שני לוחות הברית, תורה שבכתב, משפטים, דרך חייםShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Mishpatim, Derekh Chayim

א׳כי ימכור איש את בתו לאמה (שמות כא, ז). הזוהר (ח"ב צד, ב) מפרש פרשתה כולה על הנשמה. איש, זה הקב"ה שנאמר (שם טו, ג) ה' איש מלחמה. בתו, היא הנשמה. לא תצא כצאת העבדים, מלוכלך בחובין, כי אם בת חורין. אם רעה אשר לא יעדה והפדה, בתשובה. לעם נכרי, משיריין דמחבלין בגיהנם כו'. אם אחרת יקח יקח לו, סוד (ויקרא יד, מב) ועפר אחר יקח, שהוא הגלגול כו'. ואם שלש אלה וגו', סוד (איוב לג, כט) פעמים ושלש יפעל אל עם גבר כו', עיין שם באורך:

ב׳גם יש רמזים מסוד הנשמה בהמאמר שהבאתי לעיל. הבריון הוציא איסרין, זוהי הנשמה היא כמלך אסור. איקונין של מלך, זה צלם ודמות. שלטון, זה השכל, צדיקים יצר טוב שופטן (ברכות סא, א). אי נמי המדריגה רומזת למדריגות הנשמה בעולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. איסרין, עולם דעשייה. איקונין של מלך, עולם דיצירה. למעלה ממנו הכסא זהו שלטון. למעלה מהכל מלך היושב על כסא כו':

ג׳וה' מעלות שחשיב, כי ה' מעלות לענין קניית מעשים טובים. א' הידור מצוה על דרך (שמות א, יז) ותחיינה את הילדים. השני סיפוק מזון נוסף הידור על המצוה החיות זהו מרים, פועה היא מרים. ועכ"ז (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש, וכן בכולם:

ד׳ב' זירוז מצוה נוסף על הזירוז הפשוטו הנאמר עליו (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, רצה לומר זריזות, ובכלל זה לעשות בשמחה. אלא הזירוז לעשות אף שאין בידו לגמור כולו, כדחזינן במשה רבינו ע"ה (דברים ד, מא) אז יבדיל ג' ערים, אע"פ שלא היו עדיין קולטות (מכות י, א):

ה׳ג' למסור גופו ונפשו עבור מצוה לעת הצורך. במכילתא (פ' בחדש ו) ועושה חסד לאלפים וגו' (שמות כ, ו), אלו הן ישראל שהן יושבין ומוסרין נפשם על המצות, מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני, לצלוב על שעשיתי המצות, מה לך לוקה על שנטלתי הלולב כו'. וזהו ענין יצחק שאמר לישמעאל באבר אחד אתה מייראני כו' (סנהדרין פט, ב), ועל זה עקידה:

ו׳ד' עשיית המצות לשם שמים ולאו ליהנות נתנו, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט, ב). אברהם כשעסק בהצלת נפשות אמר (בראשית יד, כג) אם מחוט ועד שרוך נעל וגו':

ז׳ה' הרחקות אהבת עולם הזה, כי לא יתחברו ביחד כתבן ואש. וזהו ענין יעקב לא ביקש (שם כח, כ) רק לחם לאכול ובגד ללבוש:

ח׳סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו (שמות כא, כח). זה לשון הרב רבי מנחם הבבלי, טעם מצוה זו כיון שנגמר דינו אסור הכל^הגה"הלפי שכל שעתיד לישרוף כשרוף דמי:. לקחת מוסר השכל, שמי שבא על ידו תקלה לאחרים, הוא מתועב ואסור להנות ממנו שכבר עלה גורלו לאכילת אחרים, שכל מי שנעשה שליח לדבר עבירה לא עץ מאכל הוא:

ט׳ובעל השור נקי, יוצר כל יתברך אומר לאדם מה אעשה לך עונך גרם, ואם נתחרט החוטא ועשה תשובה מוחלין לו, ולא יאכל את בשרו, עד כאן לשונו:

י׳כי יפתח איש בור וגו' (שמות כא, לג). בזוהר (ח"ג קכב, א) רבי יצחק ורבי יודא הוו אזלו מאושא ללוד. אמר רבי יודא, נימא מילין דאורייתא וניזיל. פתח ר' יצחק ואמר, כי יפתח איש בור וגו', מה כתיב בתריה (שמות כא, לד) בעל הבור ישלם. ומה על דא כך, מאן דגרים לאבאשא עלמין בחובוי על אחת כמה וכמה. אלא תוהא אע"ג דאבאיש עלמא, אית ליה תשובה, דהא כתיב (במדבר ה, ו) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, וכתיב (שם ז) והתודו והשיב, אלא ודאי דא מהניא להו, בגין דעבד תשובה כביכול עביד ליה ממש. דהאי מאן דפגים לעילא אתקין ליה לתתא, ובמה בתשובה, ותשובה אתקין כולה, אתקין לעילא אתקין לתתא, אתקין לגרמיה אתקין לכל עלמא, עד כאן לשונו:

י״אכי תצא אש ומצאה קוצים וגו' (שמות כב, ה). טעם מצוה זו, סלקא דעתך אמינא אם יצא האש מעצמו לא יהא חייב, קמ"ל דצריך לשמור אשו שלא תצא אפילו מעצמו שצריך להרחיקו מהסמוך לו. ובגמרא (ב"ק ס, א) אמרו שבא לעשות אונס כרצון, ושאינו מתכוון כמתכוון, מכל מקום אם נאכל גדיש שלם ישלם. ויש בכאן רמז לאש המחלוקת ולאש הכעס, שצריך לשמור שמירה יתירה שלא תצא ממנו אפילו שלא במתכוון ובאונס. וכלל גדול הוא זה להביאו להיותו קודש בכל קדושות:

י״בזה לשון הרב רבי מנחם הבבלי בדיני השומרין, לדון בדיני שומר חינם, שנאמר (שמות כב, ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. טעם מצוה זו, לפי שלא קיבל הנפקד שכר על שמירת הפקדון לא נתחייב באחריות, ופטור אם נגנב או נאבד, דוקא בשלא פשע. ורמז למצות עשה, שאם פשע בהם אעפ"י שאינם באחריותו כגון שאין מתן שכרן בצדן מכל מקום חייב, זהו שנאמר (שם ז) אם לא שלח ידו^הגה"הדאמר ליה רב קטינא להמלאך ומי ענישתו אעשה. אמר ליה אין, בעידן ריתחא (מנחות מא, א)::

י״גלדון בדין טוען ונטען שהלוהו או הפקידו וגזלו או עשקו, שנאמר (שם ח) על כל דבר פשע אשר יאמר כי הוא זה. טעם מצוה זו, שאם כפר בכל פטור, חזקה אין אדם מעיז בפני בעל חוב, ורמז לפרטי החטאים כשמתודה על דבר פשע יאמר כי הוא זה:

י״דלדון בדין נושא שכר והשוכר, שנאמר (שם ט) כי יתן איש אל רעהו וגו'. טעם מצוה זו פשוט, כיון שמקבל שכר חייב בתשלומין אפילו באונסין אם התנה. ורמז נפלא, שכל מצותיו יתעלה הם כפקדון אצלנו לשומרם, ואם נגנבו או נאבדו בידינו, דהיינו כשנתעצל בקיומם אנו חייבים בתשלומם, זהו שאמר (שם יא) אם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו, עד כאן לשונו:

ט״ואם חבול תחבול שלמת רעך (שמות כב, כה). פירש רש"י בכסות יום מיירי. וקשה דבמה ישכב כתיב, דמשמע כסות לילה. על דרך הפשט מיירי במטה שהיו מסובין עליה בעת האוכל. אבל יש בכאן רמז על פי הסוד דלפעמים אדם נוטל שלמת רעהו, דהיינו המצוות שעשה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טו, א) נוטל חלקו וחלק חבירו בתוהה על הראשונות. והענין הוא מתבאר בזוהר (ח"א עא, א) בפסוק (תהלים לב, א) כסוי חטאה, והביאו הפרדס פרק שביעי משער הנשמה עיין שם ותמצא נפלאות. ועל זה בא להזהיר, אפילו אם הגיע רשעו שמוכן שיחבול רעהו שלמתו, על כל זאת (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא, יתחרט על הרעה ויעשה תשובה. והקב"ה אומר לזה שקלקל עד בא השמש, דהיינו עד שלא תחשך השמש תעשה תשובה גמורה, ואז השב ישיבנו לך שמלתך, שלא תהיה נשמתך ערומה מהמלבוש. כי במה תשכב וצעק תצעק אל ה' בתפילה ובתחנונים ושמעתי כי חנון אני:

ט״זמלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב, כח). כתב הרב ר' מנחם הבבלי, כלל הגדול שהבקשה והתפילה והוידוי כשהם בדמע, לא תאחר להפיק רצון, שברית כרותה היא ששערי דמעות לא ננעלו (ברכות לב, ב), לכך מלאתך ודמעך לא תאחר, עד כאן לשונו:

י״זלא תשא שמע שוא (שמות כג, א). שלא לשמוע בעל דין אחד כשאין חבירו עמו. כתב הרב ר' מנחם הבבלי, רמז נפלא שהנשמה והגוף הם שני בעלי דינין, והדיין הוא יוצר כל יתברך, כשבאין יחד דן אותם, אמנם אחר שכלה הגוף ונתעכל הבשר החוטא, נשאר בעל דין אחד והיא הנשמה, ואין דנין אותה. והיינו (דברים לב, מג) וכפר אדמתו עמו, שהבשר האדמדם הוא הבעל דין הב', וכשהלך הלך ושבה הנשמה ליסודה ומקורה כסא הכבוד, עד כאן לשונו^הגה"הבזוהר פרשת שלך לך (ח"ג קע, א), לבתר דבשרא מתעכלא הא] לא יתבע דינא ולא קאים לאסטנא [וכו'] ולא אכבר לבד נש מלה בעלמא, עד כאן לשונו::

י״חודל לא תהדר בריבו (שמות כג, ג). רצה לומר מי שהוא עני בתורה לא תעשה לו הידור בדין. אבל מי שהוא עשיר בתורה, תעשה לו הידור, כי צריך להקדים דין תלמיד חכם לאחר וגם להפך בזכותיה:

י״טשלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ^הגה"המדלא קאמר זכרך וקאמר זכורך משמע מי שהוא זכור למעלה לטוב: (שמות כג, יז). זה לשון הרב ר' מנחם הבבלי, טעם מצוה זו לקחת מוסר השכל, מי הוא זה אשר מלאו לבו להראות לפני יוצר כל ומשארות אשמיו צרורות על שכמו, יקשקש לבו כפעמון, כאשר החל רוח ה' לפעמו בבית הקדוש אם ראוי לראיה, שאסור להסתכל בדמות אדם רשע (עי' מגילה כח, א), יראה דומיה דיראה, עד כאן לשונו:

כ׳ויש ללמוד מזה אף כשהולך לבית הכנסת שגם הוא מקדש מעט או לבית המדרש, כי השכינה שורה באלו המקומות הקדושות ודבר זה יתן האדם אל לבו:

כ״אבעזרת הבורא שברא הזמן והעתים. נשלם פרשת משפטים