שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת שבועות, תורה אור א׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Shevuot, Torah Ohr 1

א׳סוד חג השבועות חג הכולל השבעה שבועות שהם מ"ט יום, וחג הוא יום החמישים, רומז לשער החמישים משער בינ"ה הכולל המ"ט שערים שמהם מ"ט פנים, כמו שנתבאר לעיל בסוד הספירה, והיא ה' ראשונה משם ידו"ד המוציאה ומגלה סוד אות י' מהשם שהיא סוד התורה קדומה. וה' פעמים י' עולה נ', ובמקום הזה נאמר מ"ט פנים לתורה, כי השער הנ' הוא סגור מעין כל חי ונעלם אפילו ממשה רבינו ע"ה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה כא, ב). וזהו סוד מט"ה משה, כי השיג מ"ט שערים בבינה שהיא ה' ראשונה, ובהצטרף מ"ט לה' נעשה מט"ה. ועליו נאמר (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, כלומר איזה אות הוא המעט שבאותיות אלהים, זו אל"ף, כן היה חסר שער אחד, כי זה השער הוא נוגע ומשתווה בסוד החכמה הנעלמת שהיא תורה הקדומה בסוד ואאלפ"ך חכמה (איוב לג, לג) היא האלף הזו. אמנם נשאר עי"ן בתיבת מעט, כי אל תקרי מעט אלא מ"ט, והם מ"ט פנים הנ"ל. והעי"ן זו רמוזה לע' פנים חירות שאמרו רז"ל (מדרש תהלים קיט, פ) ע' פנים לתורה המתגלות בסוד גילוי התורה בסוד אצילות המתגלה שהוא הבנין. כי התורה הקדומה שהיא סוד החכמה המתגלית קצת בבינה היא סוד אותיות י"ה מהשם, לעומתם באצילות הבנין הוא סוד ו"ה מהשם סוד תפארת, ומלכות הכוללת כל הבנין והתפארת סוד תורה שבכתב בסוד חכמה שלמעלה תורה ומלכות סוד תורה שבעל פה המגלית ומפרשת את התורה שבכתב:

ב׳ועל זה נאמר (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. השמים הוא התפארת, והיא סוד הקול, כי הוא הקול היוצא מהשופר כנודע, וקול שופר חזק מאד. והארץ היא הארץ העליונה ארץ חפץ, ושם האש היא תורה שבעל פה סוד הפילפול אורייתא הוא דרתח, ואלו כוללים שבע ספירות הבנין, וכל ספירה כלולה מכל העשר ספירות, הרי שבעים פנים. ואלו שבעים פנים הם כמו ענפים לחמשים פנים הנ"ל:

ג׳הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו (דברים כט, כח). ופירשו בזוהר הנסתרות הם אותיות י"ה, והנגלות הם אותיות ו"ה, ודבר זה יתבאר ע"ד לקמן בארוכה. והגם כי יש ע' פנים בסוד הכוללות שכל אחד כלולה מי', מכל מקום זה הכללות כלול ג"כ, וכן כללי דכללות כלול גם כן, עד אין סוף ותכלית כמבואר בפרדס. על זה אמרו (עירובין כא, ב) על כל קוץ וקוץ תילי תילין הלכות בלי ערך ושיעור, כי יש פנים לפנים הנראים כו'. מול זה בא הרמז (דברים ה, ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם, כי שני מיני פנים כדפירשתי^הגה"הובזה יובן דברי רז"ל שאמרו מ"ט פנים לתורה, ובמקום אחר אמרו ע' פנים לתורה, ובמקום אחר אמרו (עירובין כא, ד) על כל קוץ וקוץ תילי תילין הלכות. ואף שלפי פשוטו יש ליישב שמה שאמרו ע' פנים לתורה רצו לומר לפרש התורה בהמשך אחד מבראשית עד לעיני כל ישראל להתחבר ענין אל ענין לזה יש ע' פנים. והמ"ט פנים רצו לומר, לכל אחד מהע' פנים יש לכל דבר ודבר מ"ט פנים, כלומר מ"ט טעמים וענינים. ומה שאמרו על כל קוץ וקוץ כו' זהו לדרוש ולהוציא רמז מפסוק אחד או מתיבה אחת שבתורה או משני פסוקים וכיוצא בזה, בלי התקשרות עם מה שלפנים ומה שלאחור, לזה יש תילי תילים הלכות, כך נראה לי על פי פשוטו. אמנם האמת יורה דרכו מה שכתבתי::

ד׳וכענין זה שכתבתי מצאתי בספר עבודת הקודש פרק כ"א מחלק היחוד שכתב וזה לשונו, התורה כולה מבי"ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל כמו שהיא בידינו היום, בנויה על שמות הקב"ה ומדותיו סוד האצילות שהוא האלהות, ולזה היא אלהית ונקראת תורת ה', לפי שהיא שם ה' ממש. ולהורות על מקום שנאצלה משם התחילה בבי"ת וסיימה בלמ"ד שהוא ל"ב כנגד החכמה העליונה הכוללת ל"ב נתיבות שבה היוה כל הווה, וזו היא התורה הקדומה שקדמה לעולם:

ה׳ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, א"ר מאי דכתיב (איוב ח, כג) מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ. מאי מעולם, דבר הצריך להעלים מכולי עלמא, דכתיב (קהלת ג, יא) גם את העולם נתן בלבם. אל תקרי העולם, אלא העלם, אמרה תורה אני קדמתי להיות ראש לעולם שנאמר מעולם נסכתי מראש. ואל תאמר שמא הארץ קדמה לה, שנאמר מקדמי ארץ, כדאמרינן (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים, ומאי ברא צרכי הכל, ואח"כ אלהים. ומה כתיב בתריה, את השמים ואת הארץ, עד כאן. והכוונה על חכמת אלהים שהיה תורה קדומה שקדמת לעולם אלפים שנה, וכמו שאמרו עוד שם (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וגו', אמרה תורה אלפים שנה הייתי שעשועים בחיקו, שנאמר יום יום, ויומו של הקב"ה אלף שנים שנאמר (תהלים צ, ד) כי אלף שנים בעינך כיום אתמול וגו', עד כאן. והכוונה, באלפים שנה בסוד חכמה ובינה קודם עולם הבנין, וממנה נאצלת מדת תפארת סוד תורה שבכתב, כי ממוח האב יצא הבן מקום נבואות אדון כל הנביאים, ומשם קבל התורה שהם תרי"ג מצות שנאצלו מספירת חכמה שקבלתם מרום מעלה בסוד תר"ך מיני מאורות:

ו׳ובמדרש של ר' נחוניא בן הקנה אמרו, מאי טעמא בנשיאת כפים ולברכינהון בברכה, אלא משום דאית בידי' עשר אצבעות רמז לעשר ספירות שבהם נחתמו שמים וארץ, ואותם העשרה כנגד עשרת הדברות. ובכלל אותם העשרה נכללין כל תרי"ג מצות, ומנה אותן האותיות של עשרת הדברות ותשכח דאינון תרי"ג אותיות, עד כאן. פירוש, תרי"ג אותיות עד אשר לרעך (שמות כ, יז), וכלל הכל תר"ך אותיות כנגד תר"ך מיני מאורות באור הקדמון שמשם נאצלו. ולפי שהתורה היא שם ה' בסוד תפארת ישראל, השם המיוחד נקרא עץ החיים, שנאחזת בחיים העליונים חיי המלך אם הבנים. ולזה שנינו (אבות ו, ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה. וידוע לחכמי האמת שתורה שבכתב כלול בימין ושמאל, כי כן שם ה' סוד תפארת ישראל באמצע כלול בימין ושמאל, והוא הטעם שכוללת מצות עשה ומצות לא תעשה. והתורה כלולה מכל שבע ספירות, ולפיכך אמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה הא למדת שבשבעה קולות נתנה תורה, עד כאן. ולזה שבעים פנים לתורה. ומה שאיתא בפ"ק דברכות (ו, ב) זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, הכוונה אל מקום מחצבתה הנהר היוצא מעדן ה"א ראשונה ולזה כוללת נ' שערי בינה, ויודעים דורשים אותה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כי השער החמשים לא יושג אפי' לרבן של נביאים. ולזה נתנה בחמשה חומשים, להורות על מקום אצילות בכלל, עד כאן לשונו:

ז׳על כן נתנה התורה בחג השבועות, כי בימי הספירה שהם ימי ליבון נטהרו ישראל ממ"ט פנים טהור. גם כי השבעה שבועות מורות על ז' שמיטות ימי עולם כמו שנתבאר לעיל בסוד הספירה, ויום הנ' סוד היובל הגדול אז יתגלה אור הגנוז של התורה. ונודע מה שאמרו רז"ל (ע"ז ג, א) שכל הבריאה תלויה ועומדת על מתן תורה, אם יקבלו מוטב, ואם לאו יחזור הכל לתוהו ובוהו. על כן בהשתלם רמז זמן ימי עמידת הבריאה, הוצרך קבלת התורה, ואז תורת ה' תמימה שם מלא עולם מלא, כי התורה כולה שם יהו"ה:

ח׳ויען כי ראוי להאריך בענין זה לכבוד התורה הקדושה, ולילך מענין לענין, אעשה מאמר בפני עצמו והנני קורא שם המאמר הזה תורה תמימה. ויען כי התבוננתי שש מעלות לכסא הכבוד של התורה, אבארם ואסמכם על ששה פסוקים ההם תורת ה' תמימה וגו' (תהלים יט, ח). עדות ה' וגו' (שם). פקודי ה' וגו' (שם ט). מצות ה' וגו' (שם). יראת ה' וגו' (שם י). משפטי ה' וגו' (שם). ובכל פסוק מוזכר שם יהו"ה, להורות כי התורה כולה שם יהו"ה. ובכל פסוק ה' תיבות, להורות על ה' העליונה כנזכר המעלה העליונה. ברוך המקום ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל. ב' מעלת התורה. ג' מעלת לומדיה. ד' מעלת מקיימיה. ה' מעלת הסרסור משה רבינו ע"ה. ו' מעלת אחדות התורה סוד אלו ואלו דברי אלהים חיים:

ט׳המעלה העליונה נותן התורה ברוך הוא, תורת ה' תמימה משיבת נפש. אמרו המקובלים המעמיקים, כי התורה רושם אלהות, והעולם רושם התורה. והנני בביאור דבר הנכבד הזה. באמת התורה רושם אלהית סוד גילוי השם העצם שהוא שם יהו"ה הי"ה הו"ה יהי"ה אשר היווה הכל, והוא עצם ההויה האמיתית, וממנו נתהווה כל הווה ע"י גילוי שם עצמותו בסוד האצילות בסוד נעלם ונגלה, דהיינו אותיות י"ה הם הנסתרות סוד מחשבתו וחכמתו ובינתו אשר אין שם רק ציור שכלי להתגלות, וסוד המחשבה הזו היא תורה קדומה, כי ענין תורה הוא כמו לשון מורה, כי מורה דרך מהיסוד התפשטות להיות גלוי. ואח"כ נתגלה הבנין במקומו בסוד ו"ה שהוא גילוי להיות נמשך מהם השתלשלות העולמות רוחניות וגשמיית. ותפארת הוא תורה שבכתב הנקרא יהו"ה בנקודת חש"ק, ויהו"ה בהיכל קדשו ה"ס מפניו וגו' (חבקוק ב, כ), סוד מלכות תורה שבעל פה. פירושה, דתורה שבכתב אלו הצינורות והניצוצות מתלבשים ברוחניות טעמי מצוה של התורה, אשר הרוחניות הזה מתלבש במעשי המצוה, תורה אשר צוה לנו משה, הרי התורה רושם האלהות, וזהו סוד תורת ה' תמימה:

י׳וזה לשון שערי אורה דף ב', דע כי כל שמותיו הקדושים והטהורים הנזכרים בתורה כולם תלויים בשם בן ד' אותיות שהוא יהו"ה. ואם תאמר והלא שם אהי"ה הוא העיקר והמקור. דע, כי שם בן ד' אותיות הוא כדמיון גוף האילן, ושם אדי"ד הוא עיקר האילן הזה וממנו ישתרשו שרשים ויתפשטו ענפים לכל צד, ושאר כל שמות הקדושים כולם כדמיון הענפים וסנסנים נמשכים מגוף האילן, וכל אחד מן הענפים עושה פרי למינהו. ומלבד שמות הקדושים הידועים שאסור למחקן, יש כמה כינויין אחרים תלויים בכל שם ושם. כגון שתאמר כינויין של ידו"ד, נורא נושא עון עובר על פשע. כנויין של א"ל מי הם, כגון גדול רחום וחנון. כנויין של אלהים מי הם, כגון אדיר שופט דיין. ולכל אחד מאלו הכנויין יש כנויין אחרים תלויים מכל כנוי וכנוי מאלו, והם שאר כל מלות התורה, עד שנמצאת כל התורה כולה נארגת על הכינויין, והכנויין על השמות, והשמות הקדושים כולם תלויים על שם יהו"ה וכולם מתאחדים בו. נמצאת כל התורה נארגת על שם יהו"ה, לפיכך נקראת תורת ה' תמימה, עד כאן לשונו:

י״אוכמו שאין לשמו הגדול סוף ותכלית, כך אין להתורה. תנן בספר יצירה, שתי אבנים בונות ב' בתים, ג' בונות ו', ד' כ"ד, ה' ק"כ, ו' תש"ך, ז' ה' אלפים ומ' בתים, מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכולה לספר ועין לראות ואוזן לשמוע, עד כאן לשונו:

י״בהנה התורה ס' רבוא אותיות, תצרף מתחלה ב' אותיות כמו בר, ואחר כך ג' כמו ברא, ואח"כ ד' כמו ברא"ש, וכן עד גמירא, וכי יוכל השכל לתפוס איך אפשר לשער זה. ואח"כ בסוד תיקון וצירוף ומאמר ומכלול וחשבון המוזכר בספר מעיין החכמה אשר הביאו הפרדס שער מהות והנהגה פרק ד', עיין שם ואז תדע ותבין שאפי' לאות אחת אין סוף ותכלית לצרפו ולהמירו בכ"ב אותיות לעשות מכל תמורה כפי גימטריא של התיבות ולצרפם להמירם. ובמאמר ומכלול וחשבון בקל יכול האדם להשיג שאין סוף לדבר הזה. וכל הענין הוא משום שהתורה רושם האלהות שאין לו סוף ותכלית. והעולם רושם התורה כמו שאמרו רז"ל שהביט הקב"ה בתורה וברא בה את העולם, ועיין בריש בראשית רבה (א, א) בפסוק (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון, אלא אומן:

י״גודע והבן, כמו שבנין העולם שלמעלה בסוד האצילות שהם אותיות ו"ה מהשם, סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה נבנים מסוד אותיות התורה הקדומה שהוא סוד י"ח כמבואר בזוהר ובספרי המקובלים, כי האותיות בבינה והנקודות בחכמה והטעמים בכתר. כן מהבנין הזה נמשך ונשתלשל בנין העולמות, דהיינו מאותיות התורה במקומם סוד מ"ה מהשם. ולזה תמצא בתורה אותיות גדולות וקטנות כמו ה' של בהבראם (בראשית ב, ד) קטנה, וה' של הליהו"ה תגמלו זאת (דברים לב, ה) גדולה, על זה הדרך בכל האותיות האחרות, לא באתי הנה להזכירם. וזה יורה בוודאי על שעמהם נבנה העולם, שכמו בונה המגדל לפעמים צריך אבנים גדולות ולפעמים קטנות להכניס בו הגדולות, כן הדבר הזה הרי העולמות התפשטות ניצוצי התורה, וזהו סוד ואהיה אצלו אמון:

י״דכבר כתבתי שם העצם הוא שם ההויה המורה על הויה הקדמונית הנצחיית שהיוה כל הוה. והנה שם אהיה גם כן בלשון הוי"ה, וגם כן עולה כמנין ג' אותיות שם הויה העולים כ"א, אבל הוא מתהוות מבחינת אותיות יהו"ה היוצאים לדויה, כי שם אהיה נקרא כשנתהוה הויה מעצם הווייתו ית', ואהיה הוא סוד הבנין, ושם אלהים הוא הבנין. וזהו (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, כמו האותיות שהם יסוד לתורה, והתורה הבנין. וזהו סוד ואהיה אצלו אמון, והוסיף ו' ואהיה, כי עד ו' הוא סוד אותיות שם יהו"ה כזה, א"ב ג"ד עולה י', אח"כ ה' אח"כ ו'. גם ואהיה עולה ז"ך כמנין אותיות התורה, זהו ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון, אלא אומן:

ט״וואם תאמר הלא רז"ל אמרו (מנחות כט, ב) על הפסוק (ישעיה כו, ד) כי בי"ה ה' צור עולמים, העולם הבא נברא בי', והעולם הזה נברא בה', וא"כ איך אמרנו שהעולם נברא בז"ך אותיות התורה. ויש לומר, דז"ך אותיות בסוד גמטריא נכללים באותיות גמטריא י"ה, הן באחרים הן בעשיריות הן במאיות שהוא אלפ"א בית"א דאי"ק בכ"ר גל"ש דמ"ת הנ"ך וס"פ זע"ן חפ"ף טצ"ץ, ותמיד עולה כל שורה לארכה ולרחבה. וכן בשני אלכסונו עולה ט"ו כמנין י"ה כזה

ט״זאחדים

י״זב ט ד

י״חז ה ג

י״טו א ח

כ׳עשיריות

כ״אכ צ מ

כ״בע נ ל

כ״גס י פ

כ״דמאיות

כ״הר ץ ת

כ״ון ך ש

כ״זם ק ף

כ״חהרי נכללו כ"ז אותיות כמנין י"ה, זהו ואהי"ה אצלו אמון. וכבר כתבתי נתוסף ו' על אהיה המורה על אותיות שם יד"ו. והנה כשתצטרף ביחד שם ידו"ה ושם אדי"ד כזה, א"ד יהו"ה, כי אותיות י"ה עולים לכאן, הנה זה השם בגימטריא ל"ב, והם ל"ב נתיבות חכמה, ל"ב ויאמר המוזכרים בבראשית. ובראשית בתרגום ירושלמי (בראשית א, א) בחכמה, כי ה' בחכמה יסד ארץ. הכלל העולה, העולם רושם התורה:

כ״טוזהו ענין שהאדם בחידושי תורה שמחדש בורא עולמות חדשות כדאיתא בזוהר פרשת בראשית (ח"א ד, ב) וזה לשונו, ר"ש פתח, ואשים דברי בפיך (ישעיה נא, טז), כמה אית ליה לבר נש לאשתדל באורייתא יממא ולילי', בגין דקב"ה ציית לקלהון אינון דמתעסקי באורייתא. ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא, עביד רקיעא חדא. תנן, בההוא שעתא דמלה דאורייתא אתחדשת מפומי דבר נש, ההיא מלה סלקא ואתעתדת קמיה קב"ה, וקודשא ביה נטיל לההיא מלה ונשיק לה ועטרין לה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן, ומלה דחכמתא דאתחדש סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין, וסטא מתמן ושטא בשבעין אלף עלמין וסליקת לגביה עתיק יומין. וכל מילין דעתיק יומין מילין דחכמתא אינון ברזא סתימין עלאין. וההיא מלה סתימא דחכמתא דאתחדשת הכא, כד סלקא אתחברא באינון מלין דעתיק יומין וסלקא ונחתא בהדייהו, ואעלת בתמניסר עלמין גניזין דעין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג), נפקו מתמן ושאטן ואתיין מלאין ושלמין ואתעתדו קמיה עתיק יומין. בההיא שעתא, ארח עתיק יומין בההיא מלה וניחא קמיה, מכלא נטיל לההיא מלה ואעטר לה בתלת מאה ושבעין אלף עטרין, ההיא מלה טסת וסלקא ונחתא ואתעבידא רקיעא חדא. וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבידין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין, והוא קרי לון (ישעיה סו, כב) שמים חדשים, שמים מחודשין, סתימין דרזין דחכמתא עלאה. וכל אלין שאר מלין דאורייתא דמתחדשין קיימין קמי קודשא בריך הוא וסלקין ואתעבידו ארצות החיים, עד כאן לשונו:

ל׳כי כן העולמות שברא הקדוש ברוך הוא היו באמצעית התורה, וזהו שכתוב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. ואפשר בדבר ה' רומז על תורה שבכתב הנקראת שמים, ורוח פי"ו תורה שבעל פה, וצבאם הם צבאות של מטה הארץ וכל אשר עליה וכולם הם צבא השמים:

ל״אובזה יתבאר מאמר במס' עירובין פרק עושין פסין (עירובין דף כ"א) (א) בחשבון של מגילה עפה, אמר, נמצא כל העולם א' מג' אלפים ומאתים בתורה, עיין שם. יתבאר הענין על פי מאמר אחר איתא גם כן בפרק עושין פסין (שם ב) אמר שם, אמר רב המנונא, מאי דכתיב (מל"א ה, יב) וידבר שלשת אלפים משל וגומר, מלמד שאמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה ג' אלפים משל. הענין, נקודת העולם מנקודת התורה כמ"ש, וג' אלפים כפול נגד ג' אלפים משל. וענין מאתים על דרך (שה"ש ח, יב) האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו. ונראה לפרש הענין, כי אפשר ג' אלפים אלו הם ב' אלפים הנגלים לחכמי ישראל כל אחד לפי מדריגת השגתו. ואלף השלישי נעלם. ואפשר הם נגד ג' חלקים שעליהם אמרו רז"ל (קידושין ל, א) לעולם ישליש אדם שליש מקרא שליש משנה שליש תלמוד. ואפשר דזהו רמז ב' אלפים קדמה התורה לעולם, כי ראשית המחשבה סוף המעשה. ואלף הג' הנעלם לא נתגלה רק למשה, וממנו לשלמה ויחכם מכל אדם. ובמדרש רז"ל (ר"ה כא, ב), לא קם כמשה (דברים לד, י), בנביאים הוא דלא קם, אבל במלכים קם, ומנו שלמה. וזהו האלף לך שלמה, לך דייקא. ולעתיד יתרבה עוד קדש קדשים כדין הקדש מוסיף חומש. זהו ומאתים לנוטרים את פריו, כי ג' אלפים הם קרן גוף האילן, וזה פריו. כלל העולה, התורה רושם אלהות, והעולם רושם התורה, והכל בסוד שם העצם שם יהו"ה המהווה כל הוויה:

ל״בוזה סוד מתן תורה לאחר ספירה הרומזת לימי עולם כמו שכתבתי לעיל, וכולי עלמא מודים דבשבת נתנה תורה כדאיתא בפרק ר' עקיבא (שבת פו, ב), כי שבת מורה על חידוש העולם, וחידוש עולם מורה על מציאות השם יתברך המתהווה כל הוויה אשר באמצעית התורה אנחנו דבקים בשם ידו"ד, ובתורה קרבנו לשמו הגדול שהוא ידו"ד, אשר על שם זה נקרא שבת שלפני פסח שבת הגדול, כי ראשית המחשבה סוף המעשה, והתחיל צמיחת קרן ישראל בשבת שלפני פסח ליכנס ולהדבק בשם ידו"ד כשקשרו הטלה בכרעי המטה והוכנע השר של מעלה שהוא בכור השרים, ונתגלה כי גדול ידו"ד מכל האלהים. אבל סוף המעשה היה שבת שלאחר הספירה שבו נתינת התורה, ובאמצע דהיינו ביום ראשון של פסח, יצאו ישראל לגמרי מרשות שרים של מעלה ופסקה זוהמת הנדה אך לא לגמרי, והוצרכנו לספור ימי הליבון ואז נתדבקו בשם יהו"ה בקבלת התורה ונכנסו לרשות היחיד שמו הגדול שהוא סוד שם ידו"ה שהוא רשות היחיד ארכו עשר ורחבו ד', דהיינו ד' אותיות של השם כמבואר ברעיא מהימנא. על כן אסור להוציא בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים כי אנחנו נכנסנו ביום השבת בקבלת התורה לרשות היחיד יחידו של עולם חלק ידו"ד עמו:

ל״גוהנה שבועות שלאחר מ"ט ימי הספירה רומז גם כן על שבת שכולו שבת דהיינו בסוד היובל לאחר השמיטות, ואז יהיה השכר נצחי שכר התורה והמעשה, וזהו בעצם שבת הגדול. הרי ג' שבתות נרמזו עתה ביחד, שבת בראשית הרומז על חידוש הבריאה, כן ימי הספירות רומזים לבריאה, ואז היה מתן תורה כי כן הבריאה היתה תלויה ועומדת עד ששה בסיון, הרי שבת בראשית והרי שבת מתן תורה, ומורה על סוד היובל סוד שבת הגדול בעצם, על כן שבת שלפני פסח שהוא ראשית המחשבה מצמיחת ישראל נקרא שבת הגדול על שם סוף המעשה, רצוני לומר, שכר המעשה סוד היובל הגדול שהוא החירות האמתי, על כן קדושת זה החג קדוש במאוד ומחוייבים לשמוח בו מאוד בשמחה רוחניות, דאי לאו ההוא יומא ח"ו מה אנו מה חיינו ומה תכליתנו:

ל״דבמסכת פסחים פרק אלו דברים (סח, ב), ובמסכת ביצה פרק יום טוב (טו, ב), תניא רבי אליעזר אומר, אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר, חלקהו חצי לאכילה ושתיה, וחצי לבית המדרש. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך, וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם. רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם. רבי יהושע סבר חלקהו, חצי לה' וחצי לכם. ובפרק אלו דברים איתא שם, אמר רבי אליעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, יום שנתנה בו תורה. אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, וקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג), עד כאן:

ל״הובפרק יום טוב (ביצה שם) איתא שם, תנו רבנן, מעשה בר"א שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר הללו בעלי פטסין. כת שניה, אמר הללו בעלי חביות. כת שלישית, אמר הללו בעלי כדים. כת רביעית, אמר הללו בעלי לגינין. כת חמישית, אמר הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת, אמר הללו בעלי מאירה, נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין. אמר להם, בני לא לכם אני אומר, אלא להללו שיצאו שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. בשעת פטירתן אמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם (נחמיה ח, י):

ל״ווקשה למה כעס רבי אליעזר על הכת שמהרו לצאת, הלא רבי אליעזר בעצמו נותן הברירה או כולו לה' או כולו לכם, שמא הם בוררים בכולו לכם. ואין לומר שהיה כועס בשביל שאם כוונתם לעשות כולו לכם היה להם להקדים לילך עוד יותר בהשכמה, זה אינו, דעל כרחך אין הפשט כולו לה' מבוקר ועד ערב, כי לא יתענג ביום טוב. וכן אין הפשט כולו לכם שיאכל כל היום מבוקר עד ערב, דהא צריך להתפלל שחרית וערבית, אלא רובו הוא ככולו. וכך כתבו התוס' שם וזה לשונם, או אוכל ושותה או יושב ושונה, ואע"ג דלעיל קאמר לתלמידיו אכלו משמנים ושתו ממתקים, משום דסיום הדרשה הוא, דהא בשאר ימים נמי היו אוכלים אחר הדרשה. ומכל מקום אמר להו, אכלו משמנים ושתו ממתקים משום שמחת יו"ט, עד כאן:

ל״זעוד קשה, התלמידים שסברו שעליהם כועס שמאחרים לצאת לפי הבנתם, תקשה לנפשי' למה לא פסק מלדרוש, ולהתלמידים יש להם התנצלות כי אימת רבם עליהם:

ל״חעוד קשה, לפי הבנתם שכועס על איחור היציאה, א"כ למה כעס להיפך על כת ששית וקראם בעלי מאירה, ופירש רש"י שהיה בית המדרש מתרוקן מאוד וגנאי הדבר וקשה בעיניו ע"כ, ורש"י רצה לתקן היו פניהם משתנות כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאיחרו לצאת וכל שכן עלינו, עד כאן לשונו. אבל קשה לפי הבנה זו למה קראום בעלי מאירה:

ל״טעוד קשה, הללו בעלי כדין, משמע דזוללות וסובאות, ואדרבה מצינו בתלמוד עיקר תשמישם בכד, (שבת קכז, א) המביא כדי יין ממקום למקום:

מ׳עוד קשה דיקדוק הלשון, לא לכם אני אומר, לא עליכם אני כועס הוי ליה למימר, דהא לא אמר שום מאמר שיהיו דואגים שעליהם אמר, כי מה שאמר בעלי מאירה אמר על המתרוקנים בית המדרש, אבל הם כבודם במקום בית המדרש היה מונח, רק שנפל עליהם חרדה במה שנתן עיניו עליהם והיו מתייראים שכועס, א"כ הוי ליה למימר לא עליכם אני כועס:

מ״אנראה לעניות דעתי ביאור הענין [הוא כך. רבי אליעזר סובר אין לו לאדם ביום טוב אלא להתענג באכילה ושתיה, או יתענג בלימוד, ולאיזה מהם שיבחר האדם ויתאוה לו זהו הדרך] הישר לפני האיש ההוא. והנה כתות הראשונות שהלכו בהשכמה לא הי' כועס עליהם, כי חשב הם בוחרים בכלו לכם. ומה שלא הלכו תיכף ומיד בבוקר, כי כבר כתבתי שאין הדבר בכל היום כולו מבוקר ועד ערב, רק רובו ככולו. ואמר בניחותא, הללו בעלי פטסין ורוצים להתענג הרבה כפי הברכה אשר בירכם ה'. והכת השניה המתאחרת יותר בקצת, אמר הללו בעלי חביות, וכן כו' עד אח"כ כשהתחיל כת ו' לצאת שהלך חלק גדול מן היום דאפשר שהיה אחר זמן הסעודה הנהוג, וחישב רבי אליעזר שזו הכת לא בוחרת בכולו לכם אלא בכולו לה', וחשב אף שיוצאים מבית המדרש בודאי דעתם ללמוד בביתם, וכעס וקראם בעלי מאירה למה הם מרוקנים הבית המדרש:

מ״בהתלמידים חרדו וסברו כי עליהם כועס, כי הם סברו בודאי זו הבחירה לבחור בכולו לה' או כולו לכם, תלוי בחשק האדם וכח המתאוה שלו, ולמה שמתאוה מוכרח לעשות כן. והיו סוברים שרבם רבי אליעזר חושב, וכי אפשר שקצת מן התלמידים לא יהיה נפשם חשקה להתענג בכולו לכם, כי בודאי ריבוי גדול מתלמידים היו בכאן. בשלמא רבם רבי אליעזר שדורש כל היום, הוא איש יחידי ואפשר כך מואס בתענוג אכילה נגד שמחת תורה, אבל קיבוץ גדול ריבוי התלמידים וכי לכולם אין כח המתאוה, וא"כ אותם המתאוים לא יפה עשו. ואין להקשות, לפי זה למה כעס עתה, היה לו לכעוס תיכף בבא זמן האכילה כמו שכעס על כת ששית וכדפירשתי. דיש לתרץ בעוד שהיה בית המדרש מלא לא היה יכול לראות כל התלמידים, כי היו הרבה אנשים מפסיקין ביניהם, עד עכשיו שנתרוקן בית המדרש אז ראה כל תלמידיו על כן נתן עיניו בהם, כך היו סוברים התלמידים:

מ״גאמר להם רבי אליעזר, לא לכם אני אומר, אמר זה הלשון שהוא לישנא דמשתמע לתרי אפי' על דרך אחת (תהלים סב, יב) דיבר שתים זו שמענו, גילה להם שאין עליהם כועס, ובהליכה זו הגיד הטעם למה אני כועס עליהם, לפי שלא לכם אני אומר, רומז ללכם של עצרת תהיה לכם, כלומר אעפ"י שהבחירה נתונה לה' או לכם, אין אני אומר לכם, אין אני בוחר רק החלק הטוב דהיינו כולו לה', ואין הענין שהאדם מחויב לעשות ולבחור אחד מהדברים אשר מתאוה לו, אין אני אומר בכאן, אדרבה מי שבוחר בכולו לה' הרי זה משובח ולפום צערא אגרא, אף שלענין דינא יכול לבחור איזה דרך שירצה. ואפשר שעל כן נתן עיניו בהם לראות אם כולם שלימים ותמימים כמוהו כמוהם לבחור בחלק יפה זה כולו לה', דאם לא כן קשה, מאחר שלא כעס עליהם א"כ למה נתן עיניו בהם, וק"ל:

מ״דוכל זה ביום טוב דעלמא, אבל בעצרת דשבועות מודה רבי אליעזר דבעינן נמי לכם, וכן בשבת לכבוד התורה, וכן עונג שבת מצוה, ובשבת נתנה תורה:

מ״הוהנה דקדקו בלשון בעינן נמי לכם, ולא אמר בעינן חצי לה' וחצי לכם. אלא הענין, אף שמצוה לשמוח ולהתענג ולהיות לכם, מכל מקום יהיה הלכם נמי, והעיקר לה', כי השמחה של לכם תהיה לשם ה' שמחה רוחניות כי מתן תורה הוא. וכן (ירושלמי שבת טו, ג) לא אברי שבתות אלא לגירסא:

מ״ועל פי מה שכתבתי למעלה, יתבאר סוד הענין יום טוב של פסח ושל סוכות שהם זכר ליציאת מצרים ולגאולת ישראל, גם עצרת דחג הסוכות רומז על מעלת ישראל על שרי האומות כנודע, וכל גאולה וגאולה היא גאולה גופניות, וגאולה נפשיית. גאולה גופניות כפשוטו. וגם גאולה נפשיית, כי בגוים אין תורה ובטלים מכל השלימות. ועל שם שני הגאולות נתנה הבחירה לשמוח ולהתענג הגוף, או להתענג הנפש. ור' יהושע סבירא ליה צריך ליצא ידי שניהם תענוג גופני ונפשי. אבל חג השבועות הרומז ליובל הגדול עולם הבא הנצחי, וכבר הארכתי בהקדמת תולדות אדם כי הלכתא כרמב"ן ששלימות הנצחיי יהיה בגוף ונפש, ודלא כהרמב"ם שסבירא ליה לנפש לבדו, אבל הסכמת חכמי האמת אינו כן, רק עולם הבא שהוא עתה דהיינו לאחר מות האדם זהו לנפש לבדו ונקראת עולם הנשמות, אבל עולם הבא שיהיה אחר התחיה יהיה לגוף ולנפש, אמנם הגוף יזדכך ויהיה כולו אור כמו אור הנשמה, ויהיה הגוף אספקלריא המאירה באופן שהרוחניות יתגבר. זהו סוד נמי לכם, כי עכ"פ אור הנשמה עיקר, ונשמת הגוף יזדכך ויתרומם להיות חוזר לזכות הנשמה. ונגד זה שמחה של חג שבועות לה' ונמי לכם, כלומר ששמחת הגוף יהיה הכל לשם שמחה לה'. ומה שהוא ענין חג שבועות, הוא ענין יום שבת המורה על שבת הגדול הנצחיי שכולו שבת, ובכולם בעינן נמי לכם, רצה לומר, יקיים לכם אבל יהיה התכלית לה'. וזהו לשון נמי שאמר:

מ״זולפי סוד הזה, יובן גם כן מה שאמר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, וקשה מאן מודים, רבי אליעזר, א"כ מהו זה שאמר הכל מודים. אלא רמז גם על ר' יהושע שאמר חלקהו חצי לה' וחצי לכם, מודה ג"כ בעצרת דשבועות ובשבת שיהיה הלכם נמי, כלומר טפל כי תכליתו יהיה לכם לה' וכדפירשתי^הגה"הואל תטעה בשאר יום טוב לומר שלא יהיה תכלית של לכם בשביל לה', בודאי כן הוא רמז לדבר, כי חצי ידו"ד וחצי לכם עולה כמנין יהו"ה אחד, דהיינו ידו"ד במלואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה בחצי תיבת לכם, ומנין חצי ידו"ד עולה אחד. אלא הענין בעצרת דשבועות הוא הדבר יותר בעצמו שרומז לשלימות הנצחיי שממש ישוב הגוף לרוחניי, והבן::

מ״חשם ידו"ד היה הוה ויהיה אשר היווה כל הויה והמציאם בבריאה יצירה ועשיה, ותכלית של כל המתהווה מהווייתו הוא האדם שנעשה בצלם, ודמות סוד האדם העליון כתפאר"ת אדם. בראו ויצרו ועשאו לכבודו כמו שכתוב (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כי האדם התחתון שהוא אדם קטן, כביכול כדמות אדם עליון כדמות אדם היושב על הכסא, כאשר מבואר דבר זה בארוכה בהקדמת תולדות אדם. ונברא כדמות זה לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו), אלו שנים הם מעשה ותלמוד. עבודה הוא מעשה, וכולל הן לא תעשה והן מצות עשה. ולשמרה זו תלמוד. וכן פירש רש"י פרשת ואתחנן בפסוק (דברים ד, ו) ושמרתם ועשיתם, ושמרתם, זו משנה. ועשיתם, כמשמעו, עד כאן לשונו. והכל לכבודו ית', כי העבודה במעשה ובעיון הכל צורך גבוה לא צורך הדיוט לבד, כי מתקן השם לכבודו ומקרב אותיות שם ידו"ד:

מ״טוזה לשון הזוהר (ח"ג קיא, א), ועשיתם אותם (ויקרא כו, ג), מאי ועשיתם אותם. אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי, כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר קב"ה כאלו עשאני ואוקמוה. ועל דא ועשיתם אותם, ועשיתם ודאי, הואיל ומתערי עלינו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי. כגוונה דא אמר ר"ש, (ש"ב ח, יג) ויעש דוד שם, וכי דוד עביד ליה. אלא בגין דאזיל בארחי אורייתא ועביד פקודי אורייתא ואנהיג מלכותא כדקא יאות, כביכול עשה שם לעילא, עיין שם. ודבר זה הוא דרוש גדול ונכבד, ומבואר הוא למעלה באורך ורוחב וגובה:

נ׳ומטבע העבודה לשם המיוחד בכוונה אשר הודענו סודה ובארנו ענינים לפתוח המקור ולהמשיך אצילות הברכה מראש המחשבה עד סופה, ומשם מתפשטות אל התחתונים הגורמים זה בעבודתם כי ביתברך השם הגדול יתברך העובד הממשיך הברכה בעבודתו. והוא שרמז הנביא ע"ה באמרו (ישעיה סה, טז), אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן. אמר, כי סבת המתברך בארץ הוא בשביל שגרם הברכה קודם באלהי אמן, כי העובד בכוונה הראויה הוא המיחד את השם בכחותיו ובזה נותן און וחיל בו, בסוד (תהלים ס, יד) באלהים נעשה חיל, ובסוד (שם סח, לה) תנו עוז לאלהים. ומהעוז ההוא נותן אל העובד ההוא, וכל זה נתבאר למעלה:

נ״אנמצא תכלית הבריאה בעבור האדם לעבוד ולשמור שהוא מעשה ותלמוד לצורך גבוה, כי האד עולה מן הארץ, כלומר התעוררות הזה עולה מלמטה למעלה, ואז אבר מחזיק אבר כביכול עין תחת עין יד תחת יד כו', והוא קרבן לידו"ה שאותיות ידו"ד מתקרבין באחדות המופלא, ודבר זה לא יוכל להשתלם כי אם ע"י האדם שהוא ראשית מחשבה וסוף המעשה ונעשה בצלם ודמות כולל עליון ותחתון:

נ״בובעבור שהבחירה נתונה להאדם ואולי יקלקל ח"ו, על כן הקדים ברוך הוא רפואה למכה שברא התשובה קודם שנברא העולם כמו שכתוב (תהלים כח, ח) טוב וישר ידו"ד על כן יורה חטאים בדרך. ואיתא במדרש (פסיקתא דרב כהנא כד, ז) שאלו לנבואה ולחכמה ולתורה ולא השיבו כפי הטוב והמועיל, עד שהשיב הוא יתברך בעצמו ובכבודו יעשה תשובה. כי טוב וישר ידו"ד על כן יורה חטאים כדי שיהיה מתוקן, ואז יוחזר מהרע לטוב להתעורר במעשיו הטובים מלמטה למעלה, שעל כן אמרו תשובה ומעשים טובים ואז מעורר אור הישר מלמעלה למטה, וזהו טוב וישר ידו"ד וגומר:

נ״גומאחר שהתיקון הנ"ל תיקון השם בכבודו הוא דוקא ע"י האדם השלם המתנהג בחסידות, על כן מעלת השלמים יותר ממעלת המלאכים כאשר מבואר דרוש זה בארוכה למעלה, ומכל שכן שמעלתו למעלה מצבא השמים ואין מזל לישראל. ובעבור שהאדם נברא לתכלית זה, עשה אלהים את האדם ישר בכתנות אור באלף והיה ראוי להיות חי לעולם. ולו פנים קלקול, נתקיים בו (איוב יד, כ) משנה פניו ותשלחהו, ונתלבש בכתנות עור בעי"ן ונקנס במיתה. ואף גם בחיים חיותו צריך לזיכוכים הרבה עד שיזדכך במאוד ויתהפך הרע לטוב ויהיה יתרון לאור מכח החשך, ויזכה לעתיד לאור חדש אור גדול ויהיה חי החיים נצחיים דבוקים בידו"ד, וכל זה מבואר למעלה בארוכה באר היטב:

נ״דוכשנתבונן במה שכתבתי, נמצא חמשה דברים הוזכרו כאן. דהיינו, אחד תלמוד ומעשה. ב' צדיקים ובעלי תשובה. ג' מעלת הצדיק והמלאך. ד' ענין מזלות. ה' כתנות אור ועור. ואלו החמשה הם סוד השתלשלות אשר היווה ברוך הוא, שעל שם זה נקרא ידו"ה שהוא ההוויה האמתית הנצחיית וממנה נתהווה כל הוה. א' תלמוד ומעשה, נוגע בו יתברך בסוד תיקון שמו העבודה צורך גבוה. ב' עניין התשובה, נוגע בו בעולם הכסא שהוא עולם הבריאה כמו שאמרו רז"ל (יומא פו, ב) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. ג' מעלת הצדיק על מלאך, ענין עולם המלאכים עולם היצירה. ד' ענין צבא השמים אשר חלק אותם ה' להעמים, וישראל הוציא חוצה מהמערכת. ה' הארץ וכל צבאם והאדם לוקח מהאדמה, ויש חילוק אם אדמת קודש סוד כתנות אור, ואם חומריות וגסות עכירות הארץ:

נ״הובמתן תורה בעצם שם ידוד נתגלה כל זה. א' נעשה ונשמע, הוא תלמוד, כי השמיעה היא הלמוד. ב' סוד התשובה שמגעת עד הכסא, מצינו בויכוח שהיה למשה רבינו ע"ה עם מלאכי השרת כדאיתא בפרק ר' עקיבא (שבת פח, ב), אמר הקב"ה למשה אחוז בכסא וחזור להם תשובה. וסוד הענין, כי מלאכי השרת קטרגו (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו כו', כי הוא מוכשר לקבל טומאה ולחטוא, ואיך תנתן לו התורה. באתה התשובה אחוז בכסא וחזור להם תשובה, כלומר תחזור ותאמר להמלאכים שיש תקנה להאדם אף אם יחטא, בתשובה שיעשה, כי גדולה התשובה שמגעת עד הכסא (יומא פו, ב), ובאחיזה זו בכסא בסוד הנשמות החצובות בכסא מנוצחים המלאכים ומעלתם מעוטה ממעלת אדם השלם, על כן ואתא מרבבות קודש במעמד הר סיני, והיו כ"ב אלף רבבות מלאכים נגד כ"ב אלף זרע המקודש הלוים כדאיתא במדרש (שמו"ר כט, ב), ומלאכי השרת היו משמשים לישראל דכתיב (תהלים סח, יג) מלאכי צבאות ידודון ידודון וכדאיתא בפרק ר' עקיבא (שבת פח, ב), והרכין הקב"ה השמים לארץ רמז לביטול צבא השמים נגד ישראל. וקירוב הארץ לשמים, רמז לחזרת כתנות אור, ומלאה הארץ דעה (ישעיה יא, ט), ויקויים (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, כי כן אדם הראשון קודם שחטא תפוח עקיבו היה מכהה גלגל חמה, וכן חזרו ישראל למעלה זו בקבלת תורה אור. וזהו סוד הכתרים והעדי שזכו להם ישראל. רק אח"כ כשחטאו בעגל, ויתנצלו את עדים (שמות לג, ו) וחזרו לסורם, ונתקיים בהם (תהלים פב, ו-ז) [אני] אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. אכן כאדם וכו'. כמו אדם הראשון שהוסר ממנו כתנות אור ונעשה עור בסוד (ויקרא יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו נגע וגו'. אבל משה רבינו ע"ה נשאר בקירון אור שזככה:

נ״וועל חמשה הנ"ל בא הרמז בלוחות שהיו חמשה מול חמשה, כתי' (שה"ש ד, ה) שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים. וזה לשון רש"י, שני שדיך, על שם הלוחות. תאומי צביה, שהם מכוונת במדה אחת, וחמשה דברות על זו וחמשה על זו מכוונין דבור כנגד דבור, אנכי כנגד לא תרצח, שהרוצח ממעט את דמות של הקב"ה. לא יהיה לך כנגד לא תנאף, שהזונה אחר עבודה זרה דרך אשה המנאפת תחת אשה תקח את זרים. לא תשא כנגד לא תגנוב, שהגונב סופו לישבע לשקר. זכור כנגד לא תענה, שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית. כבד כנגד לא תחמוד, שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו, עד כאן לשונו. צריך להבין מאי נפקא מיניה מזה שמכוונים ה' כנגד ה':

נ״זבמסכת יומא פרק הוציאו לו (נב, א) תניא, איסי בן יהודה אומר, חמש מקראות בתורה אין להם הכרע, שאת (בראשית ד, ז), משוקדים (שמות כה, לד), מחר (שם יז, ט), ארור (בראשית מט, ז), וקם (דברים לא, טז).^הגה"המקודם אפרש בפשוטו של מאמר, שיש קושיא לכאורה בתיבת שאת שאומר שאין לו הכרע, פירש רש"י הלא אם תטיב שאת ולשון סליחה הוא, או שאת אם לא תטיב ולשון נשיאת עון הוא. וקשה פשיטא דקאי אשלפניו, דאי אשלאחריו קשה מה הבנה יש לאלו התיבות של הלא אם תטיב, דאז לא פירש מה יהיה אם תטיב. עוד קשה, דהואו של ואם לא יתכן שאת אם לא תטיב, והיה לו להוסיף אח"כ ו' ולפתח חטאת רובץ. ועיין שם בתוספות דהיה ראוי להיות משוקדים אשלאחריו משום דיש אתנחתא בתיבת גביעים, א"כ כל שכן דוחקים אלו:
ונראה דבאם שאת קאי אשלאחריו ואינו דבק לתטיב, אז הכי פירושו, הלא יש לך הבחירה לשני דרכים, אם תרצה תבחר תטיב, ואם תרצה תבחר שאת, ואם לא תטיב שלא תבחר בזה רק תבחר שאת, אז לפתח כו', כך צריכין לפרש הפשט. ואם בוחר בתטיב בודאי יהיה לו טוב ויקבל טוב: וכבר הקשו התוספות שם (עמוד ב ד"ה שאת) ובריש איזהו נשך (ב"מ סא, א ד"ה קרי ביה) אמאי לא דרשינן להו לפניהם ולאחריהם כו'. ותירצו מה שתירצו. עוד הניחו בתימא דלא נקטינהו כסדר שכתובים בתורה, והכי הוי ליה למימר שאת ארור מחר משוקדים וקם:

נ״חחמשה אלה הנ"ל מצינו מחלוקת ביניהם. א' תלמוד ומעשה, בסוף פרק קמא דקידושין (מ, ב) כשהיו מסובין ר' טרפון והזקנים נפלה מחלוקת ביניהם אם תלמוד גדול אי מעשה גדול. ב' צדיק גמור ובעלי תשובה, מחלוקת בין ר' אבהו לר' יוחנן (ברכות לד, ב) איזה עדיף. ג' בענין צדיקים גמורים ומלאכים, הרמב"ם (הל' יסודי התורה ב, לח) והראב"ע ז"ל וסיעתם סברו המלאכים עדיפי, ולפי הנראה והנמצא בדברי רז"ל מעלת צדיקים עדיפא, ודבר זה נתבאר לעיל בארוכה. ד' בענין מזלות צבא השמים, מחלוקת בין חכמי ישראל אם יש מזל לישראל, או אין מזל לישראל, כמוזכר במסכת שבת פרק מי שהחשיך (קנו, א). ה' בענין כתנות אור ועור, יש חקירה איזה עדיף, אם טוב יותר היה שהיה נשאר כתנות אור, או אם יותר טוב שנעשה כתנות עור ויחזור לאור, אור חדש אור הגנוז אור הגדול, ודבר זה יוצא ממחלוקת שהיה בין בית שמאי ובית הלל (עירובין יג, ב) אם טוב לאדם שלא נברא משנברא, או טוב לאדם שנברא. וכל אלו העניינים הוזכר למעלה בארוכה בהקדמת תולדות אדם:

נ״טובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים וכולם אמיתיים בבחינת שונות, ועל זה בא הרמז בחמש מקראות האלו שאין להם הכרע כדי שנדרוש לפניהם ולאחריהם, וכמו שהקשו התוס' כן הוא באמת דורשין לפניהם ולאחריהם ושניהם אמת בבחינות שונות, ויהיו אלו החמשה בסדר השתלשלות מלמטה למעלה. שאת, נגד החלק הגופני הארציי, אם אור אם עור. משוקדים, נגד יש מזל או אינו מזל. מחר, כנגד מעלת צדיק או מלאך. ארור, נגד מעלת צדיק או בעל תשובה הנוגע בכסא. וקם, נגד מעלת תלמוד ומעשה הנוגעים בשמו יתברך. על כן מתורץ תמיהת התוס' למה חשבינהו בסדר הזה:

ס׳ועתה אפרש, אם [תיטיב] שאת (בראשית ד, ז), קאי אשלפניו, יתפרש הכי. למה חרה לך וגו' (שם ו), כי קין שהיה מלא זוהמא קינא דמסאבותא מצד הנחש כדאיתא בזוהר, ונתלבש מאוד בכתנות עור, אמר לו הקב"ה, אם תטיב שאת, אז אדרבה יהיה לך התנשאות גדול ויהיה לך יתרון אור מכח החושך שתגביר עליו כמבואר בארוכה בהקדמת תולדות אדם. ואם שאת אינו מחובר למעלה, הכי פירושו, הלא יש לך הבחירה אם אתה רוצה תטיב כתנות אור, תטיב מלשון (במדבר ל, ז) בהטיבו את הנרות, ותרא אותו כי טוב (שמות ב, ב), נתמלא הבית אורה (סוטה יב, א), את האור כי טוב (בראשית א, ד). ואם לא, שאת, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' (ויקרא יג, ב), ואז ההבנה הבחירה מצדך עור או אור, אבל אור עדיף מעור, הנה אין הכרע ועל כן כתבה התורה כן כדי שנפרש שני הפירושים כי שניהם אמת בערך בני עליה הגוברים על כתנות אור קודם שחטא, אבל בערך שאר בני אדם היה יותר טוב שהיה נשאר אדם בכתנות אור, כי האחריות של הקילקול גדול במאוד באדם באם יתוקן או לא. ואף אם מתקן, יש חילוק בין תיקון לתיקון, כמו שמצינו חילוק בתשובה בין מאהבה ובין מיראה (יומא פו, ב), וכל זה בא בארוכה לעיל בהקדמה הנ"ל:

ס״אהשני משוקדים כו' (שמות כה, לד), נגד עולם הגלגלים והמזלות. והנה תרגם אונקלוס, משוקדים, מציירין, וכן פירש רש"י. והציורים הם ניצוצי הגלגלים והשפעתם. והארבעה גביעים רומזים לאומות העולם, וסימנך הגביעים בו מנחשים והם ארבע, כדאיתא בתלמוד ירושלמי פרק ערבי פסחים (פסחים י, א), ד' כוסות, רבנן אמרי כנגד ארבע כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות לאומות העולם, כי כה אמר ה' אלהי ישראל אלי קח את כוס יין החמה וגו' (ירמיה כה, טו), כוס זהב ביד ה' (שם נא, ז) כי כוס ביד ה', (תהלים עה, ט), ימטר על רשעים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם (שם יא, ו). והנה לאומות חלק ה' צבא השמים, ותרגום גביעים (שמות כה, לג) כלידין, וכלידיאי בלשון תלמוד (פסחים קיג, ב) חוזי כוכבים, וכפתור ופרח הם ישראל כמו שכתוב (ישעיה כז, ו) יציץ ופרח ישראל, והכפתור הוא עגול כישיבת סנהדרין כחצי גורן עגולה. במדרש רבה (בר"ר צא, ט), ר' טרפון כשראה דבר מתוקן, אמר כפתור ופרח. והמנורה בשבעה נרותיה הם נגד ז' כוכבי לכת, כדאיתא במדרש תנחומא פרשת בהעלותך (ה) וזה לשונם, שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ (זכריה ד, י). ומהו שבעה אלה, הם שבעה הנרות כנגד שבעה כוכבים המשמשים בכל הארץ כו'. וכשאנו קורין משוקדים לארבע גביעים, אזי הכוונה דוקא האומות להם מזל ולא לישראל. וכשאנו קורין משוקדים לכפתור ופרח, משמע שגם לישראל מזל, ושניהם אמת, כי ביצירת הישראלי בפעם אחד אין מזל. אמנם אח"כ בהתגלגלו פעם שנית, מגלגלו הש"י על פי מעשיו במערכת לפי הראוי לו. זהו סוד (סוטה ב, א) זיווג שני על פי מעשיו, ודבר זה מבואר בארוכה בספר רב פנינים:

ס״בהשלישי מחר (שמות יז, ט), נגד עולם המלאכים, מי עדיף צדיקים או מלאכים. הנה עמלק מזרע עשו שמלאך בא בעזרו, ויעקב הצדיק נלחם עמו וישר אל מלאך וגו' (הושע יב, ה). ואע"פ כן, ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו), אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט בראשית לב, קלב) בכף יוצאי ירכו. והנה פנים יש לכאן ולכאן, וישר דלעיל מעלת מלאך עדיף, רק מכח תפילת הצדיקים שהוא נעשית עטרה לראשו של הקב"ה בבחינה זו עדיף, כמו שאמרו רז"ל במסכת חולין (צא, ב) שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה רק אחר שאמרו ישראל למטה כמו שכתוב (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בוקר, והדר ויריעו כל בני אלקים. וזהו (בראשית לב, כז) שלחני כי עלה השחר. או נימא מעלת הצדיק עדיף כל עת לגזור אומר ויקם. על זה סמך להתחיל היום במלחמה, ומכל מקום למחר התפלל, כי היה תענית ציבור כאשר ראוי לגזור, כמו שכתוב (במדבר י, ט) כי יבא צר הצורר והרעותם וגו', כי לה' הישועה (תהלים ג, ט). והנה אם אנו קורים צא הלחם בעמלק מחר, ואנכי נצב היום ואתפלל להקדים בתפילה, משמע אלולי כן מעלת המלאך עדיף. ואם אנו קורין צא הלחם בעמלק תכף, ומחר אתפלל, מוכח להיפך ושניהם אמת^הגה"הואין להקשות איך אפשר להיות שבגוף הענין היו שניהם, לומר שהתפלל היום ולמחר היה המלחמה, ולומר שהיום היה המלחמה ולמחר התפלל. זה אינו קושיא, שהיום התפלל תפלה קצרה וגם היתה מלחמה קטנה, ולמחר תפלה ארוכה ומלחמה חזקה. והנה שני הבחינות אמת, התפלל היום קודם שהיתה המלחמה חזקה. וגם היה לוחם היום קודם שהתפלל תפילה ארוכה, וק"ל:, כי גוף המלאך עדיף מגוף הצדיק. אמנם פנימיות הצדיק עדיף מפנימיות המלאך, כמבואר בפרדס בפרק עשירי מהיכלות:

ס״גהרביעי ארור (בראשית מט, ז), נגד עולם הכסא שהמחלוקות אם בעל תשובה עדיף, או צדיק עדיף. שור ארור, פירש רש"י ותוס' שכם ארור כנען. וכבר ידוע העבירה הקליפה היא כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב, ח). וזהו סוד (במדבר כא, א) כנעני מלך ערד, על דרך (ברכות לא, א) לא הערוד ממית, אלא החטא ממית. וקורהו ארור עדיין, מאחר שנאחז בקליפה, אף שנכנס לקדושה בהמולו כל זכר, כי אשרי מי שפרקו נאה ולא חטא אז לא קורהו שוב ארור, ואדרבה קראם שור למעליותא כי רב תבואות בכח השור (משלי יד, ד), ושניהם אמת, כי יש חילוק בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה. אי נמי, כמו שחילק הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ששי בין מצות המושכלות למצות השמעיות, עיין שם באורך:

ס״דהחמישי שוכב אם אבותיך וקם (דברים לא, טז), אם וקם קאי אשלפניו, מורה אמעלת תלמוד גדול, אשר על כן נשמת משה רבינו ע"ה מתפשטת בס' רבוא בכל דור כמו שאיתא בזוהר (תקו"ז תקון סט קיד, א), וזהו שמצינו פעמים בתלמוד (שבת קא, ב) משה שפיר קאמרת, כלומר אתה שפיר קאמרת מכח הניצוץ של משה רבינו ע"ה שנתפשט בך. ועל זה רומז הנך שוכב, אע"פ שאתה שוכב, קימה יש לך בס' רבוא בכל דור ודור. ואם קאי אשלאחריו, אז מורה על מעלת המעשה, ויהיה ביאור הפסוק על דרך ששמעתי ביאור בפרשת נצבים (דברים כט, יז-יח) פן יש בכם איש או אשה וגו'. כי בשרירות לבי אלך. שהענין הוא שאמר מה לי צורך בקיום המצות במעשה די לי בעיון ובהשכלה בהשגחה רוחניות המצות בהבנת הלב, ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א, טז), זה בשרירות לבי אלך. אמר, לא יאבה ה' סלוח לו כו' (דברים שם, יט). עד הנסתרות לה' אלהינו (שם כח). אין אני יוצא בידיעת הנסתרות. גם כי אין כל נסתר ידוע לנו רק לה' אלהינו, אלא עיקר החיוב המוטל עלינו הוא הנגלות לעשות בכל התורה הזאת (שם) במעשה עשיית מצות עשה שמירות מלא תעשה, כן יתבאר ג"כ זה הפסוק. כי יש קושיא מה זה וקם העם הזה וזנה, וכי זה היא קימה, זו היא נפילה. אלא הענין שיתבונן בקימה דהיינו לילך בשרירות לבו דהיינו העיון והעסק בהנסתרות. על זה הזהיר להשמיענו כי מעשה עדיף. ושניהם אמת, כי יש בחינת שתלמוד גדול, ויש בחינת שמעשה גדול, כמבואר לעיל בפרק נר מצוה. עוד יש בזה סוד ויתבאר בסמוך: