שני לוחות הברית, תורה שבעל פה, כלל מדות ב׳Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebe'al Peh, Kelal Middot 2
א׳בגזרה שוה אומר זה הלשון של גזירה ולא אמר בתיבה שוה כי באמת אין צריך להיות התיבה שוה ממש רק שיהיו מגיזרה הגה"הז"ל מהר"י קארו בכללי התלמוד שלו נראה דגזרה ר"ל תיבה לפי שהיא גזורה משאר תיבות באותן אותיות שחוברו בה שוה ר"ל שנכתבו תיבות שוות בשני מקומות עכ"ל. והרב דיבר על הרוב כי לפעמי' ג"ש ואין התיבות שוות לגמרי. וז"ל קרבן אהרן ולזה תקרא ג"ש כי מלת גזרה הוא שם שנאמר על התיבה כי הושם לה זה השם להיותה גזורה מאותיות אשר מהם הורכבה. וירצה גזירה שהיא תיבה שוה בב' נושאים ומולידה השיווי ביניהם והנה זה תעשה התיבה כאשר יהיו הנושאים רחוקים זה מזה כי אז תשוה אותם כתיבה אחת שוה בשניהם. וכבר נוכל לומר שנקרא גזרה ואת המדה להיות גוזרת על השיווי מבלי שווי ביניהם אלא גזרת הכתוב הוא לחוד להשוות בתיבה זו המשותפת ביניהם ועכ"ש לע"ד בכל מקום אנו צריכין לחקור ולדרוש במשמעות התיבה שהיא תורה על מה שרצה שנלמוד זה מזה ר"ל כי התיב' יש בה הוראה על הדבר אשר תרצה בו התורה להשוותם בו עכ"ל:וענין א' כי פעמים אין התיבות דומות בשוה ודן נ"ש מפני שהענין א' והיינו דמייתי בכולא תלמודא הא דתני דבי ר' ישמעאל זהו שיבה וזהו ביאה. פי' בנגעי בתים כתיב בשבוע של הסגר ראשון ושב הכהן ביום השביעי וראה וכו' ואחר כך כתיב ואם ישוב הנגע ופרח בבית ובא הכהן וראה ועבד גזירה שוה מושב הכהן ובא הכהן ומתמהינן עליה מאי ג"ש הכא כתיב ושב הכא כתיב ובא תנא דבי ר' ישמעאל זהו שיבה זהו ביאה ומייתי לה בחולין פרק כ"ה (פה, א) גבי שחיטה שאינה ראויה אם שמה שחיטה. איכא מאן דגמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ ושמה שחיטה ואיכא מאן דגמר מטבוח טבח והכן וכו' וקאמר מאן דגמר משחוטי חוץ לגמור מטבוח טבח והכן וכו' וקאמר מאן דגמר משחוטי חוץ לגמור מטבוח מזבח והכן ומדאמרינן דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה ופריך מאי נפקא מינה הא תני דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זהו שיבה וזהו ביאה. ומסיק ה"מ היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן. והנה גזירה פירושה חיבה כמו שכתבתי בהגה"ה גם פירושה ענין כמ"ש והכל אמת אבל השתוות התיבה עדיף כמ"ש מרדמי ליה ילפינן:
1
ב׳אדם דן ק"ו מעצמו ואין דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו ורבו מרבו עד למשה מסיני. ונראה מדברי רש"י בפרק לולב הגזול (סוכה לא, א) דלאו דוקא ג"ש דכל המדות נמי לא נתנו לדרוש מעצמן חוץ מק"ו בלבד והתוספות הקשו עליו ואמרינן שם דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מגזירה שוה:
2
ג׳ויש לתמוה מאחר שכל ג"ש מקובלת מסיני. א"כ איך שייך מחלוקת בענין מופנה דקיימא לן ג"ש מופנה משני צדדין למידי ואין משיבין מופנה מצד א' למדין ומשיבן אינה מופנה כל עיקר אין למדין ממנה. ואיכא למ"ד דמופנה מצד א' נמי למדין ואין משיבין מה שייך ענין הפנאה לג"ש ממה נפשך אם הג"ש מקובלת אם קבלה היא נקבלה ואם לא אין בידינו ללמוד מעצמינו אף כשמופנה משני צדדין ועוד בכולא תלמודא פריך מאי חזית דגמרת מתיבה פלונית לגמור מתיבת פלונית ומאי פריך והא אמרת אין אדם דן ג"ש מעצמו:
3
ד׳גם תמוה הלשון שאמר רבי ישמעאל התורה נדרשת וחשיב ג"כ ג"ש מה דרישה שייך במה שאינו תלוי בדרישת השכל רק מצד הקבלה וז"ל הליכות עולם ועתה דע והבן שורשו של דבר דכל גזירות שוות נמסרו למשה מסיני סתם ומסרן הכתוב להחכמים איזה ג"ש נידון אלא שלא נמסרו בשוה פעמים נמסרו המקומות לבד כלומר פלוני ילמוד מפלוני ונשארו תיבות ג"ש לחכמים לדון איזה הן כגון הך דפרק אלו נערות הגה"הכן כתבו התוספו' בפרק אלו נערות ורש"י פ"ק דקדושין ובתוספות פרק נגמר הדין ע"כ הגה"הגבי אונס ומפתה דילפי' אהדדי בג"ש דאשר לא אורשה ומקשה ואימא בתולה לג"ש משמע שקבלו מרבן דאונס ומפתה למדין זה מזה בג"ש אבל לא קבלו מאיזה תיבה ולכך חוזר התלמוד לידע ולעמוד על התיבות המופנות לג"ש ההיא. ופעמים נאמרו התיבות סתם מלה פלונית תלמוד ממלה פלונית כגון טומאתו טומאתו לג"ש פ"ק דשבועות ולא נמסרו המקומות והחכמים מבקשים מנוח לתיבות אשר ייטב להם לדורשם בהם והוא העיקר שעליו סובבת כל הגזירות שוות שבתלמוד עכ"ל:
4
ה׳כתב הר"ן ז"ל בבבא מציעא אתיא קמה קמה כתב רש"י ז"ל המקשה היה אומר ג"ש זאת כדי להקשות ואיכא למידק כיון דהך ג"ש לא קיימה היאך היה דן ג"ש מעצמו וי"ל דלאו ג"ש ממש אלא גילוי מלתא בעלמא. או י"ל דכ"ע מודו דג"ש דקמה קמה מסיני גמרו לה אלא דגמרי לה סתם ומשום הכי מקשינן דלמא גזירה שוה דקמה קמה להכי אצטריך:
5
ו׳מצינו בפרק הזורק (שבת צז, א) דאמר רבי יודא ג"ש לא גמר. והקשו התוספות דליגמר מרבי עיקבא שהוא קבלה מרבו. ותרצו שהיה להם בקבלה מנין הג"ש וזו היתה יתירה לפיכך לא קבלה ע"כ. ואין להקשות א"כ לר"ע תהיה ג"ש אחת יתירה די"ל דס"ל דיש ג"ש אחת שאינה מקובלת ואינה ג"ש ממש אע"פ שלמדו אותה בבית המדרש אינה גזירה שוה ממש אלא כעין סמך בעלמא ומצינו הרבה פעמים בתלמוד שאומר ג"ש ואינה ג"ש ממש בפרק נערה (כתובות מו, א) אתיא שימה שימה כ' תוס' דלאו ג"ש גמורה היא בכל מקום שאומר נאמר למעלה ונאמר למטה אינה ג"ש גמורה שקיבל מרבותיו אלא כמו ילמוד סתום מהמפורש בההוא דבבא קמא נאמר שדה למעלה ונאמר שדה למטה מה שדה האמור למעלה דניזק אף שדה האמור למטה דניזק. כן כתב הרא"ש בפרק הכונס ובפסר קרבן אהרן כתב מדת דבר הלמד מעניינו:
6
ז׳ענין היקש יש ג' עניינים שנדרשו מכח שווי שנשתוו הא' ג"ש אף שהעניינים דחוקים זה מזה מ"מ נכתב תיבה א' בכאן ובכאן וקבלנו מסיני להיות נדרש זה מזה הב' היקש נדר ההקש הוא חיבור שני נושאים בכתוב אחד להשוותם יחד לתת בזה כל מה שכתוב בזה. וטעם גדול יש לזאת המדה לפי שאלו היו אלו דברים חלוקים בדיניהם היה לו להזכיר כל נושא מהם בדיניו לבדו בפני עצמו כואשר חברם הכתוב יחד עם היות שבחבור לא השוום אלא בדבר א' עם כל זה כוונת הכתוב להשוותם בכל דבר כמו ההיקש העברי או העבירה מקיש עברי לעבירה מה עברי' כו' וכן רבים. ולפעמים יעשה היקש מתיבה אחת והוא מהתיבה עצמה ומהכינוי שלה כאשר יהיה הכנוי יתר כגון האי דאמר על לא יחלל זרעו וגו' מקיש זרעו לו. וזה שזרעו עם הכינוי חשיב ב' תיבות משום דלא הל"ל אלא לא יחלל זרע בעמיו שבשעת הציווי עדיין אינו זרעו שיכונה בו ומדכתיב זרעו הוא כאלו אמר זרע לו וזהו מקיש זרעו לו. הג' הוא מדה א' קרובה לזו והיינו סמוכים פי' ב' מקראות הסמוכים זה לזה נתנו לדרוש כדאמרינן ביבמות סמוכים לעד לעולם וכו'. ור' יודא לא דרש סמוכים אלא היכא דמוכח מכח הכתוב לדרוש כן או מופנה ומיותר ללמוד על הסמיכות כדאיתא ביבמות פ"ק (ד, א). והא דקאמר התם ובכל דוכתא ר' יודא אעפ"י שבכל התורה לא דריש סמוכים במשנה תורה דריש דה"ה בעלמא אי הוה מוכח או מופנה דריש ולא נקיט משנה תורה אלא משום דקים להו דהנהו דהתם מוכח ומופנה.
7