שני לוחות הברית, תורה שבעל פה, כלל לשונות סוגיות ג׳Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebe'al Peh, Kelal Leshonot Sugyot 3
א׳אות גימ"ל
1
ב׳גברא אגברא קא רמית דרך התלמוד כשמקשה מאמורא לאמורא א"ל גברא אגברא קא רמית ולפעמים אומר דברי הפלוני מימרא הוא ומימרא לפלוני לא ס"ל כי הא דאמרינן בחזקת הבתים (מז, ב) דאקשינן מרב ביבי דאמר רב נחמן לרב הונא דאמר תלויה וזבין זביניה וביני וא"ל דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא ס"ל וכתב רשב"ם שם מימרא הוא שהיה אומר משום אחרים ואי הוה אמר רב ביבי משמיה דנפשיה אמר גברא הוא וגברא אגברה קא רמית ע"כ הרי א"כ כשמקשין מהאמורא לאמורא ודברי האמורא שמקשין הוא מגופיה אז אומר גברא אגברא קא רמית. וכשדבריו הם דברי אחר אז אומר דברי פלוני הוא מימרא ומימרא לא ס"ל:
2
ג׳גופה לפעמים כשמביא התלמוד איזה ברייתא או מימרא במקרה אח"כ עושה ממנו עצם דרוש להרחיב הביאור וזהו לשון גופא ר"ל עצם דלעיל היה במקרה השתא הוי עצם ולפעמים אומר אמר מר ובקצת פעמים ואם הם מעטים אינו אומר לא גופא ולא אמר מר ומתחיל במלות שהזכירם לעיל ועליהם בונה התלמוד דבריו והוא נמי כאלו אמר אמר מר וכן ברשב"ם פ' המוכר את הבית (ב"ב סח, ב) גמ' המוכר את העיר כו' מביא ת"ש ר' יודא אומר ולבסוף אמר ולא את הבדין ולא אמר אמר מר. וההבדל שיש בין גופא ובין אמר מר הוא כשהביא התלמוד תחילה הענין ההוא במקרה אם להקשות אם לסיוע אומר אחר כך לשון גופא או לשון אמר מר אבל אם הביא התלמוד איזה ברייתא לא במקרה אלא בעצם לא שייך לומר אחריה גופא לפי שתיבת גופא יורה שמה שקדם הוא במקרה וממנו עושה עצם אבל אם מה שקדם הוא עצם לא שייך לומר אחריו גופא אלא אמר מר כלומר התנא אומר כך ויש להקשות כך וכך. הרי כי לשון אמר מר שייך למימר על מה שקדם בין במקרה בין בעצם ולשון גופא לא אפשר למימריה אלא למה שקדם במקרה לבד. ותמצא שאם אינו אומר גופא ההבנה בזה שכוונת התלמוד להקשות שהראיה שמביא למעלה ממנו אינו ראיה לפי שהמאמר משובש מפני הקושי' הזאת שיש להמאמר ההוא. בריש פרק אלו נערות (כתובות כט, א) מביא ראיה דמתני' ר"ם היא ואחר כך הקשה קנס אין מכר לא ולכן אין ראוי להביא ראיה ממנו לומר דמתני' ר"מ היא. וראוי לחקור במאמר שמביא במקרה להביא ראיה ואחר כך עושה בו משא ומתן לא שימנע או הדרוש ההוא שמתעסק בו התלמוד לעשות בו משא ומתן או יוצא מן הדרוש אשר אנחנו בו או אינו יוצא ואם יוצא צריך לומר גופ' ואם אינו יוצא ואמר גופא יש להקשות למה אמר גופא הואיל ומשא ומתן הוא מן הדרוש ויש מקומות שעושה משא ומתן בתלמוד כמ"ש למעלה ובמשא ומתן שעושה יוצא קצת מן הדרוש אבל לא לגמרי בענין זה אין צ"ל גופא ואם יאמר גופא אינו דוחק גדול הואיל ויוצא קצת מהדרוש בריש פרק אלו נערות (כתובות כט, ב) ענין לאפוקי מהני תנאי ובעי מאי בינייהו וקשה דהל"ל גופא. וי"ל כיון דבעי מאי בינייהו הוא להבין מה שאמר ר"ל שמעון התמני ובן מנסיא אינו יוצא כ"כ מהדרוש ואצ"ל גופא ואם אמר גופ' אין להקשות למה אמר כיון שיצא קצת מהדרוש נמצאת למד שבכל מקום שאומר גופ' הכוונה להביא חידוש על מה שקדם ואם אינו מביא חידוש אין לומר גופא. ובזה קשיא הא דאמרינן בפ' אלו טריפות (חולין מו, א) פיסק' הריאה שנקבה שמביא מימר' דרבא לסייע דאמר רבא האי ריאה דאגלידא כאהינא סומקא ובסמוך מביא פעם אחרת המימר' ההיא בלשון גופא ואינו מביא על המימר' חידוש כלל. וי"ל משום דבעי לאתויי משמיה דרבא דינים אחרי' בריאה חזר והתחיל התלמוד מן הדין הראשון שאמר בריאה ועליו הביא דינין הרבה וכולן משמיה דרבא. ומזה תלמוד בכל מקום שתמצא גופ' ואינו מביא חידוש כי הכוונה לקבץ ביחד כל הדינין שאמר בעל המימרא. ויש מקומות שהתלמוד מקצר ואינו אומר גופ' כמש"כ התוספות פרק כל הנשבעין גבי דאוהו שהטמין כלים תחת כנפיו וכו' ע"ש (מו, א), מצאתי:
3
ד׳גוזמא מצינו לשון גוזמא על דבר היתר כדאשכחן בפ"ק די"ט (ביצה ד, א) תני אחרים אומרים משום רבי אליעזר ביצה תאכל וכו' ואקשינן פשיטא היא ואמה שרי' וכו' ואסקינ' גוזמ' קתני פירוש באדם הרוצה להחזיק דבריו ומדבר מילתא יתירת' עוד שם בסמוך מצינו לשון גוזמ' על דבר שאינו מתקבל אל השכל אפרוח וקליפתו דא"ר ר"א אמר תאכל ואקשינן מאי וקליפת' אילימא קליפה ממש קליפה בת אכילה היא כו' ואסיקנ' גוזמא קתני פירוש גוזמא בכאן דבר שנוי שאינו מתקבל אצל השכל הרי לך שלשון גוזמא לפעמים היא תשובה לקושיות פשיט' ולפעמים היא תשובה לקושיות למה. עוד מצינו לשון גוזמא בחשבון מופלג לאו דוקא אלא גוזמא בעלמ' וה"מ ממאה ולמעלה אבל ממאה ולמטה דוקא הוא כדאיתא בהדיא פ"ק דעירובין (ב, ב) בשלמא לבר קפרא ע"ד גוזמא מאה אלא לר' יודא מנלן:
4
ה׳גזירה גזירה לגזירה לא גזרינן והיינו טעמא דכתיב (ויקרא יח, ל) ושמרתם את משמרתי ודרשינן (מו"ק ה, א) עשו משמרת למשמרת ולא משמרת למשמרת משמרת וזימנין דגזרינן גזירה לגזירה היכא דתליא הא בהא ואי לא הא לא קיימא הא וכ"כ התוספות בפרק אלו דברים (ברכות נג, א) גבי הבדלה גוי שהלדיק מגוי אין מברכין עליו ואמרינן עלה דגוי שני משום גוי ראשון וגוי ראשון משום עמוד ראשון חדא גזירה הוא שגזרו החכמים כל מה שביד הגוי דאי לאו הא לא קיימא הא ומצאתי שכתב הרמב"ם דברים ברורים בענין כולה חדא גזירה היא וז"ל בפ' במה טומנין בענין גזירה שמא יטמין ברמץ ורמץ גזירה שמא יטמין בנחלים ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלינו אין גוזרין גזירה לגזירה הוא שיגזרו ב"ד דבר בשעה מן השעות ואח"כ ישיבו ויגזרו גזירה לאותה גזירה זה הדבר אינם עושין אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כולה חדא גזירה היא ר"ל כי מי שגזר זאת הגזירה ראה שלא תקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזירות ביחד עכ"ל אין לדמות גזירות חכמים זה לזה אלא במקום שהגמרא מדמה חולין ק"ד:
5
ו׳גמירי כל היכא דאיכא גמירי. ר"ל מסורת בידינו ממשה בסיני וכן הלכתא גמירי לה:
6
ז׳גורעין ומוסיפין ודורשין פירש דאות כתובה בתיבה שגורעין אותה מתיבה זו ומוסיפין אותה בתיבה אחרת ודורשין הכתוב בכך כי הא דפרק יש נוחלין (ב"ב קט, א) גבי ונתתם את נחלתו לשאירו דדריש הכי ונתתם את נחלת שאירו לו מלמד שהבעל יורש את אשתו כלומר גורעין וא"ו דנחלתו ומוסיפין על למ"ד דלשארו ודורשין וא"ו למ"ד לו והוה ליה ונתתם את נחלת שארו לו וכן בכל דוכתא ודוקא בריש התיבה או בסופו הוא דגורעין ומוסיפין אבל באמצע לא כמ"ש רש"י ז"ל בפרק הזהב (ב"מ נד, ב) גבי הקדש כתיב ויוסף המשיח כסף ערכך עליו דכי שקלת וא"ו דויוסף ושדית ליה אחמישית הוה ליה חמישיתו וכתב רש"י ז"ל הא דלא שדינן וא"ו דויוסף אחמישית בין יו"ד לתי"ו והוה ליה חמישיות כלומר חמישיותיו הרבה משום דבאמצע התיבה לעולם אין מוסיפין אלא בראשה או בסופה אבל באמצע כדקאי קאי ועוד האריך רש"י בראיה ע"ש ולא שייך למיפרך בכה"ג סכינא חריפא אפסיקנהו לקראי כדפריך בכל דוכתא משום דלא מקרייא הפסקה אלא דוקא בתיבות להקדים תיבה זו לזו אבל באותיות לא הוה הפסק כדאמרינן התם מעיקרא גבי הך קרא דונתתם את נחלתו דסבר אביי למימר תירוץ ואומר הכי ונתתם את נחלת קרוב אל שארו וירש אותה וא"ל רבא סכינא חריפא מפסקינהו לקראי פירוש מכין חד הותך ומפסיק הכתוב ועושה שארו המוקדם מאוחר והקרוב אליו המאוחר עושהו מוקדם וכן כל כה"ג בכל דוכתא ואית תנא דלא דריש גורעין ומוסיפין כדאיתא התם:
7
ח׳גודו הוא לשון קרא גודו אילנא בדניאל ותיבה זו של גורו יהיה בידך לסי' בענין חשבון המדות המוזכרים בתלמוד דהיינו איפה הוא ג' סאין וסאה היא ו' קבין וקב הוא ר' לוגין ולוג הוא ו' בצים ובכל מקום שמוזכר בסתם רובע ר"לל רובע הקב:
8