שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת סוכה, נר מצוהShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Sukkah, Ner Mitzva
א׳עמוד השלום
1
ב׳וסימנך פורס סוכת שלום
2
ג׳ארבע ימים שבין יום כפורים לסוכות בהן עוסקין בני ישראל במצות סוכה וד' מינים, ומעשים האלה מביאים את האדם לידי זכירה שיזכור בדביקותו בהש"י ולדבקה בו, על כן אלו הימים הם כמו יום טוב מאחר שהעסקים הקדושים מביאים לידי זכירה הנ"ל לשמוח בשמחה הרוחניים לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, וכמו שאיתא במדרש תנחומא (אמור כב) שהביא הטור ריש הלכות ראש השנה, שאמר, במוצאי יום הכפורים עוסקין במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות, לכך קוראין יום טוב ראשון ראשון לחשבון העונות. עוד אמרו טעם, לפי שבאלו הימים נשלם בנין בית המקדש של שלמה, על כן הם ימים טובים, ראוי לשמוח בהם להדבק בו ית' לעבדו בשמחה ובטוב לבב:
3
ד׳ובהגה"ת מהרי"ל בהלכות מוצאי יום כפור כתוב וזה לשונו, מהרא"ק, בין יום כפור לסוכות אין נופלין, שאותן ד' ימים נתן הקב"ה מתנה לישראל שמוחל עונותיהם כל אותן הד' ימים, ואינו מתחיל למנות עונותיהם אלא מיום ראשון של סוכות, שנאמר (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם ביום הראשון, רוצה לומר ראשון הוא לעבירות, עד כאן לשונו. וקרוב ללשון זה כתוב במנהגים:
4
ה׳לכאורה משמע מדבריהם, שכל מה שחוטא האדם בימים האלה לא יחשוב ה' העון, וחלילה להאמין בזה להיות ד' ימים בשנה הפקר איש כל הישר בעיניו יעשה, דאפי' על יום אחד בשנה אמרו רז"ל במסכת חגיגה (ה, ב) כל העובר עבירה אחת אפי' פעם אחת בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה, ולמדו אותו רז"ל מקרא (במדבר יד, לד) כמספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה:
5
ו׳ומכל שכן בימים המקודשים האלה מג' טעמים. א' ביום כפורים הראה הקב"ה שהוא רחום וחנון וסולח ומוחל, ותכף למחרת דיום כפורים עוד המלך במסיבו ח"ו יותר הרצועה למרוד בו, חלילה לומר כן, ואדרבה נהגו בית ישראל לעשות השכמה לתפילה במחרת יום כפורים כדי שלא יקטרג השטן:
6
ז׳הב' כי עדיין תלוין ועומדין בדין, וגמר החתימה היא בהושענא רבא, וביני ביני הכל ימי תשובה והתעוררות הרחמים והחסד והחנינה יהיה הפקר לחטוא אשר טעם אחד ממצות סוכה שהוקבע בתשרי לפי פשט הענין כתב מהרי"ל וזה לשונו, טעם אחר צוה מצות סוכה סמוך ליום כפורים שצריך להיות נע ונד מביתו לסוכה ודומה לגלות שהוא מכפר נמי עונות. והנה החוטא בימים שביני וביני הוא כאומר אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פה, ב):
7
ח׳הג' כי הימים מקודשים עוסקים בהם במצות, וגם הימים ההם הם בין שני קדושות קדושת יום כפורים וקדושת חג הסוכות והם כמו חול המועד, ממילא מחויב אדם להוסיף בהם מעלה יותר בקודש, וכמו שכתב רבינו יונה בז' ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כפורים הם כמו חול המועד, וראוי למעט בהם מלאכה ולהרבות עבודת הקודש. על כן אל יטעה איש ההמוניי ח"ו, ואדרבה עונש העבירה שהאדם עושה בימים המקודשים חמיר טפי:
8
ט׳וענין מדרש התנחומא (אמור כב) שאמר שיום טוב ראשון של סוכות הוא ראשון לחשבון העונות, הוא על הרוב ידבר בסתמא שאין ישראל עושים עונות בימים ההם מאחר שטרידי במצוות ממילא הוא לזכרון שלא יחטאו, ודוק בלישניה שאמר אין עושים עונות, לכך קורא יום טוב ראשון ראשון לחשבון העונות, כלומר מאחר שאינם חוטאים ממילא ימשך שלא מתחיל חשבון העונות רק מיום שנחו מעסק וטרדת הכנת המצות. ואעפ"י שבודאי הרבה והרבה הם החוטאים, אטו ברשיעי ובשופטני עסקינן, הנפש החוטאת היא תמות, וכפרי מעלליהם יאכלו. אמנם הפסוק מדבר לפי טבע כנסיה של ישראל, וכל ישראל קדושים הם:
9
י׳ודברי מהרא"ק הנ"ל והמנהגים והנמשכים אחריהם ראוי להמליץ בעדם ולומר שכוונתם היא כך, בחמלת ה' על ישראל שנתן לנו יום כפורים לכפר על עוונות שישראל מסגלין עונות כל השנה, ונתן יום זה לכפר, כך אלו הד' ימים הם ענפים מיום כפורים לכפר עונות של השנה שעבר בזכות שטורחים ועוסקים במלאכת שמים, ועם התעוררות הלב אז יש בימים בעצמם מעין מחילה וסליחה ענפי מיום הכפורים האמיתי, אבל בלא התעוררות ומכל שכן החוטא בהם ח"ו, אז אדרבה ואדרבה עונשו מרובההגה"הגם נוכל לפרש דעתם הוא על שגיאות הנעשים בימים ההם, שהקב"ה אין משגיח בהם, אף על פי שבשאר הימים אף שוגג צריך כפרה, מכל מקום בימים ההם איידי דטרידי במצוות, שגיאות מי יבין. אבל לכל הפירושים שאני מפרש דעתם, יש להקשות מאין לדבר זה, כי מהמדרש תנחומא אין מוכח כלל:. על כן החכם עיניו בראשו יעסוק במצות סוכה ולולב בעסק ובטורח גדול ובדמים יקרים לעשות הידור מצוה, ויהיה לו התעוררות גדול בלבו וישוב אל ה' וירחמהו וישמח ישראל בעושיהו:
10
י״אבפרק קמא דסוכה (ו, ב), תנו רבנן, שנים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כו'. על כל זאת כדי לקיים זה אלי ואנוהו, שדרשו רז"ל (שבת קלג, ב) התנאה לפניו במצות עשה סוכה נאה כו', על כן מצוה מהמובחר לעשות בתחילה למאן דאפשר ד' מחיצות שלימות, ואז יקויים ג"כ תשבו כעין תדורו:
11
י״בוזה לשון מטה משה (סי' תתצ"ג), וכן נהגו עכשיו לעשות מחיצות שלימות כי אין הכל בקיאים בדין המחיצות. ומי שאין לו כדי צרכן למחיצות, אמר מהר"י סג"ל דיותר טוב שיעשה אדם שלשה מחיצות שלימות לסוכה, ממה שיעשה ארבע מחיצות רעועות. ומאחר דנהגו לעשות ארבע מחיצות שלימות, מטעם זה נהגו שעושה עיגול בתוך הפתח כשאר פתחים, דאם לא היתה עגולה מבפנים הוה ליה צורת הפתח מן הצד דרוב בני אדם מחברין אותו הנסר שיהיה המשקוף מן הצד, ואיכא מאן דאמר דלא שמיה פתח. אבל אותן סוכות הבנויות שיהיה בפתח גמורה, אין צריך אותו עיגול, ואפילו מנהגא ליכא, ע"כ:
12
י״גבמסכת ביצה פרק המביא (ל, ב), תניא, סככה כהלכתה ועטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בהן אגוזים ושקידים וכו', אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג כו'. אפילו שיחתן של תלמידי חכמים הוא תלמוד (סוכה כא, ב), דמכאן נראה שהיה מנהגם כן לחבב מצות הסוכה וליפותה בקרמין וסדינין ולתלות בה פירות חשובין, על כן ראוי לעשות כן, וכל המרבה הרי זה משובח:
13
י״דמותר לתלות בה יריעות שעטנז, רק שיהיו תולין למעלה מתשמיש אדם. ואם מצילין למעלה מן החמה והרוח, אין לחוש, מהרי"ל ומהרי"ו. כתוב במהרי"ל בהלכות סוכה בהגה"ה, שראה רבו מהר"ש היה מסמן הדפין למחיצת הסוכה אב"ג, כדי לראות עמידתן שלא לשנותם משנה לשנה. וכן הוא בירושלמי בענין קרשי המשכן איתא שם (שבת יב, ג), א"ר אמי, והקמות את המשכן כמשפטו (שמות כו, ל), וכי יש משפט לעצים. אלא קרש שזכה לינתן בצפון, ינתן בצפון לעולם. וכן בדרום, ינתן בדרום:
14
ט״ו(וזה לשונו של יש שכ"ר סי' ח'), כשהוא נכנס לסוכה, אזי יזמין בפיו לצדיקים עליונים הנזכרים בסמוך, כי זה תפארתם כאשר הם באים בציור רוחניית לסבב אותו מכל צד, שכן היה נוהג רב המנונא סבא כמו שאמרו (בזוהר) בפרשת אמור עמוד קצ"ח (ח"ג קד, א) וזה לשונו, כד הוה עייל לסוכה, הוי חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו, ואמר, נזמין לאושפיזין מסדר פתורא וקאי על רגלוהי ומברך ואמר, בסכות תשבו תיבו אושפיזין עילאין תיבו, תיבו אושפיזין מהימנותא תיבו, ארים ידוי וחדי ואמר, זכאה חולקאי זכאה חולקיהון דישראל דכתיב (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, והוה יתיב. תנינא לבני עלמא, דמאן דאית ליה חולקא בעמא קדישא, יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ועם כל דא בעי למחדי למסכנא, מאי טעמא בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכנא הוא, וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אילין עלאין אושפיזי מהימנותא, ולא יהיב לון חולקיהון, כלהו קיימי מיניה ואמרי (משלי כג, ו) אל תלחם את לחם רע עין וגו', אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב"ה, עליה כתיב (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם וגו', פרש חגיכם ולא חגי, ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה, עד כאן לשונו. ועוד כתב שם מעניינים אלו:
15
ט״זכללו של דבר, שיזמין האדם תחלה בפיו לצדיקים הנזכרים, ואח"כ יתן חלקם להעניים היושבים סביב שלחנו. ואם אין לו סביב שלחנו, אזי ישלח לעניים לביתם כי זה חלקם הראוי להם. כתב הזוהר (ח"ג קג, ב) בעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אילין דשריין עמיה, עד כאן לשונו. הרי שאסור להיות לו פנים עצובות, וק"ו משהו מכעס חלילה:
16
י״זלשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה (דף ק"ה ע"א), טוב לאדם כשיברך לישב בסוכה בשעת אכילה שיכוין בלבו בשעת ברכה גם כן לפטור בזו הברכה השינה והטיול וכל מה שישתמש בה עד אכילה אחרת, כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא שהביא הטור והבית יוסף בסימן תרל"ט. וראוי לומר ברכת לישב בסוכה בקול ובמשיכה בניגון ינגן אותה כשאר ברכות של קידוש, דלמה איגרע, ואדרבה היא עדיפא דהא ברכת המצוה היא שציוונו הש"י לישב בסוכה, והוא הדין בכל שאר ברכות ירגיל אדם לומר אותם בקול רם כי הקול מעורר הכוונה, עד כאן:
17
י״חנראה לי האדם היושב בסוכה בכל היום ואינו יוצא ממנה, ואף אם יוצא לעשות צרכיו אינו מסיח דעתו ודעתו לחזור, ובלילה ישן שם, אזי תכף בבוקר בבואו מבית הכנסת ונכנס לסוכתו יברך על הסוכה ויהיה דעתו על האכילה והטיול והשינה, ואחר כך לא יברך בעת שעושה המוציא, ופטור מעת לעת עד בקר שני, וכן ינהג בכל ימי סוכות. ומכל מקום דרך טוב וישר הוא בשעה שמברך בבקר על הסוכה יאכל דבר מה או ישתה שתהיה אחיזה להברכה ומקום מוכן שתחול הברכה, ואף אם שותה דבר שלא היה חייב בסוכה לא עיכב, מאחר שכוונת ברכתו היא על כל מה שיעשה בסוכה אכילה ושתיה ושינה וטיול וכל מילי. וגם בדבר זה עצמו שהוא שותה בסוכה עושה מצוה, כמו שכתב הטור (סימן תרלט), והמחמיר על עצמו שלא ישתה אפילו מים חוץ לסוכה תבא עליו ברכה:
18
י״טבליל שני של סוכות בימים טובים של גליות יש מחלוקת בין הפוסקים אם לברך זמן קודם לישב בסוכה או אחר כך, כמבואר באורך בבית יוסף סימן תרס"א. ובשלחן ערוך (עי' סימן תרמג) כתב לברך זמן קודם לישב בסוכה, מכל מקום הייתי רגיל להכריע למי שעושה שני ימים יום כפורים מספק, ואזי חושב גם כן מיום ב' דהוא לו כיום ראשון, זה הנוהג כן ינהג בליל שני של סוכות כמו בליל ראשון כנ"ל, מאחר שבלאו הכי הרבה פוסקים סבירי להו כן וק"ל:
19
כ׳כתב בראשית חכמה שער הקדושה פרק י"ד (דף ר"ס), ראוי לכל יראי חטא שלא יתחילו לדבר זה עם זה בבית הכנסת בעסקיהם אפילו שלא בשעת התפילה, כדי שינהגו במורא בבית הכנסת. ואם ידברו עמהם מי שלא נהג בהם, ישיבו להם בקוצר. וכן היה מנהג מורי עליו השלום שלא לדבר בתוך הסוכה בימי חג הסוכות אלא בדברי תורה, כי מצות סוכה קדושתה גדולה. והעד שעצי סוכה חל עליהם קדושה ואסורים כל ז' כמו שאמרו רז"ל (סוכה ט, א):
20
כ״אכתב מטה משה (סי' תתקי"ו), עיקר המצוה לישן עם אשתו בסוכה, מדאמרינן בריש סוכה (עי' ערכין ב, ב - ג, ב) הכל חייבים בסוכה אפילו כהנים, דסלקא דעתך אמינא תשבו (ויקרא כג, מב) כעין תדורו. ופירש רש"י, דכהנים הוי בני עבודה ואינן יכולין לדור איש ואשתו, דאין נזקקין לנשותיהן מפני הרגל כו', אימא לא לחייבי בסוכה, קמ"ל. ומטעם זה מקילין עכשיו בשינה, משום שאין יכול לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת, ולכן פטור:
21
כ״בוהמרדכי כתב, שסומכים העולם על דבר זה שיראים מן הצינה והוי כחולה שאין בו סכנה דפטור מן הסוכה:
22
כ״גאבל כל זה שנויי דחיקי והמקיים המצוה כתיקונה, זוכה ורואה פני שכינה. ולמאן דאי אפשר לישן עם אשתו בסוכה דאין לו סוכה מיוחדת, נראה לי שלא יבטלו מצות פריה ורביה, ובפרט זמן עונה וליל טבילה, ולא יהא אלא מצטער דפטור מהסוכה, ואין לחייבו לאחר שנזדווג עם אשתו שיחזור לסוכתו, מאחר שנכנס בהיתר אין מטריחים אותו לחזור לסוכה, כמו כשהיה ישן וירדו גשמים בלילה ונכנס לבית ופסקו הגשמים אין מטריחים אותו לחזור לסוכה כל אותו הלילה, אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר:
23
כ״דוממורי החסיד הגאון מהר"ש ז"ל שמעתי טעם אחר שמותר לישן בחדרו עם אשתו, כי תשבו כעין תדורו הסוכה היא כמו בית שאדם דר בו והאדם שדר בביתו יש לו חדר מיוחד שהולך מביתו להחדר לשכב עם אשתו, כן הסוכה הוא לו בית ויוצא מהבית להחדר לשכב עם אשתו כמו שהוא עושה בכל ימות השנה, מכל מקום למי שיש לו סוכה מיוחדת נראה לי טוב יותר לישן עמה בסוכה כמו שכתבתי:
24
כ״הזה לשון מהרי"ל בהלכות סוכה, שאל אפוטרופס של אגריפס המלך את ר"א, כגון אני שיש לי שתי נשים אחת בטבריא ואחת בציפורי, מהו שאצא מסוכה לסוכה. אמר ליה לא, שאני אומר היוצא מסוכה לסוכה ביטל מצוה הראשונה. ואמרתי לפני מהר"י סג"ל, והאיך אדם רשאי לאכול בסוכת חבירו ומניח את שלו, שמא הא דאמרינן ביטל מצוה הראשונה דווקא במי שיש לו ב' סוכות. ואמר מהר"י סג"ל האוכל עם חבירו בחג יכול לקיים גם כן מצות סוכתו לאכול בה כזית:
25
כ״ואמרו רז"ל (שבת קלג, ב), זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) התנאה לפניו במצות, סוכה נאה, אתרוג נאה. ואמרו (ב"ק ט, א), הידור מצוה עד שליש. ויען כי ראיתי בני אדם מדקדקים דיקדוק דק וקל ומניחין את החמור, דהיינו שרואין הכל אחר השושנתא של אתרוג אם נחסר דבר מה ממנו, אף אם האתרוג מהודר בכל מיני הידור ביופי ובתואר מניחין את זה ולוקחים אחר אף שאין דומה לו במראה ובקומה ובהידור רק שאין שום חסרון בשושנתא אבל טועים הם ע"כ, עיין בגמרא ובפוסקים והם מובאים בבית יוסף סי' תרמ"ח תנן נטל"ה פטמת"ו פסו"ל נטל"ה עוקצ"ה כש"ר כו' עד דאם לא כן הו"ה לי"ה חס"ר ופסו"ל:
26
כ״זוכתב הבית יוסף, וכתב הר"ב המגי"ד שנראה מדבר"י הרמב"ם כו' עד נקרא ד"ד ולא חוט"ם, עד כאן לשונו. הרי שאין פסול בנטלה השושנתא, ומכל שכן כשיש שושנתא רק נחסר מקצתה והאתרוג בעצמו הוא מהודר ומפואר, ולוקח בשביל זה אתרוג אחר שאינו מהודר, הוא הכסיל שבחשך הולך:
27
כ״חעוד שם בעמק ברכה (דף ק"ה), כתב האבן שועיב בדרשת סוכות וזה לשונו, ושמעתי שיש לאדם להקדים נטילת האתרוג בשמאל, ואח"כ לולב בימין. וכשמניחו או נתנו, נותן הלולב תחלה, ואח"כ האתרוג, כענין התפלין. וכן הקדים הפסוק (ויקרא כג, מ) פרי עץ הדר כו'. וכמו שכתוב בתפילין (דברים ו, ח) והיו לאות על ידך, כל זמן שיהיו הטוטפות בין עיניך יהיו שתים, וכן כל זמן שהלולב בימין כו', עד כאן לשונו:
28
כ״טעל כן בקהילות הנוהגות למכור מקום אצל הש"ץ, דהיינו לאחר שמנענע הש"ץ נותן האתרוג ולולב לאותו שעומד אצלו שהוא ינענע בשעה שמנענעין הקהל, צריך הש"ץ להניח האתרוג ולולב מידו על איזה מקום, ומאותו המקום יקחם העומד אצלו. והש"ץ יניח הלולב תחלה, ואח"כ האתרוג. והעומד אצלו יקח מתחלה האתרוג, ואח"כ הלולב. אבל מיד ליד לא ינקה אחד מהם, ממה נפשך, שאם הש"ץ יושיט לו הלולב מתחלה, א"כ המקבלו מקבל הלולב תחלה ולא שפיר דמי. ואם בהיפך, אזי הש"ץ לאו שפיר עביד, וק"ל:
29
ל׳כתוב בכתבי הקודש של תלמידי האר"י ז"ל, לכל שש קצוות שתנענע הלולב תכוון להמשיך ולהביא את סוף הלולב וההדסות והערבות והאתרוג במקום חזה שלך, והסוד עמוק עמוק אשרי להבא בסודותיו ומכיר אותם. ויהי רצון שאתם בניי יצ"ו תזכו לראות את כל דבריו ולהבין אותם:
30
ל״אבעמק ברכה (דף ק"ה), כתב אבודרה"ם בסדר תפלת סוכות וזה לשונו, וכתב רבינו סעדיה שצריך בשעת נטילה שיהיה פני הלולב שהוא האדום כנגד פני המתפלל, והצד הירוק שבו השדרה כלפי חוצה. ויש אנשים שאוחזים אותו הפך מזה, וכדאי הוא הגאון לסמוך עליו עד כאן לשונו. וזה לשון אבן שועיב בדרשותיו, וצריך ליטול פנים בפנים, פני הלולב כנגד פני הנוטל והשדרה לחוץ, עד כאן. ובעל תולעת יעקב כתב הפך זה בסוד ד' מינין, וזה לשונו, ודעת חכמי האמת כי הבא ליטול את הלולב יטלנו ושדרתו כלפי פניו, ופני הלולב כלפי חוץ. והסוד (שמות לג, כג) וראית את אחורי ופני לא יראו. וצריך לחבר את האתרוג עם הלולב בשעת נענוע. והמזלזל בזה, עתיד ליתן עליו את הדין, כי כל מעשינו צריכים להיות כדוגמת עליונים כי כן חייבה החכמה הנוראה כו', עד כאן שם. ומאחר שהרב בעל תולעת יעקב היה רב גדול בחכמת הקבלה וכל דבריו על פי הזוהר, ראוי לנהוג כוותיה:
31
ל״בכתב בסדר היום דף צ"ה, יש נוהגין ליטול לולב ביום א' בסוכ"ה כו', עד אל יפרוש אדם עצמו מן הציבור, עד כאן לשונו ע"ש. ואני אומר ירא שמים יוצא ידי שניהם מאחר שנטילת לולב זמנו כל היום, על כן לא יסיח דעתו ממנו בצאתו מבית הכנסת, וילך מחיל אל חיל, דהיינו מבית הכנסת לסוכה, וינענע שם לשש קצוות, וכן אני נוהג כן בכל ימי סוכות. אחר כותבי זה, מצאתי בכתבי הקדש של תלמידי האר"י ז"ל, ענין נטילת לולב יותר טוב לברך תחלה קודם התפלה בהיותך בביתך בסוכה עצמה, ואחר כך שאר הניענועים וההקפות יהיו בבית הכנסת. ויותר טוב היה לברך על הלולב אחר העמידה קודם ההלל בביתך בסוכה, אך מפני הרואים תעשה כנ"ל סדר הראשון, עד כאן. והבוחר יבחר:
32
ל״גמטה משה (סי' תתקכ"ז), מצות לולב לאגוד הדס ולולב וערבה יחד משום זה אלי ואנוהו. לא אגדו, כשר. ואם הותר ביום טוב, אסור לקשור אלא יכרוך ויתחוב כאגודה של ירק. ואין אוגדים אותו אלא במינו, לכן יתיר המשיחה שסביב ההדס שלא יהיה חוצץ. ואוגד יחד כף תומר אחד, ושלשה ענפי הדסים, ושתי ערבות. ויהיה בין הכל שבעה כנגד שבעה רקיעים, כן כתב מהר"י ווייל. ולי נראה כנגד (תהלים טז,יא) שובע שמחות את פניך, דדרשינן אותו אמצות לולב (ויק"ר ל, ב). וכן יסד הפייט ערבה שתים. וכן מהר"ש אומר, הערבה כנגד הרשעים. לפיכך כל מה שיכול למעט עדיף טפי, לכן אין ליקח רק שני ערבות ללולב. ואם לקח יותר, כשר. ומצוה שיאגדנו שלא יתפזרו ענפי ערבות לכאן ולכאן. ונהגו לעשות שלשה אגודות כנגד ג' אבות. אי נמי, לולב בגימטריא ס"ח, ושלשה אגודות הרי ע"א, כנגד ע"א סנהדרין. ואם לא נאגד אלא אגד אחד, כשר. ויאגדם דרך גדילתם, לכן יזהר בההדס להתיר אגודתו לראות אם מונח כתקנו, כי הגוים לפעמים נותנים עוקצו של זה לצד עיקרו של זה, ולפעמים גם כופפים ראשיה לתוך כדי שלא ינשרו העלין, ואז לא מונח כדרך גדילתו. אך יזקוף ויפשוט ראשי הגבעול ויניחם כולן כגדילתן. ויאגד ערבה בשמאל וההדס בימין ולולב באמצע, כך הוא בדרשות אבן שועיב והוא על דרך סוד. ומטעם זה יאגוד ההדס גבוה יותר מהערבה. וכך כתב מהר"י וויי"ל, וישקעם בתוך אגד של לולב שיהיו כולם בידו בשעת נטילה, עד כאן:
33
ל״דתיקון ליל הושענא רבה נוהגין בארץ ישראל כמו ליל שבועות, ועוסקים כל הלילה בתורה גם בתפלות. ומקצת קהילות מהמלכות הזה נוהגין, שאומרים איזה הושענות ובקשות המסודרות להם. ואומרים כמה פעמים אל מלך ויעבור, ותוקעים תשר"ת כשאומרים י"ג מדות, והכל לעורר הלבבות לתשובה. והטבילה עושים ביום שלפני הושענא רבה, כדי שיהיו פנויים כל הלילה לתורה ולתפלה ולשירות ולתשבחות, אשרי העם שככה לו:
34
ל״המצות ערבה בהושענא רבה היא מצוה בפני עצמה נוסף על לקיחת ד' מינין. ורבו המנהגים אם ליקח אותה בשחרית עם הלולב אם לא, ורמ"א סימן תרכ"ד (ז) כתב מה שכתב, אבל אני נוהג כמו שראיתי נוהג את מורי הגאון החסיד מהר"ש ז"ל שבעוד הלולב בידו לא לקח כלל הערבה בידו עד שהגיע אל תענה אמונים שופכים לב כמים כו', אז הניח הלולב והאתרוג מידו וחלק כבוד לערבה ולקחה בידו משום שבהושענא זו הוזכר תמיד מים. והערבה גדילה על המים, ותפסה עד חביט חביט. ומי שירצה לנהוג לנענע בסוכה כל ימי החג אחר בית הכנסת כמ"ש לעיל, לא יסיח דעתו מהד' מינים כשמניחם מידו:
35
ל״ושבעה הקפות שמקיפין בהושענא רבה הם בסוד הקפות השמיטות, והם נגד שבע הספירות וכל פינות ההקפות הם לימין לעורר מדת החסד. על כן בכל הקפה יאמר פסוק אחד המורה על זו הספירה, ויטה לצד החסד. בהקפה ראשונה יאמר (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה. בהקפה שניה יאמר (שם יד) לך זרוע עם גבור"ה תעוז ידך תרום ימינך, הרי הטה הגבורה לצד החסד. בהקפה שלישית יאמר (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, ואמת היא מידת התפארת המטה לכף החסד. בהקפה רביעית יאמר (תהלים טז, יא) נעימות בימינך נצח, הנצח בימין. בהקפה חמישית יאמר (שם ח, ב) ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הוד"ך על השמים. בהקפה ששית יאמר (שם קמה, יז) צדי"ק י"י בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. בהקפה שביעית יכללם ביחד ויאמר (דה"א כט, יא. זכריה יד, ט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ובתורתך (דברים ו, ד) כתוב לאמר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:
36
ל״זשמיני עצרת שהוא גם כן שמחת תורה לנו בארץ ישראל, והאריך מאוד הזוהר (עי' ח"ג רנו, ב) איך שראוי להתקשט לילו ויומו בקישוטי התורה ,כי ז' ימי החג הקרבנות נגד שרי האומות, ויום זה אהבת וחיבת ישראל לבוראנו ברוך הוא אשר נתן לנו תורתו וזכינו לסיים אותה ולחזור ולהתחיל בה. וזה לשון סדר היום (דף צ"ז), ומפנ"י שהמועדי"ם ל"א נתנ"ו אל"א לפנו"ת אד"ם דעת"ו כו', עד והמשכי"ל יבי"ן ויבח"ר עיין שם, עד כאן לשונו:
37
ל״חקצת ענייני יום טוב כתבתי לעיל במסכת פסחים פרק קמא, ועתה באתי להוסיף קצת והאמור בזה והאמור בזה הוא בכל ימים טובים:
38
ל״טפירות יבשים אסור לבשל ביום טוב, רק יבשלם מערב יום טוב, מאחר שלא יש בהם שום מפיג טעם אם כן אפשר מאתמול:
39
מ׳וגדולה מזה מצאתי במהרי"ל בהלכות יום טוב וזה לשונו, אמר מהר"ש כל מה שאסור בשבת אסור נמי ביום טוב, אך לצורך אוכל נפש שרי. וכל דבר אוכל נפש נמי שאינו מפיג טעמו, אסור לעשות ביום טוב דאפשר לעשותו מערב יום טוב, וגזרוהו רבנן כדי שלא ילך אדם לשדהו ולכרמו מערב יום טוב, ויניח כל תבשילו עד ליום טוב, נמצא שנטרד ביום טוב במלאכתו וליכא שמחה. אבל דבר המפיג טעמו, מותר לכתחלה ביום טוב, ושאינו מפיג טעמא קיימא לן אם לא עשאו מערב יום טוב אסור לעשותו ביום טוב. ואמר מהר"י סג"ל, שכך כתוב בספר סמ"ק שיש ללוש עיסת ורומזיל"ש מערב יום טוב לצורך יום טוב, דאיפשר, ואדרבה הישנים טובים יותר מחדשים. ואמר לנו מהר"י סג"ל, ששאל מרבו מהר"ש אם לדוך שקדים ביום טוב כדי להוציא המרק מהן שדומה לחלב. ולא רצה להתיר, דאמר איפשר לעשות מערב יום טוב, גם אין מפיג טעמו בלינה, עד כאן:
40
מ״אעירוב תבשילין ראיתי הרבה המוניים לוקחין פת, ולוקחין בשר עצם אחד שפל ומשופל. בודאי לענין דינא יוצאים, אבל חביבה מצוה בשעתה. ואל תהי מצוה זו קלה בעיניך, ולא לחנם אמרו רז"ל (יומא כח, ב) שקיים אברהם מצות עירוב תבשילין, ובספר יוחסין כתוב סוד בדבר זה. על כן כל איש השמח במצוה יקח פת המוכן לסעודת שחרית של שבת או של סעודה שלישית, וגם יקח תבשיל חשוב המוכן לו לסעודה של שבת, כגון חתיכת דג חשוב, או בשר או תרנגול, ומה שחננו ה' המוכן לו לסעודת שבת שחרית או לסעודה שלישית. אבל אותן האנשים הלוקחין עצם קטן, ועל כל פנים מכינים סעודת שבת, א"כ בחנם עושים המצוה בביזוי, ואפשר שאח"כ משליכין אותו. על כן מנהג טוב לנהוג כמו שכתבתי:
41
מ״בגם ראוי שכל אחד יעשה בשביל כל בני העיר ויזכה את העירוב על ידי אחר, כי אולי שכחה היא לאחד מבני העיר או איזה אלמנות בר מינן שאינן יודעים. וכבר ראיתי רבותי נוהגין גם כן ככה בכל ערב שבת בעירובי חצירות, וכמו שעשה מהרי"ל. ואשרי לאדם הזוכה ומזכה:
42
מ״גהא דתנן המבזה את המועדות כו' אעפ"י שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא (אבות ג, יא). פירוש מועדות, חול המועד. א"כ ראה כמה עונש מגיע לבעלי משא ומתן העוברים על הדינים המוזכרים לענין חול המועד, כאשר בעונותינו הרבים ראיתי פרצה זו בחוצה לארץ. על כן שומר נפשו ירחק ואז טוב לו:
43
מ״דסוד עירוב תבשילין מצאתי בכתבי הקודש לתלמידי האר"י ז"ל, ותמצא בסוף מועד קטן דף ז':
44
מ״הבענין ושמחת בחגיך (דברים טז, יד), אעתיק דברי קדושת אב"א מור"י זלה"ה בספר עמק ברכה דף ק"ט וזה לשונו, כלל זה לכל שבתות ומועדים כיצד יתנהג האדם בהם במאכל ומשקה ובגדים ובלשון לימודים. אמר שלמה המלך ע"ה (בספר קהלת (ט, ז)) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך. ידוע הוא כי יש בכתות בני אדם דעות חלוקות בעבודת הש"י:
45
מ״ומהם מסגפין עצמם ואינם רוצים להנות מן הדברים הגופנים ופורשין עצמן מהן מכל, וזה אינו דרך ישרה, כי אין זה כוונת הבורא ית' כי לא לתוהו בראה אלא לשבת יצרה (ישעיה מה, יח):
46
מ״זויש כת אחרת עושה בהפך, שהולכין אחר ההנאות ומשליכין עבודת ית' אחר גיום, וזו פחותה מן הראשונה. אבל הנראה מתורתינו הקדושה ומדברי חז"ל הוא ללכת בדרכי המיצוע, כי הש"י הרכיב הנשמה העליונה רוחנית בגוף אופל ועכור שיחיו שניהם יחדיו, ויש לכל אדם לתת חלקו לכל אחד ואחד. חלק לנשמה, בעבודת האל לבא להתפלל ולשמוע דברי התורה ולקיים המצות. וחלק לגוף, אכילה ושתיה מן המותר בפיהו ושאר דברים שהגוף נהנה מהם. ומי שאינו הולך בדרך זה, מבטל כוונת הבריאה. וזהו כוונת הפסוק שהתחלנו, לך אכול בשמחה לחמך וגו', שיאכל אדם מן הדברים המותרים, וזהו לחמך ויינך ממה שחננו השם, לא מעושק וגזל, ויהנה מהם כפי הצורך וההסתפקות:
47
מ״חוכל שכן בזמן המועדות שבהן מצוה מן התורה שיאכל אדם בשמחה, ולכן אמר אכול בשמחה לחמך בחג הסוכות שהוא זמן שמחתינו, כי כבר רצה האלהים את מעשיך ביום הכפורים שהתענית לפניו והתוודית וחזרת בתשובה, אתה עתה ברוך ה' מנוקה מעוונות, כמו שאמרו ז"ל במדרש (תנחומא אמור כב) ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ), וכי ראשון הוא וכו'. אלא ראשון לחשבון עונות. משל למלך וכו'. ולא בחג הסוכות בלבד אמר שצריך לשמוח, אלא בכל המועדות צריך לשמוח, שהרי על כל המועדים אמרה התורה ושמחת בחגיך:
48
מ״טולכן חובה עלינו לעבוד השם בשתי עבודות (עבודת הגוף ועבודת הנפש). עבודת הנפש, בזכרון נפלאות הש"י ולקיים אותם במעשה ולומר לפניו שירות ותשבחות דברי חג בחג, ודברי פסח בפסח, ודברי עצרת בעצרת (כמ"ש פרק בני העיר (מגילה כט, ב) משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת וכו'), זו היא עבודת הנפש:
49
נ׳ועבודת הגוף, לאכול ולשתות בשמחה ובטוב לבב כמו שכתוב במצות המועדים (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם. וזהו דכתיב גבי יום טוב (שמות יב, טז) רק אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, לרמוז לנו נוסף על פשט הדין אל הנזכר בסמוך בשכבר ידעת שכלל הנפשות הם, האחת, היא הנפש החיונית ועמה הצומחת והמרגשת. השניה, היא הנפש המשכלת. ומבואר הוא שכל איש ראוי לו שיאחז בשתיהן יחד לא יהיה פרוש. וגם כן לא יהיה מכל וכל בהמי כדלעיל, על כן אמר אך אשר יאכל לכל נפש, רצה לומר הדברים אשר הם ראוים לכל נפש, כלומר לנפש הבהמי ולנפש השכלי, הוא לבדו יעשה לכם ביום טוב לא פחות ולא יותר, דהיינו שיאכיל לנפש המשכלת אכילה הראוי' לה והיא אכילה רוחנית אשר הנשמה נהנית ממנה, כי היא קודש ומן הקדשים תאכל. והוא (ע"ל בסימן ל"ח) שיתן אדם שבח והודיה להש"י כי הגדיל לעשות עמנו ניסים ונפלאות באלו המועדים ולשמוע דברי תורה חג בחג:
50
נ״אויאכיל לנפש החיוני אכילה שלה והיא אכילה גשמית כמו בשר ויין ושאר מיני מטעמים, וכמו שאמרו רז"ל (בפרק יום טוב (ביצה טו, ב)) כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם, חלקהו חציו לה' וחציו לכם. וא"כ לפי זה מה שציוותה התורה (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך, היא שמחה משותפת בגוף ונפש. שמחת הגוף, מטעמים אשר אהב, כמו שאמרו רז"ל (פסחים קט, א) אין שמחה אלא בבשר ויין. ושמחת הנפש, שיהיה האדם שמח וטוב לב בדברי שירות ותשבחות, וזכרון חסדיו של הקב"ה כעל כל טוב אשר גמלנו ה' באלו המועדות אשר נצטוינו עליהם לשמוח בהם:
51
נ״בוכן מה שאמרו רז"ל (במשנה פרק החליל (סוכה פ"ה מ"ד) שחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בשמחה בית השואבה באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם שירות ותשבחות, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות בכלי שיר בלא מספר כו', ואבוקות של אור היו בידם וזורקין אותן כלפי מעלה ומקבלין אותן. ויש בקיאין לעשות כן בד' או בח' אבוקות, וזורק זו ומקבל זו. מפני זה הטעם הוא, כי בודאי לא היו עושים החסידים האלקיים משום שמחת שחוק ח"ו, אלא משום שמחת מצוה כמו שכתוב במשנה דלעיל שהיו אומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות ברכות והודאות בקול נגינות ובקול שמחה, ובודאי שמחה כזו שהיא שמחת הבורא היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא, ולפיכך לא היה זריקת אבוקות אלא ע"י גדולים וחסידים כאמור, שלא יראה כקלות ראש וכשמחת בחורים:
52
נ״גועל דרך שהיה עושה רבי יודא בר אלעאי (בפ"ק דכתובות (יז, א), שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה וכו'. רב שמואל בר יצחק מרקד אתלת. פירש רש"י, ג' בדין זורק אחד ומקבל אחד. ובודאי לא עשו החסידים האלו זה משום קלות ראש ח"ו, אלא משום שמחת חתן וכלה שהיא מצוה גדולה. וקבלו שכר על זה, כמו שאיתא שם כי נח נפשיה אפסיק עמודא דנורא וכו'. וא"ר זירא אהני ליה שוטיתא לסבא וכו'. ופירש רש"י, שוט של הדס שהיה מרקד וכו'. וכן מ"ש בפרק הנזכר (סוכה נג, א) על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה מרקד ואומר אם אני כאן הכל כאן, אם אין אני כאן מי כאן וכו'. אין לחשוב עליו שעל עצמו אמר כן, ראו כי אני אני הוא הכל, ח"ו לחשוב על הילל מחשבה זו וכיוצא בזו, בשכבר ידוע כי במקום גדולתו היה ענותנותו:
53
נ״דרק עיקר כוונתו בזה, שכאשר היו עוסקין בשמחת בית השואבה שעליהם אמרו חז"ל בפרק הנזכר (שם נא, א) שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, והיה מתיירא התנא האלקי שמא מתוך שמחה יתירה ישכחו ח"ו הש"י הנותן להם כח לשמוח שמחה גדולה כזו. על כן היה דורש ברבים (שם נג, א) ואומר, אם אני כאן וכו', רמז על השם, כי אנ"י משמות הש"י כמו שפירשו המפרשים על אני, והוא השנוי במשנה (בפרק לולב וערבה (סוכה פ"ד מ"ה)). ואמר אם אני כאן וכו', רצה לומר כי כשנכוין בשמחתינו לשם ה', אז יהי ה' אלקינו עמנו ושכינתו תהיה שרויה בינינו. וזהו שאמר הכל כאן:
54
נ״הבמדרש והביאו רבינו יונה בפרק אין עומדין זה לשונו, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו (תהלים קיח, כד), הוי אומר בשם, עד כאן. כלומר אע"פ שזה היום הוא יום טוב ונעשו לנו בו נסים ונפלאות ואנו שמחים בהם, אפילו הכי עיקר השמחה אינה בעבור יום טוב, אלא בעבור השם לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו, עד כאן. (פירוש לפירושו, הוי אומר בשם, פירוש דלא תימא שמלת בו הוא קאי על היום טוב שנזכר לעיל זה היום וגו', רק הוא קאי על השם שנזכר ג"כ לעיל מיניה זה היום עשה ה'. ועל זה אמר נגילה ונשמחה בו, רצה לומר בשם על דרך הנזכר בפנים):
55
נ״וכלל העולה, כי מה שפירשתי בענין שמחת יום טוב הכל הולך אל מקום אחד והוא שיהיה האדם משמח בו שמחה של מצוה, שוש ישיש בה' לשם ה' בגוף ונפש יחדיו, והיו תמים לזכור חסדיו של הקב"ה בשירות ובתשבחות על זה הדרך הנזכר לעיל:
56
נ״זובעשותינו המצות על זה הדרך, מתענגת הנפש תענוג גדול, ובאותה שעה אפילו הדברים הגופניים שהם המאכל והמשתה והתענוגים האחרים כולם חוזרים רוחניים והם עבודת השם. ואם ח"ו אינו כן, אלא שהאדם מתכוין להנאת גופו, ואינו עובד לשם יתעלה העבודה הראוי, אינן מועדים ומקראי קודש. ועל זה אמרו רז"ל, אלה הם מועדי, בזמן שאתם עושים המצות ומקדשין המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות דהיינו מקראי קודש דכתיב על מקראיה ומהללים ומשבחים לשם ועוסקין בתורה, אלה הם מועדי. ואם לאו, אינם מועדי אלא מועדיכם, וכמו שהשיב רבי עקיבא לאותו מין שאמר לו מה אתם עושין עתה מועדים, והלא כתיב (ישעיה א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. אמר ליה, מי כתיב חדשי ומועדי שנאה נפשי, חדשיכם ומועדיכם כתיב, בזמן שאתם מכוונים להנאת גופיכם בלבד הם שנואים, אבל אם הם לעבודתי אינן שנואים ואינם עלי לטורח אלא אהובים וחביבים, כדאיתא ברבה פר' כ"א. (לשון ספר המוסר פ"ח, אע"פ שחייב אדם לאכול בהם ולשתות ולענג כמ"ש למעלה, אל יאכל יותר מדאי, ואל ישתה עד שישתכר, שאם ישתכר יהפך לדעת אחרת ויהפך לו העונג לצער. ועל אלו וכיוצא בהם אמר הנביא ישעיה (שם טו) בחגים ובמועדים אעלים עיני מהם, וכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגומר, וכתיב (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, ואמרו רז"ל (שבת קנא, ב) אלו בני אדם שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדאי, כסבורים שמענגין שבתות וימים טובים. אלא צריך לענג שבת ויום טוב כהוגן, וישתדל ללמוד תורה בשבתות וימים טובים ולא ישב בטל, כדגרסינן בפרק יום טוב (ביצה טו, ב), תניא ר"א אומר, אין לו לאדם ביום טוב אלא אוכל ושותה, או יושב ושונה. ר"י אומר, חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לב"ה וכו'). ומה שציוותה התורה (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך ודרשו רבותינו ז"ל (פסחים קט, א) אין שמחה אלא בבשר ויין, וכתיב במצות המועדים (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם, אין כוונתם אל מלוי הכרס ולהנאת החיך ח"ו רק שיאכל וישתה כדי שייטיב לבו בתורה כי בהתחזק הכוחות הגופניות יתחזקו הכוחות הנפשיות כמ"ש הבחיי בפרשת תולדות גבי מטעמים של יצחק ובפרשת יתרו גבי סעודות אהרן וזקני ישראל ולא כמו שעושים מקצת ההמוניים בחגים ובמועדים הולכין לרעות את עצמן במרעה טוב ושמן האוכלים למעדנים וישתו וישכרו סעודות מריעות תכלית כוונתם למשוך ביין את בשרם להתענג בתענוג הגופניות גם בלא דעת נפש כלל ובטוב לבם ביין יתרועעו אף ישירו שיר של פגעים ושוחקים במיני שחוק וטיילים כדרך הגוים בחגיהם שנאמר (הושע ט, א) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים כדאיתא בפ"ק דגיטין (ז, א,) אלא יהיה בשמחת המועדים עצמן:
57
נ״חוכן כתב הטור אורח חיים בהלכות יום טוב בסימן תקכ"ט זה לשונו, אע"פ שהאכילה והשתיה במועד מצוה היא, לא יהא אוכל ושותה כל היום, אלא כך היא המדה, כל העם משכימין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללים וקורים בתורה בענין היום, וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום ומתפללים תפלת המנחה, וחוזרין לבתיהם לשתות שאר היום עד הלילה. כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשוך בבשר ויין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר וכו', עד מדת החסידים אשר השם לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו, ובעת שמחתם אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקב"ה אשר שמחם. ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו, אם כך היא שמחת העולם הזה אשר הוא הבל כי יש אחריה תוגה וצער, א"כ מה תהיה שמחת העולם הבא התמידית שאין אחריה תוגה. ויתפלל להקב"ה שיטה לבו לעבדו לעשות רצונו בלב שלם, ושישמחנו בשמחת העולם, ויזכנו לחיי עולם הבא לאור באור פני מלך חיים, עד כאן לשון הטור וכן הוא בשלחן ערוך (סעיף ג):
58
נ״טוזה לשון בעל צדה לדרך בהלכות יום טוב, מדת החסידים כך, ישימו לנגדם הש"י תמיד, וידעוהו בכל דרכיהם, ובעת שמחתם יזכרוהו וישבחוהו וירוממוהו, וזאת היא השמחה השלימה שאין אחריה תוגה, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה בשיר השירים (א, ד) שהיא קודש קדשים (ידים ג, ה), נגילה ונשמחה בך. וזאת היא השמחה הגדולה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיח, כד) זה היום וגו' נגילה ונשמחה בו, עד כאן לשון צדה לדרך. והנה עיניכם הרואות שכל המפרשים שווין בזה, שמה שציותה התורה ושמחת בחגיך, רצונה בזה שתהא מעורבת ובלולה בשמחה של מצוה, בשיר ישתו יין ישמחו וירננו צדיקים בה' לזכור חסדי ה' כעל כל אשר גמלם ה' כדלעיל:
59
ס׳על כן כל איש ביינו יקדש עצמו במותר לו, ולא יהיה בסובאי יין וזוללי בשר, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לו כדרך שנזכר לעיל. ויזכור כי ימי המועדים הם ימי דין כאמרם ז"ל במשנה (פ"ק דראש השנה (ב)) בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובחג נידונים על המים, עד כאן לשון המשנה. הרי שכל המועדות ימי דין:
60
ס״אוזה לשון הבחיי בסוף פרשת ראה, במדרש, מפני מה לא הזכירה התורה שמחה בפסח והזכיר שמחה בעצרת ובסוכות שלשה שמחות, (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך והיית אך שמח, (שם יא) ושמחת לפני ה' אלהיך. לפי ששנינו בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובחג נידונים על המים. ומפני שפסח יום הדין וכל הדינים עתידים להעשות, לכך לא נזכר בו שמחה כלל. בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח, נכתב בו שמחה אחת. ובחג שכבר עברו שלשה דינין פסח ועצרת וראש השנה, לכך נכתבו בו שלשה שמחות, עד כאן:
61
ס״בואמרו בפרק קמא דקידושין (מ, ב), לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר (קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא אבד ממנו טובות הרבה. רבי אליעזר ברבי שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה עד כאן. פירש רש"י, לפי שהעולם נידון אחר רובו וכו', יראה אדם עצמו כאלו כל העולם שקול כמחצה צדיקים וחסידים, ומחצה רשעים, כאלו מעשיו שקולים במחצה על מחצה. עשה מצוה אחת, נמצא זכיותיו מכריעות ונמצא צדיק, ועל ידו כל העולם הוכרע להיות רובן צדיקים, עד כאן לשון רש"י:
62
ס״גוכן כתב הסמ"ק בסי' ר"ד וזה לשונו, ויחשוב כאלו הוא וכל ישראל מחצה זכיות ומחצה עוונות, ואם עושה עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו וכל ישראל לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד *יאבד *טובה *הרבה, ראשי תיבות יטה, כלומר שיטה ויכריע המאזנים לכף חובה. ואם עושה מצוה אחת, אשריהו שהכריע עצמו וכל ישראל לכף זכות, עד כאן לשונו. וכן הוא בספר המדע בהלכות תשובה פ"ג (א-ב). נמצא שהחוטא אז בשחוק וקלות ראש ביום טוב, חמור יותר משאר שנה, שמאחר שהעולם נידון, בחטא אחד אפשר שיוכרע העולם לכף חובה, ואז כל אותם העניים שימותו או יצטערו מחמת עוני הרעב והצמא כולם תלויים עליו. ובימי המועדים ומלבד שמזונות האדם תלויים בהם, גם חיי האדם ונשמתו תלויין בדין, כמו שכתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י"ב, עיין שם:
63
ס״דולפי שהמועדים ימי דינא, אמר רבי יצחק (ר"ה טז, ב) חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, כדי שיכנס בטהרה ליום הדין כמו ראש השנה ויום כפור. ואחר שהוא מבואר שהימים טובים הם יומי דדינא, אין ראוי שיתעצל אדם בהם מלבקש על נפשו בתפלה ובתחנונים כפי משפט היום, כמו שאין ראוי להתעצל בימים נוראים. ואמרינן בירושלמי, האי בר נש דדמיך בריש שתא ודיינין יתיה וכו'. ולאו דוקא שישן, אלא כל שהוא יושב בטל אעפ"י שהוא ער ישן קרי ליה, הואיל ואינו עושה מעשה טוב ביום דין. והוא הדין לשאר הימים טובים שהם כולי יומי דדינא כמבואר לעיל, ואין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ויראה את נפשו בטוב, ואין טוב אלא תורה כי לה משפט הבכורה וכפליים לתושיה בענין הלימוד וההתלמדות ביום טוב יותר משאר הימים, לפי שהם ימי מקראי קודש וימי מנוחה פנוים מכל מלאכה אשר זה סבה גדולה וחזקה ללמוד בכוונה שלימה יותר מימי המעשה כמו שהארכתי קצת בזה בריש חיבורי הקטן אשר קראתיו ברי"ת אברה"ם:
64
ס״הוכן כתב בעל העקידה גבי שבת בפרשת ויקהל שער כ"ה וזה לשונו, העיקר הכוונה מה שתיישר אותנו השביתה לקבוע בלבנו למוד התורה ופירושה, לפי שבו ינוחו מכל עסקי הזמנים המטרידים אשר לסבת זה יפנה לבבם להקהל ולעמוד על נפשם מפי המלמד ולקרא כלם בשם ה' מקרא ומשנה ותלמוד איש איש לפי ערכו, והמשכילים ימצאו בו נחת רוח כי יבקשו תורה מפיהם וכו', עד בתלמוד ירושלמי (שבת פט"ו ה"ג דף עח, א) לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה וכולי. והאריך בזה, וסוף דבריו שם, ולא כאותן שהורגלו בישיבת עמי הארץ ודברי רכילות ולשון הרע המטילים קנאה ושנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו אשר, הם מאזרי זיקות באפם עצם לחרחר ריב ומדון, אשר בהם מטרידים התפילה ומונעים התורה, והם בכלל (שמות לה, ג) לא תבערו אש ביום השבת, עד כאן לשונו הצריך לעניינינו:
65
ס״וואפשר דאל זה כיונו רז"ל באמרם (במסכת ביצה פ"ב (טז, א)), נשמה יתירה נתן הקב"ה באדם בשבת, דלפי פשוטו של זה המאמר קשה למאי נפקא מינה נתנה לו בשבת הואיל ויצאת ממנו במוצאי שבת, כמו שאמרו שם וי אבדה נפש. או מה תועלת יגיע לאדם מזאת הנשמה היתירה בעודה בו בשבת. על כן נלע"ד כוונת רז"ל בזה, כי בהיות שאדם מורכב מגוף ונפש, הגוף אחד והנשמה אחת, יחדיו יהיו תמים הנפש בהשכלה והגוף באכילה ושתיה כל ימות החול, ואין האחד מבטל פעולת השני כי הם שוה בשוה נפש חיה יחידה וגוף אחד. אבל בשבת יש לו נשמה יתירה כנזכר, א"כ הגוף הוא יחיד בין המרובים ובקל תבאנה הב' נשמות ומבטלין הגוף מפעולותיו הטבעיות, בענין שלא יאכל בשבת כל כך כמו בחול, כי הב' נשמות שהם עתה בגוף האחד רבו עליו ומבטלו ממנהגו וטבעו כי אחד במקום שנים אינו כלום, ובקל מחזירים הכחות הנפשיות הגופניים לרוחניים כי הנפשות הנה לא אוכלין ולא שותין רק מתענגות תענוג גדול בהשגת המושכלות כי יום השבת מסוגל לזה ובלימוד התורה יותר מימי המעשה כנזכר בסמוך. וזהו תכלית כוונת הש"י בנתינת נשמה יתירה באדם ביום השבת, ולא להתענג בתענוג הגוף בלבד כמו שחשבו קצת שנתן לאדם נשמה יתירה ביום השבת כדי שיאכל אכילה יתירה יותר מימי החול זה אינו כי אין טבע הנשמה לאכול ולשתות ואין לה הנאה מזה כלל, כי אם בתורת ה' חפצה והנאתה ובה תתעלה ותתענג, על כן נתן לאדם הנשמה יתירה בשבת כדי שיהיה הלב פתוח לרווחה ביום השבת שהוא מוכן לזה מצד שהוא פנוי מכל מחשבה ומלאכה כדלעיל בסמוך. וכל האוכל ושותה ביום השבת יותר משנצטוה עליו, בענין שנמשך מזה ביטול תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, כי איבד נפש אחת, רצה לומר הנשמה היתירה שנתן בו כדי ללמוד וללמד ביום השבת ביתר שאת וביתר עז מבשאר הימים. וזהו שדרשו שם וינפש (שמות לא, יז), וי אבדה נפש, רצו לומר, וי לאותן הבריות שמאבדין הנפש, כי מתוך שאוכלים ושותין הרבה מאוד יותר מן הראוי מבטלין התורה אשר על זאת נתנה לנו נשמה יתירה בשבת והרי הם כאלו איבדו והנפש הזאת הואיל והיא יושבת אצלו בטילה ממלאכת השמים אשר על זה נתנה וק"ל:
66
ס״זועם היות שדברים אלה רצה לומר מה שהבאתי בסמוך בשם בעל העקידה ומה שכתבתי אני על נשמה יתירה הם לענין שבת, ראוי שנלמוד מהם לעניין יום טוב, דאין בין יום טוב לשבת בעניין זה כלל דא ודא אחת היא, ודומה לזה אמרו רז"ל (בפרק חלק (סנהדרין קא, א)) זה לשונם, ת"ר הקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואמרה לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו גוים. אמר לה, בתי, בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו. אמרה לפניו, אם בעלי מקרא, הן יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים. אם בעלי משנה הן, יעסקו במשנה בהלכות ובהגדה. ואם בעלי תלמוד הן, יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות החג בחג. העיד ר' שמעון בן אלעזר משום ר' שמעון בן חנינא, כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר (משלי טו, כג) דבר בעתו מה טוב. ופירש רש"י, ה"ג הקורא שיר השירים ועושה אותו שקורא בניגון אחרת שאינו נקוד בה, ועושה אותה כמין שיר, אע"פ שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר, אסור לעשותו כמין שיר, אלא בקריאתו. הקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו, במטיב על יינו ועושה שחוק בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בבית המשתה. אבל אם אמרו בזמנו על המשתה, כגון שהוא יום טוב ונוטל כוס בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מעניינו, מביא טובה לעולם, עד כאן:
67
ס״חבמדרש תנחומא (והביאו הרוקח בסימן נ"ד), ויקהל משה, אמר הקב"ה למשה, עשה קהילה גדולה לדרוש בהם ברבים הלכות שבת שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת לדרוש לישראל איסור והיתר, עד כאן לשונו. וכתב הבית יוסף על זה וזה לשונו, ומכאן סמכו בכל תפוצות הגולה להתקבץ בבתי כנסיות לקרות מקרא לדרוש ברבים אגדה אחר סעודות שחרית. (כתב הטור בסימן ר"ץ וכן הוא בשלחן ערוך (סעיף ב) וזה לשונו, אחר סעודות שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה ואסור לקבוע סעודה באותה שעה):
68
ס״טוזה לשון תניא בסימן י"ח, ומצוה להקהל בבתי כנסיות לדרוש מעניין היום לנשים ולעמי הארץ. דהכי איתא בתנחומא, ויקהל משה, בעלי הגדה היו אומרים, מתחילת התורה ועד סופה אין פרשה שנאמר הקהל בראשה אלא פרשה זו בלבד. ולמה כך. אמר הקב"ה למשה, רד ועשה לי קהילות גדולות על דבר שבת, כדי שילמדו כל הדורות הבאים אחריך להקהל קהילות בכל שבת, וליכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהן תורה ברבים. ר"א אומר, ויקהל משה, א"ל הקב"ה לישראל, אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאלו המלכתם אותי בעולמי, שכן ישעיה הנביא מפרש (ישעיה מג, יב) ואתם עדיי נאם ה' ואני אל, אתם מעידים עלי שאני אלקים בעולם:
69
ע׳וזה לשון אבן שועיב בדרשת יום ראשון של פסח, היושבת בגנים חבירים מקשיבים לקולך השמיעני וכו' (שה"ש ח, יג) עד וזה הפסוק שהתחלנו דורשין אותו במדרש חזית על ישראל כשמתקבצים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להתפלל ולשמוע דברי תורה בשבתות וביום טוב, שהוא יותר מקובל ומרוצה לפני הקב"ה שמניחים תאוותיהם ובאים לשמוע דברי תורה. ועל זה אמר שלמה (שם ז, ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כלומר זאת האהבה היא יותר יפה מכל האהבות, כשהיא ביום התענוגים, שמראים אהבה רבה לשם. ואף כי בכל זמן היא טובה, היא טובה יותר בתענוגים כשבאים ומתקבצים להתפלל בימים טובים שמקדימים קול בשירות ובתשבחות להשם, ומלאכי השרת מקשיבים לקולך השמיעני, ע"כ. והאריך עוד בזה ולקצר אני צריך:
70
ע״אמכל הלין למדנו, שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לשמוח בהם שמחת תורה כל אחד לפי מה שהוא. אם בעלי מקרא, מקרא. אם בעלי משנה, משנה וכו'. או ישמע הדרוש מפי חכם הדורש להם מעניינו של יום, דברי פסח בפסח וכו', בצירוף הזכרת הניסים שעשה לנו הש"י בימים ההם:
71
ע״בומה שאמרו חז"ל (פסחים קט, א) אין שמחה אלא בבשר וביין, כבר מפורש לעיל כוונתם בזה, כי בהתחזק הכוחות הגופניות, יתעוררו כוחות הנפש, על דרך מטעמים של יצחק וכו'. הביטה וראה מה שכתוב למעלה מזו, ואין צריך ביאור יותר והאריכות בזה יותר:
72
ע״גלבד ראה זה מצאתי, חמיתי ראיתי אור לנתיבתי בטור אורח חיים בסימן תי"ז זה לשונו, המועדים נתקנו כנגד אבות. פסח כנגד אברהם, דכתיב (בראשית יח, ו) לושי ועשי עגות, ופסח היה. ושבועות כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאיל. סוכות כנגד יעקב, דכתיב (בראשית לג, יז) ולמקנהו עשה סוכות, עד כאן לשונו. והוא בפרק מ"ב מפרקי ר' אליעזר ע"כ. המדרש הזה אומר דרשוני, דלפי פשוטו קשה הלא טעמי המועדים כולם כתובים בתורה. פסח, על שם שפסח ה' וגו'. מצה, על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו'. שבועות, זמן מתן תורתינו. וקרבנות שתי לחם, כנגד ב' תורות. סוכות, כי בסוכות הושבתי וגו':
73
ע״דעל כן חושב אני, שכלל כוונתם בזה מכוון למה שהזכרתי לעיל בסמוך, והוא ללמד דעת את העם שיזכור כל אדם במועדו באבות העולם ממעשה אבות ירשו בנים לעשות כמעשיהם (מלבד הטעמים הכתובים בתורה בהדיא). ויעשו את הפסח במועדו (במדבר ט, ה), כמו שעשה אברהם אבינו ע"ה עג"ת בפסח, והוא על דרך הרמז בנוטריקו"ן שלו *עבודה *גמילות חסדים *תורה כן יעשו גם הם אלו שלשה דברים בפסח שמלת עגות רומזת עליהם:
74
ע״העבודה, היא עבודת הש"י, שיזכור מעין המאורע, כי זכרון חסדו של הקב"ה שעשה עם אבותינו ועמנו היא עבודה שלימה שאנו זוכרים חסדיו ומשבחים לפניו בקול ובנעימה, ולשיר לפניו בשיר ומזמורים למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו, הוציאנו מעבדות לחירות ומיגון לשמחה וכו', ולא נהיה כפויי טובה. כי בזכרנו חסדו ונפלאותיו, נעבוד אותו יותר בזריזות ונעשה המצות שקבע בנו שהם לזכרון יותר בזריזות ובדיקדוק. וכבר נזכר לעיל בסמוך שהעבודה השלימה הוא עבודת הנפש עם עבודת הגוף. עבודת הגוף, להתענג במאכל ובמשתה כמו שכתוב בתורה במצות המועדים (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם. ועבודת הנפש, להודות ולהלל ולזכור ניסיו, ואז תהיה העבודה שלימה, עכ"ל:
75
ע״וגמילות חסדים, הוא שצריך לגמול חסד ביום טוב יותר מבשאר הימים, דהיינו משלוח מנות, וכן אמר עזרא (נחמיה ח, י) שלחו מנות לאין נכון לו כדלקמן בסמוך (בסי' י"א), אם אתה משמח את שלי וכו':
76
ע״זתורה, כי צריך שילמוד תורה ביום טוב כדלעיל בסמוך, שהיום טוב מסוגל בזה יותר משאר הימים כדתניא (בשלהי מסכת מגילה (לא, א)) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל (ויקרא כג, מד), משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח וכו', זהו עג"ת שעשה אברהם אבינו ע"ה ביום טוב של פסח, והוא הדין בכל המועדות:
77
ע״חשבועות, כנגד יצחק וכו', הכוונה שכשיזכור בתקיעת שופר של תורה שהיה מאיל של יצחק, או אז יכנע לבבו ויצרו לעבודת הש"י כמו שמסר יצחק נפשו. וגם כי יזכור שופר איל של יצחק יעוררנו על התשובה כמו שאנו תוקעין בשופר איל בראש השנה והוא יום הדין. וכבר נזכר לעיל בסמוך שהימים האלה (רצה לומר ימים טובים), נזכרים ונעשים על התשובה מפני שהם יומי דדינא וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, וזכר שבועות והוא הדין לשאר מועדים:
78
ע״טסוכות, כנגד יעקב וכו', בהיות כי סוכות זמן האסיף וביתו מלא כל טוב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב יותר משאר ימות השנה, וכבר נזכר לעיל (בסי' מ"ז) כי המאכל והמשתה מביא האדם לידי גסות הטבע וגובה הלב ויבא מזה שישכח את הש"י כמו שאמר משה רבינו ע"ה (דברים ח, יב-יד) פן תאכל ושבעת וגו', ורם לבבך ושכחת את ה', על כן אמר סוכות כנגד יעקב דכתיב ביה (בראשית לג, יז) ולמקנהו עשה סוכות, והוא על דרך שכתב בעל שבילי אמונה (נתיב ו') על פסוק (משלי יב, י) יודע צדיק נפש בהמתו זה לשונו שם, רצה לומר כי הצדיק שובר נפש הבהמית שבו כמו (שופטים ח, טז) ויודע בהם אנשי סוכות. ויש מפרשים, יודע צדיק נפש בהמתו, שהצדיק הוא יודע איכות שתופה בחומר בהמיותו ומנהיגה בהנאותיה כפי הכמות הראוי לה מהם, עד כאן לשונו. אף כאן אמר, למקנהו עשה סוכות, לפי' עשה תיקון, כמו (בראשית א, ז) ויעש אלהים את הרקיע, ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב), רצה לומר תיקן לנפש הבהמית שלו הנרמז במלת ומקנהו. סוכות רצה לומר, כמו שהסוכה היא דירת עראי ושעור מצומצם רק שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו והם ז' טפחים על ז' כמוזכר בפוסקים, כך היתה אכילתו של יעקב אבינו ע"ה הנרמז במלת מקנהו כדלעיל כל ימיו אכילת עראי ושיעור מצומצם כדי חייו פת במלח ומים במשורה כדי ללמוד תורה, כי לא בקש כי אם לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח, כ). על כן אמרו סוכת כנגד יעקב, כלומר יזכור כל אדם מה שנאמר אצל יעקב ולמקנהו עשה סוכות על הדרך הנזכר, ואז לא יכוין ברבוי סעודתו ביום טוב אל מלוי הבטן והנאות הגרון בלבד שהוא מצד נפש הבהמית, רק יכוין ג"כ בזה לעורר כחות הגופניות כדי שיעורר הכח הנפש על דרך הנזכר לעיל רק אשר יאכל לכל נפש וכו' (שמות יב, טז):
79
פ׳והזכיר זה אצל יעקב יותר משאר אבות, לפי שלא מצינו באבות הקדושים ע"ה מי שנטרד ונטפל כל כך בעניני קניני הגוף כיעקב, וכמו שנאמר (בראשית לב, כה) ויותר יעקב לבדו, ואמרו רז"ל (חולין צא, א) שנשאר על פכים קטנים, שהכוונה בזה שהיה הולך אחר הממון, ואמנם היה זה כן לרוב צרכי בניו ונשיו, לא כן אברהם ויצחק שלא היה להם כל כך הוצאה. ולפי שהיה נראה שהשיג ליעקב חסרון מה בזה ח"ו, כי אולי מצד זה לא היה מתבודד ומעיין כשאר האבות, על כן הזכיר זה הענין אצל יעקב לומר שגם יעקב אבינו ע"ה היה מתבודד ומעיין בלימוד עם היותו מטפל בענייני הגוף, כמו שאמרו רז"ל במדרש רבה (בר"ר סח, יא), וישכב במקום ההוא (בראשית כח, יא), ר' יודא אמר, כאן שכב, אבל כל י"ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב. ור' נחמיה אמר, כאן שכב, אבל כל כ' שנה שעמד בבית לבן לא שכב וכו'. רצו לומר, שהכתוב בא להשמיענו שאפי' בהיותו בבית לבן שלפי הנראה בעמדו שם היה רוב עסקו ושבתו וקימתו בענייני קנייני החומר במרעה הצאן ובנשואי ב' נשיו וי"א ילדיו, הנה גם שם היה דבק בו יתברך ובתורתו יומם ולילה, כי לא שכב כל זמן שהיה בבית לבן כלל, ולא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו. וכל שכן בבית עבר שלא שכב כלל. והזכיר סוכות, והוא הדין לשאר ימים טובים ג"כ שצריך ללמוד בהם יותר משאר הימים, מהטעם הנזכר לעיל פעמיים ושלש. אלא לפי שסוכות הוא חג האסיף, כי יאסוף תבואתו ופירותיו צמרו ופשתנו שמנו ושקויו, ותבוא לו מנוחה והשקט אחר היגיעה והטורח והעמל, והנה שמחתו גדולה מאד כדלעיל ופן יאכל ושבע ודשן ומפנה את לבו לבטלה מדברי תורה הפך מה שאמרו רז"ל לא איברו שבתות וימים טובים אלא לגירסא, על כן הזכירו זה בסוכות יותר משאר ימים טובים, כי צריך לזכור העיקר במקום שהוא סבה שישכחנו וק"ל (ע"ל בסי' מ"ז):
80
פ״אכל אלה הכוונות ראוי לאדם להעלות במועדי ה' דברי פסח בפסח וכו' כנזכר, כי בודאי לא דבר ריק הוא מה שאמרו רז"ל שהמועדות נתקנו כנגד אבות. מלבד הכוונה הפשוטה שהיא כדי לזכור זכות אבות כל אחד במועדו, ובזכות זה יוציא הש"י כאור משפטינו באלו שלש רגלינו שהם יומי דיננו. כנזכר אמן כן יעשה ה' אלהינו:
81
פ״בואני טרם אכלה לדבר בהלכות יום טוב, הנני מביא עוד פסוק אחד השייך ליום טוב. אמר שלמה המלך ע"ה (בספר קהלת (ז, יד)) ביום טובה היה בטוב. טוב לא נאמר, אלא בטוב, הבית יתירה רומז שיהיה אדם טוב ביום טוב בשני מיני טובות, וזהו בטוב ב' טוב. טוב לדידיה במאכל ובמשתה ולבוש הוא וביתו. וטוב לאחריני, רצה לומר שישלח מנות לאין נכון לו וברך ה' חילו:
82
פ״גוזה לשון הטור אורח חיים בהלכות יום טוב (סימן תקכ"ט), מצות יום טוב לחלקו חציו לבית המדרש, וחציו לאכילה ושתיה, ואל יצמצם בהוצאת יום טוב, וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת. (וכתב הבית יוסף בשם הרמב"ם וכך כתב מורי בש"ע שלו, שראוי לאדם שלא יסעוד בערב יום טוב מן המנחה ולמעלה כערב שבת). ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת וכו':
83
פ״דעוד כתב הרמב"ם, חייב אדם להיות שמח וטוב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחים הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים. והנשים, קונה להם בגדים ותכשיטים כפי ממונו. וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים. אבל מי שנועל דלתי ביתו ואוכל ושותה עם בניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר (הושע ט, ד) זבחיהם כלחם אונים להם וגו', עד כאן לשונו:
84
פ״המצאתי בשם בעל היריאים ז"ל, למדנו מכאן שכל שמחה הראויה וכל דבר שמחה המשמחו חייב אדם לעשות ברגל בכל דבר שלבבו מוציא שמחה וקורת רוח, כאכילה ושתייה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו חייב אדם לעשות. וכשם שחייב לשמוח בעצמו, כך חייב לשמח בניו ובנותיו ובני ביתו, שנאמר (דברים טו, יד) ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך. וכשם שחייב לשמח בניו ובנותיו ובני ביתו, כך חייב לשמח את אחרים עמו, שנאמר (שם טו, יא) והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, אמר הקב"ה, ארבע בני בתים, יש לך בנך, ובתך, ועבדך, ואמתך. אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך. וכן בעזרא הוא אומר (נחמיה ח, י), לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, עד כאן לשונו:
85
פ״ומצאתי כתוב בספר תניא בהלכות חול המועד, חייב אדם לכבד חולו של מועד במאכל ובמשתה ובכסות נקייה כשאר ימים טובים. ומה שאמרו חז"ל (אבות ג, יא) המבזה המועדות, אחולו של מועד אמרו, עד כאן. כל הנ"ל דברי קדושת אב"א מור"י ז"ל ה"ה בספר עמק ברכה (מדף ק"ט עד דף קי"ג ע"ב) עיין שם:
86
פ״זענייני עמוד השלום
87
פ״חזה לשון מנורת המאור (דף קי"ב ע"א), גדול השלום ששמו של הקב"ה קרוי שלום, שנאמר (שופטים ו, כד) ויקרא לו ה' שלום. ובכל הדברים שברא הקב"ה בעולמו נתן להם קצבה ותכלית, חוץ משני דברים, התורה והשלום. תורה מניין, שנאמר (תהלים קיט, צו) לכל תכלה ראיתי קץ וגו'. שלום מנין, שנאמר (ישעיה ט, ו) למרבה המשרה ולשלום וגו'. גדול השלום שלא התחיל הקדוש ברוך הוא לבראות דבר בעולם אלא באור שהוא שלום, שנאמר (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור, והאור מכניס שלום בין בני עולם. זכר לדבר, יוצר אור ובורא חשך עושה שלום וגו':
88
פ״טגדול השלום שבו מסיימין התפילה שהיא ברכת עושה שלום. ובה מסיימין ברכות של ליל שבת שהיא ופרוס עלינו סוכת שלום. וסיום הקרבנות שלום, דכתיב (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם למלואים ולזבח השלמים. וניתן לאוהבי תורה, שנאמר (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתך וגו'. וניתן ללומדי תורה, שנאמר (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי י"י וגו'. וגם לעושה תשובה, שנאמר (שם נז, יט) בורא ניב שפתים שלום וגו'. וכל שכן לחסידים, שנאמר (תהלים פה, ט) אשמעה מה ידבר האל י"י כי ידבר שלום וגו'. וניתן לעושי צדקה, שנאמר (ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום. גדול השלום כי שם הקדוש שהיה נכתב בקדושה נמחה על המים להטיל שלום בין איש לאשתו:
89
צ׳בפ"ק דברכות (דף ו' ב), א"ר חלבו אמר רב הונא כל הרגיל ליתן שלום לחבירו ויום אחד לא נתן, עובר משום (תהלים לד, טו) בקש שלום ורדפהו. ואם נתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, נקרא גזלן, שנאמר (ישעיה ג, יד) [ואתם] בערתם הכרם גזילת העני בבתיכםהגה"הפירש רש"י גזילת העני. והלא אף גזילת העשיר גזילה היא, אלא גזילת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא השיב על שלומו, עד כאן לשונו. ואני שמעתי, עני מלשון עניה, שאין מענה בפיו להשיב לשלומו:. על כן יהא רגיל האדם תמיד לומר לחבירו צפרא טבא, או בטוב תלין, או אסותא, או רפואה שלימה וכיוצא בזה. ואמרינן נמי התם פרק היה קורא ((ברכות) דף י"ז (א)) מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא ערום ביראה ובמענה רך משיב חמה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ואפי' עם גוי בשוק:
90
צ״אהנה הם ג' שלמיות, שלימות הממון, שלימות הגוף, שלימות השכל, כמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה (שבת לג, ב) שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, ובג' אלה צריך להיות בשלימות עם חבירו כל בית ישראל. בממון, צריך מאוד מאוד להיות נזהר שלא יגיע לחבירו היזק ממנו, במסכת ברכות פרק אין עומדים (לא, א) שאמרה חנה רבש"ע כל מה שבראת לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות, אזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלוך בהן כו', הרי שלא נבראו לבטלה. ומכל שכן שיעשה בהם היזק, כי עשיית ההיזק גרוע יותר מהיושב בטל. וכתבו התוספות במסכת ב"ק פרק כיצד הרגל דף כ"ג (א) בדיבור המתחיל ולחייב בעל הגחלת, דיותר יש להאדם להזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק. וכן כתבו בפרק המניח (בבא קמא דף כ"ז) (ב) בדיבור המתחיל אמאי פטור איבעי ליה לעיוני כו':
91
צ״בבברכות פרק מי שמתו (ברכות דף י"ח) (ב) שאמר דאבוה דשמואל נתן מעות יתומים באמתא דריחייא, עילאי ותתאי היה שלו, מציעי של יתומים. הרי מי שמקבל עליו לשמור את של חבירו, יותר ישמרנו ממה ששומר את שלו. ואין נראה בזה לחלק בין מעות שלו למעות אחרים. בסוף פרק שור שנגח את הפרה (עי' ב"ק מו, א) תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, שנאמר (דברים כב, ח) לא תשים דמים בביתך. ופרק מרובה (ב"ק עט, ב) תנן, לא יגדל אדם את הכלב אלא א"כ היה קשור בשלשלת:
92
צ״גבברכות פרק היה קורא (ברכות דף י"ו) (ב) אם הגיע היזק ממון לחבירו, צריך שיאמר לו המקום ימלא חסרונך, זהו שלימות שלום לחבירו בממונו:
93
צ״דבגופו בקש שלום ורדפהו. במדרש (עי' ויק"ר ט, ט), גדול השלום שבכל המצות כתיב בהו כי תראה כי תפגע כי יקרא, אם בא מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה. ברם הכא, בקש שלום ורדפהו, בקשהו במקומך ורדפהו ממקום אחר, עד כאן:
94
צ״התנן (אבות א, יב) הוי מתלמידיו של אהרן לרדוף שלום. במנורת המאור סוף דף ק"ה, במסכת כלה (פ"ג) וכן היה אומנותו של אהרן, שמע על שנים שהיו מריבין, הולך אצל האחד ואומר לו שלום עליך רבי. והוא אומר לו, שלום עליך רבי ומורי, מה מבקש מורי כאן. והוא אומר, פלוני חברך שגרני אצלך לפייסך, מפני שאמר אוי לי שסרחתי על חברי. מיד אותו האיש היה מהרהר בדעתו ואומר, וכי כזה הצדיק בא אלי לפייסני, והיה אומר לו רבי אני הוא שסרחתי עליו והולך אצל האחר ואומר לו כן. פגשו שניהם בדרך, זה אומר לזה ימחול לי מורי שאני סרחתי, וזה אומר לזה כן. שמע על בעל ואשתו שעשו מריבה, הולך אצל הבעל ואומר לו בשביל ששמעתי שנתגרית עם אשתך, אם אתה מגרש אותה, ספק תמצא כמותה, ספק לא תמצא כמותה. ועוד אם אתה מוצא ומתנצית עמה, תחילת דבריה אומרת לך כך עשית לאותה אשה ראשונה, ועל זה היו כל ישראל אנשים ונשים אוהבים אותו. תדע לך שכן הוא, שכיון שנפטר משה רבינו ע"ה מה כתיב ביה (דברים לד, ח), ויבכו בני ישראל את משה, ובאהרן כתיב (במדבר כ, כט) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, אפי' נשים. ולא נשים בלבד, אלא אפי' קטנים מתפלשים ובוכים, לקיים מה שנאמר ויבכו את אהרן וגו'. תאנא שמנים אלף בחורים קרואים בשם אהרן יצאו אחרי מטתו, ממאן דהוה בעי לגרשה והדרה ואיעברה:
95
צ״וזה לשון הרי"ף במסכת בבא מציעא פרק אלו מציאות, אמר רב יודא הני תלת מילי עביד רבנן דמשני כו', עד דהנך רשו"ת, עד כאן לשונו, עיין עליו שם. ואעפ"י שמצוה לשנות מפני השלום, מכל מקום אם יוכל לעשות המצאה שיפוייס זה שכנגדו בלי לשנות, אזי מדבר שקר ירחק, וכדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ג) (א) רב הוה קא מצער ליה דביתהו כו' עד שקר העוה וגומר, עד כאן. פירש רש"י, אפיך כו' עד דבר שקר, עד כאן לשונו. והא דהביא קרא דלמדו לשונם דבר, ולא הביא קראי אחרינא שלא לשקר ושלא לכזב, הענין הוא כי רב אמר לבנו אתה למדתני עצה באם יהיה חשקי לאכול חמצי, אזי אצוה לבשל טלופחי, ממילא תבשל חמצי כרצוני, וכן להיפך. ואני לא מדבר שקר, כי אף שחשקי לחמצי ואני מדבר תבשל טלופחי, מה שייך בכאן שאני מדבר שקר. אבל אתה כשאני אומר לך תאמר לאמך לבשל חמצי, ואתה מהפך בשמי ותאמר לאמך אבי ציוה לבשל טלופחי, אז אתה מדבר שקר, אף שאמת כוונתך היא כדי שתעשה כפי אשר ציויתי. אף שהענין אמת, מכל מקום הדיבור שקר, על כן לא הביא הפסוק של לא תשקרו, כי כוונתו אמת רק הדיבור שקר, וכתיב למדו לשונם דבר, אבל למדת אותי חכמה כי אין שקר בדיבורי וק"ל, וכן דייק לישנא דרש"י ודו"ק:
96
צ״זבסוף פ"ק דברכות, אמר רב"ה ב"ר חננ"א סב"א משמיה דרב, כל שאפשר לו לבקש רחמים כו' עד בחלות"ם לבושי וגו', עד כאן. עיין עליו שם גודל הפגם של מחלוקות, ולהרחיק ממנו הרחקה יתירה עד שיתעלם מהעין מבואר בדברי רז"ל ובדברי המחברים. גם אני זכרתי מזה לעיל באלפ"א ביתא (שער האותיות) באות ב' בריות שהיא אהבת הבריות, עיין עליו:
97
צ״חזה לשון מנורת המאור (בנר ששי חלק ראשון), גדול השלום, כל הרוצה לרדוף אחר השלום צריך לו להרחיק עצמו מכל הדברים המסבבים קטטה ומריבה שהוא היפך השלום. והסבה הרעועה מכולם היא הכעס, כי כל אדם שמושל עליו כעסו לא יהא עליו שלום מלמעלה ולא מלמטה, לפי שברוב כעסו יחטא לשמים וגם יריב עם בני אדם הרגילים עמו, על כן הזהירו רז"ל על הכעס, עד כאן. וכך כתב שם בסוף הפרק, והמדה המשובחת לכל משכיל ובה יהיה לו שלום בעולם הזה ובעולם הבא, שלא יכעוס, ויסבול עלבונו, ויעביר על מדותיו וימחול למי שפשע לו, ובזה ימחלו עונותיו מן השמים כדגרסינן בפ"ק דראש השנה (דף י"ז (א)) אמר רבא, כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר (מיכה ז, יח) נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע, עד כאן לשונו:
98
צ״טבכלל השלום לכבד את הבריות. ואיזהו מכובד, המכבד את הבריות (אבות ד, א), הן בממונו הן בגופו. ובמסכת ברכות (סוף דף מ"ו (ב)), תנו רבנן, אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות. וזה לשון התוס', אין מכבדים וכו', וא"ת והא אמרינן בשבת בפרק במה בהמה (שבת נא, ב) לוי ורב הונא בר חייא הוי קאזלי באורחא. קדמיה חמריה דרב הונא לחמריה דלוי. בעא רב הונא לאפוקי מדעתיה דלוי כו', אלמא מכבדים בדרכים. וי"ל כשיצאו לדרך כאחד, מכבדים בדרכים. אבל אם כל אחד ילך לדרכו ופגעו זה לזה ואירע להם דרך למקום אחד, אין מכבדין, עד כאן לשונם. זהו שלימות שלום בגופו:
99
ק׳בשכלו כיצד, ילמד לחבירו ולבן חבירו תורה, והתורה היא השלום שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. גם במילי דעלמא יתן עצות הגונות לחבירו להצילו מפגע ומנזק, ולחכמו ולהבינו מה הם תועליותיו וכיוצא בזה:
100
ק״אנשלם פרק נר מצוה
101