שני לוחות הברית, תורה שבעל פה, כלל מדות י״אShenei Luchot HaBerit, Torah Shebe'al Peh, Kelal Middot 11
א׳כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכלל בפירוש:
1
ב׳פירוש דבר חדש שסותר את כולו אבל תוספות שניתוסף בו שאינו בכלל לא מיקרי דבר חדש כדתניא בפ"ק דיבמות (ז, א) דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש וכו' כיצד וחשט את הכבש במקום אשר ישחט החטאת כי כחטאת האשם שאין ת"ל בחטאת האשם ומה ת"ל לפי שיצא מצורע מן הכלל פי' מכלל שאר אשמות לידון בדבר החדש כבהן יד ובבהן רגל היה יכול לומר דאינו טעון מתן דמים ואימורים ע"ג המזבח ת"ל כחטאת האשם מה חטאת טעון מתן דמים ואימורים ע"ג המזבח אף אשם כך ומדאיקרי דבר חדש בהן יד ורגל ולא נסכים שאשם מצורע טעון ושאר אשמות אינם טעונים משמע דלא מקרי דבר חדש אלא כשסותר את הכלל כגון בהן יד ורגל ששאר כל האשמות כל הדם למזבח ואשם מצורע ניתן ממנו לבהונות אבל נסכים אינו סותר דכלל אלא תוספות בעלמא הוא שניתוסף באשם מצורע על שאר אשמות והיינו דאיכא בין מדה דבר חדש שלמדת יצא ללמד על הכלל כי הך דאוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו ולמה יצא להקיש אליהם מה אוב וידעוני בסקילה אף כל וכו' וסקילה לא היה דבר סותר את הכלל ולכך דן אותו במדה ללמד על הכלל והנה צריך לדעת ההבדל שבין מדה זו ובין מדה יצא מן הכלל לטעון טעון אחר שלא כענינו הלא נשתוו במה ששניהם נפרדות מהכלל ולא ישובו אליו ללמוד ממנו כלל אא"כ החזירם הכתוב לכללם ולזה צ"ע לידע מה ההבדל ביניהם שהרי אין דנין בשתיתן אלא מה שנתפרש בהם כל עוד שלא החזירן הכתוב לכללן והראב"ד ז"ל השיב לזה וז"ל ודאי כי כן הוא שהדין שלהם אחד אלא שיש בזו יתרון על הראשונה כי הראשונה יצא לטעון טעון אחר שלא כענינו כעין טומאת נתקים שאינם מענין הראשונים כלל ומן הדין אין לדון בהם מדין הראשונים כלל אא"כ נתפרש בהם והמדה הזאת באה ללמדינו אע"פ שהענין הוא כענין הראשון כגון אשם מצורע שהוא ק"ק כשאר אשמות טעון שחיטת צפון כמות' ואפילו כך הואיל ונתחדש בו דבר אין לך בו אלא חדושו עד שיחזירנו הכתוב לכללו ואע"פ שהיינו יכולין ללמוד הראשונה מזו כגון שיש ביניהם מעלה חשב אותה שני מדות א"כ אשמועינן על הנתקים אע"פ שנקראו נגע צרעת כשאר הנגעים אין למדין מהם הואיל שיצאו לטעון טעון אחר שלא כענינו עכ"ל הראב"ד ז"ל. אבל מ"מ הוא דוחק לחשוב אותם לתרי מדות והרב רבינו שמשון הביא דברי הרב ר' נתנאל שכתב וז"ל מרלא קאמר זה הלשון במדה לטעון טעון אחר שלא אמר יצא לידון בדבר חדש וחזר הכתוב והחזירו מוחזר כמו אשם מצורע ש"מ דלא דמו דהכא אפי' החזירו הכתוב בפירוש אינו חוזר לגמרי אלא כשני דברים נכרים הם דשאת ובהרת אינם מטמאין בראש וזקן ונתק אינו מטמא בעור ובשר ואפילו חזר הכתוב והקישן למאי דאתקש אתקש ולא אתקש לשאר דברים עכ"ל הקדוש ר' נתנאל. וז"ל בעל קרבן אהרן הסברא מחייבת שמדת לטעון טעון אחר שהבדילם הכתוב הפרט והכלל במהותן והוא במראות שהוא מהות הנגע ובמקומן וגם בדין הנשוא עליהם לזה דין הוא שיהיה נפרד ונבדל ממנו לגמרי ולא ישוב אליו עוד וגם שיחזירהו הכתוב לא יהיה מוחזר זולתי לאותו הדבר אשר אליו יחזירהו אמנם ביצא לידון בדבר חדש כי הפרט בו שוה ומוסכם עם הכלל במהות ואין ההבדל זולתי בדין הנשוא עליו שהוא סותר לכלל לזה כאשר יחזרהו הכתוב לכללן יסכים עמו לכל דבר וזהו הטעם אשר הכריח למאן דסבר דגם כאשר לא יחזירהו הוא איהו דלא גמר מכללו שנפרד ממנו אבל כללו גמר מיניה אחר שעדין הוא חלק ממנו ושוה אליו. ועוד יש טעם אחד לזה והוא כי הבדל הפרט מהכלל במה שהוא שלא כענינו ויצא לטעון טעון אחד הוא הבדל עצמו בו ולא נתון אליו אלא שנגעי הראשון והזקן הם נבדלים במהותם מנגעי עור ובשר וגם נוסף להם הדין אשר אמרה התורה בו שהוא אחד ומשונה מדין נגע עור ובשר ולזה אין לאל הכתוב ולא כח לו להסמיכם כי הם נפרדים מעצמם ואין הפרדתם וחילופם מנותן התורה יתברך שמו אמנם בפרט אשר יצא לידון אין ההבדל בו מצד עצמו כי האשם שוה מצד עצמו לכל האשמות שהוא ק"ק כמוהם וקדשי מזבח ומקומם בצפון וא"כ הם מצד עצמם שוים הם ולא נולד ההבדל ביניהם אלא מצד התורה אשר נתנה דין סותר וחדש באשם והוא נתינת קצת דמו בבהונות שהוא מותר בזה לשאר אשמות ולזה הוא יתברך אשר הבדילם יכול לחזור להשוותם ולזה אמר אי אתה יכול להחזירם לכללם כי אין אתה יכול להשוות מה שהבדיל הכתוב אבל הוא יתברך אשר הבדילם יכול להחזירם לכללם וא"כ כאשר החזירו הכתוב לכללו בפי' מוחזר כי אין ביניהם הבדל עצמי זולתי מה שנתן לו ומי שנתן יכול אח"כ להחזיר להשוותם והבן זה כי הוא דיוק נכון וחריף עכ"ל:
2