שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת יומא, נר מצוה ד׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Yoma, Ner Mitzva 4
א׳זמן האמיתי של התשובה
1
ב׳היא ברגע הזאת רגע כמימריה בל יאחר, ויתעורר מיד וישוב אל ה'. ואם יתמהמה אז היה דוחה זמן האמת. ומכל מקום היא תשובה, כמו מילה שלא בזמנה שקיים מצות מילה אבל בזמנה עדיף טפי, כן מילת ערלת הלב מצוה בשעתה חביבה וזריזין מקדימין למצוה:
2
ג׳והנה יש ד' כתות שאינם זריזים לעשות תכף תשובה. כת אחד, הם אותן שאינם מתעוררים לתשובה מאליהן אלא מצד איזה סיבה, והוזכר זה לעיל במסכת ראש השנה פרק שלישי בהעתקת ספר עמק ברכה בהצעה שלישית עיין עליו. כת ב', הם מתעכבים מלעשות תשובה בעבור שהוא צדיק בעיניו, והוא סובר שלא יקרא בעל תשובה אלא מי שכפר בעיקר או שהרג נפש או שבא על הערוה, וכן הדבר מורגל בפי המון עם לאיש כזה שעושה תשובה שקורין לו בעל תשובה, ונותנים סימן (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכ"א, דכא ראשי תיבות "דם "כופר "אשת איש. כת ג', הם כשאינם יודעים בבירור שחטאו, אף שעומדים בספק, בדעתם ספק להקל ואינם שמים על לב אולי חטאו. כת ד', הם המייאשים מהתשובה בחשבם שאין להם תקנה, ואומרים מאחר שאכלנו שום נאכל ביותר:
3
ד׳ועתה אשיב על ד' כתות הנ"ל. על כת ראשונה שאין בהם דעת ותבונה לומר לכשאפנה אשנה, ומתוך כך עושים עבירות ושונה, אענה להם מענה. ומתחילה אקדים דברי אבא מורי זלה"ה בספר עמק ברכה וזה לשונו (דף ע"ט ע"א עד סוף דף פ"א ע"ב), אמר ירמי' הנביא ע"ה (איכה ג, כז), טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. ירצה, כי יסבול עול התורה והמצות בנעוריו שיש בו כח לעשות, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (עי' קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יבואו ימי הזקנה. וכן אמרו חכמי התלמוד ז"ל (בפ"ק דע"ז (יט, א)) אשרי איש וגומר (תהלים קיב, א), אשרי איש ולא אשרי אשה. אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. ריב"ל אומר, אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש. ופירש רש"י, כשהוא איש, כשהוא בחור בכחו, כלומר שמהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה כאיש גבור, עד כאן לשונו. והחילוק שבין ריב"ל לרב הוא זה, לריב"ל אפילו זקן שעושה תשובה ומתגבר כאיש שהוא בחור, אשריו. ולרב דוקא כשהוא בחור, והטעם כי ראוי שהחוטא עצמו ישוב, והזקן כאלו הוא איש אחר וק"ל. (עיין לעיל בפנים בסימן ס"ג בכוונת דיני השופר בכוונה הראשונה, כתוב בפנים דריב"ל לא בא לחלוק על דברי רב אלא לפרש דבריו בא כאן). וכתב בעל ראשית חכמה בשם הזוהר (רעיא מהימנא ח"ג רכז, א) על פסוק (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, קודם שיבה דידך וכו'. ר"ל קודם השיבה בהיותך נער תקום לעסוק בתורה ולהיותך איש, ובזה והדרת פני זקן, דכתיב גם כי יזקין לא יסור ממנה כו' (משלי כב, ו). כתוב בספר חסידים בסימן ז' וזה לשונו, וזכור בוראך בימי בחרותיך גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי תשובת הזקן כאשר זקן ובטלה החמדה ולא יכול עוד, דומה לאדם שמדבר לשון הרע וכלתה לשונו ולא דבר יותר. אבל אדם בעודו בכחו וגבורתו, ויצרו מתגבר עליו והרי הוא כובשו, הרי זה התשובה המשובחת וגבורה עושה על אשר כופה את יצרו העז והקשה. ועל זה נאמר (שם טז, לב) ומושל ברוחו מלוכד עיר, ועל כל דבר שקשה לו לאדם ועושהו שכרו הרבה מאוד, עד כאן לשונו:
4
ה׳וכעין זה כתב מדרש שמואל על משנה (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי וכו', זה לשונו, לפי שעיקר העבודה והיראה של האדם הוא בהיותו בחור שיצרו מתגבר עליו ואעפ"כ כובש אותו תחתיו, וכענין אשרי איש ירא את ה', בעודו איש, כי אז הוא ברשות עצמו לעשות מה שירצה. כי אחר זקנתו כבר אין לו כח בגופו לעשות שום עבירה. לכן אמר התנא אם בעת זקנתי שכבר אין אני גובר בגופי ובעצמי אני שב אל אלהים, מי ילמד עלי סניגוריא, כולם יאמרו שעל שאין בי כח לחטא לכך אני שב בתשובה. וזהו שאמר אם אין אני לי, כלומר אם אני כבר זקנתי מהיות איש ואין אני גובר בגופי שכבר אפס כחי, א"כ כל הטובה שאעשה לא תהיה לי לסניגור. וזהו שאמר מי לי, מי ילמוד עלי זכות. אבל כשאני עובד את אלהי בעוד שאני בחור שאני לעצמי וברשותי, וזהו שאמר וכשאני לעצמי ואז אני עובד את בוראי, אז בודאי דבר גדול אני עושה. וזהו שאמר מה אני, מלשון (תהלים לא, כ) מה רב טובך, כלומר כמה וכמה טובה אני עושה, וכיון שכן ראוי לי לעבוד את בוראי בימי בחרותי. שאם לא עכשיו אימתי, שאם לא עכשיו שהם ימי הבחרות, אימתי אעבוד, כי בימי הזקנה אין עבודתי נחשבת כלום וכדאמרן, עד כאן לשונו:
5
ו׳מצורף לזה מה שכתב בעל צרור המור בפרשת ואתחנן וזה לשונו, או שרמז בעת ההיא וגו' לעת הגזירה, וזה לרמוז לנו שתפלת ותחינת משה היתה ראוי ובזמן ראוי כי מיד בעת החטא ובעת הגזירה ומיד ואתחנן אל ה' אשר חטא כנגדו לבטל הגזירה. וזה להורות לחטאים בנפשותם שישובו מיד אל ה' בעת חטאתם ולא יתאחרו לעמוד על נפשם, כי אם יום או יומים יעמודו לא יכלו מלט משא אחר שעבר יומו ובטל קרבנו, ואז צריכים רחמים גדולים וסיגופים גדולים לבטל הגזירה. מה שאין כן לשבים מיד. ולזה אמרו (שבת יא, א) יפה תענית לחלום אפילו בשבת, לפי שכשמראין לאדם חלום רע הוא בעבור שנמצא בו עון אשר חטא ומן השמים מרחמים עליו לתת לו הערה שישוב, כאמרו (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו אשר חטא, וזאת ההודעה היא מצד היסורין או חלומות שמודיעין אליו חטאתו כמאמר אליהו (איוב לג, טו-טז) בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים [וגו']. יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום. ואם כן, אחר שהודיעוהו חטאו בחלום צריך לשוב מיד מחטאתו ולהתענות אפי' בשבת בענין שלא יעבור אותו יום שלא בקדושה, כי בכל יום ויום יש כח ידוע וממונה ידוע שהוא שואל ומשיב וטוען ומערער, ולכן צריך לתקן המעוות באותו יום ממש באופן שלא יתקיים בו (ישעיה כח, יג) וכשלו אחור ונפלו. ועל זה נאמר (משלי כז, א) אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום:
6
ז׳ועל זה אמרו (ברכות יט, א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שמא עשה תשובה. שמא עשה תשובה סלקא דעתך, אלא אימא ודאי עשה תשובה. ומה תמיהה היא זאת שיעשה תשובה ביום אחר, אבל האמת הוא כמו שאמרנו, שאם הוא תלמיד חכם לא ימתין ליום אחר כי לא ידע מה יולד יום, ומלבד שיש בזה דברים בגו ודבריו חטאיו ויהיה הדבר ישן נושן אצלו, אלא שבכל יום ויום יתחרט מחטאיו ויודה על פשעיו וכו'. עד וזהו בעת ההיא לאמר וללמד לאחרים שיעשו תשובה מיד, עד כאן קיצור לשונו לעניינינו:
7
ח׳על כן על כל דברי ההקדמה הזאת כל ערום יעשה בדעת ויהיה לו עין רואה ואוזן שומעת ונפש חכמה לדעת, ולא יאחר לעשות תשובה שלימה כי לא ידע מה יולד יום, כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ. ואמרו רז"ל בב"ר (צו, ב) הלואי כצילו של כותל וכצילו של אילן, אלא כצילו של עוף פורח וכו'. ואפשר שיבא הפגע פתאום, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, יב) כי גם לא ידע האדם את עתו וגו' עד כהם יוקשו בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום. פירש רש"י, כי פתאום האדם מת. וכן פי' מדרש שמואל על סיפא דמתניתין דלעיל (אבות א, יד), ואם לא עכשיו אימתי, זה לשונו, כי לא תדע מה יולד יום, ונקט מלת עכשיו ולא אמר ואם לא היום אימתי, לומר כי אפילו היום בעצמו הוא בספק אם יחיה אם לאו, כי כל רגע הוא מעותד למיתה, כי רגע ימות ואין לו אלא שעתו. ולכן אמר אם לא עכשיו אימתי:
8
ט׳וכעין זה פירש עוד על משנה השנוייה בפרק עקביא (אבות ג, א) מה שאמר ולאן אתה הולך, זה לשונו שם, ולא אמר ואנה תלך, להודיע כי בכל שעה ובכל רגע האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה, כי יום המות מיום הולדו, שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה, ועל כן נקט לשון הוה ולא נקט לשון עתיד, עד כאן. ואמר חכם אחד, כמה פוגע ביום שלא ישלמהו, (פירוש, כמה בני אדם יש בעולם שהוא פוגע ויכנס ביום ההוא בטוח להיות שקט ושאנן, וקודם שיבא השמש הוא מת ולא ישלמהו לאותו יום):
9
י׳ואמרו רבותינו ז"ל במסכת עירובין (בפרק כיצד מערבין (נד, א)), א"ל שמואל לרב יודא, שיננא חטוף ואכול, חטוף ושתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי. א"ל רב לרב המנונא, בני, אם יש לך הטיב לך, שאין בשאול תענוג ואין למות התמהמה וכו'. ופירש רש"י, חטוף ואכול, אם יש לך ממון להנות לעצמך אל תמתין עד למחר, שמא תמות ושוב אין לך הנאה. כהלולא דמי, היום ישנו ולמחר איננו:
10
י״אואמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ופירש רש"י, התקן עצמך בכל שעה במעשים טובים, שאם תמות היום תכנס בשלום. ומשל שלמה החכם את הדבר הזה לאדם שהזמינו המלך ליום סעודה ולא קבע לו זמן וכו', במסכת שבת (קנג, א):
11
י״בוכתב בעל חובת הלבבות בשער התשובה זה לשונו, הכיני צידה לרוב ואל תמעטי בעוד חיים חיותך ויש לאל ידיך, כי רב ממך הדרך. ואל תאמר מחר אקח צידה, כי פנה היום כי לא תדע. ודע תמול לעד לא ישוב, וכל אשר פעלת בו שקול וספור וחשוב, ואל תאמר מחר אעשה, כי יום המות מכל החי מכוסה. מהר עשות בכל יום חקו, כי המות בכל יום ישלח חציו וברקיו. ואל תתמהמה מעשות חק דבר יום ביומו, כי כצפור נודדת מקנה, כן איש נודד ממקומו, עד כאן לשונו. וראוי לכל ירא אלקים לשום אל לבו כל זה, וימהר לתקן מה שיוכל לתקן, כי פתאום רוח עברה בו ואיננו:
12
י״גוכן דוד המלך ע"ה קרא עצמו גר, שנאמר (תהלים קיט, יט) (כי) גר אנכי בארץ וגומר. המשיל את עצמו לגר שהוא מזומן לנסיעה ואינו יודע העת. ולפי שאינו יודע העת צריך שיקח צידה לדרך פן תבא עליו העת פתאום. ומהו הצידה, קיום המצות. זהו שאמר (שם) אל תסתר ממנו מצותיך:
13
י״דוכל מי שאינו מתבונן ביום המיתה, המשילו רבותינו ז"ל לבהמה המעותדת לשחיטה, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (פרק היה קורא (ברכות יז, א)) סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה. קשה להבין מה ענין אדם אצל בהמה. אלא רצו לומר, כמו שהבהמה אינה מרגשת ביום המיתה עד הרגע אשר יוליכוהו לטבוח, כן יש קצת אנשים נמשלו כבהמות נדמו אינם מחשבים כלל ביום המיתה עד בואה. לכן החי יתן אל לבו. עודו באבו וחש עתידות למו וישוב מחטאיו מיד, כי מי יגיד לאדם מיתתו. פתאום איננו כי לקח אלקים אותו:
14
ט״ווכתב התניא בסי' ס"ג (וכן הוא במיימוני בפ"ז מהלכות תשובה (א-ב)) זה לשונו, לעולם ישתדל אדם לעשות תשובה ולנער כפיו מחטאיו כדי שאם ימות יהיה בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא. לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא נוטה למות, ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאיו בלא תשובה. לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ואל יאמר כשאזקין אשוב, שמא ימות טרם שיזקין. הוא ששלמה אמר בחכמתו (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ותנן (אבות ב, י) ר"א אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך. ושאלו תלמידיו את ר"א, וכי אדם יודע באיזה יום ימות ויעשה תשובה. א"ל כל שכן שצריך לשוב ישוב היום, שמא ימות למחר וכו'. עד ודוקא בעבירות שבין אדם למקום, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו אינו מתכפר לו עד שירצה את חבירו ויפייסנו וימחול לו. לפיכך מי שחטא לחבירו בין בדברים בין בממון בין שחבל בגופו, אל יאמר למחר ארצנו ואפייסנו, שמא ימות קודם שירצנו ונמצא עומד בחטא גדול, עד כאן לשונו לעניינינו:
15
ט״זויירא מהדין המתוח עליו בכל יום ובכל שעה, כמו שפי' חז"ל (פ"ק דראש השנה (טז, א)) על פסוק (איוב ז, יח) ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו, תניא ר' יוסי אומר, אדם נידון בכל יום, שנאמר ותפקדנו לבקרים. רבי נתן אומר, בכל שעה, שנאמר לרגעים תבחננו וכו':
16
י״זוצריך לירא גם כן מכמה עדים המעידים עליו בכל יום, כדפירשו רז"ל (בפ' אין דורשין (חגיגה טז, א)) אל תאמינו ברע (מיכה ז, ה), דרש ר' יהודה בר נחמיה מתורגמניה דריש לקיש, מאי דכתיב אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף, אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב"ה מוחל לך, אל תאמין, שנאמר אל תאמינו ברע, ואין רע אלא יצה"ר שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואין אלוף אלא הקב"ה, שנאמר (ירמיה ג, ד) אלוף נעורי אתה. שמא יאמר אדם מי מעיד בי, אבני ביתו וקורות ביתו מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב, יא) כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. ר' שילא אמר, שני מלאכי השרת המלוים לו לאדם מעידים בו, שנאמר (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ר' חדקא אומר, נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר (מיכה ז, ה) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, איזו היא דבר שהיא בחיקו של אדם, הוי אומר זו נשמה. וחכמים אומרים, איבריו של אדם מעידים בו, שנאמר (ישעיה מג, יב) ואתם עידי נאום ה' ואני אל, עד כאן לשונם:
17
י״חומצינו שאפי' רבי יוחנן בן זכאי היה חרד וירא מדינה של גיהנם, כמו שאמרו רז"ל בברכות (כח, ב), כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו, נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה. אמר להם, אלו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפ"כ הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי, ולא אבכה, עד כאן לשונם לעניינינו. ואם רבי יוחנן בן זכאי שאמרו עליו (במסכת סוכה (כח, א) ובמסכת ב"ב (קלד, א)) שלא הניח מקרא משנה והלכות ואגדות וכו', היה ירא ולא היה בטוח ממעשיו. מה יאמר המלא עוונות לאין מספר, ובמה יבטח:
18
י״טולכן ראוי לאדם לירא מבורא ית' ויתעלה, וישפיל קומתו ויזכיר בימי בחרותו ימי זקנתו, ובימי גבהותו ימי שפלותו, ובימי שמחתו ימי אנחתו, ובימי חופתו ימי חרפתו, ובימי טובו ימי מכאובו, ובימי הונו ימי אונו, ובימי הודו ימי אידו, ויכנע על עונותיו ויתחרט על כל פשעיו וזדונותיו, ימהר יחיש מעשיהו וחשב עם קונהו כמה ימים בשנה:
19
כ׳ומסתמא אי אפשר שלא לפחות יום אחד משס"ה ימים בשנה שלא היה בעבירה, ואמרו רז"ל (במסכת חגיגה (ה, ב)) כל העובר עבירה אחת אפי' פעם אחת בשנה, מעלה עליו הכתוב כאלו עובר כל השנה כו', ולמדו אותו רז"ל מקרא (במדבר יד, לד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה וכו':
20
כ״אעוד יזכור מה שאמרו רז"ל בפרק הנזכר ז"ל, רבי אלעזר כי הוי מטי להאי קרא (בראשית מה, ג) בכי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ומה תוכחה של בשר ודם כך, של הקב"ה לא כל שכן. וכן הוא בבראשית רבה (עי' צג, י) על הפסוק הנזכר ז"ל ולא יכלו אחיו לענות אותו, א"ר יוחנן ווי לנו מיום הדין, ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו לענות אותו, כשהקדוש ברוך הוא עומד לדין על אחת כמה וכמה, שנאמר (ישעיה י, ג) ומה תעשה ליום פקודה וגו'. כי על כן כל איש ישראל ישוב אל אל יומם ולילה, ולא יאחר שמא ימות למחר כעלות השחר, עד כאן לשונו בעמק ברכה:
21
כ״בובספר ברית אברהם של אבא מורי זלה"ה כתב שם בפרק רביעי וזה לשונו, ואע"פ שכל תשובה מועילה אפילו לעת זקנתו כמו שאמר הכתוב (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא, ואמרו רז"ל (רו"ר ו, ד) עד דכדוכא של נפש, מכל מקום התשובה שיעשה האדם בימי בחרותו בעוד כחו עליו היא רצויה ומקובלת יותר לפני הש"י. וכתב החסיד רבינו יונה ז"ל, ודע כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאו יכבד עליו מאוד ענשו בכל יום, כי הוא ידע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנה בדעתו ובידו לצאת מתוך ההפיכה, על כן רעתו רבה. ואמרו רז"ל על ענין זה במדרש קהלת (זוטא ז, יד) משל לכת של לסטין שחבשן המלך בבית האסורין, וחתרו מחתרת פרצו ועברו ונשאר אחד מהן. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. א"ל קשה יום הלא המחתרת חתור לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך וכו':
22
כ״גולי מה יקרו בזה דברי פי חכם בעל ספר המוסר כמ"ש בשער התשובה ז"ל, אדם הנפטר מעולם הזה בלא תשובה, דומה למלך שהיה לו עשרה שרים, והיה המלך אוהב אותם והיו נכבדים בעיניו ויקרים אצלו. פעם אחת לקחו לעצמם עצה נבערה, ובאו לארמון המלך לילה וחתרו הקורות ונכנסו לאוצר בית המלך וגנבו משם כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות. ליום אחר, השכים המלך ומצא אוצרותיו שדודים וכל מחמדיו בזוזים. ויצו המלך לחקור ולדרוש ולדעת מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן. ויבקש הדבר וימצא. ויאמרו לו עבדיו, אדונינו המלך שריך העשרה הנכבדים אצלך אשר שמת כסאותם מעל כל השרים הם ביזו אוצרך וחמודתיך. ויתעצב המלך מאוד על שריו ולא חשב הגניבה למאומה באהבתו אותם, ויאמר שקר הוא, כי עבדים נאמנים הם ואיני מאמין לכם. ויאמרו לו, אדונינו הנה הגניבה בידם. אמר המלך מה אעשה, אם אמת הדבר, לא אוכל להציל אותן מיד ההמון, ואיך אהרוג אותם מפני חטאתם. מה עשה, אמר לעומדים הביאו אותם לפני ואראה אם הגניבה בידם כדבריכם. והיה בין מושב השרים האלה ובין חצר המלך נהר, והיה להם לבא לפני המלך ולעבור בספינה. וקודם לכן שלח המלך אחד מעבדיו לאמר להם, המלך אמר כשתעברו בנהר לבוא אצלי תשליכו הגניבה בנהר כדי שלא תמצא בידכם ותמותו, ולא תחוסו עיניכם על זהב ופנינים כי אין זהב ופנינים נחשב אצלי למאומה נגד אהבתכם. ויהי בעודם בנהר וישליכו כולם בנהר מה שהיה בידם מהגניבה, חוץ מאחד שלא השליך גניבתו מידו, ויביאו אותם לפני המלך. ויצו המלך לחפוש בבגדיהם ולא מצאו, ויחפשו לאותו האיש שלא השליך הגניבה מידו וימצאו בידו חלקו ממנה. ויחר אף המלך ויאמר לו, למה לא השלכת מידך כמו חביריך. ולא מצא מענה. ויאמר המלך, חטאתך השני' יותר מן הראשון, כי מתחילה אמרתי יצרך השיאך. אבל עתה כשנתתי לך עצה להנצל בה מהמות, וראית חבירך שהשליכו גניבתם מידם, מדוע לא עשית מאמרי כדי שתנצל. הואיל ובזית דברי ולא התנחמת על מעשיך הרעים, אני אשלם לך גמולך. ויצו המלך להמית אותו ביסורין רעים ובעונשים קשים, וישלח לחביריו התשעה שמחים וטוב לב לביתם:
23
כ״דכך הוא האדם בעולם הזה. הקב"ה הזהירו על התשובה כדי שלא ימות ברשעתו, שנאמר (יחזקאל לג, יא) שובו מדרכיכם הרעים (ולא) [ולמה] תמותו בית ישראל. וכתיב (שם יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת וכו'. ועתה פקח עיניך וראה דברי חכמים ומשליהם כי נעים כי תשמרם, עד כאן לשונו:
24
כ״הוברעיא מהימנא (ח"ג רכז, א) אמרו טעם לענין החזרה בתשובה בימי הבחרות, אמר שם, שיש קליפה באגוז דקה, שכאשר האגוז לחה היא נפרשת מן המוח בנקל. וזה דומה ליצה"ר, אמרו רז"ל והאי קליפה איהי כקליפה דמתדבקא במוחא דאגוזא, ובדמנא דאגוזא חיא רכיכא אתפריש ההיא קליפה ממוחא דאגוזא בלא קושיא. ובזמן דאגוזא היא יבשה, קשה לבר נש לעברא ליה מתמן, כי עדין הקושיא במקומה עומדת. ובגין דא מני קב"ה לבר נש לאהדרא בתיובתא בבחרותיה קודם דיזקין ביה יצה"ר, הדא הוא דכתיב (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך, עד כאן לשונו:
25
כ״וועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כט, כא) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון. ופירש בראשית חכמה, העבד הוא היצה"ר שהוא עבד עבדים, ואם בבחרותו הוא מפנק אותו בתענוגו העולם, ואחריתו יהיה מנון שר עליו ויהיה קשה עליו להכניעו, עד כאן:
26
כ״זכת ב' הסוברים שאין נקרא בעל תשובה אלא העובר על חמורה מהחמורות. דע, כי טעות גדול טועין אותן האנשים, ואינם בקיאים בחשבון, ואינם יודעים שעתידים יתנו דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ויצטרף מעשיהם אחת לאחת. ובהצטרפות עונות קטנות שהאדם דש בהן, יעלו לחשבון גדול ויהיה יותר מהעבירה הגדולה שבגדולות שבחמורות, כי אחת לאחת למצוא חשבון:
27
כ״חוזה לשון רבינו יונה בשערי התשובה, להיות העבירות הקלות חמורות בעיניו לשלשה פנים. האחד, כי אין לו להביט לקטנות העבירה, אבל יביט לגדולות מי שהזהיר עליה. והשני, כי היצר שולט בעבירות הקלות, ואולי תהיה זאת סיבה להתמיד בהן, ואז יחשבו גם הם כחמורות בהצטרף עונש כל פעם. ומשלו על זה מחוט של משי שהוא נרפא וחלש, וכאשר יכפלו אותה כפלים רבים יעשה עבות חזקה. והג', כי בהתמדתו על העבירה נעשית לו כהיתר ויפרוק עולה מעליו ולא ישתמר ממנה, ויחשוב עם פורקי עול ומשומדים לדבר אחד. והד', כי אם נצחו היצר בדבר קטן, ינצחהו מחר בדבר גדול, כמו שאמרו רז"ל (שבת קה, ב) כל המשבר כלים בחמתו יהיה בעיניך כאלו עובד עבודה זרה, שכך דרכו של יצה"ר, היום אומר לו כך, למחר אומר לו לך עבוד עבודה זרה. ונאמר (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת וגו'. פירוש למה נפלו פניך, הלא אם תטיב מעשיך ותשוב אלי, שאת, תשא פניך, מלשון (איוב יא, טו) כי אז תשא פניך ממום. ויש לפרשו לשון סליחה. ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ, ואם לא תשוב מאשר חטאת, לא העון אשר בידך לבדו ילין אתך, כי היצר רובץ לפתח להחטיא אותך בכל אשר תלך וינצח אותך תמיד אחרי אשר נצח אותך, ויקוש לך וגם נלכדת ולא שבת, ואליך תשוקתו להדיחך ואורב לך בכל עת, ואתה תמשל בו אם תרצה להתגבר עליו, על כן תענש על החטא אחרי אשר נתתי לפניך היכולת לכבוש את יצרך:
28
כ״טואמר שלמה המלך ע"ה (משלי יג, יג) בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. אמר זה על הבז לעבירות הקלות, כי יחבל לו מן הפנים אשר זכרנו.הגה"הובפסקים וכתבים של מהר"ר ישראל סימן ס"ב, צידד שלא להחמיר כל כך בחומרות יתרות על השבים. מכל מקום סיים, אפילו מה שעשה קטן בקטנותו ראוי לתקן לעשות תשובה קצת על חטאיו: וירא מצוה, שהוא ירא לבטל מצוה כאשר ירא מעבירה חמורה, הוא ישולם, הוא מתעתד אל הגמול השלם. ואמרו רז"ל (אבות ב, א) הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה. ועוד אמרו (שם) שהמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה, עד כאן לשונו:
29
ל׳וזה לשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות תשובה (ג), אל תאמר אין לחפש בדרכיו כי אם (לפנינו; שאין תשובה אלא) מעבירות שיש בהן מעשה, כגון גזל זנות גניבה וכיוצא בהן. אלא כשם שצריך אדם לפרוש ולשוב מהן, כך הוא צריך לחפש בדעות הרעות שיש לו, ולשוב מהן מן הכעס ומן האיבה או הקנאה ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מהכל צריך לשוב, ואלו קשים יותר מהעונות שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם רגיל באלו קשה לפרוש מהן אחרי אשר נשתקע ודש לעשות, ועל זה נאמר (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו, עד כאן:
30
ל״אוכן יש הרבה עבירות שאדם דש בהן, כגון נקימה ונטירה וקללה בשם והזכרת השם לבטלה וחמדה ותאוה ושיחת חולין וצחוק, והרחקת הכעס שהוא אל זר וגבהות הלב וחטאת נעורים, והסתכלות בנשים וזהירת אימה יתירה וכוונה בתפילה ובברכות הנהנין וכיוצא בהם אלף, ובהצטרפות אלה יעלו בר מינן לחשבון גדול יותר מעוונות דכ"א (דכא ראשי תיבות "דם "כופר "אשת איש) ואף שוגג צריך כפרה ושגיאות מי יבין, ועבירות שאדם דש בעקביו הם בלי מספר בעונותינו הרבים, על כן כל אדם כמוני היום ראוי להיות בעל תשובה וכל ימיו בתשובה:
31
ל״בוזה לשון ספר אורחות צדיקים, ואין הענין כמו שחושבין העולם כי לא יחשבו בעלי תשובה אלא מי שעבר מעבירות ידועים כגון שבא על גויה או אשת איש או שגנב או כיוצא באלו, ואין הענין כן, כי יש גזלנים הרבה שאינם יודעים שהם גזלנים, כגון מי שקורא חבירו לדון עמו, ויודע שאינו חייב לו מאומה אבל הוא מתכוין להקניטו ולצערו ולהפסידו שיפזר מעותיו, וזה הדבר אינו מעלה בלבו שהוא גזל. אדם המשביע את חבירו שבועה אפי' בדין, יש לו עונש בזה. וכענין זה אדם עושה בכל יום ובכל שעה חבילות חבילות. כיצד, אדם חייב להתפלל בכוונה ולברך כל ברכות בכוונה, ויש מעטים בעולם המכוונים בכל לבם. וככה יש בכל המצות ענייינים שאפילו גדולי הדור הזה אינן נזהרין בהם, מחמת שאינם שמין על לבם, ומחמת שאינם לומדים המצות והמדות הטובות:
32
ל״גלכן מי שנדבה לבו לעשות תשובה שלימה, יהיה רגיל ללמוד המצות וכל דקדוקי המצות וכל המדות, ויהיה רגיל להנות בספרי התשובה ויראה טעותו במה שטעה כל ימיו, ויבין על כל דבר ודבר שיקרא אם קיים אותו אם לאו. ואם יראה שלא קיים, ישתדל ויטריח בכל כחו כדי לקיימו. ויתן לב על כל מצוה לקיימה כמאמרם וכל דיקדוקיה, וזה הענין הוא דרך הגדול בדרכי התשובה לעשות תשובה מכל דבר ודבר בפני עצמו, עד כאן:
33
ל״דכת ג' בספק עבירה אינם נותנים לב, כאלו ספיקא לקולא. כתב הרב רבינו יונה במסכת ברכות, שעונש הספק גדול מעונש הוודאי, שכן מצינו שעל הודאי מביא אדם חטאת, ואמרינן (זבחים מח, א) דמי חטאת דנקא, כלומר אפילו לא היה לו לאדם דמי כשבה או שעירה שיביא חטאת אלא דנקא די לו בכך, פירוש דנקא הוא מעה והיא שתות הדינר. ואם מביא אדם אשם על הספק, צריך להביא אשם שוה ב' סלעין שהן מ"ח מעין, כי הסלע ד' דינרין והדינר ו' מעין, מעתה צא ולמד עד היכן מגיע עונשו של ספק. וטעמו של דבר שהחמירו בספק יותר מבודאי, מפני שהודאי משים אדם אל לבו ודואג ומתחרט על מה שעשה וחוזר בתשובה ומבקש רחמים. אבל על הספק עושה סברות. על כן ראוי לכל אדם להיות חרד וירא להזהר מספיקות בכל יכלתו, ולא יעשה דבר עד שיצא מכל חשש ויוציא כל ספק מלבו, וכך אמרו רבותינו ז"ל (אבות א, טז) הסתלק מן הספק:
34
ל״הכת הד' הא לך לשון אבא מורי זלה"ה בספר ברית אברהם פרק ג', ולחזק לב השבים שלא יתיאשו מהתשובה בסיבת ריבוי העונות אוסיף דבר עוד בדבר הזה. גרסינן בפ' במה מדליקין (שבת לא, ב) דרש רב עולא, מאי דכתיב (קהלת ז, יז) אל תרשע הרבה וגו', הרבה הוא דלא לירשע, הא מעט לירשע. אלא מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף. פירש רש"י, מי שאכל שום כו', פירוקא הוא. כלומר, הכי קאמר, אם רשעת מעט, אל תוסיף על רשעתך. דמי שאכל שום וריחו כבר נודף לחבירו, כלום יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף יותר לזמן ארוך, עד כאן:
35
ל״ולכן אל יאמר אדם בדעתו, הנה חטאתי ועויתי ופשעתי כזאת וכזאת עשיתי ועברתי ושניתי ושלשתי עד אין ספורות לעבור עבירות, ואיך אבוא עוד לפני קוני כבושת גנב כי ימצא כן בושתי ממעשי לשוב לפניו וללכת בדרכיו ולדבקה בו, איך ארמוס את חצריו ואיך אספר חוקיו. אלא יחשוב בלבו כי הוא יתברך רב סליחות ורב חסד ובעל הרחמים ולא יחפוץ בהשחתת העולם כמו שאמר ע"י יחזקאל הנביא (יחזקאל יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו. ולשון במות המת יורה על שכבר מת, ורצה לומר לא אחפוץ במיתת הנפש שמת כבר, והוא נפש הרשע שאפילו בחייו נקרא מת. אבל כשישוב מדרכו וחיתה נפשו בגלל התשובה ויזכה לחיי עולם הבא, וכל הנביאים נבאו פה אחד כי לא יחפוץ הש"י במיתת הרשעים כי אם בשובם מדרכיהם יחיו החיים הנפשיים הנצחיים. והקב"ה פירשו בעצמו (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת. ותרגום אונקלוס, הלא אם תטיב עובדך ישתבק לך, ואם לא תטיב עובדך, ליום דינא חטאך נטיר:
36
ל״זוכבר ידעת אנשי ננוה ואחאב ומנשה כי הגדילו לעשות רע מכל אשר לפניהם, ובתשובה קיבל אותם הש"י ורצה בעדם והצילם מצרתם. ואמרו רז"ל בהדיא (מדרש משלי ו, יג) שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע יד, ב), אפילו כפרת בעיקר. ותניא בפ"ק דראש השנה (טז, ב), בית שמאי אומרים, ג' כתות ליום הדין וכו'. עד פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם נדונין בה י"ב חודש. לאחר י"ב חודש, גופן כלה ונשמתן נשרפת וכו'. עד אבל המינין והמוסרין וכו', יורדין לגיהנם ונידונים לדורי דורות. גיהנם כלה, והם אינם כלים, עד כאן לשון הברייתא. וכתבו התוס' (שם טז, א ד"ה קרקפתא) עלה, וכל הני דשמעתין בדלא עשו תשובה. וכן פירשו התוס' בהדיא בפרק הזהב (ב"מ נח, ב) בדיבור המתחיל חוץ מג' שיורדין ואינם עולים, עיין שם. וכן הוא במיימוני בספר מדע בהלכות תשובה פ"ג (צ"ל פ"א ה"ג) זה לשונו שם, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפי' רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר (יחזקאל לג, יב) רשעת הרשע לא יכשל בם ביום שובו מרשעו וכו'. ואפי' אותן כ"ד דברים שחשב המיימוני במקום הנזכר בפרק ד' (א) שמעכבין התשובה, וסיים בהם בסוף (ו) זה לשונו, כל אלו הדברים וכיוצא בהם אעפ"י שמעכבין את התשובה, אין מונעין. אלא אם עשה תשובה מהן, הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא, עד כאן לשונו:
37
ל״חכתב בעל באר מים חיים, אדם אשר חטא והעוה ופשע עד אשר עלה לשמים שיאו, ובא בקרבו רוח טהרה ושב לבו לשוב ולחזור למוטב ולחסות תחת כנפי השכינה ולכנוס בדרכי התשובה, אשכילהו ואורהו בדרך זו ילך. ביום ההוא ישליך מעליו כל פשעיו אשר עשה, ויעשה עצמו כאלו היום נולד ואין בידו לא זכות ולא חובה, וזה היום תחילת מעשיו, ואז ישוב ויפלס אורחותיו ולא ינועו מעגלותיו מדרך הטוב ומדה זו תביאנו לשוב בתשובה, כי אם לא עשה עצמו כמשליך גילוליו כובד העונות ועוצם החטאים אשר יעשה הם יבהילוהו ולא יניחוהו לשוב וכו', לכן טוב להשליך כל פשעיו מעליו במחשבתו ולעשות לו לב חדשהגה"הככה ישום במחשבתו בעבירות שבינו לבין קונו. אבל במה שבינו לחבירו, יראה לתקנם תכף לפייסו, ובדבר שבממון להשיב לו. ואם אין לו, אזי ישתטח לפניו או לפני יורשיו עד שימחלו לו תחילה, או יתפשר עמהם ברצון הטוב לשלם כשיהיה לו, או לשלם למעט מעט, רק שיתרצו בלב שלם::
38
ל״טוככה יעשה ביום טהרתו בהתנדב רוחו אותו להיות עבד לבוראו, יפיל תחינתו לפניו ויאמר, אנא השם חטאתי עויתי פשעתי כזאת וכזאת עשיתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה וכו'. ותמיד ירגיל עצמו בתפילה זו להזהיר את עצמו על דבר התשובה:
39
מ׳וזה הדרך שילך בו להרגיל את עצמו להשמר מכל חטא, בבקר בעת הקיצו יחשוב בלבו דרכיו ויפשפש במעשיו ולא יעוות כפי כחו אפילו בפסיעה אחת עד זמן האוכל. אם חטא בשום דבר, יתוודה מיד על הדבר בהוויתו, והוידוי הזה ירחיקהו מכל עון. ואם יבא לידו דבר עבירה, יתרחק ממנה, כי יאמר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת להתודות על הדבר ולחזור עליו ואהיה מאותן שנאמר עליהם ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ואהיה כטובל ושרץ בידו. ואף כי אהיה ברעה לפני בוראי ולא אוכל לעמוד נגד תאותי מפני כבודו שעה מועטת. ובהעלותו דבר זה על לבו, ישמור מעבירה ויהיה רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים. ואף מעון עקביו יהיה נזהר, וכל דבריו יהיה במשקל. הגיע עת האוכל ופשפש ולא מצא, יהא מודה ומשבח להבורא יתברך שעזרו משונאו וזכהו להיות בתשובה שעה אחת בעולם. וכאשר עשה מן הבוקר ועד חצות, כן יעשה עד אכילות הערב. וקודם האכילה יתודה כאשר אמרנו, וכן יעשה בזמן האכילה של ערב עד זמן שכיבה עד ג' פרקים לשלשה וידויין, ככה יעשה עד חודש או שנה מיום תחילת תשובתו עד שיהא קבוע ומחזק בעבודת הבורא ויניח כל מעשיו הרעים. וכשישמור מהעבירות שהרגיל בהם כמה וכמה פעמים באים לידו ויזהר בהם, יהא בטוח ולא יתיירא עוד כי מן השמים יסייעוהו. ואף העבירות שעשה יחשבו לו לזכיות. ועל פשעיו הישנים שהשליך מעליו יהא תוהה ומתחרט עליהם, ויבקש מהבורא למחות מספר הזכרונות:
40
מ״אוגם טוב שיענה את עצמו. ואם הוא חלוש ואינו יכול לסבול עינויים קשים ותעניות, ישמור עצמו מתאותו, ואל ימלא תאותו במאכליו ובמשתיו. וכן אמר הראב"ד ז"ל, שאמר אחד מחסידי עולם, כי גדר גדול ומופלא מניעת המאכלים. ואין הכוונה שיעזוב לגמרי שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, כי די במה שאמרה התורה. אך כי בעת שמאכלו לפניו ועודנו תאב לאכל ממנו, ימשיך ידו ממנו לכבוד בוראו ואל יאכל כדי תאותו. ודבר זה יזכירהו אהבת הש"י יותר מתענית אחת בשבוע, כי זה בכל יום מידי אכלו ומידי שתותו:
41
מ״בועוד יוסיף לבו לתורה להטיב, אם היה רגיל ללמוד דף אחד, ילמוד שני דפין, כי גדול התלמוד שמביא לידי מעשה, ויהיה מוסר עצמו בכפיית היצר לתורה ולמצות והן הן יסורי אהבה, ואל ילך בקרי בעשיית המצות כמו שעושה דבר במקרה, פעמים עושה פעמים אינו עושה, אלא הכל יעשה תמיד ולא יניח בשום ענין, ואפילו מפני הבושה. כגון מי שרגיל לקיים מצות שלש סעודות בשבת, ונתארח אצל בני אדם שמוחזקים שאינם עושים אותה המצוה, אין להניח מפני הבושה, וכן כל כיוצא בזה:
42
מ״גאם עשה כן להיות זהיר בקיום המצות לא יניח בשום ענין ונפטר בחצי ימיו, נותנים לו שכר כאלו חיה כל שבעים ימי שנותיו. וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ה, יא) מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל. משל למלך ששכר פועלים כו', כדאיתא במדרש תנחומא (כי תשא ג):
43
מ״דואל יחשוב השב בנפשו למה זה הבל איגע ולריק כוחי אכלה, כי איך תועיל תשובתי נגד עוונותי, וכל מה שאוכל לעשות עוד איך יעמוד כנגד כובד העוונות שעשיתי. מי שלבו נוקפו ואין תשובתו שלמה אומר כן, אבל השבים בלב שלם ותוהים על הרעות הראשונים, כבר הבטיחנו הש"י ע"י יחזקאל הנביא כי פשעיהם לא יזכרו, שנאמר (יחזקאל יח, כא) ורשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ולשמור את כל חקותי ועשה משפט וצדקה כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה. ועוד כתיב פסוק מלא (שם לג, י-יא) על הנבהלים על עונותיהם לחזק ידיהם לשוב, ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כי אמרתם לאמור כי פשעינו וחטאותינו אתנו ובם אנחנו נמוקים ואיך נחיה. אמור אליהם חי אני נאם ה' כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל וכו'. עד ואין מי שיוכל להשיג עד היכן כחה של תשובה מגעת. על כן כל ירא וחרד יתן אל לבו לב חדש וטהור ונקי לעבוד את בוראו, וינהג הסדר שאמרנו, ועוד יוסיף מלבו כזה וכזה, ויהיה ערום ביראה לבקש איך יוכל לעבוד את בוראו לשוב אליו בתשובה שלימה, ויחזור בכל כחו לעשות דרכי שמים בינו לבין קונו, ולא לעיני רואים להתפאר:
44
מ״הואני אומר, אח"כ כשיהיה תקוע בקדושה, יזכור מעשיו הראשונים וחטאותיו יהיה נגדו לתקנם ככל הכתוב בהדרגה ובסדר נכון, והבא לטהר מסייעין לו משמיא:
45
מ״ועד כאן ביארתי שלש אלה, מהות התשובה, איכות התשובה, זמן התשובה, אשר סימנם מא"ז, ועל זה רמז (תהלים צג, ב) נכון כסאך מאז, כי גדולה תשובה שמגעת עד הכסא (יומא פו, א), ובהצטרפות תפילה וצדקה אז תשובה ותפילה וצדקה מעבירין כל רע, ואז הכסא משלש רגלים. ושלש אלה עם רגל הרביעי שהוא תלמוד תורה שכנגד כולם יהיה הכסא עומד על ד' רגלים. ועוד ד' אלה הם ד' חומות הבנין כמו שבארתי בארוכה בהקדמת תולדות אדם עיין עליו:
46
מ״זואתם בניי יצ"ו, הנה בילדותי סדרתי כמה דרושים והם מלאים מוסרים מתשובה ותפילה וצדקה ותלמוד תורה מיוסדים ובנוים על פסוקי תורה ונביאים וכתובים ומדרשי רז"ל בדברי אמת וצדק, אמרתי הנני אציגם לפניכם להועיל לכם להבין ולהורות לכם ולדורות במצות ה' ברות ומדות ישרות, וישמע חכם ויוסיף לקח להוסיף קדושה וטהרה בזכירה ושמירה:
47
מ״חויען כי ראה ראיתי כי לאריכת עניינם יהיו עושין הפסק גדול באמצע מסכתא זו דיומא, גמרתי בדעתי לסדרם בתשלום המסכתא בעזרת השם יתברך:
48
מ״טנשלם פרק נר מצוה
49