שני לוחות הברית, תורה שבעל פה, כלל מדות א׳Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebe'al Peh, Kelal Middot 1
א׳כלל מדות ארוכה מארץ מדה. ואני לא באתי רק לפרש הדברייתא דרבי ישמעאל עם מעט כלים המצטרכים ואפרש מפי סופרים ומפני ספרים וכיד ה' הטובה עלי להוסיף נופך משלי. ואם מצער הוא כבר שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים:
1
ב׳ר' ישמעאל אומר בי"ג מדות התורה נדרשת יש להקשות לפי מה שכתב בעל הליכות עולם וז"ל מסורת בידינו וביד כל ת"ח. שכל מקום ששינו בריש הפרק אמר ר' פלוגי כגון אמר ר' עקיבא מנין לע"ז כו' כך הוא ההלכה ובכל מקום ששנינו בראש הפרק ר' פלוני אומר כמו ר' אליעזר אומר דשבת אינה הלכה עכ"ל. א"כ איך אומר בכאן ר' ישמעאל אומר הל"ל אמר ר' ישמעאל כי בי"ג מדות אין מחלוקת חס ושלום ואין סברא לומר שבעל הליכות עולם אינו מדבר אלא ממשנה ולא מברייתא דמאי שנא. עוד קשה מה שאמר בי"ג מדות מניינא למה לי. עוד קשה הוא אומר י"ג צא וספור אותם ותמצאם שהם י"ו. וכבר הביאו המחברים את דברי הראב"ד שהקשה קושיא זו וכתב בתירוצה וז"ל כלל זה יהיה בידך כל מדה שאין דינה משתנית מחברתה נחשבת עמה מדה אחת והרי לך סדר חשבונם ע"פ האותיות א' ק"ו. ב' ג"ש. ג' בנין אב מכתוב אחד ובנין אב משני כתובים. ד' כלל ופרט. ה' פרט וכלל. ו' כלל ופרט וכלל. ז' כלל שצריך לפרט. ופרט שצריך לכלל. ח' דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל. ט' דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחד שהוא כעניינו. י' יצא לטעון טעון אחד שלא כעניינו. י"א יצא לדון בדבר החדש. י"ב דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו. י"ג שני כתובים המכחישין זה את זה כו' אלו הן י"ג מדות בפרטן ובמניינם ובכללם עכ"ל. ומצאתי בספר קרבן אהרן שכתב וז"ל ויש ממחברים ממאנין בזה להיותן נחשבין לאחד אלו המדות דדבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו לפי שהם נבדלים במהות שבאחת מהם ילמד הדבר מעצמו והב' הוא למוד מזולתו וזה כי הדבר הלמד מעניינו והוא כמו לא תגנוב האמור' בעשרת הדברות שדרשנו שהוא מדבר בגונב נפשות ולמדנו מעניינו אשר בו הוא כתוב וזה שהוא כתוב אצל לא תרצח ולא תנאף אשר הם ממחייבי מיתת ב"ד וא"כ גונב זה לא יהיה אלא בגניבה שיתחייב עליה מיתת בית דין והוא גונב נפשות. אמנם דבר הלמד מסופו הוא דבר הלמד מעצמו וממה שנאמר בו לבסוף כמו שלמדנו לבית המנוגע שאמרו (ויקרא יד, לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם אינו אלא בבית שיש בו אבנים ועצים ועפר ולמדנו זה ממה שנאמר בסופו (שם, מה) ונתץ את עציו ואת אבניו ואת עפרו. ונמצא שהם מתחלפים במהות הלימוד שהאחד למד מעצמו והב' למד מזולתו ולזה בודאי כי אלו ב' מדות הן ולא אחד והר"ר דור אבודרה"מ בשם רבינו סעדי' מונה לכלל ופרט ופרט וכלל לאחד ולא פי' הטעם ולדעתי שני כתובים הבאים כאחד אינה מדה שהתורה נדרשת בה. וגם ר' ישמעאל לא מנאה בכלל י"ג מדות שאמר וטעם גדול יש לנו בזה והוא כי המדות שהתורה נדרשת בהם הם אותם שעל ידיהם אנו דורשים ומולידים דבר בתורה מסברתינו שאינה כתוב בתורה בהדיא אמנם שני כתובים המכחישים שהכתוב הנ' הוא מכריע אין אנו דורשים בזה דבר אלא הכתוב הוא המכריע והדורש. ועוד כי ענין המדות הוא כלל בידינו אשר בו נדרש ובמדה הזו למדנו ר' ישמעאל שלא נדרש בה. וזה"ש עד שיבוא כו' שירצה שנירא לנפשותינו שלא תגע בהם יד שכלינו להכריע בין ב' הכתובים המכחישין זה את זה אלא נמתין עד שיבוא הכתוב הנ' והוא יהיה המכריע ביניהם וא"כ בכל המדות למדנו במח זה נדרוש ואיך נדרוש ובזאת המדה הזהירנו שלא נדרוש וגם רבי ישמעאל לא מנאה בכלל המדות. שכן אמר וכן שני כתובים וכו' מה שלא אמר באחת מתאחדות ואלו היתה זאת שוה להם למה הוצרכה לזאת המלה הקושרת אותה עם האחירות. לכן בהכרח נאמר שאין זה אלא לאחר שהשלים לפרש י"ג מדותיו אמר וכן ירצה וכן עם אלו צריך אתה ליזהר ולידע דבר א' שיש מקום שאתה צריך למנוע עצמך מדרוש ותקבל שכר על הפרישה והוא כאשר תמצא שני כתובים וכו' עכ"ל. והנה אודיע דעתי ג"כ ואתרץ ג"כ לישנא דוכן שני כתובים מאי וכן. ע"ק ר' ישמעאל לא מנה רק י"ג מדות ולמה לא מנה ל"ב מדות שמנה אותם ר"א בן ר"י הגלילי. דתניא ר"א בן ר"י הגלילי אומר בל"ב מדות התורה נדרשת בריבוי ומיעוט ובריבוי אחד ריבוי ובמיעוט אחד מיעוט בוקל וחומר סתום ובק"ו מפורש (בגזירה שוה) מבנין אב בדרך קצרה. מדבר שהוא שנוי מסדור שנחלק מדבר שהוא בא ללמד ונמצא למד מכלל שאחריו מעשה והוא פרטו של ראשון מדבר גדול שהוא נתלה בדבר קטן הימנו להשמיע לאוזן בדרך שהוא שומעת. משני כתובים המכחישין זה את זה כו' ומדבר שהוא מיוחד במקומו ומדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר ומדבר שנאמר בקצת והוא נוהג בכל ומדבר שנאמר בזה וה"ה בחבירו ומדבר שנאמר בזה ואין ענין לו אבל הוא ענין לחבירו. מדבר שהוקש לשתי מדות ואתה נותן לו הכח היפה שבשתיהן ומדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חבירו ומדבר שחבירו מוכיח עליו ומדבר שהוא מוכיח על חבירו וממשל וממעל ומנגד וממוקדם וממאוחר שהוא כענין. וממוקדם ומאוחר שהוא בפרשיות מלשון נוטריקון מלשון גסטרי' אם לחשבון האותיות אם לחילוף זו בזו הרי אלו ל"ב מדות מכאן אמרו כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר"א בן ר"י הגלילי בהגדה עשה אזנך כאפרכסת ושמע דבריו שנאמר הט לחכמ' אזנך וגו' ע"כ. ופירש אלו המדות תמצא בספר הליכות עולם והנה קשה למה לא מנה ר' ישמעאל אותם. ובתירוץ זה כתב רבינו שמשון בספר כריתות וז"ל עזב ר' ישמעאל אותן המדות מהן משום דלא חשיבי מדות אלא כמאן דכתיב בקרא בהדי' כמו בהקש וזולתו. ומהן משום שאין להוכיח שום חומרא או קולא כמו נוטריקון ומהם שאינם אלא לישב פשוטו המקראות כמו דבר גדול הנתלה בקטן וכיוצא בו ולכך נקט ר' ישמעאל במילתיה דבר שהתורה נדרשת בה. כלומר גופי התורה קלות וחמורות ודינין ועל פי הטעמים האלה יתיישב לך השמטת הל"ב מדות לר' ישמעאל והא לך טעמן אחד לא מריבוי מדה זו לא חשיב ר"י משום שיש יתור גמור והוה כמאן דכתיב בהדי ממיעוט לא חשיב לה שהיא מדות מיותרת כי היא מפורשת מריבוי אחר ריבוי גם את זו לא מנה מטעם הנזכר בריבוי ובמיעוט. וכן הטעם במיעוט אחר מיעוט מק"ו מפורש גם לזה לא מנה שהכל מבואר בפסוק בהדיא מנ"ש זאת המדה חשיב לה ר"י אמנם חשיב לה גופי תורה וילפינן מינה דין קולא וחומרא. מבנין אב גם מדה זו חשיב רבי ישמעאל אבל דבריו דברי חק ומשפט. ודברי זה התנא דברי אגדה בדרך קצרה מדה זו אינה אלא ישוב המקראות הלכך לא חשיב להו ר' ישמעאל. מסידור שנחלק ומדבר שבא ללמד וכו' גם אלו אינן דין אלא יישוב המקראות הלכך לא חשיב להו ר"י מכלל שאחריו מעשה גם זו לא חשיב דלא נפקא לן מינה לא קולא ולא חומרא. משני כתובים המכחישין זה את זה היא המדה שלמעלה מדבר שהוא מיוחד במקומו ומדבר שאינו מתפרש במקומו לא מנה אותם ר"י אף על פי שדין משמרות יוצאין ממנו מפני שהיא יוצאה מדבר הלמד מסופו. מדבר שהוא בזה ואין ענין לו ר' ישמעאל לא מנה מדה זו שאין בה חק ומשפט. וכן במדרש אגדה מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו גם זה בנין אב. מדבר שהוקש בשתי מדות וכו' גם זו לא חשיב רבי ישמעאל שאינה אלא דברי דרשה ואגדה. מדבר שחבירו מוכיח עליו גם זו מדרש כאלו נכתב בהדיא או מלת אחד עומדת במקום שתים ולכך לא חשיב לה רבי ישמעאל. מדבר שהוא מוכיח על חבירו גם זו לא חשיב ר"י שהיא אגדה ולא נפקא לן מינה לא דין ולא משפט. ועוד שבכלל קל וחומר היא ומה אם התקיף כן כל שכן החלש. מדבר שהית בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו ר"י לא חשיב הך מידה. דסבירא ליה דליתא אלא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא או שמא הך דרשה אינה אלא לענין אגדה וכן הטעם לשאר המדות עכ"ל. הרי מדות דר"י נשתנו ממדות דר' אליעזר בר ר' יוסי הגלילי בשני עניינם הא' כי מדות דר' ישמעאל הן להמציא מהם לימוד מחודש. ומדות דרבי אליעזר הנזכר לעיל אינן אלא ליישב פשוטי המקראות במקומו. הב' כי מדות דרבי אליעזר הם בדברי אגדה ודרשה. ומדות דר"י הם בעיקר דינייהתורה להוכיח חומרא או קולא. ובזה יהיו מתורצים כל הקושיות שהקשיתי הנה אמר ר' ישמעאל אומר ולא אמר ר' ישמעאל כי יש מחלוקת בין ר"י לר"א הנ"ל. אף שאין מחלוקת ביניהם בגוף עניינם ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי מ"מ משמעות דורשין איכא בנייהו ר"י ס"ל דלא נקרא מדות אלא כענין כלי המדה. שיש ג' דברים. א' המודד. ב' הכלי שבו מודדין. ג' דבר הנמדד. כך בענין המדות ההם א' המודד הוא הש"י. כי אלו המדות הם הלכה למשה מסיני שמסרם לו הש"י ומשה למדם לישראל. ב' כלי הכרח הם ק"ו ג"ש בנין אב וכו' שבהם מודדין ומשערין בעומק השכל להמציא דבר חדש והנמדד ראה זה חדש הוא ומה שנמדד מאלו המדות הן הן גופי דיני התורה ובמדה זו יתנהג ואז בו מדות טובות. וע"ז אמרה התורה נדרשת במה שאמר התורה ר"ל דיני התורה אסור ומותר כשר ופסול טמא וטהור וכו'. שעל זה מורה תיבת התורה המורה הדרך מה לעשות ובמה שיאמר התורה שולל דברי אגדה הבאים במדות דר"א. ותיבת נדרשת הוא מלשון עד דרוש אחיך דבר שמתגלה אחר החקירה והדרושה כך הן ענין מדות דר"י שמהם נחקר ונדרוש דבר חדש ולא ישוב מקרא במקומו לבד כמו הרבה ממדותיו של ר"א. ולפי זה יתבאר דג אחרונות שהוזכרו בבריית' דר"י דהיינו דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו וכן ב' כתובים כו'. אף שמהם יוצאים דיני תורה למעשים כמו שיתבאר לקמן במקומן. מ"מ אינן מדות למדוד בהן להמציא מהן דבר חדש כי אינם יוצאים חוץ למקומן רק מתבארים במקומן בהבנת קראי ואפשר אינם מקובלים הלכה למשה מסיני כמו י"ג דלעיל כי הם למדין מעצמן נראות ונגלות לעין מכח הענין בעצמו או ממה שמבואר בסופו או מכח קושיות שני כתובים המכחישין מצינו תירץ ממקום אחר כדרך התורה במקומות הרבה מה שחיסר כאן גילה בכאן ד"ת עניים במקום א' ועשירים במקום אחר. נמצא צודקים דברי ר"י שאמר בי"ג מדות כי באמת אינם אלא י"ג מדות אלו ג' אחרונים אף שהם מדות אינם בגדר המדות שהתורה נדרשת כמו הי"ג המקובלות למשה מסיני:
2
ג׳ובזה מתורץ ג"כ שהזכיר ר"י מניינא י"ג כדי שלא נטעה ונמנה שהם י"ו ואז יתבלבל שכלינו כי נקשה למה לא הזכיר יותר דהיינו אלו שמנה ר"א על זה אמר ר"י דע בני שאינם אלא י"ג שהם בעצמם מדות. וע"כ לא מנה אלו של ר"א ובזה מבואר הלשון שאלה ג' האחרונות בהד' מהח' מחתינהו. אמר דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו וכן שני כתובים הרי שכללם ביחד בו"או העטוף של ודבר הלמד וכו' ואח"כ בתיבת וכן שני כתובים וא"ת א"כ דג' אחרונות אינם מדות למה הזכירם כאן ק"י. וי"ל דהזכירם לאחר י"ג מדות מאחר דדמיין למרות בחד צד שהם דיני תורה למעשה וא"ת הלא יש ג"כ במדות דר"א איזה מהם שהם לדיני תורה שהם להורות ולעשות וי"ל משום שהם דברים פשוטים לגמרי כאלו נכתבו בהדי' והרי הם ככל הכתוב בתורה מבואר היטב כן נלע"ד והנה זה הדבר שג' אחרונות אינם עולים לענין המדות עלה במחשבתי זה זמן אח"כ מצאתי שדרך בדרך זה ג"כ בעל קרבן אהרן אבל לא מטעמי ולפי ענייני הנ"ל מתוקן טוב ויפה מתורצים כל הקושיות ת"ל:
3
ד׳והא דתניא הלל הזקן היה דורש שבע מדות לפני זקני בני בתירא ק"ו וג"ש וב' כתובים וכלל ופרט וכיוצא בו במקום אחר ודבר הלמד מעניינו. כתב רבינו שמשון בספר כריתות לא היה מפני שלא דורש שאר המדות של ר"י אלא שאלו היו סדורות בפיו או היו צריכין לאותו זמן שלא היו בקיאין בהם עד כאן לשונו ואפשר לומר גם כן שדרש אלו מדות לענין מעשים שבאו לידם באותו זמן והוצרך להוציא דינם מאלו המדות:
4
ה׳שהתורה נדרשת כבר פירשתיו עוד יש לפרש דקדוק לשון שהתורה נדרשת דר"ל תורה שבכתב ממה שכתוב בהדי' בתורה מזה ילפינן ק"ו וכו' אבגל אין דנין ק"ו מהלכה פי' מהלכה למשה מסיני כדתנן בפר' ז' דנזיר וכתב הליכות עולם דה"ה לשאר מדות של י"ג מדות כי אגמריה למשה על הפסוק הוא דאגמריה ולא על הלכה:
5
ו׳מקל וחומר ראיתי גירסות מחולפות יש גורסין מק"ו מנ"ש במ"מ וכן כולם. וי"ג בק"ו בג"ש כו' בבי"ת:
6
ז׳קל וחומר ק"ו יש בו ד' עניינים. האחד המלמד. הב' הלמד. ג' דבר הנלמד. ד' החומר' והקיל' שיש בהם במקום אחר והנה במדה זו יש שני מונים. האחד הוא לימוד חומר' לחמור מהקל שנמצאת חומר' זו בקל. א"כ הדעת נותן שתהיה חומר' זו בחמור השני הוא לימוד קול' להקל מן החמור שנמצאת בו קול' א"כ הדעת נותן שתהא קול' זו בחקל ותיבת קל וחומר פי' המפרשים על המין הראשון והכוונה על המלמד שהוא קל ונמצא' בו חומר ומזה ימשוך הלימוד להלמד שהוא חמור שיהיה בו זה החומר. והמין השני אזי הוא חומר וקול כלומר המלמד הוא חמור ונסצ' בו קל ימשך הלימוד ללמד שהוא קל שיהיה בו זה הקל. ומ"ש קל וחומר ולא אומר ג"כ חומר וקל חדא מינייהו נקט וה"ה לאידך אלא שהתנ' נקט בלשונו היותר נהוג אי נמי אורחיה דקר' נקט דכתיב (במדבר יב, יד) ואביה ירוק ירק בפניה וגו' ק"ו לשכינה ומשם אנ' למדין דיני ק"ו ים התורה והיינו חמור מקל להחמיר:
7
ח׳ולפי זה לא הוזכר בתיבות אלו של קל וחומר הלמד ולא הלימוד רק המלמד אבל הוא דוחק. ועוד קשה דמצינו בכמה מקומות בתלמוד כשיליף קול' דבר מדבר אומר ג"כ לשון קל וחומר והיה לו לימר חומר וקל והא לך א' מהמקומו' בפרק קמ' דקידושין (ד, ב) גבי כסף שטר ביאה שלומד הקל מן החמור קול' ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנת בכסף זו שנקנית בביאה אינ דין שנקנית בכסף. וה"ק ומה אמה העברי' החמור' והמגלה שהיא חמורה היא שאינה נקנית בביאה עכ"ז נמצאת בה קולא שנקנית בכסף זו שהוא קלה והמגלה שהיא קלה שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף והיאך הלימוד הזה נקרא קל וחומר שהם תיבות דלא שייכי בה דההוא אפכא שהקל לומר מהחומר קולא והוה ליה למימר מחמור וקולא כי כך תואר הלימוד. אם אמה העבריה שהוא חמור קולא נמצאת בה זה שהיא קל לא כ"ש ומצאתי להחכם הרב ר' שמואל סודילי שכתב וז"ל ושמעתי ממורי הר"ר יצחק דיליאון ז"ל שהכוונה במלות ק"ו ר"ל קל אצל השכל להיות לקל קולא ולחמור חומרא שכך הוא בטבעם וכשנמצא שבקל יש בו חומרא ודאי חומרא היא אצל השכל להטיל בכאן חומרא מפני שהוא חוץ מטבעו וכן כשבחמור נמצאת קולא ודאי הקולא בו חומרא אצלה שכל מפני שהוא חוץ לטבעו ואם כן יאמר למי שהוא קל בטבעו ודאי היא חומרא אם נמצא בו הפך טבעו בין שנמצאת בקל חומרא ובין שנמצאת בחמור קולא בתרוייהו היא חומרא והואיל והם חוץ מטבעם ולפיכך שייך לומר מלות ק"ו אף כשלומד הקל מהחומר אקולא לפי שהקולא היא חומרא לפיכך הא דקתני בברייתא ק"ו לא חסר ולא מידי לפי שתיבות ק"ו שייך למימרינהו בין שלומד חסור מקל חומרא בין שלומד קל מחומר קולא. לכן באמה העבריה שייך לומר ק"ו בהאי טעמא עכ"ל. הרי שהרב הזה מפרש תיבת קל שהוא קל להבין וחמור שהוא חמור להבין אבל אין נראה כן פשטיים של דברים והנראה בעיני כל קל וחומר רוצה לומר מלמד ולמד שאחדם מהם קל ואחד מהם חמור יהיה המלמד קל ולהמד חמור או המלמד חמור והלמד קל כי אין הכוונה דוקא קל על המלמד והחמור על הלמד רק הכוונה א' מהם קל וא' מהם חמור ומכח שא' מהם קל וא' מהם חמור נוציא מהם לימוד ללמוד חומרא אנ קולא. הק"ו נעשה מסברא כלומר מחשיבות סברא בעלמא ולא מכח הכתוב כגון הנהו דאבות נזיקין ומה שן שאיין כוונתה להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש וכן כל כה"ג ופעמים נעשה מדין כלומר מדין התורה וממעלות שנתן הכתוב בדבר בין להקל בין להחמיר. המדה של ק"ו ארוכה מארץ ואני לא באתי רק לפרש מה שצריך פי' אין דגין ק"ו להטיל על הלמד אלא אותה חומרא שנמצאת במלמד בלבד. אבל להעדיף עליו יותר מהמלמד לא ואע"פ שהלמד לא כל כך חמור בערך המלמד והיינו דקאמר בכל דוכתא דיו לבא מן הדין להיות בנדון. ועיין בתוספות פרק אחד דיני ממונות. ורוב דיני דיו מבוארין פ' כיצד הרגל (ב"ק כד, ב) בפלוגתא דר' טרפון ורבנן בשור המזיק ברשות הניזק. ואומר דיו בין אתחילת דינא בין אסוף דינא. תחילת דינא המלמד שבתחילת הדין כגון ההיא דמייתי קרא ק"ו לשכינה י"ד יום אלא דיו כו' כלומר מה אב דהיינו המלמד ז' אף שכינה ז' וכן בכל דוכתא וסוף דינא פי' המלמד שבסוף דינא כלומר אותו הנמצא בלמד שמכחו הוא למד ומוסיף מק"ו כגון שאומר זה שחמור כך וכך אינו דין שחמור יותר בדבר פלוני כאותו כדיצד הרגל (ב"ק כו, א) דיליף קרן משן ורגל קרן שהחמיר עליו ברשות הרבים לשלם חצי נזק אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם וקאמר דיו אסוף דינא דהיינו רשות הרבים מה רשות הרבים חצי נזק אף רשות הניזק חצי נזק וכן כל כהאי גוונא:
8
ט׳משיבין על הק"ו אם יש להשיב וכך המדה אם יש במלמד חומרא אחת או קולא אחת ואינה בלמד אפילו יש בלמד כמה חומרות או כמה קולות שאינם במלמד סותרים הק"ו בכך ואין למדין ממנו בין להקל בין זאת אי נמי שמא אותו חומרא עדיפא מכל שכנגדה לגרום אותו דבר וזו היא פירכא אעיקרא דדינא בכולא תלמודא דפריך מה לפלוני שכן חמור בכך וכך תאמר בזה שאין בו וכו'. פירוש עיקרא דדדינא ממקום שבאת דהיינו המלמד גופיה יש תשובה ופעמים עושה פירכא אסוף דינא פירוש כשאומר פלוני שחמור בכך וכך אינו דין שנחמיר עליו וכו' ופריך פלוני יוכיח שאין אותה חומרא גורמת דבר. כללא דמילתא בכולי תלמודא אעיקרא דדינא פרכינן מגופיה מה לפלוני שבן חמור בכך וכך תאמר בזה שאינו חמור בכך וכך ובלבד שפשוט וידוע שאין אותה חומרא בזה הלמד דאם לא כן נימא היא גופא תיתי בק"ו כלומר היא עצמה נלמוד בק"ו כמו זאת ואסוף דינא פרכינן מעלמא שאומר פלוני יוכיח שאין גורמת דבר חומרת תלמוד שמכחה אתה בא ללמד עליו לומר כיון שחמור בכך דין הוא שיהא חמור בדבר פלוני שהרי פלוני יש בו אותה חומרא ואפילו הכי אין בו אותו הדין אף ארתה אל תתמה על זה הלמד אם לא נתן בו זה הדין ואף על פי שחמור באותה חומרא. פעמים כשיש פירכא אעיקרא דדינא משנין הק"ו למקומות ולא נייחד לא המלמד ולא הלמד עצמו ותו לא שייכי האי פירכא וזהו ק"ו של מקומות בכוליה תלמודא:
9
י׳וז"ל רבינו יוסף קארו ז"ל. ההוא ק"ו ומה שן ורגל דפטירי ברשות הרבים מחייבי ברשות הניזק נזק שלם קרן דמחייב ברשות הרבים אינו דין וכו' והם פליגי אי אמרינן דיו ומכל מקום גופא דק"ו איכא למיפרך מה לשון ורגל שכן הזיקו מצוי. ועל זה מתרצים דנעשה הק"ו ממקומות ומה רשות הרבים שהרגל פטור בו הקרן חייב בו רשות הניזק שהרגל חייב בו אינו דין שהקרן יהיה חייב בו והשתא פירכא דהזיקו מצוי לא שייכא דלא ילפינן אלא רשות מרשות וכן אם היתה הפירכא מדין שאינו דומה לק"ו ונימא הכי מה לשן ורגל שכן משלם מן העליה גם כן כשנשתנה לעשותו מרשות לרשות אין להקשות מה לרשות הרבים בפירכא זו או כיוצא בה דהא לא שייך וכן אמרו התוספות ז"ל בפרק קמא דחולין נבי ק"ו דפרה ועגלה דבעי למילף ערופה בפרה בק"ו דלא מהניא בה שחיטה ומהניא בה עריפה וכן שתועיל בה שחיטה בעגלה מק"ו דפרה לא מהינא בה עריפה ומהניא בה שחיטה והקשו מה לפרה שכן מטהרת מה לעגלה שכן מכפרת. ותירצו שנעשה הק"ו מעריפה לשחיטה ומה שחיטה שאינה כעגלה מהניא כפרה. עריפה שמהניא בעגלה אינו דין וכו' דהשתא ליכא למיפרך ההיא פירכא דלעיל שהעריפה והשחיטה דילה הם המכפרת והמטהרת לה כי לא שייך הך הפירכא. אבל כשהפירכא מעין הק"ו אז לא יועיל מה שמשנה המשל באותו ק"ו דשן ורגל היה נמצא רשות אחד שחייבין בו והקרן פטור בו. כשנקשה ונאמר מה לשן ורגל שכן חייבין ברשות פלוני כאלו הוא רשות השותפות תאמר בקרן וכו' עתה אפילו ישנה הק"ו למקומות אין ריוח בזה כי כשתאמר רשות הניזק שחייב בו שן ורגל אינו דין שהקרן חייב בו. אשיבך רשות השותפין יוכיח שחייבין בו השן והרגל ותפטור בו את הקרן. ומשל אמתי ההוא ק"ו דפ"ק דקידושין (ה, א) דפריך ומה כסף שאינו מוציא מכניס שמר שמוציא אינו דין שיכניס דפרכינן עליה מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני לכי משנית ליה לק"ו ואמרת ומה גירושין שאין הכסף מועיל בהם שטר מועיל בהם קדושין שהכסף מועיל בהם אינו דין ששטר מועיל בהם. סוף סוף סתרינן ליה דאע"ג דלא שייכא ההיא פירכא אעיקרא דדינא שייכא אסוף דינא כדאמרינן פדיון הקדשות יוכיח שהכסף מועיל בהם ולא שטר אף אתה אל תתמה על הקדושין אם יועיל בהם כסף ולא שטר. ועקרים אלו הם לעולם בדרך זה להמלט מן הפירכא ולא שייך לשנות ק"ו אלא כשבנל פטורוחמור במה לפלוני שפטור בזה חייב בזה כי הני דלעיל דכשרות ופסלות או כיוצא בהם אבל אם בנוי על סיבה ומה לפלוני הקל כגון הנך דארבע אבות לא שייך בהן שינוי מקומות. ופירכא דעיקרא דדינא אם היה מסברא כגון פירכא מה לקרן שכוונתו להזיק ודומה לו יכניס אותה בק"ו ואם הוא בנוי על פטור וחיוב כיצד אמרו ומה קרן שאינו משלם אלא חצי נזק חייב בו ברשות הרבים שן ורגל שמשלם נזק שלם אינו דין וכו'. אם באה להקשות מה לקרן שכן כוונתו להזיק נכניס אותה בק"ו ונאמר כן ומה קרן שמה שכוונתו להזיק לא הועיל לו רק לחייבו חצי נזק ברשות הרבים שן ורגל שמה שאין כוונתו להזיק לא נדעם מנזק שלם אינו דין שלא יגרעם מלחייבם ברשות הרבים כך פי' התוספות ז"ל בב' מקומות. אך כשיהיה הפירכא מדין שנמצא במלמד ולא בלמד בירכא כזאת לא שייך להכניס בק"ו ומי ממעט הק"ו נחדש הפירכ' למה רצית להשוות הלמד למלמד מצד שהוא חמור ממנו משום דבר אדרבא הוא גרוע ממנו בזה הדבר האחר. וכבר יש לנו כלל אחד בתלמוד שאפילו יש לנו ק' חומרות בלמד אם יש אחד שאינו בו לא נלמד ממנו והיא כמו תוכיח בסוף דינא דבי היכי דהלמד גרוע בדין זה אל תתמה אם הוא גרוע באותו אשר תבוא ללמוד ואם הק"ו בנוי על חשיבת סיבה אז נסתיר אותו בפירכא סברא כמו אם נאמר ומה קרן שאין הזיקו מצוי חייב ברשות הרבים שן ורגל שהזיקו מצוי אז שייך שפיר להקשות פרכת סברא ונאמר מה לקרן שכוונתו להזיק ולא שייך ביה כלל וכ"ש פירכת מעלת דין עכ"ל:
10
י״אבמסכת חולין פרק כל הבשר (קטו, ב) תניא איסי בן יהודא אומר מנין לבשר בחלב שאסור נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן אנשי קודש תהיון לי ובשר בשרה טרפה לא תאכלו מה להלן אסור אף כאן אסור. ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בשר בחלב שנעבדה בה עבירה אינו דין שאסורה בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח שהיתה לו שעת הכושר ואסור בהנאה מה לחמץ בפסח שבין עונש כרת כלאי הכרם יוכיח שאין ענוש כרת ואסור בהנאה. למה לי נ"ש לייתי כולה בק"ו מערלה ומה ערלה שלא נעברה בה עבירה אמורה בין באכילה בין בהנאה בשר בחלב שנעברה בו עבירה אינו דין שאסור בין באכילה בין בהנאה משום דאיכא למימר חורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ודש בה יוכיח שנעברה בהם עבירה ושרי למה ליה למימר כלאי הכרם יוכיחו לימא ערלה תוכיח ולהדר דינא וליתי במה הצד אמר רב אשי משום דאיכא למימר נבלה תוכיח שאסורה באכילה ומותרת בהנאה א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דר"ל כל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן. א"ה תיתי במה הצד משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן גידולי קרקע א"ה השתא נמי איכא למיפרך מה לכלאי הכרם שכן גידולי קרקע א"ה השתא נמי איכא למיפרך מה לכלאי הכרם שכן גידולי קרקע אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דר"ל כל מה הצד פרכינן כל דהו לא אם אמרת חדא מחדא ק"ו פרכינן כל דהו לא פרכינן ולפרוך לכולהו מה לכולהו שכן גידולי קרקע אלא אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דר"ל חדא מחדא קולא וחומרא פרכינן כל דהו לא פרכינן חדא מתרתי אפילו כל דהו פרכינן חדא מתלת מיהרר דינא ואתי במה הצד פרכינן להו כל דהו ואי לא קולא וחומרא פרכינן כל דהו לא פרכינן עכ"ל הגמרא ז"ל רש"י שנעבדה בו עבירה בבישול. לא היתה לה שעת הכושר פרי הערלה באיסור גדל אבל בשר בחלב היתה לו שעת הכושר קודם שניתן בשר בחלב משום דאיכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח שנעברה בו עבירה ומותר באכילה. אבל השתא דקיימא לן אכילה מנ"ש ילפינן הנאה בק"ו וליכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח דמה לחורש בשור וחמור דמותר באכילה תאמר בבשר וחלב שאסור באכילה למה ליה למימר לעיל כלאים יוכיח דאצטריך ליה לאהדורי אכלאים דהוה ליה למר חדא מתלת בשר וחלב מערלה וחמץ וכלאים לימא ערלה תוכיח ותיתי חדא מתרתי שפיר ולהדר דינא וכשיחזור דין מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר חמץ יוכיח מה לחמץ שכן כרת ערלה תוכיח נמרינן ומייתינן לה במה הצד כגון לא ראי ערלה כראי חמץ ולא ראי חמץ כראי ערלה הצד השוה שבהן שאסורין באכילה ואסורין בהנאה אף אני אביא בשר בחלב דהואיל ואסור באכילה מנ"ש יהא אסור אף בהנאה הכי אמרי' משמיה דר"ל האי נבלה תוכיח אינה תשובה דכל הבא במה הצד מגופי' פרכינן אם יש להשיב בשניהם מה להצד השוה שבשניהם שכן כך וכך יש בהם תאמר בזה שלא השוה להן במדה זו היא פרכינן אבל מעלמא כגון פלוני יוכיחא לא פרכינן שכן גדולי קרקע אע"ג דאין חומר להיות נאמרין בכך אפ"ה אמרינן כל מה הצד פרכינן כל דהו כל דבר הלמד בהצד השוה ויש להשיב שום דבר שהמלמדין שוין בה והלמד אינו שוה להן כי אפילו שאינו לא קל ולא חומר פרכינן ליה לא אם אמרת כו' אי הוה הדר דינא ואתי במה הצד הוה פרכינן כל דהו אבל השתא דאתי מכלאים ואתה בא להשיב לה אם אמרת בכלאים שכן גדולי קרקע אין זו תשובה דקולא וחומרא פרכינן אם אנו צריכין ללמוד קולא יש לך להשיב לא אם אמרת בזה שכן יש בו צד קל אחד ואם אנו לומדין חומר צריך אתה להשיב לא אם אמרת בזה שכן יש בו צד חמור כגון תני דאמרינן לעיל מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר וכגון חמץ בפסח שהשבנו לא אם אמרת בחמץ בפסח שכן כרת אבל כל דהו כי האי שכן גדולי קרקע לאו פירכא היא ולפרוך לכולהו כו' דכיון דלאו חדא מחדא היא אלא הד מתלת כמה הצד דמי הלכך לפרוך בכולהו ואע"ג דלאו קולא וחומרא היא דקא מלקא דעתך דכי אמרינן בלא אם אמרת דלא פרבינן ביה כל דהו ה"מ היכא דאתיה חדא מחדא כגון בריש מילתא דבעי לאתויי מערלה לחודא אבל חדא מתרתי או מתלה כמה הצד דמי ואע"ג דלא אמרינן וחזר הדין פרכינן לכולהו פירכא כל דהו חדא מחדא כגון בריש מילתא דבעי לאתויי מערלה לחודא פרכינן קולא וחומרא ולא כל דהו חדא מתרתי כגון שהשבנו מה לערלה שכן לא היתה וכו' וסעייתא ראיית דברינו בדבר אחד כגון חמץ בפסח יוכיח פרכינן אפילו כל דהו אם לא היה בידינו תשובה קולא וחומרא שהשבנו מה לחמץ בפסח שכן כרת והיה בידינו תשובה כל דהו השוה בשני המלמדין היינו משיבין אותה אע"פ שלא חזר הדין ולא באנו לצד השוה אבל חדא מתלת כגון זה שאמרנו כלאים וביה אי הדר דינא ואתי במה הצד אם היה בידינו תשובת קולא וחומרא להשיב על כלאים כגון מה לכלאים שכן כך וכך דאיצטריך מהדר דינא ומייתי במה הצד פרכינן כל דהו על מה הצד אבל כל כמה דלא הדר דינא פרכינן כל דהו. אפילו שויא ככולהו כך המדות מסורת בידינו מסיני עכ"ל רש"י ז"ל:
11
י״בהעתקתי סוגי' זו עם פי' רש"י כי היא כוללת רוב דיני ק"ו ומה מצינו וכמה הלכתא רבוותא שמעינן מהאי סוגיא. א' דלפעמים הדר דינא ומאי דהוינן ילפינן בק"ו ילפינן ליה במה הצד. ב' כי המוכיחים המסייעין לק"ו לפעמים יהיו אחד ויקרא חדא מחדא והוא בק"ו בעצמו ולפעמים נוסיף אחד ויהיו חדא מתרי ופעמים הנוסיף על הק"ו שנים ויהיו חדא מתלת. ג' דחדא מחדא והוא על ק"ו לא פרכינן אלא פירכא מקולא וחומרא אבל כל דהו לא פרכינן ואחדא מתרי אפילו פירכא כל דהו ואי הדר אז פרכינן אפי' פרכ"א כל דהו. ד' פרכת הצד השו' לא תהיה מעלמא אלא מגופיה:
12
י״גה' שעל צד השוה פרכינן אפילו כל דהו ולחפש ולמצוא טעם נכון לכל אלה הדברים הוא טרחא שלא לצורך כי כבר כתב רש"י ז"ל שהמדות כך מסורות לנו מסיני משמע דאין לבקש ולתור אחר טעמים. ע"כ לא באתי רק לפרש העניינים להבין הסוגיות:
13
י״דאכן במקצת מהם שתמיהא מילתא טובא ובקשו הקדמונים ובהתראים למצוא חשבון לדעת מה זה ועל מה זה גם אנכי לא אחשוך פי מלדבר כיד ה' הטובה עלי ובתחלה אבאר סוגיית התלמוד בכל מקום בענין חזר הדין לא ראי זה כראי זה וכו' הצד השוה כור המרומז גם כן בסוגיא זו שאמר ולהדר דינא וליתי במה הצד כו' והיא סוגיית התלמוד בכמה מקומות וסוגיא זו מצינו בשני פנים הפן האחד מתחיל בתחלה בקל וחומר ואח"כ מסיים במה הצד. והפן השני שמתחיל מיד במה מצינו ומסיים במה הצד. הפן א' מתחיל בק"ו ומסיים כמה הצד אביא סוגיא אחת מזה המין:
14
ט״ובפ"ק דקדושין (ד, ב) אמר חופה קונה ק"ו מכסף ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומר אינו דין שקונה ופריך מה לכסף שכן פורין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בחופה כו'. והשיב ביאה תוכיח דאף על גב דלית ביה הכי קונה באשה חופה נמי קונה ופריך מה לביאה שקונה ביבמה תאמר בחופה דלית בה הכי לא תקנה ומשיב כסף יוכיח דלית לה קונה ביבמה ואפ"ה קונה באשה חופה נמי קונה וחוזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן אף אני אביא כו'. הפן השני מתחיל במה מצינו מיד ואביא סוגיא אחת מזה המין בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פז, ב) בסוגיא דפועל אוכל מהמחובר מנא ה"מ דתנו רבנן כי תבוא בכרם רעיך ואכלת. אשכחן כרם כל מילי מנלן גמרינן מכרם מה כרם מיוחד דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל דבר שגדולו קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. מה לכרם שכן חייב בעוללות גמרינן מקמה מה לקמה שכן חייב בחלה כרם יוכיח מה לכרם שכן חייב בעוללות קמה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שכן דבר שגדולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל כו' ופריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח כו' ומסיק ילפינן מה קמה ומן חרמש ופריך והשתא דנפקרא לן מחרמש ומקמה כרם ל"ל אמר רבא להלכותיו כו':
15
ט״זנחזור להפן הראשון שהתחיל ללמוד חדא מחדא בק"ו וסיים אח"כ בחדא מתרתי במה הצד אשר משמע לפום ריהטא שחזר מלימוד ק"ו. וכ"כ בהליכות עולם וז"ל ופעמים כשפריך אעיקרא דדינא מה לפלוני שכן וכו' חוזר התלמוד ומקיים הק"ו ממקום אחר ואומר פלוני יוכיח שאין אותה חומרא גורמת הדין שכן פלוני אין בו אותה חומרא ויש בו אותו הדין הלכך ק"ו במקומו עומד ואם יש ביוכיח זו שום מעלה שאינה בלמד שלנו עושין ממנה פרכא מה לפלוני היוכיח שכן יש בו כך וכך תאמר בלמד זה שאין בו כך ולא נלמוד דבר ואם אותה המעלה לא נמצאת במלמד הראשון אומר פלוני הראשון יוכיח שאין הדבר תלוי בכך ובכל דוכתא כשיגיע התלמוד לידי כך אומר וחוזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן כו' כלומר מעתה חזרנו חלילה לכל הפירכות דהא פרכת מה לפלוני שכן וכו' פלוני יוכיח מה לפלוני היוכיח שכן וכו' פלוני הראשון יוכיח ואין לדבר סוף הלכך אי לא אתיא חדא מחדא כדבעינן מעיקרא תיתי השתא חדא מתרתי במה הצד פירש במה מצינו בהצד השוה והיינו לא ראי זה כראי זה הצד השוה כלומר הואיל ולא ראי זה כראי זה וכו' הלכך יש לך לבקש הצד השוה שבשניהם שגורם אותו הדין ומאותו הצד נלמוד בדומה לו כו' עכ"ל:
16
י״זאבל לי נראה דהק"ו עומד במקומו כי בהסתלק הפרכא נשאר הק"ו ואביא לדמיון גמרא דקדושין מה לכסף הגה"הומה שאומר לא ראי זה כראי זה כו' הכוונה על שני המלמדים לא ראי כסף שפודין בו הקדש ומעשר שני כראי ביאה שקונה ביבמה ולא ראי ביאה כראי כסף כלומר יש סברא שזו החומר' עדיפ' ויש סברא שזו החומר' עדיפא. וי"מ לא ראי זה כראי זה כו' דקאי על הלמד ומלמדים ור"ל לא ראי חופה כראי כסף שפודין בו כו' כלומ' שאין בחופה החומר דבכסף. וכן לא ראי חופה כראי ביאה שקונה ביבמה. ע"כ לא מצינו למילף חופה משום א' מהם אם לא מצד השוה שביניהם ובפי' הראשון תמצא בהדי' ברש"י בכמה מקומו' דקאי על המלמדי' גם בסוגיא דפ' כל הבשר שהעתקתי לעיל דברי רש"י ע"ש במה שפי' על ולהדר דינא וליתי במה הצד. ותמצא כן דלא ראי זה כראי זה קאי אשני המלמדי' כן תמצא ברש"י מסכ' סוטה בפרק כשם שאעתיק לקמן אי"ה דפי' רש"י דקאי אמלמדים:שכן פודין כו'. והשיב ביאה יוכיח אז נסתלק הפרכא דמה לכסף שכן פודין נמצא שהק"ו דחופה קונה והפירכה דביאה שכן קונה ביבמה נסתלקת מכח דכסף יוכיח ואז על כרחך סיבת הקיינ דכסף וביאה הוא משום הצד השוה שקונין בעלמא כו' וזה שייך ג"כ בחופה א"כ נשאר הק"ו תקפו וחזר לאיתנו דאם הוא כן בכסף מכח זה הטעם שקונה בעלמ' וקונה כאן אף שאינו גומר א"כ ק"ו בחופה שיש בה ג"כ זה הצד השוה שקונה בעלמא והוא חמורה שגומר א"כ ק"ו שקונה וכן מוכח בהדי' ריש מסכת בבא מציעא דף ג' בק"ו דבריית' דר' חייא דיליף ק"ו דלא תהא הודאות פיו גדולה מהעדאת עדים ומפלפל שם בגמרא לפירכת פירכא על ק"ו ואסיק שם דף ד' דאף שיש פירכ' מ"מ יש יוכיח ולומד במה הצד וחוזר הדין ומזה מוכח בהדי' דבכל מקום בתלמוד כשיש סוגי' כזאת נשאר הק"ו שהתחיל בו והא ראייה דלימוד דר' חייא הוא על כרחך במה הצד כדמסיק בגמר' וברייתא מדתני ר' חייא הזכיר בדבריו ק"ו אלא ע"כ אף בבוא במה הצד נשאר הק"ו וכדפירש ועוד יש לי להוכיח בכל הסוגיות דחוזר דין ק"ו לאיתנו דאל"כ למה הי לו להזכיר מתחילה הק"ו בדבריו יאמר מיד מה מצינו מה הצד כו' כמו בקידושין היה לו לומר מיד מה מצינו בכסף וביאה שקונין בעלמ' וקונין כאן אף אני אביא חופה ואין לומר דהלמדן למד מתחילה ק"ו ואח"כ דחק אותו הפריך מה ומה וכו' עד שהוצרך לחזור מק"ו וללמוד חדא מתרתי כמה הצד חדא דלא אמר אלא כדרך התלמוד כשחוזר מדבריו הראשונים ועוד על כרחך כל בהאי סוגי' הם דברי אחד שמפרש בעצמו הלמוד ופרכות והיוכיחות ובונה וסותר ובונה דאם היה הפלפול משנים דהיינו למדן ופרכן היה קשה דקארי לה מאי קארי לה דהיינו לאחר שהשיב לו אפירכ' דכסף ביאה יוכיח. א"כ מה פריך מה לביאה וכו' בוודאי ישיב לו כסף יוכיח כמו שהשיב לו אפירכ' דכסף ביאה יוכיח אלא ודאי הכל הם דברי הלמדן שעושה משא ומתן עם עצמו להעמיד הלימוד על תקפו אם כן איך התחיל בק"ו מאחר שדעתו לחזור מהק"ו אלא ודאי הק"ו נשאר אמנם מצאתי בדברי הרב ר' שמואל סודי"לי בדרכי התלמוד שלו שכתב וז"ל ויש לי לומר מעיקר' כדפריך מה לכסף שכן כו' אפשר להיות על א' משתי כוונתו אם לומר שמעלת פודין הקדשות דוק' גורמות שהכסף יקנה באשה או נאמר דלאו דוקא וה"ק מה לכסף שיש לו מעלה זו ראוי שיקנה באשה וכוד בר אחד שקונה באשה אע"פ שאין לו מעלה זו כיון שיש לו מעלה אחרת ראוי שיקנה באשה וקס"ד של למדן דכי קא פריך מה לכסף שהכוונה בדוק' כי לא עלה בדעתו דין הקנייה תיתי ממעלות מחולפות ולפי' השיב לו ממקום אחד וקאמר ביאה תוכיח שאין לה מעלה זו ואפ"ה קונה באשה חופה וכו'. והפרכן גילה לו דלאו דוק' מעלת פודין הקדשות ומעשר שני גורמות דין קנייה באשה דאף ביאה דאע"ג דלית בה מעלה זו יש לה מעלה אחרת שגורמת דין קניה באשה. והלמדן לית ליה סבר' זו אלא דתולדה אחת תיתי מהקדמה אחר' מיוחדת וה"ק לי' כשתאמר דביאה קונה מחמת מעלה מיוחדת כדקס"ד אשיבך כסף יוכיח דלית ליה מעלת ביאה וחוזר לימוד הדין חלילה כלו' חדא מחד' וא"ל הפרכן לא ראי' זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה כלומר לא יעלה בידך לימוד כה"ג משום דלא ראי חופה כראי הכסף פי' לאו ראיות חופה כראיות כסף כי הכסף ראוי שקינה באשה שכן פודין בו הקדשות הלכך חופת דלית לה הכי אין ראוי שתקנה באשה וא"ת ביאה תוכיח וילמוד ממנה חופה אף זו אינה תשובה דלא ראי חופה כראוי ביאה דחופה אית לה ראיות שתקנה באשה משום שקונה ביבמה ולכן כסף וביאה שכתוב בדין שיקנו באשה הואיל ולכל חד מינייהו מעלה אע"פ שזו אינו דומה לזו ראוין שיקנה באשה תאמר בחופה דלית לה לא זו ולא זו אינו דין שתקנה באשה הלכך הואיל וחד' מחד' לא אתי' תיתי חדא מתרתי דהיינו הצד השוה ולפי פירוש זה בסידור הקריאה יש להפסיק בין וחזר הדין ובין לא ראי זה כראי זה. ויש לפרש דאין להפסיק ביניהם וה"ק וחזר הדין פי' חזר למוד הדין מדרך למוד חדא מחד' ולומד אותו חדא מתרתי שהוא הצד השוה. והטעם שחזר למוד הדין מדרך למוד חדא מחד' שהוא ביאה תוכיח כסף יוכיח משום דאיכ' למיפרך אם על כסף יוכיח לא ראי חופה כראי כסף דכסף הזה ראוי שכן פודין וכו' משא"כ בחופה ואם על ביאה תוכיח איכ' למיפרך נמי לא ראי חופה כראי ביאה שקונה ביבמה משא"כ חופה הלכך תיתי דינ' בצד שוה וההבדל שיש בין ב' הפירושים הוא מבואר עכ"ל הרב הנ"ל ודבריו הם פלפול של חידוד שאינו אמת כי אין פשוטו של הסוגיה כך:
17
י״חובספר קרבן אהרן כתב תירוץ למה התחיל בק"ו וז"ל ולזה נאמר שהטעם הוא מפני שדבר נכתב בב' נושאים הוא ב' כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים אחד שנוכל ללמוד חד מחבריה וכתבו הכתוב בשניהם שאין זה אלא לומר שאינו מלמד לאחרים ואינו אלא באלו לבד ולזה נתחיל ללמוד מכח הניגוד בק"ו ממה שיעדיף הלמד על המלמד בקול' או בחומר' וכאשר נפרוך על זה הניגוד בחומר' נמצאת במלמד ובזה לא יוכל ללמוד הבלתי שוה אחר שאין לו זאת החומרא ונוכיח ממקומו אחר שאין זאת החומרא המסבבת אז יהיה בידינו ב' מלמדים אשר הושוו בחומר' זאת ונלמוד מהם לא מכח ההשוואה לבד שאלו היה כך לא היו מלמדים אלא ממה שהם חלוקים זה מזה כי לזה הוצרך ללמד הדין ר"ל הקול' או החומר' בשניהם כי בזה לא היו יכולין ללמוד זה מזה וזה למדנו אותו מצד הק"ו והפרכות כי בזה זכינו למצוא ב' מלמדים שוים בדבר א' כי לזה מן השיווי נלמוד לשויים אליו והחילוק יועילנו כדי שלא יהיו ב' כתובים הבאים כאחד עכ"ל אבל הנראה בעיני כתבתי שהק"ל חוזר לאיתנו. הפן השני הלימוד של חוזר הדין המתחיל במה מצינו שאז לא מצינו חומר' בלמד אלא במלמדים יש בכל א' וא' חומר' בפני עצמו. ואם כן קשה לכתוב רחמנא הלמד ולשחוק מהמלמדים וניתי בק"ו מהלמד דהא הם חמירי טפי בשלמ' בפן הראשון שבא ללמוד בק"ו שגם בלמד יש חומרא לא קשה לכתוב הלמד דאלו היה כתב הלמד למשל היה כותב חופה קונה לא מצי ללמוד מהם כסף וביאה דאיכא למיפרך מה לחופה שקונה שכן גומר אבל המה הצד שלומד במה מצינו קשה ונראה דאין זה קשיא דיודע תלמוד דאצטריך לכתוב המלמדים להלכותיהן ליתר דינים שבהם ומאחר שנכתבו או ממיל' משתמע ג"כ זה הדין שדנין עליו ובאים ללמוד מהם במה הצד. וכדאיתא בסוגי' שהבאתי לעיל מפרק הפועלים דמעיקר' בעי למילף מכרם וקמה ובמסקנה דאייתו כרם אמר דכתבו להלכותיו כן הוא בכל מה הצד וההלכות של המלמדים שבעבורם נכתבים היו ידועים לבעלי התלמוד אבל כשלא יש בהמלמדים שום חידוש הלכות רק זה הדבר שאנחנו לומדים עתה בודאי הוא קשה לכתוב הלמד שאין בו חומר וניתו מיניה המלמדין שיש בהן חומרות. הגה"הכשאין חומרא במלמדין כלל ונכתבו שניה' פשיטא שאין לומדים מהם דזהו ב' כתובים הבאים כאחד שאין מלמדין אלא אפילו כי אצריך צריכי שיש בכל א' חומרא אחרת שאינה באחר א"כ לא נמצא בלמד ג"כ איזה חומרא אחרת קשה לכתוב הלמד וניתו הנך תרוייהו מיניה:ובזה יתורץ קושיה גדולה שנתחבטו בה בעלי תוספות והמפרשים שבאו אחריהם ואעתיק דברי הליכות עולם כי שם נזכרים דבריהם. וז"ל ואם נמצ' שום מעלה השוה בשניהם שאינה בלמד עושין ממנה פירכא לשבור המה הצד כמו חדא מתרתי כדקאמר בכל דוכתא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן כך וכך תאמר בזה שאינו שוה להם בכך ובכל דוכתא לא פריך על מה הצד אלא מצד שוה שבשניהם כמ"ש אבל לא לחבר החומרות או הקולות הראשונות אעפ"י שאינם דומות ולפרוך מצד שיש בהן צד חמור או צד קל. ובמקומות מיוחדים מצינו דפריך הכי כגון פרק אלו נערות (כתובות לב, א) וכיוצא בו דקאמר שכן יש בהן צד חמור או שכן יש בהן צד קל. וכבר נתחבטו בו הראשונים וגם האחרונים לא סרו מלהתחבט בו דקאמר התם במסקנה גבי כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונה משלם מילקא לא לקי גמר לה במה הצד של חובל בחבירו ועד זוכם ופריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור פירוש החומרות הראשונות שאמרו החובל חייב בחמשה דברים ועדים זוממים אין צריך התראה וכדפירש רש"י ז"ל וכיוצא בו התם שכן יש בהן צד קל. ופליאה דעת הכל דאם באת לחבר החומרות ולא בעי צד שוה א"כ בטלת כל מה הצד שבתלמוד ולא הנחת חיי לכל מה הצר שאין לכל מה הצד שאין בשניהם חומרות או קולות חלוקות. ומתוך הדחק יש מי שאומר דהתם הכי פריך שכן יש בהן צד חמור משונה מאוד שאין כיוצא בו מעולם שחובל משלם חמשה דברים ומשונה מאוד משאר מזיקין שאין משלמין אלא נזק. ועדים זוממים נמי שאין צריכין התראה משונים משאר. וכבר מחו לה להאי פירוק' אמוהא בקדושין עי"ש ויש מי שנדחק לקיים השטה דפריך כמו בכל דוכתא והכי קאמר שיש בהן צד חמור שוה בעדים זוממים כמו בחובל בחבירו דהיינו חומרא דחמשה דברים שייכ' נמי בעדים זוממין וכגון שהעידו על א' שחבל בחבירו והוזמו דמשלמין ה' דברים גם זה איננו שוה מצד הלשון דודאי צד חמור לא משמע הכי גם אי אפשר להעמידו במקומות אחרים דפריך הכי עוד ראיתי דוחקים אחרים ולא ראיתי דבר מוסכם ולכך איני רוצה להאריך במקום שאמרו לקצר עד יבא מורה צדק עכ"ל. וז"ל רבינו יוסף קארו ז"ל בכללי תלמוד שלו שהוסיף על הליכות עולם מ"ש שנתחבטו בא הראשונים והאחרונים על הא דפריך בפרק אלו נערות שכן יש בהן צד חמור שכן יש בהן צד קל. מצאתי כתוב בשם הרמב"ן ממוס"ה ז"ל וז"ל ואני הכותב היה דעתי לומר שאפילו מחומרות חלוקות יקשה צד חמור כדפרש"י ז"ל ובתנאי שלא יבנה מתחלה הדין על ק"ו כי אם על מה מצינו דכיון דבמלמד אין שום מעלה על המתלמדין וכבר מצינו בכל א' מהם מעלה מיוחדת על הלמד א"כ אין לי ללמוד מהם ליתן זה בלמד דאי אמרת נלמוד א"כ למה טרח קרא לכתוב דין זה בשני מקומות לכתוב בלמד הקל וניתי תרוייהו מיניה. וכהאי גונא אקשינן בתלמוד' לישמעינן קילת' וכל שכן חמירת' אלא מדהקפידה תורה לכתוב דין זה בהנך דחמירי אף על פי שאין חומרתן שוה שמע מינה דלא ילפינן מינייהו אבל כשהתחלנו בק"ו אין להקשות כן לכתוב בלמד וכ"ש במלמדים דחמירי בהני תרי חומרי דאית בההכי נמי איכא חומרא בלמד אותה שעשינו ממנה ק"ו מתחלה ולא הוו ילפינן מינה. וההיא דאלו נערות תחלתו מה מצינו וההיא דפרק כל הבשר אע"פ דמייתי ק"ו אינו ק"ו ממש אלא כמו מה מצינו. וסוגיא דפרק ב' רי"ט בשמעתא דסמיכה סומכת דברי אלה. וכן הדעת נותן אם לא נמצא הכחשה דאמר תלמודא ק"ו בתחלה ולכשיגיע לצד השוה יקשה מהצד החמור או מצד הקל גם צריך עיון לכל מה הצד הבנוי על מה מצינו למה אינו מקשה כן לפי דברי אולי המעיין מקום יתן טעם לשבח עכ"ל. עוד כתב מהר"י קארו על דברי הליכות עולם במ"ש ופליאה דעת הכל כו' ומתוך הדחק יש מי שאומר כו' הם דברי התוספות ז"ל בפרק אלו נערות. ומ"ש מי שנדחק לקיים השטה כו' שם וז"ל הריטב"א ז"ל פרק הנזכר ורבינו פרץ ז"ל דכי פרבינן צד חמור היינו כשהם חמורים באותו ענין שאנו באים לדון ממנו כשהם קלים בו פרכינן צד הקל כי הכא העדים זוממין חמורים בעונשם שאינם צריכין התראה וחובל בחבירו חמור בעונשו שחייב בחמשה דברים וכן לענין הקולא חובל קל שהיתר עיקר אסורו מכללא ועדים זוממין קלים שכן שלא עשו מעשה. וזה בצד השוה חשוב דמכל מקום שוים הם בזה שהם פטורים בעיקר עונשם או שהם חמורים בעיקר איסורים אבל כשהחמורות או הקלות שיש במלמדים אינם בעיקר דינם שאנו באים ללמוד בהם לא בעינן צד חמור עכ"ל. ומ"ש הרמב"ן ממוס"ה אם לא נמצא הכחשה דאמר תלמודא ק"ו תחלה ולכשיגיע לצד השוה יקשה שכן צד חמור. חכם עדיף מנביא ונימא ולא ידע מה נביא כי באמת נמצא בתלמוד כן במסכת סוטה פרק משם דף כ"ט דאיתא שם בו ביום דרש ר' עקיבא וכל כלי חרס כו' ומאחר דאין לו למה טמא א"ר יודא אמר רב מן התורה אין לו מדין ק"ו יש לו ומה טובל יום שמותר בחולין פוסל בתרומה ככר שני שפוסל בחולין אינו דין שיעשה שלישי בתרומה איכא למיפרך מה לטבול יום שכן אב הטומאה תיתי מטבול יום דשרץ מה לטבול יום דשרץ שכן במינו אב הטומאה כלי חרס יוכיח מה לכלי חרס שכן מטמא מאוירו טבול יום יוכיח. וחוזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שמותרין בחולין ופוסלין בתרומה כל שכן כבר שני שפוסל בחולין דפוסל בתרומה. ודור אחר פריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. ורבי יוחנן בן זכאי צד חמור לא פריך עכ"ל הגמרא. הרי גם עלה קל וחומר מקשה מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. על כן אני אומר שיתכן פירכא זו שכן יש צד חמור לפעמים במה הצד ולפעמים אף בק"ו. ומה שאמרתי שיתכן לפעמים במה הצד זהו דוקא באלו המקומות שעם מקשה מה להצד השוה שכן יש בהן צד חמור אבל לא בכל מה הצד שבעולם. והענין כי להמקשן קשה קשיא זו לכתוב הלמד וניתו המלמדים בק"ו ממנו כי לא יש להלמדים שום חדוש הלכות נוסף על נדון זה שנאמר שען כן נכתבו המלמדים להלכותיהן וחושב המקשן שע"כ נכתבו להודיע לנו שלא נלמוד במה הצד זה הענין שאנחנו עוסקין בו מאחר שלא יש להלמד צד חומרא באיזה ענין גם כן כמו שיש להמלמדים ההם לכל א' וא' צד חומרא באיזה ענין שבו. אע"פ שהוא נגד הסברא לצרף חומרות שאינם שוות מ"מ חושב המקשן ההכרח לא יגונה כי מכח הכרח הקושיא צריכין לומר כן ע"כ מקשה מה להצד שוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. וברוב המקומות של מה הצד שאינו מקשה כן הוא משום שיודע המקשן איזה הלכות שעל כן נכתבו המלמדים להלכותיהן. ומאחר שלא יש הכרח קושיא לצרף החומרות שאינם שוות בודאי לא מצרפינן להו. וכאלו המקומות שלא ידע להלכותיהן הקשה שכן יש צד חמור או צד קל ומצרף החומרות מכח הכרח קושיא הנ"ל. ורגיל להשיב המתרץ צד חמור לא פריך כי לא מסתבר לצרף ב' חומרות שאינן שוות ואין להשגיח בהכרח הקושיא כי שערי תירוצים לא ננעלו. ואפשר נכתבו לשום דרשה אף שנעלם ממנו מה היא הדרשה הרי מבואר הדבר של מה הצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור או צד קל שמקשה התלמודא בקצת מקומות בלימוד מה מצינו. ולפעמים מקשה כן אף על ק"ו כההיא דסוטה אף שאינו מתורץ בדרך הנ"ל כי שם לא יש הכרח קושיא שתכריחנו לצרף ב' חומרות שאינן שוות כי איצטריכו המלמדים לכתוב אותן לגופייהו כי לא היו למדין מהלמד מאחר שיש בו מחומרא שאין בהם מ"מ יהיה מתורץ קרוב לדרך הנ"ל כי אומר המקשן מאחר שנכתבו אלו השנים מלמדים משום שיש בכל אחד חומרא מה שאין בחבירו ולא היו למדין זה מזה היו אומרים חומרתו גורמת וכן באידך נמצא חזינן דיש סברא לחומרא זו לגרום הענין הזה שאנו עוסקים בו וכן יש סברא לאידך. דאם לא כן לכתוב תורה לחד מינייהו ולילף האידך ע"כ מקשה מנלן דהכתוב מוציא מהסברא אולי שני הסברות נשארו אמת וכל אחד ואחד מהלמדים סברת חומרות שלו גורסת לו אע"פ שאינם שוות. דהא חזינן דהסברות של כל אחד ואחד הם טובות דאם לא כן לכתוב חד מינייהו וברוב המקומות שלא מקשה כן משום שלא יש למקשן הכרח מן התורה דאלו הסברות טובות הן משום שידע בהמלמדין שאר הלכותיהן ואפשר שנכתבו להלכותיהן ובמקומות שלא ידע מקשן הלכותיהן והנה הכריח שסברות החומרות הן טובות מדאצריך התורה לכתוב שניהן ע"כ מקשה שכן יש בהן צד חמור וכן לענין שיש בהן צד קל וק"ל. ומכח זה שכתבתי יתורץ ג"כ קושיא חזקה שהוקשו המפרשים על הכלל אשר הורנו רכי מרדכי במאמר דפרק כל הבשר הנ"ל דחדא מתרתי פרכינן כל דהוא אף דלא הדר דינא. ובחדא מתלת לא פרכינן אלא בדהדר דינא כי יש להפליא ממה נפשך אם רבוי המלמדים גורמים דפירכא כל דהו פרכינן ובמיעוט מלמדים בעינן פירכא חזקה. א"כ למה בחר מתרי תספיק בפירכא כל דהו. ובחדא מתלת שהוא יותר רבוי בעינן פירכא חזקה ואם הסברא להיפך דברבוי המלמדים צריך פרכא חזקה כמ"ש בחד מתלת דלא פרכינן כל דהו. ובמיעוטן די בפרכא כל דהו א"כ באחת מתרי די בפרכא כל דהו ב"ש דחדא מחדא דהיה מהראוי להיות די בפרכא כל דהו:
18
י״טובספר הליכות עולם וז"ל ויש כאן מקום עיון מאי טעמא חדא מתרתי פרבינן כל דהו ואפילו מקמי דלהדר דינא וחדא מתלת לא פרכינן כל דהו אלא לאחר דהדר דינא ולכאורה אדרבא. איפכא מסתברא ונראה בעיני לפי קוצר דעתי טעם הדבר כן דכל כמה דלא הדר דינא כל היוכיח שאנו מביאין הוא לקויים ולסיוע הקל וחומר שבתחלת הדין הלכך אחר שהק"ו צריך סעד לתמכו דלא יכול לעמוד מצד עמו שתי ראיות עדיפא מראיה אחת ויותר חזק יהיה בשני יוכיחום מיוכיח אחד ומטעם זה אמרנו דחדא מתלת לא פרכינן פרכא כל דהו קודם שבאנו למה הצד משום שהקל וחומר שבתחלת הדין חזק הראיות יותר מחדא מתרתי שאין לך אלא ראייתד בר אחד הלכך פרכינן מחדא מתרתי פרכא כל דהו ואפי' קודם מה הצד עכ"ל. והר"ד סודיל"ו השיג על בעל הליכות עולם באמרוו אם בחדא מחדי מפני שאין לו אלא ראיה אחד ומוכיח אחד סגי בפרכא כל דהו למיפרך יהיה כ"ש בחדא מחדא שאין לו ראיה כלל. אבל חוץ מכבודו לא עיין ודקדק יפה בלשון הליכות עולם כי סברתו היא כך קודם שנולד ריעותא קל וחומר וחזק הוא ואיך צריך לרפואה אז לא יוכל למפרך כ"ד כי אם בפירכא חזקה. אבל לאחר דמפריך ונחלש וצריך למשענת אז במשענת אחר עדיין הוא חלוש ופירכא כל דהו אפריך וזהו בחד מתרי. אבל אם יש לו ב' משענת דהיינו חד מתלת אז עשה חזק ולא פריך בכל דהו כך היא סברת בעל הליכות עולם ומ"מ סברא דקה היא. והנראה לעניית דעתי הוא זה ויהיה קרוב למ"ש למעלה דכשהוא חדא מתרתי ובמלמד הראשון יש פירכא דהיינו חומרא ובמלמד השני לא יש חומרא רק פירכא כל דהו ופירכא כל יא משתווית עם המלמד הראשון אזי מן הראוי הוא למפרך במה הצד השוה בפירכא כל דהו זו משום דיש להקשות למה כתב המלמד הראשון לא יכתוב רק המלמד השני וניתי ממלמד הראשון שבו חומרא בק"ו מהמלמד השני אלא ודאי נכתב לארויי שלא נלמד מכאן אלא כל מה שהוא במה הצד שוה בפירכא קלה שבמלמד שני המשתווה בזה עם הראשון ואלו לא היה נכתב המלמד השני אז היינו לומדים ממנו כל דבר אף שאין בו חומרת הפירכא קטנה כי לא היינו עושים מזה פירכא כי חדא מחדא לא פרכינן כל דהו ע"כ הוסיף וכתב מלמד הראשון ללמדינו שלא נלמד מכאן כי אם בהצד השוה שביניהם דהיינו פירכא כל דהו הזו. נמצא מוכרחין מכח קושיא זו לומר דהדא מתרתי פרכינן אפילו כל דהו אבל חדא מתלתא דלא יש הוכחה להוכיח דבר זה שיועיל פירכא כל דהו. ע"כ לא פרכינן כל דהו קוודם דהדר דינא כי כל כמה דלא יש הוכחה אז מוקמינן אסברא. ומסתברא מילתא דאין ראוי לדחות לימוד חזק אם לא בדבר חזק. והטעם שאין להוכיח אז מכח קושיא הנ"ל ונאמר דלא היה לו לכתוב רק המלמד הנ' שאין בו רק כל דהו ונייתו אידך וגילפו מיניה אלא ודאי בתוכם להראות שלא נלמוד מככאן רק בהצד השוה בכולם יחד אף שהוא כל דהו שאני התם משום דאיכא למימר על כרחך אין הטעם בכאן בשביל זה דאם היה בשביל זה למה כתב שני המלמדים הראשונים דאית בכל אחד חומרא די לו במלמד ג' הקל ואחד ממלמדים הראשונים והאחד הוא מיותר. אלא ודאי יש תירוץ אחד למה כתבינהו התורה דהוא לשום דרשה א"כ אין הוכחה להנ"ל ומאחר שאין הוכחה אז נשאר על המסתבר כי המסתכל הוא שלא לדחות שום לימוד בפירכא כל דהו אם לא לאחר שנבצר בכל אחד חומרא והדר דינא אז פרכינן מה הצד אפילו כל דהו. והטעם מאחר שבלאו הכי הם חמירי ויש בכל אחד חומרא אף שלא מצטרפי דהא מ"מ בהתוסף עליהם השתוות אפילו בכל דהו פרכינן. נשלם מדת קל וחומר. בעזרת גוזר אומר:
19