שני לוחות הברית, תורה שבעל פה, כלל לשונות סוגיות י״בShenei Luchot HaBerit, Torah Shebe'al Peh, Kelal Leshonot Sugyot 12
א׳אות הלמ"ד
1
ב׳לאו שבכללות אין לוקין עליו איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי הא חדא לקי ואיכא דאמרי אפילו חדא לא לקי דהא לא מייחד ליה לאו מיוחד וכתב הליכות עולם וענין לאו שבכללות רבו בו הדיעות והמחוור שבכולן דלא מקרי לאו שבכללות אלא כגון שהוציא הכתוב הרבה דברים בשם אחד כגון לא תאכלו על הדם דדרשינן מיניה כמה עניינים או אפילו הוציאם בכמה שמות אלא שיש להם שם אחד יכלול כולם כמו ולחם וקלי וכרמל שכלולים בשם אחד כל כה"ג מקרי לאו שבכללות אבל כשאין להם שם אחד יכלול את כולם אינו נקרא לאו שבכללות אע"פ שכללן בלאו אחד כגון הך דמנחות גבי שאור ודבש דאתמר המעלה שאור ודבש ע"ג המזבח לוקה משום שאור ולוקה משום דבש וכה"ג עכ"ל:
2
ג׳לימא כתנאי כל לימא כתנאי דחיקה לי' מילת' שיאמר האמורא דבר סתם דלא בכ"ע שאם לפסוק הלכה בא לימא בהדי' הלכ' כפלוגי כ"כ התוספות בפרק האיש מקדש (מז, א), שאין לומר שחלקו האמוראים במחלוקת התנאים ולכן תמה בעל התלמוד על כך ומשתדל להעמידם דלא כתנאי וכשאין לו בית מנוס אומר כתנאי כלומר אל תתמה לומר לימא כתנאי דע"כ בתנאי היא ואפשר דברייתא לא שמיע להו או משום דאיכא דמפכי להו וכמו שתירץ התלמוד פרק המפקיד (ב"מ מג, ב)
3
ד׳לימא תני תנאי כהני תנאי כתב הליכות עולם ר"ל מי נימא דפלוגת' דהני תנאי ודחיק' ליה מילת' לתלמוד' שיב' מחלוקות א' בעצמו בב' מקומות ובתרי לישני ועוד מי שסידר המשנה והברייתא הוה לי' למיתנינהו גבי הדדי ולימא פלוני ופלוני אומרים כך עכ"ל וז"ל מהרי"ק מ"ש ודחיקה לי מילת' כו' אינו נ"ל דהא אפשר שנחלקו בשתי ישיבות ולא שמעו אלו מחלוקתן של אלו וכן מ"ש מי שסידר המשנה וכו' אני אומר כששני המחלוקות הם במשנה יש מקום לטענה זו כיון שהכל היה ידוע למסדר המשנה וכ"כ התוס' ז"ל אבל אם הם בברייתא אינה טענה שאפשר שזו ברייתא דר' חייא וזו דר' אושעי' וכל א' לא ידע אלא מחלוקת א' ולי נראה שמה ששואל התלמוד לימ' וכו' הוא כדי לברר היאך נפסק הלכה ע"פ הכללים המסודרים בידינו פלוני ופלוני הלכה כפלוני ועוד יש נפקות' אחרת בדבר שאם נמצא לאחד מהם שאמר בהפך במקום אחר נקשה עליו מדידי' אדירי' גם כי אגב גרר' לפעמים מפרש דברי התנאים שהם סתומים ועל דרך זה הוא מה שאומר על מחלוקת אמוראים ופלוגת' בפרק מרובה ובריש הוריות עכ"ל:
4
ה׳לימא תנן מתמ' דלא כפלוני בכל דוכת' דאמרינן כה"ג הכוונה לומר הואיל והלכה בסתם מתני' א"כ לית הלכתא כההוא תנא דפליג ולפעמים אומר לימא תנן סתמ' כפלוני ועל כה"ג מקשינן ומאי דחיק' ליה אם סתמא מתני' כההוא תנא וראיתי בזה טעם נכון דההוא תנא לית הלכתא כוותי' בכל דוכת' ומש"ה דחיקה לי' אי לית הלכת' כוותי' היכן תנן סתמ' כוותי' דוק ותשכח בפ"ק דעירובין (יד, ב) גבי לחיים שאמרו גבוהים עשרה דקאמר לימא תנן סתמא כר' אלעזר וכן בברכות ודחיקה לי' מילתא כיון דר' אליעזר שמותי היא ומשום הכי לית הלכתא כוותיה היכי תנן סתמא כוותיה הרי א"כ דבין אמרינן לימא תנן סתמא דלא כפלוני ובין דאמרינן לימא תנן סתמא כפלוני תרווייהו לאקשויי קאתי נמצאת למד דבכל דוכת' דקאמרינן לימא תנן סתמא כפלוני צריכה למימר דההוא פלוני לית הלכתא כוותיה ומשום הכי דחיקה ליה מלתא וקאמר לימא תנן סתמא כפלוני והליכות עולם מסיים בזה וכן ליתן טעם אי מסתברא בכהאי גוונא גבי תנאים אחרים:
5
ו׳לא צריכא איכא מאן דפריש דכל לא צריכ' ה"ק לא נצרכה הא דפלו' אלא לכה"ג כי הא דחולין (ט, א) לא צריכה ששחט לפנינו שנים וכו' וכן יבא אין מספר והתלמוד קיצר בלשונו והשמיט אלא והוי כאלו אומר לא צריכ' אלא וכו' כמו שנמצא במקומות שאומר בהדי' בע"ז פ"ק (יט, ב) א"ר אלעזר ואם בנה שכרו מותר פשיט' וכו' לא נצרכה אלא לע"ז עצמה וכו' שיש שפיר דמחלק הלשון בקריאה בין לא ובין צריכ' והכי קאמר לאו פשיט' הוא כדקאמרת אבל צריכא למימרי' הרי לך שלקושית פשיט' משני לא צריכ' יש ב' דרכים אם צריכ' הוא כמו לא נצרכה אלא אע"ג דחסר מלת אלא או פסקינן בין לא לצריכ' וה"ק לאו פשיטא אלא צריכא ולהאי פירושא בתר' אינו חסרון בלשון:
6
ז׳כתב הר"ש סודיל"ו וממה שראוי לדקדק בהאי תירוצ' דקאמר לא צריכ' הוא דהא ניחא כדפריך תלמוד' פירכת פשיטא וכה"ג מצינו לתרוצי לא צריכא. אבל כדקא פריך קושיית למה דקאמר אילימא כו' ומשני לא צריכ' היכי משני תירוצא דהוי לפירכא פשיט' דאיתיה נמי לקושיית למה דאי פריך דקא משקר היכי מצי למימר שהוא צריך ושמעתי למורי הר"ר יצחק דיליאו"ן ז"ל שהיה מפסיק בקריאה בין לא ובין צריכ' אף כדקא פריך פירכה למה וזה דלעיל קא פריך על חלוקה אחת כי עליה חל הפירכא ומשני פירכה למה וזה דלעיל קא פריך על חלוקה אחת כי עליה חל הפירכ' ומשני לאו כדקאמרת החלוקה שהיא כך וכך כי החלוקה ההיא אינה מוכרחת אבל הכרח הוא לומר חלוקה אחריתי וזהו פי' צריכ' כי הוא לשון הכרח כלשון וצריך אדם לומר ק"ש כי הוא לשון הכרח וכן בכל דוכת' דקאמר וצריך הרי א"כ דכי קא משנינן לא צריכ' לקושיית פשיט' הכוונה במלת צריכא לומר דאינו פשיט' אבל צריכ' לאומרו ואם הוא תירץ לקושיית למה תיבת צריכ' הוא מלשון הכרח עכ"ל:
7
ח׳לפלוג וליתני בריר' פי' הוא דמהדר תנא למצוא חלוקה בדבר ולא אשכח אלא בדרך אחרת לפלוג וליתני בדירה כלומר לפי דרכו זה הוה מצי לעשות חלוקה ואמאי שבקי' לאורחי' לדלג מענין לענין בפ' איזהו נשך לדברי התוספות ז"ל אפילו אי הוה פליג ותני ברירה לא אשמועינן שום חידוש אלא ה"ק כיון דמאי דתנא השתא. לאשמועינן שום חידוש ה"ל למפלג וליתני בדידה:
8
ט׳לימא מסייע ליה ז"ל מהרי"ק כשאומר התלמוד לימא מסייע ליה ודחי כו' שנראה כאלו היא קושי'ה גדולה ומשתדל לסלקה מעליו ויש לתמוה דאדרבה ה"ל לשמוח בסיוע שמביא לו ולהחזיק בו די"ל דכשאומר לימא מסייע ליה הוא מקשה לבעל המאמר שמאחר שדבר זה מפורש במשנה או ברייתא א"כ מאי דמשמע לן ומשני דמתני' הוה אפשר לדחויי ולפרשה בגוונא אחרינ' קמ"ל ועי"ל דכשאומר לימא מסייע ליה היינו לומר דתקשי לבר פלוגתיה ודחי דבר פלוגתיה יתרץ המשנה או הברייתא בענין דלא תקשי ליה ואל יקשה בעיניך דרך הראשון שנראה מהלשון שהוא סייע ליה ואני אומר שהוא קושיה דאשכחן דכוותה בפ"ב דחולין (כ, ב) אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה א"ר חסדא אף אנן נמי תנינא מלק בסכין מטמא בגדים ומדברי רש"י ז"ל שכתב שם ואי קשי' לותבי' ממתני' השוחט מן העורף וכו' נראה דרב חסדא לאותבי' לזעיר' אתי לומר דמאי קמ"ל מתני' הוא וכן משמע מדאמר רבא בתר הכי אי קשי' הא קשי' ליה משמע שכבר קדמה קושי' על דברי זעירא וכן נראה שהוא דעת הר"ן ז"ל שכתב בפרק הזהב (ב"מ נב, ב) אהא דאמרי' מסייע לחזקי' דאי אמתני' קאי תקשי וכי מתני' אתא לאשמועינן ויש מקומות שנראה שאין לפרשם אלא בדרך ראשון שאומר אמורא שום מאמר ואין חולק עליו ואומר נימא מסייע ליה בפרק עשרה יוחסין (קידושין פ, ב) אמר רב יודא אמר רב ל"ש אלא בכשרי' וכו' נימא מסייע לי' מוסרי' לו ב' ת"ח כו' ויש ליישב שאם ימצא מי שחולק עליו לא ניחוש לדבריו כיון דמתני' מסייע להאי ובפרק בנות כותים (נדה לד, א) זובו טמא אפילו לב"ש קריו טמא אפילו לב"ה כו' לימ' מסייע ליה נכרית שפלטה ש"ז מישראל טמאה וכו' לא טהורה מדאורייתא יטמאה מדרבנן ת"ש נמצאת אומר ש"ז של ישראל טמאה בכל מקום אלא ש"מ טהורה מדרבנן ש"מ ורבה לא מצינו מי שחולק עליו ואפ"ה מסיק בת"ש דש"מ כוותיה עכ"ל:
9
י׳לאיי זה הלשון מורגל בתלמוד כמו לאיי מופנה היא פרש"י באמת והערוך פי' שהם ב' תיבות לאיי כלומר לא בני שכן בלשון יון קורין כן:
10
י״אלעולם אימא לך דרך התלמוד לומר לעולם אימ' לך על שקדם המקשן בשתי חלוקות והקשה עליהם ותירץ שאחת היא אמיתית ועל תירוץ ההיא חוזר המקשן להקשות שאין החלוקה ההיא אמיתית ועל הדין הדר התרצן לעולם אימא לך למה שקדמת בחלוקה שהיא אמיתית ולפעמים אומר לעולם אימא לך על מה שקדם המקשן בשתי חלוקות והקשה עליהן והתרצן נקט חדא מינייהו שהיא אמיתית ועליה קאמר לעולם אימ' לך וכתב הר"ש סודיל"ו וקשיא לך היכי קאמר לעולם אימ' לך בכה"ג לפי שלעולם אימ' לך פירושו לעולם אימ' מה שכבר אמרתי ואם לא אמר דבר ובא לתרץ הקושי' היכי קאמר לעולם אימא לך:
11
י״בושמעתי ממורי הר"י דיליאון ז"ל שהתשובה בזה כי כשחולק המקשן בשתי החלוקות לא ימנע או הם מוכרחות וליכא חלוקה שלישי' או איכ' חלוקה שלישי' ואי איכא חלוקה שלישי' א"כ הקשה על חלוקה אפשריות דהואיל ואיכ' חלוק' שלישי' ולית בה קושי' אמאי הקש' הלכך צריכ' למימר דליכ' חלוקה שלישי' והואיל והחלוקות הם מוכרחות על כרחן צריכ' למימר דחד' מינייהו הוא אמתית לכ"ע ואם היא אמתית אפילו לתרצן החלוקה ההיא הוה כאלו הודה עליה התרצן ואם הוא כאלו הודה עליה אפי' שבפי' לא הודה אפשר לומר על החלוקה ההיא לעולם אימ' לך כי הדבר שהוא בכח הוי כאלו הוא בפועל ובזה הרבה בתלמוד שהקשה ממה שבכח כאלו הוא מה שבפועל וה"נ הואיל ושתי החלוקות הן מוכרחות ממה שבכח חוא שהודה על אחת מהן דהוי הודאה מה שבכח כאלו הודה בפועל הלכך א"ש לעולם אימ' לך הואיל והודה תחלה בכח וה"ק לעולם אימ' לך מה שהודיתי בכח שהוא חלוקה אמיתית עכ"ל:
12
