שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, מאכלות אסורות ב׳Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Maachalot Asurot 2
א׳עתה ארשום קצת מהחילוקים שבין הגאונים בתראי מהרש"ל ז"ל ומהרמ"א ז"ל, ולא ארשום במקום שרש"ל מתיר ורמ"א אוסר, דלא יש נפקותא מזה, מאחר דפסקינן בדור הזה אחר רמ"א, ומי יקל ראש, ומי הוא זה שיחמיר לאחריני ויקיל לעצמו. אך ארשום קצת מקומות שרש"ל מחמיר, ואף המיקל לאחריני ופוסק כרמ"א, מכל מקום ראוי שיחמיר לעצמו כרש"ל, כי על הרוב טעמו ונימוקו עמו:
1
ב׳כתב בתורת חטאת כלל א' סימן א', בשר שלא הודח הדחה אחרונה ובשלו, אם יש ששים בחתיכה ובמים נגד דם ומלח שעליו הכל מותר. ורש"ל אוסר אותה חתיכה:
2
ג׳כלל ב' בשר שהודח ולא נמלח ונתבשל, צריך ס' נגד כל החתיכה, ואותה חתיכה אסורה. ואם הוא שעת הדחק, או במקום הפסד מרובה, יש להתירה. ורש"ל אוסר:
3
ד׳כלל ג' בשר ששהה במים מעת לעת, הוי כמבושל ואסור אם אין ששים במים נגדה. אבל אם יש ששים, אז מקילין אפילו באותה חתיכה. ורש"ל אוסר:
4
ה׳כלל ד' בשר ששהה שלשה ימים בלא הדחה ומליחה, אסור בבישול, ובצלי מותר. ואסור לבשלו אחר הצליה. ואם בשלו, בדיעבד שרי. ורש"ל לא חילק ואוסר סתם:
5
ו׳כלל ה' חתיכה של בשר שנמלחה ולא הודח מתחילה, אסור אף בדיעבד אף לצלי. אך אם הוא בשעת הדחק או במקום הפסד מרובה, יש להקל. ורש"ל ז"ל לא חילק ואוסר בסתם:
6
ז׳כלל ו' הביא דעת רש"ל דלא מהני הא דאמרינן אגב דפליט ציר דידי' כו' רק לענין אם נמלח אצל בשר, אבל אם נפל לתוך הציר או הציר עליו, אסור מיד אחר שיעור המליחה. והמחבר חולק וסבירא ליה דשוין הם בין אם נמלח אצל בשר, או אם נפל לתוך הציר או ציר עליו. ואח"כ כתב המחבר, מיהו נראה להחמיר כו', עד אע"ג דמדינא נראה לי מה שכתבתי כו' עיין שם. הרי שדעת רמ"א שמדינא אין להחמיר, מכל מקום במקום צורך יש להקל וכמ"ש בסימנים. אבל רש"ל כתב שמדינא הוא נאסר, ואל תשגיח כלל בזה בתורת החטאת, עכ"ל:
7
ח׳עוד שם, כתב בתרומת הדשן דבהפסד מרובה ולצורך סעודת מצוה אמרינן דציר הבאה מבשר לאחר שיעור מליחתו, לא מחשב רותח ואינו אוסר. אבל שלא לצורך מצוה והפסד מרובה, אפילו ציר היוצא מהבשר לאחר שיעור מליחתו חשיב כרותח ואוסרת אם נפלה על בשר, או בשר שנפל לתוכה. ונראה לי דמכל מקום אינה אוסרת רק כדי קליפה, דהא בהגה"ה שערי דורא ובתורת חטאת מדמי לה לבשר שנמלח ומצא עליו אח"כ ציר, ומאחר דגם שם קיימא לן דסגיא לי' בקליפה כמו שיתבאר ולקמן סימן י"ד, הוא הדין כאן כך נראה לי, עכ"ל. ועל דברי תרומת הדשן כתב רש"ל וזה לשונו, ובספרי כתבתי דאין לסמוך ע"ז אף בשעת הדחק. ופסק של רמ"א דאין אוסר רק כדי קליפה, ומביא ראיה מבשר שנמלח ומצא עליו אח"כ ציר, רש"ל פסק לשם דלא סגי בקליפה מה שהוא בתוך הציר:
8
ט׳כלל י"ב אם מלח אפילו בכלי מנוקב, אסור לכתחילה לאכול בה רותח, ובדיעבד שרי אפילו בכלי חרס. ורש"ל פסק סתם דאסור, משמע אפילו בדיעבד:
9
י׳עוד שם, כתב האסור והיתר הארוך דוקא רותח אסור לאכול ממנה, אבל מותר לחזור ולמלוח בה כו', וכך כתב בית יוסף. וכתב והוא הדין אם לא נקבוה, מותר למלוח בתוכו בשר ששהה כבר כדי מליחה והדיחו במים כהלכתו, ע"כ נראה בעיני דמיירי שאינו רוצה לשהותו שם יום שלם. אבל אם רוצה לשהותו יום שלם, אף שאין מליחה לעץ, מכל מקום כבוש כמבושל, והוא כבוש בכלי הנאסר:
10
י״אכלל י"ד בשערי דורא, בשר ששהה שיעור מליחה בכלי מנוקב ואח"כ שמוהו לכלי שאינו מנוקב ונמצא ציר, נהגו להתיר ע"י קליפה, הכי נהוג, עכ"ל. ורש"ל פסק למעשה לאסור הכל ולא מועיל קליפה, כמו בשר שנמצא בתוך הציר דאינו שרי בקליפה אלא מה שלמעלה חוץ לציר:
11
י״בכלל ט"ו כתב באיסור והיתר הארוך דאסור להשתמש בכלי ששורין בו, אפילו לא שרה בו רק שעה אחת, דחיישינן שמא נדבק בו עדיין דם. מיהו בדיעבד שרי דהא הכלי כשר, עכ"ל. אפי' לא שרה בו כו' דחיישינן. אבל בכלי מנוקב שמלחו בו, מותר למלוח בו בשר דאין מליחה לעץ כדלעיל, ע"כ. נראה לי אפי' כלי ששורין בו, אם רחצו היטב שלא נדבק בו דם, מותר למלוח בו בשר כשר. ודוקא אם אין רוצה לשהות הבשר כשר שם יום שלם. אבל אם רוצה להשהותו שם יום שלם, אסור משום כבוש:
12
י״גכלל ט"ז בשר צונן בכלי של איסור צונן, בעי הדחה. כתב רש"ל וזה לשונו, ולפי שמצריך הדחה כו', יראה לי דלא שפיר עבדי הולכי דרכים שמניחים דגים מבושלים בקערות של גוים, וכל שכן הקישואין (מלוחין) שקורין בל"א אוגרק"ס שאסור לאכול בקערה של גוים, וכ"ש הציר שלו. וכן כרוב מלוח והדומה לו שהוא לח, אפילו אינו מלוח אסור, וכ"ש מלוח. והבא ליטהר מן השמים יסייעו לו, עכ"ל:
13
י״דכלל י"ז הרשב"א התיר למלוח בשר בכלי של יין אסור. נראה דזהו ג"כ כשאינו רוצה לשהותו שם יום שלם, דאל"כ כבוש כמבושל:
14
ט״וכלל כ' פסק שם דגים מלוחים שקונים מהגוים, אם רואים ביניהם טמאים אסור ליקח מהם אף אם לא שורין ביחד. אבל אם כבר קנה אותם, מותרים, דספיקא דרבנן לקולא ואמרינן שמא לאחר שפלטו כל צורכן עירבן יחד. ואם יש בהן שמנונית, אז הוא ספיקא דאורייתא ואסורין. ואם ספק אם יש בהם שמנונית או לאו, מותרין משום דהוי ספק ספיקא, שמא לאחר שפלטו כו'. ולפי דעת רש"ל בספרו פכ"ה סימן ע"ח גם בהגה"ת איסור והיתר שלו, אין היתר לדגים מלוחים לקנות מהגוים. ואפי' אם כבר קנאם אסורין. דהאי לא מקרי ספיקא, דהיינו הדגים רותחין הן ומקבלין מלחלוחית הטמאים. אלא א"כ רואין מונחים על השלחן מלוחים הטמאים והטהורים ולא נגעו יחד, דאז יש להתיר בדיעבד, כיון דלא ראינו שנגעו יחד. ואפילו בכה"ג, תבוא מאירה לאיש הקונה אותם לכתחילה, משום הרחק מן הכיעור. ולדעת רש"ל, גם בהאי דינא שפסק בספק אם היה שמנונית דאזלינן לקולא משום ספק ספיקא, ולסברת רש"ל אינו אלא ספק אחד, נמצא הוא ספק דאורייתא:
15
ט״זעוד שם, וכתב האיסור והיתר, מיהו אם היה ס' מן הטהורים נגד הטמאים, קונים לכתחילה ולא מחזיקין איסור שמא היו הטמאים יותר ומכר מהן, ע"כ. ורש"ל חילק בספרו שם. ובאיסור והיתר שלו, דוקא אם מונח באמצע, דאז ודאי נמלח עמהן. ואם יש ס' מותרין הטהורים חוץ מהקליפה מכל אחד מהן. ואם יש בקליפות כולן ס' נגד הדג טמא, גם הקליפות מותרים. אבל אם אין הדג נמצא באמצע, אסורים לכתחלה כל הדגים שנוגעים בו, שמא לאחר שיעור מליחה הניח עמהן, דאז אין כח למליחה לפעפע איסורו בכולן. ובדיעבד מותרין בקליפה אם יש ס', כיון שהוא ספיקא דרבנן, עיין שם, וחילוק זה כתוב ג"כ בשעי דורא דפוס קטן בשם אור זרוע ע"ש:
16
י״זעוד שם, כתב עוד מהרא"י בתרומת הדשן סימן קע"ד, דהרינ"ג ומרקריינ"ש מותר לקנות מהן, אע"פ שטמאים ביניהם כדברי המרדכי, דידוע דאין דגים טמאין נמלחין עמהן, ובודאי לאחר פליטת צירן הניחן שמה, עכ"ל. וכתב רש"ל, בספרי כתבתי שיש לפקפק על דברי מהרא"י, ויש לאסור, עיין שם פכ"ה ס' ע"ח. וגם מפרש דאור זרוע ס"ל איפכא, היכא דלא נמלח עמהן גרע טפי, דשמא עתה בלע מהדדי מאחר שהן מלוחין ולא יועיל עתה ס', רק דוקא כשנמלח בתחלה ביחד. א"כ יש חומרא להרינ"ג יותר מבשאר דגים, דאפילו יש ס' נגד הדג טמא והוא מונח באמצע, אפילו הכי נאסרו אלו שסביביו, כיון שבודאי לא נמלחו יחד, אבל אינן בכלל מאירה דלעיל, אם אין רואין נוגעים יחד מותר לקנותן לכתחלה כיון שאין דרכן למלוח יחד:
17
י״חעוד שם, ואם רואה הרינ"ג שרוין עם דגים טמאים, כתב בתרומת הדשן דאסור לקנות מהן כו', ובית יוסף חולק. ובאיסור והיתר הארוך כתב, דלכתחלה נוהגין כדברי מהרא"י להחמיר שלא לקנותן. אבל בדיעבד מותרין כדעת בית יוסף, ע"כ. ורש"ל הביא מהרא"י בפשוטו ולא חילק כלום בין לכתחילה ובין דיעבד. גם בספרו סימן ע"ח הביאו, ולא הביא דעת המתירין:
18
י״טעוד שם, בדין דגים ועופות שנמלחו יחד, אסורין. וכתב איסור והיתר הארוך, הא דדגים אסורין, דוקא שמונחין אצל העופות או תחתיהן. אבל מונחין על העופות, מותרין כו'. וכך כתב רש"ל פרק כ"ה סימן ע"ג. וכתב, אבל צריכים קליפה במקום הנגיעה. ודוקא בשידוע שמתחלה ועד סוף היו הדגים למעלה, אבל מספיקא אסור, דמסתמא דרכן לערבן במליחה, עכ"ל:
19
כ׳עוד שם, כתב בית יוסף, ואם העוף נמלח והדג טפל נמי טריפה כו', ואין דבריו נכונים כו', ורש"ל פסק כהבית יוסף:
20
כ״אכלל כ"ג בענין תתאה גבר כתב וזה לשונו, ובהגה"ת שערי דורא בשם תורת הבית, דאם מונחים זו אצל זו סגי להו בקליפה. ורש"ל כתב, דנראה לו כשהאיסור חם וההיתר קר שמונחים זה אצל זה לאסור כולן. ואם האיסור קר וההיתר חם, יראה להחמיר כדברי רשב"א להצריך קליפה, עכ"ל:
21
כ״בעוד שם, הביא דברי הטור בצלי, אפי' התחתון חם סגי ליה בנטילה. וכתב רש"ל וזה לשונו, ואנו לא קיימא לן הכי, אלא כדברי השערים, ולא מחלקינן בין בישול לצלייה לפי מה דקיימא לן צלייה ומליחה כבישול, אלא אסור הכל. וגם רמ"א בעצמו בכלל ל"ז סעיף א' מצריך ס', ואם אין ס' הכל אסור. וכן במליחה בסימן ל"ה, עיין שם. ובבית יוסף בטור יורה דעה סימן צ"ב כתב, שנאסר כולה. ובסימן ק"ה פסק, שאין נאסר אלא כדי נטילה. וצריך לחלק בין טפת חלב שנפלה שהוא צלול ובקל מתפשט בכל החתיכה, ובין איסור גוש שנפל על חתיכת היתר. אבל רש"ל פסק בהדיא אפילו באיסור גוש צריך ס':
22
כ״געוד שם, בנפל בשר לתוך חלב צונן או איפכא, הבשר בקליפה. והחלב שאי אפשר בקליפה, ריב"א כתב דבעי ס' נגד הקליפה. ור"י כתב כו'. ומהרא"י כתב דיש לנהוג כריב"א, ובית יוסף פסק דהחלב שרי כו'. גם רמ"א פסק כן, רק כתב דאין להקל אלא במקום צורך מאחר שמהרא"י כתב להחמיר. ורש"ל לא חילק אפילו במקום צורך. ורמ"א בעצמו בטור יורה דעה סימן פ"א ס"ט פסק דבעי ס' נגד הקליפה, וכך כתוב בטור יורה דעה סי' קל"ז לענין יין נסך:
23
כ״דעוד שם, פסק אם הניח איסור חם לתוך קערה קר, הוי חם לתוך צונן, והקערה צריך קליפה. ואם הניח בשר בקערה חולבת, שניהם צריכין קליפה. וזה לשון רש"ל, וליתא מאחר שהוכחתי הכא וגם בספרי מכל הני הגדולים דסבירא להו דבקערה היכא שהיא בת יומא אוסר דבר חם בלא רוטב, מאחר שאין בה פליטה מגופה. ממילא נמי דלא שייך למימר גביה תתאה או עילאה גבר כו', עד וא"כ כל זמן שהוא חם שהיד סולדת בו אוסרת וגם נאסרת היכא דליכא ס' לפי מה דקיימא לן דחום הצלי וחום הבישול הכל בס' כו':
24
כ״הכלל כ"ח הא דחתיכה אוסרת חברתה בנגיעה, דוקא שאסורה מעצמה, אבל חתיכה שנאסרה מאיסור ע"י בליעה אינה אוסרת בנגיעה אפי' נצלו או נמלחו ביחד. ורש"ל כתב, אבל אם נצלה או נמלח חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור עם חתיכות אחרות, אסורות לפי מה דקיימא לן מליחה וצלייה כבישול. אכן אם לא נמלחו ביחד, אלא שהחתיכה מלוחה נוגעת בבשר, ואפילו שניהם הן מלוחין, בודאי אינו אסור כו':
25
כ״וכלל ל"ג פסק דאין חילוק בכלי שני בין של עץ או מתכות או חרס. ורש"ל פסק בכלי חרס דבולע בכל שהוא כהגה"ת אשר"י:
26
כ״זכלל ל"ה פסק בדין ריחא מילתא, דבדיעבד יש להתיר בכל ענין בהפסד מרובה. ורש"ל פסק לאיסור היכא שהתנור סתום מכל צד והקדירות פתוחות:
27
כ״חעוד כתב רש"ל בדין ריחא מילתא, היכא שנאסר הבשר משום דם, כגון שנמלח בכלי שאינו מנוקב, אוסר שאר בשר שנצלה או נתבשלה עמו בתנור משום ריחא, אף דדם אינו מפעפע והוי כמו כחוש ולא מפטם, מכל מקום השמנונית מפטם אותו ומוליך הריח וטעם הדם עמו כו':
28
כ״טכלל ל"ז אם נצלה הירך בשומן הגיד, פסק דטוב לקלוף. ורש"ל פסק ששמנו של גיד אוסר עד ס':
29
ל׳כלל מ"ב בדין דבר שבמנין לא בטל, פסק כר"י דוקא דברים שלעולם אין מוכרין אלא במנין, אבל דברים שלפעמים מוכרין בלא מנין אלא באומד, בטילין. ורש"ל פסק דלא קיימא לן כר"י, אלא כל שדרכו למנות אפילו לפעמים, אינה בטילה:
30
ל״אוכתב עוד דביצה אינה בטילה. וכן דעת השערים וס"ת וב"ה, וכל שכן בזמן הזה שאינו בנמצא למכור סל ביצים ביחד, עד כאן לשונו:
31
ל״בכלל נ"ז בדין דגים שעלו בקערה כו', באם נצלו אסורין לכתחלה, ובדיעבד יש לסמוך אהמתירין. ורש"ל לא חילק בין לכתחילה ודיעבד, רק בנתבשלו פסק להיתר, ובנצלו פסק לאיסור. וכתב, אבל העולם נהגו איסור בנתבשלה, וחלילה להתיר בשניהם מאחר, שהתוספות אשר מימיהם אנו שותים פסקו לאיסור בנתבשלו:
32
ל״געוד שם, כתב בהג"ה שערי דורא דטוב ליזהר ליתן המים תחלה לתוך הכלי שמדיחין בו, ואח"כ יש ליתן בו הקערות. ורש"ל באיסור והיתר שלו חולק, וכתב דכלי חרס בולע אף בכלי שני. ואם אחד יש בו שיורי מאכל, נתמחה בכלי שני ונבלע בכלי חרס. וכתב שם בשם מהרי"ח, דכלי שני מבליע כלי חרס, אבל אינו מפליטו. משמע שבעירוי אף מפליט כלי חרס, עיין שם:
33
ל״דעוד שם, בדין אם תחבו כף של בשר בן יומו לקדירה של חלב שאינו בן יומו או איפכא, ויש שם קטנית או ירקות, אין לאכלם לא עם בשר ולא עם חלב כו'. אבל לשומו בכלי של אחד מהן, אין להקפיד. ורש"ל פסק שלא לתת אלא לקערה חדשה, או לאכול מהקדירה בכף, או ללפות בו בלחם, עד כאן לשונו:
34
ל״הכלל ס"א צנון שחתכו בסכין של בשר, אסור לאכול בכותח. הרא"ש אינו אוסר, רק קולף מקום החתך. והרשב"א אוסר כולו, וכך כתב הר"ן, וכך כתב רש"ל ז"ל דכולו אסור, וכן כתב דכן משמע לישנא דמהרא"י:
35
ל״וכן אם חתכו בסכין של אינו יהודי שהיינו צריך לאוסרו, פסק רמ"א כדברי הפוסקים דסגי בנטילה. ורש"ל פסק לאסור כולו. וגם בקרי"ן פסק הכי:
36
ל״זעוד שם, ואם עבר ובשלו צריך ס' נגד הסכין, ולא נגד הסכין כולו רק נגד מקום הסכין שנגע בצנון. ורש"ל כתב היכא שחתכו בשר רותח בסכין חולבת, אע"ג דלא אמרינן חם קצתו חם כולו לענין מוליך בליעתו אפי' בכלי מתכות, מכל מקום ראוי להחמיר ולשער נגד כל הסכין היכא שחתך בה בסתם, אפי' אמר שעד כך וכך חתכתי, כי דרך הסכין להוליך ולהביא בכולו ולא רמיא עלי' לאדכורי. אבל תחב כף בקדירה לאקראי, אם ברור לו עד כמה תחב, לא משערינן יותר ממה שנכנס. ואם לא ברור לו, משערינן בסתם דדרך לתחוב בקדירה דהיינו ראש הכף. ומכל מקום גם לענין הסכין לא משערינן נגד הקתא, עכ"ל:
37
ל״חעוד שם, הביא דברי בית יוסף שכתב בשם שבולי לקט על הלימוני של גוי, אע"פ שנחתכו בסכין של גוי וחריפי דומיא דצנון, מכל מקום מאחר שממלאין חביות גדול, ורבים מהם נחתכו בסכין אחד, בטל בהם טעם הסכין. ודאי הראשון והשני שנחתך בהן היה מדינא לאסור, אך מאחר שאין מכירין בטלים הם ברוב אחרים שנחתכו אח"כ באותו הסכין, ע"כ. וכך כתב הארוך כלל ל"ח, עכ"ל:
38
ל״טומצאתי כתוב על זה, וקשה על המחבר שמביא דין זה של בית יוסף שבטל בהם טעם הסכין כו' אליבא דהלכתא. וזה אינו, בשלמא לדעת בית יוסף הדין כך, דהוא פסק כר' אפרים (חולין צו, ב תוד"ה אם יש) דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר וחלב, ומשום הכי היכא שחתך ירקות חריפין בסכין של גוי אינו צריך לבטל רק טעם הסכין הבלוע בירק. אבל אנו דקיימא לן (עי' ביו"ד צט, ג) כר"ת דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה בכל האיסורין שבתורה, ומשום הכי היכא שחתכו ירק חריף בסכין של גוי מצרכינן ס' נגד כל הירק. וכך כתב הב"י עצמו בלשון הזה בסימן צ"ו, אבל אם חתך בסכין של גוי צריך ס' נגד כל הצנון, דדין זה קאי אליבא דר"ת. וכן יש לי להביא ראיה עוד מטור אורח חיים בהלכות פסח (סימן תמז) שכתב, וזיתים שכובשים בשאר ימות השנה כו' עד ולא שייך ביה ביטול, דבכוליה סכין משערינן, וא"כ חזרו הזיתים כולו חמץ, עכ"ל:
39
מ׳אף שזה הדין תימה בעיני ולא אוכל לישבו, דלמה חזרו הזיתים כולו חמץ, דהא לא שייך לומר חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא כשבלע איסור, אבל בלע היתר כגון חמץ בעת היתרו, לא שייך לומר נעשה נבילה, אלא היא כולו חמץ. וכמו שהדין בבצלים וירקות שבלועים מבשר ובשלם בחלב, אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות אין צריך ס' אלא כנגד הבשר, דלא שייך לומר חתיכה נעשית נבלה הואיל ועדיין כולו היתר, ולכן אין צריך לשער רק נגד מה שבלע, א"כ תימה על הטור למה חזרו הזיתים כולו חמץ. והנה אניח דבר זה עתה. מכל מקום בבלע איסור כמו בכאן בלימוני שחותכין בסכין של גוי, אז הכל נעשה נבלה:
40
מ״אעוד שם, בדין בשר רותח שחתכו בסכין חולבות בן יומו, דצריך ס' נגד הסכין. וכתב, ונראה לי דדוקא אם חותך בשר רותח שהוא על האש, או שהסירו מהאש ועדיין בכלי ראשון. אבל אם כבר הניח בכלי שני, מעתה כבר עבר רתיחתו וא"צ רק קצת קליפה כו'. משמע אפילו אם חם שהיד סולדת. דאם אין היד סולדת, אף בהסירו מן האש לא היה נאסר. אבל רש"ל חולק, וזה לשונו באיסור והיתר שלו, ולא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד כאחת ונתקרר במהרה, אבל לא בחתיכת בשר או דג וכל דבר שהוא גוש, דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימתו ומפליט ומבליע שפיר. ומשום הכי נראה דדוחן ואורז ג"כ אחר שנתערו מקדירה לקערה, כל זמן שהיד סולדת בהן חמין הן ככלי ראשון, ונפקא מינה לענין בשר בחלב כו':
41
מ״בכלל ס"ב בדין דם ביצים, אם הוא ספק אם היה הדם על החלבון או על החלמון, הוי ספיקא דרבנן ולקולא, משום דס"ל דם ביצים דרבנן. אבל רש"ל כתב באיסור והיתר שלו שמצא כתוב וזה לשונו, שמעתי ממהרי"ו י"ץ שאנו קיימא לן דדם ביצים דאורייתא, ע"כ מצאתי, וכן נראה עיקר, מאחר שסתם תוספות ואשר"י מסופקים אם הוא דאורייתא כו', עכ"ל:
42
מ״גכלל ע' בדין שוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורים, דנוהגין למלחן אפילו הקליפה החיצונה קשה, אבל אין למלחן עם בשר. וכך כתב רש"ל. וכתב אם מלחן עם בשר, נעשית נבילה. ואם נתבשלה עם אחרות, צריכות ס"א נגדה והיא:
43
מ״דעוד שם, כשיש להם חלבון ונתערב בחלב, יש לסמוך ארש"י והרשב"א והרא"ש דבכה"ג לית בהו משום בשר בחלב. אבל רש"ל פסק כרשב"ם, שפירש ביצים גמורים שנגמרה הקליפה לגמרי, אבל לא נתקשה הקליפה כדרך ביצה הנמכרת בשוק, דין בשר עליה לכל דבר. וכתב שכן הוא דעת מהרא"י. וגם כתב שמהאי טעמא נוהגים שאפילו בגמר קליפתן לגמרי אין אוכלין בחלב, דדלמא לא נתקשה לגמרי, כי כן הוא בנמצא, עכ"ל:
44
מ״הכלל ע"א בדין החלב מן בהמה שנשחטה ונמצאת טריפה, פסק אם הוא טריפות שאפשר שלא אירע לה אלא עתה, כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא בזה, מותרות. רש"ל פסק כמהרא"י לאסור כל טריפות תוך ג' ימים:
45
מ״וכלל ע"ד כתב הר"ן דבר שיש לו מתירין שנפל ברוטב, אי חזר אותו רוטב ונפל לרוטב אחרת אוסרת באלף. ולפי מה שנתבאר הטעם דדבר שיש לו מתירין בטל, ואינו אוסר רק ממשו של איסור, הוא הדין רוטב זו נמי בטילה. ועוד דלפי דבריו, איסור שאינו מחמת עצמו רק מחמת שבלע איסור אחר, שייך בזה דבר שיש לו מתירין, ואין כן דעת מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן סימן ק"ע, שכתב על החתיכה הבלועה מדם דלא מקרי דבר שיש לו מתירין, דאין איסור מחמת עצמו אלא מחמת דם הבלוע בו, ונראה דיש לסמוך אדברי מהרא"י מאחר דאיסור דרבנן הוא דאינו בטל. ועוד סברא זו נמי אמרינן לענין חשיבות חתיכה הראוי להתכבד, עכ"ל:
46
מ״זאבל רש"ל הביא מהרא"י בהגה"ה ש"ד שלו סימן מ"א בלשון אחר וזה לשונו, מצאתי כתוב בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבה בשאר חתיכות בטל ברוב, ע"כ. ויראה הטעם, דלא חשיבא שיש לו מתירין הואיל ומותר לצלות אף קודם לכן, ולמה שהוא נאסר דהיינו בישול עדיין הוא אסור כו', עד ויראה דאפילו היתה חתיכה הראויה להתכבד מכל מקום בטילה, לפי שאינו שורשו של איסור אלא מחמת דם הבלוע בה, מהרא"י ז"ל. מכאן מוכח להדיא דדבר שיש לו מתירין לא בטל אפילו באלף, אפי' אינו אסור מחמת עצמו, עד כאן לשון רש"ל. פירוש לדבריו, הואיל והוצרך מהרא"י לכתוב טעם אחר על היתר דדבר שיש לו מתירין, ומה שכתב רמ"א ועוד סברא זו אמרינן כו', שאני הכא דיהיה לו היתר:
47
מ״חעוד שם, דדבר המתקלקל אם ישהנו, לא מקרי דבר שיש לו מתירין, ובטל. ורש"ל חולק:
48
מ״טעוד שם, חמץ בפסח לא מקרי דבר שיש לו מתירין. רש"ל חולק:
49
נ׳כלל ע"ה בענין בישול גוים, פסק אם חתה ישראל בגחלים אף לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ע"י גוי שרי, ודלא כשאר פוסקים שכתבו דצריך לחתות קודם שיתבשל כמאכל בן דרוסאי. וכתב בית יוסף דנקטינן כוותייהו כו'. ורש"ל פסק דצריך:
50
נ״אעוד שם, פסק דעשיית האש או שגירת התנור מועיל לענין בישולי גוים. ורש"ל מוכיח מדברי מהרא"י דאין מותר אלא במחתה בגחלים שמקרב בישולו, אבל בכהאי גוונא לא מקרב בישוליה ואין מותר אלא בפת, והא ראיה דהשלכת קיסם לא מהני בבישול גוים אלא בפת:
51
נ״בבפרק אין מעמידין (ע"ז לח, א) אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גוים. וזה לשון התוס' (ד"ה דגים קטנים) אומר רבי יודא דמדקאמר מלוחים דמשמע שאין מלוחים אסירי, א"כ צריך לומר דמיירי בגדולים קצת שעולים לפעמים על שולחן מלכים. דאי לא תימא הכי תקשי לן להא דאמר, איכא בינייהו דגים קטנים, פירוש דלמ"ד נאכל כמות שהוא חי יש בו משום בישולי עובדי כוכבים, ולמ"ד אינו עולה דגים קטנים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים והלכה כתרוייהו לקולא, וא"כ אמאי נקט מלוחים אפי' אין מלוחים נמי, עכ"ל:
52
נ״גוהבית יוסף סימן קי"ג הקשה ג"כ קושיא זו, ותירץ דדגים קטנים שנמלחו עולים על שלחן מלכים, ואפ"ה שרי משום דאז נאכלין כמות שהן חיין. ובשלא נמלחו, שרי משום דאז אין עולין על שלחן מלכים. וכתב הבית יוסף שהעלה זה התירוץ מדברי הרשב"א. והנה לדברי כולם דגים קטנים שהם קטנים ממש אין בהן משום בשולי גוים, אבל רבותינו הנ"ל הניחו מקום להתגדר, כי יש שני ענייני דגים קטנים, האחד הדגים שדרכם להתגדל אינם עולים לשלחן מלכים בעודם קטנים עד שנתגדלו. אמנם יש עוד ענין שני של דגים קטנים, דהיינו שיש מין דגים שנשארו לעולם בקטנותן ואינן גדולים, ואלו עולים על שלחן מלכים ואסירי. ועל אלו אמר רב יוסף כשהן מלוחין אין בהן משום בישול גוים, הא אינן מלוחין אסירי, וראוי לחוש לזה:
53
נ״דכלל ע"ו ולענין המנהג, כתב מהרא"י בהגה"ת שערי דורא רבים, נוהגים להקל להמתין רק שעה אחת אחר סעודת בשר וסלקו וברכו, ואח"כ אוכלים גבינה כו'.הגה"ה(ודעו בני יצ"ו, דזה המנהג שנתפשט בהמתנת שעה רע מאד בעיני, דבהדיא פסקו הרמב"ם והרא"ש להמתין ו' שעות. והבית יוסף באורח חיים סימן קע"ג כתב, דכן נהגו העולם, וכן פסק הרשב"א בתורת הבית. וכתבו הרמב"ם והרשב"א, ששיעור זה צריך להמתין אף לאחר בשר עוף, עד כאן לשון הבית יוסף. על כן אל תפנו אל מנהג ארציכם בזה): אמנם הצנועים מושכים ידיהם עד ו' שעות. וכתב רש"ל, ומכל מקום נראה דאפילו ששהה שש שעות, מכל מקום אסור לאכול אחריו גבינה עד שסילקו ובירכו מפני מראית עין, וכך קבלתי, עכ"ל:
54
נ״הובית יוסף כתב באורח חיים סימן קע"ג (ד"ה ויש מחמירין) בשם הזוהר, דיש להחמיר בבשר אחר גבינה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר. ואמר שם בזוהר (פ' משפטים קכה, א), מי מישראל שאינו נזהר שורה עליו רוח הטומאה מ' יום. ואם מוליד בן באינון מ' יום, נותנין לו נשמה מסטרא אחרא דלאו איהו קדישא בר מינן. על כן שומר נפשו ירחק ויקדש עצמו אפילו במותר לו מצד הדין. מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה. ובפרק כל הבשר (חולין קה, א) אמר מר עוקבא, אנא בהא מילתא חלא בר חמרא. דאלו אבא, כד הוה אכיל בשרא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא. ואלו אנא, בהאי סעודתא לא אכילנא, בסעודא אחרינא אכילנא, והיינו ו' שעות לדעת הרמב"ם (הל' מאכ"א ט, כח) והרא"ש והרשב"א, וקרא עצמו חלא. על כן המתקדש ביותר קדוש יאמר לו, ואשרי בניו אחריו:
55
נ״וכלל פ"ה בענין תחיבת כף של בשר לחלב או איפכא דצריך ס', פסק דאין חילוק בין תחב הכף פעם אחת או ב' פעמים. ורש"ל כתב, בספרי כתבתי שצריך ב' פעמים ס'. וקבלתי דאין צריך להחמיר באם תחב ג' פעמים להצריכו ג' פעמים ס', רק די בשני פעמים ס', דס' ראשון לבטל האיסור, וס' השניה אולי חזר וניעור, ותו לא חיישינן:
56
נ״זעוד שם, כתב בשערים דמהרא"י בשם אור זרוע, קדירה הנאסר מבשר וחלב שאסור בהנאה ובשלו בו מאכל, אע"ג דהקדירה אינה בת יומו ולא נאסר המאכל, מכל מקום צריך להשליך דמי הקדירה לנהר שלא ליהנות מדבר האסור בהנאה. ולי נראה דלפי מה שנהגו לחום בו חמין, אין לחוש גם לזה, וכמו שכתב הרא"ש לענין סכין של ע"ז ששחט בו, ע"כ. ורש"ל פסק כמהרא"י בשם אור זרוע, וכתב, שלא דמי למה שנהגו לחום בו חמין שהוא לחוף בו הראש, אבל לא לשום מאכל ומשתה. והא ראיה, דמותר שם לכתחילה. גם לא דמי לסכין ששחט בו, דשמא הנאות בישול אינו חשוב כ"כ דבר מועט כמו שחיטה. ועוד בספרי שדיתי נרגא בדברי הרא"ש, ופסקתי כדברי הרשב"א שצריך להשליך:
57
נ״חעוד שם, כשבא החכם להתיר האיסור שנפל בקדירה ולשערו בס', כתב בספר המצות צריך לחקור אם נתנו מים בקדירה אחר שנתנו בו האיסור. והטור חולק, שאפילו אם הוסיף בשוגג, קיימא לן כל איסורים שבתורה שריבה עליהן בשוגג מותרין כו'. רש"ל פסק דצריך החכם לחקור אחר זה כדעת ספר המצות, וכן סובר הסמ"ק והמרדכי ובעל שערי דורא ומהרא"י. והאי דכל אסורים שבתורה, מוקמי לה בדבר יבש שאין מתערב, דומיא דתרומה דהתם. אבל בדבר לח, חתיכה עצמה נעשית נבילה כבשר בחלב לכולי עלמא, ולדידן אף בשאר איסורין, ואין חילוק בין נודע התערובות בנתיים או לא נודע. וגם רמ"א כתב (יו"ד צט, ה) דטוב להחמיר ולנהוג לחקור אחר זה. על כן כל ירא שמים יזכור בזה ולא ישכח:
58
נ״טעוד שם, בדינא דאם נתוסף האיסור מצטרף לאסור, וכתב הני מילי דוקא שנתוסף ממין איסור ראשון, אבל אם אין האיסור השני ממין הראשון, אינן מצטרפין, ואדרבה השני מבטל את חבירו. כתב על זה רש"ל, דוקא אם נפלו שניהם כאחד. אבל אם לא נפלו כאחד, דנעשו מתחילה הנותן טעם חתיכה דנבילה מאיסור ראשון, שוב אין לו היתר. וההיא דכל האיסורין שריבה שוגג כו', כבר כתבתי דמוקי ליה בדבר יבש, כדלעיל:
59
ס׳עוד שם, וכתב עוד הרשב"א, שאם נתערב במינו ושלא במינו ונשפך, רואין שאינו מינו כאלו אינו, ותולים לומר שמינו היה ונתבטל, כמו דאמרינן לקמן למאן דאית ליה מין במינו לא בטל, סלק את מינו כמי שאינו כו', הוא הדין איפכא. וזה לשון רש"ל, הי"ד הביאו לפסק הלכה, ואין נראה בעיני כלל, דבשלמא התם גבי מין במינו אין בו איסור משום צד נתינת טעם, אלא מגזירת הכתוב שאינו בטל, ומשום הכי כי איכא נמי בהדיא מין בשאין מינו אמרינן סלק את מינו כדי שיבטל הטעם בשאינו מינו, וממילא יותר הכל. אבל הכא שאסר את שאינו מינו בנתינת טעם מדאורייתא, א"כ היכא שנשפך הרוטב אפילו איכא נמי מינו בהדיא, סוף סוף עדיין בספק עומד, וספיקא דאורייתא לחומרא, עד כאן לשונו:
60
ס״אכלל פ"ט נטלו הכליות כשירה. וכתב הרא"ש, וכן אם נקבו וחסרו, אפי' הגיע החסרון והנקב על הלובן כשירה. וכתב רש"ל, ומה שהכשיר בחסרון כוליא עד החריץ, לא נהירא לי, ועיין בספרי פרק אלו טריפות:
61
ס״בעוד שם, וכתבו הגהות אשר"י, דאם נמצא דם בכוליא דכשירה. כתב רש"ל, בספרי כתבתי שיש לפקפק על היתר דם בכוליא:
62
ס״גכלל צ"ד כתב הרשב"א בתשובה, מחט שנמצאת בקורקבן וכולה נבלעת בעובי בשרו, ונשאר כחצי אצבע מצד הכיס גם מצד החוץ שלא היתה המחט אוכלת, ולא היה ניכר שם נקב לא לצד פנים ולא לצד חוץ, תלינן להקל דדרך פנים באתה, דדרכו לבוא דרך וושט עם המאכל. ובהג"ה שערי דורא כתב בשם מהר"ם לאסור בכהאי גוונא וכך כתוב באיסור והיתר הארוך. ושמעתי מגדול אחד, דהרשב"א ומהר"ם לא פליגי. דהרשב"א מיירי במונח בעובי בשרו, דתלינן דדרך פנים באתה. ומהר"ם מיירי שהיה מובלע לאורך הקורקבן. ובאמת הוא תירוץ יפה, ואז יתקיימו דברי שניהם. אמנם אין להקל, כי גם מדברי רש"ל משמע שס"ל דמהר"ם מטריף בכל ענין, שכתב על דברי מהר"ם, הטעם מבחוץ במקום בשר ראוי להתרפא יותר שהוא רך, מהעור הפנימי שהוא קצת קשה. ומאחר שאינו ניכר מבפנים בודאי בא מן החוץ, עכ"ל:
63
ס״דבאתי להזכיר ולהזהיר, במי שיש לו תרנגולים בביתו וגם חתול, שיש לחוש לדריסה אם ראו החתול נכנס למקום התרנגולים. והטור יורה דעה סימן נ"ז הביא דברי הרשב"א שכתב, אפשר שחתולים שלנו הם בני תרבות עם התרנגולים, וכל שלא ראינו שרדף אחריהם והכה אין חוששין לו, וראוי לחוש להן. הרי אם ראינו החתול רודף ומכה, פשיטא שטריפה, אף שהחתול מגודל בבית. וכשלא ראינו רודף ומכה, רק נכנס למקום התרנגולים, העולם אין חוששין. וסיים, אבל מן הראוי הוא לחוש. וכתב הבית יוסף הטעם, משום דאשכחן בגמרא שהיו חוששין שמא דרס, והחתול ושונרא דידהו היו רגילין עם התרנגולים כמו שהם רגילין עכשיו. ואף שבשלחן ערוך לא הוזכר שראוי לחוש, מכל מקום ראוי וראוי היא, מאחר דאשכחן בגמרא כן. וגם בש"ע לא סתם הדין, רק כתב (יו"ד נז, ה) יש אומרים כו'. על כן כל בעל נפש יחוש:
64