שני לוחות הברית, תורה שבעל פה, כלל לשונות סוגיות ט״זShenei Luchot HaBerit, Torah Shebe'al Peh, Kelal Leshonot Sugyot 16
א׳אות עיין
1
ב׳על מה נחלקו דומי' דלא נחלקו כלומר כמו שבנושא שלא נחלקו התנאים הוא באופן זה במה נחלקו הוא באופן ההוא ולפעמים אין התלמוד אומר דבמה נחלקו הוא דומי' דלא נחלקו מפני שאין צריך לפרש. עיין בפ"ק די"ט (ביצה יד, א) מתני' ב"ש אומר תבלין נידוכין במדוך של עץ והמלה בפך של חרס ובעץ הפרור והוא העץ שמניסין בו את הקדירה וב"ה אומר תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ. ואמר עלה בגמרא אמר רב יודא אמר שמואל כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח והא אמר רב מלח בעי שינוי הוא דאמר כהאי תנא דתני' אמר ר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנדוכין שנדוכין כדרכן ומלח עמהן לא נחלקו אלא לדוכן בפני עצמן שבש"א בפך ובעץ הפרור לצלי אבל לא לקדירה ובה"א לכל דבר יש לפ' בכאן ב' פירושים הא' לא נחלקו ב"ש וב"ה על התבלין שנדכין ען המלח כדרכן בין לצלי בין לקדירה במה נחלקו בשידוך המלח בפני עצמו דלב"ש צריך שהמלח נדוכת דרך שינוי בפך ולא כדרכה ועוד לצלי ולא לקדירה ובה"א לכל דבר כלומר מודיג' לך שתהיה נדוכת בשינוי ופליג'. דאף לקדירה מותר והפי' השני במלח בפני עצמו לדעת ב"ש צריך שינוי בכף ועוד לצלי ולא לקדירה וב"ה אומרים לכל דבר כלומר שאף לקדירה נדוכת כדרכה ואין הפרש בין נדוכת עם תבלין בין נדוכת בפני עצמה והפי' הזה לקח לו רש"י שכתב וז"ל לכל דבר ואפילו לקדירה ועל כרחין כדרכן קאמר שכן דרך שטת התלמוד דעל מה נחלקו דומי' דלא נחלקו קאמר לא נחלקו על התבלין והמלח כאחד שנדוכין כדרכן ועל מה נחלקו לדוד כדרכו על מלח בפני עצמו שבש"א בפך בשינוי ועוד מחמרי לצלי ולא לקדירה ובה"א לכל דבר נדוכת כדרכה ולא הוצרך לפרש פירוש שם עכ"ל. הרי לך שבכל מקום שתמצא לא נחלקו אבל נחלקו צריך לפרש בנחלקו שלדעת תנא האחד אין הבדל בדין בשני הנושאים בין בנושא שלא נחלקו ובין בנושא שנחלקו ולשניהם דין שוה מפני שיטת דתלמוד ר"ל דנחלקו דומי' דלא נחלקו מה לא נחלקו הוא כדרכן גם בנחלקו הן כדרכן דלבית הלל בנושא שנחלקו אין הבדל בדין שבכל דבר מותר:
2
ג׳עד כאן לא קאמר פלוני התם כו' אעתיק א' מהמקומות וממנו תלמדו לכולם שילהי פרק משילין (ביצה מ, א) אתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי מי שהפקידן אצלו ושמואל אמר כרגלי המפקיד לימא אזדו לטעמייהו דתנן אם הבנים ברשות. בעל החצר חייב רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור אמר רב הונא אמר רב הלכה כדברי חכמים ושמואל אמר הלכה כרבי ואקשינן לימא רב דאמר כרבנן ושמואל אמר כרבי ומשני אמר לך אנא דאמרי אפילו כרבי ע"כ לא קאמר רבי התם דבסתמא לא קביל עליה נטירותא אבל הכא הא קביל עליה נטירותא ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו כרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן התם דניחא להו כו' וופרש"י שאם הכניס ברשות שורו וקדרותיו לחצר חבירו בעל החצר חייב בנזקן ורישא דהך מתני' בבבא קמא דכי אמר ליה עול דאינטר' לך קאמר ליה לימ' הך פלוגתא דהכ' כהך אזלא דמשום דאמר רב הלכה כרבנן דקיימי ברשותיה לענין שמירה ה"ה לענין תחומין אמר לך רב בהא אפילו לרבי דאלו לא פליג אלא בדלא פריש א"ל וסבר עול ותנטור את קאמר ליה אבל מפקיד פירות לאו בסתמ' עסקינן אלא בדקביל עליה נטירות' ושמואל דאמר אנא דאמרי אפי' לרבנן וכו' עכ"ל רש"י ז"ל. וכוונת המסקנא ליישב לכל אחד ואחד ככ"ע. והכוונה הזאת שהיה כוונת המסקנה אמרו בלשון עד כאן לא קאמר התם דבסתמ' לא קביל עליה נטירותא וכו' וכוונת רש"י ע"ז לומר שלא אמר רבי אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור אלא בדל' פריש והיה הדבר בסתם ובסתמא לא קביל עליה נטירותא ויש להקשות עליו דלפי פירושו חסר תיבת אלא דהל"ל עד כאן לא קאמר התם אלא דבסתמא כו' ויש לפרש ביה מרווח דלשון ע"כ לא קאמר רבי התם כו' סובל שני פירושים אם שמכוין למאי דקאמר רבי אינו חייב ואם שמכוין למאי דלא קאמר ולדעת רש"י מכוין אמאי דקאמר רבי אינו מחייב ויותר טוב לפרש למאי דלא קאמר דבכה"ג לא חסר תיבת אלא וה"ק עד כאן לא קאמר רבי התם דחייב משום דבסתמא לא קביל עליה נטירותא ולפיכך אינו חייב אבל הכא קיבל עליה נטירות' מא"ח ומא"ח ולא פליגי וי"ל דלרש"י יש לחכרח מטבע הענין שיותר טוב הוא לפרש שהכונה לומר דחוזר על מה שאמר ממה שנאמר דחוזר על מה שלא אמר ולפיכך הוצרך לדחוק עצמו בתיבת אלא כדאמרן ויש לי להשיב ולומר כי יש לדקדק אמאי אמר בלשון שלילה ע"כ לא קאמר רבי התם לימא האי דקאמר רבי התם ופרשינן האי דקאמר רבי התם אינו חייב הוא בסתמא דלא קביל עליה נטירות' ובכה"ג חוזר על מה שאמר ולא חסר תיבת אלא והשת' דקאמר ע"כ לא קאמר רבי התם חוזר על מה שלא אמר וה"ק א"ה למה לא אמר רבי חייב אפילו על סתמ'. התשובה ע"כ לא קאמר רבי התם חייב אפילו על סתמא משום דבסתמא לא קביל עליה נטירותא נמצינו למדין דבכל דוכתא דאקשינן כה"ג נימא אמורא פלוני כתנ' פלוני ואמו' פלוני כתנ' פלוני ומשני עד כאן לא קאמר פלוני התם הענין לומר דכל חד מינייהו אתי כב"ע דמא"ח ומא"ח ולא פליגי וזה על ב' פנים. אם לומר דהאי דאמר עד כאן לא קאמר תנא פלוני התם חוזר על מה שאמר כדפרש"י או חוזר על מה שלא אמר כדפירשנ' מצאתי:
3
ד׳עובדא הוה ביה רבי פלוני כל היכא דאמרינן עובד' הוה בי ר' פלוני ורבי פלוני בי רבי פלוני הכי פירוש' עובד' הוה בי רב פלוני ואותו ר' פלוני הלך למדרשו של רבי פלוני לעיין שניהם בדבר וכן פירש"י ז"ל בקידושין פ"ב (נג, ב) גבי עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטינ' מהא וכו':
4
ה׳עד ועד בכלל ולפעמים אמרינן עד ולא עד בכלל איתא בפרק אלו טרפות (חולין נה, ב) כוליא שהקטינה עד כמה בדקה עד כפול בגסה עד כענבה בינונית וכתב הר"ן ז"ל וז"ל כתב בה"ג דכפול וכענבה כשרה פחות מכאן טרפה. והוא תימא דבגמ' אמרינן דכל שעורי חכמים לחומרא כלומר כי הוה חומרא כי אמרינן עד ועד בכלל אמרינן ליה וכי הוה חומרא כי אמרינן עד ולא עד בכלל אמרינן ליה בכל דהוי דאורייתא הלכך הכא אית לן למיזל לחומרא ולדון בטריפה כפול וכענבא עכ"ל:
5
ו׳עירוב פרשיות פי' פסוק שהוא מפרשה אחרת ונתערב בכאן שאינו מקומו עוקרין אותו מזו ונותנים אותו במקומו כדאמר בפרק הגוזל קמא (ב"ק קח, ב) גבי הא דאמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיודה במקצת ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן דכי כתיב כי הוא זה אמלוה כתיב פי' האי קרא דאשר יאמר כי הוא זה דהיינו מודה במקצת ה"ל למכתב באם כסף תלוה דהתם קאי כדמפרש טעמא התם ואלו הך פרשה דפקדון בלא הודה מקצת נמי חייב זו דעת רש"י ז"ל בעירוב פרשיות ואחרים פירשו דדין עירוב פרשיות אינו עוקר לגמרי הפסוק מהפרשה שנכתבה בה דא"כ אין זה עירוב פרשיות כי אם עיקר פרשיות אלא ר"ל דקאי הכא והכא והיינו עירוב פרשיות שמערב הפרשיות ועומד בשניהם:
6
ז׳עשה דוחה ל"ת כדאיתא ביבמות (ז, א). ורבים תמהו איך יבא עשה הקל ודחי ל"ת החמור טעמו של דבר כי העשה תנאי בלא תעשה כאלו תאמר דלא תעשה כך אלא בדבר פלוני והוא אמרם ז"ל (מכילתא יתרו ז, ח) מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור אחד נאמרו והוא ענין התנאי שאמרנו וכבר הארכתי במקום אחר בענין דחיית עשה את לא תעשה:
7
ח׳עוקר הרים רבה חבירו של רב יוסף ונקרא כן לפי שהיה חריף ומפולפל:
8
