שני לוחות הברית, תורה שבעל פה, כלל לשונות סוגיות ה׳Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebe'al Peh, Kelal Leshonot Sugyot 5
א׳אות ה"א
1
ב׳המוציא מחבירו עליו הראיה ולפעמים אומר שודא דדיינו היכא דמספקא ליה לדיין אם הוא כמר ואם הוא כמר בפרק המוכר את הבית (ב"ב סב, ב) בההיא דאמרינן התם מצד ראשון ומצד ב' ומצד ג' חוץ ממצד רביעי דאמר רבא הלכת' דלא קני מצד ד' ולא אמרו דלא מבלע אבל מבלע קנה ומבי' תרי לישני דללישנא חדא קנה וללישנא אחרינא לא קנה ופסיק תלמוד' שודא דדייני ולא פסק המע"ה כיון דמספקא לן אי בהאי לישנ' ואי כהאי לישנא הל"ל המע"ה ומאצתי כתוב התירוץ הוא כשאומר שודא דדייני הוא כי יש לנו כלל כי בכל מקום דאיכא פלוגתא ראוי להשתדל להסכים שתי הסברות בכל מה שאפשר ולמעט המחלוקת והכא טרח תלמודא להסכים תרי לישני ולומר דלא פליגי הלשונות אבל נאמר דלעפמים יש לדון כי האי לושנ' ולפעמים כי האי לישנ' שיראו הדיינים אם המוכר בעין יפה מוכר או בעין רעה מוכר או מנהג המדינה אם בעין יפה מוכר ויאמר הדיין קנה ובכה"ג קאמר לישנ' חדא דקנה ואם בעין רעה מוכר יאמר הדיין לא קנה ובכה"ג קאמר לישנ' אחרינא לא קנה ולא פליגי תרי לישני נמצאת למד כי כשיפול המחלוקת בין תובע לנתבע ויש שני פוסקים א' פוטר את הנתבע וא' מחייב להוציא ממון התובע מהנתבע צריך להביא ראיה ברורה שדברי הפוטר הם בטילים מפני שנפל ספק בדין ע"כ המע"ה לפעמים תמצא בתלמוד שפוסקים חולקים במקום דאיכא ספיק' כגון הא דאמרינן בפ"ק דב"ק (ט, א) שני אחין שחלקו יבא ב"ח ונטל חלקו של א' מהם רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביעי בקרקע ורביע במעות ואמרי' התם דרב אסי מספקא ליה אי כיורשין דמי או כלקוחות דמי כו' הלכך חולקין וכן אמרו החולקין בפ' יש נוחלין (ב"ב קכח, ב) גבי בכור שאינו נוטל פי שנים במלוה משום דהוה ליה ראוי ובמלוה שעמו אמרי דפלגי משום דמספק' לן אי גמיר ומשעבד נכסין כ"כ שאביו מוחזק בהם כדי שיטול הוא פי שנים או לאו וחולקים בספק וכן במקומות אחרים והתירוץ הוא שכך היתה תקנת החכמים בנושאים ההם שיחלוקו אע"פ שמן הדין המע"ה במקום דאיכא ספיק' ואל תטעה לפסוק שודא דדייני במקום שלא אמרו שודא דדייני ולא חולקים במקום שלא אמרו חולקין אבל במקום שאינו מפרש בתלמודא והיכא דלא אתמר הלכת' לא כמר ולא כמר ומספק' לן כמאן הלכת' תפסוק המע"ה ואי סבירא לך כחד מנייהו ודנת כמותו מה שנעשה עשוי שכך אמרו בפרק כל הנשבעין (שבועות מח, ב) השת' דלא אתמר הלכת' לא כמר ולא כמר דעבד כמר עביד ודעבד כמר עביד ולפעמים מספק' ליה לדיין בנושא הי מינייהו קושטא קאמר כגון דאיכ' סהדי להאי ואיכ' סהדי להאי אמרי היכא דקיימא ארעא תיקום וכאלה רבים בתלמוד דספק ממונ' לקולא והמע"ה ולפעמים מצינו דין המע"ה כשנפל ספק בדין אע"פ שבנושא אין ספק כגון שבעלי דינין אין סותרים זה לזה כי הא דב"מ פרק השואל (קב, א) באחד ששכר מרחץ מחבירו בי"ב זהובים לשנה בדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר"י ואמר יחלוקו את חודש העיבור ומוקי לה שמואל בבא באמצע החודש אבל בתחילת החודש כולו למשכיר ובסוף החודש כולו לשוכר דמספק לן אי תפוס לשון ראשון דקאמר י"ב זהו' לשנה ולא יהיב בכל השנה אע"פ שהוא מעובר יותר מי"ב זהובים ואי תפס לשון אחרון דקאמר מדינר זהב לחודש ע"כ מצאתי:
2
ג׳ובענין ממון המוטל בספק חולקין דסביר' ליה לסומכים כתבו התוספות בפ' המניח (בבא קמא דף ל"ה) וז"ל זאת אומרת חלוקים עליו חביריו על סומכוס דוקא בכה"ג פליג סומכוס שראוי להסתפק בדבר וההיא (ב"מ ק, א) דמחליף פרה בחמור והמוכר שפחתו וילדה בכל הנך טענותם ראוי להסתפק לב"ד אבל במקום שהספק בא על דבריהם לא פליג סומכוס דהא למ"ד אמר סומכוס אפילו בברי וברי אטו אם אמר אדם לחבירו טלית זו שאתה לבוש שלי הוא מי אמר סומכוס חולקין ובשנים אוחזין בטלית אמר דאי אתו לקמן כי תפס חד וחד מסרך דרוכי דאפילו לסומכוס סרוכי לאו בלום הוא עכ"ל:
3
ד׳הואיל ואדחי אדחי כלל הוא בתלמוד בענין שנפל בו דיחוי דאומר הואיל ואדחי אדחי והנה הכלל הזה הוא בעלמא אבל במצות הוא בספק אי אמרי' הואיל ואדחי אדחי בענין כיסוי הדם שכסהו הרוח ונתגלה חייב לחזור ולכסות ולא אמרי' הואיל ונדחה המצוה של כיסוי במה שכסהו הרוח אפילו שנתגלה אח"כ פטור ממצות כסוי אבל אמרי' אין דיחוי אצל מצות וספוקי מספקא לתלמודא במסכת ע"ז פ' כל הצלמים (מז, א) אי אמרו בין לחומרא בין לקולא דאין דחוי אצל מצות או דוקא בענין כסוי שהוא חומרא בהא נימא אין דיחוי אצל מצות ולפיכך חייב לחזור ולכסות ובענין אחר שהדיחוי הוא קולא אמרי' יש דיחוי אצל מצות כגון המשתחוה לדקל ובטלו קודם שהשתחוה לולבו כשר למצוה והשת' שנעבד לע"ז כבר עליו הדיחוי שהוא אסור להנות ממנו ולקחת ממנו לולב שהואיל ונדחה שאפילו שאח"כ בטל ואין הדלק ע"ז יהיה אסור לקחת ממנו לולב ועלתה בתיקו:
4
ה׳הניחא מורכב משתי תיבות הא ניח' הורה פלוני הלכה למעשה פירוש בהליכות עולם הורה פלוני הלכה לעשות בה מעשה וזה שכבר תמצא הלכה ואין מורין כן כלומר לעשות מעשה כגון דנפיק מיני' חורבא והכי אמרי' בבתרא פ' יש נוחלין (קל, ב) א"ל רב אשי לרבי יוחנן כי אמר מר הלכה מהו למעבד בה מעשה א"ל לא עד דאמרינן לך הלכה למעשה:
5
ו׳הוראה סתמא לקולא דאמרי' בפ"ק דכתובות (ז, א) ומי איכא הוראה לאיסור ופרש"י ז"ל דאיסור לא קרי הוראה משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אינו צורך סמיכות דבר שאפילו מן הספק שאין הלכה ברורה לו הוא בא לאסור אבל המיקל סומך על שמועתו או עלס ברתו והיא הוראה ומיהו התם מסיק דאיכא הוראה לחומר' וזהו על המעט עיין שם:
6
ז׳היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כך נמצא בהרבה מקומות בתלמוד ובהרבה מקומות בתלמוד מצינו להיפוך דאמר כיון דגלי גלי לכל מקום ומצאתי שכתב הר"י קאנפינטון הטעם הוא כשאנו אומרים מדאיצטריך לגלוי וכו' הוא כאשר גילוי הכתוב בנושא שהוא מעט החידוש או בנושא שהסבר' בעינו אז ודאי נאמר לא בא הכתוב אלא למעט ולומר דדוקא בזה הנושא ולא בחבירו אפילו אם הם דומים לו אם הם יותר זרים ממנו דאי לא תימא הכי לשתוק קרא מיניה או יאמר זה הדין בחבירו שיש בו יותר חדוש והוה אמינא מכ"ש בזה הנושא שהוא מעט החדוש וכשאנו אומרים מדגלי הכא גלי לכל התורה כולה זהו כאשר גילו הכתוב בא בנוש' מיוחד שאותו דין הוא חדוש גדול ע"כ אלמלא מקרא כתוב אצלו כי הסברא מנגדת היא לו אומרים שנלמוד ממנו שאר הנושאים וגם זה דוקא כשאותו הדין נשוא על הנושא מתורת מעמא וטעמו גילוי לנו אמנם אם הוא דרך הנס אין ללמוד ממנו לנושא אחר כי גזירת הכתוב הוא ואז נאמר כי חידוש הוא ומחידוש לא ילפינן כי חק מלך הוא ואין לך בו אלא חדושו בלבד וזהו כגון שלשים שקלים ווחמשים שקלים אצל תשלומין למוצא שם רע עכ"ל:
7
ח׳היא גופא קמ"ל בכל דוכתא דאמרי כה"ג אתא לאשמועינן דמתני' לאו דיוקא אתא אלא היא עצמה קמ"ל חדוש מה דלא ידעינן עד השתא ומזה נלמוד כלל בכל משנה שתעיין בה צריך שתדקדק אם החידוש הוא במה שאומר בהדיא או אם החידוש בדיוקא אם יש בה חידוש בהדיא אין לך לבקש חידוש דאתי מדיוקא ואי לא הוה חידוש במ"ש בהדיא צריך לבקש חידוש דאתי מדיוקא:
8
ט׳הלכה כפלוני פעמים אומר תנא הלכה כפלוני שקדם לו בזמן הרבה וי"ל דבשטת ההוא תנא קאמר כדאיתא בפ' אין צדין (ביצה כז, א) רבי שמעון בן מנסיא וחבירו אמרו הלכה כרבי מאיר וקא מתמה והא אנהו קשישי מיניה טוב' אלא בשטת ר"מ קאמר וכיוצא בו.
9
