שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, מאכלות אסורות ה׳Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Maachalot Asurot 5
א׳עתה באתי להיות כמזכיר בדינים הנהוגים בארץ ישראל. באם תזכו כמוני לבוא לארץ הקדושה לדור, כדי שתדעו מה לעשות, ולזרז אתכם שתהיו מאד מדקדקים בהם לבלתי תחטאו ח"ו
1
ב׳והנה שנה אחת אחר בואי לירושלים עה"ק תוב"ב היא שנת השמטה שנה השביעית, ורבים מיושבי ארץ הקדושה רצו לפטור את עצמם מחמת הדוחק הגדול שהיה ערב שביעית רעב במדינה ולא היה סיפק בידם לאכול דבר יום ביומו, ק"ו להכין איזה עניינים בביתם על שנת השביעית, ואמרו שינויי דחיקי. ואני דנתי עם עצמי וחשבתי בלבבי אני מחויב לקיים יותר מהם, ואפילו למכור גלימא דעל כתפאי, כי יאמר לי הקב"ה למה באת ממקום שהיית פטור מזה, ובאת למקום החיוב, ועתה במקום החיוב תעזוב המצוה הזה, מדוע באת לטמא את ארצי. בשלמא הדרים כבר שמה, אין עונשם גדול כל כך. ועוד כל הנוסע לארץ הקדושה נוסע בשביל לקדש את עצמו ולקיים המצות אשר שמה, כענין שאמרו רז"ל סוף פ"ק דסוטה (יד, א) דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו לכנוס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך כו'. אלא לקיים המצות התלויות בארץ:
2
ג׳והענין כי ראוי לאדם להביא את עצמו לידי חיוב מצוה כדי לקיימנה, אע"פ שאין מחויב בה יביא עצמו לידי חיוב. ומי שאינו עושה כן, לפעמים נענש בעת שהדין שלמעלה מתוח, כדאיתא בפרק התכלת (מנחות מא, א) דאמר ליה מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתווא, ציצית מה תהא עליה, אמר ליה אענישתון אעשה. אמר ליה בעידן ריתחא ענשינן. ובפרק במה מדליקין (שבת לב, ב) אית ליה לחד תנא דבעון מזוזה בנים מתים, דכתיב (ירמיה ב, לד) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים. פירש רש"י, במחתרת שאין לה פצימין, הכי קאמר קרא לא במחתרת מצאתי שלימים כו', כי מאחר שלא עשו פצימין נפטרו ממזוזות, והיו ראוי אדרבא להביא עצמן לידי חיוב מזוזה. וזה היה ענין משה רבינו ע"ה שהיה רוצה להביא את עצמו לידי חיוב קיום המצות בארץ ישראל. והנה הבא לארץ ישראל והמצוה הבאה לידו, לא יקיימנה חס ושלום:
3
ד׳אחר זמן אשר שמתי אל לבי הדברים ההם, מצאתים כן בספר החרדים אשר חיבר החסיד הר"ר אליעזר אזכרי ז"ל שכתב וזה לשונו, וכל הבאים לדור בא"י חייבים להזהר מאוד בשמיטה ובכל המצות התלויות בא"י, כשם שהיו זהירים לקיימם האמוראים הדרים בה כדאיתא בירושלמי, כדי שלא תהא מצות הדירה בא"י באה בעבירה של ביטול המצות התלויות בה, ונמצא הפסדן יותר על שכרן. ואלהי ישראל יעזרנו לקיימן אמן:
4
ה׳ואלו הן תרומות ומעשרות ולקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות. כולהו הן מדאורייתא בארץ ישראל אפילו בזמן הזה, ודלא כבית יוסף בטור יורה דעה סי' של"א שפסק כרמב"ם (הל' תרומות א, כו) שהם בזמן הזה דרבנן אפילו בארץ ישראל. ורמ"א בהגה"ה בטור יורה דעה (סעיף ב') כתב, ויש חולקין וס"ל דאפילו בזמן הזה דאורייתא, אך לא נהגו כן, עכ"ל. אמנם קבלו האמת ממי שאמרו, דלפי האמת פסק הלכה הוא שהוא דאורייתא. ושורש הענין הוא ביבמות פרק הערל (פא, א) נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אי קדושה שקדש עזרא במקומות אשר כבש בארץ ישראל קדשה עד עולם, או עד שחרב מקדש שני. ר' יוחנן סבר קדשה עד עולם, וכל המצות התלויות בא"י נוהגות גם אחר החורבן מדאורייתא. וריש לקיש סבר דבטלה הקדושה כשחרב המקדש, ואין המצות נוהגות בזמן הזה אלא מדרבנן. וזה לשון ספר החרדים, רמב"ם וסמ"ג ובעל התרומה פסקו כריש לקיש. אבל הראב"ד ורש"י ובעלי תוס' ורבינו שמשון פסקו כר' יוחנן. וכן פסק גאון ורבינו יוסף טוב עלם והרב ר' מתתיה והרב בעל העזר והרב ר' אליעזר טהור קדוש, עכ"ל:
5
ו׳והנה דיני תרומות ומעשרות מפורשות ברמב"ם ובסמ"ג. גם מקצתם מיני תרומות ומעשרות הוזכר בטור יורה דעה ובשלחן ערוך. אך תימה גדולה בעיני על הטור ושלחן ערוך שלא כתבו שום דבר מדיני שביעית, וכולן שווין לטובה שביעית ותרומות ומעשרות, דלריש לקיש הם דרבנן בארץ ישראל. ולר' יוחנן הם דאורייתא בא"י. ומלקט ושכחה ופיאה לא הזכירו אלא מיעוטא דמיעוטא. ובתרומות הזכיר הרבה דינים, והרבה דינים לא הזכיר ממעשרות. כגון, אימתי זמנן של מעשר, ודיני אכילת עראי וקבע, שהם הרבה מאוד:
6
ז׳ואתם בניי יצ"ו, אם תזכו לבא לארץ ישראל, אזי דיני תרומות ומעשרות מבוארים לכם בהרמב"ם ובסמ"ג, וקצתם בטור יורה דעה ובש"ע. ומה שלא מבורר בבירור גמור, אזי אברר וארשום. ודיני שביעית סתומים ביותר, ארשום לכם ביותר. ודיני לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות, מבוארים היטב ברמב"ם וסמ"ג, על כן איני צריך לטרוח בזה. ובפרט לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות אינם שייכין אלא למי שיש לו שדה וכרם, וזה לא שכיחא כל כך:
7
ח׳לענין סדר הפרשת תרומות ומעשרות, צריך לידע אימת שנת השמטה, כי משתנית סדר הפרשה לפי סדר השנים. והנה נפסקה הלכה כהסכמת הרמב"ם, וכתב הבית יוסף בטור יורה דעה סימן של"א ששנת השמטה היה שנת שי"ג, וכך כתוב בטור חושן משפט סימן ס"ז, וכן הסכים רמ"א (שם סעיף א). נמצא עתה שנת שפ"ג הוא שנת שמיטה:
8
ט׳ונמצא בפסק הרבנים הראשונים, אשר לפנים קרוב לתשעים שנה קם חכם אחד לערער על חשבון שנת השמטה כפי הבנת לשון הרמב"ם, ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב"ב אשר היו בימים ההם ונשאו ונתנו לברר ליבון הרמב"ם, ושלחו חכם אחד שליח לרבני צפת תוב"ב ויוציאו לאור משפט לשון הרמב"ם ז"ל, והבנתי גם לדעת המנהג אשר נהגו קדמוניהם והרבנים אלה מפה ואלה מפה, אחר העיון עלתה הסכמת כולם היות המנהג הפשוט מיוסד על אדני האמת סברת הרמב"ם, והשנה אשר היו נוהגים בה שביעית היא ע"פ סברת הרמב"ם כפי מה שהורו הרבנים. גם כתוב באותו פסק, כי אז העידו זקני דמשק וכל סוריא היות המנהג כן. ואחרי כן כמו שלשים שנה בימי הרב ר' לוי בן חביב ז"ל, קם מי שרצה לחלוק על המנהג הקדום, ועל הרבנים הקודמים. אז נתקבצו כל החכמים אשר בירושלים, גם שלחו לחכמי צפת, והסכימו כולם לדעת אחד כמו שהסכימו הרבנים הקודמים. ושלחו לכל תפוצות ישראל לסלונקי ולקושטנדינא אשר היו שם אנשים גדולים אנשי שם, וכולם הסכימו לדעת הרבנים הקדמונים, וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל הקרובים והרחוקים. וע"פ אותו החשבון, השמיטה עתה שנת שפ"ג, ואח"כ שנת ש"ץ כו':
9
י׳וסדר הפרשה הוא כך. שנה ראשונה, תרומה גדולה ומעשר ראשון ותרומת מעשר ומעשר שני. וכן בשנה ב'. ובשנה שלישית, נותן מעשר עני במקום מעשר שני. וכמו שנהג שנות אב"ג, כן נוהג שנות דה"ו. והשנה השביעית, אין נוהג בה כלל שום תרומות ומעשרות, וזה הסדר חוזר חלילה עולמית:
10
י״אועתה אפרש. מה שמפריש תחילה נקרא תרומה גדולה, ושיעורה עין יפה אחת מארבעים, והבינונים אחד מחמשים, והרעה אחד מששים. אבל מדאורייתא אין לה שיעור אפי' חטה אחת פוטרת כל הכרי, ולפיכך נקראת גדולה על דרך סגי נהור, כמו שקורין לקידוש של בוקר יום שבת קידושא רבה לפי שהוא קטן, כמו שכתב הר"ן (פסחים כה, א). ומדרבנן אין פוחתין לתרומה מששים, בין טהורה בין טמאה. טהורה, הכהן אוכלה כשהוא טהור. והטמאה, הכהן מסיקה תחת תבשילו כמו עצים. ואם היא משקה, שמן ידליקנה בנרו. יין, יעשה בו זילוף. וזה היה בזמן שהיתה טהרה בישראל, שאפי' בימי האמוראים היה להם אפר פרה מזמן בית שני, ולא ראו חכמים לחלק בין תרומה טמאה לטהורה. אבל אחר זמן הגמרא, דפסקה אפר פרה והכל בחזקת טומאת מת כמו שכתב רבינו שמשון ורבינו אשר סוף מסכת חלה, הגאונים אוקמי' אדין תורה, ואמרו שיש רשות לאדם להפריש תרומה גדולה כל שהוא, וכך כתב סמ"ג ורמב"ם:
11
י״בוכתב בספר החרדים, וכן הדין בחלה, כמו שכתבו התוס' סוף פ"ג דיום טוב (ביצה כט, ב ד"ה שמואל). וכך כתב סמ"ק בסימן רמ"ח, דאין שיעור לחלה אלא כשהיתה החלה נאכלת לכהן בא"י, ואז לא פלוג רבנן בין נאכלת לנשרפת. אבל בזמן הזה דכולן טמאות והכל לשריפה, מפריש כל שהוא לכתחילה:
12
י״גובודאי דגם הרמב"ם כן דעתו, דחלה נמי יש רשות לאדם להפריש כל שהוא כמו בתרומה. ומה שכתב פ"ה (הלכה ט) מהל' בכורים, בזמן הזה שאין שום עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישים חלה אחד בכל ארץ ישראל אחד ממ"ח ושורפים אותה מפני שהיא טמאה, עכ"ל. לא תלמוד מדבר זה שצריך לכתחילה להפריש שיעור אחד ממ"ח, שהרי באותו פרק עצמו (הלכה יג-טו) כתב שחלה נמי נקראת תרומה, וכל דיניה כדין תרומה, רק בדין אחד שבחלה חלוקה מהתרומה, דהיינו דשכור וסומא מפרישין חלה לכתחילה, משא"כ בתרומה. ונתן הרב טעם לחילוק הזה, מפני דאין בעיסה רע ויפה כדי להצריך לב ועין להפריש מן היפה. וא"כ הרב קשה מדידיה אדידיה, דהא כתב פ"ג (הלכה א) מהלכות תרומה זה לשונו, בזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחילה, עד כאן. הרי תלה הרב טעם הדבר מפני שאין לו תרומה טהורה, והטעם הזה ישנו ג"כ בחלה, ולית נגר ובר נגר דיוכל לחלק בין תרומה לחלה בדין זה. שאלו רמב"ם ידע בחכמתו הגדולה טעם לשבח לחלק, הי' לו לפרשו ולהשמיענו אותו, כאשר פירש טעם בדין החילוק שנתן בין תרומה לחלה בהפרשת סומא ושיכור, שהיה קל להבין מבלי שהוא יפרש אותו:
13
י״דאלא על כרחך דעת הרב דגם בחלה יש רשות להפריש כל שהוא לכתחילה. אלא דבהלכות בכורים כתב, שורת הדין שדין החלה גם בזמן הזה להפריש כשיעור אחד ממ"ח, וכן הדין גם בתרומה, אלא שהרשות נתונה לאדם להפריש כל שהוא מפני שאין לנו תרומה וחלה טהורה, וזהו שדקדק הרב בלשונו שכתב בהלכות תרומה ובזמן הזה וכו' יש לו להפריש כל שהוא, ולא כתב מפריש כל שהוא. כלומר, דאע"פ ששורת הדין להפריש כשיעור, אין צריך לדקדק בדבר, אלא יש רשות לאדם להפריש כל שהוא אם ירצה, וכן הוא לשון הפוסקים, ורוב הגאונים פסקו, שבזמן הזה שהתרומה עומדת לשריפה מפני שהיא טמאה, רשאי אדם להפריש כל שהוא ע"כ. ולא הוצרך הרמב"ם לחזור לכתוב הרשות הזה בהלכות חלה, שהרי כתב שם דחלה נמי נקראת תרומה, ודין אחד שהיה חולק ביניהם כתבו ופירש טעמו. ומיניה אתה למד, דבכל שאר הדברים דינן שוה:
14
ט״ווכיוצא בזה כתב הרב בהלכות תפלה פרק ג' (הלכה ז) בדין תפלת ערבית וזה לשונו, המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא י"ח וכו'. ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקים בזמנה, עד כאן. וכן דקדק שם הרב בעל מגדול עוז, שלכך כתב הרמב"ם לשון ויש לו, שדוקא על צד הדחק הוא שמותר לעשות כן:
15
ט״זוכן המנהג בארץ ישראל. ופעם אחת קרוב לפסח ראינו קצת בני אדם מונין המצות לאחר האפיה כדי להפריש אחד ממ"ח, אמרנו להם הרי כל השנה מפרישין כל שהוא ומאי שנא השתא. ולא השיבו, כי לא ידעו ולא יבינו. והלכתי אני וחבירי החכם הנעלה מעיין המתגבר הר"ר אליה ששון ז"ל, ושאילנא את פי אחד מגדולי הדור הרב ר' משה מטראני ז"ל כדת מה לעשות בהפרשת חלה, ואם יש טעם לחלק בחלת הפסח לחלת שאר ימות השנה. ואמר לנו שרבו הגדול רבי יעקב בי רב שהיה רבן של כל חכמי צפת, הורה הלכה למעשה להפריש כל שהוא לכתחלה, ואין חילוק בין פסח לכל ימות השנה ותו לא מידי, עכ"ל (ספר החרדים). על כן נתפשט המנהג בכל ארץ ישראל שאין מפרישין לתרומה גדולה אלא משהו:
16
י״זאח"כ מפריש מעשר, ונותנו ללוי. והלוי מפריש חלק עשירי משלו וזהו תרומת מעשר, ונותנה לכהן. ועתה בעו"ה שכולנו טמאים, אזי אסור הכהן לאכול התרומה, אבל מותר ליהנות בה בעת ביעורה, דהיינו להסיק בה. ואם הוא שמן, להדליק בנרו. ואם הוא יין, לזלף:
17
י״חואח"כ מפריש מעשר שני, ודינו לאוכלו בירושלים בטהרה. ועתה אם המעשר הוא טהור, כגון שלא הוכשר לקבל טומאה, אי אפשר לאוכלו בירושלים, שאין אוכלים מעשר שני כשאין מזבח, כדתנא פרק אלו הן הלוקין (מכות יט, א). ובכל ארץ ישראל חוץ לירושלים, פודין אותו על שוה פרוטה ומשליכין אותו לנהר, דבזמן הזה דאין בית המקדש פודין לכתחלה על שוה פרוטה. אבל בירושלים אסור לפדות כשהוא טהור, רק מכשירים אותו כדי שיטמא בנגיעת אדם, כי כולנו טמאים בזמן הזה שאין אפר פרה, ואז יוכל לפדותו אפילו בירושלים. דמה שאין פודין בירושלים, היינו דוקא כשהמעשר טהור. אבל כשהוא טמא, פודין אותו ופודין על שוה פרוטה:
18
י״טובשנת ג' ובשנת הו' לשמיטה, אז במקום מעשר שני נותן מעשר עני, וצריך לחלק בין העניים. ונוהגים בארץ ישראל כשהפרישו מעשר עני, לומר הריני מפקיר נכסי, שאז הוא עני ואח"כ זוכה בה. ואני התרעמתי על זה מיום בואי הנה, דהפקירם אינם הפקר. חדא, דהא קיימא לן (נדרים מה, א) דלא הוי הפקר אלא בפני שלשה, וכן מצאתי בספר החרדים שכתב כן. ועוד אפילו היה הפקר גמור, מי שיש לו חובות אצל אחד הן בע"פ הן בשטר ממה נפשך לא שפיר עביד, הן אם בשעת ההפקר מוחל החובות, אם לא. אם מוחל אותו, כי לפי האמת יוכל למחול אף בתפיס שטרא ואפילו משכון והויא מחילה כמו שכתב המרדכי ריש סנהדרין והביאו רמ"א בטור חושן משפט סי' רמ"א (סעיף ב), אם כן דהויא מחילה, כשתבעו אח"כ שיפרע לו גזול הוא בידו דכבר נמחל, אלא בודאי אינו מוחל, נמצא אינו עני. ואין לומר דמאחר שאין עתה זמן הפרעון הוא עני באותה שעה, מאחר שהפקיר כל מה שתחת ידו והחובות אין זמנן. זה אינו כלום, דאטו אם יהיה לו תרקבי דדינרא בחובות יחשב לעני. ולא שייך לומר זה, אלא מי שהוא בדרך ולא יוכל להמציא מעות, וכהא דתנן בפיאה (ה, ד) בעל בית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופיאה יטול וכו'. אבל מי שהוא בביתו ויכול להמציא מעות על סמך שיש לו, או למכור החובות בפחות משוויין, זהו עשיר. ודברתי מזה עם גדולי חכמי ההוראה, והסכימו לדברי:
19
כ׳עוד יש כת אחרת נוהגות לשום המעשר כמה הוא שוה, ואח"כ כשנותנים כל השנה צדקה נותן על של מעשר עני. גם זה לא יתכן בעיני, מתרי טעמי. חדא, דזו הצדקה נותן בכל שנה ושנה אף כשאין מעשר עני נוהג. ועוד דאם עושה כן, יצטרך בכל פעם להגיד להעני מה שאני נותן לך הוא ממעשר עני, כדי שלא יבא גם הוא לגמלו חסד אם יחשוב שמשלו שולח לו, כמבואר ברמב"ם פ"ו (הלכה יז) מהלכות מתנות עניים, ובטור יורה דעה סימן של"א:
20
כ״אעל כן מי שיש בו יראת שמים, יעשה המצוה כתיקונה ויודה לה' על שזיכהו לקיים מצוה זו, ולא יבקש טצדקי למפטר נפשיה, כי לא יעני מזה אדרבה יתברך, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לב, ב) בעון ביטול תרומה ומעשרות שמים נעצרו כו' עד ואם נותנים מתברכין, שנאמר (מלאכי ג, י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. מאי עד בלי די, אמר רמי בר רב אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. ואסור לנסות את ה' לומר אעשה מצוה פלוני ואראה אם אתברך, חוץ ממעשר, כמו שאמר ר' יוחנן (תענית ט, א) עשר תעשר (דברים יד, כב), עשר בשביל שתתעשר. ואמר בפרק קמא דתענית (שם) בכל התורה אסור לנסות חוץ ממעשר שנאמר בחנוני נא בזאת. והענין, כי במעשר הבטיח הקב"ה שישלח הברכה בודאי, משא"כ בשאר המצות לא הבטיח הקב"ה שישלח ברכה בודאי לו בעולם הזה כשיקיים המצוה. ואם ינסה ויראה שלא יש ברכה, ימנע שוב מעבודת הש"י. על כן כל אשר יראת אלהים נגע בלבו, ישים הדברים האלה על לבבו:
21
כ״בויש עוד מנהג רע נוסף על מה שכתבתי, בענין ההפקר הם עושים עצמם כמסופקים בידיעת שנות השמיטה, ואומרים אם השנה הזאת שנת מעשר שני, יהיה מעשר שני בצד פלוני מהכרי ומחולל על שוה פרוטה. ואם הוא שנת מעשר עני, הריני מפקיר נכסי כו'. וכבר התרעם על זה בספר החרדים, וכתב שזה מנהג בורים. אבל מעיני החכמים אינו נעלם זמן השמיטה, שהרי כל ישראל נהגו כרמב"ם לענין שמיטת כספים ועבודת קרקע דשביעית. על כן אין לעשות, וחביבה מצוה בשעתה והכל יפה בעתו:
22
כ״גובענין מתי התחלת השנה, כבר שנינו ריש מסכת ראש השנה באחד בתשרי ר"ה לירקות. ואמר בגמרא (יב, א) דנקט ירקות שהן דרבנן, וכל שכן תבואות שחיוב מעשר שלהן דאורייתא. ובט"ו בשבט ר"ה לאילנות, דהיינו לענין מעשר פירות, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם ט"ו בשבט, על שחנטו לאחר ט"ו בשבט. ונפקא מינה נמי לענין שנה שלישית של שמיטה שנוהג בה מעשר עני, שאותן פירות שחנטו מר"ה של שנה שלישית עד ט"ו בשבט, דנין אותו כפירות של שנה שניה שעברה ומפריש מהם מעשר שני. ומט"ו בשבט ואילך מעשר עני עד ט"ו בשבט שיבוא:
23
כ״דוזה לשון הרמב"ם פ"ט (פ"א ה"ב) מהלכות מעשר שני, בא' בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואות וקטניות וירקות. וכל מקום שנאמר ר"ה, הוא באחד בתשרי. ובט"ו בשבט הוא ר"ה למעשר אילנות. כיצד, תבואה וקטנית שהגיעו לעונת המעשרות לפני ר"ה של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישים מהן מעשר עני. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא לאחר ר"ה של שלישית, מפרישין מהן מעשר עני. וכן פירות האילן שבא לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו אחר כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישים מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית, אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט, מתעשרין להבא, עכ"ל. עוד כתב שם (הלכה ד), הירק בשעת לקיטתו עישורו. כיצד, אם נלקט ביום ר"ה של שלישית, אע"פ שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה, מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית, מעשר שני. וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן, הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו, בין למעשר בין לשביעית. כיצד, אם נלקט כו', עיין שם. ואיזה עונת המעשרות ואיזה גורנן ליאסר אפילו עראי, ואיזה דברים קובעין למעשרות לאוסרן בעראי, כולן מפורשין במיימוני הלכות מעשר ובסמ"ג:
24
כ״הוכל זה מחיוב הפרשת תרומות ומעשרות הוא בשדה ובכרם של ישראל, אבל בקונה מגוי ישתנו הדינים. ולא שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות, דכבר פסק הרמב"ם הלכה (הל' תרומות א, י) דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות. ויש מפרשים דלא פליגי ביש קנין או אין קנין אלא מדאורייתא, אבל מדרבנן כולי עלמא מודו דאין קנין. נמצא מאחר שהלכתא כמ"ד אין קנין, אז הוא מדאורייתא ואפילו בזמן הזה לפי מה שהעליתי למעלה לפסוק כר' יוחנן דקדושת עזרא קדשה עד עולם:
25
כ״ואך זה החילוק יש, פירות שקנה מן שדה וכרם גוי בארץ ישראל לאחר שנגמרו ביד גוי, אז הישראל פטור מכל תרומות ומעשרות, דגזירת הכתוב הוא דמירוח הגוי פטור. ולא משום שיש לו קנין הפקיע, אלא דגנך, ולא דיגון גוי אמר רחמנא (גיטין מז, א). ואלו שכר הגוי ישראל לגמור פירותיו, או גמרן לו באונס, כיון דעל ידי ישראל נגמרו חייבות בתרומות ומעשרות, שהרי אין קנין לגוי להפקיע, רק כשמרחן הגוי בידיו פטורות. וכן משמע בהדיא ברמב"ם פ"א (הלכה יא) מהלכות תרומות שכתב, פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד גוי ומירחן הגוי פטורין. משמע דדוקא גמרן הגוי בידיו, אבל גמרן לו ישראל חייבין. ואפילו הגדל בשדה וכרם של ישראל, אם נגמרה מלאכתן ע"י גוי פטורין מדאורייתא, כמו שכתב הרמב"ם פרק הנ"ל (הלכה יג) וזה לשונו, גוי שגמר פירות ישראל, הואיל ודיגונן ביד גוי אין חייבין בתרומה ומעשר אלא מדבריהם:
26
כ״זכלל העולה, תלוי הכל במעשה הדיגון. אם המדגן הוא גוי, אף שהפירות של ישראל, פטורין מדאורייתא. ואם המדגן הוא ישראל, אף שהפירות של גוי, חייבין בתרומה ומעשרות. ואם המדגן הוא גוי והפירות של גוי, אוקמוה אדאורייתא ופטורין. רק אם המדגן הוא גוי והפירות של ישראל, או ישראל המוכר פירותיו לגוי לאחר שהגיעו לעונת המעשרות, והגוי גומר מלאכתן דפטור ג"כ, מאחר שהוא המדגן, מכל מקום חייבוהו מדרבנן, כך העלה בספר החרדים:
27
כ״חותירץ למה חייבוהו רבנן באלו, ולא חייבוהו כשהפירות של גוי ודגנן גוי. ואמר, בשלמא באלו הוא משום גזירה בעלי כיסין דאיתא במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל (סז, א), פירוש שבעלי בתים שיש להם שדות הרבה וחסים על ממונם שלא להפריש כ"כ תרומה ומעשר, ומוכרים התבואה לגוי קודם מירוח, כדי להפטר. אי נמי משכירים גוי למרחה, לכך גזרו שלא תועיל להן ערמתן. אבל בפירות הגוי שגדלו בקרקע, לא שייכא גזירה זו כלל, ככתוב בתוספות ר' ישמעאל. וכן הדין בישראל שמכר פירותיו לגוי קודם גמר בישולן, דהיינו קודם שהגיעו לעונת המעשרות, לא גזרו, דודאי לא ימכור כדי להפטר מתרומות ומעשרות, דודאי כיון דלא נגמר בישולן לא יקנה הגוי אותן אלא בזול הרבה, ומפסיד יותר מתרומה ומעשר:
28
כ״טוכבר היה מחלוקת גדול בזמן הבית יוסף, שיש שהיו רוצים לעשר פיאת הגוי אף שגמרן הגוי, ונמנו ורבו כל החכמים וגזרו בנח"ש, שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לוקח מהגוי אחר שגמרו, ומוזכר זה הדבר בכסף משנה פרק א' (הלכה יא) מהלכות תרומות:
29
ל׳ואם לקחן הישראל מהגוי קודם שנגמרה מלאכתן, יש בזה חילוק אם לקחן בעודן במחובר אז הדין כאלו היה של ישראל וגדל בקרקע ישראל להפריש תרומות אפילו דבר מועט והמעשר ראשון ליתן ללוי ותרומת מעשר לכהן ובשנות מעשר שני לפדותו כדלעיל ובשנת מעשר עני ליתן מעשר עני לעני:
30
ל״אואם לקחן הישראל מהגוי אחר שנתלשו קודם שנגמרו מלאכתן, וגמרן הישראל. כתב הרמב"ם בפ"א (הלכה יא) מהלכות תרומות וזה לשונו, חייבין בכל מן התורה, ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון הוא שלו. מפני שהוא אומר ללוי במעשר, ולכהן בתרומת מעשר, אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום, ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה, לפי שנאמר בתרומת מעשר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, טבל שאתה לוקח מישראל, אתה מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן. אבל טבל שאתה לוקח מהגוי, אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש ממנה, אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה, עכ"ל:
31
ל״בוהאידנא נוהגים בארץ ישראל, שלוקח המפריש התרומה גדולה ותרומת מעשר ומאבדין אותה שופכה לחוץ במקום נסתר. ושאלתי להם למה אתם עושים כן ואינכם נותנים לכהן, נהי דבזמן הזה אסור לאכול ולשתות התרומה, מכל מקום יכול ליהנות בה, אם הוא שמן, להדליק ויין לזלף, כדלעיל (ד"ה ועתה אפרש). השיבו לי, שדבר זה לא נחשב עתה לכלום לכהן, ומוטב שיאבד ולא יבא הדבר לידי מכשול. ואמרתי בתרומה גדולה שהיא דבר מועט בזמן הזה חטה אחת פוטרת כדלעיל (שם) שפיר עבדי, אבל בתרומת מעשר כשהוא הרבה לא יעשו כן, רק יתנו אותם לכהן בחנם, או בתשלומין בזול כפי מה ששוה הנאה הנ"ל, ויזהירו לכהן שלא יהא נכשל בה:
32
ל״גאחזור לגופא דדינא. הנה כדת מה לעשות במעשר עני, לא הזכיר הרמב"ם וכן הטור, אמנם פשוט בעיני שהוא שוה לדין מעשר ראשון, שאומר הישראל ללוי אני בא מכח איש שאין אתה יכול לטול ממנו כלום, גם ממני לא תטול, כן יאמר ג"כ לעני דחד טעמא הוא, רק התרומות שהם בעצמם איסור לזרים באכילה צריך לתנם לכהן, אבל לוקח דמיה. אבל במעשר ראשון ומעשר עני שאין לישראל איסור באכילתן רק הוא דבר שבממון, אוחזו לעצמו. וכן מעשר שני פודהו בפרוטה. וכן כתב בהדיא בספר חרדים דמשייר לעצמו המעשר עני בשנתו. וכן משמע בתשובת הרמב"ם שהביאה בספר חרדים דף נ"ב, שהרמב"ם שם חושב שאין צריך להפריש וליתן רק התרומות ומכרה לכהן. גם המעשר שני לפדות, ותו לא, שמא כשם שאין נותן ללוי מעשר ראשון, כך אינו נותן ג"כ לעני מעשר עני. אבל מ"מ צריך לקרוא שם לכל המעשרות, כי הם טובלות, ואפילו מעשר עני טובל כדאיתא בסוף מכות (יט, ב), ולאחר כך אוחז לעצמו מעשר ראשון ומעשר עני:
33
ל״דואם לוקח מהגוי לאחר שנגמרה מלאכתן ביד גוי, אז הישראל פטור מהכל כדפרישית לעיל (ד"ה אך). הרי ג' דינים. א' בלוקח מהגוי במחובר והישראל גומרן, אז הדין כאלו גדל בשל ישראל וגמר הישראל, ומוכרח ליתן התרומות לכהן בלי לקיחת דמיה, וכן המעשרות ללוי, ולעני צריך ליתן. ב' כשלוקח מהגוי בתלוש קודם גמר מלאכתן ואח"כ גמרן הישראל, אזי נותן התרומה לכהן אבל לוקח דמיה, ומעשר שני פודה, ומעשר ראשון ומעשר עני אוחז לעצמו. ג' כשלוקח מהגוי לאחר שנגמרה מלאכתן ביד גוי, אז הישראל פטור מהכל, וזהו על הרוב בגוי, שאין לוקחין מהגוים החיטים והקטנית והשמן ושאר פירות מפני שנגמרה מלאכתן ביד גוי, וכן ענבים כשקונים אותן לאכול כבר נגמרה מלאכתן כגמר כל הפירות. אבל הענבים שקונין לעשות מהן יין שנגמרה מלאכת היין ביד ישראל, וכן אם קנה הישראל זתים מהגוי כדי להוציא שמנן והישראל הוציא שמנן, אזי נעשה גמר ביד ישראל, מחוייב הישראל בהן ויעשה כפי מה שכתבתי בדין ב':
34
ל״האם קנה זתים מהגוי ודעתו לאכלן ולא להוציא שמנן, אזי כבר היה גמרן ביד גוי ופטור. אבל כשהוא רוצה לכובשן במלח, יש מי שהי' חושש דהכבישה נעשית גמר מלאכה מאחר שאין אוכלים כך, והנעשה נעשית ביד ישראל. אבל בספר חרדים פסק דפטור, וטעמו ונמוקו עמו דהא הכיבוש במלח הוא אחד מששה דברים שקובעים למעשר לאכול עראי, ואין אחד מהם קובע למעשר אלא אחר שנגמרה מלאכתן, כדאיתא בריש פ"ד (א) דמעשר ראשון, נמצא אי אתה יכול לומר דכשכובש אז הכבישה היא גמר, אלא על כרחך הכבישה אינו עושה גמר, רק הגמר כבר נעשה, כי גמרן של זיתים כגמר כל הפירות, על כן גם כשכובשן פטור:
35
ל״וגם יש שחוששין בתורמוסין, כיון דמרים הם ואינם רואין לאכילה, שמא מתיקותן הוא גמר מלאכתן. ופסק בספר חרדים שגם זה הבל. וכתב, שכן הורה רבינו יוסף קארו ז"ל, ואמר דאין גמר מלאכה תלוי בהכשר הפרי לאכילה, שהרי כמה ירקות אין ראוין לאכילה עד שיבושלו, ואפילו הכי תנן (שם א, ה) ירק הנאגד משיאגד, עד כאן לשונו:
36
ל״זפירות הנקחים מעם הארץ נקראים דמאי והם ספק, אע"פ שהוא אומר שהן מעושרות אינו נאמן, והקונה ממנו חייב להפריש תרומה ומעשר לפי שהוא בעון מיתה, כך כתב הרמב"ם (הל' מעשר ט, ב). והטור כתב כיון שהוא ספק, מוכרה לכהן כתרומת מעשר של פירות הגוים. וכן מפריש מעשר שני ואין בזה הפסד, שהרי הוא לעצמו אחר שיפדנה. אבל התשעה חלקים של מעשר ראשון, וגם המעשר עני בשנתו, אינו חייב להפריש מהדמאי מפני שהוא ספק, והמוציא מחבירו עליו הראיה, ואומר ללוי ולעני הביא ראיה שאינו מעושר וטול המעשרות. ואע"פ שאין מפרישים מעשר עני מן הדמאי, צריך לקרות שם ואינו מפריש, ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני כו', רמב"ם פרק תשיעי מהלכות מעשר:
37
ל״חעתה אתם בני יצ"ו, ארשום איזה הנהגת שביעית באם תזכו לבוא לדור לארץ ישראל, הש"י יסייע אתכם במהרה אמן
38
ל״טמשנכנס ראש השנה של שביעית היא שנת השמיטה, מי שיש לו שדה וכרם אז מחויב לשבות מעבודת הארץ. ואיזה מלאכות אסורות, מבוארות ברמב"ם בהלכות שמיטה ויובל:
39
מ׳דברים הגדלים מאליהן בשנת השמיטה בלי מלאכה, הם שני ענינים. ענין אחד כגון האילנות המוציאים פירות בכל שנה ושנה, וגם עשבין שאין זורעין אותם רוב האדם. עוד יש ענין שני, שעולה מאליו עתה בשנת השמיטה, אבל בא מהזרוע כבר שגדל מן הזרע שנפל בהשדה קודם שביעית, או מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ואלו נקראים ספיח. ומן התורה כל אלה מותרים, רק שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, כמבואר ברמב"ם פרק רביעי מהלכות שמיטה. אמנם החכמים אסרו הספיחין מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטנית וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהן ויאמר ספיחין הן, לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחים בשביעית אפילו לאוכלן בקדושת שביעית. רק מפירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותן, אלו מותרים לאכול בשביעית אף שגדלו בשנת השביעית, רק יאכלן בקדושת שביעית, דהיינו שלא לאבדם, ושלא לעשות בהם סחורה, כמבוארים הדינים ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ה ופ"ו:
40
מ״אומאחר שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע, נמצא קדושת שביעית גם בשל גוי לאכול בקדושת שביעית, רק כל מה שיש אצל גוי דינו כספיחין, אע"פ שזרע בידים מכל מקום הגוי אינו מצווה על שביעית ואצל ישראל הוא כספיחים העולה מאליהן. ודינם שהם מותרים לאכול בקדושת שביעית, אע"פ שגזרו חכמים על ספיחי ישראל שאסורים לגמרי, היינו טעמא משום דשם שייך הגזירה של עובדי עבירה שיזרעו ויאמרו שצמח מאליו, אבל כשהוא צמח אצל הגוי, אין שייך גזירה זו שהישראל יזרע שם, על כן כל מה שגדל אצל גוי אפילו שזרע בידים נקרא אצל ישראל ספיחים, ואילו הספיחים אוקמוה אדאורייתא כי אין שייך שם גזירה, כך כתב הרמב"ם סוף פ"ד מהלכות שמיטה ויובלות (הלכה כט) וזה לשונו, גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרים. שלא גזרו על הספיחים אלא מפני עוברי עבירה, והגוים אין מצווין בשביעית כדי שנגזור עליהם עכ"ל, אבל מחויב לאוכלן בקדושת שביעית:
41
מ״בוהנראה בעיני שמה שכתב הרמב"ם פירותיה מותרים, היינו כשהגוי נותן לו בחנם, או מוכר לו בעד חתיכת בשר וכיוצא בזה, שלא יש חשש שיבא ליד ישראל. אבל לקנות ממנו בדמים אסור, מאחר ששביעית תופס דמיו ושניהם נאסרין בקדושת שביעית, כמבואר ברמב"ם פרק ששי מהלכות שמיטה ויובלות. נמצא זו הפרוטה שנתן להגוי בעד הפירות שקנה ממנו הוא מחויב לאכול הפירות בקדושת שביעית, והפרוטה נתקדשה להוציא לאכול בקדושת שביעית, ואם תבא זו הפרוטה ביד ישראל נמצא נכשל בה בקדושת שביעית, כענין הדין בחטים שנתחמצו שאסור למוכרן לכותי במקום שיש חשש שיבאו לישראל בפסח, כמבואר בטור אורח חיים סי' תס"ז. ולא מבעיא אם שביעית אף בזמן הזה דאורייתא דמחוייב לחשוש חשש הזה, אלא אפילו למאן דאית ליה מדרבנן אין להתיר ולומר דדוקא בחמץ שהיא דאורייתא חיישינן, אבל בדרבנן לא, דזה אינו, דהא בחיטין חיישינן אף כשאינם ודאי חמץ דאורייתא וכמו שכתב הטור אורח חיים וזה לשונו, חטין שטבעו ויש בהן חשש חימוץ כו', א"כ היה להתיר מכח ספק ספיקא, ספק שמא לא נתחמצו, ואם תימצי לומר נתחמצו שמא לא ימכרם הגוי לישראל. והנה ספק אחד מדרבנן הוא שוה לספק ספיקא דאורייתא, ומאחר שמחמרינן שם משום טעמא דמלתא דשכיחא הוא שיבא לידי ישראל, כל שכן מטבע הוא גלגל החוזר בעולם:
42
מ״גגם אין סברא לומר, דלאותו מאן דאמר דהשתא שביעית דרבנן לא גזרו רבנן שיהא תופס דמיו, דכל כהאי לא הוו ליה לתלמודא למסתם אלא לפרש, דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, כל הפלפול הזה למאן דאית ליה דהוי מדרבנן. אבל לסבירא ליה דהוי דאורייתא וכן הדעת נוטה, פשיטא דאסור לקנות מהגוי בדמים. וכן שמעתי שאנשי מעשה פה בירושלים היו נוהגין כן שלא לקנות מהגוי:
43
מ״דעוד צריך אני להודיע דיני ביעור פירות שביעית. אין אוכלים אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר (ויקרא כה, ז) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל מה שבבית. כלה לחיה מן השדה, חייב לבער. וכתב הרמב"ם פ"ז (הלכה ג) מהלכות שמיטה ויובלות, הגיע זמן הביעור והיו לו פירות מרובין מחלקן מהם ג' סעודות לכל אחד. ואחד ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלים בשעת הביעור, שורף באש או משליך לים המלח כו'. אבל הסמ"ג כתב, דכשמפקירן כשהגיע זמן הביעור בפני ג' וזוכה בהן, מותרים:
44
מ״הוהא לך לשון ספר החרדים מה שכתב על דברי הרמב"ם במה שכתב היו לו פירות מרובין כו', וזה לשונו, וכתב עליו מהרר"י קארו ז"ל וזה לשונו, היו לו פירות מרובין מחלק מזון כו', משנה פ"ט (ח) דשביעית, מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד. ועניים אוכלים אחר הביעור, אבל לא עשירים דברי ר' יודא. ר' יוסי אומר, אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור. וכך היא שנויה בתורת כהנים (פ' בהר א, ו) ובירושלמי פ"ג (דף כז, א), וכך היא גירסת רבינו שמשון, וכך היא גירסת הרמב"ן שכתב בפירוש התורה. וכתב פירוש עניים, כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר. ועשירים, בעלי השדות עצמם שלקטו אותן מן השדות שלהם בהפקירם, וכן גרסת התוספות בפרק מקום שנהגו (פסחים נב, ב ד"ה מתבערין). וידוע (עירובין מו, ב) דהלכה כר' יוסי. וכתבו לפי גרסתם זו, דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור, היינו כשמחזיק בהם מלאכול. אחר שהפקירן והוציאן מרשותן שיאכל מהם בין אדם בין חיה, אם חזר וזכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיאכלו. וכן אמרו בתוספתא פ"ה (ח, ד), מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהם לשכיניו ולקרוביו ולמיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר, אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול, וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שיכלו:
45
מ״וגם סמ"ג כתב תוספתא זו וכתב עליה, הנה למדת שהשביעית הוא שלא יחזיק האדם בפירות, אלא יפקיר הכל, ודין הפקר מותרים לאכול. ובירושלמי פ"ט (דף כו, א), ר' יצחק הוה ליה עובדא, פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית. אתא שאיל לר' יאשי'. א"ל חמי תלת רחמין ואפקר קדמיהון. פירוש ג' אוהבים שאפי' תפקיר הפירות לא יזכו בהם כו'. ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי, ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור, וכן מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה ג' מפרק החמישי, ופסק כר' יוסי:
46
מ״זכתב הרב ר' יוסף קורקיס ז"ל על גרסת התוס' ור' שמשון וסמ"ג וזה לשונו, זו תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה, כי אע"פ שמותר לקנות פירות מהגוי, מ"מ כיון שאין קנין להגוי, חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור, והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים, כי אע"פ שלא גזרו בהם גזירת ספיחים, מכל מקום קדושת שביעית עליה וחייב לבערם, והוא הדין לפירות הגוי כיון שאינן קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבים בביעור, כי הדלות רב ועצום. ובמוצאי שביעית יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור, דהיינו הפקר כנ"ל. ואע"פ שלדעת רבינו צריך לשרוף אותם, וכך כתב רש"י בפרק מקום שנהגו (פסחים נב, ב ד"ה משום שנאמר) שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מכל מקום כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם כמו שכתבתי בשעת הדחק כי רב הוא, עכ"ל:
47
מ״חונמצינו למדין, שכל פירות שקונה ישראל בשביעיתהגה"המה שאמר לקנות, נראה לי בדבר שאין חשש שיבא ליד ישראל, כגון בחתיכת בשר כו', וכמו שכתבתי לעיל: כל קדושת שביעית נוהג בהם, וכשיגיע זמן הביעור יקיים בהם מצות הביעור, דהיינו להפקירן בפני ג' אוהביו, ואח"כ זוכה בהן ואוכלם עד עולם. וגם אחר הביעור מותר לקנות אותם מן הגוי, שהרי מדברי כל הגדולים שהזכרנו למעלה מוכח בהדיא שלא נאסרו הפירות של ישראל אחר הביעור אלא לפי שהשהה אותן בביתו ולא הפקירן לקיים בהם מצות ביעור, אבל הגוי שלא נצטוה לא שייך לאוסרן, כמו שלא אסרנו קודם הביעור מה שזרע בשביעית מפני שלא חטא במה שזרעה, שהרי לא נצטווה. אך אחר שקנה הישראל הפירות מהגוי, אפילו אחר הביעור מיד חל עליו חובת ביעור ומפקירן בפני ג' אוהביו, וחוזר וזוכה בהן. וכן יש ללמוד מדבריו של רמב"ן שכתב שאם עיכב ישראל את הפירות כדי לאכלן, אסורים באכילה. משמע דאם נודע לנו שלא עכבן לאוכלן, אלא להפקירן בזמן ביעורן או לאחר ביעורן, לא נאסרו. וכן אם נאנס ולא הפקירן בזמן הביעור, וכשיודע לב"ד יאמרו לו שיקיים בהם מצות ביעור, או כשיעבור אונסו יפקירם ויחזור ויזכה בהם. והכי נמי ישראל זה שבאו לידו פירות הגוי אחר זמן הביעור, ודאי לא נאסרו ביד הגוי. ועתה שבאו ליד ישראל, יקיים בהם מצות ביעור ואוכלן וזה ברור, עד כאן לשון ספר החרדים:
48
מ״טאמנם לדעתי ברור להיפך, שאסור לישראל לקנות מהגוי לאחר זמן ביעור כדי להפקירם, כי אף שאין הגוי מצווה על השביעית, מכל מקום אין קנין להפקיע, והישראל שקונה וזוכה בקניה קונה באיסור, דהא הקניה אינה הפקר אלא זוכה בשעת קניה, ואחר הקניה הוא מפקיר, וכשהוא זוכה בקניה אינו זוכה מן ההפקר רק באיסור באה לידו. מה שאין כן כשביד ישראל מתחלה בהיתר, ובבוא זמן איסור הוא מפקיר וזוכה בהן, אז לא זכה בהאיסור רק מהיתר, כי ההפקר הוא היתר. בודאי אם היו ביד הכותי לאחר זמן הביעור ונתגייר הגוי, מועיל הפקר, כי לא זכה בהן באיסור מאחר שלא נצטוה ע"ז. אבל שיקנה הישראל מהגוי, וברגע הקניה קודם שמפקיר אז זוכה הישראל מהאיסור, דהא לאחר זמן לא מהפקר בא לידו, פשוט בעיני לאסור:
49
נ׳ודע דבכל מקום שמוזכר ביעור כלה לחיה מן השדה כו', וכן במקום שקצבו חכמים זמן בהדיא, כגון אוכלים בגרוגרות עד חנוכה, בתמרים עד הפורים, בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, כדאיתא פרק מקום שנהגו (פסחים נג, א), כל אלו הדברים הם בשמיני שאחר שביעית:
50
נ״אעוד הנני מודיע להציל מהטעות להמעיין ברמב"ם בפ"ד דהלכות שביעית דין ט' שכתב וזה לשונו, בא' בתשרי ראש השנה לשמיטה וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטנית או פירות האילן והגיע לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין. האי ראש השנה פירושו ר"ה שלהן היינו ט"ו בשבט לאילנות, ולתבואה ראש השנה ממש. וכן מה שכתב בדין י"ג וזה לשונו, וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, בתבואה וקטנית ואילנות הולכין אחר עונות המעשרות כו'. הכי פירושו, פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו שבט של שמינית, אע"פ שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שמינית, הרי הן כפירות שביעית:
51
נ״בוידוע תדעו, כי שנת השמיטה כולה הפקר, אין בה לא תרומות ולא מעשרות, לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני. וכתב בספר חרדים גם בפירות שגדלו בקרקע גוי בשביעית, או מה שזרע כשבא ליד ישראל, כגדלו בקרקע ישראל דמו ופטורים מן התרומות ומעשרות, וכן היה נוהג ומנהיג מהתם גדול הדור ר' משה מטרנ"י ז"ל, עד כאן לשונו:
52
נ״גאתם בנים בני יצ"ו, גליתי לכם קצת מענייני תרומות ומעשרות ושמיטה כשתזכו לבוא לארץ ישראל בעגלא ובזמן קריב. והואיל ואתא שמיטה לידי, באתי להזהיר אתכם בענין שמיטת כספים שנוהג אף בחוץ לארץ. והרא"ש צווח ככרוכיא מה זה ועל מה זה אינן נזהרין, כמבואר בטור חושן משפט סימן ס"ז. והדבר קל לתקן על ידי פרוזבול, ככה תעשו בהיות טוב אל תקרא רע. וכבר ראיתי בעודי הייתי בחוץ לארץ מבני עליה שהיו נזהרין, כי איך ידחה אדם מצוה בידים, בפרט מצוה הבאה לפרקים בשבעה שנים שנה אחת. ובקל תוכלו לידע שנת שמיטה. לפי מה שכתבתי למעלה, יהיה שמיטה שנת ש"ץ (צ"ל ר"ץ) הבע"ל, ותהיו רץ למצוה והיה ה' אלהים עמכם:
53
