, מכל מקום תתפרש המשנה היטב כשנדייק הוספת תיבת כל, שאמר כל המטלטלים וכל המקיים. אלא הכי פירושו, כל המטלטלין, הן מטלטלין גמורין הן מטלטלין שאינם גמורים והם טבעא, רק שכנגד טבעא אחרת נקראין מטלטלין, קונין במשיכה, כהא דתנן ריש הזהב (שם) הזהב קונה את הכסף כו':

ע״זאח"כ אמר בסיפא, וכל המקיים את דברו, רצו לומר בלא משך, ומקיים את דברו בכל ענין, הן היה מעות הן לא היה מעות, אז רוח חכמים נוחה הימנו. ואם לאו, אין רוח חכמים נוחה הימנו, ולא נחית עתה לחילוק זה בין מעות ללא מעות לענין מי שפרע, כי אין כאן מקומו האמיתי. ומכל מקום הראה בלישנא דכל שמדבר ג"כ בלא משך ובלא מעות:

ע״חנמצא סתם משנה זו מסייע לר' יוחנן בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) (א) דאפליגו רב ורבי יוחנן בדברים בעלמא. רב סבר, אין בהם משום מחוסרי אמנה. ור' יוחנן סבר, יש בהם משום מחוסרי אמנה. ואין לפרש המשנה אליבא דרב ולומר דהסיפא לא מיירי רק שלא משך אבל נתן מעות, ובהא דווקא כשחוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו:

ע״טומה שהקשיתי הלא מחוייב לקבל מי שפרע, נאמר דזהו בעצמו פירושו של אין רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר שצריך לקבל לטותא דרבנן, וכמו שכתבו התוספות בפרק הזהב ריש (בבא מציעא דף מ"ח) (א) אהא דאיתא שם בברייתא דר' שמעון הנושא ונותן בדברים וחוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואמר רבא, אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. וכתב התוספות (ד"ה ואמר רבא) ואם תאמר מאי קמ"ל רבא, בברייתא נמי הכי קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. וי"ל דאשמועינן דאין רוח החכמים לאו היינו מי שפרע דקתני ברישא, עד כאן לשונם. א"כ נאמר גם כן אליבא דרב דהוא סובר כהוה אמינא דתלמודא, ומפרש המשנה ענין רוח חכמים על מי שפרע, על כרחך זה אינו כן, והוה אמינא זה בטל ולא מסתבר בשום פנים, דהא בדף מ"ט כשמקשה ארב מהך ברייתא דר' שמעון שאמר החוזר בדברים אין רוח חכמים נוחה הימנו, אומר כתנאי, ולא אמר רב מפרש רוח חכמים לענין מי שפרע, אלא על כרחך לא מסתבר כלל לפרש כן. ואף שהתלמודא שמביא דברי רבא היה כדי שלא לפרש כן וכדברי התוספות דלעיל, זה עשה תלמודא בשביל תלמיד טועה שלא יטעה כן, אבל חלילה לרב לפרש כן. נמצא סתם המשנה דשביעית נוטה לדברי ר' יוחנן:

פ׳והנה כבר פסקו כל הפוסקים כר' יוחנן, ולא הבאתי המשנה הזו רק למילף מינה דאפילו בתרי תרעי המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, דהא סתמא תנן כל המקיים את דברו, משמע באיזה ענין שיהיה הוא עומד ומקיים. ודלא כבעל המאור וסיעתו הסוברים דבתרי תרעי אם חוזר אינו בכלל מחוסר אמנה, רק כרוב פוסקים דסבירא להו דאפילו בתרי תרעא אם חוזר הוא מחוסר אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו, כמו שהביאם הבית יוסף בחושן משפט סימן ר"ד, וכן הסכים מהרמ"א ז"ל בהג"ה שלחן ערוך (סעיף יא):

פ״אודבר זה רמיזא אפילו באורייתא, כדאיתא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) (א), תניא ר' יוסי ברבי יודא אומר, מה תלמוד לומר (ויקרא יט, לו) הין צדק, והלא הין בכלל איפה היה. אלא לומר לך, שיהא הן שלך ולאו שלך צדק. ופירש רש"י (ד"ה אלא שיהא), כלומר כשאתה מדבר הן או לאו, קיים דברך והצדק אותם, עד כאן. ומהך ברייתא מקשה שם ארב דס"ל דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, ואוקמא אביי שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. ופירש רש"י (ד"ה שלא ידבר), בשעה שהוא אומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות. אבל אם נשתנה השער לאחר זמן, והוא חוזר בו, לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה, עד כאן לשונו. והנה אוקימתא דאביי היא אליבא דרב, אבל לפי רבי יוחנן דהלכתא כוותיה אפילו בזה הענין בתרי תרעי, החוזר הוא מחוסר אמנה כסברת רוב הפוסקים. וגם רב מודה כשהוא בחד תרעא דהוה מחוסר אמנה. ואפשר דבהכי מפרש המשנה דסוף שביעית דלעיל, וסבירא ליה דאף שתנא התנא סתם כל המקיים, הלא אין למדין מהכללות אפילו במקום שנאמר חוץ (עירובין כט, א), וק"ל:

פ״בוכן המבטיח לחבירו בדבור בעלמא לעשות לו איזה טובה או איזה שירות, או ליתן לו מתנות חנם, מחוייב להיות נאמן בדיבורו. ובמתנה לא אמרן, אלא במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל מתנה מרובה, אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם:

פ״גזה לשון ראשית חכמה, אם הוא חייב לפרוע לכך לזמן, יאריך הזמן בתחילה כדי שלא יצא שקרן. ושמעתי שעל זה נאמר (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר. רצה לומר, מי שהוא שפת אמת תכון לעד, פירוש שמאריך הזמן הרבה כדי שבאמצעות הזמן ישלים דיבורו. אמנם מי שהוא אומר ברגע הזה כעת מחר, לשון שקר, והכוונה על קיצור הזמן הוא לשון שקר, שאפשר שלא תזדמן לו בקשתו וימצא שקרן, עד כאן לשונו:

פ״דואם הענין של משא ומתן באמונה כ"כ אפילו בהבטחה בעלמא, קל וחומר בנו של ק"ו אלף פעמים שיהיה אדם נזהר שלא יבוא לידי גזל ולא לידי ספק גזל אפילו בפחות מפרוטה, כי אין עון שנאוי כמו גזל. ועונש דור המבול לא נחתם אלא על הגזל, שנאמר (בראשית ו, יג) כי מלאה הארץ חמס, וכדפירש רש"י שם (ד"ה כי מלאה):

פ״הודע כי אי אפשר להיות לאדם לא פחות ולא יותר ממה שקצב לו הש"י ברוך הוא מדי שנה בשנה. ולא יאמר האדם, אם כן אשב בטל כי הנגזר לי מהש"י על כל פנים היה יהיה. זה אינו, דכבר אמרה תורה (דברים טו, יח) וברכך ה"א בכל אשר תעשה, ואמרו רז"ל (ספרי ראה ע) יכול אפילו יושב בטל, תלמוד לומר אשר תעשה. וע"י עשיה מעוטה מזמין לו הש"י הנקצב לו. אבל אם הוא לוקח וגוזל וחומס מה שלא ציוה ה', הוא עושה עבירה גדולה בחנם, והוא כדמות ענין שכפה ר' יוחנן בן זכאי לבר אחתיה ליתן צדקה (ב"ב י, א), כי ידע כי נגזר להיות ניזק בממונו, כפה אותו לטובתו שילך בדרך צדקה:

פ״וועונש הגזל גדול במאוד, אף כשמת אין לו מנוחה עד שהשיב ישיב את הגזילה להנגזל או ליורשי הנגזל, וכל זה בסוד הגלגול. וסוד זה רמזו (ב"ק קג, א) יוליכנו אחריו למדי, כלומר שיראה בחייו לתקן אפילו לילך בדרך רחוקה, כדי שלאחר מותו לא יוכרח להתגלגל רחוק רחוק:

פ״זומתיקוני אנשי כנסת הגדולה בסדר התפלות נראה גודל ענין הגזל. הנה תכלית השנה היא י' ימי תשובה, ותכלית י' ימי תשובה הוא יום כפורים, ותכלית יום כפורים הוא תפילת נעילה ואז יום כפורים כי יום כפורים מכפר בסופו, ושם קבעו אנשי כנסת הגדולה לומר בנוסח התפילה ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום צום הכיפורים הזה קץ ומחילה וסליחה על כל עונותינו למען נחדל מעושק ידינו:

פ״חואל יחשוב האדם כשנושא ונותן באמונה שהוא חסר, אדרבא הקב"ה מברך מעשה ידיו, כדגרסינן בויקרא רבה (טו, ז) א"ר לוי ברכות מברכין בעליהן, קללות מקללין בעליהן. כיצד, (דברים כה, טו) אבן שלימה [וצדק] יהיה לך, אם עשית כן, יהיה לך מה לישא וליתן, מה ליקח מה למכור, שכן הוא אומר יהיה לך, הוי ברכות מברכין בעליהן. קללות כיצד, (שם יג) לא יהיה לך בכיסך וגומר, (שם יד) לא יהיה לך בביתך איפה וגומר, אמר הקב"ה, אני אמרתי אבן שלימה וצדק יהיה לך, אם עשית כן, יהיה לך מה לישא וליתן. ואם לא, לא יהיה לך מה לישא וליתן, שכן כתיב לא יהיה לך, הוי קללות מקללין בעליהן, עד כאן. ובמסכת תמיד דף כ"ח (א), תניא רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות וכו'. ויש אומרים, יחזיק באמונה יתירה, שנאמר (תהלים קא, ו) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו', עד כאן:

פ״טובכלל משא ומתן באמונה אמרו גם כן, כשימכור אדם סחורתו לא ישבח אותם יותר מדאי, וכשיקנה לא יפליג בגנותה. וכל הדובר אמת בלבבו ואינו רוצה לדבר שקר, אפילו דברים שיחשוב וידבר, אע"פ שלא יתכוון להם, מכל מקום דבריו מתקיימין, שנאמר (איוב כב, כח) ותגזור אומר ויקם לך. ומי שהוא איש אמת בכל משאו ומתנו, הן במקח וממכר הן בהלואה, לעולם יאמר בפעם ראשון סוף דעתו, וירגיל אותם המתעסקים עמו שידעו כולם שלא ישנה את דבריו ולא יעדיף ולא יחסר:

צ׳ריבית, כמה לאוין ואזהרות על זה, ועל המלוה ועל הלוה ואף הערב והעדים עוברים. ובסמ"ג הוסיף, דאף הסופר עובר. וגם המלוה בריבית חי' לא יחיה בתחיית המתים, ומי זה הוא שיאבד כל הנ"ל עבור כסף הנמאס. ורבים בחשיכה יתהלכו, שעושין שטר עיסקא, כלומר היתר ואינו עושין כפי הדין. גם הלוה לפעמים אינו מבין, וההיתר אינו אלא חוכא וטלולה, ואיך יעלה על לבם להטעות עין עליון ית':

צ״אעל כן אנכי מצוך, כאשר ראית ממני כן תעשה להבין ולהסביר ללוה באם הוא עם הארץ. ובזה הנוסח, בפנינו בא פלוני ופלוני ואמרו לנו הוו עלי עדים נאמנים כו', איך קבלנו מאה זהובים מיד כו', להתעסק בהם ולהרויח עשרים וכו', ויהיה באחריות המלוה עד הרוחת סך זה, ועל זה קבלנו שכר עמלנו בשוה. ולאחר הרוחת סך זה פעם אחת, יהיה באיזה זמן שיהיה אזי הכל ביחד דהיינו מאה ועשרים זהובים על אחריותנו הלווים. וז' פעמים סך הנ"ל יהיה לזמן פלוני, ואין אנחנו הלווים נאמנים לו על הקרן ולא על הריוח עד שנשבע על ספר תורה ערומה בין אשרי ללמנצח, וכל מה שיחמיר בעל השטר. ואם לא נשבע כנ"ל, אזי אנחנו מחוייבים לשלם מאה ועשרים זהובים לזמן הנ"ל, ואח"כ כל שופרא דשטרא. וצריך ליזהר ליתן לו שכר עמלו, ואם מתנה בתחילה על שכר עמלו ליתן לו דבר מועט, סגי:

צ״בוהנה כענין זה העיסקא אין שום פקפוק, דהא קרוב להפסד כמו קרוב לשכר. ומה שכתבתי בהנוסח שלא יהיה נאמן כי אם בשבועה על ספר תורה, אף שמדינא אינו מחוייב לישבע כי אם היסת, אף כשטענו המלוה ברי לי שהרווחת, ואם אינו טענו ברי לי אינו מחוייב רק לקבל חרם, מכל מקום רשאי מתחילה להתנות, כן כהא דתנן (עי' ב"מ צד, א) מתנה אדם עם שומר שכר להיות כשואל. אבל לעשות כמו שרוב המוניים עושין שמתנין שלא יהיה הלווים נאמנים אלא ע"פ עדים, הרחק תרחק מהכיעור הזה, כי אז הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. וכבר עשיתי פסק גדול על זה, והבאתי דברי תרומת הדשן מה שכתב בענין זה, ובארתי דבריו וכתבתי מה שנראה בעיני. ואתם בניי אל תצאו מזה ויהיה יראת שמים בלבבכם להבין ולהסביר ללוה ענין העיסקא היטב, ואז תהיו יוצאים ידי שמים, ויברככם ה' בממון בכפליים:

צ״גובבוא זמן פרעון ורוצה המלוה להניח המעות ביד הלוה ולעשות עוד על שנה עיסקא זה, צריך לעשות קנין חדש ושטר חדש, כי הלוה מחויב להחזיר למלוה בכל מה שכתוב בשטר, ואז מחדש יקח זה בעיסקא. נמצא שטר הראשון נמחל שיעבודו, והדין הוא שטר שלוה בו ופרעו וחוזר ולוה בו, אינו גובה. דאם לא יחזיר לו הלוה, א"כ אין כאן דבר מסויים שעליו יהיה יוכל לעתיד לישבע הלוה בזה לא הרווחתי או הפסדתי, ונמצא נעשה הדבר בערמה ובשקר. על כן מחויב להחזיר לו, ואח"כ עושה עמו עיסקא חדשה. או אפילו אינו מחזיר לו ממש, רק הלוה יש לו סחורה כפי הסך שחייב לו, ומקנה אותה למלוה בקנין גמור בעד הסך שחייב לו, ואח"כ נותן המלוה לו סחורה זו בעיסקא חדשה שעושה עמו בקנין חדש ושטר חדש ונותן לו שכר עמלו, ואז טוב לו:

צ״דודעו בניי יצ"ו, כי זה הדרך הישר שיברור לו האדם בענייני עיסקא, והוא מוזכר בטור חושן משפט סימן קס"ח. אבל יש כמה עניינים המוזכרים בטור בדיני ריבית המותרים, כולם הם בעיני ריבית גמור בדורותינו אלה, שמתחלה נותן המלוה ללוה המעות, ויודע שהלוה יעשה כך שיהא למלוה בודאי קרוב לשכר. כי אלו דינים המוזכרים, הם דוקא כשבא ונולד זה הענין אחר כך, אבל בשעה שהתחילו להשתתף לא סלקא אדעתן זה הדבר, כגון הא שכתבו התוספות (ב"ק קב, א ד"ה הנותן) והביא בטור יורה דעה סימן קע"ז, מותר ליתן עיסקא למחצית שכר, ולהתנות שלא להתעסק אלא בדבר פלוני, ואם ישנה שיהיה כל אחריות על המקבל. וכן כל תנאי שירצה, כגון שיתנה שלא ישמור הכספים אלא תחת קרקע, ואם שינה והפסיד כל ההפסד למקבל, ואם הרויח הוא לאמצע כו'. זה אינו, אלא שהתנאי בלב שלם ביניהם על דרך האמת, שהמלוה סובר כפי מה שמתנה. אבל מי שיודע וברור לו שהלוה לא יעשה כן, והוא אינו מתנה כן אלא כלומר שיהא בהיתר, על זה כתבה התורה אצל הריבית (ויקרא כה, לו) ויראת מאלהיך. וכן הרבה דינים כזה שהם בהיתר, הוא דוקא שהוא בתמימות דברים כהווייתן. אבל אם ערום יערים, אז איסור ריבית במקומו, ענוש יענש. על כן צריך זהירות גדול, כי לב האדם חומד, וצריך אדם לקדש את עצמו ולקיים (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל מאודיך:

צ״הואף שמשא ומתן באמונה הוא מצוה גדולה, מכל מקום אל יאבד זמנו בזה. לא מבעיא תלמיד חכם, פשיטא צריך לראות שתהא תורתו קבע ומלאכתו עראי. אלא אפילו בעלי בתים אשר יראת אלקים בלבם, ישכילו ויבינו לאחריתם ויקיימו (אבות ב, ב) טוב תורה עם דרך ארץ. ודורשי רשומות נתנו סימן, ג' אז כתיבי, (יהושע א, ח) אז תשכיל, (שם) אז תצליח, אז תישן (אולי צ"ל ישנתי א"ז ינוח לי, איוב ג, יג). לחלק היום שהוא כ"ד שעות לג' חלקים, ח' שעות יהיו קודש ליי' תורה ותפילה, וסימן א"ז תשכיל, אז בגימטריא ח', דהיינו ח' שעות ישכיל שהוא עסק התורה. וח' שעות יעסוק במשא ומתן, וסימנך א"ז תצליח. וח' שעות ישן, וסימנך א"ז תישן. אמנם באלו ח' שעות שעוסק בתורה ובתפילה, ישיש וישמח בהם ביותר שמחה רוחניות דביקות בהש"י, כי אלו הח' שעות הם קודש לה', וסימנך (ברכות ק"ש דשחרית) המלך המרומם לבדו מאז, כלומר מאז אחד לבדו, דהיינו אז תשכיל מזה התרוממות המלך:

צ״ווכשהולך למשא ומתן יאמר, לשם יחוד קב"ה ושכינתיה, אני הולך בעסק זה ואני בטוח שהש"י ישלח לי פרנסה וריוח מזה העסק, והעסק הזה הוא סיבה שעל ידו ישלח ה' ברכה בכל מעשה ידי. וכשיתן לו הש"י שיגיע לו ריוח, אז יזכור בהש"י ויתן לו הודיה יתברך, כמו שכתוב (דברים ח, יח) וזכרת את ה' אלהיך כי הוא נותן לך כח לעשות חיל. וכשמשפיע לו הש"י ברכה מרובה, אזי לא ירום לבבו, אדרבא יהיה נכנע ויבוש מה אני כי הביאתני עד הלום, ויפחוד מאוד אולי הקב"ה מנכה לו מזכיותיו בעולם הזה, או אולי מנסה אותו הש"י לראות כיצד יתנהג עם המעות. על כן החכם עיניו בראשו, ויבין לאחריתו ויתנהג עם המעות הרבה צדקות והרבה גמילות חסד כפי הברכה אשר ברכו ה', ולהיות עניו ביותר. וכבר הזהירה התורה על זה וכיוצא בו בפרשת עקב (שם ז-יח) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. ואכלת ושבעת וברכת וגומר. השמר לך פן תשכח וגו'. פן תאכל ושבעת וגומר ורם לבבך ושכחת וגו'. וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל וגו'. ובסוף השירה דהאזינו אמר בגנותם (שם לב, טו), וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית וגו'. ושמעתי רמז גדול, (שמות יד, ל) ויושע ה', כי הקב"ה עשה תשועות גדולות לישראל בים והצילם ונתן להם ממונם, וכתיב (תהלים קו, ז) וימרו על הים בים סוף, זהו ויושע ראשי תיבות וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית:

צ״זואם מגיע לו הפסד, אז יודה וישבח להש"י, כי בודאי לטובתו הוא, מאחר שעסק במשא ומתן באמונה בודאי ההפסד הזה שהוא רע בעיניו אלהים חשבה לו לטובה:

צ״חואם הזמין לו הש"י ריוח, אז תיכף ומיד יפריש מעשר כמו שכתוב (דברים יד, כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך. אמרו רז"ל את לרבות מפרשי הים והולכי מדברות והולכי בסחורות. ואם אין עתה לנו תבואות מעשר זרעים, חייב אדם לעשר מכל הבא לידו, ויהי' לאדם כיס מיוחד למעות מעשר שלו, וממנו יתן לעניים קרובים ורחוקים. גם מצוה להלות ממנו לאדם בשעת דחקו, ואפילו לאיש אמיד שבעת ההיא הוא דחוק, מותר ללות לו ממעות מעשר, שגמילת חסדים נוהג בין לעניים בין לעשירים (סוכה מט, ב):

צ״טואשרי האדם המפריש חומש, וכמו שאמר יעקב אבינו (בראשית כח, כב,) עשר אעשרנו, תרין עישורין הוא חומש. וביותר מחומש, תקנות אושא שאל יבזבז אדם (כתובות נ, א). ובריש מסכת פיאה (א, א) תנן, אלו דברים שאין להם שיעור כו', וחשיב וגמילות חסדים. ופירש הרמב"ן וכן רבינו עובדיה, דאיירי בגמילות חסדים דבגופו, כגון ביקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהם. אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבויים ולהלביש ערומים ולהאכיל הרעבים וכיוצא בזה, יש להם שיעור שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו ותו לא מחויב, דהכי אמרינן (כתובות נ, א) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הילכך מבעי ליה לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת, כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיימו, ובהכי נפיק ידי חובתו, עכ"ל:

ק׳ואף אם זיכהו הש"י שיש לו מעשר הרבה, ראוי לבערו ולחלקו בשנה השלישית ובשנה השישית של שמיטה כדין מעשר תבואה. ואותן האנשים המעכבים את מעשרותיהם באופן שנשאר בידם עד אחר מותם, הם כסילים בחושך הולכים, שאין מקיימים בעצמם המצוה:

100

ק״אמצאתי בשם מהרר"מ מ"ץ, לשכור [מלמד] לבן קרובו עשיר [ללמוד עמו] שעה יתירה ממעשרות, הדעת נוטה דיכול להשכיר. כי מה שכתב מהר"ם שאינו רשאי לתת מעשרות לבן קרובו עשיר, איכא למימר לשאר צרכיו. אבל ללמוד תורה, אפשר ליתן לו אם אין האב רוצה ליתן. וכן אני רגיל להורות לבני אדם, כל מצוה שתבא לידו להיות בעל ברית ולהכניס כלה לחופה וכיוצא בזה, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאיל לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידם ולא היה עושה אותו מעשה אז יקח מן המעשר, עד כאן לשונו:

101

ק״בעוד יתבארו דיני מעות מעשר בעמוד הצדקה

102

ק״גמצאתי בספר אחד וזה לשונו, ולפי שמצינו ממעשר בכמה מילי, אפילו בבנים, כדאיתא ברבות פרשת ויצא (ע, ז) רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, כותי אחד שאל את רבי מאיר, אמר ליה, אין אתם אומרים יעקב אמיתי, דכתיב (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב. אמר ליה, הן. אמר ליה, ולא כך אמר (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אמר ליה, הן. אמר ליה, הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה, למה לא הפריש אחד מעשרה לשנים שבטים אחרים. אמר ליה, וכי י"ב הן, והלא י"ד הן, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (שם מח, ה). אמר ליה, כל שכן אוסיפא מיא, אוסיפא קמח. אמר ליה, אין אתה מודה לי שהן ד' אמהות. אמר ליה, צא מהן ד' בכורות לד' אמהות, הבכור קודש ואין קודש מוציא קודש. אמר ליה, אשריך ואשרי אומתך שאתה שרוי בתוכה, עד כאן. ואיתא ברבות פרשת עקב (פרשה ג, ז), מה פרי אדמתך צריכים עישור, אף פרי בטנך צריכין עישור, וזו המילה:

103

ק״דלכן נראה לי, דגם ימי האדם צריכין עישור, רצוני לומר דאוכל ט' ימים ומתענה בעשירי, וסמך לדבר יום כפור (ויקרא טז, כט-לא) בעשור לחודש ועניתם את נפשותיכם, הרי שיום עשירי מראש השנה חביב לפני קודשא בריך הוא להתענות בו. ויש לבאר ג"כ דהיינו טעם (שם כג, מ) ולקחתם לכם ביום הראשון, דארבע ימים בין יום כפור לסוכות מוותר להם שלא לבא לחשבון, לפי שהשנה שנ"ד ימים והלכו להם בעשירית חוץ מד' ימים, לכן וותר לאותן ד' ימים לפי שלא באו לכלל מעשר, אפילו למחציתו לא באו. והתחילו מט"ו בתשרי וקראו ראשון להתחיל בו מצות מעשר. והיינו (תנחומא אמור כב) ראשון לחשבון עונות, כלומר הד' ימים שקדמו לו אינם חייבים במעשר, דאין בהם עונות, ויום ט"ו הוא לחשבון עונות שחייב לעשורי ממנו להתענות עשירי שלו, ועל דרך המדרש דרבי נתחומא. ואף שכבר התענה בעשור לחודש, ההוא יומא לכפרת עון רק שבחר בעשירי לחביבתו, ועתה ט"ו בתשרי להתחלות ימים החייבין במעשר:

104

ק״הומצוה זו עשירי דיומא מצוה רבה היא, דעל ידו צריך לספור כל ימי חייו הימים שהש"י זן ומפרנס אותו להתענות יום העשירי, ולא יזוז מנגד עיניו השגחת הש"י, ועל ידי כן יעבוד אותו באהבה. ומאחר שלמדנו שחייב לעשורי יומא, צריכין אנו לידע היאך אנו מונין הימים ובאיזה ענין המעשר שלהם, דיש לפניך כמה דרכים:

105

ק״והדרך האחד, למנות כל השנה עשרה ימים, והעשירי קודש למצות מעשר, ולא יחליפנו לא ימירנו. ואם הוא שבת או שאר ימים שאין מתענין בהם, כיון דדחוי דחוי ואין מתענין בהן, אין לדחותו ליום שלאחריו. והוא הדין אם יבוא יום העשירי שבלאו הכי מתענין בין חובה ובין רשות, לא אמרינן פורע חובו במעשר או מעשר בחובו ודחינן ליה למעשר ליום של אחריו, אלא יצא בו גם כן מצות מעשר, וההוא יומא עולה לכאן ולכאן:

106

ק״זוהדרך השני, שאם יבא יום העשירי ביום השבת, או ביום שבלאו הכי מתענין בהם, דחינן ליה ליום שלאחריו ליום שמותר ואין חייב להתענות בו, ומתענין לחובת המעשר:

107

ק״חהדרך השלישי הוא, דלשני דרכים הראשונים החילוק ביניהם ביום העשירי אם נדחה אם לאו, אבל בענין מנין הימים עד העשירי מונין הכל. והנה יש עוד ספק וגדול הוא אלי, דאיך מונין בתוך הימים שבתות וימים טובים וכדומה להם שאין מתענין בהם, או ימים שבלאו הכי מתענין בהם, הרי אינן חייבין במעשר דאין קודש מוצא קודש כדאיתא ברבות שהבאתי למעלה, ולפום ריהטא לא היה למנות כי אם שאוכל בהם רשות, ולעשר יום עשירי שאוכל רשות, דאין מעשר אלא מן החולין ולא מן הקודש:

108

ק״טונראה לי הדרך הראשון הוא עיקר וכן יש לעשות, שמונין כל השנה מט"ו תשרי עשרה עשרה ימים, ויום העשירי אף שבתוכה ימי השבת וימים טובים וימי תענית, העשירי קודש הוא, לא יחליפנו ולא ימירנו. וסמך לדבר, עשור לחודש, אף שבתוך עשרה ימים שבת ויום טוב וראש השנה ויום תענית צום גדליה. ועוד ראייה קצת מרבות (בר"ר ע, ז) שהבאתי למעלה, דקאמר הפריש שבטו של לוי, פירוש דהוא העשירי כשאתה מונה מלמטה למעלה, והרי בתוכם בכור שאתה צריך להוציאו ולעייל במקומו שמעון אפילו נמנה בתוך העשרה, ולקמן יתבאר טפי:

109

ק״יוכי תימא, כיון שמסקינן העשירי קדש וכיון דדחוי דחוי יחסרו לפעמים תשעה ימים שאין מתענין בהם שחלו העשירית ביום השבת או יום טוב ונמצא דאין מתענין לאותן ימי החול שאכל בהן. נראה לי שתי תשובות בדבר. חדא, כשתמנה ימי השנה שאין מתענין בהם שבתות וימים טובים וראשי חדשים וחנוכה ופורים תמצא יותר מצ' ימים, והרי מצ' ימים הלכו להם ט' ימים שאין חייבין לעשר. והתשובה השניה, אפקת תשעה ימים שאין מתענין בהם, עייל במקומן ט' ימים שמתענה בהם, דהיינו ד' צומות תענית אסתר זכור ברית בה"ב. אף על פי שבה"ב מתענין פעמים שם אחד לבד. מאי אית למימר, הלא לב' התשובות אין העשירית מכוונת במקומן אחר התשעה ימים, לפי דמספקי בהו הימים שאין חייבין במעשר, ולתשובה השנית התענית הבאים תחת מעשר לא בא במקומו וחשבונו, אין לחוש לזה:

110

קי״אונחזור לראייתינו משבטו של לוי שהוא מעשר משמעון דלמעלה ממנו, לפי שלוי קודם לו למנין דלמטה למעלה, דאחד מעשרה מעשר ולאו דוקא העשירית, אמור לענין מניין העשירי קודש וכאשר ביארתי, עד כאן לשונו:

111

קי״בובעיני נראה דלית דין צריך בשש, ובודאי כן הוא שהעשירי יהיה קודש, הן אם חל בחול הן כשחל בשבת ויום טוב, כי עיקר הקדושה היא שעשירי יהיה יום תשובה, ואף שלא יכול להתענות כגון שחל בשבת ויום טוב, מכל מקום יהיה לו יום תשובה לפשפש במעשיו ולהרהר הרהורי תשובה ולעשות הסכמות לקדושה, ויתבונן איך יתקן מעשיו, וכענין שכתב בטור אורח חיים סימן תקצ"ו בשם הרי"ץ גיאות דעשרת ימי תשובה ימי תשובה איקרי ולא איקרי ימי צום, על כן שבת שובה הוא ג"כ ימי תשובה אף שאסור בתענית, כן ינהג ג"כ ככה בכל יום העשירי, שודאי אם חל ביומי דחול פשיטא דיתענה. אבל אם חל ביום שאין יכול להתענות, מכל מקום יום תשובה יהיה. וכן אם חל ביום תענית ציבור, יוסיף בתשובה:

112

קי״גומה שכתב להתחיל החשבון מט"ו בתשרי, ולא ד' ימים שבין ראש השנה ליום כפור לא יעלו על החשבון, זה לא נראה בעיני, כי בודאי כל יום ויום יהיה בחשבון האדם. ומה שאמרו רז"ל ראשון לחשבון עונות, יש הרבה פירושים על זה:

113

קי״דוהנה הסדר הנכון יהיה כך, כל ימי חייו יתחיל לספור מן ראש השנה, ויום כפור הוא י' לחודש, וממחרת יום כפור יתחיל לספור עשרה ימים וכ' בחודש יהיה לו קודש, וככה יעשה בכל שנה. ובסוף השנה שלא יהיה החשבון מכוון, יעשה אלו הימים שאחר יום העשירי האחרון כולם קדושים, באופן שיתחיל תמיד החשבון מראש השנה, ככה ינהוג עולמית:

114

קי״הנחזור לענין משא ומתן ועובדא דחול לדבר מענין היוצא לדרך

115

קי״ובמסכת ברכות פרק תפלת השחר (כט, ב), אמר ליה אליהו לרב יודא אחוה דרב סלא, כשאתה יוצא לדרך צא המלך בקונך. מאי המלך בקונך וצא, אמר רבי יעקב אמר רב חסדא זו תפילת הדרך. יש להתבונן על זה הלשון שאמר צא המלך, וכי יעננו קודשא בריך הוא ויתן לו עצה:

116

קי״זושמעתי פירושו שהוא על דרך הא דתנן סוף פרק אין עומדין (ברכות לד, ב) אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, כשהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו, מנין אתה יודע. אמר להם, אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף, עד כאן. וזהו ההמלכה, שיתפלל תפילת הדרך, ואם תהיה שגורה בפיו אז ילך לבטח דרכו, שאז יודע שהקב"ה עונה לו מה שקורא. ואם לאו, אז ישמור את עצמו מפני הסכנה ח"ו, ועל זה ישיב לב כל בר דעת:

117

קי״חכתב הטור סימן ק"י שמהר"ם מרוטנבר"ג כשהיה יוצא לדרך, היה אומר אחר יהי רצון כדי להסמיכה לברכת גומל חסדים ותהיה ברכה סמוכה לחברתה, ע"כ. אין לטעות ולפרש שכך היה עושה מהר"ם עולמית לסמכה כנ"ל, דתינח כשיצא לדרך קודם שהגיע זמן הברכה ההיא אזי ניחא. אבל אם הגיע זמן ברכה דשחרית קודם שיצא לדרך, בודאי אין לעכב ברכתם, וא"כ איך היה אומר תפלת הדרך קודם שיצא לדרך, הלא הדין הוא שאין אומר תפלת הדרך רק כשהחזיק בדרך כדאיתא בפרק תפלת השחר (ל, א), אימת מצלי, אמר רב חסדא בשעה שאחז בדרך. ואין לומר כי זה נקרא הדרך כשהסוס מוכן והוא הכין את עצמו לילך אעפ"י שאינו הולך עדיין, זה אינו, דמי יודע בפתע פתאום בא סיבה שהוא מעוכב ואינו הולך, נמצא התפילה לבטלה וברכה לבטלה:

118

קי״טאלא על כרחך פירושו, שהחזיק ממש בדרך שהוא בדרך, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. אלא נראה לי שמהר"ם לא היה עושה כן ביום ראשון שהלך, אם לא שהלך קודם אור הבוקר קודם שהגיע זמן סדר הברכות. אבל כשהיה בדרך והיה הולך מהלך איזה ימים, והנה הדין הוא שצריך לאומרה בכל יום ויום כל זמן שהוא בדרך, ואז בכל יום ויום בקל סומכה כך, כי אף שעדיין לא יצא מהמלון, כשהגיע זמן סדר הברכות הי' סומכה, כי כשהוא בדרך אף שהוא במלון נקרא החזיק בדרך. ומה שכתבתי שצריך דווקא לאחוז בדרך ולהיות בדרך, זהו ביום א' ליציאתו מעיר. אבל אח"כ תמיד נקרא החזיק בדרך, ואף כשהוא במלון:

119

ק״כוכן ינהג כל אדם, אם משכים והולך מביתו קודם אור הבוקר קודם שאומר סדר הברכות וסמיכתם כמהר"ם. ובאם הולך ביום, אז יביא את עצמו לידי חיוב ברכה שיטול מים וכיוצא בזה ויסמכנה. ואח"כ כל הימים אשר הוא בדרך, בכל בקר ובקר יסמיכנה ליהי רצון כמהר"ם, וק"ל:

120

קכ״אכתב אבי מורי ז"ל ה"ה בעמק הברכה, וכשיצא לדרך טוב הוא ליתן צדקה, שנאמר (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו:

121

קכ״בעוד אמרו רז"ל בפרק קמא דברכות (יד, א), אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל, שנאמר (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וגומר, (צדק לפניו יהלך ראשי תיבות צלי, לומר שיתפלל האדם קודם). עוד אמרו רז"ל בפרק היה קורא (ברכות יד, א) כל המתפלל ויוצא לדרך הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו, שנאמר (תהלים שם) צדק לפניו יהלך וגומר. על כן ירגיל כל אדם את עצמו לומר פסוקי דרחמי קודם יציאתו. וטוב הוא ג"כ שילמד קודם יציאתו לדרך, ונרמז ג"כ במלות צדק לפניו יהלך, דכתיב (דברים טז, כ) צדק צדק תרדוף, ודרשינן במסכת סנהדרין (לב, ב) הלך אחר בית דין יפה וכו'. ובצאתו מפתח העיר יאמר (ישעיה ב, ה) בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. (מיכה ד, ה) כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואני אלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד, כמו שכתב בעל צידה לדרך דף מ"א ע"א:

122

קכ״גכתב החזקוני בפרשת שופטים וזה לשונו, ועינינו לא ראו (דברים כא, ז), מכאן למלוה את חבירו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו, עד כאן:

123

קכ״דובפרק עגלה ערופה (סוטה מו, ב) הפליגו רז"ל מאוד במצוה זו. ובכלל דבריהם אמרו, אמר רב יודא אמר רבא, כל המלוה את חבירו אפילו ד' אמות בעיר אינו ניזוק. פירש רש"י (ד"ה אינו ניזוק) אותו היוצא לדרך. ואמרו עוד, ששכר לויה אין לה שיעור. אמר רב יוחנן משום רבי מאיר, כל מי שאינו מלוה כאלו שופך דמים. וכן הביא רש"י (דברים כא, ז) בפסוק ידינו לא שפכה דם הזה ועינינו לא ראו, וכי סלקא דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הם. אלא לא ראינוהו ופטרונוהו בלא מזונות ובלא לוויה. נראה מדברי רש"י שהוא עושה לא שפכו ולא ראו בבא אחת, ואמר כי לא נעשית לו לויה על כן הוזק, וח"ו שאנחנו ראינו אותו ומנענו ממנו מזונות ולוויה, דא"כ היינו שופכים דמים:

124

קכ״הולפי מה שכתב החזקוני יתפרש כך, ידינו לא שפכה כי עשינו המוטל עלינו במזונות לתת לו כמסת ידינו, גם מצות לויה קיימנו כהוגן, ועינינו לא ראו עד שנתעלם ממנו. הרי כמה גדולה מצות צידה לדרך ומצות לויה:

125

קכ״ונוסח תפלת הדרך הן ביבשה הן בים, יבא בארוכה בעזרת הש"י בעמוד התפילה:

126

קכ״זנשלם פרק נר מצוה

127