שני לוחות הברית, תורה שבעל פה, כלל לשונות סוגיותShenei Luchot HaBerit, Torah Shebe'al Peh, Kelal Leshonot Sugyot
א׳אות האל"ף
1
ב׳כלל לשונות סוגיות זה הכלל חדל לספור כי אין מספר כי ים התלמוד עמוק מיני ים מ"מ אבאר מה שלמדתי מפי ספרים ומפי סופרים ולסדר ע"ד אלפ"א ביתא כפי אשר הורוני קדמונים:
2
ג׳אין מוקדם ומאוחר בתורה בפרק קמא דפסחים דף ו' אית' דוקא בשתי פרשיות אבל בחד פרשא יש מוקדם ויש מאוחר דאל"כ כלל ופרט דלמא פרט וכלל הוא וכן פרט וכלל דלמא כלל ופרט הוא. וכן איתא בפ"ו דפסחים והכי מסיק בגמרא דזבחים ויש לכאורה לתמוה תורתינו הקדושה אשר היא בתכלית השלימות ובודאי היא המוסדרת בתכלית הסידור ואיך יש בה קידום ואיחוד אלא הענין היא בסדר נכון לא מבעיא על פי הסוד שהתורה כולה שמותיו פשיטא ופשיטא שהיא כסדר השמות אלא אפילו בנגלה של היש טעמים ועניינים כפי הסדר שהם מסודרים ולא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם וזה ענין אין מוקדם ומאוחר בתורה כלומר לא תימא שיש קידום ואיחור כי היה ראוי להקדים זה ולאחר זה כי זה אינו רק הכלל בכוונה מכוונת ואז הוא הכל לפי סדר הנכון:
3
ד׳אין סדר למשנה כתבו התוספות ה"מ כשיש שתי מסכתות זו אצל זו ובמסכת ראשונה מביא דין א' בסתם בלא מחלוקת ובמסכת שניה מביא הדין ההוא במחלוקת או בהפך. אז אין לנו הכלל המסור בידינו בסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כמחלוקת ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אבל במסכת חדא יש סדר:
4
ה׳איידי מצינו כמה פעמים בתלמודא וגדולה מזו מצינו בתלמודא שאומר איידי אפילו בקראי בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ח) בפסוק דלא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות דאיידי דכתב רחמנא כו':
5
ו׳אף על גב אע"פ המורגל בתלמוד כתב הר"ש סודיל"ו וז"ל כשיש לנו מימרא או משנה או ברייתא (או מימרא) אמרינן אע"ג כלומר אע"ג דמימרא או המשנה או הברייתא ההיא נראה דקשיא לן יש לנו לתרץ כך. והכונה הזאת נמי בלשון אף על פי ומלת פי פיורשה מאמר ור"ל אף על מה שאמר והוי כאילו אומר אף על המשנה ההיא או על הברייתא או על מאמר ההוא יש לתרץ ולומר עכ"ל. ולי נראה לפרש אע"פ שהוא הדבר השגור בפי כל אע"ג כלומר שהוא נראה לכל וגב לשון חוץ כמו כלי חרס אין מטמא מגבו. והכוונה הענין מבואר בנגלה אפילו נ"ל שהוא מורכב משתי תיבות ואף אילוץ:
6
ז׳אלמלא לפעמים בנמצא בתלמוד אלמלא ב'א באחרונה, ולפעמים אלמלי ב'י' באחרונה. וכתב רבינו תם בתוספות דמגילה (כא, א) דבמקום שהוא כמו אלו לא, כתוב אלמלא ב'א' בסוף, ובמקום שהוא כמו אילו, כתוב 'י' באחרונה, ונקראת ה'ל' ב'חיריק'.*א*:
7
ח׳אלמא סתם אלמא שבתלמוד הוא כמו שמע מינה. ויש אלמא שהוא כמו למה אלמא תניא כו' או אלמא אמר פלוני כך ואז צריך לקרות אלמ' בקמץ תחת הלמ"ד. ומהרי"ק ז"ל כתב לשון אלמא תניא אני אומר שהוא כמו על מה תניא בחילוף עי"ן באל"ף וכן הוא בירושלמי ועל מה תניא עכ"ל:
8
ט׳אמרי תרווייהו. כל הכי' דאיכא פלוני ופלוני אמרי תרוויוהו בידוע שהוא בר פלוגתי' במקומות אחרות כמו רב ושמואל דאמרי תרווייהו. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו. אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכן הרבה:
9
י׳אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. כתב הר"ר יונה בריש ברכות (רי"ף א, ב) מפני שאינו מוכיח לגמרי אומר כון ורש"י ז"ל והר"ן ז"ל בפרק קמא דפסחים כתבו דמ"ה אמרו אע"פ שאין ראיה לדבר משום דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן אלו ואלו דברי אלהים חיים כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל א' אומר הכי מסתבר טעמא אין כאן שקר דכל חד וחד סברה דידיה קאמר מר יהיב טעמ' להיתר מר יהיב טעמא לאיסור מר מדמי מילתא למילתא זמר מדמי בעיניינ' אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלקים חיים הם דזימנין שייך האי טעמא וזימנין שייך האי טעמ' שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מעט מרש"י ז"ל פרק אע"פ. ואני הארכתי בביאור ענין זה של אלו ואלו דברי אלקים חיים ע"ד האמת בהקדמת תולדות אדם שלי ובמסכת שבועות שלי:
10
י״אאשתיק לפעמים מקשה אמור' לאמורא והמוקשה אשתיק אינו משיב ומספק' לן בשתיקתו אם הודה למקשן וחזר ממה שאמר או שלא חש להשיב ולעולם עומד בדיבורו בענין הזה יש לומר שאם המוקשה הוא תלמיד של המקשן אמרינן שתיקה כהודאה וחזר מ"ש מחמת הקושיא שהוקשה לו רבו. ואם המקשן הוא תלמיד חבר לא אמרינן דשתיקתו הויא הודאה אלא לא חש לדבריו. עיין בפרק המוכר את הבית (ב"ב סב, א) גבי מכר לו מיצר א' ארוך ומיצר א' קצר בפלוגתא דרב עם רב כהנא ורב אסי דאשתיק רב ועיין שם בתוספת. אתי עשה ודחי ל"ת לא אמרינן כה"ג אלא כגון מילה בצרעת וציצית וכלאים דבעידנ' דמתעקר לאו מקיים עשה כי דכשימול הצרעת באותה שעה מקיים מצות מילה ועוקר מצות ל"ת וכן כלאים בציצית דבאותה שעה שמטיל ציצית של כלאים בטלית עוקר לאו דכלאים ומקיים עשה דציצית. אבל לעקור לאו כדי לקיים עשה הבא אחרי כן כה"ג לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת אפילו ל"ת שהוא דרבנן כגון שופר של ר"ה בראש האילן כו' (ר"ה לב, ב), ואין עוברים על שבות דדבריהם רק אמרינן שב ואל תעשה עדיף משום שבשעה שעובר עדיין אין המצוה נעשית כי המצוה היא התקיעה לשמוע קול שופר וזה אינו אלא הכנה למצוה. וטעמ' דאתי עשה ודחי לא תעשה מדום דעשה עבודה מאהבה הוי ול"ת עבודה מיראה ועבודה מאהבה עדיף טפי. מצאתי אין מבטלין איסור של תורה לכתחילה אבל איסור של דבריהם מבטלין לכתחילה עיין בפסחים בפרק כל שעה בתוס' (פסחים ל, א, ד"ה לשהינהו) רה"מ בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה ועיין ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פט"ו ובהגהות דאיכא פלוגתא כה"ג דס"ל לרבים דאפילו בדבר ששרשו מן התורה מבטלין איסור לכתחילה כגון חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדירה מרבה עליוב שר עוף אחר עד שיבטל הטעם למאן דס"ל בשר עוף בחלב אינו דאורייתא וכן כל כיוצא בזה והכי מייתי לה בירושלמי דערלה פרק ב':
11
י״באין איסור חל על איסור כלל גדול בכל איסורין שבתורה שאין איסור חל על איסור אא"כ היו ב' איסורין באין בבת אחת או שהיה האיסור הא' מוסיף דברים אחרים עם איסור זה. וההפרש שיש בין איסור מוסיף לאיסור כולל הוא כך דאיסור כולל קרי היכא דאין האיסור האחרון מוסיף על הראשן כלום אבל מרבה איסורין על האדם מדברים אחרים כגון נבילה בי"ה שלא בא לאוסרה אלא באכילה ובאכילה כבר אסור משום נבלה שלא הוסיף עליה איסור האחרון כלום אבל ריבה איסורים על האדם לאוסרו בכל האוכלים שבעולם. ואמרינן מנו דחייל י"ה לאיסור בשאר אוכלים משום י"ה כולל נמי את הנבלה עמהם להתחייבה בה משום י"ה ואיסור מוסיף הוא דמוסיף על נוש' איסור הראשון דבר שהיה מותר בו כגון חתיכת חלב שלה קדש דאסור לאוכלו משום חלב ומותר לגבוה למזבח נעשה נותר נוסף עליו איסור למה שהיה מותר ונפסל להקטרה הכא אמרינן מתוך שחל עליו שם נותר אצל גבוה חל עליו שם נותר אצל האדם האוכלו להתחייב משום חלב ומשום נותר:
12
י״גאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד והטעם שהכתוב לא ענש מיתה אא"כ הזהיר תחילה ואמר לא תעשה הלכך כשהזהירו למקום שיש בה מיתה אתאי ולא אתא למלקות שאם היה דרך הכתוב להעניש ולא להקדים אזהרה כגון שהיה אומר אם תעשה מלאכה מות תמות ולא היה מקדים באזהרה לומר לא תעשה מלאכה הייתי אומר שהאזהרה ההיא למלקות אתא אבל השת' שהכתוב לא ענש מיתה אא"כ הזהיר תחילה א"כ האזהרה שהזהיר תחילה הוי כאלו אמר לא תעשה כל מלאכה שאם תעשה מלאכה תמות א"כ האזהרה למיתה אתא ולא למלקות. אין אלו אלא דברי נביאות לא לשבח קאמר אלא שאומר דבר בלא טעם כך כתבו התוספות ז"ל בפרק הנשרפין אבל פרש"י והתוספות ז"ל בפרק כיצד מעברין (עירובין ס, ב) דהוי לשבח אבל כי קאמר עשו דבריהם כדברי נביאות לא הוי לשבח. אמר רבי יוד' אמר שמואל כל היכא דאיכא אמר ר' פלוני כגון אמר רב יודא אמר שמואל וכיוצא בו רבו היה ושמעה ממנו וכל היכא דאיכ' אמר ר' פלוני משום ר' פלוני כגון אמר רבי יוחנן משום רשב"י לא שמעה ממנו אבל שמעה מאחר שקבלה ממנו וכ"כ רש"י בחולין:
13
י״דכתב הליכות עולם וז"ל כל מקום שיש מחלוקת בין החכמים אומר הגמרא בחכם האחרון פלוני אמר שמקדים שמו לאמירתו ולא אמר אמר פלוני וכלל זה יהיה שמור בידך שכל מקום שתמצא בגמרא פלוני אומר בידוע שהוא חולק אמר פלוני בידוע שאינו חולק ולא בא אלא לסייע או להוסיף ע"כ וכ'כ רשב"ם בפרק יש נוחין דף קכ"ב ה"ג אמר רבי יודא כו' ולא בא לחלוק מדלא קתני רבי יודא אומר ומ"מ מצינו בפ"ק דבב' קמא דף י"ג ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים דברי ר' יוסי הגלילי בן עזאי אומר לרבות השלמים ופרש"י בן עזאי מלת' דר' יוסי מפרש הרי שאמר פלוני אומר ועכ"ז אינו חולק אלא מפרש ובגמר' עצמה מצינו בפרק קמא דבב' מציעא דף י"א ריש לקיש אמר קטנה אין לה חצר ואין לה ד' אמות ר' יוחנן אמר יש לה חצר ויש לה ד"א ומסי' בגמרא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כו' ובמועד קטן (ה, א) רב פפא אמר סלו סלו כו' וכתבו התוספות דלא פליגי אלא אורחא דמילת' כל חד וחד מסיק אדעתיה דלא מסיק חבריה ע"כ. אשר יראה שאף על פי שאמר פלוני אומר אינו חולק. כתב הרא"ש סוף פרק קמא דקדושין וז"ל לכן סמך רב אשי דברי רבי אליעזר בתר רב רב ינאי לאשמועינן דפליג עליה והא דלא קאמר רבי אליעזר אומר לפי שלא היה בדורו של ר' ינאי ע"כ:
14
ט״ואם למקרא ואם למסורת כתב בהלכיות עולם וז"ל פי' אם למקרא שעושים עיקר ואם מהקריאה לדרוש כפי הדיבור הקרוי ואם למסורת פי' ע"פ הכתב ופלוגת' היא בכל דוכת' כגון בפ' כיצד צולי (פסחים פו, ב) גבי בבית א' יאכל ר' יהודה סבר יש אם למסורת ויאכל כתיב ולאוכל קא מזהיר רחמנא שלא יאכל אותו אלא במקום אחר ולא בשנים ור"ש סבר יש אם למקרא ויאכל קרי ועל הפסח קא מזהיר שיאכל בחבורה אחת ולא בשתי חבורות אבל חבורה אחת בשני מקומות רשאין ודכוותה פ"ק דסוכה (ו, ב) סוכת סכת רבנן סברי יש אם למסורות וכיון שנכתבו ב' חסידים וא' מלא דרשינן להו למנין הדפנות בסוכה א' ור"ש סבר יש אם למקרא כו' כדאיתא התם. ויש לשאול דר"ש דקאמר יש אם למקרא הוא גופיה קא דריש בפירקא קמא דקידושין (יח, ב) מקרא ומסורת ביחד גבי בבגדו בה דדריש לשון בגידה ובגד והיינו מקרא כדמפרש התם לכך אמר רש"י ז"ל שם דהיכא דיש לקיים שניהם דורש מקרא ומסורת לכ"ע דלא לחנם נכתבו כי ההוא דקידושין אבל היכא דמכחישין להדרי ואי איתא להאי ליתא להאי בהא פליגי מ"מ מקרא עיקר ומ"מ מסורת עיקר וההיא דסוכה מכחישין הן אם ג' דפנות הכשרת לא תדרוש מקרא ואם תפסול לא תדרוש מסורת עכ"ל. וכמ"ש רש"י ז"ל כ"כ גם התוספות ז"ל פרק כיצד צולין ובפרק קמא דסנהדרין (ד, ב), ושם כתבו מה שקשה על זה. ועיין בריש פרק הגוזל ברש"י ובתוסו' ז"ל:
15
ט״זאל תקרי כו' תמצא כן בתלמוד כמה פעמים. וקבלתי כ"מ שאמרו אל תקרי הוא משום שיש איזה קושי' המורית כן שלא לקרי כך אלא כך כמו אל תקרי בניך אלא בוניך. שרז"ל (ברכות סד, א) עשו א"ת זה על ורוב שלום בניך כי תיבת בניך מיותר מאחר שאמר ברישא וכל בניך למודי ה' די לו לומר וכל בניך למודי ה' ורב שלומם. אלא א"ת כו' וכן א"ת שומר שבת מחללו אלא מחל לו (קיח, ב), משום דקשה ליה דאלו קאי על השבת הל"ל מחללה בלשון נקיבה כי כן מצינו ענין חילול שבת מוזכר בלשון נקיבה כמ"ש (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת אלא א"ת מחללו אלא מחל לו והארכתי בזה במקומו. ועוד אני אומר כי לפעמים אומר א"ת אף כשאין לו קושי' בקריאה והוא משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי איש וכדי שלא ישכח מפיהם ומפי זרעם שמו כמו סימנא בפיהם והציבו ציונים לדבר כדמות אסמכתא ואמרו אל תקרי כו':
16
י״זאות בי"ת
17
י״חברבי כלהיכא דאתמר ברבי כמו ר' שמעון ברבי וכיוצא בו לשון גדולה וחשיבות הוא וכן פרש"י ז"ל בקדושין (כא, ב) גבי יודן ברבי. יודן היה שמו וגדול בדורו וכל היכא דקרי ברבי לשון חכמה וחריפה הוא ע"כ. וכ"כ גם כן בפרק כל הצלמים וזה דוקא כשמזכיר שם החכם ומוסיף עליו בכינוי ברבי. אבל כשאינו מזכיר שמו אלא ברבי בלבד אז הוא שם העצם. בפר"ק דמכות (ה, ב) ברבי אומר וכתב שם רש"י ז"ל כך הוא שמו. אבל בפ"ק דחולין על והתני' ברבי אומר כההב לא ידענ' מנו אלא גדול בדורו היה וע"ש כך נקרא ברבי:
18
י״טבמחלוקת שנויה לפעמים במשנה מביא שני נושאים ותנא בהדא פליג אנוש שני ולא על נושא הראשון ולפי טעמו דפליג אנושא השני יתחייב דה"ל לפלוג אף אנושא הראשון ואקשינן בגמרא ולפלוג ברישא נמי ומשנינן במחלוקת שנויה פי' במחלוקת אחרונה אף ראשונה שנויה:
19
כ׳ברייתא או משנה דאתיא בהדא מלתא כחד תנא ובהדא מלתא כחד תנא ואמרם בכי האי גונא ר' היא ונסיב לה אליבא דתנאי א"ג האי תנא ס"ל דפלוני בחדא וכפלוני בחדא כלומר ולא פלוני שנאה ולא פלוני שנאה בפ"ק דשבועות (ג, א) מני מתנית' לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא כו' וכן בהרבה מקומות:
20
כ״אמהיות טוב אל תקרי רע. בפרק תפלת השחר (ברכות דף ל') בענין תפלת הדרך היכי מצלי לה רב חסדא אמר מעומד רב ששת אמר אפילו מהלך. ר"ח ור"ש הוו קאזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי אמר ליה רב ששת לשמעיה מאי קא עביד רב חסדא. א"ל קאי ומצלי אמר ליה אוקמן נמי לדידי ואצלי מהיות טוב אל תקרי רע עד כאן קבלתי מאבא מורי מהר"א סג"ל זלה"ה כי תקרא צריך לקרות בנקודות חיר"ק תחת התי"ו וקמ"ץ תחת הקו"ף וציר"י תחת הרי"ש. והכוונה מאחר שיש לאל ידך לעשות בתכלית הטוב דהיינו מצוה מן המובחר למה תהיה נקרא לאיש רע מאחר שיש לאל ידך לעשות בתכלית הטוב:
21
כ״באות גימ"ל
22
כ״גגברא אגברא קא רמית דרך התלמוד כשמקשה מאמורא לאמורא א"ל גברא אגברא קא רמית ולפעמים אומר דברי הפלוני מימרא הוא ומימרא לפלוני לא ס"ל כי הא דאמרינן בחזקת הבתים (מז, ב) דאקשינן מרב ביבי דאמר רב נחמן לרב הונא דאמר תלויה וזבין זביניה וביני וא"ל דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא ס"ל וכתב רשב"ם שם מימרא הוא שהיה אומר משום אחרים ואי הוה אמר רב ביבי משמיה דנפשיה אמר גברא הוא וגברא אגברה קא רמית ע"כ הרי א"כ כשמקשין מהאמורא לאמורא ודברי האמורא שמקשין הוא מגופיה אז אומר גברא אגברא קא רמית. וכשדבריו הם דברי אחר אז אומר דברי פלוני הוא מימרא ומימרא לא ס"ל:
23
כ״דגופה לפעמים כשמביא התלמוד איזה ברייתא או מימרא במקרה אח"כ עושה ממנו עצם דרוש להרחיב הביאור וזהו לשון גופא ר"ל עצם דלעיל היה במקרה השתא הוי עצם ולפעמים אומר אמר מר ובקצת פעמים ואם הם מעטים אינו אומר לא גופא ולא אמר מר ומתחיל במלות שהזכירם לעיל ועליהם בונה התלמוד דבריו והוא נמי כאלו אמר אמר מר וכן ברשב"ם פ' המוכר את הבית (ב"ב סח, ב) גמ' המוכר את העיר כו' מביא ת"ש ר' יודא אומר ולבסוף אמר ולא את הבדין ולא אמר אמר מר. וההבדל שיש בין גופא ובין אמר מר הוא כשהביא התלמוד תחילה הענין ההוא במקרה אם להקשות אם לסיוע אומר אחר כך לשון גופא או לשון אמר מר אבל אם הביא התלמוד איזה ברייתא לא במקרה אלא בעצם לא שייך לומר אחריה גופא לפי שתיבת גופא יורה שמה שקדם הוא במקרה וממנו עושה עצם אבל אם מה שקדם הוא עצם לא שייך לומר אחריו גופא אלא אמר מר כלומר התנא אומר כך ויש להקשות כך וכך. הרי כי לשון אמר מר שייך למימר על מה שקדם בין במקרה בין בעצם ולשון גופא לא אפשר למימריה אלא למה שקדם במקרה לבד. ותמצא שאם אינו אומר גופא ההבנה בזה שכוונת התלמוד להקשות שהראיה שמביא למעלה ממנו אינו ראיה לפי שהמאמר משובש מפני הקושי' הזאת שיש להמאמר ההוא. בריש פרק אלו נערות (כתובות כט, א) מביא ראיה דמתני' ר"ם היא ואחר כך הקשה קנס אין מכר לא ולכן אין ראוי להביא ראיה ממנו לומר דמתני' ר"מ היא. וראוי לחקור במאמר שמביא במקרה להביא ראיה ואחר כך עושה בו משא ומתן לא שימנע או הדרוש ההוא שמתעסק בו התלמוד לעשות בו משא ומתן או יוצא מן הדרוש אשר אנחנו בו או אינו יוצא ואם יוצא צריך לומר גופ' ואם אינו יוצא ואמר גופא יש להקשות למה אמר גופא הואיל ומשא ומתן הוא מן הדרוש ויש מקומות שעושה משא ומתן בתלמוד כמ"ש למעלה ובמשא ומתן שעושה יוצא קצת מן הדרוש אבל לא לגמרי בענין זה אין צ"ל גופא ואם יאמר גופא אינו דוחק גדול הואיל ויוצא קצת מהדרוש בריש פרק אלו נערות (כתובות כט, ב) ענין לאפוקי מהני תנאי ובעי מאי בינייהו וקשה דהל"ל גופא. וי"ל כיון דבעי מאי בינייהו הוא להבין מה שאמר ר"ל שמעון התמני ובן מנסיא אינו יוצא כ"כ מהדרוש ואצ"ל גופא ואם אמר גופ' אין להקשות למה אמר כיון שיצא קצת מהדרוש נמצאת למד שבכל מקום שאומר גופ' הכוונה להביא חידוש על מה שקדם ואם אינו מביא חידוש אין לומר גופא. ובזה קשיא הא דאמרינן בפ' אלו טריפות (חולין מו, א) פיסק' הריאה שנקבה שמביא מימר' דרבא לסייע דאמר רבא האי ריאה דאגלידא כאהינא סומקא ובסמוך מביא פעם אחרת המימר' ההיא בלשון גופא ואינו מביא על המימר' חידוש כלל. וי"ל משום דבעי לאתויי משמיה דרבא דינים אחרי' בריאה חזר והתחיל התלמוד מן הדין הראשון שאמר בריאה ועליו הביא דינין הרבה וכולן משמיה דרבא. ומזה תלמוד בכל מקום שתמצא גופ' ואינו מביא חידוש כי הכוונה לקבץ ביחד כל הדינין שאמר בעל המימרא. ויש מקומות שהתלמוד מקצר ואינו אומר גופ' כמש"כ התוספות פרק כל הנשבעין גבי דאוהו שהטמין כלים תחת כנפיו וכו' ע"ש (מו, א), מצאתי:
24
כ״הגוזמא מצינו לשון גוזמא על דבר היתר כדאשכחן בפ"ק די"ט (ביצה ד, א) תני אחרים אומרים משום רבי אליעזר ביצה תאכל וכו' ואקשינן פשיטא היא ואמה שרי' וכו' ואסקינ' גוזמ' קתני פירוש באדם הרוצה להחזיק דבריו ומדבר מילתא יתירת' עוד שם בסמוך מצינו לשון גוזמ' על דבר שאינו מתקבל אל השכל אפרוח וקליפתו דא"ר ר"א אמר תאכל ואקשינן מאי וקליפת' אילימא קליפה ממש קליפה בת אכילה היא כו' ואסיקנ' גוזמא קתני פירוש גוזמא בכאן דבר שנוי שאינו מתקבל אצל השכל הרי לך שלשון גוזמא לפעמים היא תשובה לקושיות פשיט' ולפעמים היא תשובה לקושיות למה. עוד מצינו לשון גוזמא בחשבון מופלג לאו דוקא אלא גוזמא בעלמ' וה"מ ממאה ולמעלה אבל ממאה ולמטה דוקא הוא כדאיתא בהדיא פ"ק דעירובין (ב, ב) בשלמא לבר קפרא ע"ד גוזמא מאה אלא לר' יודא מנלן:
25
כ״וגזירה גזירה לגזירה לא גזרינן והיינו טעמא דכתיב (ויקרא יח, ל) ושמרתם את משמרתי ודרשינן (מו"ק ה, א) עשו משמרת למשמרת ולא משמרת למשמרת משמרת וזימנין דגזרינן גזירה לגזירה היכא דתליא הא בהא ואי לא הא לא קיימא הא וכ"כ התוספות בפרק אלו דברים (ברכות נג, א) גבי הבדלה גוי שהלדיק מגוי אין מברכין עליו ואמרינן עלה דגוי שני משום גוי ראשון וגוי ראשון משום עמוד ראשון חדא גזירה הוא שגזרו החכמים כל מה שביד הגוי דאי לאו הא לא קיימא הא ומצאתי שכתב הרמב"ם דברים ברורים בענין כולה חדא גזירה היא וז"ל בפ' במה טומנין בענין גזירה שמא יטמין ברמץ ורמץ גזירה שמא יטמין בנחלים ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלינו אין גוזרין גזירה לגזירה הוא שיגזרו ב"ד דבר בשעה מן השעות ואח"כ ישיבו ויגזרו גזירה לאותה גזירה זה הדבר אינם עושין אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כולה חדא גזירה היא ר"ל כי מי שגזר זאת הגזירה ראה שלא תקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזירות ביחד עכ"ל אין לדמות גזירות חכמים זה לזה אלא במקום שהגמרא מדמה חולין ק"ד:
26
כ״זגמירי כל היכא דאיכא גמירי. ר"ל מסורת בידינו ממשה בסיני וכן הלכתא גמירי לה:
27
כ״חגורעין ומוסיפין ודורשין פירש דאות כתובה בתיבה שגורעין אותה מתיבה זו ומוסיפין אותה בתיבה אחרת ודורשין הכתוב בכך כי הא דפרק יש נוחלין (ב"ב קט, א) גבי ונתתם את נחלתו לשאירו דדריש הכי ונתתם את נחלת שאירו לו מלמד שהבעל יורש את אשתו כלומר גורעין וא"ו דנחלתו ומוסיפין על למ"ד דלשארו ודורשין וא"ו למ"ד לו והוה ליה ונתתם את נחלת שארו לו וכן בכל דוכתא ודוקא בריש התיבה או בסופו הוא דגורעין ומוסיפין אבל באמצע לא כמ"ש רש"י ז"ל בפרק הזהב (ב"מ נד, ב) גבי הקדש כתיב ויוסף המשיח כסף ערכך עליו דכי שקלת וא"ו דויוסף ושדית ליה אחמישית הוה ליה חמישיתו וכתב רש"י ז"ל הא דלא שדינן וא"ו דויוסף אחמישית בין יו"ד לתי"ו והוה ליה חמישיות כלומר חמישיותיו הרבה משום דבאמצע התיבה לעולם אין מוסיפין אלא בראשה או בסופה אבל באמצע כדקאי קאי ועוד האריך רש"י בראיה ע"ש ולא שייך למיפרך בכה"ג סכינא חריפא אפסיקנהו לקראי כדפריך בכל דוכתא משום דלא מקרייא הפסקה אלא דוקא בתיבות להקדים תיבה זו לזו אבל באותיות לא הוה הפסק כדאמרינן התם מעיקרא גבי הך קרא דונתתם את נחלתו דסבר אביי למימר תירוץ ואומר הכי ונתתם את נחלת קרוב אל שארו וירש אותה וא"ל רבא סכינא חריפא מפסקינהו לקראי פירוש מכין חד הותך ומפסיק הכתוב ועושה שארו המוקדם מאוחר והקרוב אליו המאוחר עושהו מוקדם וכן כל כה"ג בכל דוכתא ואית תנא דלא דריש גורעין ומוסיפין כדאיתא התם:
28
כ״טגודו הוא לשון קרא גודו אילנא בדניאל ותיבה זו של גורו יהיה בידך לסי' בענין חשבון המדות המוזכרים בתלמוד דהיינו איפה הוא ג' סאין וסאה היא ו' קבין וקב הוא ר' לוגין ולוג הוא ו' בצים ובכל מקום שמוזכר בסתם רובע ר"לל רובע הקב:
29
ל׳אות דלי"ת
30
ל״אדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ר"ל ד"ת תורת משה קרויה תורה לפי שנתנה לדורות ושל נביאים לא מיקרי אלא דברי קבלה שקבלו מרוח הקודש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה והא דאמרינן ד"ת מד"ק לא ילפינן ה"מ עיקר הדין אבל גילוי מילתא בעלמא כלומר לגלות שהפסוק מיירי בהכי ילפינן כדמוכח פ"א מב"ק (ב, ב), דתניא וכי יגח אין נגיחה אלא בקרן וכה"א ויעש לו צדקיה בן כנעניה קרני ברזל וכו' ואימר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו ושואל התלמוד מאי ואומר ורוצה להשיב שצריך משום שהפסוק הראשון היה קבלה ולא ילפינן מיניה ואקשינן עליה האי מילף הוא בתמיה כלומר והלא לא ילפינן מדברי קבלה לא חייב ולא פטור אלא גילוי מילתא יליף לד"ת מד"ק וכן כל כה"ג:
31
ל״בדבר תורה בתלמוד משמש בשני פנים דבר תורה ממש כגון דבר תורה מעות קונות דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ומשמע הלכה למשה מסיני פ"ק דעירובין (ד, ב) דבר תורה מקפיד עליו חוצץ וכן פרש"י ז"ל שם והר"ן ז"ל בפרק הזהב כתב בשם הרי"ף ז"ל דבר תורה מק"ו נפקת והוא סובר דסברא בעלמא קאמר:
32
ל״גדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בעל פה ודברים שבעל פה א"א רשאי לכתבם כתב הליכות עולם בהקדמתו וזה לשונו והטעם משום דדברים שבכתב איכא מילי טובא דמרשי מתוך הכתב כגון חסירות ויתירות וקרי ולא כתיב ודכוותייהו ואי אמרת להו בע"פ בצרי להוו ודברים שבע"פ פירוש לדברים שבכתב הן וכשאין נאמרין אלא בע"פ א"א לעמוד עליהן אלא ע"פ מלמד שיבאר לו הפירוש ואלו היה נכתב בספר ובדיו אפשר לספק בו שלא יבין הדבר על בוריו ומימות משה רבינו ע"ה אשר קיבל תורה מסיני פנים אל פנים ועד רבינו הקדוש ע"ה לא נכתב ספר בתורה שבע"פ וזאת לפנים בישראל התעודה והתורה היו החכמים ז"ל מקבלים איש מפי איש ולומדים המשנה בע"פ כאשר נמסרה אלא שהיו התלמידים עושים סימנין למשנתן ובו נבין אותה מפני השכחה המצויה בדברים והיו מסתירים אותה וקורין להן מגלת סתרים והיה הדבר נוהג כן עד עמוד כהן לאורים ותומים משרת לאלהיו בחכמה וביראת חטא הוא רבינו הקדוש אדון השלמים זצ"ל וראה כי אזלת יד החכמה וצרות התכופות דוחפים החכמים לקצוי האדמה ושמדות מתחדשות בכל שנה ותידל עד מאוד תורה שבע"פ אין פוצה פה מתוך שעבוד יוונים ורומיים שהיו גוזרים לבטלים מדברי אלהים חיים עד זמן רבינו הקדוש ע"ה שנתן לו הקב"ה חן בעיני אנטינינוס ונחו מצרה וימצא חן וחסד וכבוד בעיניו והרביץ ברבים לתורה ועמד הוא ובית דינו בהסכמת חכמים שהיו בזמנו לחבר ספר בקבלה הנתונה בסיני וסמכו על מקרא שכתוב עת לעשות לה' וקרא וקיבץ בעלי השמועה והקבלה שהיו אז בדורו ונאספו שמה כל החכמים משפטי אל יורו והיה כל א' אומר שמועתו מפי הקבלה איש מפי איש עד מרע"ה עכ"ל:
33
ל״דדברה תורה בלשון בני אדם איכא מאן דאית לה דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן הכפולות ואיכא מאן דלית ליה הכי ודרשינן הכפולות ויש לדקדק דר"ש הוא דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם ואיהו גופיה דריש פרק אלו מציאות (לב, א) גבי עזוב תעזב והקים תקים לכך אומר ר"י דכי קאמר דברה תורה כלשון בני אדם היינו דוקא כשיש הוכחה בפסוק שלא לדרוש הכפולות כגון העבט תעביטנו דלא דריש ליה ר"ש יש לו ואינו רוצה להתפרנס ונזקקין לו דהא כתיב די מחסורו כדאיתא התם אבל כשאין הוכחה מתוך הכתוב דרשינן הכפולות ולא אמרינן דברה תורה בלשון בני אדם:
34
ל״הדיוקא דמתני' אתא לאשמועינן כך הדרך לפעמים להשיב כשמקשה מה קמ"ל תנינא מדיוקא פרק האשה (כתובות יז, ב), אמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן וכו' ומקשינן ורב הונא מתני' אתא לאשמועינן ומהדרינן רב הונא דיוקא דמתני' אתא לאשמועינן הלכך היכא דדייקינן על המשנה זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הא דפלוני כי הא דפ' הגוזל (ב"ק צו, ב) זה הכלל כל הגזלנים וכו' זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הא דר"א אין להקשות ביה וכיוצא בו ר"א מתני' אתי לאשמועינן דמתני' לא מפרש' בהדי' ולא ידעינן זה הכלל אי לאו דרבי אליעזר ומיהו יש לי עיון בכל היכא דאמרינן פלו' דיוק' דמתני' אתא לאשמועינן א"כ יאמר דבריו על המשנה ולימא זאת אומרת וכיוצא בזה כן כתב בהליכות עולם וז"ל מהרי"ק עליו אני אומר דלא קשי' מידי דלא קאמר זאת אומרת אלא כשהדבר מבואר קצת במשנה אבל בזה הכלל לאתויי לא שייך לומר זאת אומרת ועי"ל שרבי אליעזר אמר דין זה מסברא ואח"כ הסכימו לזה הכלל לאתויי וכן אתה אומר דמאי דאמר דיוקא דמתני' אתא לאשמועינן דמעיקרא דין זה מסבר' אמרן ובתר הכי אסמכי' לדיוקא דמתני' עכ"ל:
35
ל״ודורשין תחילות פלוגתא היא דתנאי איכא מ"ד אין דורשין תחילות ואיכא מ"ד דורשין פירוש תחילות המקרה הראשון דאמרי' לגופא אצטריך ולא לדרשה כגון בריש סנהדרין (ב, ב) ונקרב בעל הבית אל אלהים עד האלהים אשר ירשיעון אלהים הרי כאן ג' ואיכא למדרשינהו כולהו התם למניינא ואסיק דאין דורשין תחילות כלומר המקרא הראשון מש' דלגופיה אצטריך ולא למניינא וכן כל כה"ג:
36
ל״זדיעבד מורכב משתי תיבות דאי עביד:
37
ל״חאות ה"א
38
ל״טהמוציא מחבירו עליו הראיה ולפעמים אומר שודא דדיינו היכא דמספקא ליה לדיין אם הוא כמר ואם הוא כמר בפרק המוכר את הבית (ב"ב סב, ב) בההיא דאמרינן התם מצד ראשון ומצד ב' ומצד ג' חוץ ממצד רביעי דאמר רבא הלכת' דלא קני מצד ד' ולא אמרו דלא מבלע אבל מבלע קנה ומבי' תרי לישני דללישנא חדא קנה וללישנא אחרינא לא קנה ופסיק תלמוד' שודא דדייני ולא פסק המע"ה כיון דמספקא לן אי בהאי לישנ' ואי כהאי לישנא הל"ל המע"ה ומאצתי כתוב התירוץ הוא כשאומר שודא דדייני הוא כי יש לנו כלל כי בכל מקום דאיכא פלוגתא ראוי להשתדל להסכים שתי הסברות בכל מה שאפשר ולמעט המחלוקת והכא טרח תלמודא להסכים תרי לישני ולומר דלא פליגי הלשונות אבל נאמר דלעפמים יש לדון כי האי לושנ' ולפעמים כי האי לישנ' שיראו הדיינים אם המוכר בעין יפה מוכר או בעין רעה מוכר או מנהג המדינה אם בעין יפה מוכר ויאמר הדיין קנה ובכה"ג קאמר לישנ' חדא דקנה ואם בעין רעה מוכר יאמר הדיין לא קנה ובכה"ג קאמר לישנ' אחרינא לא קנה ולא פליגי תרי לישני נמצאת למד כי כשיפול המחלוקת בין תובע לנתבע ויש שני פוסקים א' פוטר את הנתבע וא' מחייב להוציא ממון התובע מהנתבע צריך להביא ראיה ברורה שדברי הפוטר הם בטילים מפני שנפל ספק בדין ע"כ המע"ה לפעמים תמצא בתלמוד שפוסקים חולקים במקום דאיכא ספיק' כגון הא דאמרינן בפ"ק דב"ק (ט, א) שני אחין שחלקו יבא ב"ח ונטל חלקו של א' מהם רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביעי בקרקע ורביע במעות ואמרי' התם דרב אסי מספקא ליה אי כיורשין דמי או כלקוחות דמי כו' הלכך חולקין וכן אמרו החולקין בפ' יש נוחלין (ב"ב קכח, ב) גבי בכור שאינו נוטל פי שנים במלוה משום דהוה ליה ראוי ובמלוה שעמו אמרי דפלגי משום דמספק' לן אי גמיר ומשעבד נכסין כ"כ שאביו מוחזק בהם כדי שיטול הוא פי שנים או לאו וחולקים בספק וכן במקומות אחרים והתירוץ הוא שכך היתה תקנת החכמים בנושאים ההם שיחלוקו אע"פ שמן הדין המע"ה במקום דאיכא ספיק' ואל תטעה לפסוק שודא דדייני במקום שלא אמרו שודא דדייני ולא חולקים במקום שלא אמרו חולקין אבל במקום שאינו מפרש בתלמודא והיכא דלא אתמר הלכת' לא כמר ולא כמר ומספק' לן כמאן הלכת' תפסוק המע"ה ואי סבירא לך כחד מנייהו ודנת כמותו מה שנעשה עשוי שכך אמרו בפרק כל הנשבעין (שבועות מח, ב) השת' דלא אתמר הלכת' לא כמר ולא כמר דעבד כמר עביד ודעבד כמר עביד ולפעמים מספק' ליה לדיין בנושא הי מינייהו קושטא קאמר כגון דאיכ' סהדי להאי ואיכ' סהדי להאי אמרי היכא דקיימא ארעא תיקום וכאלה רבים בתלמוד דספק ממונ' לקולא והמע"ה ולפעמים מצינו דין המע"ה כשנפל ספק בדין אע"פ שבנושא אין ספק כגון שבעלי דינין אין סותרים זה לזה כי הא דב"מ פרק השואל (קב, א) באחד ששכר מרחץ מחבירו בי"ב זהובים לשנה בדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר"י ואמר יחלוקו את חודש העיבור ומוקי לה שמואל בבא באמצע החודש אבל בתחילת החודש כולו למשכיר ובסוף החודש כולו לשוכר דמספק לן אי תפוס לשון ראשון דקאמר י"ב זהו' לשנה ולא יהיב בכל השנה אע"פ שהוא מעובר יותר מי"ב זהובים ואי תפס לשון אחרון דקאמר מדינר זהב לחודש ע"כ מצאתי:
39
מ׳ובענין ממון המוטל בספק חולקין דסביר' ליה לסומכים כתבו התוספות בפ' המניח (בבא קמא דף ל"ה) וז"ל זאת אומרת חלוקים עליו חביריו על סומכוס דוקא בכה"ג פליג סומכוס שראוי להסתפק בדבר וההיא (ב"מ ק, א) דמחליף פרה בחמור והמוכר שפחתו וילדה בכל הנך טענותם ראוי להסתפק לב"ד אבל במקום שהספק בא על דבריהם לא פליג סומכוס דהא למ"ד אמר סומכוס אפילו בברי וברי אטו אם אמר אדם לחבירו טלית זו שאתה לבוש שלי הוא מי אמר סומכוס חולקין ובשנים אוחזין בטלית אמר דאי אתו לקמן כי תפס חד וחד מסרך דרוכי דאפילו לסומכוס סרוכי לאו בלום הוא עכ"ל:
40
מ״אהואיל ואדחי אדחי כלל הוא בתלמוד בענין שנפל בו דיחוי דאומר הואיל ואדחי אדחי והנה הכלל הזה הוא בעלמא אבל במצות הוא בספק אי אמרי' הואיל ואדחי אדחי בענין כיסוי הדם שכסהו הרוח ונתגלה חייב לחזור ולכסות ולא אמרי' הואיל ונדחה המצוה של כיסוי במה שכסהו הרוח אפילו שנתגלה אח"כ פטור ממצות כסוי אבל אמרי' אין דיחוי אצל מצות וספוקי מספקא לתלמודא במסכת ע"ז פ' כל הצלמים (מז, א) אי אמרו בין לחומרא בין לקולא דאין דחוי אצל מצות או דוקא בענין כסוי שהוא חומרא בהא נימא אין דיחוי אצל מצות ולפיכך חייב לחזור ולכסות ובענין אחר שהדיחוי הוא קולא אמרי' יש דיחוי אצל מצות כגון המשתחוה לדקל ובטלו קודם שהשתחוה לולבו כשר למצוה והשת' שנעבד לע"ז כבר עליו הדיחוי שהוא אסור להנות ממנו ולקחת ממנו לולב שהואיל ונדחה שאפילו שאח"כ בטל ואין הדלק ע"ז יהיה אסור לקחת ממנו לולב ועלתה בתיקו:
41
מ״בהניחא מורכב משתי תיבות הא ניח' הורה פלוני הלכה למעשה פירוש בהליכות עולם הורה פלוני הלכה לעשות בה מעשה וזה שכבר תמצא הלכה ואין מורין כן כלומר לעשות מעשה כגון דנפיק מיני' חורבא והכי אמרי' בבתרא פ' יש נוחלין (קל, ב) א"ל רב אשי לרבי יוחנן כי אמר מר הלכה מהו למעבד בה מעשה א"ל לא עד דאמרינן לך הלכה למעשה:
42
מ״גהוראה סתמא לקולא דאמרי' בפ"ק דכתובות (ז, א) ומי איכא הוראה לאיסור ופרש"י ז"ל דאיסור לא קרי הוראה משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אינו צורך סמיכות דבר שאפילו מן הספק שאין הלכה ברורה לו הוא בא לאסור אבל המיקל סומך על שמועתו או עלס ברתו והיא הוראה ומיהו התם מסיק דאיכא הוראה לחומר' וזהו על המעט עיין שם:
43
מ״דהיכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כך נמצא בהרבה מקומות בתלמוד ובהרבה מקומות בתלמוד מצינו להיפוך דאמר כיון דגלי גלי לכל מקום ומצאתי שכתב הר"י קאנפינטון הטעם הוא כשאנו אומרים מדאיצטריך לגלוי וכו' הוא כאשר גילוי הכתוב בנושא שהוא מעט החידוש או בנושא שהסבר' בעינו אז ודאי נאמר לא בא הכתוב אלא למעט ולומר דדוקא בזה הנושא ולא בחבירו אפילו אם הם דומים לו אם הם יותר זרים ממנו דאי לא תימא הכי לשתוק קרא מיניה או יאמר זה הדין בחבירו שיש בו יותר חדוש והוה אמינא מכ"ש בזה הנושא שהוא מעט החדוש וכשאנו אומרים מדגלי הכא גלי לכל התורה כולה זהו כאשר גילו הכתוב בא בנוש' מיוחד שאותו דין הוא חדוש גדול ע"כ אלמלא מקרא כתוב אצלו כי הסברא מנגדת היא לו אומרים שנלמוד ממנו שאר הנושאים וגם זה דוקא כשאותו הדין נשוא על הנושא מתורת מעמא וטעמו גילוי לנו אמנם אם הוא דרך הנס אין ללמוד ממנו לנושא אחר כי גזירת הכתוב הוא ואז נאמר כי חידוש הוא ומחידוש לא ילפינן כי חק מלך הוא ואין לך בו אלא חדושו בלבד וזהו כגון שלשים שקלים ווחמשים שקלים אצל תשלומין למוצא שם רע עכ"ל:
44
מ״ההיא גופא קמ"ל בכל דוכתא דאמרי כה"ג אתא לאשמועינן דמתני' לאו דיוקא אתא אלא היא עצמה קמ"ל חדוש מה דלא ידעינן עד השתא ומזה נלמוד כלל בכל משנה שתעיין בה צריך שתדקדק אם החידוש הוא במה שאומר בהדיא או אם החידוש בדיוקא אם יש בה חידוש בהדיא אין לך לבקש חידוש דאתי מדיוקא ואי לא הוה חידוש במ"ש בהדיא צריך לבקש חידוש דאתי מדיוקא:
45
מ״והלכה כפלוני פעמים אומר תנא הלכה כפלוני שקדם לו בזמן הרבה וי"ל דבשטת ההוא תנא קאמר כדאיתא בפ' אין צדין (ביצה כז, א) רבי שמעון בן מנסיא וחבירו אמרו הלכה כרבי מאיר וקא מתמה והא אנהו קשישי מיניה טוב' אלא בשטת ר"מ קאמר וכיוצא בו.
46
מ״זאות וי"ו
47
מ״חוא"ו לפעמים נמצא וא"ו במקום או בין במקרא בין במשנה או ברייתא שנאמר איש אמו ואביו תראו ומקלל אביו ואמרו ר"ל אמו או אביו וכן במשנה ביבמות חלץ ועשה מאמר ר"ל חלץ או עשה מאמר וכן הרבה כיוצא בזה:
48
מ״טוצריכא דאי אשמועינן כו' לפעמים המשנה היא מיותרת דמדין בבא קמא שמעינן בבא בתרא ומקשינן בגמרא דחדא מנייהו מיותרת ומשני בא' מג' דרכים אם נאמר שחידוש הוא בבא בתרא בדרך לא זו אף זו או החידוש בבא קמא בדרך זו ואצ"ל זו או החידוש בתרווייהו ושהחדוש בתרווייהו קאמרינן וצריכא דאי אשמועינן כו' כי הא דאמרינן בקדושין פרק י' יוחסין (עח, ב) דתנן מי שנתן רשות לשליחו לקדש לו בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קדושיו קידושין ואם של שלוחו קדמו קדושיו קדושין ואם אינו יודע שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט וא' כונס וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין פי' דבטלה לשליחותי' דשליח ואם של שלוחה קדמו קדושיו קדושין ואם אינן יודעים שניהם נותנין לה גט פי' אם באתה לינשא לאחר ואם רצו א' נותן לה גט וא' כונס עכ"ל המשנה ואמרינן עלה כגמר' וצריכא דאי אשמועינן גבי דידי' משום דגבר' קים לי' ביוחסין פי' וכשמצא מיוחס קדשה לו ובטל את השליחות אבל אתת' דלא קים לא ביוחסין אימ' לה גהוו קדושין פי' אימא אע"ג דקדשה עצמה לא בטלה את השליח ולא סמכ' על קדושי' דסבר' דילמ' שליח משכח מיוחס מזה ואי אשמועינן גבי דידה משום דאתתא דיקא ומנסכה אבל איהו אימא לא איכפת ליה צריכא. פי' לא אכפת ליה בבתו אם תנשא למיוחס כל דהו ולא בטלי' לשליחותיה דשליח ואפילו מקדשה לגרוע והא דקדם קדיש סבר דילמא לא משכח אבל אי משכח לא בטלה עכ"ל הגמרא:
49
נ׳ומצאתי שכתב הר"ש סודיל"ו וז"ל, וראיתי בהרמב"ם ז"ל בהלכות אישות פ"ט (הלכה ד') שלא כתב אלא בבא בתרא שכן כתב וז"ל וכן האשה שעשתה שליח לקדשה והלך וקדשה והלכה היא וקדשה עצמה לאחר ואין ידוע איזה מהם קדם שניהם נותנים לה גט ואם רצו א' נותן גט וא' כונס וכתב עליו מגיד משנה וז"ל עוד שם מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו כו' ולא הוצרך רבינו לבאר זה לפי שדין האב בבתו הקטנה ודין האשה הגדולה בעצמה ידוע הוא שהם שוים ואע"ג דבגמר' עביד בהו צריכות' עכ"ל וק"ל תרתי חדא דאי בגמ' עביד בהו צריכות' משמע דבתרווייהו איכ' חידוש' ומהאי דינא לא שמעינן לאידך ועוד דאם היה שוה בתרווייהו הי' לו לבאר דינ' דריש' ומינה שמעינן דינ' דסיפא ולמה ביאר דינ' דסיפא והניח דינ' דריש' ובטור אבן העזר הביא תרווייהו חדא בסי' ל"ו והאחרת בסימן ל"וז משמע דס"ל דתרווייהו צריכי כדאית' בגמרא וי"ל דלדעת רבינו לישנ' דמתני' ולישנא דגמר' אינם שוים משום דלישנ' דמתני' קת"נ הגה"הענין בפרק חזקת הבתי' סוף פירקא לא לאב בנכסי הבן דתני' האחין שחלקו וכו' וכן האשה וכו' ומדקדק תלמוד' מאי וכן מאי רבות' איכא טפי באשה דקתני וכן ומשני מאי דתימא כו' וכן דרך לימוד גם כן בפוסקי' כשמביאי' שני נושאי' ובנושא השני או' וכן יש בנושא' שני חידוש דלא הוה ידעינן מנושא הראשון:וכן האשה כו' לשון וכן בכל דיכת' משמע שמביא חידוש כלומר אפילו האשה שעשתה שליח דקס"ד דלית לה דינא דגברא קמ"ל דדינא חד לתרווייהו אבל לישנ' דגמר' לא משמע הכי כיון דמייתי צריכות' בתרווייהו משמע דבכל חדא מנייהו איכ' חידוש וס"ל לרבינו דטפי איכ' למיחש ללישנ' דמתני' דקתני וכן האשה כו' מלמיחש ללישנ' בגמר' ועוד שהצריכות בתרווייהו אינו שוה דאמאי אמרי' באב המוקדם קדיש סבר דילמ' לא משכח ובאתת' אמרי' דמשום הכי קדמה דדייקא ומנסב' אימ' באב דמ"ה קדים דדייק ונסיב ובטל השליחות ואמאי אמרי' דלא אכפת ליה ואפילו מקדשה לגרוע ולפי' צריכות' דינא דאתת' יותר מרווח דהכי קאמרי' דאי אשמועינן גבי דידי' משום דגבר' קים ליה ביוחסין פירוש וכשמצא מיוחס בטל את השליח אבל אתת' דלא קים לה ביוחסין אימא לא נהוו קידושין פי' דסבירא דילמא שליח משכח מיוחס מזה קמ"ל דתנא אתת' בדיינ' דנבר' ומ"ה נקיט רבינו ז"ל דין דוכן האשה דסיפא דאית בה חידוש' טפי ומצינו למד כלל אחד בתורת הפסק לדעת הרמב"ם ז"ל דבכל דוכת' דאיכא כה"ג דאיכא למיחש טפי ללישנא דמתני' כדקא אמרינן ולדעת אבן העזר אע"ג דבכל דוכתא דקאמר לשון וכן משמע דקא מייתי חדושא בכה"ג לא אמרי' דהואיל דתלמוד לא חייש לליש' דוכן אנן נמי לא חיישינן ולפיכך צריך הפוסק לבאר תרווייהו עכ"ל:
50
נ״אלפעמים עושה הגמרא ב' צריכיות אעפ"י שהיה די בא' וכן מצינו בפ"ק דשבת (ח, ב) אשר הביא הגמרא שם הא דתנן אם היה רקק מים ור"ה מהלכת בו הזורק לתוכו ד' אמות חייב וכמה הוא רקק מים כו' ורקק מים שר"ה מהלכות בו הזורק לתוכו ד' אמות חייב ואומר הגמרא בשלמא רקק רקק תרי זימני חד ביבמות החמה וחד בימות הגשמים. וצריכ' דאי אשמועינן בימות החמה דעביד אינש לקרורי נפשיה אבל בימות הגשמים אימ' לאו ואי אשמועינן בימות הגשמים אגב דמטניף מקרי ונחית וכו' וע"ז כתבו התוספות וז"ל בצריכות' חדא סגי דאי תנא חדא זימנא רקק הוה מוקטינן לה בדדמי ליה להכי תנא תרי זימני רקק אלא כיון דמשכח צריכותא עביד כאלו תנא בברייתא בהדיא רקק בימות החמה ורקק בימות הגשמים וכ"כ התוספות דדרך הגמרא לעשות שני צריכיות כמ"ש בפרק המדיד דף ע"א ובחולין השוחט (חולין דף ל"ו) ובזה ניחא גם כן לפי הדרך שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם בשיטת קדושין דבגמרא עביד צריכותא בתרווייהו אף על גב דמלשון המשנה משמע דאין חדוש' אלא בוכן האשה כו':
51
נ״בוהאמר מר כל מקום שתמצא בתלמוד כה"ג רב בר אחוה ובר אחתיה דר' חייא כן מצאתי:
52
נ״גואזדו לטעמייהו לפעמים פלייגי אמוראי ובתר הכי אומר התלמיד ואזרו לטעמייהו פי' שמביא ראיה שבנושא אחד יש ביניהם המחלוקת הזה ולפעמים אומר התלמוד בלשון קושי' לימא אזדו לטעמייהו דאמר וכו' כלומר שהמחלוקת הוא מיותר דבחד סגי ואז אומר התלמוד צריכא כלומר מתרץ שאינו מיותר עיין ברשב"ם בפ' המוכר את הבית (ב"ב סד, ב) גבי אתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כחכמים לימא אזדו לטעמייהו ונתן הכסף וקם לו אין הפסוק כן אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו אלא שדרך התלמוד לקצר במקראות לפי שהקיצור בדברים הוא אהוב וכ"כ התוספות בכמה מקומות:
53
נ״דוהתנן והתניא קושיא היא ולפרוכי קאתי ולפעמים תמצא והתנן והתני' סיוע והפרש שיש ביניהם שאותו שהוא קושי' כתיב בלא אל"ף ובמתי' קרינן ליה ואותו שהוא סיוע כתיב באלף והא תנן והא תניא ובניחותא קרינן ליה וה"ק והא תני' והא לך סיוע וסעד מדתני' כו'. ופעמים תמצא תנן בלא ה"א ובלא אל"ף קושי' זה כשמקשה ממשנה שאנו עומדים בה ותמצא זה בהרבה מקומות אין מספר:
54
נ״הודקארי לה מאי קארי לה פרש"י ודקארי לה מי שעוסק במשנה זו להשיב ממנה בבית המדרש למה נתעסק עכ"ל. וז"ל מהרי"ק ולא פי' משמעות תיבות הללו ובערוך מצאתי דקארי לה לשון ערוב ואל"ף מתחלף בעי"ן ע"כ. והשת' הוי פירוש' הכי מי שעירב זה עם זה מה ראה לערבם כלומר מי שמרמה זה לזה מה ראה לדמות להקשות מזה לזה הרי החילוק ביניהם מבואר עכ"ל:
55
נ״ווכמה א"ר פלוני כו' בפרק אלו מציאות (ב"מ כא, א) במשנה מצא פירות מפוזרים וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות ובתוספות כתבו דהאי וכמה היא מדברי ר' יצחק דליכ' למימר סתמא דתלמודא קא בעי לה דהא קאמר בתר הכי דלא בעי שיעורא כלל וא"כ ע"כ האי וכמה מדברי ר' יצחק הוא וכאלו אמר רב יצחק וכמה קב בד' אמות וכתבו עוד התוספות שם וכן בפרקין (ל, ב) גבי מצא חמור או פרה רועין בדרך ובעי בגמר' ולעולם אמר רב יודא ג' והדר קאמר בד' ובפ"ק דחנינה כיוצא בו העבבריה מנלן אמר רב הונא אמר קרא וכו' והדר פריך למה לי קרא וכפר' לא יחפור (ב"ב כב, ב) וכמה אמר רב ייבא כו' וכתבו התוספות ז"ל תימא דהשת' בעי וכמה ובתר הכי פריך והתנן ד' אמות וי"ל דר' ייבא גופיה בעי וכמה לא תלמודה כ"כ בפ"ב דפסחים (לג, א) מנא הני מילי אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא תתן לו ולא לאורו רב נחמן בר יצחק גופיה דמפרש לו ולא לאורו קאמר מנא הני מילי':
56
נ״זואפילו כתב הרא"ש ז"ל בריש הלכות ציצית בשם ר"ת ז"ל שבמקום שהיה לו לומר אפילו ואמר ואפילו מרבי תרי מילי והביא ראיה לדבר:
57
נ״חועוד ואומר וכתיב כל היכא דאומר ועוד ואומר וכתיב הוא לחזק הדבר יותר כי בתחילה אינו כל כך חזק וצריך עוד להביא ראיה מפני שהראיה הראשונה יש להשיב ונמצא בה חולשא לפי' ראשון ועוד אפילו על הסברות אם השניה מיושבת יותר או על הפסוק אם השני מביא יותר מן הראשון ולפיכך שיילינן בגמר' מאי ועוד מאי ואומר מאי וכתיב ומשנינן מהו דתימ' כו' כלומר ויש חולש' בראשון קמ"ל השני ועל דרך זה אי נמי כמו ועוד. וכן ראוי ללמוד במפרשים ובתוספות וחידושים כי הם דורכים בדרך הגמרא ובכל מקום רגיל התלמוד להקרשות מאי ועוד כו' ומכ"ש אם הראשון פסוק והשני סברא דמתמה תלמודה בפרק קמא דקדושין (ו, א) ויודא ועוד לקרא ופרש"י ז"ל וכי הפסוק צריך סיוע ועלי' כתבו בתוספות שאעפ"י שהשני סברא אם היתה טובה לא אקשינן למה הביא אחר הפסוק אלא מפני שהוא חלושה בעצמה כדאקשינן ויור' הויא רובא משום הכי אקשו הכי:
58
נ״טוצריך כל היכא דאמרינן תיבת וצריך לכתחילה משמע כדאיתא בברכות פרק היה קורא (יג, א), דקתני וצריך שישמיע לאזנו ופרש"י דכל וצריך לכתחילה משמע הא דיעבד שרי והגמרא נותן לו משמעות ואפילו בדיעבד אין לו תקנה דקאמר צריך ואין לו תקנה קמ"ל וכו' ומהא דשמעינן דיותר סובל פי' לכתחילה ממה שנאמר דמשמעו אפילו דיעבד:
59
ס׳אות זיי"ן
60
ס״אזאת אומרת לעולם כשיש משנה או ברייתא ואומר התלמוד עליה זאת אומרת פירושו דבלאו המשנה או הברייתא ההיא לא שמעי' ההוא דינא דאי בלאו המשנה ההיא הוא פשוט מעצמו למה אצטריך למימר זאת אומרת ואין לומר דאע"ג דדינא פשיטא היא דאף מהברייתא או המשנה שמעינן נמי דינא הכי שאינו כן אלא שהדין ליכא למשמע אלא מתוך המשנה או הברייתא עיין בפרק המוכר את הבית (ב"ב סג, א) גבי תנו רבנן בן לוי וכו':
61
ס״בוזו אין צריך לומר זו וענין לא זו אף זו כתב רבינו שמשון בספר כריתות הענין של לא זו אף זו הוא שהתנא שמע לשון ראשון וכתבו ושוב שמע לשון שני וכתבו לפי שנראה לו חידוש יותר ואעפ"י שלפי זה לא היה צריך לאומרו לא רצה לסלקו ממשנתו וזה הטעם בזו אצ"ל זו שמע ראשונה לשון א' וכתבו שוב שמע לשון שני וכתבו אעפ"י שאין צריך כלל למען כי רצה לכתוב כל דברי התנאים שהיו לפני. וכתב בשארית יוסף וז"ל, ושמעתי שכוונת התנא לומר שלא נחשוב החלוקה המחודשת לפשוטה מפני שלא דאינו חולק כי בודאי נמצא חולק עליה שלא ירצה לתפוש המרובה לכן מי שירצה להחמיר כבר ימצא מי שחשבו לדין ולא לחומרא וז"ל הכריתות עזר ונראה שכתוב הך דאצ"ל זו ע"ד אלו ואלו דברי אלהים חיים כדאיתא פ"ק דעדות (משנה ו') למה נכתבו דברי היחיד בין המרובים לבטלה שאם יאמר אדם דברי זה יאמרו אלו כדברי איש פלוני שמעת כך כתב הלשון השני שאם ישמע אדם או יראה ברייתא בענין יאמר ששמע רבי בסוף וכתבו שמעת' או שמא יסמכו על אותו לשון שני מדרך שכתב בעדיות שאם יראו ב"ר וכו' ואולי גם בענין לא זו אף זו לא רצה לסלק הראשון אע"פ שאינו צריך:
62
ס״גכתב הליכות עולם זה לשונו זה הטעם בזו ואצ"ל זו אינו שוה לי ולקוצר דעתי אין צורך לפי שדרך התנא לומר זו ואצ"ל זו בפירוש, כמו שאיתא בפרק היה קורא (ברכות יג, ב) בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב ופעמים יקצר התג וישמיט זו ואצ"ל זו והיינו מ"ש הגמרא זו ואצ"ל קתני כאלו אמר בפי' זו ואצ"ל זו ע"כ וכתב שארית יוסף וז"ל ומ"ש דרך התנא לומר ואצ"ל בפי' איני מבין כי גם שם אקשה מה הוצרך לומר ואצ"ל קהני כאלו אמר בפי' זו ואצ"ל זו ע"כ וכתב שארית יוסף וז"ל ומ"ש דרך התנא לומר ואצ"ל בפי' איני מבין כי גם שם אקשה מה הוצרך לומר ואצ"ל זו אם אינו צריך אלא על כרחין דעת תנא אחד הוא והתנא הביאו בלשון ואצ"ל זו עכ"ל. עוד מצאתי בשארית יוסף שכתב וז"ל ובשטת הרמב"ן היה כתוב ז"ל התנא בתחלת עיונו ראה ב' חלוקותה א' מחודשת והב' מחודשת ממנה ומשום תפשת מועט לא כתב אלא המחודשת קצת אחר זה בטוב ההשקפה ראה שכפי הדין גם המחודשת ביותר ראוי לכתוב וכתבה אחר הראשונה ולא מחק הראשונה כי לא יכול לפי שכבר נתפשטה בין התלמידים ונשאר אותה הבבא בלא זו אף זו וכשאומר זו ואצ"ל זו עד"ז היה כי ראה התנא חלוק' מחודשת וכתבה ואחר עיון השני הבין חלוקה אחרת יותר מחודשת וכתבה אבל לא כתבה אחר החלוקה הראשונה כמו שעשה בלא זו אף זו אלא מפני חשיבות' כי היא מחודשת תכלית החידוש הקדימה וכתבה למעלה מהראשונה ונשארה ראשונה לאחרונה והיינו זו ואצ"ל זו עתה שנכתבו כסדר זה ולא עשה כן בלא זו אף זו מפני שהחידוש היה מועט ולא חבבו להקדימו וכתבו באחרונה וראיה לזה בפ"נ דיבמות (לב, א) לגבי ג' אחים שנים מהם נישואין לשתי אחיות וכו' אשר שם ב' משניות שהשניה באה מכ"ש דראשונה ותרצו בגמרא הך תנא בריש' וכו' ואיירי דחביבה ליה אקדמה ומשנה לא זזה ממקומה ופרש"י משנה זו אחרונה שנה בתחלה וההיא דלעיל לא היה בדעתו למתני סיפ' אלא הואיל ונשנית לא זזה ממקומה ויש כאן בנין אב לכל מקום שאומר זו ואצ"ל זו כי ע"ד זה היה הענין ע'כ ויש על שטה זו גמגום וכ"ש למה שפירשו התוספות שם וז"ל איירי דחביבי' לי' אקדמה בשאר מקומות אין דוחק לומר כן אלא אומר זו ואצ"ל זו קתני וכאן דוחק לומר כן לפי שבב' שלימה היא ולא צריכה ע"כ למדנו מדבריהם שאין תירוץ איירי דחביבה ליה תירץ זו ואצ"ל זו ושני' דתירוץ איידי דחביבה הוא תירוץ יותר דחוק מזו ואצ"ל זו וכל זה שלא כדברי השיט' ההיא ולכן חזרנו לדברי רבינו שמשון וכדאי הוא לסמוך עליו עכ"ל:
63
ס״דזבין וזבין תגר' אקרי פירש בתמיה' וכי יקנה אדם וימכור בסכום שקנה כדי שיקרא תגר כי אם אדם טורח ואוכל ואינו מרויח וממה יאכל אם אינו מרויח אין לך פסיד' גדולה כך פרשב"ם פרק המוכר את הספינה זו דברי פלוני כשהגמרא אומר זו דברי פלוני על הסתם פליג עלי' ולא סבר כוותי' וכ"כ התוספות בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ה) וז"ל זו דברי סומכוס משמע זו ולא ס"ל אף על גב דמוכח בפרק בית כור דאיכא זו וס"ל מיהו סתם זו לא ס"ל וכ"כ הר"ן פרק אלו נערות דזו לא סבירא לי' כל היכא דלא מפרש בהדיא זו וסבירא ליה:
64
ס״האות חי"ת
65
ס״וחומר שעורים דע שהחומר היא מידה שנמקראת כור והכור הוא שני לתכים והלתך ט"ו סאין נמצ' החומר ל' סאין שהם עשרה איפות שהאיפה ג' סאין והחשבונות הנמשכות מאיפה סימנם גוד"ו וכתבתי לעיל באות ג' וכבר ידענו ג"כ מדברי רבותינו שמקום שיש בו חמשים אמה על חמשים אמה הוא בית סאה כלומר שהוא מזרע סאה שעורים והם אלפים וחמש מאות אמה בתשבורת:
66
ס״זחדא מינייהו נקיט זמנין דמתרץ תלמודא פירוקא והוא מצי למימר פירוקא אחרינא אלא חדא מינייהו נקט וילפינן הא מילתא מפרק החולץ (יבמות מח, ב) גבי פלוגת' דרבי ישמעאל ורבי עקיבא במקיימיה עבדים שאין מולין וכו' ואמרינן ארמדשני ליה ר' עקיבא בלוקה עבד בין השמשות לישני ליה. הא ומהדר חדא מתרי טעמא נקיט וכן אומר הבריתות פעמים יש כמה פרוקים והתלמוד לא חש לתרץ אלא חד מינייהו:
67
ס״חאות טי"ת
68
ס״טטוב טעם ודעת למדני (תהלים קיט, סו). ע"ז התפלל דוד המלך ע"ה וכן בנו שהע"ה אמר (משלי טו, ב) לשון חכמים תטיב דעת על כן דע והאמין כי המשנה והתלמוד לשונם מדוקדק במאוד מאוד ואם יש יתור לשון או חסור או חליף לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם ומי שחלק לו ה' מן החכמה וידקדק יפתחו עיניו ויראה נפלאות מחידושי לשונם וגם ילמוד מזה כמה דינים ואביא קצת לדמיון שנינו בריש זבחים (ב, ב) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים והוקשו בגמרא מאי אלא שלא עלו ולא עלו מבעי ליה ופרש"י מפני שחייב אדם ללמוד לתלמידיו דרך קצרה ומיתור זה הוציאו בגמרא נפקית' דדינ' שאסור לזרוק דמן אוש אר עבודות שלא לשמן כי עדיין בקדושתן הם עומדים ולכן אמר אלא אשר רצה לומר שאין להם אלא אותה ירידה לבד והוא שלא עלו לבעלים וגדולה מזו מצינו פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח) גבי שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלין ואת חובו והקשו בגמרא ודלמ' כראוי לו בחובו קאמר ותירץ רבי עקיבא היא דדריש לישנ' יתירא וכתב רשב"ם דרבנן מודי דדרשי לישנ' יתירא אלא שבדברי רבי עקיבא מפורש בבירור וראיתי כתב בשם שיטת גאון אשר דייק דקאמר נוטלין ולא אמר נותנין לו ואת חובו משמע שכבר היו הנכסין ביד היתומים ואפילו הכי אומר דמוציאין מידם הנה יראה שאע"פ שמשמעות הלשון היה נראה שבחובו קאמר כדפריך בגמרא ועוד שהנכסים בחזקת יתמי ולכל אדם היינו אומרים המע"ה כ"ש בזכות יתמי עם כל זה מכח היתור אנו אומרים דנוטלין ונוטל את חובו הרי כח הייתור עד היכן מגיע ומזה וכיוצא למדו בעלי הוראה להוציא דין מכח איזה יתור ואביא לדוגמא הרמב"ן דקדק מדקאמר אין מחזיקין דם בבני מעים ולא אמרו אין דם בבני מעים ש"מ אם רואין אותן אדומים צריכה מליחה כשאר בשר רק מן הסתם אין מחזיקין דם ובספר התשב"ץ כתב וז"ל מדגרסינן בירושלמי דמגילה תולין בספרים ולא בתפילין ומזוזות משמע דדוקא תולין הוא דלא הא לתקן אותיות בעלמא שרי וא"ל לתקן אותיות נמי לא דא"כ לימא תולין בספרים ולא בתפילין מ"ט הדר נקט ואין תולין ע"כ ואף בלישנא בעלמא דרבותינו ז"ל שאינו גוף הדין בעצמו מ"מ שיחתן צריכה תלמוד הנה בעובדא דנסכ' דרבי אבא אין חטפי ודידי חטפי אמר היכא לדייני דיינ' להאי דינא והנה הלשון הוא מיותר למה תלה הדבר בדיינים היאך ידונו הדיינים זה הדין כך היה לו לומר היאך נדון אנחנו האי דינ' ויישבתי הדבר כך באותו מעשה פסקו דם לפי ראות עיניהם וזך שכלם שהם הבינו עם מי הוא האמת וכח ביד הדיין שהוא מומחה גדול לפסוק לפי מה שנתאמץ בלבו כמבואר בטור ח"מ סימן ט"ו רק היו אומרים אם היה הדבר בא לפני דייני דעלמא שאין להם כח לפסוק אלא בדין תורה איך יפסקו זה הדין על כן אמר היכא לדיינו דיינא:
69
ע׳ומצינו בפרק הישן (סוכה כא, ב) אשר הקשו גבי משיחתו של ר"ג למדנו מדוע לא אמר מדבריו והוציא מאותו שינוי מועט ששיחת ת"ח צריכה לימוד ויש כיוצא בזה הרבה מקומות בלי ערך ובלי מספר והמבין יבין:
70
ע״אאות יו"ד
71
ע״ביתיב פלוני קמיה פלוני ז"ל הליכות עולם הא דאמרינן בכול' תלמוד' יתיב פלוני קמיה פלוני ויתיב וקאמר לא אמרינן הכי אלא במקום שחולק עליו או שהיה הוא האומר אבל אם לא אמר הוא כלום ולא נחלק עליו בכלום לא אמרינן הכי כן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו במסכת יבמות עכ"ל וכתב מהרי"ק ע"ז אין לשון זה מכוון שאם אומר ויתיב וקאמר הרי הוא האומר ומה צורך לדברי הרשב"א ז"ל אבל הלשון המכוון הוא כמ"ש התוספות בחולין דף פ"ג כל מקום שאומר ויתיב פלוני גבייהו מזכירו כן לפי שהורה להם דבר חידוש וכתבו עוד ואף על גב דאיכא בע"ז חד יתיב גבייהו ולא דיבר כלום אומר ר"ת ז"ל כי זה המעשה היה עם אותו דכתובות א"ל רבי חיי' ועל אותו דבר הוזכר והתלמוד הביא הדברים על סדר המסכתות עכ"ל:
72
ע״גאות כ"ף
73
ע״דכל תיבה זו דרכה לקבץ פרטים רבים ולפעמים נמצא שאינו מקבץ רק פרט אחד והטעם שאומר מלת כל על פרט אחד אין הכוונה שמלת כל היא על הפרט אחד אלא שמביא כלל ע"ד הקדמה להוציא תולדה על הפרט דוק ותשכח בפרק הזהב (ב"מ מז, ב) פיסק' משך ממנו פירות תנן ר"ש אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה מוכר מצי הדר ביה לוקח לא מצי הדר ביה וקשה מאחר שתיבת כל אינו מקבץ אלא למוכר ולא ללוקח למה אמר כל וצריך לומר שמביא ראיה מן הכללות להוליד דין למוכר בכל נושא שיזדמן מן הראוי הוא שמי שהכסף בידו ידו על העליונה הלכך המוכר שהכזף בידו מצי הדר ביה:
74
ע״הכל היכא דתני הכל אומר הגמרא הכל לאתויי מאי ומייתי הרבה בשמעתת' קמייתא דערכין ובהרבה מקומות אבל אי תני כל זמנין דריש מיניה חידוש וזימנין לא כגון כל מקום שמכניסין בו חמץ אומר כל לאתויי מאי (פסחים ח, א), ויש כל אין מספר דלא בעי לאתויי מאי ורבינו שמשון כריתות ס"ל דתיבת כל לא אתי לשום דרשא בשום מקום ואותן שמדקדק בהן לאו מלישנא ומשמעות' דכל אלא מיתור' כגון הך דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ דמשנה יתירה היא דהא באידך בבא קתני שתי שורות במרתף במקום שמכניסין בו חמץ משמע הוא מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה וא"כ הך דכל מקום יתורא הוא ואתי להא דתניא כו' וכן כל כיוצא בזה ע"כ ומהרי"ק השיג ע"ז וכבר כתבתי למעלה (כלל ב' רבי):
75
ע״וכחה דהתירא עדיף כך דרך התלמוד להשיב בכמה מקומות ולא פריך ולפלגו בתרווייהו כדפריך בריש ביצה (ב, ב) אדמפלגי בביצה לפלגי בתרווייהו ולתני תרנגולת היא וביצתה ב"ש אומרים כו' ויש מחלקים היכ' דהלשון ארוך אין לאשמועינן תרווייהו אלא כחה דהתירא עדיף לבד אבל היכא דהלשון קצר להודיעך כח דהאוסר והמתיר אומר שתיהם כי ההיא דביצה וי"א דביצה דוק' פריך הכי משום דתרנגולת וביצתה חדא מילתא היא:
76
ע״זכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון פעמים מקשה התלמוד מאיסורא דאוריית' לאיסור' דרבנן ומתרץ לא דמי דאורייתא לדרבנן ואין להקשות דקארי לה מאי קארי לה משום דהמקשה היה סובר לדמותם מכח ההיא סברא דכל דתיקון רבנן כו' וכן הוא בפ"ק דיבמות (יא, א) גבי צרת סוטה דמקשה מסוטה דאורייתא ומתרץ אמינא אנא דאורייתא זאת אמרת רבנן ואמרינן ודקארי לה מאי קארי לה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון:
77
ע״חכדי לאכול בהם וכו' כל מקום ששנינו כדי לאכול בו או כדי לאכול בהם אינו אלא כדי לאכול בו בלפתן כאדם שטובל ואוכל דהיינו שעור מועט אבל מקום ששנינו כדי לאכול הימנו או כדי לאכול מהם אינו אלא מהן עצמן ואין אכילת דבר אחר עמהם:
78
ע״טכיצד כל כיצד שבתלמוד היא מלה מורכבת משלש מלות באיזה צד על איזה ענין כו' כ"כ הרמב"ם בריש פרק כיצד מברכין וכן תמצא בהדיא באיזה צד במשנה בריש הזהב ובפרק כיצד מברכין:
79
פ׳כל שכן זה מורגל בכל התלמוד ונ"ל שכך פירושו כל ר"ל שבכאן כל כלומר כל הקולות או החמורות והן גורמות שכן יהיה הדין:
80
פ״אכביכול זה הלשון מורגל בתלמוד ובמדרשים בריש יומא (ג, ב) מה ת"ל קח לך כביכול משלך אני רוצה יותר משלהם פרש"י ז"ל לפי שהוא דבר קשה לומר שהקב"ה קץ בישראל אמר כביכול כלומר על כרחינו יאמר כן כאלו אי אפשר לומר וכן כל כביכול שבתלמוד וכתב מהרי"ק ונ"ל שיש ט"ס וצריך למחוק א"כ ולכתוב במקומו כאלו אפשר ע"כ נמצא לפרש"י צריך לקרות כביכול בחיר"ק תחת הכ"ף ושו"א תחת הבית כו' ואז פיורוש כאלו יכול ואפשר לומר כן ובהליכות עולם כתב כביכול רוצה לומר התורה שנתנה בכ"ב אותיות יכולה לומר דבר זה אבל לנו אי אפשר לאומרו א"ג כ"ב ר"ת כתבו בתורה בענין אמרם בהרבה מקומות אלמלא מקרא כתוב אין הפה יכול לאומרו וכן ראיתי בתוספות מגילה עכ"ל:
81
פ״בכל יתור כנטול דמי פ' בטריפות כל היתר בנושא אחר כדין הנטול באותו הנוש' דמי מה הנטול ברגל מד' רגלים טרפה אף בעלת חמש טריפה ומה הניטל בכליות כשרה אף היתר בהן כגון שיש ג' כליות כשרה וזהו לפי דרך רש"י והרמב"ם ז"ל אבל הרשב"א כתב בתורת הבית שלו דכנטול בלחוד קאמרינן כאלו נטל הוא לבדו וכ"ת א"כ יתר ברגל למה היא טריפה משכחת לה כגון שהיתה מחובר במקום בוקה דאטמ' הענין שאם תעקור את זה ישמוט בוק' דאטמ' של חבירו וכן גם הוא מחובר במקום צומת הגידין בענין שאם ניטל כו' יחתוך צומת הגידין של חבירו הא יכול לטלו בלא קלקול חבירו אפילו ברגל כשרה עיין בהר"ן פרק אלו טרפות:
82
פ״גאות הלמ"ד
83
פ״דלאו שבכללות אין לוקין עליו איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי הא חדא לקי ואיכא דאמרי אפילו חדא לא לקי דהא לא מייחד ליה לאו מיוחד וכתב הליכות עולם וענין לאו שבכללות רבו בו הדיעות והמחוור שבכולן דלא מקרי לאו שבכללות אלא כגון שהוציא הכתוב הרבה דברים בשם אחד כגון לא תאכלו על הדם דדרשינן מיניה כמה עניינים או אפילו הוציאם בכמה שמות אלא שיש להם שם אחד יכלול כולם כמו ולחם וקלי וכרמל שכלולים בשם אחד כל כה"ג מקרי לאו שבכללות אבל כשאין להם שם אחד יכלול את כולם אינו נקרא לאו שבכללות אע"פ שכללן בלאו אחד כגון הך דמנחות גבי שאור ודבש דאתמר המעלה שאור ודבש ע"ג המזבח לוקה משום שאור ולוקה משום דבש וכה"ג עכ"ל:
84
פ״הלימא כתנאי כל לימא כתנאי דחיקה לי' מילת' שיאמר האמורא דבר סתם דלא בכ"ע שאם לפסוק הלכה בא לימא בהדי' הלכ' כפלוגי כ"כ התוספות בפרק האיש מקדש (מז, א), שאין לומר שחלקו האמוראים במחלוקת התנאים ולכן תמה בעל התלמוד על כך ומשתדל להעמידם דלא כתנאי וכשאין לו בית מנוס אומר כתנאי כלומר אל תתמה לומר לימא כתנאי דע"כ בתנאי היא ואפשר דברייתא לא שמיע להו או משום דאיכא דמפכי להו וכמו שתירץ התלמוד פרק המפקיד (ב"מ מג, ב)
85
פ״ולימא תני תנאי כהני תנאי כתב הליכות עולם ר"ל מי נימא דפלוגת' דהני תנאי ודחיק' ליה מילת' לתלמוד' שיב' מחלוקות א' בעצמו בב' מקומות ובתרי לישני ועוד מי שסידר המשנה והברייתא הוה לי' למיתנינהו גבי הדדי ולימא פלוני ופלוני אומרים כך עכ"ל וז"ל מהרי"ק מ"ש ודחיקה לי מילת' כו' אינו נ"ל דהא אפשר שנחלקו בשתי ישיבות ולא שמעו אלו מחלוקתן של אלו וכן מ"ש מי שסידר המשנה וכו' אני אומר כששני המחלוקות הם במשנה יש מקום לטענה זו כיון שהכל היה ידוע למסדר המשנה וכ"כ התוס' ז"ל אבל אם הם בברייתא אינה טענה שאפשר שזו ברייתא דר' חייא וזו דר' אושעי' וכל א' לא ידע אלא מחלוקת א' ולי נראה שמה ששואל התלמוד לימ' וכו' הוא כדי לברר היאך נפסק הלכה ע"פ הכללים המסודרים בידינו פלוני ופלוני הלכה כפלוני ועוד יש נפקות' אחרת בדבר שאם נמצא לאחד מהם שאמר בהפך במקום אחר נקשה עליו מדידי' אדירי' גם כי אגב גרר' לפעמים מפרש דברי התנאים שהם סתומים ועל דרך זה הוא מה שאומר על מחלוקת אמוראים ופלוגת' בפרק מרובה ובריש הוריות עכ"ל:
86
פ״זלימא תנן מתמ' דלא כפלוני בכל דוכת' דאמרינן כה"ג הכוונה לומר הואיל והלכה בסתם מתני' א"כ לית הלכתא כההוא תנא דפליג ולפעמים אומר לימא תנן סתמ' כפלוני ועל כה"ג מקשינן ומאי דחיק' ליה אם סתמא מתני' כההוא תנא וראיתי בזה טעם נכון דההוא תנא לית הלכתא כוותי' בכל דוכת' ומש"ה דחיקה לי' אי לית הלכת' כוותי' היכן תנן סתמ' כוותי' דוק ותשכח בפ"ק דעירובין (יד, ב) גבי לחיים שאמרו גבוהים עשרה דקאמר לימא תנן סתמא כר' אלעזר וכן בברכות ודחיקה לי' מילתא כיון דר' אליעזר שמותי היא ומשום הכי לית הלכתא כוותיה היכי תנן סתמא כוותיה הרי א"כ דבין אמרינן לימא תנן סתמא דלא כפלוני ובין דאמרינן לימא תנן סתמא כפלוני תרווייהו לאקשויי קאתי נמצאת למד דבכל דוכת' דקאמרינן לימא תנן סתמא כפלוני צריכה למימר דההוא פלוני לית הלכתא כוותיה ומשום הכי דחיקה ליה מלתא וקאמר לימא תנן סתמא כפלוני והליכות עולם מסיים בזה וכן ליתן טעם אי מסתברא בכהאי גוונא גבי תנאים אחרים:
87
פ״חלא צריכא איכא מאן דפריש דכל לא צריכ' ה"ק לא נצרכה הא דפלו' אלא לכה"ג כי הא דחולין (ט, א) לא צריכה ששחט לפנינו שנים וכו' וכן יבא אין מספר והתלמוד קיצר בלשונו והשמיט אלא והוי כאלו אומר לא צריכ' אלא וכו' כמו שנמצא במקומות שאומר בהדי' בע"ז פ"ק (יט, ב) א"ר אלעזר ואם בנה שכרו מותר פשיט' וכו' לא נצרכה אלא לע"ז עצמה וכו' שיש שפיר דמחלק הלשון בקריאה בין לא ובין צריכ' והכי קאמר לאו פשיט' הוא כדקאמרת אבל צריכא למימרי' הרי לך שלקושית פשיט' משני לא צריכ' יש ב' דרכים אם צריכ' הוא כמו לא נצרכה אלא אע"ג דחסר מלת אלא או פסקינן בין לא לצריכ' וה"ק לאו פשיטא אלא צריכא ולהאי פירושא בתר' אינו חסרון בלשון:
88
פ״טכתב הר"ש סודיל"ו וממה שראוי לדקדק בהאי תירוצ' דקאמר לא צריכ' הוא דהא ניחא כדפריך תלמוד' פירכת פשיטא וכה"ג מצינו לתרוצי לא צריכא. אבל כדקא פריך קושיית למה דקאמר אילימא כו' ומשני לא צריכ' היכי משני תירוצא דהוי לפירכא פשיט' דאיתיה נמי לקושיית למה דאי פריך דקא משקר היכי מצי למימר שהוא צריך ושמעתי למורי הר"ר יצחק דיליאו"ן ז"ל שהיה מפסיק בקריאה בין לא ובין צריכ' אף כדקא פריך פירכה למה וזה דלעיל קא פריך על חלוקה אחת כי עליה חל הפירכא ומשני פירכה למה וזה דלעיל קא פריך על חלוקה אחת כי עליה חל הפירכ' ומשני לאו כדקאמרת החלוקה שהיא כך וכך כי החלוקה ההיא אינה מוכרחת אבל הכרח הוא לומר חלוקה אחריתי וזהו פי' צריכ' כי הוא לשון הכרח כלשון וצריך אדם לומר ק"ש כי הוא לשון הכרח וכן בכל דוכת' דקאמר וצריך הרי א"כ דכי קא משנינן לא צריכ' לקושיית פשיט' הכוונה במלת צריכא לומר דאינו פשיט' אבל צריכ' לאומרו ואם הוא תירץ לקושיית למה תיבת צריכ' הוא מלשון הכרח עכ"ל:
89
צ׳לפלוג וליתני בריר' פי' הוא דמהדר תנא למצוא חלוקה בדבר ולא אשכח אלא בדרך אחרת לפלוג וליתני בדירה כלומר לפי דרכו זה הוה מצי לעשות חלוקה ואמאי שבקי' לאורחי' לדלג מענין לענין בפ' איזהו נשך לדברי התוספות ז"ל אפילו אי הוה פליג ותני ברירה לא אשמועינן שום חידוש אלא ה"ק כיון דמאי דתנא השתא. לאשמועינן שום חידוש ה"ל למפלג וליתני בדידה:
90
צ״אלימא מסייע ליה ז"ל מהרי"ק כשאומר התלמוד לימא מסייע ליה ודחי כו' שנראה כאלו היא קושי'ה גדולה ומשתדל לסלקה מעליו ויש לתמוה דאדרבה ה"ל לשמוח בסיוע שמביא לו ולהחזיק בו די"ל דכשאומר לימא מסייע ליה הוא מקשה לבעל המאמר שמאחר שדבר זה מפורש במשנה או ברייתא א"כ מאי דמשמע לן ומשני דמתני' הוה אפשר לדחויי ולפרשה בגוונא אחרינ' קמ"ל ועי"ל דכשאומר לימא מסייע ליה היינו לומר דתקשי לבר פלוגתיה ודחי דבר פלוגתיה יתרץ המשנה או הברייתא בענין דלא תקשי ליה ואל יקשה בעיניך דרך הראשון שנראה מהלשון שהוא סייע ליה ואני אומר שהוא קושיה דאשכחן דכוותה בפ"ב דחולין (כ, ב) אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה א"ר חסדא אף אנן נמי תנינא מלק בסכין מטמא בגדים ומדברי רש"י ז"ל שכתב שם ואי קשי' לותבי' ממתני' השוחט מן העורף וכו' נראה דרב חסדא לאותבי' לזעיר' אתי לומר דמאי קמ"ל מתני' הוא וכן משמע מדאמר רבא בתר הכי אי קשי' הא קשי' ליה משמע שכבר קדמה קושי' על דברי זעירא וכן נראה שהוא דעת הר"ן ז"ל שכתב בפרק הזהב (ב"מ נב, ב) אהא דאמרי' מסייע לחזקי' דאי אמתני' קאי תקשי וכי מתני' אתא לאשמועינן ויש מקומות שנראה שאין לפרשם אלא בדרך ראשון שאומר אמורא שום מאמר ואין חולק עליו ואומר נימא מסייע ליה בפרק עשרה יוחסין (קידושין פ, ב) אמר רב יודא אמר רב ל"ש אלא בכשרי' וכו' נימא מסייע לי' מוסרי' לו ב' ת"ח כו' ויש ליישב שאם ימצא מי שחולק עליו לא ניחוש לדבריו כיון דמתני' מסייע להאי ובפרק בנות כותים (נדה לד, א) זובו טמא אפילו לב"ש קריו טמא אפילו לב"ה כו' לימ' מסייע ליה נכרית שפלטה ש"ז מישראל טמאה וכו' לא טהורה מדאורייתא יטמאה מדרבנן ת"ש נמצאת אומר ש"ז של ישראל טמאה בכל מקום אלא ש"מ טהורה מדרבנן ש"מ ורבה לא מצינו מי שחולק עליו ואפ"ה מסיק בת"ש דש"מ כוותיה עכ"ל:
91
צ״בלאיי זה הלשון מורגל בתלמוד כמו לאיי מופנה היא פרש"י באמת והערוך פי' שהם ב' תיבות לאיי כלומר לא בני שכן בלשון יון קורין כן:
92
צ״גלעולם אימא לך דרך התלמוד לומר לעולם אימ' לך על שקדם המקשן בשתי חלוקות והקשה עליהם ותירץ שאחת היא אמיתית ועל תירוץ ההיא חוזר המקשן להקשות שאין החלוקה ההיא אמיתית ועל הדין הדר התרצן לעולם אימא לך למה שקדמת בחלוקה שהיא אמיתית ולפעמים אומר לעולם אימא לך על מה שקדם המקשן בשתי חלוקות והקשה עליהן והתרצן נקט חדא מינייהו שהיא אמיתית ועליה קאמר לעולם אימ' לך וכתב הר"ש סודיל"ו וקשיא לך היכי קאמר לעולם אימ' לך בכה"ג לפי שלעולם אימ' לך פירושו לעולם אימ' מה שכבר אמרתי ואם לא אמר דבר ובא לתרץ הקושי' היכי קאמר לעולם אימא לך:
93
צ״דושמעתי ממורי הר"י דיליאון ז"ל שהתשובה בזה כי כשחולק המקשן בשתי החלוקות לא ימנע או הם מוכרחות וליכא חלוקה שלישי' או איכ' חלוקה שלישי' ואי איכא חלוקה שלישי' א"כ הקשה על חלוקה אפשריות דהואיל ואיכ' חלוק' שלישי' ולית בה קושי' אמאי הקש' הלכך צריכ' למימר דליכ' חלוקה שלישי' והואיל והחלוקות הם מוכרחות על כרחן צריכ' למימר דחד' מינייהו הוא אמתית לכ"ע ואם היא אמתית אפילו לתרצן החלוקה ההיא הוה כאלו הודה עליה התרצן ואם הוא כאלו הודה עליה אפי' שבפי' לא הודה אפשר לומר על החלוקה ההיא לעולם אימ' לך כי הדבר שהוא בכח הוי כאלו הוא בפועל ובזה הרבה בתלמוד שהקשה ממה שבכח כאלו הוא מה שבפועל וה"נ הואיל ושתי החלוקות הן מוכרחות ממה שבכח חוא שהודה על אחת מהן דהוי הודאה מה שבכח כאלו הודה בפועל הלכך א"ש לעולם אימ' לך הואיל והודה תחלה בכח וה"ק לעולם אימ' לך מה שהודיתי בכח שהוא חלוקה אמיתית עכ"ל:
94
צ״האות מ"ם
95
צ״ומקרא נדרש לפניו או לפני פניו פלוגת' היא בפרק במה מדליקין (שבת לב, ב) גבי בעון ביטול תורה בנים מתים וי"א בעון מזוזה ופלוגתייהו במקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו פי' קרא דלמען ירבו ימיכם וימי ביניכם נדרש לפניו ואקרא דלקמי' קא דמשתעי בד"ת דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ומ"ד בעון מזוזה קאי סבר מקר' נדרש לפניו ולפני פניו ודכוותיה במציע' פ' השואל (ב"מ צה, א) גבי וכי ישאל וכן בכל דוכת' וכן יש דעות רבות אם המקרא נדרש לאחריו או אין נדרש לאחריו בפ"ד דמנחות (יט, א)
96
צ״זמודים חכמים לתנ' בתר' כשיש מחלוקת בין תנאים באיזה נושא אחד אומר חייב בכל ואחד אומר פטור בכל כגון שהנושא ההוא יש בו ב' ג' דברים של הפסד האחד חייבו בכולן והאחד פטרו בכולן ואח"כ מביא נושא אחר ואומר ומודים המחייבין לפטור לנושא הרצון לומר שמודים שהוא פטור מכולן כדקאמרי' בענין הפטור ואפשר לומר שאע"פ שאמר ומודים שאין הכוונה רק שמודה שהוא פטור במקצת וחייב במקצת עי' בפרק הספינה (פז, ב) במשנה השולח את בנו אצל חנוני שאומר שם ומודים חכמים לר' יודא ואין ההודאה אלא בצליחות בלבד אבל בהפסד השמן לעולם חייב:
97
צ״חמטבע שקל מן התורה הוא סלע מדבריהם והסלע ד' דינרים והדינר משקלו צ"ו שעורים והוא ששה מעין והמעה ט"ז שעורים והוא שני פונדין והפונדיון ח' שעורין והוא ב' איסרין והאיסר ארבע שעורין והוא שני מסמסין והמסמם שני שעורין והוא שני קונטריקון והקונטרק שעורה אחת והוא שתי פרוטות והפרוטה משקל חצי שעורה של כסף:
98
צ״טמר אמר חדא ומר אמר הדא ולא פליגי בפ"ק דמציע' (י, ב) קטנה אין לה חצר ואין לה ד' אמות ר' יוחנן אמר יש לה חצר ויש לה ד' אמות ואף על גב דמשמע דפליגי קאמר התם דחד מיירי בגיטין וחד מיירי במציאה ול"פ וכה"ג איכ' טובא בתלמוד. וכן יתבונן האדם לראות בעומק שכלו להשוות הדיעות החלוקות בכל מה שיוכל להשוותם הן בתלמוד הן בפוסקים. וגדולה מזו מצינו שהגמרא מהפך לשון רבים ליחיד כדי למעט הסברות אמרי' בפ"ק דנדה דף ה' מאן חכמים ר' אליעזר וכתבו התוספות אע"ג דתנא בל' חכמים ניח' לי' לאוקמי' כר' אליעזר ולא לימא ג' מחלוקת בדבר:
99
ק׳מנא לן מנא הני מילי זהו כשבעי תלמוד' ראי' מן הפסוק. אבל כדבעי מאי קרא לא קא בעי אלא אסמכתא:
100
ק״אמאן חכמים ר' פלוני לפעמים דתלמוד שואל על חכמים הסתומים במשנה מי הם ואמרו מאן חכמים ומשיב ר' פלוני וקשה אמאי קרי במשנה ליחיד בשם רבים והרמב"ם ז"ל בהקדמת סדר זרעים כתב שהטעם בהיות המקבלים רבים שקבלו מן החכם ההוא ובעבור היות אנשי הדעת ההוא דבים קראם חכמים אפילו שיהיה לאיש א' עכ"ל:
101
ק״במהא ומהכא כל מהא הוא ברייתא כלומר תפשוט מברייתא זו וכל מהכא שמעתתא:
102
ק״גמנלן מנלן הראשון בניחותא. הב' בתמיה מיידי אריא פרש"י ז"ל וכי ראיה היא זו ומהרי"ק כתב וז"ל ולע"ד נראה שהוא כמו מידי עיריא שהעי"ן מתחלפת באל"ף וה"ק וכי הם מעורבות זו עם זו כלומר דומות זו לזו שיהיה דינם שוה הא כדאיתא והא כדאיתא:
103
ק״דמר בפ"ק דעירובין בתוספות ז"ל והא מר הוא דאמר הקדש זכה לדמיו מכאן משמע דגרסינן רבה שלא אמר אביי מר לרבא חבירו אע"ג דאמר רב יוסף לאביי תלמידו מר דגבר' רבא הוא ידע מאי קאמינ' בפ' ו' דזבחים (סא, ב), התם שאני שהבין אביי מה שלא הבינו אחרים עכ"ל. וכתב מהרי"ק ע"ז ואיני יודע מי דחקם לכך שהרי מצינו דקרי מר אפילו לאינש דעלמ' בפרק הפועלים גבי עובד' דר' אליעזר בר שמעון עכ"ל. ובפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק"ד) מצינו דקרי רב יודא לרב יצחק בריה מר דשדר אותו לעולא לראות היאך הוא מבדיל כו' א"ל רברבנותיה דמר ושררותי' דמר גרמ' ליה למר דלא תימ' שמעתת' מפומיה:
104
ק״המאי משמע יש מי שקור' המ"ם בפת"ח ומפרש ששואל מהו המשמעות בלשון מאי דבכל דוכת' ואינו כן אלא המ"ם והאל"ף שניהם בנקודות ציר"י וה"ק משמעות דקרא מאיזה מקום הוא בברכות פ"ק (ה, א) אר"י כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם מאי משמע כלומר מאיזה מקום למדת דרוממות אל בגרונם בק"ש משמע ומשיב מר זוטרא מריש' דעניינא דכתיב יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. ע"ש נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנאמר ברכי נפשי את ה' וגו' מאי משמע דעל יום המיתה נאמר אמר רבה בר רב שילא מסיפ' דעניינ' כו' בשם הר"י דליאון ז"ל:
105
ק״ומעשה רב יש מחלוקת בזה בין הפוסקים בפרק המפלת (כד, ב) בדין הפילה שפיר מלא מים דרב אזל לקול' ואינה חוששת לולד ושמואל אזיל לחומרא והרמב"ם ז"ל פסק כרב לקול' והרמב"ן והרשב"א ז"ל פסקו כשמואל לחומרא ונתן טעם הרשב"א אמר אף על גב דק"ל כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא כיון שעשה מעשה שמואל לחומרא בנהרדעי קי"ל דמעשה רב עכ"ל הרשב"אר ז"ל ובעל מגיד משנה כתב עליו דאין אומרים מעשה רב למי שעושה מעשה כפי דעתו.:
106
ק״זאות נו"ן
107
ק״חנהגו כפלוני לפעמים איתא הלכה כפלוני או מנהג' כפלוני או נהגו כפלוני. בתענית בריש ג' פרקים (כו, ב) מ"ד הלכה דרשינן לה בפירק'. מ"ד מנהג מדרש לא דרשינן כי אתו לקמן מורינן לה מ"ד נהגו העם אפילו ארויי לא מורינן להו ואי עביד לא מהדרינן להו:
108
ק״טאות סמ"ך
109
ק״יסרס המקרא ודרשהו אין הפי' שהמקרא אינו כסדר אלא סירוס חס ושלום בודאי לא דבר רק במקרא רק שהוא רק ממנו להביא כסדר שהוא כתוב ואין לנו בו הבנה אלא כאלו היה מסורס אבל נאבדה החכמה ממנו להבין מליצת ורמיזת הפסוק שלפי המליצה והרמיזת הפסוק הוא כסדר וכבר הארכתי בענין הזה ובענין חסורי מחסר' והכי קתני סוגי' דשמעת' פי' הלכות שמעת' כלו' קושיות ותירוץ דשמעת':
110
קי״אסימנין דאוריית' ובפ' הבונה (שבת קד, א) דרשי סמ"ך עי"ן עשה סימנין לתורה. וראיתי הרבה בני אדם כשיש סימן בגמרא אין לומדין הסימן ואין קורין אותו וחלילה לעשות כן. ואני חושב כי סודות גדולות מרומזים בסימנים נוסף על הפשוטו מה שמורה הסימן. והנה זמן ארוך נצטערתי במאוד על סימן אחד בשבת פרק במה מדליקין (שבת דף ל"ד) שלא הבנתי אותם ונעלם כמעט מעיני כל חי עד שזכיתי ת"ל וקבלתי פירושו. וזה נוסחו בגופ"א זימר"א צפר"א בחבל"א דמילת"א. ביאורו כי נותן סימנין בכל מקום שהוזכרו אלו ביחד דהיינו אמר ר' אבא א"ר חייא בר אשי אמר רב. ומה שאמר בגופא הם שם במקומו הא גופ' קשי' כו'. זימר"א בכלל גדול דף ע"ג אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי אמר רב זומר משום מאי מחייב. ציפרא בפרק האורג דף קי"ז א"ר אבא א"ר חייא בר אשי א"ר נכנסה לו צפור כו'. בחבל' פרק אלו קשרים (שבת דף קי"ג א)"ר אבא א'ר חייא בר אשי אמר רב מביא אדם חבל כו' ואע"ג שאין כתוב כן בגמרא שלנו הוא טעות המדפיס ועיין באשיר"י ותמצא כן דמילת' פרק כל הכלים (שבת דף קכ"ד א)"ר אבא א"ר חייא בר אשי אמר רב מכבדות של מילת"א כו' נמצא הא דאיתא בפ' במה מדליקין ואמר רבא צריך להיות א"ר אבא:
111
קי״בספיקא דאוריית' לחומרא כתבו התוספות ז"ל בפ' בנות כותים אין להשוות גזירות חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפילו בספק ספיקא:
112
קי״גס"ד אמינא כו' התלמוד מלא מזה שהיה סלק' דעתיך מעיקר' כן ואחר כך במסקנה חוזר. ולכאורה קשה על הסדרן למה סידר מה שהיה ס"ד מאחר שאינו לפי האמת היה לו לסדר תיכף מסקנ' דמלת אבל דע כי לא נזכר דבר א' לבטלה בתלמוד שלנו הקדוש והכל הוא אמת ואף שהס"ד לא נשאר במסקנ' לענין הא מלתא מ"מ הסבר' של ס"ד נשאר אמת לענין אחד וצריך המעיין לראות אחר זה להבין ולהשכיל ודבר זה הוא תורת אמת שיעסוק האדם בעומק התלמוד ויתבונן דכל מה שכתוב בתלמוד הוא דברי אלהים חיים. וגדולה מזה מצאתי בספר בעשרה מאמרות ששם עיונו להתבונן שאדרבה הס"ד הוא העיקר וז"ל בפ"ח ממאמר חיקור הדין תחלת כלד בר לב כל חכם ישכיל פיהו במה שאנו רגילין לפרש שאין בעל המאמר שונה בדבורו הראשון עד שהוצרך לחזור בו ולהפכו מכח תמיהתינו אלא בא זה ולימד על זה ולעולם לשון ראשון עיקר כמו שזכרנו על הנמנים מעשרה ראשונים בב"ה וכמו שיב' גבי צדיק גמור וצדיק שאינו גמור כו' וכבר נמצ' מאמר מאלו בפרק יציאות השבת חוזר וניער פעמים שלש וכ"ש שהוסיף בנו אהבה בביאור הכלל הזה כדגרסינן התם תנא אף ידים הבאות מחמת הספר פוסלות את התרומה משום דר' פרנך דא"ר פרנך א"ר יוחנן האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ערום ס"ד אלא אמר ר' זעיר' ערום בלא מצות בלא מצות ס"ד אלא אימ' ערום בלא אותה מצוה והכוונה כי העובר על דבריהם במגע ס"ת דרך בזיון גזרו עליו החכמים שיהיה פוסל את התרומה מדכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן מה אהרן חבר אף בניו חברים. ואולם הערום מן המצות הוא ערום לגמרי מהנהו חלוקי דרבנן הידועים לבעלי מצות והבוזה ס"ת מעיד על עצמו שבזה מה שכתוב ביה וממילא ידעינן ביה שהוא עושה מצות שלא לשמן והיותו ערום מאותה מצוה המיוחדת גורם היותו ערום מכל המצות כיון שהן בזויות עליו ומבואר מזה דסתמ' דגמר' עם הדיבור הראשון הביא מופת ראי' דר' זירא ור' זירא גופ' מופת סיבת למימריה דר' פרנך שהוא שורש הלימוד ועקרו היותר מבהיל ומגזם על מי שהמצות בזויות עליו ושלשלתם יחד משפטים ישרים ותורת אמת עכ"ל. והרב הזה טרח בכמה מאמרים ליישבם שכל דבריהם אמת וצדק. וממנו ילמד האדם בכל התלמוד לפרש בדברי האמת וצדק. ושכרו מרובה.:
113
קי״דאות עיין
114
קי״העל מה נחלקו דומי' דלא נחלקו כלומר כמו שבנושא שלא נחלקו התנאים הוא באופן זה במה נחלקו הוא באופן ההוא ולפעמים אין התלמוד אומר דבמה נחלקו הוא דומי' דלא נחלקו מפני שאין צריך לפרש. עיין בפ"ק די"ט (ביצה יד, א) מתני' ב"ש אומר תבלין נידוכין במדוך של עץ והמלה בפך של חרס ובעץ הפרור והוא העץ שמניסין בו את הקדירה וב"ה אומר תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ. ואמר עלה בגמרא אמר רב יודא אמר שמואל כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח והא אמר רב מלח בעי שינוי הוא דאמר כהאי תנא דתני' אמר ר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנדוכין שנדוכין כדרכן ומלח עמהן לא נחלקו אלא לדוכן בפני עצמן שבש"א בפך ובעץ הפרור לצלי אבל לא לקדירה ובה"א לכל דבר יש לפ' בכאן ב' פירושים הא' לא נחלקו ב"ש וב"ה על התבלין שנדכין ען המלח כדרכן בין לצלי בין לקדירה במה נחלקו בשידוך המלח בפני עצמו דלב"ש צריך שהמלח נדוכת דרך שינוי בפך ולא כדרכה ועוד לצלי ולא לקדירה ובה"א לכל דבר כלומר מודיג' לך שתהיה נדוכת בשינוי ופליג'. דאף לקדירה מותר והפי' השני במלח בפני עצמו לדעת ב"ש צריך שינוי בכף ועוד לצלי ולא לקדירה וב"ה אומרים לכל דבר כלומר שאף לקדירה נדוכת כדרכה ואין הפרש בין נדוכת עם תבלין בין נדוכת בפני עצמה והפי' הזה לקח לו רש"י שכתב וז"ל לכל דבר ואפילו לקדירה ועל כרחין כדרכן קאמר שכן דרך שטת התלמוד דעל מה נחלקו דומי' דלא נחלקו קאמר לא נחלקו על התבלין והמלח כאחד שנדוכין כדרכן ועל מה נחלקו לדוד כדרכו על מלח בפני עצמו שבש"א בפך בשינוי ועוד מחמרי לצלי ולא לקדירה ובה"א לכל דבר נדוכת כדרכה ולא הוצרך לפרש פירוש שם עכ"ל. הרי לך שבכל מקום שתמצא לא נחלקו אבל נחלקו צריך לפרש בנחלקו שלדעת תנא האחד אין הבדל בדין בשני הנושאים בין בנושא שלא נחלקו ובין בנושא שנחלקו ולשניהם דין שוה מפני שיטת דתלמוד ר"ל דנחלקו דומי' דלא נחלקו מה לא נחלקו הוא כדרכן גם בנחלקו הן כדרכן דלבית הלל בנושא שנחלקו אין הבדל בדין שבכל דבר מותר:
115
קי״ועד כאן לא קאמר פלוני התם כו' אעתיק א' מהמקומות וממנו תלמדו לכולם שילהי פרק משילין (ביצה מ, א) אתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי מי שהפקידן אצלו ושמואל אמר כרגלי המפקיד לימא אזדו לטעמייהו דתנן אם הבנים ברשות. בעל החצר חייב רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור אמר רב הונא אמר רב הלכה כדברי חכמים ושמואל אמר הלכה כרבי ואקשינן לימא רב דאמר כרבנן ושמואל אמר כרבי ומשני אמר לך אנא דאמרי אפילו כרבי ע"כ לא קאמר רבי התם דבסתמא לא קביל עליה נטירותא אבל הכא הא קביל עליה נטירותא ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו כרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן התם דניחא להו כו' וופרש"י שאם הכניס ברשות שורו וקדרותיו לחצר חבירו בעל החצר חייב בנזקן ורישא דהך מתני' בבבא קמא דכי אמר ליה עול דאינטר' לך קאמר ליה לימ' הך פלוגתא דהכ' כהך אזלא דמשום דאמר רב הלכה כרבנן דקיימי ברשותיה לענין שמירה ה"ה לענין תחומין אמר לך רב בהא אפילו לרבי דאלו לא פליג אלא בדלא פריש א"ל וסבר עול ותנטור את קאמר ליה אבל מפקיד פירות לאו בסתמ' עסקינן אלא בדקביל עליה נטירות' ושמואל דאמר אנא דאמרי אפי' לרבנן וכו' עכ"ל רש"י ז"ל. וכוונת המסקנא ליישב לכל אחד ואחד ככ"ע. והכוונה הזאת שהיה כוונת המסקנה אמרו בלשון עד כאן לא קאמר התם דבסתמ' לא קביל עליה נטירותא וכו' וכוונת רש"י ע"ז לומר שלא אמר רבי אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור אלא בדל' פריש והיה הדבר בסתם ובסתמא לא קביל עליה נטירותא ויש להקשות עליו דלפי פירושו חסר תיבת אלא דהל"ל עד כאן לא קאמר התם אלא דבסתמא כו' ויש לפרש ביה מרווח דלשון ע"כ לא קאמר רבי התם כו' סובל שני פירושים אם שמכוין למאי דקאמר רבי אינו חייב ואם שמכוין למאי דלא קאמר ולדעת רש"י מכוין אמאי דקאמר רבי אינו מחייב ויותר טוב לפרש למאי דלא קאמר דבכה"ג לא חסר תיבת אלא וה"ק עד כאן לא קאמר רבי התם דחייב משום דבסתמא לא קביל עליה נטירותא ולפיכך אינו חייב אבל הכא קיבל עליה נטירות' מא"ח ומא"ח ולא פליגי וי"ל דלרש"י יש לחכרח מטבע הענין שיותר טוב הוא לפרש שהכונה לומר דחוזר על מה שאמר ממה שנאמר דחוזר על מה שלא אמר ולפיכך הוצרך לדחוק עצמו בתיבת אלא כדאמרן ויש לי להשיב ולומר כי יש לדקדק אמאי אמר בלשון שלילה ע"כ לא קאמר רבי התם לימא האי דקאמר רבי התם ופרשינן האי דקאמר רבי התם אינו חייב הוא בסתמא דלא קביל עליה נטירות' ובכה"ג חוזר על מה שאמר ולא חסר תיבת אלא והשת' דקאמר ע"כ לא קאמר רבי התם חוזר על מה שלא אמר וה"ק א"ה למה לא אמר רבי חייב אפילו על סתמ'. התשובה ע"כ לא קאמר רבי התם חייב אפילו על סתמא משום דבסתמא לא קביל עליה נטירותא נמצינו למדין דבכל דוכתא דאקשינן כה"ג נימא אמורא פלוני כתנ' פלוני ואמו' פלוני כתנ' פלוני ומשני עד כאן לא קאמר פלוני התם הענין לומר דכל חד מינייהו אתי כב"ע דמא"ח ומא"ח ולא פליגי וזה על ב' פנים. אם לומר דהאי דאמר עד כאן לא קאמר תנא פלוני התם חוזר על מה שאמר כדפרש"י או חוזר על מה שלא אמר כדפירשנ' מצאתי:
116
קי״זעובדא הוה ביה רבי פלוני כל היכא דאמרינן עובד' הוה בי ר' פלוני ורבי פלוני בי רבי פלוני הכי פירוש' עובד' הוה בי רב פלוני ואותו ר' פלוני הלך למדרשו של רבי פלוני לעיין שניהם בדבר וכן פירש"י ז"ל בקידושין פ"ב (נג, ב) גבי עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטינ' מהא וכו':
117
קי״חעד ועד בכלל ולפעמים אמרינן עד ולא עד בכלל איתא בפרק אלו טרפות (חולין נה, ב) כוליא שהקטינה עד כמה בדקה עד כפול בגסה עד כענבה בינונית וכתב הר"ן ז"ל וז"ל כתב בה"ג דכפול וכענבה כשרה פחות מכאן טרפה. והוא תימא דבגמ' אמרינן דכל שעורי חכמים לחומרא כלומר כי הוה חומרא כי אמרינן עד ועד בכלל אמרינן ליה וכי הוה חומרא כי אמרינן עד ולא עד בכלל אמרינן ליה בכל דהוי דאורייתא הלכך הכא אית לן למיזל לחומרא ולדון בטריפה כפול וכענבא עכ"ל:
118
קי״טעירוב פרשיות פי' פסוק שהוא מפרשה אחרת ונתערב בכאן שאינו מקומו עוקרין אותו מזו ונותנים אותו במקומו כדאמר בפרק הגוזל קמא (ב"ק קח, ב) גבי הא דאמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיודה במקצת ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן דכי כתיב כי הוא זה אמלוה כתיב פי' האי קרא דאשר יאמר כי הוא זה דהיינו מודה במקצת ה"ל למכתב באם כסף תלוה דהתם קאי כדמפרש טעמא התם ואלו הך פרשה דפקדון בלא הודה מקצת נמי חייב זו דעת רש"י ז"ל בעירוב פרשיות ואחרים פירשו דדין עירוב פרשיות אינו עוקר לגמרי הפסוק מהפרשה שנכתבה בה דא"כ אין זה עירוב פרשיות כי אם עיקר פרשיות אלא ר"ל דקאי הכא והכא והיינו עירוב פרשיות שמערב הפרשיות ועומד בשניהם:
119
ק״כעשה דוחה ל"ת כדאיתא ביבמות (ז, א). ורבים תמהו איך יבא עשה הקל ודחי ל"ת החמור טעמו של דבר כי העשה תנאי בלא תעשה כאלו תאמר דלא תעשה כך אלא בדבר פלוני והוא אמרם ז"ל (מכילתא יתרו ז, ח) מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור אחד נאמרו והוא ענין התנאי שאמרנו וכבר הארכתי במקום אחר בענין דחיית עשה את לא תעשה:
120
קכ״אעוקר הרים רבה חבירו של רב יוסף ונקרא כן לפי שהיה חריף ומפולפל:
121
קכ״באות פ"א
122
קכ״גפשיטא ולמה ז"ל הר"ש סודיל"ו לפעמים המקשן תחלה מקשה קושיית פשיטא ואחר שמשיב לו התרצן חוזר המקשן להקשות קושית למה ועל זה היה מקשה מורי וחמי הר"ר יצחק אבוה"ב ז"ל שהקושיא הזאת אינה קושיית משכיל שתחלה הקשה שאין צריך לאומרו והשיב שצריך לאומרו והיאך חוזר ומקשה שאינו אומר אמת. ותירוץ הוא ז"ל כי לפני המקשן יש נושא שסובל ב' דרכים ועל כל אחד מהם יש לו קושיא וה"ק מה נפשך או כך הוא הדרך או לא ואם כך הוא הדרך קשיה קושיא למה שאינו אומר אמת בברכות ריש פרק תפלת השחר (כו, א) אקשינן ורמינהי מצותה עם הנץ החמה כו' ומשני כו' דאמר ר' יוחנן כו' ודכ"ע עד חצות ואקשינן ותו לא כו' ומשני כו' הרי לך דבראשונה הקשה ורמינהי שהיא קושיית למה. ואחר התירוץ חוזר להקשות והאמר רבי ירמיה דהוא קושיית פשיטא דמשמע שאומר אמת ובראשונה הקשה שאינו אומר אמת. והענין הוא שכוונת המקשן להקשות קושיית ממה נפשך וכך אמר האי דקתני עד חצות אם הוא לוותיקין או לשאר אינשי אם נפשך לומר לוותיקין קשיא לו קושיית ורמינהי לפי שהוותיקין עם הנץ החמה והיכי קתני עד חצות ואם נפשך לומר כי תניא ההיא כו' ולותיקין והאי דקתני עד חצות לשאר אנשי קשיא לי קושיית פשיטא דלא כבעי' שהיא עד חצות אבל זמן עוד נהגו להם חכמים שהיא עד שעת המנחה וזהו שהקשה טעה ולא התפלל כו' ויש דרך אחרת כי על ב' הכוונות הקשה קושיא למה והכי קאמר האי דקתני עד חצות מה נפשך אם נפשך לומר שהוא לוותיקין אינו כן שזמן הוותיקין הוא קצר שהוא עם הנץ החמה והמאריך האריך זמנם עד שעת המנחה והיאך קצר זמנם עד חצות דמשמע שאין זמנם ארוך יותר אלא דוקא עד חצות:
123
קכ״דפסיק הפסקות הרבה בתורה חלוקות זו מזו כדי שלא יתערב ענין לענין פרשה לפרשה ורוב ההפסקות הם על ידי הריוח שבין פרשה לפרשה או בין ענין לענין. ויש הפסקות שאין די בריוח ונותן פסוק מיותר להפסיק יותר עם הריוח כדי שלא יתערבו הפרשיות כגון בסוף פרשת פנחס דכתיב (ל, א) ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' פסוק זה נכתב להפסיק בין נדרי מזבח דכתיב קמיה נדריכם ונדבותיכם ובין נדרי איסור דכתיב בתריה פרשת ראשי המטות שלא ידמו זה לזה כמו שמפורש במקומו מויש פסוקים שאף על פי שיש ביניהם נקודות דהיינו פסקי טעמים אין די בכך וכותב תיבה בסוף הפסוק שלא יתערב עם של אחריו כגון וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו למה נאמר והלא כבר נאמר הרגו בראש הפסוק אלא להפסיק הענין שלא תערב עם וכל הטף החיו ויש שאין צריך שום הפסקה מההפסקות הנזכרות ודי לו בהפסק טעם אתנחתא כדאיתא בפ"ק דחגיגה:
124
קכ״האות צדי"ק
125
קכ״וצורבא מרבנן ולפעמים איתא ההוא מרבנן כל היכא דאמרי' צורבא מרבנן פי' בחור וההוא מרבנן ת"ח זקן. תעניות פ"ק (ד, א) גבי ההיא דאמרינן ההוא מרבנן דרתח אורייתא הוא דרתח ופירש"י ז"ל צורבא מרבנן בחור כמו ביעי דצירבן ביצה פרק יו"ט (ז, א). ת"ח זקן לא קרו ליה צורבא מרבנן אלא ההוא מרבנן קרו ליה עכ"ל. וההפרש שבין חכם לת"ח. חכם יודע לדרוש מעצמו דבר הלכה ות"ח יודע להבין ולשמוע דבר הלכה ואינו יודע לדרוש מעצמו. ועיין ברש"י מתני' דיומא (יח, ב) אם חכם הוא דורש:
126
קכ״זאות קו"ף
127
קכ״חקמא דע כי שלשה בבות דהיינו קמא מציעא בתרא כולם מסכתא אחת ונקרא מסכת נזיקין ונחלקת לשלשה בבות. ואע"ג דהסדר כולו נקרא נזיקין מכל מקום ההיא מסכתא נקרא ג"כ נזיקין דמצינו לפעמים הפרט נקרא בשם הכלל וכן סדר טהרות ומסכתא אחת מזה הסדר נקרא טהרות. וכן ז' כוכבי לכת והאחד מהן נקרא בשם כוכב. וכ"כ הרמב"ם בהקדמת זרעים על סדר הזה וז"ל חלק המסכתא הראשונה לשלשה חלקים והתחיל בבבא קמא כו' ובפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"ד) פליגי רב הונא ורב יוסף דרב הונא ס"ל כולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא ורב יוסף סבירא ליה כולה חדא מסכתא היא והרמב"ם פסק כרב יוסף משום דמסתבר' כוותיה מדקרי להו רבינו הקדוש קמא מציעא ובתרא ש"מ דשייכי אהדדי וחלקי חדא מסכתא:
128
קכ״טאות רי"ש
129
ק״לראיות ממקרא וממשנה מביא הראיה באחרונה מהמשנה וקשי' דה"ל להביא ראיה מהפסוק באחרונה הואיל והיא ראיה יותר חזק ויש לומר שכן מצינו דבר זה כתוב בתורה ושני בנביאים ומשולש בכתובים ושנוי במשנה. וא"ת והרי בקדושין (ו, א) על הראייה שהביא מיוד' שקורין לארוסה חרופה אחר שקדם ראיה מהפסוק אקשינן ויוד' ועוד לקר' משמע דקפיד תלמוד' בקדימת ראיית הכתוב וראיית המשנה וי"ל דאי קפיד התם לא קפיד אלא משום דאמר לשון ועוד דאי הוה אמר וכן ביוד' קורין לא הוה מקפיד. אבל מפני שאמר ועוד שקורין ביוד' משמע מלשון ועוד שהיה איזה חולשא בקר' שהוצרך לומר ועוד זה אינו כן אלא אם היה מקדים מה שקורין ביוד' היה שייך לומר ועוד קרא כי ראיה מהפסוק היא חשובה יותר אבל בכל מקום דלא אמרינן לשון ועוד אינו מדוחק לאקדומי קרא קודם המשנה:
130
קל״ארבי ביבי בר אביי כך צריך לקרות השם בציר"י תחת בי"ת ראשון ובקמ"ץ תחת בי"ת שני ושם זה תמצא בעזר' (ב, י) בני בבי שש מאות עשרים ושלשה:
131
קל״בריבוי ומיעוט ז"ל הליכות עולם בכל דוכת' אמרינן אין רובי אחר ריבוי אלא למעט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ודין זה צ"ע דבכמה דוכתין אשכחן מיעוט אחר מיעוט ודריש כולהו למעט כי הך דקאמרינן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מן הבהמה להוציא את הנעבד מן הבקר להושציא את המקוצר ומן הצאן להוציא רובע ונרבע וכיוצא בו בכמה דוכתין. וכן ריבוי אחר ריבוי דריש להו בבריית' דר' אליעזר ברבי יוסי הגלילי בל"ב מדות שלו. לכך יש מי שאומר דכי אמרינן אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דוקא שאין לנו לדרוש ולקיים הריבויים או המיעוטים דאז אמרינן ודאי שהכתוב הפליג בריבויים לרמוז שיש בדברים מיעוט והפליג במיעוטים לרמוז שיש בדבר רבוי אבל היכא דאפשר לדרוש ולקיים הריבויים והמיעוטים דרשינן להו ומוקמינן להו אדינייהו ר"ל הרבויים לרבות והמועטים למעט ויש להוסיף בכאן די"ל דכשאמרינן אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט או איפכא דאם הכוונה היתה כשאומר ריבוין למעט ה"ל למעט מיעוט א' וסגי ליה או איפכא במיעוט אחר מיעוט. ועוד אין נראה ברבויים דאתי למעט ובמעוטים דאתי לרבות. י"ל דכשאומר מיעוט אחר מיעוט הוא מרבה בזה האופן המיעוט הראשון שאומר במשל ממעט ארבעה אנשים מפעולה אחת. חוזר המיעוט השני וממעט השנים מהם א"כ הוא מרבה האחרים שיעשו הפעולה הנזכרת. וכן בריבוי אחר ריבוי הראשון משמע ריבוי כללי בא הריבוי השני לומר וזה הריבוי אינו משמע כללי אלא פרטי במה שמרבה ולא בדבר זולתו כך נ"ל עכ"ל הליכות עולם. וז"ל מהרי"ק עליו ריבוי אחר ריבוי וכו' כתבו התוספות ז"ל בפ"ה דיומ' (ס' א, ד"ה תרי) בשם רבינו שמואל ז"ל שמקשה היכי אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאם כן לשתוק מינייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי דאצטריך לרבות. ותירץ דשמא הוה ממעטין מכח שום דרש' או ק"ו או בנין אב עכ"ל. וכן י"ל ברבוי אחר רבוי. ומ"ש ויש להוסיף בכאן וכו' אין דבריו נוחים אצלי אבל טעם הדבר שכך למדנו מסיני כלל זה לדרוש התורה כך עכ"ל מהרי"ק. הנה ס"ל למהרי"ק דאין טעם למדה זו רק מקובלת הלכה למשה מסיני. ואל תתמה על דבריו שהרי כך כתב רש"י בחולין פ' כל הבשר (קטו, ב) שאין טעם להמדות שהתורה נדרשת בהם רק הם מקובלים מסיני והבאתי דברי רש"י לעיל בכלל מדות אמנם מי שמוצא טעם הגון כדי שיהיה הלכתא בטעמא הרי זה משובח:
132
קל״גולעניות דעתי נראה לומר דכשבא ריבוי אחד או מיעוט אחד הוא כללי כלומר רבוי כל מילי דאפשר לרבות על ענין המוזכר או ממעט כל מילי דאפשר למעט על ענין המוזכר אבל כשיש ב' רבויים ע"כ אין הריבוי כללי דאל"כ לכתוב ריבוי א' אלא כתב שני ריבויים לרבות שני דברים ממילא ממועט ענין שלישי כענין שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדין. וכן הוא הדין במעוט אחר מיעוט. נמצא כל מקום שתמצא רבוי אחר רבוי צריך אתה ליתן מקום לכל רבוי מה שהוא מרב'. אף שלא הוזכר בגמרא מה הוא תחפש ותמצא. נמצא שענין השלישי שהיה שייך לרבויי הוא ממועט. וכן במיעוט אחר מעוט צריך אתה לחפש ענין לכל מיעוט מה שממעט. וממילא ענין שלישי הוא מרובה מדלא מעוט אלא שני דברים ובמקום שמוציא ענין ג' לרבות או למעט. אומר רבוי אחד ריבוי למעט וכן מעוט אחר מעוט לרבות. אבל במקום שאין מוצא ענין ג' אז אינו אומר לשון זה רק דורש הריבויים או המיעוטים בפ"ק דהוריות דף ג' כתב רש"י דהא דאמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ה"מ היכא דליכא אלא שני מיעוטים אבל היכא דאיכא ג' מיעוטין בחד קרא זה אחר זה כולהו אתי למעוטי ודברי רש"י סותרים קצת את מה שכתבי ומבואר למבין:
133
קל״דאות שי"ן
134
קל״השני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין ויש בזה פלגותא איכא מ"ד אין מלמדין ואיכא מ"ד מלמדין אבל ג' כתובים הבאין כאחד ד"ה אין מלמדין והטעם רמ"ד בשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין דמצי גמר חד מחברי' בבנין אב כלומר דלכתוב רחמנא חד מינייהו ולגמור אידך מיניה ומדאצטריך למכתב תרוייהו גלי לך קרא דדוק' הני אבל אחריני לא שלכך טרח וכתב את שניהם הלכך אין מלמדין פי' לעלמא ולמאן דאמר מלמדין ס"ל דאע"ג דאתי' חד מחברי' מ"מ מילתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה קרא כמו שאמר בק"ו מילת' דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא הלכך שפיר קאמר ליה דמלמדין אבל שלשה כתובים הבאין כאחד דכולי האי לא טרח קרא לר"ה אין מלמדין דודאי גלי לך קרא בהני ג' לאפוקי כולהו אחרינ' כך הטעם בספר כריתות. שינוי יי' דחוקה לא סמכינן עלייהו הכלל הזה בפ' יש נוחלין (ב"ב קלד, ב) בשמעתתא דאר"ח בר אבין אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ורב נחמן בר יצחק אמר רבי יוחנן אינו נאמן וקשי' דרבי יוחנן אדר"י ומשנינן לא קשי' כאן למפרע כאן להכ' כו' עד ואמר אביי אנן אשינויי' ניקום ונסמך בתמיהה:
135
קל״ושלחו מתם ר' אלעזר שלוח הקן הוא פרק בתר' דחולין וצריך לקרות קוף דהקן בציר"י ולא בפתח דלא שייך לקרות בפת"ח אלא כשהוא דבוק כמו קן צפור אבל כשאינו דבוק הוא בציר"י כמו גם צפור מצאה בית ודרור קן לה תהלים פ"ד:
136
קל״זאות תי"ו
137
קל״חתוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממחרף ומגדף וע"ז וקדושין וגרושין בפרק יש נוחלין (ב"ב קכט, ב) דאמרינן התם הלכת' תוך כדי דיבור כדיבור דמי וכתבו התוספות בשם ר"ת דלכך אמר כדיבור דמי כדי שאלת תלמיד לרב היינו שלום עליך רבי. לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה רבו או גדול ממנו בחכמה לא יתן לו שלום שאם יתן לו שלום לא יוכל לחזור בו ממקחו לכך תקנו שכשיעור הזה יכול לחזור. ומ"ש כדי שאלת תלמיד לרב הקשו התוספות בפרק מרובה (בבא קמא דף ע"ג) והא דאמר בפ' תפילת השחר (ברכות כז, ב) הנותן שלום והמחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל היינו כשנותן שלום לרבו כמו לחבירו כמ"ש ליה שלום עליך ולא אמר רבי. והא דאמר בפ' ר' עקיבא (שבת פח, ב) כלום יש עבד שנותן שלום לרבו עבד שאני שאימת רבו עליו ובשום ענין אין ליתן לו שלום עכ"ל:
138
קל״טתנינא להא דת"ר פי' תנינא דמתני' להא דת"ר בברייתא והרצון שאותה ברייתא היא עיקר הואיל ושנויה במתניה:
139
ק״מתני כך וכך הקריאה היא בציר"י תחת התי"ו תיני כך וכך כי תני בשבת פירושו תן זה. תיקו בכל דוכתא בתלמוד שהתשובה אינה נודעת לפשוט ממנה האבעיא אומר תיקון ולשון תיקו הוא מלשון תיק כי כמו שהתיק שבו הספר אינו נודע מה שבתוכו כך פשיטות האבעיא אינו נודע. וכן פי' הערוך. וי"א תיקו. ר"ת "תשבי "יתרץ "קושיות "ואבעיות:
140
קמ״אתיקון סופרים כתב הרשב"א ז"ל הא דאמרינן בכמה מקומות תיקון סופרים הוא זה אין הכונה חלילה שהוסיפו או שהותירו על מ"ש בתור' אפילו אות אחת אבל ענין תיקון סופרים הוא שהן דקדקו ומצאו לפי ענין כל א' וא' מהכתובים ההם שעיקר הכונה לא היתה כמה שנראה ממה שכתוב בספר אלא צד כוונה אחרת ולא היה לו לכתוב כן. אלא כן כמו ואברהם עודנו עומד לפני ה' וה' עודנו הל"ל אלא שכינה הכתוב ולא קראום תיקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כינויים עכ"ל וז"ל מהרי"ק הא דאמרינן תיקון סופרים כו' הר"ר יוד' כלן כתב ר"ל שנכתב בתוררה ע"ד תיקון סופרים שמתקנים מה שכותבים שיהיה דרך כבוד שעל דרך משל דוד המלך יצו' לסופר מהיר שיכתוב שדוד מצוה לפלוני שיעשה כך וכך הנה הסופר יתקן לשונו הכתוב כשיאמר המלך דוד מצוה לפלוני עכ"ל:
141
קמ״בתלמיד חבר בכל מקום שאומר כה"ג ר"ל שהיו חברים תחילה ואח"כ נתחכם אחד מהם באופן שהשני נעשה תלמידו כמה שהיה בן עזאי חבר לר' עקיבא ונתחכם ר' עקיבא והיה בן עזאי תלמידו ואמרו בגמרא בן עזאי תלמיד חבר לר' עקיבא היה והוי כאלו אמר נעשה תלמיד מי שהיה חבר בתחילה אבל אין הפי' מי שהיה תלמוד נתחכם עד שעת' נעשה חבר אבל הפי' הוא עתה נעשה תלמוד מי שהיה כבר חבר להודיע חכמת הרב שגדלה עד שנעשה רבי למי שהיה לו חבר בתחילה כי לא בא להודיע גדולת חכמת התלמוד ע"כ מצאתי. אמנם רש"י במסכת עירובין פר' הדר דף ס"ג פי' תלמוד חבר שהוא חכם כמותו רק שלמד ממנו דבר אחד או יותר ע"כ:
142
קמ״גתרתי ברוב המקומות המוזכר בתלמוד שהמקשן מקשה תרתי פירושו תרתי מילי דסתרן זה את זה ובהליכות עולם כתב על כלל זה וז"ל יש מקומות דלא סתרן אבל נגען דבחד מינייהו סגי' כההי' דפ"ק דקידושין (יט, א) דאמר שם אין יעוד אלא מדעת ואין יעוד אלא בגדול ופריך תרתי כלומר חדא מלת' נגהו ותרתי למה לי וכן בסוכה פרק הישן (כט, א) דאמר עד שיאור ויעלה עמוד השחר ופריך התם תרתי עכ"ל ובשארית יוסף כתב על זה וז"ל ונראה לי שהראיות אלו שהביא אינם מכריחות שהרי באותה שהביא פרק הישן (סוכה דף כ"ט) מצינו שפרש"י וז"ל דברים אלו סותרים זה לזה שיאור משמע שהאיר לו המזרח ויעלה עמוד השחר שמעמ קודם והראיה שמביא מפ"ק דקדושין גם כן אינה ראיה דאע"ג דלדעת רש"י משם יש לו לבעל הליכות עולם סיוע להר"ר אלחנן שהביאו שם התוספות פירושו תרתי דסתרן אהדדי דריש' אמרינן אין יעוד אלא בגדול משמע אפילו בגדול שלא מדעת מהני והדר אמר אין יעוד אלא מדעת אבל שלא מדעת לא מהני ע"כ וכיון דברוב המקומות משמע דסתרן ואפילו באותן שהביא הליכות עולם יש להם פירוש דלא כפירושו נראה מזה שהפירוש הטבעי כשאומר תרתי הוא להקשות מסתירה וכן נראה שהרי כשרצה הגמרא להקשות מכפל אומר תרתי למה לי דלשון למה לי היא קושיה מכפל עכ"ל:
143
קמ״דנשלם האלפ"א בית"א מקצת לשונות וסוגיות התלמוד וידעתי כי יש כהנה וכהנה מי מנה ואני לא באתי לפרוט רק אחת מהנה כי ההכרח לא יגונה ועל השאר יש לסמוך על מי שבו דעת חכמה ובינה:
144