שני לוחות הברית, תורה שבכתב, נח, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Noach, Torah Ohr
א׳צריך ליתן טעם למה באה ברכה וציווי דפריה ורביה כפל דהיינו לאדם ונח, והנני מבאר כיד ה' הטובה עלי, ואגב יתבארו איזה סודות במבול ובאות קשת ובהפלגה. וגם יהיה מתורץ בענין היקישא דפריה ורביה שהעתקתיו לעיל בפרשת בראשית, שאמרו (יבמות סג, ב) מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו ממעט את הדמות, ומייתי לה מדסמיך ליה לקרא (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם, למה שינה מלשון דקרא שאמר צלם, והם זכרו דמות, וע"כ שני עניינים הם, דהא כתיב בצלם ודמות:
1
ב׳איתא בזוהר בפרשה זו (ח"א סא, א), אלמלא לא חטא אדם, לא עבד תולדות כגוונא דא מסיטרא דיצר הרע, אבל עבד תולדות מסיטרא דרוח קדישא, דהשתא לא עביד תולדות אלא מסטרא דיצה"ר. ובגין דכל תולדות דבני נשא כולו בסטרא דיצה"ר, בגין כך ליתן לון קיום. אבל אלמלא לא חטא אדם ולא אתתרך מגינתא דעדן, עביד תולדות מסיטרא דרוח קדישא דקדישין כמלאכי עלאין קיימו לדרי דרין כגוונא דלעילא. כיון דחטא ואוליד בנין לבר מגינתא דעדן, ולא זכה לאפקא לון מגינתא, לא אתקיימא אפילו לאשתרשא בעלמא דא. עד דאתא נח ועאל בתיבה, ומן תיבה נפקו כל דרין דעלמא, עכ"ל. מי שיש לו עינים לראות ויורד בעומקו של מאמר הזה, יתגלו לו כמה עניינים:
2
ג׳ראשית דבר, העולם נברא בשביל האדם שנעשה בצלם ודמות כביכול אדם התחתון כדוגמת אדם העליוןהגה"הוכמו שפירשו בזוהר (עי' ח"א נה, ב) אלה תולדות השמים וארץ, ואמר תולדות שמים וארץ ולא אמר אלה שמים וארץ וגו'. אבל אמר אלה תולדות לרמוז על אדם וחוה שהם תולדות שמים וארץ, ולא תולדות בני אדם כי אם יצירתן משמים וארץ כו':. והיה הוא ותמורתו קודש, דהיינו תיק הספר עם הספר, וזהו הגוף והנשמה, כי אז קדוש יאמר לו כשהוא בבחינת יהי אור כתנות אור באל"ף, והנשמה קודש הקדשים. וזהו סוד צלם ודמות, צלם מצד הנשמה, דמות מצד הגוף, כאשר רמזתי למעלה בפרשת בראשית, והארכתי בהקדמת תולדות אדם, ואז היה חי לעולם בגוף ונפש. וענין תולדותיו להיותן קיים באיש ולא במין לבד הפריה ורביה היתה בסוד השתלשלות כמלאכי עליון המשתלשלים זה מזה כי אין להם הפסק ומתפשט כמדליק נר מנר, והיה צלם אלהים מתפשט ומתרבה, ואף בהתפשטות היה נשאר סוד הצלם. אף שמאדם וחוה ואילך היה חילוק שנולדו מטיפה, מכל מקום אלו לא קלקלו לא היה טיפה סרוחה:
3
ד׳והנה קלקל בסוד היין כי חוה סחט[ה] אשכול של ענבים (בר"ר יט, ה), והלך בבחינת הרע. ואלו לא קלקל ונשאר בטוב בסוד יין המשומר בענביו, היה בסוד (אבות ב, ח) בור סיד שאינו מאבד טפה והיתה הטפה זרע קודש מצבתה. וכשקלקל, לא די שלא נשאר בכבודו, אלא נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא והבור ריק, כי לא נשאר קיים אפילו במין במבול שבלה את העולם מכח העון שהיו מסריחין את הטיפה כי השחית כל בשר (בראשית ו, יב)הגה"הדבר זה צריך ביאור רחב, תתבונן ויראו עיניך שכל ההשחתה דדור המבול היה בהשחתת הברית, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יב, א) שהשחיתו זרעם. על כן תמיד הזכיר למינהו בפרשה זו. והזכיר גם כן איש ואשתו, ותיבת אשתו דייקא ולא אשה אחרת. ואין הכוונה דוקא כשבא אל אשה אחרת, אלא אף מי שמשחית זרעו בר מינן הוא דבוק באשה אחרת, שהיא מצד אלהים אחרים סטרא דמסאבא. והיא האשה אשר הוכיח ה' בשבט פשע, והיא לילית המרשעת שהיתה מתחילה בק"ל שנה של אדם הראשון מולדת רוחין ושידין מזרע לבטלה של אדם הראשון. אחר כך נתדבק בחוה אשתו למינהו וגירש את לילית כמוזכר במדרש (זח"א נד, ב) הם נגעי בני אדם בר מינן המטמאין את האדם בהוצאת זרע. וזהו סוד (בראשית ו, ב) ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, בחרו ברע, ויהי ע"ר ר"ע כי יצר רע, וגם בחרו אותיות ברחו, כי היא ברחה מאדם הראשון כשגרשה ונתדבק בחוה בת ק"ל שנה, ונתדבק במינו והוציא רשעה מביתו היא לילית וגרשה וברחה ממנו. והיא מתחממת באנשים רעים ומוציאה זרע וקרי, וזהו ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו אשר ברחו, הם הנשים כיתות לילית בר מינן:
ודע והבן כי קיום העולם שמירת הברית, וזהו סוד ברית עולם. והשחתת הברית הוא השחתת העולם, על כן נשחתו במבול כולם כי השחית כל בשר. ונח שהוא איש צדיק יסוד עולם סוד ברית המעור נשאר. וכן מכל חי שדבקו למינהו:
וזה לשון הזוהר (ח"א נט, ב) תא חזי, נח דלתתא קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא, ועל דא איקרי (בראשית ט, כ) איש האדמה, ורזא אוליפנא דהא נח איצטריך לתיבה לאתחברא בה ולקיימא זרעא דכולא, דכתיב (שם ז, ג) לחיות זרע. מאן תיבה, דא ארון הברית, ונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא דא לעילא. נח כתיב ביה ברית, דכתיב (שם ו, יח) והקמותי את בריתי אתך וגו', ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, דכתיב והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, וכדין הוה תיבה ארון [הברית]. דא תיבת נח כלא כגוונא דלעילא, ובגין דהאי ברית לעילא הוא עביד תולדות, כגוונא דא נח איהו עביד תולדות, כמה דאיתמר, אלה תולדות נח, נח איש צדיק, הכי הוא ודאי כגוונא דלעילא, ועל דא וצדיק יסוד עולם כתיב, וארעא על דא אתקיימת, דהא איהו עמודא דעלמא קיימא עליה. ומאן איהו, דא צדיק, ונח אקרי צדיק לתתא. ורזא דכלא (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נח וכו', למהוי הוא בארעא כגוונא דלעילא, איש צדיק יסודא דעלמא, ברית שלום שלמא דעלמא, איש האדמה ודאי, ועל דא (שם ח) ונח מצא חן בעיני ה', עד כאן לשונו. ומבואר המאמר בפרדס שער צינורות פרק שלישי:
וכלל הענין, כי נח בתיבה הוא מרכבה לברית מעור העליון שהוא יסוד, סוד ברית שלום בארץ העליונה שהיא מלכות, והתיבה רומז למלכות, סוד ארון הברית ששם התורה סוד תפארת, שהוא סוד זיווג העליון הוא יסוד ברית הבנין. וזהו והקמותי את בריתי, שהוא סוד הקימה להשפיע במלכות לקיים הבנין, ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו), כמער איש ולויות מקים את בריתו ודבק באשתו ולא באחרת. ואז אלה תולדות נח סוד פריה ורביה על ידי אשתו:
וזהו סוד (בראשית ט, ז) ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ולכאורה קשה, מהו זה שאמר שרצו בארץ ורבו בה, בודאי לא בשמים היא. וגם הוא באריכות לשון. אלא הענין בחטא השחתת זרעם כתיב (שם ו, יא), ותשחת הארץ, היא סוד הארץ העליונה שהיא לפני אלהים, כי נשחתה ומלאה הארץ חמס, כי בחטאם גרמו שהשפע העליון בסוד היחוד והזיווג הראוי להארה העליונה ואז נתמלאה ברכה והארץ מבורכת ומשם צוה ה' את הברכה להשפיע לתחתונים, עתה כביכול נשחתה להיות השפע הזה יורד לתחתונים הקליפות. וזהו סוד החמס, כי ההשפעה היא חמס נחמס בידי הקליפות. וזהו הסוד נתבאר במקומו בארוכה ובפרט בהקדמה תולדות אדם. זהו שהזהיר פרו ורבו בקדושה ובטהרה, ואז תתעוררו למעלה להיות הברית שלום בארץ העליונה, זהו שרצו בארץ ורבו בה לא תצאו חוצה:
וזהו סוד אות ברית הקשת, ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני ובינכם וגו' את קשתי נתתי בענן וגו'. וזה לשון הרמב"ן, זאת אות הברית אשר אני נותן, שמשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן במעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשות לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בה וישלח חיציו ויפיצם בארץ, אבל עשאו בהיפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותה ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם, ועוד שאין יתר לכונן חצים עליו. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדות, כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת. וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן בענן כאשר אמר זאת אות אשר אני נותן, ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה, ולכן נפרש הכתוב הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה, תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם:
ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם (בראשית לא, נב) עד הגל הזה ועדה המצבה, וכן (שם כא, ל) כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה, כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות וכל הסכמת ברית, וכן במילה אמר (שם ט, יג), והיה לאות ברית ביני וביניכם, בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד, עד כאן לשונו:
ועיין בעקידה בשער י"ד שכתב, שאות הברית אינו אלא שהוא דוגמא לדבר כו', עיין שם באורך ותראה כי נדחק במאוד בפירוש הפסוקים. ולכלהו אית פירכא מהא דאמרו רז"ל (ב"ר לה, ב) שבדורו של חזקיהו ושל רשב"י לא נראתה קשת. לפי דבריהם מאי גריעותא היה להם אם נראה הקשת. ואף שחתר בעל העקידה להשיב על זה, יראה המעיין שדבריו רחוקים במאוד:
ובשם רבינו משה איסרלש ז"ל שמעתי שאמר, אף שהקשת הוא בטבע, מכל מקום לא היה נראה הקשת אם היו זכאין, כי אי אפשר לפי הטבע הקשת אלא כשירד המטר ביום והחמה זורחת, ואלו היו זכאין לא היה יורד המטר ביום אלא בלילה בשעה שבני אדם בביתם כמו בלילי שבת, כמו שכתב רש"י על פסוק (ויקרא כו, ד), ונתתי גשמיכם בעתם. וזהו שאמר ליה לרבי יהושע בן לוי נראתה קשת בימיך (כתובות עז, ב) מדייק תיבת בימיך, ימים ולא לילות, כלומר אם ירד המטר ביום בזמניך ואז יתראה הקשת:
ולעניות דעתי נראה לתרץ קושיא זו, וכן עוד קושיא דוגמא זו שהקשה על מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה כט, א) על ד' דברים מאורות לוקין, על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה כו', הלא הליקוי הוא מצד תנועות השמש וירח, והבקיאים בחכמה זו יכולים לחשוב באיזה שעה תהיה הליקוי והוא דבר טבעי. ואני אומר שכל זה מתורץ מהא דאיתא במסכת שבת פרק במה מדליקין (לב, א) תנא דבי רבי ישמעאל, כי יפול הנופל ממנו (דברים כב, ח), ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ופירש רש"י, מששת ימי בראשית, דכתיב (ישעיה מא, ד) קורא הדורות מראש, שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וקנס פורענותם, שהרי כשניתנה תורה עדיין לא נפל זה וקראו נופל, עכ"ל. ומאחר שכן הוא שקרא הדורות מראש וידע מעשיהם ופורענותם, על כן המציא הקב"ה וברא זו הטבע להיות הקשת, כי אז בעמדו בעת עמדו מימי נח ואילך יורה הברית הזה שהם חוטאים, והקב"ה נאמן בבריתו שלא יהיה עוד מבול. וכן לענין הליקוי, היה צופה הקב"ה ומביט בכל הדורות, וברא מהלך צבא השמים שיהיו לקוי בעת שראויים ללקות מפני חטאם הנ"ל:
ואל תבהל את פיך לאמר, הנה כבר גלוי וידוע כל החטאים שיהיו ועל זה עשה הקב"ה מעשה וברא בריאתו, אם כן נראה לעין שהחטאים האלה הם הכרחיים ואיה איפוא הבחירה. והקושיא הקדומה של ידיעה ובחירה היא קשה בענין זה יותר בתוקף ונראה לעין. דע כי כבר הארכתי בזה בהקדמה תולדות אדם בבית הבחירה, עיין שם יראו עיניך וישמח לבך, על דרך ההם הוא על דרך הפשט:
עוד מצאתי דרך טוב וישר בכל עניינים הנ"ל בשם חכם מופלג וזה לשונו, בענין מאורות לוקין, הגם כי הליקוי הוא על פי החשבון, מכל מקום לולי החטא המעבה ונעשה כענן ומסך, על דרך שאמר הנביא (ישעיה נט, ב), כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם הבדל גופני גשמי, היה הצל בהיר וזך כל כך, לא יאונה לצדיק כל און ולא יעשה רושם והפסק האחד בפני חבירו בשעה שהשמש והלבנה והכוכבים מאירים ומזהירים ואין השמים והיסודות מעכבים אורם, כן הדבר הזה. ולהיות סיבת החטא שבהיות זה לעומת זה שנעשה כענן מפסיק, על כן הוא סימן לדבריהם ז"ל. וכן בענין הקשת נוכל לומר שהגם שהוא דבר טבעי בהיות חלק ארץ אחת גשומה וחלק שכנגדו השמש בגבורתו, אלמלא החטא הנוטל כח העליונים ותחתונים בזכותם ובהירתם, לא היה עושה רושם גשמיי כזה. נמצא עשיית רושם גשמיי סימן השתנות על ידי מעשינו כח וחיות עליוני ונעשה כח גופני מקבל שינוי והשתניות ומקריות, מה שלא היה כן אם היה בכח עליוני כשאר הנבדלים של מעלה שלא יקבלו שינוי ומקרה. ודבר זה עיקר גדול ואמוניי, שכן בידינו על ידי מעשינו חס ושלום השמים לא יתנו טלם והארץ יבולה:
אמנם על דרך הסוד יתבאר ענין הקשת על ענין כמוס שהוא למעלה מהטבע, ואז יבא על נכון מראה הקשת, כי יהיה אות ברית על שלימות הברית, והוא הענין אשר אנחנו עוסקים, שכל חטא דור המבול היה בהשחתת ברית, ועל כן נשחתה הארץ העליונה מברית העליון ברית המעור, והקב"ה התעורר ברחמיו ואמר זאת אות הברית. וכבר ידעת פירוש של זאת שהוא המלכות שתהיה דבוקה באות הברית, ואמר אשר אני נותן רומז בכאן על התפארת. וסוד הקשת נורא וגדול במאוד, והרוצה לעמוד על סוד הענין יעיין ברמב"ן וברקנאט"י:
וכלל הענין, כי אות הזה והברית היא אות המילה והברית שבה, עיין שם בדבריהם ותמצא מטעמים כאשר אהב נפשך. והקשת שהוא סוד אות ברית והמעלה, והוא מדריגת יוסף הנקרא צדיק על שם (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם, אמר הכתוב (בראשית מט, כד) ותשב באיתן קשתו. והנה כמו שאסור להסתכל בקשת (חגיגה טז, א), כך אסור להסתכל בערוה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צב, א), המסתכל בערוה קשתו ננערת. כלל הענין הוא תיקון הברית שלמטה ושמירתו וקדושתו, ואז נזכר הברית שלמעלה זכרון לטובה:, לולי הותיר לנו ה' שריד נח איש צדיק, וצדיק הוא יסוד עולם ממנו נתייסד העולם:
ודע והבן כי קיום העולם שמירת הברית, וזהו סוד ברית עולם. והשחתת הברית הוא השחתת העולם, על כן נשחתו במבול כולם כי השחית כל בשר. ונח שהוא איש צדיק יסוד עולם סוד ברית המעור נשאר. וכן מכל חי שדבקו למינהו:
וזה לשון הזוהר (ח"א נט, ב) תא חזי, נח דלתתא קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא, ועל דא איקרי (בראשית ט, כ) איש האדמה, ורזא אוליפנא דהא נח איצטריך לתיבה לאתחברא בה ולקיימא זרעא דכולא, דכתיב (שם ז, ג) לחיות זרע. מאן תיבה, דא ארון הברית, ונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא דא לעילא. נח כתיב ביה ברית, דכתיב (שם ו, יח) והקמותי את בריתי אתך וגו', ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, דכתיב והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, וכדין הוה תיבה ארון [הברית]. דא תיבת נח כלא כגוונא דלעילא, ובגין דהאי ברית לעילא הוא עביד תולדות, כגוונא דא נח איהו עביד תולדות, כמה דאיתמר, אלה תולדות נח, נח איש צדיק, הכי הוא ודאי כגוונא דלעילא, ועל דא וצדיק יסוד עולם כתיב, וארעא על דא אתקיימת, דהא איהו עמודא דעלמא קיימא עליה. ומאן איהו, דא צדיק, ונח אקרי צדיק לתתא. ורזא דכלא (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נח וכו', למהוי הוא בארעא כגוונא דלעילא, איש צדיק יסודא דעלמא, ברית שלום שלמא דעלמא, איש האדמה ודאי, ועל דא (שם ח) ונח מצא חן בעיני ה', עד כאן לשונו. ומבואר המאמר בפרדס שער צינורות פרק שלישי:
וכלל הענין, כי נח בתיבה הוא מרכבה לברית מעור העליון שהוא יסוד, סוד ברית שלום בארץ העליונה שהיא מלכות, והתיבה רומז למלכות, סוד ארון הברית ששם התורה סוד תפארת, שהוא סוד זיווג העליון הוא יסוד ברית הבנין. וזהו והקמותי את בריתי, שהוא סוד הקימה להשפיע במלכות לקיים הבנין, ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו), כמער איש ולויות מקים את בריתו ודבק באשתו ולא באחרת. ואז אלה תולדות נח סוד פריה ורביה על ידי אשתו:
וזהו סוד (בראשית ט, ז) ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ולכאורה קשה, מהו זה שאמר שרצו בארץ ורבו בה, בודאי לא בשמים היא. וגם הוא באריכות לשון. אלא הענין בחטא השחתת זרעם כתיב (שם ו, יא), ותשחת הארץ, היא סוד הארץ העליונה שהיא לפני אלהים, כי נשחתה ומלאה הארץ חמס, כי בחטאם גרמו שהשפע העליון בסוד היחוד והזיווג הראוי להארה העליונה ואז נתמלאה ברכה והארץ מבורכת ומשם צוה ה' את הברכה להשפיע לתחתונים, עתה כביכול נשחתה להיות השפע הזה יורד לתחתונים הקליפות. וזהו סוד החמס, כי ההשפעה היא חמס נחמס בידי הקליפות. וזהו הסוד נתבאר במקומו בארוכה ובפרט בהקדמה תולדות אדם. זהו שהזהיר פרו ורבו בקדושה ובטהרה, ואז תתעוררו למעלה להיות הברית שלום בארץ העליונה, זהו שרצו בארץ ורבו בה לא תצאו חוצה:
וזהו סוד אות ברית הקשת, ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני ובינכם וגו' את קשתי נתתי בענן וגו'. וזה לשון הרמב"ן, זאת אות הברית אשר אני נותן, שמשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן במעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשות לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בה וישלח חיציו ויפיצם בארץ, אבל עשאו בהיפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותה ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם, ועוד שאין יתר לכונן חצים עליו. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדות, כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת. וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן בענן כאשר אמר זאת אות אשר אני נותן, ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה, ולכן נפרש הכתוב הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה, תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם:
ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם (בראשית לא, נב) עד הגל הזה ועדה המצבה, וכן (שם כא, ל) כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה, כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות וכל הסכמת ברית, וכן במילה אמר (שם ט, יג), והיה לאות ברית ביני וביניכם, בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד, עד כאן לשונו:
ועיין בעקידה בשער י"ד שכתב, שאות הברית אינו אלא שהוא דוגמא לדבר כו', עיין שם באורך ותראה כי נדחק במאוד בפירוש הפסוקים. ולכלהו אית פירכא מהא דאמרו רז"ל (ב"ר לה, ב) שבדורו של חזקיהו ושל רשב"י לא נראתה קשת. לפי דבריהם מאי גריעותא היה להם אם נראה הקשת. ואף שחתר בעל העקידה להשיב על זה, יראה המעיין שדבריו רחוקים במאוד:
ובשם רבינו משה איסרלש ז"ל שמעתי שאמר, אף שהקשת הוא בטבע, מכל מקום לא היה נראה הקשת אם היו זכאין, כי אי אפשר לפי הטבע הקשת אלא כשירד המטר ביום והחמה זורחת, ואלו היו זכאין לא היה יורד המטר ביום אלא בלילה בשעה שבני אדם בביתם כמו בלילי שבת, כמו שכתב רש"י על פסוק (ויקרא כו, ד), ונתתי גשמיכם בעתם. וזהו שאמר ליה לרבי יהושע בן לוי נראתה קשת בימיך (כתובות עז, ב) מדייק תיבת בימיך, ימים ולא לילות, כלומר אם ירד המטר ביום בזמניך ואז יתראה הקשת:
ולעניות דעתי נראה לתרץ קושיא זו, וכן עוד קושיא דוגמא זו שהקשה על מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה כט, א) על ד' דברים מאורות לוקין, על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה כו', הלא הליקוי הוא מצד תנועות השמש וירח, והבקיאים בחכמה זו יכולים לחשוב באיזה שעה תהיה הליקוי והוא דבר טבעי. ואני אומר שכל זה מתורץ מהא דאיתא במסכת שבת פרק במה מדליקין (לב, א) תנא דבי רבי ישמעאל, כי יפול הנופל ממנו (דברים כב, ח), ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ופירש רש"י, מששת ימי בראשית, דכתיב (ישעיה מא, ד) קורא הדורות מראש, שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וקנס פורענותם, שהרי כשניתנה תורה עדיין לא נפל זה וקראו נופל, עכ"ל. ומאחר שכן הוא שקרא הדורות מראש וידע מעשיהם ופורענותם, על כן המציא הקב"ה וברא זו הטבע להיות הקשת, כי אז בעמדו בעת עמדו מימי נח ואילך יורה הברית הזה שהם חוטאים, והקב"ה נאמן בבריתו שלא יהיה עוד מבול. וכן לענין הליקוי, היה צופה הקב"ה ומביט בכל הדורות, וברא מהלך צבא השמים שיהיו לקוי בעת שראויים ללקות מפני חטאם הנ"ל:
ואל תבהל את פיך לאמר, הנה כבר גלוי וידוע כל החטאים שיהיו ועל זה עשה הקב"ה מעשה וברא בריאתו, אם כן נראה לעין שהחטאים האלה הם הכרחיים ואיה איפוא הבחירה. והקושיא הקדומה של ידיעה ובחירה היא קשה בענין זה יותר בתוקף ונראה לעין. דע כי כבר הארכתי בזה בהקדמה תולדות אדם בבית הבחירה, עיין שם יראו עיניך וישמח לבך, על דרך ההם הוא על דרך הפשט:
עוד מצאתי דרך טוב וישר בכל עניינים הנ"ל בשם חכם מופלג וזה לשונו, בענין מאורות לוקין, הגם כי הליקוי הוא על פי החשבון, מכל מקום לולי החטא המעבה ונעשה כענן ומסך, על דרך שאמר הנביא (ישעיה נט, ב), כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם הבדל גופני גשמי, היה הצל בהיר וזך כל כך, לא יאונה לצדיק כל און ולא יעשה רושם והפסק האחד בפני חבירו בשעה שהשמש והלבנה והכוכבים מאירים ומזהירים ואין השמים והיסודות מעכבים אורם, כן הדבר הזה. ולהיות סיבת החטא שבהיות זה לעומת זה שנעשה כענן מפסיק, על כן הוא סימן לדבריהם ז"ל. וכן בענין הקשת נוכל לומר שהגם שהוא דבר טבעי בהיות חלק ארץ אחת גשומה וחלק שכנגדו השמש בגבורתו, אלמלא החטא הנוטל כח העליונים ותחתונים בזכותם ובהירתם, לא היה עושה רושם גשמיי כזה. נמצא עשיית רושם גשמיי סימן השתנות על ידי מעשינו כח וחיות עליוני ונעשה כח גופני מקבל שינוי והשתניות ומקריות, מה שלא היה כן אם היה בכח עליוני כשאר הנבדלים של מעלה שלא יקבלו שינוי ומקרה. ודבר זה עיקר גדול ואמוניי, שכן בידינו על ידי מעשינו חס ושלום השמים לא יתנו טלם והארץ יבולה:
אמנם על דרך הסוד יתבאר ענין הקשת על ענין כמוס שהוא למעלה מהטבע, ואז יבא על נכון מראה הקשת, כי יהיה אות ברית על שלימות הברית, והוא הענין אשר אנחנו עוסקים, שכל חטא דור המבול היה בהשחתת ברית, ועל כן נשחתה הארץ העליונה מברית העליון ברית המעור, והקב"ה התעורר ברחמיו ואמר זאת אות הברית. וכבר ידעת פירוש של זאת שהוא המלכות שתהיה דבוקה באות הברית, ואמר אשר אני נותן רומז בכאן על התפארת. וסוד הקשת נורא וגדול במאוד, והרוצה לעמוד על סוד הענין יעיין ברמב"ן וברקנאט"י:
וכלל הענין, כי אות הזה והברית היא אות המילה והברית שבה, עיין שם בדבריהם ותמצא מטעמים כאשר אהב נפשך. והקשת שהוא סוד אות ברית והמעלה, והוא מדריגת יוסף הנקרא צדיק על שם (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם, אמר הכתוב (בראשית מט, כד) ותשב באיתן קשתו. והנה כמו שאסור להסתכל בקשת (חגיגה טז, א), כך אסור להסתכל בערוה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צב, א), המסתכל בערוה קשתו ננערת. כלל הענין הוא תיקון הברית שלמטה ושמירתו וקדושתו, ואז נזכר הברית שלמעלה זכרון לטובה:, לולי הותיר לנו ה' שריד נח איש צדיק, וצדיק הוא יסוד עולם ממנו נתייסד העולם:
4
ה׳וכבר נודע כי צדיק יסוד הוא סוד ברית קודש ברית המעור, ונח נולד מהול כמו שאמרו רז"ל (מדרש שוח"ט ט, ז), כי הוא שומר הברית, ואף שלא החזיר עטרה ליושנה להיות כתנות אור ויהיה קיים באיש וחי לעולם, מכל מקום נשאר הקיום במין מחמת פריה ורביה שנשאר מין האדם קיים אבל לא באיש, כי הוא שתה מהכרם היה קצת מדוגמת אדם שסחט אשכול ענבים, והוא סבר לתקן מה שרצה ליטע הכרם מטע ה', אבל קלקל במה ששתה הרבה, וכתיב (משלי כה, כז) אכול דבש וגו', ומכח שהלך במופלא ממנו הרבה הציץ ונפגע, ודברים אלו הם סתומים וידועים ליודעי חןהגה"הויחל נח איש האדמה וגו', פשוטו ידוע. ונרמז בו סוד גדול לחכמים שנכנסו בעמקי התורה וסתריה. כבר ידעת כי השכינה נקראת כרם, שנאמר (שה"ש ח, יא) כרם היה לשלמה, כרם ה' צבאות, ומן הכרם ההוא יוצא היין המשומר בענביו. והבורא יתעלה ויתברך בגלות סתריו לבני אדם, רצה שהאדם יתור ויבקש הכרם הזה אך לא שיתדבק בקליפותיו, כי בזה יש בו שני מיני יינות, האחד הוא היין המשומר הבא מצד החסד שיש בהאילן ונקרא כוס ישועות, כוס רויה, כוס של ברכה. ועוד יש בו יין אחר שנאמר עליו (דברים לב, לג) חמת תנינים יינם, סורי הגפן נכריה, כוס התרעלה, ונמשך היין ההוא מצד הטומאה ומגפן סדום הבא מרוח הטומאה הנקרא יין נסך, שנאמר (ישעיה מב, יז) האומרים למסכה אתם אלהינו, כי נגע ברוח הטומאה, וזהו שנאמר (דברים לב, לח) ישתו יין נסיכם:
והנה נח שהוא איש האדמה האדומה ממידת הדין נטע כרם, והלך לתור ולבקש ענין הכרם ההוא להבחין בין טוב לרע שבו, זהו שנאמר (בראשית ט, כ) ויטע כרם. אמנם לא נזהר ולא נשמר, כדכתיב (שם) ויחל נח, דרשו רז"ל (ב"ר לו, ג) עשה עצמו חולין. וישת מן היין וישכר, כלומר שתה מן היין המשכר, ויתגל בתוך אהלה, הה"א השנית הנקרא כרם שם נתגלה חרפתו, כי נמשך אחרי היין המשכר ולא אחר היין המשמח אלהים ואנשים, עכ"ל ברקנ"ט::
והנה נח שהוא איש האדמה האדומה ממידת הדין נטע כרם, והלך לתור ולבקש ענין הכרם ההוא להבחין בין טוב לרע שבו, זהו שנאמר (בראשית ט, כ) ויטע כרם. אמנם לא נזהר ולא נשמר, כדכתיב (שם) ויחל נח, דרשו רז"ל (ב"ר לו, ג) עשה עצמו חולין. וישת מן היין וישכר, כלומר שתה מן היין המשכר, ויתגל בתוך אהלה, הה"א השנית הנקרא כרם שם נתגלה חרפתו, כי נמשך אחרי היין המשכר ולא אחר היין המשמח אלהים ואנשים, עכ"ל ברקנ"ט::
5
ו׳והנה כששתה הרבה נשתכר ובא השטן וריקד בתוך הסעודה הוא כנען אשר בידו מאזני מרמה ארור כנען (בראשית ט, כה), על כן לא הוחזר העטרה ליושנה להיות האדם קיים באיש. אבל נשבע הקב"ה שלא לכלות האדם ויהיה קיים במין עד עת קץ שרמז לו הקב"ה על קץ הימין קץ כל בשר כדבעינן למימר לקמן בעזרת השם יתברך, אז ישמח ה' במעשיו ותתחדש הבריאה, כי עדיין לא היתה הבריאה בראשית המחשבה, עד שיבא משיח צדקנו, אלה תולדות פרץ (רות ד, יח) ונכתב מלא:
6
ז׳ובמדרש רבה (בר"ר יב, ו), א"ר שמואל בר נחמן, כל תולדות שנאמרו בתורה חסרין בר מן תרין, אלה תולדות פרץ, והדין (בראשית ב, ד). ומפני מה אינון חסרין. ר' יודן בשם ר' שמעון אומר, כנגד ששה דברים שנטלו מאדם הראשון, ואלו הן, זיווגו, וחייו, וקומתו, ופרי הארץ, ופירות האילן, ומאורות כו' עיין שם. עוד במדרש רבה (כג, ה) ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר וגו' (בראשית ד, כה), ר' תנחום בשם ר' שמואל אמר, נסתכל אותה זרע שהוא בא ממקום אחר ואיזה זה זה מלך המשיח עד כאן:
7
ח׳הרי שלא יתקיים שם שת שממנו הושחת העולם עד שיבוא המשיח ויקויים בו (במדבר כד, יז) וקרקר כל בני שת, דהיינו שיסיר הקליפות הסובבות הפרי, ואז יהיה העולם נשתת ככוונת בראשית הבריאה ויתקיים (תהלים קד, לא) ישמח ה' במעשיו, ובלע המות (ישעיה כה, ח), כי יחיו חיי עדי עד בלבוש כתנות אור כאשר הארכתי בהקדמת תולדות אדם, ויהיו ישראל הנקראים אדם בצלם ודמות עליון, ותתרבה הפריה ורביה כמו שרמזו רז"ל (שבת ל, ב) עתידה אשה שתלד בכל יום. ויתקיים כל אחד באיש, ותהיה הפריה ורביה בסוד ההשתלשלות וכמו שנצטווה עליה אדם אם לא חטא. וכשחטא, אז נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא שבא המבול ולא נתקיים אפילו במין, ואלה תולדות נח שיצא מן התיבה קיום העולם בפריה ורביה קיום במין עד זמן משיח בן דוד אז יתקיים באיש ויהיה בצלם ודמות, מה שאין כן לאחר שחטא אדם נסתלק הצלם האמיתי ולא נשאר רק דמיון מהצלם בסוד הדמות, כענין צל האדם לפעמים בבואה, ולפעמים בבואה דבבואה, והכל לפי מה שהוא:
8
ט׳ובבראשית רבה (כד, ו), זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א), אלו תולדות ואין הראשונים תולדות ומה הן אלהות, בעון קמיה אבא כהן ברדלא אדם, שת, אנוש, ושתק, אמר להם עד כאן בצלם כו' ע"כ. בענין פריה ורביה בזמן הזה עד ביאת משיח צדקינו לא שייך לומר מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו ממעט הצלם, כי הצלם כבר ממועט. רק שייך לומר כאלו ממעט הדמות. ומביא ראיה (יבמות סג, ב) מהפסוק (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם. היה די שיאמר כי בצלם אלהים עשהו, והיה קאי על אדם שהזכיר שופך דם האדם. אלא האדם רצה לומר האדם המיוחד דהיינו אדם הראשון. ואמר כי בצלם אלהים עשה את האדם, אדם הראשון, וממילא מסתבר אף שנסתלק הצלם, מכל מקום יוצאי יריכיו יש בהם דמות קצת מהדמיון הצלם אשר ג"כ בו קדושה:
9
י׳הכלל העולה, מצות פריה ורביה נצטוו לאדם, וחזר הציווי לנח, כי כל אחד ענין בפני עצמו. פריה ורביה דאדם היא מרוח קדישא ולא מהתעוררות יצר. ופריה ורביה הנאמר בנח היא מצד היצר אשר היא נוהגת עתה. ונאמר ברכה בשניהם, כי הצד שוה שבשניהם בזה להתלבש בברכה מבריכה העליונה:
10
י״אומאוד מאוד צריך להתקדש בתשמיש להמשיך הברכה, אף שאין המדריגות שוות, כי זה בסוד הצלם, וזה בסוד הדמות כדפירשתי. ובא הציווי לנח ואתם פרו ורבו שרצו בארץ, כלומר תכינו עצמכם במאוד מאוד להתקדש לעורר הקדושה והברכה העליונה, כי עתה שיש ערוה דהיינו משנתלבשו בכתנות עור, אז פריה ורביה מצד הערוה. ואלו לא חטא אדם, לא היתה ערוה רק תשמיש מצוה, כמו היד העוסקת ומנחת תפילין שהיא פעולת מצוה. ומאז בא הנחש נעשה ערוה וצריך להתקדש ביותר לעורר הקדושה, כי בכל מקום שיש גדר ערוה נאמר קדושים (ויק"ר כד, ו), להוציא מחול אל הקודש:
11
י״בוכי תאמר בלבבך למאי נפקא מיניה נכתב הציווי של פריה ורביה הנאמר לאדם אחר שנתבטל. ובפרט שאמרו בסנהדרין פרק ד' מיתות (נט, א) כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לישראל, לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נשנית בסיני, לישראל נאמרה, ולא לבני נח. ופריה ורביה אינו בכלל ז' מצות בני נח, ולא נאמרה אלא לישראל וכדאיתא שם, א"כ למה נכתב מצוה דפריה ורביה של אדם. יש לפרש, נאמרה לישראל שתתקיים לעתיד בבוא משיח צדקינו:
12
י״גנחזור לענין, מצות פריה ורביה הנאמר באדם, ומצות פריה ורביה הנאמר בנח, תרי עניינים הם. ולהבינך הענין ביותר, הנני מפרש בעומק דברי הזוהר שכתב (ח"א סא, א) פריה ורביה דאדם היה ראוי להיות מסטרא דרוח קדישא, ועתה התולדות מצד יצה"ר, זה יתבאר עם מה שאמר במדרש (תנחומא נשא טז), אמר ר' שמעון בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים כו'. והמאמר ארוך ולא העתקתי אלא הצורך לענין שלנו:
13
י״דכבר הזכירו רז"ל (פסחים קיז, א) החילוק שיש בין מזמור לדוד, לדוד מזמור. כששרתה עליו השכינה ואח"כ התעורר, זהו מזמור לדוד. וכשהוא מתעורר מתחלה והמשיך אליו השכינה, זהו לדוד מזמור. וזהו המעלה הנפלאה שיתחיל האדם בהתעוררות כמו שכתוב (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם. משא"כ כשהוא אינו מתעורר רק השכינה מעצמה, אזי רחוק הוא ממעלה זו, כי מה שנותן לו הש"י אינו מצד האדם שיהיה הוא מתעורר, רק הקב"ה ברחמיו ובחסדיו מרחם וחונן. וכענין דאיתא בב"ר (מה, ו), וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט), הראה הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר המתוקנים לצדיקים. והוא אומר האוצר זה של מי הוא, והוא אומר של עושי מצות. והאוצר הזה של מי הוא, של מגדלי יתומים כו', וכן כל אוצר ואוצר. ואח"כ ראה אוצר גדול, אמר האוצר הזה של מי הוא. א"ל מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה, שנאמר וחנותי את אשר אחון, למי שאני מבקש לחון, וכן ורחמתי את אשר ארחם, עד כאן. ובוודאי מתנת חן מתנה מועטת בערך מתנה מרובה הנתנת למי שהתעורר ובא בשכרו:
14
ט״ווזה הענין של התעוררות מלמטה למעלה שייך עתה בזמן הזה שעלתה השכינה למעלה, וצריכין אנחנו להתעורר מלמטה שתשוב אלינו. אבל אדם אלו לא חטא היה השכינה בתחתונים ולא זזה השכינה מהם, והיה מקויים (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, בתוכם ממש, ולא היתה הפעולה רק להתרבות האור כמדליק נר מנר, וכן יהיה לעתיד כמו שכתוב (יחזקאל מג, ט) ושכנתי בתוככם. וזהו ענין פריה ורביה דאדם אלו לא חטא. וכן לעתיד להפרות ולהרבות מצד אור של מעלה השוכן בם כענין השתלשלות, נמצא השלימות בעת ההיא מלמעלה למטה בסוד אור הישר:
15
ט״זוזהו שאמר הזוהר היה עביד תולדות מסטרא דרוח קדישא. אבל עתה שנ[ת]לבש בכתנות עור ונעשה חומר עכור והטפה נסרחה והשכינה מדורה למעלה והוא עביד תולדות מצד יצה"ר, צריך לכוף את יצרו ויקדש עצמו להכניסו לקדושה, וזאת היא הקדושה לקדש עצמו בשעת תשמיש לפרות ולרבות הדמות, והכל לעבודת הש"י שיהיו לו בנים עובדים את ה' ועוסקים בתורה ובמצוות. וכשמקדש עצמו מלמטה, אז מתעורר מלמעלה. ואז מצד החומר העכור יהיה הקיום במין. ומצד המשכת נפש רוח ונשמה מלמעלה צד התעוררותו, יהיה קיום במין, כי הנשמה קיימת עדי עד:
16
י״זורמז לזה סוד שני זיווגין שהזכירו רז"ל (סוטה ב, א), זיווג ראשון מן השמים בת קול יוצאת. זיווג שני לפי מעשיו. זיווג ראשון יהיה רמז וסימן למצות פריה ורביה שנצטווה האדם קודם שחטא שהוא היה ראשון, וגדול יהיה כבוד האחרון יותר מן הראשון (חגי ב, ט), דהיינו לעתיד כשיוחזר כתנות אור ותהיה השכינה בתחתונים אז המשכה מלמעלה למטה בסוד אור ישר כדפירשתי, וזה הזיווג הוא מן השמים, כלומר מלמעלה למטה. אבל זיווג שני דהיינו הנאמר לנח שהוא בזמן הזה, הוא לפי מעשיו תלוי בהתעוררותו לפי שיעור התעוררות מלמטה ממשיך אליו קדושה מלמעלה. וכל זמן שאנחנו בלבוש הזה כתנות עור שהוא החומר העכור, זאת המעלה היא המעלה המשובחת שיתעורר מלמטה למעלה, דהיינו שיטהר ויזכך החומר שלו ויקדש אותו ואז יהיה כלי מוכן לקבל השכינה שתשרה עליו, וזהו ענין מלמטה למעלה:
17
י״חומזה יתבאר ענין (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נח. ובאברהם הוא אומר (שם כד, מ) אשר התהלכתי לפניו. נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מתחזק מעצמו (זהר ח"א נח, א). ונח היה ירא לערב עם בני אדם, והיה מתבודד במקום אשר אין שם אלא האלהים לבדו, כי היה ירא אולי ילמוד איזה מעשה רע ממעשיהם. כי לא היה כחו גדול כאברהם אבינו שקים ליה בנפשיה שלא ילמוד ממעשיהם, ואדרבא הוא יחזירם למוטב כמו שעשה להרבה, והארכתי בענין הזה במקום אחר, כך מבואר הענין לפי פשוטו:
18
י״טולפי דרכינו יתבאר בענין אחר. נח לא היה לו כח יפה כאברהם אבינו. כי אברהם אבינו התעורר את עצמו להכיר את בוראו ולעבוד אותו, ואח"כ רוח ממרום יערה עליו, זהו ענין מלמטה למעלה. אבל נח את האלהים התהלך, בא לו התעוררות מלמעלה, וזהו הסעד והסמיכה שהזכיר:
19
כ׳ובמדרש רבה (בר"ר כח, ט), ונח מצא חן (בראשית כט, א), אמר ר' כהנא כי נחמתי כי עשיתיו (שם ו, ז), ונח, אפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדי, אלא שמצא חן בעיני ה', עיין שם במדרש רבה. ונח מצא חן, הוא מצא, והקב"ה לא מצא (בר"ר כט, ג). רצה לומר, הוא מצא מהקב"ה שהיה מעורר אותו. אבל הקב"ה לא מצא ממנו, כי לא היה לו התעוררות מלמטה למעלה. משא"כ באברהם שאמר אשר התהלכתי לפניו, כלומר התעוררותי קודם לו, וכן כתיב (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך:
20
כ״אובבראשית רבה (ל, י), בדורותיו, אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל כו'. רש"י (בתחילת הפרשה) הזכיר אלו היה בדורו של אברהם, וכן באגדה פרק חלק (סנהדרין קט, א). ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי יש הפרש בין נח לאברהם, וכן יש הפרש בין נח למשה בבחינות שונות. באברהם אבינו, ומצאת את לבבו נאמן לפניך. ובמשה רבינו ע"ה כתיב (במדבר יב, ז), בכל ביתי נאמן:
21
כ״בהענין, אברהם אבינו הקדים את משה רבינו ע"ה במעלה כזו להיות התעוררות מלמטה למעלה, כי היה קודם למשה רבינו ע"ה בזמן, והוא הכיר את בוראו והתעורר במאוד עד שנתגלה אליו הש"י בכל יכולתו. וזהו ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכמו שכתבתי שהוא הקדים את עצמו לפני בא התעוררות מלמעלה אליו, ואח"כ נתדבק למעלה. אבל בענין הדביקות למעלה בעומק ההשגה, היתה מעלת משה רבינו ע"ה גדול ביותר, וזהו בכל ביתי נאמן, מה שמצא הקדוש ברוך הוא נאמנות באברהם והתעורר מלמטה למעלה והמשיך על עצמו השכינה והיה מרכבה אליה, בזה נאמנות היה משה נכנס למעלה בבית ה' והיה בן בית, וזו המעלה היא יותר מעלה ממעלה להמשיך השכינה עליו כמו שכתוב (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים:
22
כ״גוזהו סוד שפירש משה רבינו ע"ה מהאשה (שבת פז, א). כבר כתבתי למעלה סוד פריה ורביה בקדושה להתעורר מלמטה למעלה במה שמקדש את עצמו ומרבה את הדמות. אבל משה רבינו ע"ה פירש מהאשה למטה ולא המשיך להתעורר למטה מלמעלה, והוא איש האלהים בעלה דמטרוניתא כדאיתא בזוהר (ח"א רלט, א)הגה"הואפשר שזהו סוד בן עזאי שלא לקח אשה ואמר נפשי חשקה בתורה (יבמות סג, ב) והיה ענף משורש משה רבינו ע"ה::
23
כ״דוהנה נח היה צדיק בדורותיו בערך דורו, כי נח היה איש צדיק להיות דבק בהש"י כשבא אליו התעוררות מלמעלה, כי ק"ך שנה היה הקב"ה מתעורר את נח ושלחו להזהיר דורו שיעשו תשובה. אבל מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו (עירובין יח, ב), כלומר מקצת שבחיו היו בפניו, כי לא הלכו פניו להקדים להתעורר כמו אברהם אבינו שאמר (בראשית כד, מ) התהלכתי לפניו, וזה היה במקצת. אבל רובו שהוא ככולו היה שלא בפניו, שלא הקדים הוא, רק בא אליו התעוררות מלמעלה:
24
כ״הוזהו סוד ונח מצא חן, הוא מצא אבל הקב"ה לא מצא. ואמר מצא חן כשבא התעוררות מלמעלה למטה וזהו מתנת חן, כמו שכתוב וחנותי את אשר אחון וכמו שכתוב למעלה במדרש וחנותי כו'. ומכל מקום היה צדיק בערך דורו, כי לא זו שלא התעוררו מאליהן דורו, אלא אף לאחר התעוררות מלמעלה זה ק"ך שנה לא השגיחו כי היו לב היפך מאברהם לבבו נאמן שהוא סוד התעוררות מעצמו, והיו ערלי בשר השחיתו דרכם ולא שמעו בקול ה'הגה"הועל זה רומז הפסוק (בראשית ו, ג) לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, שלא זו שהם ערלי לב, אלא אף הם ערלי בשר. ואמר לא ידון רוחי יש בזה סוד, דע כי התעוררות הבא מלמעלה אינו דוקא על ידי נביא אלא השם יתברך מתפשט רוחו בין הנבראים המודיעים ומכריזים, כענין שאמרו (אבות ו, ב) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב כו', וכן עוד (ב"ר יג, ב) שיחת אילנות, ומכל שכן על ידי צפצוף עופות. ובני אדם הם אטימין לבא סתימין עינא השמן לבם, ועינים להם ואין רואות ואזנים להם ואין שומעות:
ועל סוד זה נראה שרומז הפסוק (בראשית ז, ב) מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה וגו', וגם מעוף השמים שבעה שבעה. קשה למה לא אמר גם מעוף השמים הטהורים. ורש"י כתב, ילמוד סתום מן המפורש שמדבר בטהורים. בודאי כן הוא האמת לפי פשוטו, אמנם יש בכאן גם כן סוד. ויהיה מתורץ גם כן לישנא דגם, שאמר גם מעוף השמים, מהיכי תיתי שיהיה העוף נגרע מהבהמה שהוצרך לרבות אותו בתיבת גם, ולעיל השוה אותם מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה. עוד קשה, לעיל אמר מהעוף למינהו ולא אמר עוף השמים, וכאן אמר עוף השמים, ואחר כך אמר כל צפור כל כנף. כתיב (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, ומצאתי בקונטרס האר"י ז"ל שכתב על ענין שיחות העופות, הנה כל מה שנזכר למעלה מכריזין אותו בכל העולמות ובפרט בעולם העשיה, וגם כל העבירות שאדם עובר נכרזות על ידי בית דין ושליח בית דין ההולך עמהם. ואמר גם עיבוי האויר וגסותו אין קול העליון הרוחני ניכר בו, ואמנם כשהעופות פורחים דרך הפרחתם ועפיפתם הם חותכים האויר וחולקים אותו ואז קול הכרוז עובר שם, וזהו סוד כי עוף השמים יוליך את הקול, כי הוא מוליכו דרך עפיפתו. אמנם יש עופות כי על ידי צפצופם ודבורם נצטרף קול הכרוז עם קולו ועוברים יחד, אך יש עופות שאינם עושות כן אלא דרך עפיפתם בכנפיהם, ואלו הם סוד העופות שאין להם קול וקורין להם בלעז אבי"ש מור"ש, וכנגדם נאמר עוף השמים יוליך את הקול, כי בלתי קול רק בעפיפתם מוליכות קול הכרוז. וכנגד המדברים אמר ובעל כנפים יגיד דבר:
ונבאר טעם העופות הנזכרים הנקראים אבי"ש מורא"ש, דע כי הם נמשכות מצד לילית ההורגת את הילדים שעדיין לא הגיעו לערך דבור, וכל אותן הנשמות, בפרט אם הם רשעים, כלם הולכים דביקים עם אותן העופות האלמים והולכים עמהם, והם לילית, ולכן אין להם כח דבור. ואמנם יש עוף שממונה להודיע גזירות רעב, ואחד על הדבר, ואחד על הארבה. וכיוצא בו יש ממונים על הטובות והבשורות טובות, ויש ממונים על כמה דברים חלוקים. ואמנם העופות האלמים הם ממונים על גזירת הילדים המתים קטנים, וכן יש להם שליטה על כל לידע על בשורות אחרות. והעורב כולו בשורות רעות, ובפרט על הדבר ועל המגפה, ובדרך מקרה אומר לפעמים בשורה טובה. והנץ הנקרא מילנ"ו מבשר בשורות טובות. והגאלנדרי"א צפור דרור מבשרת בשורות טובות, ובפרט על עצירת המגיפה, וכמעט שכל ימי המגפה אינו נראה ואינו נמצא בעיר שיש שם מגפה. ואפילו התולעים והיתושים כלם מגידים חכמה, ואין שום כח בעולם שלא מגיד דבר, אפילו שקצים בהמות ורמשים קטנים עם גדולים. ולכן תמצא שאין עופות מצויים אלא במקום בני אדם להגיד להם פשעם והקורות אותם. ולכן בחורבן הבית מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו (ירמיה ט, ט) , כי אין צורך בהם כלל, עד כאן לשונו:
ועל פי הרמז הזה ירמוז בכאן, גם מעוף השמים שאינם טהורות, מאחר שהם מטריחין ועוסקין לסייע להכרזה, יהיו נדונים כטהורים ליקח מהם שבעה. ואלו נקראים עוף השמים כי יש להם ידיעה ממה שבשמים. אבל שאר עופות שאינם במדריגה הזו יוקח שנים שנים מהטמאים, ומהטהורים שבעה שבעה כדפירש רש"י. ואחר כך צפור כל כנף רומז לבעל כנפים, ודי בזה למבין:. נמצא לא היה להם התעוררות מלמטה. וגם כשבא מלמעלה לא השגיחו, על כן נאבדו מעולם הזה, וגם מעולם הבא, וגם אבד זכר כחם של מעלה. ובזוהר (ח"א סט, א), וימח את כל היקום אשר על פני האדמה (בראשית ז, כג), רבי אבא אמר את כל לאכללא כל אינון שליטין דשלטין ממנו על ארעא, ודא הוא היקום אשר על פני האדמה כו':
ועל סוד זה נראה שרומז הפסוק (בראשית ז, ב) מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה וגו', וגם מעוף השמים שבעה שבעה. קשה למה לא אמר גם מעוף השמים הטהורים. ורש"י כתב, ילמוד סתום מן המפורש שמדבר בטהורים. בודאי כן הוא האמת לפי פשוטו, אמנם יש בכאן גם כן סוד. ויהיה מתורץ גם כן לישנא דגם, שאמר גם מעוף השמים, מהיכי תיתי שיהיה העוף נגרע מהבהמה שהוצרך לרבות אותו בתיבת גם, ולעיל השוה אותם מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה. עוד קשה, לעיל אמר מהעוף למינהו ולא אמר עוף השמים, וכאן אמר עוף השמים, ואחר כך אמר כל צפור כל כנף. כתיב (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, ומצאתי בקונטרס האר"י ז"ל שכתב על ענין שיחות העופות, הנה כל מה שנזכר למעלה מכריזין אותו בכל העולמות ובפרט בעולם העשיה, וגם כל העבירות שאדם עובר נכרזות על ידי בית דין ושליח בית דין ההולך עמהם. ואמר גם עיבוי האויר וגסותו אין קול העליון הרוחני ניכר בו, ואמנם כשהעופות פורחים דרך הפרחתם ועפיפתם הם חותכים האויר וחולקים אותו ואז קול הכרוז עובר שם, וזהו סוד כי עוף השמים יוליך את הקול, כי הוא מוליכו דרך עפיפתו. אמנם יש עופות כי על ידי צפצופם ודבורם נצטרף קול הכרוז עם קולו ועוברים יחד, אך יש עופות שאינם עושות כן אלא דרך עפיפתם בכנפיהם, ואלו הם סוד העופות שאין להם קול וקורין להם בלעז אבי"ש מור"ש, וכנגדם נאמר עוף השמים יוליך את הקול, כי בלתי קול רק בעפיפתם מוליכות קול הכרוז. וכנגד המדברים אמר ובעל כנפים יגיד דבר:
ונבאר טעם העופות הנזכרים הנקראים אבי"ש מורא"ש, דע כי הם נמשכות מצד לילית ההורגת את הילדים שעדיין לא הגיעו לערך דבור, וכל אותן הנשמות, בפרט אם הם רשעים, כלם הולכים דביקים עם אותן העופות האלמים והולכים עמהם, והם לילית, ולכן אין להם כח דבור. ואמנם יש עוף שממונה להודיע גזירות רעב, ואחד על הדבר, ואחד על הארבה. וכיוצא בו יש ממונים על הטובות והבשורות טובות, ויש ממונים על כמה דברים חלוקים. ואמנם העופות האלמים הם ממונים על גזירת הילדים המתים קטנים, וכן יש להם שליטה על כל לידע על בשורות אחרות. והעורב כולו בשורות רעות, ובפרט על הדבר ועל המגפה, ובדרך מקרה אומר לפעמים בשורה טובה. והנץ הנקרא מילנ"ו מבשר בשורות טובות. והגאלנדרי"א צפור דרור מבשרת בשורות טובות, ובפרט על עצירת המגיפה, וכמעט שכל ימי המגפה אינו נראה ואינו נמצא בעיר שיש שם מגפה. ואפילו התולעים והיתושים כלם מגידים חכמה, ואין שום כח בעולם שלא מגיד דבר, אפילו שקצים בהמות ורמשים קטנים עם גדולים. ולכן תמצא שאין עופות מצויים אלא במקום בני אדם להגיד להם פשעם והקורות אותם. ולכן בחורבן הבית מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו (ירמיה ט, ט) , כי אין צורך בהם כלל, עד כאן לשונו:
ועל פי הרמז הזה ירמוז בכאן, גם מעוף השמים שאינם טהורות, מאחר שהם מטריחין ועוסקין לסייע להכרזה, יהיו נדונים כטהורים ליקח מהם שבעה. ואלו נקראים עוף השמים כי יש להם ידיעה ממה שבשמים. אבל שאר עופות שאינם במדריגה הזו יוקח שנים שנים מהטמאים, ומהטהורים שבעה שבעה כדפירש רש"י. ואחר כך צפור כל כנף רומז לבעל כנפים, ודי בזה למבין:. נמצא לא היה להם התעוררות מלמטה. וגם כשבא מלמעלה לא השגיחו, על כן נאבדו מעולם הזה, וגם מעולם הבא, וגם אבד זכר כחם של מעלה. ובזוהר (ח"א סט, א), וימח את כל היקום אשר על פני האדמה (בראשית ז, כג), רבי אבא אמר את כל לאכללא כל אינון שליטין דשלטין ממנו על ארעא, ודא הוא היקום אשר על פני האדמה כו':
25
כ״והרי שנח היה צדיק בדורו, מכל מקום נגד אברהם לא היה נחשב לכלום. כי אברהם לבבו היה נאמן לפניו. ואלו היה בדור אברהם, אפשר שהיה לומד ממעשיו והיה צדיק תמים כמוהו, כי כן כתיב באברהם (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים:
26
כ״זולענין מה שאמרו שאלו היה בדורו של משה כו', זה יתבאר ע"פ מה שאמרו במדרש רבה (בר"ר לו, ג) אמר ר' ברכיה חביב משה מנח. נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה (בראשית ט, כ). אבל משה משנקרא איש מצרי (שמות ב, יט) נקרא איש האלהים, עד כאן. ענין זה המאמר הוא, כי משה רבינו ע"ה מיום היותו לאיש נודע מה יהיה בסופו, והתחלה שלו היה מדוגמת סופו, אע"פ שבתחלת נבואתו אמרו במ"ר (שמו"ר ג, א) טירון היה משה בנבואה, כי בתחילת נבואתו היה עדיין ילד בנבואה, אחר כך בא ממדריגה למדריגה עד (דברים לד, י) שלא קם כמשה ונקרא איש האלהים. מכל מקום בוצין בוצין מקטפין ידוע (ברכות מח, א), על כן אפילו בהתחלת מעלתו נקרא איש שנקרא איש מצרי, כמו שהיה נקרא איש ברום מעלתו דהיינו איש האלהים, להורות כי אף בהתחלתו התחיל להתנוצץ בו אלהיי, וזהו נרמז באיש מצרי שהרג שזהו תחילת גדולתו וקנאתו לאלהיו היה דבוק באלהיו, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר א, כט) שהרגו בשם המפורש, הרי אף במעלה התחתונה שלו דהיינו מעשה מצרי, היה דבוק באלהים דהיינו בשם המפורש:
27
כ״חונח אף בעת רום מעלתו שנקרא צדיק, נקרא איש האדמה, אשר הכוונה בזה ע"ד המדרש שהבאתי לעיל, כי אף נח היה בכלל (בראשית ו, ז) נחמתי אשר עשיתי כו', ומה שנשאר קיים היה בשביל האדמה והאדמה לא תשם (שם מז, יט) שיהיה קיום לעולם. ועל כן נקרא איש האדמה, כלומר נשאר באיש בשביל האדמה דהיינו העולם. הרי במקום גדולתו שקראהו צדיק, קורא אותו בשם איש האדמה:
28
כ״טובמדרש (שוח"ט משלי לא), שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא, ל). שקר החן, זה נח. והבל היופי, הבל הוא יפיו של אדם. אשה יראת ה' תתהלל, זה משה, עד כאן:
29
ל׳הנה פשט זה המאמר מסכים למה שכתבתי. מכל מקום אני אומר, שיש במאמר הזה רמזים. הנה כי מעת חוסר העדי של כתנות אור מהאדם ונתלבש בכתנות עור, לא מצינו שזכה לאור עד חנוך כי לקח אותו אלהים ונעשה מלאך והוא מטטרון. ועשרה דורות מאדם ועד נח, ונח היה צדיק הדור ונזדכך בקצת שגרם קיום להעולם בהשארתו. על כן תמצא תיבת נח זה ינחמנו (בראשית ה, כט), והוא חצי שם של חנוך, וכן הוא חצי שם של מטטרון, כי מט"ט עולה נח. נשאר רו"ן מלשון נור דולק, כי נתהפך חנוך ללפיד אש ונעשה מטטרון. ומה שנשאר מן חנוך לאחר הלקח ח"ן שהוא כמו מט"ט, נשאר כ"ו שהוא במנין ידו"ד, ומן מטטרון נשאר נור שהוא אש. רמז לדבר, (דברים ד, כד) כי ידו"ד אלהיך אש אכלה הוא. הרי מעלת נח שהוא חן מן חנוך, על כל זאת שקר החן אין זה מעלה אמיתית:
30
ל״אגם הבל הוא יופיו של אדם, כי הלך אחר ההבל. אם כן יש בזה רמז, ותיבת הבל רומז להבל בנו של אדם, וישע ה' אל הבל (בראשית ד, ד). ואמר הבל הוא יופיו של אדם הראשון, כלומר מי הוא יופיו של אדם הראשון הוא הבל. כי קין הוא קינא דמסאבותא, והבל הוא יופיו, כי היה לו התרוממות נשמה, כי משה רבינו ע"ה הוא מגלגולו כמו שכתבו המקובלים (עי' תקו"ז תקון ס"ט קיד, א) הבל שת משה (הם ראשי התיבות של מש"ה). והבל הוא יופיו, כי עקבו של אדם מכהה גלגל חמה (תנחומא אחרי ב), ופני משה כפני חמה עצמה (ב"ב עה, א) והוא יותר מגלגל של חמה, ונשלמה אחר כך נשמת הבל ע"י שת במשה עד שנתקיים בו (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים, ופירש מאשתו (שבת פז, א) והוא היה בעלה דמטרוניתא כמו שהבאתי לעיל. וזהו אשה יראת ה' תתהלל, זה משה:
31
ל״בזה ענין שנרמז משה בענין המבול כמו שאמרו בפרק שלוח הקן (חולין קלט, ב) משה מן התורה מנין, דכתיב (בראשית ו, ג) בשגם הוא בשר, בשגם בגימטריה משה. ומה שהזכיר במדרש שמואל אצל משה, כי כבר אמרו רז"ל (ברכות לא, ב) ממעלות שמואל שהיה בו מעלות השקולים נגד משה ואהרן:
32
ל״גנחזור לענין, ענין נח מלמעלה למטה, ואז היה צדיק גמור. אברהם אבינו מלמטה למעלה. משה רבינו הלך למעלה והוא איש האלהים. וחילוק גדול בין תיבה של נח לתיבה של משה:
33
ל״דועתה אבאר ענין התיבה על פי הרמזים שכתבתי. ואקדים מה שכתב בזוהר שמביא הפסוק (משלי יח, י) מגדל עוז שם ידו"ד בו ירוץ צדיק ונשגב, ואומר שמגדל עוז רמוז על התיבה, והצדיק הוא נח איש צדיק. ואגב אבאר ענין מגדול ומגדיל של פסוק מגדיל ישועות מלכו בתהלים (יח, נא). ובספר שמואל (ב' כב, נא) כתיב מגדול ישועות מלכו, ונוהגין לומר זה הפסוק לאחר ברכת המזון. וכתבו האחרונים (עי' באר היטב או"ח סי' קפז) שבחול יאמרו מגדיל, ובשבת ובראש חודש יאמרו מגדול, ונתנו סימן שבת וחודש קרא מקרא. עוד בה שלישי שמצינו אצל דוד מגדל דוד כמו שכתוב (שה"ש ד, ד) מגדל דוד בנו לתלפיות, הרי ג' מגדול מגדיל מגדל:
34
ל״הוקודם שאגיד טעם על זה, אקדים מאמר בב"ר סוף בראשית (כט, ג), והכל יהיה סובב והולך על פי מה שכתבתי למעלה, וזהו נוסחו, א"ר סימון ג' מציאות מצא הקב"ה, אברהם דכתיב (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך. דוד דכתיב (תהלים פט, כא) מצאתי דוד עבדי. ישראל דכתיב (הושע ט, י) כענבים במדבר מצאתי ישראל. איתיבון חבריה לר' סימון, והא כתיב (בראשית כט, א) ונח מצא חן. א"ל הוא מצא, אבל הקב"ה לא מצא. קשה למה לא חשבינהו כסדר לפי הזמן דהיינו אברהם, וישראל, ודוד. ועם ביאור המאמר הזה (ב"ר יב, ו) שהבאתי לעיל (ד"ה ובמדרש רבה), כל תולדות שבמקרא הם חסרים, לבד מאלה תולדות שמים וארץ (בראשית ב, ד), ואלה תולדות פרץ (רות ד, יח):
35
ל״וכבר כתבתי למעלה (ד"ה וזה הענין) מעלת אדם הראשון אלו לא חטא היה בסוד שכינה בתחתונים בסוד אור הישר. וזה הענין הוא קרוב לענין משה רבינו ע"ה (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן, שלא זז מהשכינה רק שהוא עלה לשמים לבית ה'. אבל סוד השכינה בתחתונים הוא שתרד השכינה להיות בתוך התחתונים כ"כ יזוככו התחתונים, ומכל מקום זה וזה הוא ענין שלא זזה מהשכינה:
36
ל״זאמנם לאחר חטא אדם ונתלבש בכתנות עור ונסתלקה שכינה למעלה, אז עיקר השלימות לעורר מלמטה למעלה. ואח"כ באחרית הימים בעת קץ, אזי תתחדש הבריאה אשר עדיין לא הושלם כוונת הבריאה אפילו יום א', כי אדם ביקר ולא ילין עד שיבא משיח, ואז ישמח ה' במעשיוהגה"האותיות ישמח הן אותיות משיח:. וישראל שהיה מעלתם להתעורר מלמטה למעלה שהם הקדימו נעשה לנשמע, לעתיד ישראל נקראו אדם ויהיו כמו אדם קודם החטא, ויקויים בהם (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, ואז תהיה הבריאה במילואה כמו שהיתה ראשית המחשבה. על כן כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כתיב תולדות מלא, כי כן כוונת הבריאה להיותה במילואה וטובה, ולא תחזור עד אלה תולדות פרץ שמשם יוצא מלך המשיח ואז יחזרו התולדות להיות מלאהגה"הוכן היתה סוד פריה ורביה דאדם קודם שחטא כמו שכתבנו לעיל, ואז תולדות מלא::
37
ל״חוביני ביני צריכים להתעוררות, ועיקר התעוררות הוא מלמטה למעלה ואז הוא תמים וכמו שנאמר באברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א). אבל מלמעלה למטה אף שנעשה צדיק גמור, מכל מקום לא נקרא תמים. על כן אמר הקב"ה לנח כי ראיתי אותך צדיק לפני, ולא כתיב תמים, כי נח מצא, אבל הקב"ה לא מצא אותו:
38
ל״טודוד המלך ע"ה לפעמים מזמור לדוד, ופעמים לדוד מזמור כמו שהבאתי לעיל (ד"ה כבר הזכירו), וזהו סוד מגדול ומגדיל. מגדול, הוא בית ה' מדור השכינה מתעורר מלמטה למעלה, כי כן נקודה ראשונה היא חירק תחת המ"ם והחירק הוא למטה, ואח"כ מסיים בנקודת חולם למעלה על ו' למעלה. מגדיל, מתחיל בפת"ח רומז על ידו של הקב"ה פתוחה, והקב"ה פותח והוא התעוררות מלמעלה למטה, כי כן מסיים בנקודת חירק בסוף תיבה והוא למטה. אבל מעלת מגדיל על מגדול הוא, כתובים ברוח הקודש, ומגדול הוא נביאים שהוא מעלה יתירה על כתובים, ושבת וחודש הם זמנים המורים על רוממות ישראל. החודש מורה כי תחדש אור ישראל בסוד (ישעיה ל, כו) אור הלבנה כאור החמה וגו', ומכל שכן שבת המורה על קדושת עולם שכולו שבת על כן קוראין בהם מגדול:
39
מ׳עוד יש רמז גדול בנקודות של מגדיל ומגדול. נודע כי מ"ם סימנם דמלאך מות כמו שכתב הזוהר, והעתקתיו לעיל בפרשת בראשית (ד"ה וכבר כתבתי בארוכה). והנה הפתח מורה על פתיחת הטוב כמו (תהלים קמה, טז) פותח את ידך, כי פותח מקור העליון. אמנם זה לעומת זה עשה אלקים, ובעולם הקליפות מורה על פתיחת הרע שעליה נאמר (בראשית ד, ז) לפת"ח חטאת רובץ, והבא לטמא פותחין לו (יומא לח, ב). ונודע כי החירק מורה לדכא תחת רגליו על ירידת הענין כמו שכתב הפרדס בשער הנקודות, על כן מגדיל שיש פת"ח תחת המ"ם אינה טובה כמעלת מגדול שיש חירק תחת המ"ם המורה על ירידת המ"ם שהוא סימן למלאך מות, ואז כשתרד מן מגדול למטה תשאר גדול, ורומז (חגי ב, ט) לגדול יהיה כבוד הבית האחרון:
40
מ״אוהנה רמז הש"י לנח שיעשה תיבה כמו מגדל כי אותך ראיתי צדיק (בראשית ז, א), והוא איש צדיק תמים כדפירשתי. אכן התעורר אותו לקחת מוסר שמכאן ואילך יהיה כבוד מגדל, ויקוים בו (משלי יח, י) מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב:
41
מ״בהענין שציווה לו לעשות בנין תחתיים שניים שלישים ג' מדריגות זו על גבי זו. תחתיים שהם לזבל, הוא נגד עולם העשייה שהוא מגואל ומטונף בקליפות. שניים שהם למדור בהמות חיות ועופות, רומז למדור העליון עולם יצירה, ועל דרך שפירש הזוהר מאמר (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה כו', על המלאכים. ועוף יעופף, עוף זה מיכאל דכתיב (ישעיה ו, ו) ויעף אלי אחד מן השרפים. יעופף דא גבריאל, דכתיב (דניאל ט, כא) והאיש גבריאל וגו' מועף ביעף כו'. ואת כל נפש חיה הרומשת, הוא הרוח הפנימי הנמשך להם מלמעלה שהוא קיומם. שלישית הם לאדם, סוד עולם הכסא שם חקוקה צורת יעקב, ועל כולם בראש המגדול הוא שם ידו"ד בו ירוץ צדיק ונשגב:
42
מ״גהנה מתחת כסא כבוד ולמטה שמשם יניקת עולם המלאכים הצדיק הזוכה להיות ביניהם עליו נאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, כי המלאכים נקראים עומדים שעומדים במקומם, והאדם נקרא מהלך כי הוא הולך משלימות לשלימות עד שזוכה לידבק בין הכתות הקדושות האלה. ומי שהוא צדיק ביותר והוא מבני עליה וזוכה לשם ה', זהו נקרא רץ, כי רץ הוא ומגיע למקום שאין שאר יכולין להגיע ונקראים בערכו מהלכים. זהו שאמר מי שזכה לעלות עד מגדול עוז שם ה', זהו רץ ונשגב מכל, וגדול מעלתו אפילו ממעלת המלאכים, כי דביקותו מכסא כבוד ולמעלה:
43
מ״דזהו רמז לו הש"י בבנין התיבה שיהיה מגדול ועליות זו על גבי זו, דהיינו ההתעוררות מלמטה למעלה עד רום המעלה. ובזה יעשה צוהר לתיבה ותאיר התיבה שהוא מגדול עוז מגדול ישועות מלכו. אבל רמז לו הקב"ה על בחינת מגדיל אם לא יהיה התעוררות מלמטה למעלה רק מלמעלה למטה. וזהו רמז וסוד (בראשית ו, טז) ופתח התיבה בצדה תשים, כי תיבה זו רומזת על תיבת מגדול, כי תיבה פירושה ג"כ מלה, והפתח בצד התיבה הרומזת למגדיל ירמוז למגדול, שבצד תיבת מגדיל יש פת"ח תחת המ"ם וכדפרישית, ונגד אלו העניינים היה דוד לפעמים מגדיל ולפעמים מגדול:
44
מ״הוענין מגדל דוד תלפיות (שה"ש ד, ד) תל שהכל פונין בו (ברכות ל, א) הוא בית המקדש המכוון נגד בית המקדש שלמעלה, ושכנתי בתוכם, ורומז על המקדש שלעתיד שיקוים (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, הוא סוד מגדל חירק תחת המ"ם כדפירשתי:
45
מ״ווסוד קמץ הוא ברום המעלה, ששם סוד אור הגנוז ונסתר. ועיין בפרדס בשער הטעמים בסוד הקמץ, וכתב כי הוא בסוד הכתר לרמוז על העלמו כי הוא קמץ וכמוס וכו' עיין שם. ונודע כי הכתר אור *קדמון אור *צח אור *מצוחצח ראשי תיבות שלהן קמץ. וסוד תלפיות תל שהכל פונים לו, הנה דור הפלגה עשו מגדל ומשם נפרדו לע' אומות, ולעתיד מלך המשיח שהוא מדוד יכבוש את כולם וימלוך לבדו. וסוד מגדל דוד, הוא תיקון לקלקול מגדול דור הפלגה שאמרו (בראשית יא, ד) ונעשה לנו שם, וכתיב בדוד (ש"ב ח, יג) ויעש דוד שם:
46
מ״זדע כי הש"י ברא העולמות בשמותיו ובצירופן, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות נה, א) יודע היה בצלאל לצרף האותיות שבהם נבראו שמים וארץ. והנה הראשונים שהיו בצלם אלהים היה מקויים בהם ידע את שמי, והיו משתמשים בשמו בקדושה לעבדו ולאוהבו ולדבק בו, וזה היה עד אנוש שהיה בצלם וכדאיתא במדרש רבה שהבאתי למעלה. אבל מדור אנוש ואילך אז הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו), כלומר היו משתמשים בשם אבל חולין היה להם, וזהו שאמר הוחל לשון חולין. והיה זה עד דור המבול המה הגבורים אנשי השם והיו עוסקים בהשבעות שמות כדאיתא בזוהר (ח"א לז, א) נאמר כאן (בראשית ו, ד) אנשי השם, ונאמר התם (ויקרא כד, יא) ויקוב [וגו'] את השם, על כן לא היו יראים מהמבול ולא היו מאמינים שביד הקב"ה לבטל כחם, ועיין בזוהר באורך. אבל ענין ידיעתם את השם נעשה להם שממון, ויצדק ג"כ הפירוש הפשוטו אנשי שממון:
47
מ״חאבל לנח צוה הש"י לעשות מגדול עוז שם ה' בקדושה ובטהרה, כדאיתא בהג"ה ציוני וזה לשונו, [ו]זה אשר תעשה אותה (בראשית ו, טו), סוד התיבה הוא סוד מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. צדיק, זה נח שנקרא צדיק וחשוב. כי בשמו של הקב"ה ארבע אותיות ידו"ד, וצרף האותיות ועשה תיבה וכך צירף, י' פעמים ה' הרי נ', זה רחבה. נ' פעמים ו' הרי ג' מאות, זה ארכה. ו' פעמים ה' זהו ל', הרי קומתה. וב' אותיות אמצעיות של השם הם ה' ו' ה' פעמים וי"ו הרי ל', ול' פעמים ה' הרי ק"ן לתגבורת המים, עד כאן לשונו:
48
מ״טודור הפלגה אמרו (בראשית יא, ד) ונעשה לנו שם, היינו לעבוד ולירא את השם, ומצד זה היתה כוונתם לטובה לידע את השם. אבל רעה גדולה עשו, שרצו להפריש את השם שהיא מדת מלכות מהבנין שלמעלה ולהיות לה לבדה המלוכה. והדברים עתיקין, והרוצה להבינם יעיין ברמב"ן וברקנט"י ובציונ"י וימצא כל חפצו. וכשם שהם הפרידו השם מהבנין להמשיך אותו עליהם במה שאמרו ונעשה לנו שם, על כן מדה כנגד מדה הפרידם ה':
49
נ׳אבל בדוד כתיב (ש"ב ח, יג) ויעש דוד את השם, ופירש הזוהר (ח"ג קיג, א) שהוא תיקן תמיד השם למעלה לחברו וליחדו, ועשה מקדש למטה מכוון נגד מקדש שלמעלה כי ידו"ד בהיכל קדשו שהוא סוד יחוד שלמעלה. וזהו סוד תלפיות, תל שהכל פונים בו, לא כמגדל דור הפלגה שהפרידו את השם מהפנים שלמעלה. אבל הוא תיקן ויחד את השם שיהיו הפנים שלמעלה פונים לשם, ועדיין לא נבנה המקדש כהוגן עד לעתיד, כמ"ש (תהלים קכז, א) אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו:
50
נ״אואז מבואר המאמר ג' מציאות מצא הקב"ה, אברהם ענין אשר התהלכתי לפניו. גם דוד על הרוב מגדול, וגם עשה מגדל תלפיות לרמוז על שלימות האחרון שאז יוחזר חידוש עולם ויהיו כמו אדם קודם שחטאהגה"הישראל במתן תורה הקדימו נעשה לנשמע הוא סוד בהתעוררות מלמטה למעלה. ובשעת קבלת תורה הקדימו ישראל נשמע לנעשה, שאמרו (דברים ה, כד) קרב אתה ושמע וגו' ושמענו ועשינו. והנה לכאורה תמיה גדולה, מתחילה הקדימו נעשה לנשמע, ובעת קבלת התורה שהגיעו למדריגות הנבואה הקדימו שמיעה לעשייה. אבל דע כי ישראל במתן תורה שפסקה זוהמת הנחש היו חוזרין להיות כמו אדם הראשון קודם שחטא, ואז ההשפעה מלמטה למעלה, כי השכינה בתחתונים. אך חזרו לקלקולם בעגל, וכמו שנאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם וגו'. וזהו המדריגות של מלמטה למעלה שהיו זוכין בקבלת התורה תהיה לעתיד, והשכינה תהיה בתחתונים וכמו שכתבתי לעיל:. ומי הוא זה, זהו ישראל הנקראים אדם, וישראל עלו במחשבה קודם בריאת עולם ולעתיד יהיו סוף המעשה. וזהו סוד המציאות דישראל שיהיו ברום המעלה להיות מקוים בהם ושכנתי בתוכם, ואז מגדול דוד יהיה בקיומו עדי עד. ודור הפלגה שהיו בשפה אחת ונפרדו לע' לשונות. ולעתיד כי ימלוך משיח בן דוד, יקוים (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל העמים שפה אחת. ואלה תולדות השמים, ואלה תולדות פרץ, יהיו במלואם:
51
נ״באמר במדרש (בר"ר יב, ו), שניטל ממנו זיוו וחייו וקומתו וכו'. היינו לבוש כתנות אור באל"ף שזה היה זיוו, והיה ראוי להיות חי עולם, ונתלבש בלבוש נכריה כתנות עור, ולעתיד יוחזר. ומה שאמרו [שניטלו ממנו] פרי הארץ, פירות האילן, כי ראוי להיות עץ עושה פרי, טעם העץ כטעם הפרי, ונתבטל ונגנז עד לעתיד שיוחזר ויהיה עץ פרי, והעץ עצמו פרי, ועתידים אפילו אילנות סרק להוציא פרי (כתובות קיב, ב):
52
נ״גודע כי כמו שלבוש הנשמה דהיינו הגוף יהיה מלבוש כבוד כתנות אור, כן לבוש הגוף שהוא המלבוש ממש יהיה בגדי כבוד, וקצת מדוגמא לזה זכו במדבר, (דברים ח, ד) שמלתך לא בלתה וגו'. ולעתיד, אמרו רז"ל (שבת ל, ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות, הרי קדושת המאכל. ותוציא כלי מלת, הרי המלבוש. והם הן הדברים שביקש עליהם יעקב אבינו (בראשית כח, כ), לחם לאכול ובגד ללבוש:
53
נ״דודוגמא לזה, נח התחיל בתקון האכילה, שהיה זן כל היצורים בתיבה. ושם התחיל בתיקון הלבישה במה שלקח השמלה לכסות ערות אביו, ויוגמר התיקון לעתיד. ומחמת תיקון האכילה נתרומם מעלת נח על אדם שהותר לו לאכול בשר (סנהדרין נט, ב)הגה"הבכתבי קודש דהאר"י ז"ל מצאתי, הנה הם ארבעה מינים, דומם צומח חי מדבר. ובעת בריאת עולם נתקן המדבר שהוא אדם, והבעל חי נתקן בשמות שקרא לו האדם מצד שורשם, על כן מאחר שנתקנו אסור לאכלם. אמנם הצומח והדומם שהוא מלח לא נתקנו, מותר לו לאכלם. אף שקלקל האדם, נתקן בשור שהקריב. אחר כך במבול חזרו וקלקלו הבעלי חיים וצריכין תיקון, וזהו תיקונם שיהיו למאכל אדם שיעלו ממדריגות בעל חיים למדריגת אדם, על כן הותר לנח לאכול בשר. ולזה בבית המקדש בקרבנות היו מתקנים כל הד' מינים. האדם עם התשובה ובוידוי. הבעל חיים בקרבנות עצמם. הצומח בנסכים ובמנחות. הדומם על כל הקרבנות תקריב מלח. ואם תאמר למה לא נאסרו אחר כך. יש לומר דלא נתקן הכל רק מה שהקריבו הקריב, כן נראה לי:. ושם זכו בניו לטלית של מצוה (בר"ר לו, ו) שהן הציצית שהותר בהם כלאים צמר רחלים ופשתים יחד. משא"כ מקודם בבני אדם הראשון קין והבל, קין הביא פשתן, והבל הביא צאן והן ביחד כלאים. ושם זכו בניו לתיקון הזה דלעתיד שיהיה להם לחם לאכול ובגד ללבוש, ויעלו מעלה מעלה עד שיזכו לאכול לחם אבירים ממש שהוא המן ששוחקין ברקיע שחקים. וילבשו בגדי מלכות מסוד לבושי עליון. והעדי שהתנצלו בני ישראל מחורב, לעתיד יוחזר להם במהרה בימינו אמן:
54