שני לוחות הברית, תורה שבעל פה, כלל לשונות סוגיות א׳Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebe'al Peh, Kelal Leshonot Sugyot 1

א׳אות האל"ף

ב׳כלל לשונות סוגיות זה הכלל חדל לספור כי אין מספר כי ים התלמוד עמוק מיני ים מ"מ אבאר מה שלמדתי מפי ספרים ומפי סופרים ולסדר ע"ד אלפ"א ביתא כפי אשר הורוני קדמונים:

ג׳אין מוקדם ומאוחר בתורה בפרק קמא דפסחים דף ו' אית' דוקא בשתי פרשיות אבל בחד פרשא יש מוקדם ויש מאוחר דאל"כ כלל ופרט דלמא פרט וכלל הוא וכן פרט וכלל דלמא כלל ופרט הוא. וכן איתא בפ"ו דפסחים והכי מסיק בגמרא דזבחים ויש לכאורה לתמוה תורתינו הקדושה אשר היא בתכלית השלימות ובודאי היא המוסדרת בתכלית הסידור ואיך יש בה קידום ואיחוד אלא הענין היא בסדר נכון לא מבעיא על פי הסוד שהתורה כולה שמותיו פשיטא ופשיטא שהיא כסדר השמות אלא אפילו בנגלה של היש טעמים ועניינים כפי הסדר שהם מסודרים ולא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם וזה ענין אין מוקדם ומאוחר בתורה כלומר לא תימא שיש קידום ואיחור כי היה ראוי להקדים זה ולאחר זה כי זה אינו רק הכלל בכוונה מכוונת ואז הוא הכל לפי סדר הנכון:

ד׳אין סדר למשנה כתבו התוספות ה"מ כשיש שתי מסכתות זו אצל זו ובמסכת ראשונה מביא דין א' בסתם בלא מחלוקת ובמסכת שניה מביא הדין ההוא במחלוקת או בהפך. אז אין לנו הכלל המסור בידינו בסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כמחלוקת ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אבל במסכת חדא יש סדר:

ה׳איידי מצינו כמה פעמים בתלמודא וגדולה מזו מצינו בתלמודא שאומר איידי אפילו בקראי בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ח) בפסוק דלא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות דאיידי דכתב רחמנא כו':

ו׳אף על גב אע"פ המורגל בתלמוד כתב הר"ש סודיל"ו וז"ל כשיש לנו מימרא או משנה או ברייתא (או מימרא) אמרינן אע"ג כלומר אע"ג דמימרא או המשנה או הברייתא ההיא נראה דקשיא לן יש לנו לתרץ כך. והכונה הזאת נמי בלשון אף על פי ומלת פי פיורשה מאמר ור"ל אף על מה שאמר והוי כאילו אומר אף על המשנה ההיא או על הברייתא או על מאמר ההוא יש לתרץ ולומר עכ"ל. ולי נראה לפרש אע"פ שהוא הדבר השגור בפי כל אע"ג כלומר שהוא נראה לכל וגב לשון חוץ כמו כלי חרס אין מטמא מגבו. והכוונה הענין מבואר בנגלה אפילו נ"ל שהוא מורכב משתי תיבות ואף אילוץ:

ז׳אלמלא לפעמים בנמצא בתלמוד אלמלא ב'א באחרונה, ולפעמים אלמלי ב'י' באחרונה. וכתב רבינו תם בתוספות דמגילה (כא, א) דבמקום שהוא כמו אלו לא, כתוב אלמלא ב'א' בסוף, ובמקום שהוא כמו אילו, כתוב 'י' באחרונה, ונקראת ה'ל' ב'חיריק'.*א*:

ח׳אלמא סתם אלמא שבתלמוד הוא כמו שמע מינה. ויש אלמא שהוא כמו למה אלמא תניא כו' או אלמא אמר פלוני כך ואז צריך לקרות אלמ' בקמץ תחת הלמ"ד. ומהרי"ק ז"ל כתב לשון אלמא תניא אני אומר שהוא כמו על מה תניא בחילוף עי"ן באל"ף וכן הוא בירושלמי ועל מה תניא עכ"ל:

ט׳אמרי תרווייהו. כל הכי' דאיכא פלוני ופלוני אמרי תרוויוהו בידוע שהוא בר פלוגתי' במקומות אחרות כמו רב ושמואל דאמרי תרווייהו. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו. אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכן הרבה:

י׳אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. כתב הר"ר יונה בריש ברכות (רי"ף א, ב) מפני שאינו מוכיח לגמרי אומר כון ורש"י ז"ל והר"ן ז"ל בפרק קמא דפסחים כתבו דמ"ה אמרו אע"פ שאין ראיה לדבר משום דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן אלו ואלו דברי אלהים חיים כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל א' אומר הכי מסתבר טעמא אין כאן שקר דכל חד וחד סברה דידיה קאמר מר יהיב טעמ' להיתר מר יהיב טעמא לאיסור מר מדמי מילתא למילתא זמר מדמי בעיניינ' אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלקים חיים הם דזימנין שייך האי טעמא וזימנין שייך האי טעמ' שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מעט מרש"י ז"ל פרק אע"פ. ואני הארכתי בביאור ענין זה של אלו ואלו דברי אלקים חיים ע"ד האמת בהקדמת תולדות אדם שלי ובמסכת שבועות שלי:

י״אאשתיק לפעמים מקשה אמור' לאמורא והמוקשה אשתיק אינו משיב ומספק' לן בשתיקתו אם הודה למקשן וחזר ממה שאמר או שלא חש להשיב ולעולם עומד בדיבורו בענין הזה יש לומר שאם המוקשה הוא תלמיד של המקשן אמרינן שתיקה כהודאה וחזר מ"ש מחמת הקושיא שהוקשה לו רבו. ואם המקשן הוא תלמיד חבר לא אמרינן דשתיקתו הויא הודאה אלא לא חש לדבריו. עיין בפרק המוכר את הבית (ב"ב סב, א) גבי מכר לו מיצר א' ארוך ומיצר א' קצר בפלוגתא דרב עם רב כהנא ורב אסי דאשתיק רב ועיין שם בתוספת. אתי עשה ודחי ל"ת לא אמרינן כה"ג אלא כגון מילה בצרעת וציצית וכלאים דבעידנ' דמתעקר לאו מקיים עשה כי דכשימול הצרעת באותה שעה מקיים מצות מילה ועוקר מצות ל"ת וכן כלאים בציצית דבאותה שעה שמטיל ציצית של כלאים בטלית עוקר לאו דכלאים ומקיים עשה דציצית. אבל לעקור לאו כדי לקיים עשה הבא אחרי כן כה"ג לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת אפילו ל"ת שהוא דרבנן כגון שופר של ר"ה בראש האילן כו' (ר"ה לב, ב), ואין עוברים על שבות דדבריהם רק אמרינן שב ואל תעשה עדיף משום שבשעה שעובר עדיין אין המצוה נעשית כי המצוה היא התקיעה לשמוע קול שופר וזה אינו אלא הכנה למצוה. וטעמ' דאתי עשה ודחי לא תעשה מדום דעשה עבודה מאהבה הוי ול"ת עבודה מיראה ועבודה מאהבה עדיף טפי. מצאתי אין מבטלין איסור של תורה לכתחילה אבל איסור של דבריהם מבטלין לכתחילה עיין בפסחים בפרק כל שעה בתוס' (פסחים ל, א, ד"ה לשהינהו) רה"מ בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה ועיין ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פט"ו ובהגהות דאיכא פלוגתא כה"ג דס"ל לרבים דאפילו בדבר ששרשו מן התורה מבטלין איסור לכתחילה כגון חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדירה מרבה עליוב שר עוף אחר עד שיבטל הטעם למאן דס"ל בשר עוף בחלב אינו דאורייתא וכן כל כיוצא בזה והכי מייתי לה בירושלמי דערלה פרק ב':

י״באין איסור חל על איסור כלל גדול בכל איסורין שבתורה שאין איסור חל על איסור אא"כ היו ב' איסורין באין בבת אחת או שהיה האיסור הא' מוסיף דברים אחרים עם איסור זה. וההפרש שיש בין איסור מוסיף לאיסור כולל הוא כך דאיסור כולל קרי היכא דאין האיסור האחרון מוסיף על הראשן כלום אבל מרבה איסורין על האדם מדברים אחרים כגון נבילה בי"ה שלא בא לאוסרה אלא באכילה ובאכילה כבר אסור משום נבלה שלא הוסיף עליה איסור האחרון כלום אבל ריבה איסורים על האדם לאוסרו בכל האוכלים שבעולם. ואמרינן מנו דחייל י"ה לאיסור בשאר אוכלים משום י"ה כולל נמי את הנבלה עמהם להתחייבה בה משום י"ה ואיסור מוסיף הוא דמוסיף על נוש' איסור הראשון דבר שהיה מותר בו כגון חתיכת חלב שלה קדש דאסור לאוכלו משום חלב ומותר לגבוה למזבח נעשה נותר נוסף עליו איסור למה שהיה מותר ונפסל להקטרה הכא אמרינן מתוך שחל עליו שם נותר אצל גבוה חל עליו שם נותר אצל האדם האוכלו להתחייב משום חלב ומשום נותר:

י״גאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד והטעם שהכתוב לא ענש מיתה אא"כ הזהיר תחילה ואמר לא תעשה הלכך כשהזהירו למקום שיש בה מיתה אתאי ולא אתא למלקות שאם היה דרך הכתוב להעניש ולא להקדים אזהרה כגון שהיה אומר אם תעשה מלאכה מות תמות ולא היה מקדים באזהרה לומר לא תעשה מלאכה הייתי אומר שהאזהרה ההיא למלקות אתא אבל השת' שהכתוב לא ענש מיתה אא"כ הזהיר תחילה א"כ האזהרה שהזהיר תחילה הוי כאלו אמר לא תעשה כל מלאכה שאם תעשה מלאכה תמות א"כ האזהרה למיתה אתא ולא למלקות. אין אלו אלא דברי נביאות לא לשבח קאמר אלא שאומר דבר בלא טעם כך כתבו התוספות ז"ל בפרק הנשרפין אבל פרש"י והתוספות ז"ל בפרק כיצד מעברין (עירובין ס, ב) דהוי לשבח אבל כי קאמר עשו דבריהם כדברי נביאות לא הוי לשבח. אמר רבי יוד' אמר שמואל כל היכא דאיכא אמר ר' פלוני כגון אמר רב יודא אמר שמואל וכיוצא בו רבו היה ושמעה ממנו וכל היכא דאיכ' אמר ר' פלוני משום ר' פלוני כגון אמר רבי יוחנן משום רשב"י לא שמעה ממנו אבל שמעה מאחר שקבלה ממנו וכ"כ רש"י בחולין:

י״דכתב הליכות עולם וז"ל כל מקום שיש מחלוקת בין החכמים אומר הגמרא בחכם האחרון פלוני אמר שמקדים שמו לאמירתו ולא אמר אמר פלוני וכלל זה יהיה שמור בידך שכל מקום שתמצא בגמרא פלוני אומר בידוע שהוא חולק אמר פלוני בידוע שאינו חולק ולא בא אלא לסייע או להוסיף ע"כ וכ'כ רשב"ם בפרק יש נוחין דף קכ"ב ה"ג אמר רבי יודא כו' ולא בא לחלוק מדלא קתני רבי יודא אומר ומ"מ מצינו בפ"ק דבב' קמא דף י"ג ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים דברי ר' יוסי הגלילי בן עזאי אומר לרבות השלמים ופרש"י בן עזאי מלת' דר' יוסי מפרש הרי שאמר פלוני אומר ועכ"ז אינו חולק אלא מפרש ובגמר' עצמה מצינו בפרק קמא דבב' מציעא דף י"א ריש לקיש אמר קטנה אין לה חצר ואין לה ד' אמות ר' יוחנן אמר יש לה חצר ויש לה ד"א ומסי' בגמרא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כו' ובמועד קטן (ה, א) רב פפא אמר סלו סלו כו' וכתבו התוספות דלא פליגי אלא אורחא דמילת' כל חד וחד מסיק אדעתיה דלא מסיק חבריה ע"כ. אשר יראה שאף על פי שאמר פלוני אומר אינו חולק. כתב הרא"ש סוף פרק קמא דקדושין וז"ל לכן סמך רב אשי דברי רבי אליעזר בתר רב רב ינאי לאשמועינן דפליג עליה והא דלא קאמר רבי אליעזר אומר לפי שלא היה בדורו של ר' ינאי ע"כ:

ט״ואם למקרא ואם למסורת כתב בהלכיות עולם וז"ל פי' אם למקרא שעושים עיקר ואם מהקריאה לדרוש כפי הדיבור הקרוי ואם למסורת פי' ע"פ הכתב ופלוגת' היא בכל דוכת' כגון בפ' כיצד צולי (פסחים פו, ב) גבי בבית א' יאכל ר' יהודה סבר יש אם למסורת ויאכל כתיב ולאוכל קא מזהיר רחמנא שלא יאכל אותו אלא במקום אחר ולא בשנים ור"ש סבר יש אם למקרא ויאכל קרי ועל הפסח קא מזהיר שיאכל בחבורה אחת ולא בשתי חבורות אבל חבורה אחת בשני מקומות רשאין ודכוותה פ"ק דסוכה (ו, ב) סוכת סכת רבנן סברי יש אם למסורות וכיון שנכתבו ב' חסידים וא' מלא דרשינן להו למנין הדפנות בסוכה א' ור"ש סבר יש אם למקרא כו' כדאיתא התם. ויש לשאול דר"ש דקאמר יש אם למקרא הוא גופיה קא דריש בפירקא קמא דקידושין (יח, ב) מקרא ומסורת ביחד גבי בבגדו בה דדריש לשון בגידה ובגד והיינו מקרא כדמפרש התם לכך אמר רש"י ז"ל שם דהיכא דיש לקיים שניהם דורש מקרא ומסורת לכ"ע דלא לחנם נכתבו כי ההוא דקידושין אבל היכא דמכחישין להדרי ואי איתא להאי ליתא להאי בהא פליגי מ"מ מקרא עיקר ומ"מ מסורת עיקר וההיא דסוכה מכחישין הן אם ג' דפנות הכשרת לא תדרוש מקרא ואם תפסול לא תדרוש מסורת עכ"ל. וכמ"ש רש"י ז"ל כ"כ גם התוספות ז"ל פרק כיצד צולין ובפרק קמא דסנהדרין (ד, ב), ושם כתבו מה שקשה על זה. ועיין בריש פרק הגוזל ברש"י ובתוסו' ז"ל:

ט״זאל תקרי כו' תמצא כן בתלמוד כמה פעמים. וקבלתי כ"מ שאמרו אל תקרי הוא משום שיש איזה קושי' המורית כן שלא לקרי כך אלא כך כמו אל תקרי בניך אלא בוניך. שרז"ל (ברכות סד, א) עשו א"ת זה על ורוב שלום בניך כי תיבת בניך מיותר מאחר שאמר ברישא וכל בניך למודי ה' די לו לומר וכל בניך למודי ה' ורב שלומם. אלא א"ת כו' וכן א"ת שומר שבת מחללו אלא מחל לו (קיח, ב), משום דקשה ליה דאלו קאי על השבת הל"ל מחללה בלשון נקיבה כי כן מצינו ענין חילול שבת מוזכר בלשון נקיבה כמ"ש (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת אלא א"ת מחללו אלא מחל לו והארכתי בזה במקומו. ועוד אני אומר כי לפעמים אומר א"ת אף כשאין לו קושי' בקריאה והוא משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי איש וכדי שלא ישכח מפיהם ומפי זרעם שמו כמו סימנא בפיהם והציבו ציונים לדבר כדמות אסמכתא ואמרו אל תקרי כו':