שני לוחות הברית, תורה שבכתב, פנחס, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Pinchas, Torah Ohr

א׳ברוך אשר יצר את האדם בחכמה, רצוני לומר שיהיה האדם חכם ומשכיל בגוף זך ונשמת שדי, שניהם יחד שוים לטובה יהיו דביקים בה' וחי לעולם כי לתכלית זה נברא. אמנם האדם קלקל ונעשה הגוף חומר עכור חרס מחרסי האדמה, ואין לו תקנה אלא בשבירה וזוהי המיתה, ולא יתוקן עד לעתיד כשיבא משיח אז ישמח ה' במעשיו ויחזור העולם כבתחילת הבריאה:

ב׳ועל זה רמזו רז"ל במסכת פסחים פרק האשה (פח, א), אמר ר' יוחנן, גדול קיבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר (הושע ב, ב) ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל. וכתיב (בראשית א, ה), ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, עד כאן. הכוונה, כי כשיהיה קיבוץ גליות האמתי בעת בא משיח צדקינו, אז תתחדש הבריאה באור חדש בכוונת הבריאה, ויתייחד הגוף עם הנפש. וגם הארץ שהוא החומר יהיה מלא דעה ויחדיו יהיו תמים מלמטה ויקבלו שפע מלמעלה וחי לעולם בגוף ונפש, כי בעת הבריאה אדם ביקר בל ילין וקלקל ונגזר עליו המיתה. אמנם נתן הש"י לנו תורת אמת שעל ידה נזכה לעתיד, ונתן לנו מצות שהם מורים על זה והם רושם לזה הענין על נצחיות הגוף כמו הנפש, כי עתה באותן הימים שלימות האדם הוא במין ובאיש. במין, מצד הגוף, כי דור הולך ודור בא, רק קיים במין. אבל מצד הנשמה קיים באיש בפרטי, כי כל נשמה ונשמה היא קיימת ונצחיית, כי הגוף חי במקרה ומת בעצם. והנשמה מת במקרה וחי בעצם:

ג׳ועל דבר זה פירשו המאמר (ברכות לא, א), בהאי הלולא שאמרו לי' לשרי לן מר, אמר וי לן דמיתנין ואנן מה נימא בתריה, הי תורה והי מצות דמגינן. הכוונה, כי זה היה משורר שטעם הלולא הוא לקיים פריה ורביה שלא תאבד קיום המין. והם ענו בתריה שגם קיום באיש יש מצד הנפש כשמקיים תורה ומצות. אבל לעתיד לבוא יהיו הנשואין הגמורין כמו שכתוב (הושע ב, כב) וארשתיך לי באמונה, אז הגוף והנפש שניהם יחדו יהיו קיימים בגוף ובנפש, ועתה בא הרושם לזה בדיני נחלות שנקראות משפט כמו שאמרו רז"ל (ב"ק קיג, ב), להודיע שעם היות שהנחש הקדמוני גרם החטא והמיתה ונפסקו ונפרדו הגופים, מכל מקום הנשאר במקומו משתלשל ממנו לירש זכות המת היותר קרוב הבא ממנו, כי קרבת הנפשות לא נפסקו מהם כי ענפי האילן הקרוב קרוב יונק יותר. ולהכי חקה משפט כתוב (במדבר כז, יא), ואיש כי ימות ובן אין לו^הגה"הוקרוב לזה כתב בספר החינוך (מצוה ת) קרוב לפשוטו, וזה לשונו, נצטוינו בדיני נחלות, כלומר שמצוה עלינו לעשות ולדון בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שנאמר (במדבר כז, ח-ט) איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. ואם אין לו בת וגו'. וסוף הפרשה (שם יא) והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה. ואל תחשוב שאמר בזה שהמצוה היא שנעשה בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שירצה לומר שיהיה האדם מצווה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים. כי האל ברוך הוא לא רצה להוציא נכסי האדם מרשותו, שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו, כמו שיחשבו חכמי האומות. אבל הודיענו שזכות היורש קשורה בנכסי מורישו, ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו, מיד נופל עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק. ורבותינו ז"ל יקראו לזכות החזק שיש ליורש בנכסי מורישיו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות נחלה ממשמשת והולכת (ב"ב קטו, ב) כלומר שזכות היורש כמוריש, כאלו הגופים דבוקים זה בזה, שכל היוצא מן האחד נופל על השני:
ומפני כן אמרו ז"ל (שם קכו, ב) שאם צוה ואמר המוריש אל ירשני בני, או בני פלוני לא ירש עם אחיו, או בתי תירשני במקום שיש בן, וכיוצא בענינים אלה, אין בדבריו ממש, שאין בידו לעקור דבר האל שאמר שירש היורש מורישו. ואף על פי שאמר שנכסיו בידו לכל חפציו, הענין הוא לומר שיכול האדם ליתנם לכל מי שירצה, ולעשות בהם כל חפצת נפשו ואפילו לאבדם בכל לשון, חוץ מזה של ירושה, לפי שזה הדיבור הוא כנגד דיבורו של מקום וגזירתו, כי הוא אמר ירש היורש ועל כן אין כח ביד אדם לומר לא ירש. והיינו מתניתין דיש נוחלין (שם) האומר איש פלוני בני לא ירש עם אחיו, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. וכן האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים, ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימים (שם קל, א), עד כאן לשונו::

ד׳אח"כ ציוה הש"י מצות תמידין בכל יום, זהו נגד דביקות הנפש הרוח הוא העולה למעלה, הוא עולה תמיד, והוא קרבן לידו"ד מקרב אותיות שם ידו"ד ומייחדם, ובזה מדבק נפשו למעלה. גם בסוד הגלגול היו כמה נפשות בקרבנות בסוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם. ועל זה בא הרמז (במדבר כח, ב) את קרבני לחמי לאשי, ואשי כמו אנשי, והכוונה שקרבני לאנשי והסוד הם המגולגלים בקרבן ובזה מזדכך נפשם:

ה׳וכן מפרשים נוסח התפילה (בתפילת שמו"ע) והשב העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל כדאיתא בהטור, דיש במדרש (אוצר המדרשים ג"ע גיהנם טז) דמיכאל שר הגדול מקריב נשמותיהן של ישראל למעלה כו':

ו׳אמנם זה בא מהקרבן למטה כנודע למשכילים. ונודע למקובלים כי מדריגות הנפש הם ה', נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. מדריגת נפש, בראש חודש וחול המועד. מדריגת רוח, יום טוב. מדריגת נשמה, יום כפור. מדריגת חיה, שבת. מדריגת יחידה, עולם הבא. על כן יש תוספת קרבן, היינו המוספין של ראש חודש ויום טוב וראש השנה ויום כפור הכל חד, זהו תחילת דין וזה גמר דין, ומוסף שבת שני כבשים זכור ושמור בדבור אחד מורה על שבת של עולם הזה ושל עולם הבא שכולו שבת. ואח"כ מצות שופר של ראש השנה שהוא לערבב השטן, ולעתיד ישחוט הקב"ה את מלאך המות שהוא השטן. וכתיב (ישעיה כז, יג) ביום ההוא יתקע בשופר גדול:

ז׳וכן כל תוספות הקדושות בסוד המוספים רומזות על העתיד. ראש חודש, כתיב (שמות יב, ב) החודש הזה לכם, ישראל מונין ללבנה. ואמרו במ"ר בפרשת בא (טו, כו), כי גדולות ישראל כמו אור הלבנה, מן אברהם אבינו עד שלמה המלך היו ט"ו דורות אז אור הלבנה במילואה, וישב שלמה על כסא ה'. וכמו שמט"ו יום ואילך ממעט אור הלבנה עד תשעה ועשרים לחודש ואז היא לגמרי פגומה, כך סך דורות היו משלמה עד צדקיהו, וכתיב (מ"ב כה, ז) ועיני צדקיהו עיור. אמנם לעתיד אור חדש על ציון תאיר ויהי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה וגו' (ישעיה ל, כו), זהו סוד מוסף ראש חודש. וסוד מוסף שבת, הוא עולם שכולו שבת. וסוד פסח, בפסח נגאלו ישראל ובפסח עתידין ליגאל (שמו"ר יח, יב), כדכתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך ממצרים כן אראנו נפלאות, ויהי' תוספות רוח הקודש. ושבועות שהוא זמן מתן תורה, יהיה לעתיד תוספות ידיעה בברית חדשה ומלאה הארץ דעה. וסוכות שהן לצל, נשב בצל שדי. וראש השנה שעליו אומרים זה היום תחילת מעשיך שהוא חידוש הבריאה, זה יהיה לעתיד, כי אז תתחדש הבריאה ותחזור לכוונה שהיתה תכלית הבריאה, ואז ישמח ה' במעשיו. ויום כפורים, כי לעתיד יכופר עון ויבוקש עון ולא ימצא כמו שנאמר (ירמיה נ, כ), כי אסלח לאשר אשאיר. ולעתיד אלה הם מועדי. אבל כשחטאו, כתיב (ישעיה א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. ולעתיד יהיו מקראי קודש קרואי העדה בנצחיות הגוף והנפש בסוד (שמות יב, טז) אך אשר יאכל לכל נפש, האכילה סוד הגוף, והנפש סוד הנפש, כי מלאה הארץ דעה, אף הארציית שהוא החומר יהי' דעה זך ונקי, ויקויים (במדבר כו, ב) שאו את ראש, שהוא נשיאות ראש. ונמנו כאן דור דעה עדה השלימה, וזהו אחר המגיפה כי לעתיד (ישעיה כה, ח) בלע המות לנצח, כי במנין הראשון שלטה בהם מדת הדין, ובמדבר תמו ומתו ולא נכנסו לארץ. ובמנין הזה כתיב (במדבר כו, נג) ולאלה תחלק את הארץ. ולעתיד (שם ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ:

ח׳ועל זה בא הרמז ענין פנחס, ודרשו רז"ל (ילקוט ריש פנחס) פנחס הוא אליהו. כי הש"י ישלח לנו את אלי' הנביא לפני בא יום ה' וגו' (מלאכי ג, כג.) ויונתן תרגם בפסוק (שמות ד, יג) שלח נא ביד תשלח, ע"י פנחס, כי הוא מוכן לשליחות של עתיד, כי פנחס הוא אלי'. ויש להתבונן מאין הוציא יונתן בן עוזיאל דבר זה מזה הפסוק:

ט׳ונראה לי לומר, כי מצא רמז בתיבת נא שהוא מיותר, אלא רומז למה שכתב הזוהר בפרשה זו (ח"ג ריז, א) על פסוק (איוב ד, ז) זכור נא מי נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו. וזה לשונו, ר' שמעון הוה יתיב ולעי בפרשתא דא. אתא לקמיה ר"א בריה. אמר ליה, נדב ואביהו מאי עבידתייהו בפנחס. אי נימא דלא הוה פנחס בעלמא כד מיתו ובתר אתא לעלמא ואשלים דוכתייהו, לאו הכי, דהא פנחס בעלמא הוה וסגן קאי. אמר ליה, ברי רזא עלאה הכא, והכי הוא דבשעתא דאסתלקו מן עלמא לא הוו מתמטרן תחות גדפי טנרא קדישא, מאי טעמא, בגין דכתיב (במדבר ג, ד) ובנים לא היו להם, דאזעירו דיוקנא דמלכא דהוא אינון אתחזאן לשמשא בכהונה רבה. בשעתא דקני פנחס על ברית קדישא ועייל בגו כמה אוכלוסין וסלוק לון לגייפן על רומחא לעינהון דכל ישראל, וכל שבטא דשמעון בכמה אוכלוסין דאתו לגביה, פרחה נשמתיה מניה ותרין נשמתין דהוו ערטילאין בלא דוכתא אתכלילו ביה ואתקריבו כחדא ואתהדרת נשמתיה כלילא בתרין רוחין ואתתקפו ביה, כדין רווח דוכתייהו למיהוי כהנא רבא מה דלא אתחזי מן קדמת דנא, וע"ד איהו נקי דלא אתאביד בההוא שעתא ולא אביד רוחיה כד פרחא מיניה, ואיפה ישרים נכחדו, אלין בני אהרן דאהדרו לעלמא מה אבד בחיויי, ועל דא כתיב ביה בפנחס בן בן תרי זימני פנחס בן אלעזר בן, עד כאן לשונו:

י׳הרי פנחס הוא נקי ולא נאבד, והוא נתעבר מן נשמות נדב ואביהו. וכן נ"א ראשי תיבות *נדב *אביהו. ובזה נתקנו אלו שני הישרים ולא נכחדו. על כן כתיב תמיד פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ותמיד תמצא כשמייחסו אחר אלעזר מייחסו עד אהרן הכהן, כי כמו שהוא בן אלעזר כן הוא בן אהרן, כי הוא כלול מנשמות נדב ואביהו שהם בני אהרן, לכך תמיד כשמייחסם ומזכיר בני אהרן מזכיר ג"כ נדב ואביהו. ולפום ריהטא קשה הלא מה שעבר עבר וכבר מתו, ולמה מזכירם. אלא משום שהאנשים האלה היו ונתעברו בפנחס, וזהו הענין שפינחס זכה לכהונה בעצם, ולא כמו שסוברים שכהונה נתנה לו בשכר המעשה שעשה. אלא הענין הוא בעצם שנתכהן מכח המעשה הזה, כי מאחר שנתעבר מנשמת נדב ואביהו שהם כהנים משוחים, נמצא הוא בעצם כהן. וזהו שאמר (במדבר כה, יג) והיתה לו וגו'. וקשה ותהיה לו הוי ליה למימר, אלא והיתה כבר דהיינו נדב ואביהו, וזהו סוד היחס שיחסו הכתוב אחר אהרן:

י״אומזה יתבאר הפסוק (במדבר כ, ה י) וידבר ה' אל משה לאמור. וקשה תיבת לאמור מיותר, דהא כתיב אח"כ לכן אמור. אלא נ"ל דלאמור הראשון קאי על היחס שיאמר לישראל כי הוא מיוחס, וכי הוא פנחס בן אלעזר והוא בן אהרן. ואח"כ אמר לכן אמור להם שהוא כהן לאל עליון:

י״בוהואיל ואתא לידי אימא ביה מילתא, כמו שוידבר ה' אל משה לאמור זה הלאמור מיותר לכאורה, כן בפרשה זו (שם כז, טו) וידבר משה אל ה' לאמור. יפקוד ה' וגו' לכאורה תיבת לאמור ג"כ מיותר דלמי יאמר (הגה"ה, ומצאתי שהאלהי האר"י ז"ל כתב שלאמור פירושו שיכריז הקב"ה מי יתמנה, וכדאיתא פרק הרואה (ברכות נה, א) שהקב"ה מכריז על פרנס המתמנה). ורש"י כתב על פי רז"ל מה שכתב, וכשר הדבר בעיני לבאר אלו שני לאמור בסיגנון אחד:

י״גואקדים מדרש ילמדנו (יל"ש במדבר כז, טז) זה נסחו, אמר לו האיש שאתה מעיד עליו יש בו רוח של ס' רבוא שיהא משיח לכל אחד ואחד לפי דעתו. אמר לו הקב"ה, משה וכך דברת, הריני מראה אותך כל השופטים וכל הנביאים שאני מעמיד על בני מעכשיו עד שיחיו המתים. א"ר סימון, ויראהו ה' את כל הארץ (דברים לד, א), והיה מראה אותו יהושע עומד תחתיו ומוסר לעתניאל, וכן כולן. א"ל הקב"ה כל אלו דעת אחת ורוח אחת יש בהן, אבל מה שבקשת לראות מראש בסוף רוח אחת יש בו והיא שוקלת כל הרוחות זהו משיח, שנאמר (ישעיה יא, א-ב) ויצא חוטר מגזע ישי וגו' ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו', זהו שאמר הכתוב (איוב כח, כה) לעשות לרוח משקל, לרוחו של כל בריה ובריה. תדע לך, שכן משה מבקש לפני הקב"ה, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעת של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, בשביל שאני מסתלק ממך בבקשה ממך אם בקשת למנות עליהן מנהיג מנה עליהן אדם שהוא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו, שנאמר (במדבר כז, טז) יפקוד ה' אלהי הרוחות, עד כאן. וקשה הלא השואל כהוגן משיבין לו כהוגן, ומשה שואל כהוגן שיפקוד ה' איש כנגד כל הרוחות, והש"י לא מילא בקשתו עד שיבא משיח:

י״דעוד אמרו רז"ל בפרק המוכר את הספינה (ב"ב עה, א), ונתת מהודך (במדבר כז, כ), ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו, פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, עד כאן. וקשה למה מנע הש"י טוב מבעליו. במדרש שוחר טוב (כא), ונתת מהודך עליו, ולא כל הודך. והיכן נתן לו ליהושע, בירדן ניתן לו. כתיב הכא (שמות לד, ל) ויראו מגשת אליו, וביהושע כתיב (יהושע ד, יד) ויראו אותו כאשר יראו את משה. גדול כבודו של מלך משיח שניתן לו הוד של הרב והדר של תלמיד, כענין שנאמר (תהלים כא, ו) הוד והדר תשוה עליו, עד כאן. גם זה המדרש צריך ביאור. וגם קשה הלא בכלל מאתיים מנה:

ט״ועוד יש להתבונן במה שהקב"ה הראה למשה רבינו ע"ה כל מנהיגי הדורות עד הסוף, מה מעליותא היה זה למשה, הלא כל הדורות מתמעטות והולכות, וא"כ ראה משה רבינו ע"ה שפלות הדור ואדרבה צער היה לו. וקושיא זו יש לתרץ דדבר זה היה בהכרח, כי מאחר שהדורות מתמעטות והולכות ומרוחקות מאוד מהשורש, ואז מיחזי ח"ו כפרודות. על כן הראם למשה רבינו ע"ה שהוא השורש שהוא רבן של כל ישראל, ובראיה זו היו כלולים בו, כדי לדבק הענפים וענפי ענפים כו' בשרשם. אמנם יש עוד לאלוה מילין:

ט״זהנה אלה השני לאמור המיותרים כוונה אחת להם, להורות שהדיבור הוא בכפל מורה על הנגלה ועל הנסתר. בריש הפרשה (במדבר כה, י-יב) וידבר ה' אל משה לאמור כו'. לכן אמור כו'. האחד הוא כפשוטו לפרסם מעלת פינחס. והשני להודיע מעלת הנסתר מפינחס שהוא אליהו הנביא. והוא מרומז בפסוק (שם יג) תחת אשר קנא לאלהיו, אותיות לאליה"ו, כי קנא ג"כ קנאת ה' צבאות בעובדי הבעל ועשה מעשה מפורסם בקרב כל ישראל כמו שעשה פינחס ופינחס הוא אליה, כי בשמו של אלי' הם ב' שמות א"ל י"ה, ובכאן תקנם פינחס, כי נתקן שם אל שפגמו ישראל בעבודת פעור שנאמר (במדבר כה, ב) וישתחוו לאלהיהן. וכתיב (שמות לד, יד) לא תשתחוה לאל אחר. ובמעשה דפינחס נתקן. אח"כ נעשה פגם באיש ואשה שהיו גדולים וחשובים, דהיינו נשיא מישראל ובת מלך, ונודע (סוטה) כי באיש אות י', ובאשה אות ה"א, ואיש ואשה שזכו שם י"ה ביניהם ואלו קלקלו. זהו שאמר (במדבר כה, יד) ושם איש, ושם האשה (שם טו), כלומר תדקדק בשם דהיינו שם י"ה. על כן אח"כ במנין ישראל העדה השלימה נחתם שם י"ה החנוכי הפלואי כמו שכתב רש"י (במדבר כו, ה) שבטי י"ה עדות לישראל. על כן ו' דשלום קטיעא, כי שלום רומז למשיח, וכך כתב בעל הטורים שלום בגימטריא זה"ו משי"ח. ואליהו הוא המבשר, וקטנות ו' מורה כשלא תחשוב ו' של אליה אז הוא ב' שמות אלו א"ל י"ה. והנה כתיב (שמות ו, כה) ואלעזר לקח מבנות פוטיאל, והשבטים היו מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה כו', אבל החתימה היא אל מן אליה, ואז פוטי חוזר לטוב ורומז על יוסף שפטפט ביצרו ושמר ברית קודש. כן עתה פינחס קינא בפגם הברית שפגם הנשיא. לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וכתב בתרגום יונתן, שנעשה מלאך קיימא ועתיד לבשרא כו'. וכתיב (מלאכי ב, ה) בריתי היתה אתו החיים והשלום. וכתיב (שם ו-ז) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. וזה הפסוק רומז על פנחס, כי פנחס הוא מלאך כמו שאמרו רז"ל על פסוק ותצפנו (ילקוט יהושע רמז ח). והוא השיב רבים מעון בזה המעשה שעשה, על כן אמר תורת אמת היתה בפיהו. כי ענין אמת הוא חיזוק הדת, ולא על עצמו יצא, אלא על הכלל כולו שצריך להוכיח את רבים ולהשיבם מעון, וזהו נקראת אמת, כי אמת מורה דברי אמיתיי נצחיי:

י״זועל זה נאמר (ירמיה ה, א) שוטטו בחוצות ירושלים ודעו נא וראו אם יש איש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. ויש לתמוה איך אמר אם יש איש כו', וכי לא היו כמה נביאים וכמה חסידים בישראל, הלא היה החרש והמסגר כו'. אלא על זה אמר כי לא היה איש אמונה שיעשה מעשה ברבים להוכיחם ולהשיבם מעון. וזהו שאמר שוטטו בחוצות ירושלים, כלומר אף אם היו חסידים, היו חסידים בינם לבין עצמם בביתם, אבל לא לשוטט בחוצות לקדש שמו ברבים לעשות מעשים להשיבם מעון. וכן אמרו רז"ל בפרק כל כתבי (שבת קיט, ב) אמר רב עמרם בריה דר"ש ברבי אבא א"ר חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר (איכה א, ו) היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע. אבל פנחס בקנאו את קנאתי והוא היה איש אמונה, על כן אומר תורת אמת היתה בפיהו. ועוד נפרש סוד בענין תיבת אמת ומזה תבין מפני זה זכה לחיים נצחיים שנעשה מלאך ואליהו לא מת:

י״חהענין פינחס ראה רושם של אותיות מת ותקנם. כיצד, הזוהר אמר על ענין רמ"ח שלקח פינחס כי פינחס נתלבש לעשות דין למטה, ואז יש רחמים מלמעלה. כי ראה את שם עצמו עולה ר"ח כמנין יצחק שהוא בעל הגבורה, וראה אות מ' פורח באויר שהוא רומזת על מיתה, כמבואר הרמז בפסוק (בראשית ג, ו) ותרא האשה כי טוב וגו' ותקח מפריו ותאכל ותתן, מוזכרים ד' פעמים ו"ת, ובאמצע מ' מפריו. כשתחבר המ' לד' פעמים עולה ד' פעמים מות, שנתפשט המות לד' רוחות. וזה המ' ראה פינחס פורח באויר, לקחה ונתנה באמצע שמו העולה ר"ח ונעשה רמ"ח, ויקח רמ"ח בידו:

י״טעוד יש רשימה באות ת' והיא ת' תמות רשומה בהם כשאין מוכיחים זה את זה, כדאיתא במסכת שבת פרק במה בהמה (שבת דף נ"ה) (א), א"ר אחא בר חנינא, מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה דכתיב (יחזקאל ט, ד) ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר והתוית תי"ו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על התועבות הנעשות וגו'. אמר לו הקב"ה לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה, רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו. אמר לה, הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו, רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו. אמר לה, גלוי וידוע לפני שאם ימחו בהם לא יקבלו מהם. אמר (אמרה) לפניו, רבש"ע אם לפניך גלוי, להם מי גלוי. והיינו דכתיב (שם ט, ו) זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו וממקדשי תחלו. וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. תני רב יוסף, אל תקרי מקדשי, אלא מקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו, עד כאן לשונם. ואיתא עוד שם, מאי טעמא תי"ו. תי"ו תחיה, תי"ו תמות. ושמואל אמר, תמה זכות אבות. ור' יוחנן אמר, תחון זכות אבות. וריש לקיש אמר, תי"ו סוף חותמו של הקב"ה, דא"ר חנינא חותמו של הקב"ה אמת. הרי מ"ם ותי"ו הם מת כי היתה מגפה. ואמרו שם ת' תמות כתוב בדם:

כ׳דע כי העולם נברא באמת, בראשית בר"א אלהי"ם א"ת סופי תיבות אמת. וכן בחתימת הבריאה חותם אמת, ויר"א אלהי"ם א"ת כל אשר עשה. ותכלית הבריאה בשביל אד"ם שהוא מעשרו של אמת, כי דלי"ת מעשר מן מ"ם מ"ם מעשר מן ת'. ואחד מהאלף לא נמצא. והנחש הוציאה שקר לומר, מן העץ הזה אכל וברא את העולם (בר"ר יט, ד). ועל הנחש נאמר (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלו"ף. ובהפרד אות א' מן אמת, נמצא נשאר מת. ובהפרד אות א' מן אדם, נשאר דם. ומי שבידו למחות ואינו מוחה, נרשם בדם. ואלו בני אדם הנרמזים בתיבת א"ת שקיימו כל התורה מאל"ף עד ת', על כל זאת כשאינם מוכיחים אז אינם אמת, והמ"ם שבתוך אמת נתהפך למ"ם שהיא סימנא דמות, ואז שולט המות בר מינן אפילו בבני אדם הנרמזים:

כ״אוזהו סוד השיב את חמתי, כי כשראה פינחס מ"ם פורח לקחה לרמ"ח לקנא קנאה ברבים, ואז השיב א"ת. וסוד חמת"י אותיות מ"ת, ח"י מתהפך מ"ת לח"י. על כן פנחס הוא אליהו מלאך חי לעולם. ותורת אמ"ת היתה בפיהו. ופינחס הוא אליהו שקנא קנאת ה' ברבים בנביאי הבעל, על כן הוא המבשר למשיח, כי חורבן של ישראל היה בעבור שלא היו מוכיחים ברבים (שבת קיט, א):

כ״בעוד תמצא בסוד פינחס הוא אליה"ו השם שלם עם ד' מלואיו שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, אשר כתבתי בכמה מקומות שעליהם רמוז יהא שמיא רבא כו', שיהיה השם רבא שלם עם כל מלואיו. שסימן המלואים הוא יה"א, דהיינו לפעמים ממלאים. הה"א עם יו"ד כזה ה"י, ולפעמים בה"א כזה ה"ה, ולפעמים באל"ף כזה ה"א, והם אלו המלואים שם ע"ב יו"ד ה"י וי"ו ה"י. שם ס"ג יו"ד ה"י וא"ו ה"י. שם מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א. שם ב"ן יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה. והנה אליה"ו הנביא עולה ב"ן, רומז לשם ב"ן. וכשתצרף ה"א מן הנביא לסופי תיבות של אליה"ו שהוא יה"ו, אז נעשה שם ידו"ד. נשאר נבי"א עולה ס"ג, רומז לשם ס"ג. וא"ל שבתחילת תיבת אליה"ו, רומז למילויין של שם ס"ג שבו ג' יודין ואל"ף אחת עולים א"ל. ושם מ"ה במילואיו ג' אלפין, ויו"ד אחת עולים מנין אח"ד, וסימנך א"ל אח"ד, וביום ההוא יהיה ה' אחד וכו' (זכריה יד, ט) ויהיה השם שלם עם כל מלואיו. על כן כל האומר יהא שמיה רבא כו', אז הקב"ה זוכר בגלות ובגאולה. וכבר נודע כי אמן הוא שם יאהדונה"י שהוא ביסו"ד סוד הברית המייחד איש ואשה, שהוא ידו"ד תפארת אדנ"י מלכות. ופינחס אשר קנא לברית, זכה לברית. אח"כ נשארו עוד ב' מילואין, דהיינו ע"ב מ"ה. חשוב אמן ע"ב מ"ה תמצא עולה כמנין פינח"ס. הרי פנחס הוא אליהו בהם רמוז שם ידו"ד בכל מלואיו:

כ״גונסמך לזה אח"כ פרשת נחלות, רומז גם כן על שם ידו"ד. אב ואם בן ובת הם אותיות ידו"ד כנודע. וזה לשון הרקנאט"י, ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו. כבר הודעתיך כי אפילו מצות הדינין והנחלות תלויין במרכבה עליונה ומשם השתלשלותם ואצילתם. וידעתי כי תפארת ישראל ושכינת עוזו נקראים בן ובת, ויורשים נחלת החכמה והבינה הנקראים אב ואם, בסוד ארבע אותיות של שם הגדול הרומז לאב ואם ובן ובת. ולפי זה תוכל להבין, כי הבן קודם לבת בירושת אביו ואמו, והוא חייב לזון הבת מנכסי אביו, כמו שאמרו רז"ל (ב"ב קכב, ב) הבנים ירשו והבנות יזונו, עד כאן לשונו:

כ״דאח"כ קרבנות המועדים במוספים, כי לעתיד יהיה תוספות קדושה ויהיה הכל ימי ששון ושמחה ואז קרבן לידו"ד. כי סוד קרבן קירוב אותיות ידו"ד כמו שכתבתי במקום אחר, ואז יהיה ידו"ד אח"ד כו':

כ״הנחזור לענין. וידבר ה' אל משה לאמור. יפקוד וכו'. לכן אמור. הכפל אחד לענין פינחס הנגלה, ואחד לפנחס הנסתר שהוא אליהו^הגה"המצאתי בקונטרסי האר"י ז"ל, אצל אליהו כתיב (מ"א יט, ד), וישאל את נפשו למות, ואמר (שם), כי לא טוב אנכי מאבותי. הענין כי פינחס בקנאו את קנאה זכה לעיבור נשמות נדב ואביהו. וכשחטא בענין בת יפתח, נסתלקו ממנו. וזהו (עי' דהי"א ט, כ) לפנים היה ה' עמו. וכשחזר ונתלבש בקנאה בענין עובדי הבעל, חזרו אליו. ונתקנו על ידי האש שירדה מן השמים, כי בעון אש זרה מתו, ועתה כשנתקנו נסתלקו. כי כן דרך המתעבר לתשלום מצוה, כיון שמתקן עצמו מסתלק. על כן כשנסתלקו ביקש את נפש שלו למות, ואמר לא טוב אנכי מאבותי, מאחר שלא היה לי הטובה שהיה לי מאבותי דהיינו נדב ואביהו. אלישע ביקש מאליהו שישפיע בו פי שנים מן נ"א שהם נדב ואביהו. אמר ליה, (מ"ב ב, י) אם תראה אותי לוקח, כי בפטירת הצדיקים חוזרים ובאים ללוותו::

כ״וועל דרך זה, וידבר משה אל ה' לאמר. יפקוד וכו'. ביקש מהש"י שיפקוד עתה איש אחד שהוא הנגלה, ויאמר לו ג"כ סוד הכמוס את מי אשר יפקוד באחרית הימים, על כן אמר בכפל אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם עתה, ואשר יוציאם ויביאם לעתיד. והשיב לו הקדוש ברוך הוא על שניהם. עתה קח לך את יהושע, והראה לו כל הדורות עד משיח כדאיתא במדרש, והראה לו איך הדורות מתמעטים עד שיבא משיח והוא יהיה מהודר בהוד והדר. ותכף הותחל המיעוט מן יהושע, כי מהודך ולא כל הודך (מדרש תהלים כא, ד). והמיעוט הוא סיבת הריבוי, עד לזמן הגאולה העתידה יהיה יתרון אור מהחשך, כלומר כי אור חדש של עתיד יהיה גדול מהאור אשר היה ונגנז. ודבר זה צריך ביאור רחב, כי הוא מבואר למעלה בפרשת בלק בדרוש מה טובו אוהליך, כי החורבנות הם סיבת הבנין האחרון שיהיה גדול ונפלא, כי התפשטות זוהמת הנחש גורמת הגליות וגם המיעוטים, וכשתכלה הרשעה לגמרי אז אור גדול יאיר. ועיין שם בפרשת בלק ענין זה בארוכה. ועוד בא יותר בארוכה בדרוש מטות ומסעי שהארכתי במאוד בענין הגליות שהם לטובת ישראל לזככם. ולעתיד מלאה הארץ דעה (ישעיה יא, ט), אף ארציות שהוא החומר יהיה הכל אור. כן אני אומר לענין ההשגה, שהדורות מתמעטים מצד מסך זוהמת הנחש על כן יש מיעוט אחר מיעוט, ואז תכלה מסך הזוהמא ויקויים אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, כי תהיה בביאת משיח ריבוי אור כמו שנאמר (שם ס, א) קומי אורי כי בא אורך, ומכח החשך יצא יתרון אור:

כ״זולזה הענין הראה הש"י למשה רבינו עליו השלום כל הדורות, כי משה רבינו ע"ה היה ראש העולם, ועל כן אמרו (בר"ר א, ד), בראשית, בשביל משה רבינו ע"ה הנקרא ראשית, והיה המאמר יהי אור ומשה קרן עור פניו והאור נגנז ומשיח סוף העולם, דהיינו שיתחדש מעיקרו ויהיה יותר בשלימות. ועיין בזוהר (ח"ג רס, ב) בפסוק (דברים ג, כד) אתה החילות, שמשה רבינו עליו השלום הוא ההתחלה, והמשיח הוא בסוף, והדורות שביניהם שהם במחשכים יהיה להם יתרון אור מהחושך:

כ״חוהנה כתיב (תהלים צו, ו) הו"ד והד"ר לפניו עוז וחדוה במקומו, וזה הפסוק מורה על הגליות שהם לטובת ישראל, כי הכתוב אומר (איכה א, יג) כל היום דוה, רמז על הגלות הארוך שהוא על כל פנים אלף שנה, כי יומו של הקב"ה אלף שנה, ובעוונותינו הרבים רבו עוד רבו. ואומר הזוהר והודי נהפך עלי למשחית (דניאל י, ח), כי כשתהפך הו"ד נעשה דו"ה, וכבר הארכתי בזה הענין במקום אחר (עי' מס' שבועות פרק תו"א מעלת לומדיה הקדמה הג' ד"ה כתיב הוד והדר), וכתבתי כי הדר פירושו היפוך מלשון הדרן עלך, כלומר הפוך בה והפוך בה. והכוונה הוד וההיפך של הוד שהוא דוה הכל יצא מלפניו ויגרום לעתיד עוז וחדוה במקומו, כי ישמ"ח ה' במעשיו, ישמ"ח אותיות משי"ח. ועל זה אמר במדרש (שוח"ט כא), ינתן למשיח ההו"ד של משה וההדר של יהושע. כלומר, מן יהושע ואילך הותחלה ההשגה להתמעט והותחל ההוד להתהפך ונעשה הדר מלשון הרע, ודבר זה בעצמו גורם בהכלות פשע זוהמת הנחש, ויבא משיחנו יהיה יתרון אור שיהיה למשיח ההוד. וגם היתרון מכח ההדר שיהיה יתרון אור, וזה יהיה בזמן שיעמוד הכהן לאורים ותומים. וכן בפרשה זו נרמזים (כז, כא) ושאל לו במשפט האורים. וכן במנין בני ישראל נרמז ענין משיח, כמה שתמצא בבני דן חושם. ובפרשת ויגש (בראשית מו, כג) כתיב, ובני דן חשים. ומצאתי שכתב האר"י ז"ל, כי חסר כתיב, שהוא אותיות משיח, כי אז יעשה אחד משבט דן מלחמה גדולה כדאיתא בזוהר פרשת בלק (קצד, ב), יהי דן נחש עלי דרך (בראשית מט, יז), דא שמשון. שפיפון עלי ארח (שם), דא אליה אתא מן דן דפרח אחר בלעם, שכתיב בו (במדבר כג, ג) וילך שפי, ופרח באוירא בההוא ארח כדין אתכסי מעינא כו'. הנושך עקבי סוס (בראשית שם), דא עירא דאתא מדן דהוה בהדיה דוד, ובגיניה תליא גבורתא דדוד, דכתיב (ש"ב ח, ד) ויעקר דוד את כל הרכב. ויפול רוכבו אחור (בראשית שם), דא שריה דזמין למיתי בהדיה משיח בן אפרים, ואיהי משבטא דדן. מאן איהו למעבד נוקמין וקרבין בשאר עמין, ואז (שם יח) לישועתך קויתי ה' כו'. ומה שכאן מזכירו בשם חוש"ם, כי יהיה הוא כמו משו"ח מלחמה. וכן פינחס דאתי מצד אם מיוסף היה משוח מלחמה, מורה על משיח בן יוסף. ואח"כ יתהפך חוש"ם לחומש, כי יקויים (במדבר ה, ז) וחמישיתו יוסיף עליו, כדין המועל בהקדש, וקודש ישראל לה' כמו שכתב רש"י בפסוק (שה"ש ח, יב) האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו. אמן: