שני לוחות הברית, תורה שבעל פה, כלל מדות י״גShenei Luchot HaBerit, Torah Shebe'al Peh, Kelal Middot 13
א׳שני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם:
1
ב׳הראב"ד פי' המדה ע"ז האופן ב' כתובים המכחישין זא"ז אין עתה רשאי לדחותן ולהחזיקן בשיבוש אבל החזק בשניהם ותרץ אותם כל מה שתוכל עד שיבא כתוב ג' ויכריע ביניהם ואז תעשה כפי ההכרע שתכריע התורה בו וזה שהוא ז"ל שמה שלמדונו במדה הוא לומד שמזאת ההכרעה אשר הכריעה התורה בכתוב השלישי בין שני פסוקים הסותרים זה את זה שהם (שמות כ, יט) כי מן השמים וגו' וכתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני ובא הכתוב הנ' והכריע (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך וגו' ועל הארץ הראך וגו' מזאת ההכרעה תלמוד למקומות אחרים לפסוקים שמכחישין זא"ז ולא ולא בא הכתוב הנ' להכריע שנכריע ביניהם מדעתינו כמו שמהק"ו שאמרה התורה במקום אחד למידן בק"ו כמה דברים בתורה והביא ראיה לדעתו זה ממאי דהכריעו רז"ל מדעתם (סוטה כז, ב) כתוב א' אומר ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה וכתוב א' אומר מקיר העיד וחוצה אלף אמה סביב וכאותה ששנינו בבכורות כתוב א' אומר תקדיש וכתוב א' אומר אל תקדיש והכריעו ביניהם מדעתם ותרצו אותם לפי ראותם ע"כ. אכן לישנא דעד שיבא הכתוב הג' הוא דחוק שאין לו משמעות כלל כי לא היה לו לומר אלא ב' כתובים כו' הכריע ביניהם או וכן להכריע בין ב' כתובים וכו' ואחר זה יאמר כיצד ויבא הכרעת התורה לראיה כמו שעשה במדת הק"ו שאמר מק"ו ובזה למדנו שנדון התורה במדת ק"ו והביא ראיה לזה מק"ו דשכינה שנתפרש בתורה וא"כ אין דרכי המדה מתיישבים לדעתו כלל וגם הסברא לא תודה בזה כי מי שיבא אחרי המלך ממ"ה ויכניס ראשו להכריע בין ב' כתובים המכחישין זא"ז הכחשה גמורה וסתירה גמורה והוא ז"ל הרגיש בזה והוצרך לומר בפי' וזה המדה הנוהגת בתורה שיש ב' כתובים שנראים כמכחישים וכו' עד שיבא וכו' הלכך מכאן אתה למד לתרץ ב' כתובים שהם קשין זה על זה ולא שנדחה א' מהם ונחזיק התורה לשבוש. ראה איך נדחק הרב בזה ולא דחקו אלא להשוות מדה זו למדת ק"ו ועדין נתיר זה ועוד דחק עצמו בזה מפני שמצא אותם לרז"ל מכריעים בין ב' כתובים כמ"ש בדבריו למעלה כן הקשה בספר קרבן אהרן וכתב דברים נעימים בזאת המדה וז"ל ולזה כדי לבאר לך המובן לנו מפשט דברי המדה נקדים ונאמר שיש ב' מיני נגודים הא' ניגוד בלי סתירה והכחשה כמו שנברא והב' ניגוד בהכחשה ובסתירה גמורה והמין הראשון הוא הניגוד אשר השתדלו רז"ל להכריע ולתרץ והוא מה שלא יסתור זה את זה אלא אפשר שיתקיימו שניהם כי הדעת יוכל למצוא בכמו זאת הכחשה הכרעה אשר בו יכריע ביניהם כההיא דסוטה פרק כשם (כז, ב) שממנה הביא הראב"ד ראיה דקאמר רבי עקיבא מקרא א' אומר ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ומקרא אחר אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב א"א לומר אלף אמה כו' הא כיצד אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת ר' אבא בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים ע"כ. ראה והבן כי להיות הדברים הנצרכים לראות חוץ לעיר סביב רבים מפני זה אלו ב' הכתובים אינם מכחישים זא"ז כי אין סותרים זה לזה אחר שיש נושאים מתחלפים אשר בהם יתקיימו ב' המקראות וכן דרש אותו רבי עקיבא אלף למגרש ואלפים לתחום שבת ורבי אבא ראה דהתחום א"צ לתת אותו לעדים שאינו מתיקון הערים אלא מתיקון היושבים בה הן שיהיו בערים או בכל מקום שיהיו מן השדות לזה אמר שאין זה אלא בב' נושאים ששניהם תיקון לעיר ושייך לומר בהם זה יהיה לכם מגרשי הערים ולזה אמר הוא שאלף אמה הוא למגרש והוא רחבה פנויה מזריעה ומבתים שהוא נוי לעיר להיות לה לאויר ואלפים סביב נתנו ללוים מהם הניחו אלף אמה סביב העיר למגרש והשאר שדות וכרמים באופן שאלפים הוא נותן ללוים סביב העיר מהם אלף למגרש והשאר לשדות וכרמים וכן מ"ש בערכין בשילהי פרק המקדיש שדהו (כט, א) ר' ישמעאל אומר כתוב א' אומר תקדיש וכתוב א' אומר לא יקדיש א"א לומר כו' הא כיצד אתה מקדישו הקדש עילוי ואין אתה מקדישו הקדש מזבח ופרש"י כתוב א' אומר תקדיש גבי בכור דכתיב כל הבכור תקדיש וכתוב א' אומר לא יקדיש דכתיב אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו תקדש עילוי להעלותו כרמים יתן טובת הנאתו לכהן ואי אתה מקדישו הקדש מזבח שיהיה שם זבח אחר חל עליו ע"כ ראה והבן שגם כאן אמרו תקדיש ולא יקדיש עם היותו חיוב ושלילה אין זה סותר לזה אחר שההקדש רבים ואיכא לאוקמי החיוב למין א' מהקדש והוא הקדש עילוי והשלילה למין אחר והוא הקדש זבח או כמ"ש רש"י דפי' החיוב להקדש בכורה שמצוה לומר הרי את קדוש לבכורה והשלילה לשם הקדש אחר וכן ההיא הכחשה דעצרת לה' ועצרת תהיה לכם אינה סתירה לפי שחסר ממנה הכללות והיא מלת כל דהו החומר דאלו כתב כל העצרת לה' וכל העצרת לכם היו סותרים זא"ז והיה הכחשה גמורה אבל השתא דאמר עצרת ועצרת ולא פירש אם כל או מקצת זו היא הקדמה סתמיה דלכ"ע כחה כח החלקי והוה ליה כאלו אמר מקצת לה' ומקצת לכם ורבי ישמעאל דאמר כולו לה' כו' סבר דהסתמי' כחה כח הכולל ולזה אמר הוא דהוה ליה כאלו אמר בשניהם כל אלא שאין זה מצוה אלא רשות ור"ל הרשות בידך או תנהו כולו לה' או כולו לכם וכוונת הכתוב לומר שיקויים המצווה בזה ובזה וא"כ בכמו זה המין הראשון שאין הניגוד בפסוקים הכחשה גמורה אלא ניגוד לחוד ולזה לא יקראו אותו סתירה ולא הכחשה בכמו זה נתן רשות לשכלנו להסכים ביניהם לפי שההכרעה מבוארת אחר שאינם סותרים זה את זה:
2
ג׳אמנם במין הב' מהניגוד והוא ההכחשה הגמורה כאשר יהיו סותרים זאז"ז בזה היא המדה וכוונת' לומר שנירא לנפשותינו בבוא ב' כתובים סותרים זאז"ז סתירה גמורה ונניחם עד שיבא הכתוב הג' אשר הוא יהיה המכריע ביניהם כי בכמו אלו הסתירות לא עזבם הכתוב לשכלנו וראה המשל שהביאו לזה כתוב א' אומר מן השמים השמיעך את קולו שנאמר כי מן השמים דברתי עמכם שנראה שהקול בא מן השמים וכתוב א' אומר וירד ה' על הר סיני שזו היא סתירה גמורה אחר שאם הוא בשמים אינו בארץ ואם הוא בארץ אינו בשמים לזה אמר שבדבר כזה לא תגע בו יד השכל להשכיל ביניהם וגם לא לחשוב שהם סותרים זאז"ז אלא להמתין עד שיבא הכתוב הג' כו' והוא אומרו מן השמים השמיעך את קולו וגו' ועל הארץ וגו' ודוק אמרו עד שיבא הכתוב הג' שירצה שהוא שלישי והוא שוה להם כמה שהוא מפי הנבואה בהם והוא יהיה מכריע לנו אתה ובזה יתיישב מלת עד עד כאן לשונו. נשלם כל המדות לה' הלל והודות:
3