שני לוחות הברית, תורה שבכתב, תולדות, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Toldot, Torah Ohr
א׳דע כי סוד המעשרות וסוד הברכות הכל הולך אל מקום אחד, על כן נאמר ברכה במעשר. וסוד הענין וימצא מאה שערים. גם לענין ברכות אמרו רז"ל (מנחות מג, ב) חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. ענין מאה שערים כתב הרקנאטי וזה לשונו, דע כי חכמי הקבלה אמרו כי הארץ העליונה מאה שערים, לכל שער בית קבול נובעת מעייני ברכה לעולם, ומשם ינק יצחק אבינו ע"ה מאה מיני ברכות ממאה שערים הנזכר שמשם יוצא ברכה ושפע ואצילות לכל הנבראים. ולפיכך תמצא באוהל מועד (שמות לח, כז) מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן, שאין לך אדן שלא יהיה לו בית קבול כו' עיין שם:
1
ב׳ואני אגלה הסוד ביותר, הנה סוד המעשר הוא י' ויש לה ג' עניינים. א' י' בעצמה. ב' קוצו של י' שהוא נקודה, וכל נקודה היא י' קטנה. ג' מילוי של י' הוא גם כן עשרה כזה, יו"ד ו"ד עולה י'. והנה האצילות הוא י' ספירות, ומה שהוא י' הוא מצד החכמה שהוא י' משם ידו"ד, כמו שהאריך הפרדס מספר עשר ספירות, הוא מצד החכמה והדעת בבחינת הכתר משלים המנין. וקוצה של י', רומז על הכתר כמו שכתבו המקובלים, כי שם עשר ספירות בהעלמה ודקות נרמזים בקוצו של י' שהוא י' דקה נעלמת. ומילוי היו"ד, הוא התפשטות עשר ספירות באופן שכל אחת כלולה מכל י'. ומדת אדנ"י שהוא סוד הארץ העליונה מקבלת אותם, והם סוד מאה אדנ"י. הרי לך סוד מעשר מן המעשר, כי באדנ"י הם מאה שערים ומתעלמים בחכמה הכוללת עשרה בהעלמה, ואח"כ מתעלמים ביותר בתכלית העלמה בקוצו של י' עד שמתייחדים ומתעלמים בהעלם מוחלט. וי' עצמה שהיא חכמה מתייחדת בקוצה שהוא כתר, הרי סוד מאה בסוד התפשטות האצילות וכללותם והוא מילוי היו"ד, ואח"כ מתעלמים בשרשם בחכמה שהיא עצם י', ואח"כ מתאחדים באחדות המוחלט בקוצו של י', הרי סוד מעשר, ומעשר מן המעשר:
2
ג׳והנה עצם י' שהיא חכמה מיוחדת בקוצה שהיא כתר, ומצינו ששניהם נקראים מחשבה כמו שמצינו בזוהר בכמה מקומות (עי' בתקונים תקון ס"ט ק, א) ועיין בפרדס בערכי הכינויים בערך מחשבה, וכתב שם בשם המקובל הגדול ר' משה בספר השם וזה לשונו, מחשבה בכתר עליון ובחכמה ובכתר עליון מחשבה, אבל לא השגה כלל מצדה, ומחשבה קודמת לכל חכמה ובינה בהכרח ואין לחשוב בה כלל, וגם החכמה תקרא מחשבה כי אינה מושגת כי אם מחשבה שבו תחלת המחשבה והתבוננות אבל במיעוט, ועל שתיהן נאמר (תהלים צב, ו) מאוד עמקו מחשבותיך, שע"י שחושבין בחכמה, יבא לחשוב בכתר עליון ע"י אומד, עד כאן לשונו:
3
ד׳ועתה התבונן סוד מעשר ומעשר מן המעשר שהוא תרומת מעשר, וסוד תרומה גדולה (קידושין נח, ב) חטה אחת פוטרת כו', ונטילת באומד כל מדה. כבר פירשתי מאה שערים בסוד התפשטות, וסוד מעשר הוא שרשם הוא עצם י', ותרומת מעשר היא דביקותו בקוצו של י', וכל זה נקח במדה, כי כן האצילות נקרא מדה המודדות לכל הנמצאים, ובחכמה שורש המדות ושם תרומת מעשר. אבל תרומה גדולה רומז על עצם הקוץ של י' שזהו בחינה למעלה מבחינות דבקות עצם י' בקוצה, כי דביקות עצם י' בקוצה זהו דביקות והשתוות חכמה לכתר, אמנם עצם הקוץ היא בחינת הכתר בעצמו ושם סוד המחשבה נעלם ממחשבה רק באומד הדעת, זהו סוד תרומה גדולה ניטלת באומד, ולמדו רז"ל מפסוק (במדבר יח, כז) ונחשב לכם, כלומר במחשבה ואומד. ואע"פ שזה הפסוק נכתב בתרומת מעשר, למדו באם אינו ענין דקאי על תרומה גדולה ששם הוא באומד:
4
ה׳והנה בודאי לכל אינו ענין לכאן תניהו לכאן הנדרש בתורה, בודאי יש לו סוד למה נכתב כאן ולא בעניינו. וכאן אני אומר שרומז לסוד הנזכר למעלה, נכתב בתרומת מעשר שהוא בחינה עליונה של חכמה נקרא גם כן מחשבה, ומחשבה זו מתדבק למחשבה שהיא מאומד, אע"פ שמחשבה הזו היא במדה ותרומה גדולה יוכיח שהיא במדה אחד ממאה, מכל מקום היא בחינה המשתווית למחשבה שהיא אומד ולא מדה, כי הוא שורש המדות. ואע"פ שהיא נמנית א' דהיינו אחד ממאה הוא סוד אחד אינו מן המנין אע"פ שהוא ראש המנין, על כן נכתב ונחשב לכם אצל תרומת מעשר אע"פ שעניינו לתרומה גדולה, והבן אלו הדברים כי הם נפלאים:
5
ו׳וכבר אמרתי כי המעשרות והברכות סוד אחד ומקום אחד לכולם, ובהגיעך לשם בסוד מחשבות הנ"ל הוא שורש ומקור הברכות, כי כן ביאר בתיקונים (תקון ע' קכ, ב) סוד ברוך שהוא ר"ת ברו"ך רא"ש ומקו"ר כ"ל שרומז למקום קודש הנ"ל. הרי מבואר סוד מאה שערים, וסוד ויברכהו ה':
6
ז׳ולבאר הענין ביותר, אעתיק דברי שערי אורה בשער ראשון בכינוי ברכה וזה לשונו, ואלו מאה אדנים שבמשכן הם בדמיון מאה ברכות מתמלאות מן הבריכה הגדולה הנקרא אדנ"י, ולפיכך חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום (מנחות מג, ב) כדי למשוך מכל אחת ואחת מאלו הברכות, ואם חסר ברכה אחת פוגם ומטיל מום והסוד תלוי בסוד אי"ק בכ"ר שהוא סוד כהן לוי וישראל, שזהו סוד נפש רוח ונשמה:
7
ח׳ולפי עיקר זה אמר דוד המלך ע"ה בברכי נפשי את ה' (תהילים ק״ד:א׳) תלה הברכות בנפש בסוד שלשת המערכות העליונות, והנפש צריכה לברך מאה ברכות והיא כנגד ישראל. ומן הברכות המאה, יגיעו עשרה שהם המעשר לרוח שהיא כנגד לוי. ומן עשרה של רוח לוי, יתן אחת לנשמה שהיא כנגד כהן. וא"כ נמצאת למד, שאם לא תברך נפשו של אדם ק' ברכות בכל יום, לא תגיע לנשמה ברכה אחת, מאחר שאין מגיע לרוח עשר ברכות שזהו סוד הלוים שלוקחים מעשר מישראל וחוזרים ונותנים לכהן אחד מעשרה ממה שנטלו. וזהו סוד פרשת מעשר לוים וכהנים וישראלים הכתובה בתורה. ולפיכך אמר (במדבר יח, כו) ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. וסוד מעשר מן המעשר הוא סוד אי"ק שאם אין ק' אין י', ואם אין י' אין א', ולפיכך צריך האדם להיות זריז לברך מאה ברכות, ואם ח"ו חסר אחת פגם. ואלו מאה ברכות הם כדמיון מאת אדנ"י כסף שבהם שפע אדני מתפשט לכל צד למאה בריכות, עד כאן לשונו:
8
ט׳ועתה אבאר ביותר ענין הברכה, וענין כהן לוי וישראל. נודע כי מדות כהן לוי וישראל שהם חסד גבורה תפארת, שהם סוד האבות, חסד לאברהם, ופחד יצחק, ואמת שהוא תפארת ליעקב, כי הוא איש תם התם ומתמם עם תמימים, הוא יושב אהלים בין אברהם ליצחק ומכריע ביניהם ומתמם ומשלים. וכבר הארכתי לעיל בפרשת חיי שרה (תו"א ד"ה אף שאמרנו) שהאבות הם שכלול העולם, כי העולם נברא בחסד כמו שכתוב (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, הש"י בחסדו בו רצה להמציא נבראים שיכירו אלהותו יתברך. אבל אף שנברא בחסד, ראשית המחשבה היה להתנהג במדת הדין לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו כפי שורת הדין אם טוב ואם רע (בר"ר יב, טו), זהו מדתו של יצחק. ראה שאין העולם מתקיים, שיתף מדת הדין עם מדת הרחמים זהו מדתו של יעקב הכלול משניהם ומטה כלפי חסד:
9
י׳הרי האבות סוד הבריאה, והבריאה היתה בברכה כדאיתא בב"ר (א, יד) זה לשונו, למה נברא העולם בבי"ת, להודיעך שהם ב' עולמות העולם הזה והעולם הבא. דבר אחר, למה בבי"ת, שהוא לשון ברכה. ולמה לא באל"ף, שהוא לשון ארורה. דבר אחר, למה לא באל"ף, שלא ליתן פתחון פה לטועים לומר היאך העולם יכול לעמוד שהוא נברא בלשון ארורה, אלא אמר הקב"ה אני בורא אותו בלשון ברכה והלואי שיעמוד, עד כאן לשונוהגה"התמוה מאוד, מה מחדש בדבר אחר. וגם בדבר אחר השני קשה, שאמר למה בב' שהיא לשון ברכה, אם כן למה הוצרך לומר אחר כך למה לא באלף. על דרך הפשט יש לפרש דהכי קאמר, אף שלבי"ת יש מעליותא דהיא לשון ברכה, מכל מקום לאלף יש מעלת הקדימה והיא ראש לכל האותיות. על זה אמר הא והא גורם, כי אלף לשון ארירה וב' ברכה, על כן התחיל בב'. אחר כך קשה לו דעל כל זאת לא ראוי לדחות האל"ף, דבשלמא אם היה אומר ארור בהדיא שפיר דלא הוה ליה להתחיל בארירה, אבל משום סימנא בעלמא אין ראוי. על כן אמר כדי שלא ליתן פתחון פה למהרסים העולם ויתלו בארירה שהעולם הזה הוא ארור, על כן פתח בלשון ברכה שהוא ברוך לברוכים. אמנם יש סוד עניינים בזה המאמר:. הרי שנברא בברכה, ובריאת העולם הם האבות כמו שכתבתי, על כן נמסר לאבות מקור הברכות כמו שאמר הקב"ה לאברהם (בראשית יב, ב) והיה ברכה, הברכות מסורות בידך כו' (ב"ר לט, יח). ואחר אברהם ירשה יצחק, וזהו (בראשית כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. ועל הברכה זו נתקוטטו יעקב ועשו, וירש אותה יעקב ונתברך, ובזו הברכה בירך יעקב לבניו. והנה אברהם לא מסר הברכות בעצמו ליצחק כי צפה עשו יוצא ממנו, אלא הקב"ה ברכו, זה הענין יתבאר בענין הברכות שנתברך יעקב, וגם יתבאר המאמר דבראשית רבה מזה:
10
י״אכלל העולה, האבות הם שכלול העולם הנברא בברכה, והם מדות כהן לוי ישראל שהוא סוד מעשר ותרומה:
11
י״בוהנה סוד מעשר שהיא י' כדפירשתי לעיל, נתפשט בג' מתנות טובות שנתנו לישראל והם כולם סוד י', דהיינו תורה וארץ ישראל ועולם הבא. כלל התורה י' דברות ששם נרמזים כל תרי"ג מצות בתרי"ג אותיות עד אשר לרעך. והנה הדברות הם קדשים, ומאמר אנכי ה' אלהיך שהוא העשירי מלמטה למעלה והוא הראש העשירי יותר מקודש, והוא הכולל כי זה הדבור הוא מציאותו יתברך. אח"כ ארץ ישראל עשרה קדושות, כדתנן במסכת כלים בפרק א' (ו) עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה כו', עיירות המוקפות חומה מקודשת כו', לפנים מן החומה מקודש כו', הר הבית כו', עד קדשי הקדשים מקודש מהם כו', הרי הם עשר קדושות והעשירי הוא קודש קדשים. אח"כ עולם הבא נברא ביו"ד. והנה ארץ ישראל שלמטה מכוון נגד שלמעלה אשר עליו נאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, והם סוד (אבות ה, א) עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ומאמר אחד הוא כולל כל המאמרות כנודע בדברי המקובלים והוא קדשי קדשים:
12
י״גוהנה אלה ג' מתנות מישך שייכי בג' האבות. מתנה של תורה מתחיל מאברהם אבינו כמו שאיתא בפרק קמא דע"ז (ט, א) שני אלפים תורה מתחילין מן (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא. מתנת ארץ ישראל זהו ליצחק, כי נאסר לילך מארץ ישראל לחוץ לארץ:
13
י״דובזה יתבאר ענין חפירות הבארות שהזכיר הכתוב (בראשית כו, יח). דיש להקשות לעיל מיניה (כו, יב) כתיב ויברכהו ה' שלא כדרך הטבע, ובענין הבארות היה עשוק ורצוץ. עוד קשה בבאר הראשון והשלישי הגיד הכתוב טעמים על קריאת השמות, כמו שכתוב (כו, כ) כי התעשקו עמו, (כו, כב) כי עתה הרחיב ה' לנו, ובבאר האמצעי לא אמר טעמא. עוד קשה כי עתה הרחיב, כי הרחיב הוה ליה למימר, ועתה הוא מיותר:
14
ט״ואלא הענין מאחר שיצחק נתקדש בקדושת הארץ, על כן באו רמזים אקדושת הארץ הן למעלה כמו שכתוב (כו, יג) ויגדל האיש וילך הלוך וגדל כו', הן הענין הבארות:
15
ט״זובמה דסיימתי אפתח. ענין הבארות רומזות על ג' מקדשות, כי יצחק עולה תמימה היה על מקום בית המקדש על כן רמז עליהם, והוא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו, ויקרא שם הבאר עשק (כו, כ), יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק והוא ואביו עשו אותה בשוה. אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו כי בא להודיע דבר עתיד, כי באר מים חיים ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק ולכן הזכיר, כמו שכתוב (ירמיה יז, יג) מקור מים חיים את ה'. ויקרא הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אתנו כמה מחלוקת וכמה מלחמות עד שהרחיבו. והשני קרא שמה שטנה שם קשה מן הראשון, והוא בית שני שקרא אותו בשמו שכתוב בו ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על מלכי יהודה וירושלים וכל ימיו היו לנו לשטן עד שהחריבוהו וגלה ממנו גלות רעה. והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו כמו שנאמר (דברים יב, כ) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד, וכתוב בבית השלישי (יחזקאל מא, ז) ורחבה ונסבה למעלה למעלה. ופרינו בארץ (בראשית כו, כב), שכל העמים יעבדוהו שכם אחד, עד כאן. אז מתורצים כל הקושיות, כי ענין הבארות הם סימנים גדולים על המקדשות:
16
י״זוהנה חורבן בית שני נמשך מחורבן בית ראשון כי התעשקו עמו וכמו שאמרו רז"ל (יומא כא, ב) שהיו חסרים ה' דברים, ועל כן ואכבדה חסר ה' כתיב, נמצא אף בבית שני נשאר ונמשך הטעם דלעיל כי התעשקו עמו, שהרי אלו הה' דברים לא הוחזרו כל זמן בית שני, ולא הוזכר בבית שני רק דבר חדש שהיה קודם בניינו שכתבו שטנה וזה לא היה נמשך זמן רב, אבל ענין כי התעשקו נשאו עד שיבנה בית ג' במהרה בימינו ואז ירחיב ה' לנו. והוסיף תיבת עתה לרמוז כי בכל עת הדבר בידינו, ואז ירחיב ה' לנו כמו שהשיב אימתי בן דוד בא, היום, דהיינו היום אם בקולו תשמעו (סנהדרין צח, א):
17
י״חועתה אבאר הפסוק (בראשית כו, יג) עד כי גדל מאוד, ופירשו רז"ל (בר"ר סד, ז) שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך. וקשה היאך אפשר דבר זה שאבימלך לא היה לו כפי מה ששוה הזבל. עוד יש קושיא בענין (בראשית לו, כד) מצא את הימים, פירשו הוא פסול והביא פסולים לעולם דהיינו פרדים (פסחים נד, א), שמע מיניה דלא הוו פרדים בעולם עד בימי ענה:
18
י״טהענין שהיו ליצני הדור שאמרו שרה נתעברה מאבימלך (תנחומא תולדות א), וטעם הליצנות מצד עשו ממנה שהיה צד נשים מתחת בעליהן (בר"ר סה, א)הגה"הועל ענין עשו בא הרמז הלעיטני נא וגו'. ואמרו בבראשית רבה (סג, יב) אמר ר' זירא, פער פיו אותו רשע כגמל כו', כהא דתנינן (שבת פכ"ד מ"ג) אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין, עד כאן לשונם:
והנה מצאתי בקצת דברי המקובלים שאמרו, הבא על אשת איש מתגלגל בגמל, כדי שידע שהגמל טוב ממנו, כי הגמל צנוע בתשמיש כמו שכתב רש"י בפרשת וישלח. ועל זה רמז דוד המלך ע"ה (תהלים יג, ו) אשירה לה' כי גמל עלי, היה משורר שנמחל לו אותו העון שהיה חס ושלום להיות מגולגל בגמל, זהו רמז כי גמל עלי. ועל זה רמז עשו (בראשית כה, לב) הנה אנכי הולך למות ואהיה גמל, על כן הלעיטני נא כמו לגמל:, על כן אמרו בודאי הוא כי גם אביו מתולדה כזו ח"ו, מאחר שבנו הגדול הוא איש כזה שצד נשים תחת בעליהן. והנה יצחק נתקדש בקדושת ארץ ישראל ונתברך במאוד בארץ ישראל כי נזרע בקדושה, על כן היא חלקו. ובעשו כתיב וילך עשו אל ארץ, כי ארץ ישראל קאה ענייני עריות כמו שכתוב בפרשת עריות (ויקרא יח, כח. כ, כב). ויצחק אדרבא נתדבק בקדושת הארץ ואסור לצאת חוצה מפני קדושתו, וזה הדבר הראה הקב"ה לכל העולם במה שהשפיע על יצחק בארץ ישראל וברכו במאוד מאוד ובודאי הוא מצד קדושתו:
והנה מצאתי בקצת דברי המקובלים שאמרו, הבא על אשת איש מתגלגל בגמל, כדי שידע שהגמל טוב ממנו, כי הגמל צנוע בתשמיש כמו שכתב רש"י בפרשת וישלח. ועל זה רמז דוד המלך ע"ה (תהלים יג, ו) אשירה לה' כי גמל עלי, היה משורר שנמחל לו אותו העון שהיה חס ושלום להיות מגולגל בגמל, זהו רמז כי גמל עלי. ועל זה רמז עשו (בראשית כה, לב) הנה אנכי הולך למות ואהיה גמל, על כן הלעיטני נא כמו לגמל:, על כן אמרו בודאי הוא כי גם אביו מתולדה כזו ח"ו, מאחר שבנו הגדול הוא איש כזה שצד נשים תחת בעליהן. והנה יצחק נתקדש בקדושת ארץ ישראל ונתברך במאוד בארץ ישראל כי נזרע בקדושה, על כן היא חלקו. ובעשו כתיב וילך עשו אל ארץ, כי ארץ ישראל קאה ענייני עריות כמו שכתוב בפרשת עריות (ויקרא יח, כח. כ, כב). ויצחק אדרבא נתדבק בקדושת הארץ ואסור לצאת חוצה מפני קדושתו, וזה הדבר הראה הקב"ה לכל העולם במה שהשפיע על יצחק בארץ ישראל וברכו במאוד מאוד ובודאי הוא מצד קדושתו:
19
כ׳ולא זו שהוא קודש, אלא נתברך בחולין שלו על טהרת הקודש. כיצד, נמצא לו פרדות בידי שמים ואלו לא נולדו בממזרות כמו בימי ענה שנולדו בידי אדם דהיינו בממזרות שהיו מרכיבין סוס וחמור כו', אבל בימי יצחק הזמין הקב"ה לו בריות פרדות שהיו דומין לסוס וחמור והיו בלי הרכבההגה"הובמסכת פסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד) (א), סבירא להו דפרד נברא מן הארץ בערב שבת ולא בא מכלאים. ורבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה שם דענה המציא את הפרד. ואפשר אלו ואלו דברי אלהים חיים, נברא בערב שבת ונתעלם, אך היה ליצחק אבינו. ושוב לא היה עד שבא ענה, עד כאן ההגה"ה:, זה מורה שאף מה שראוי לפי הטבע להיות בו ממזרות יהיה אצלו בלי ממזרות. ואם בהמתו צריך כך, צדיק עצמו מכל שכן, על זה בא הרמז כי גדל מאוד, כלומר שהליצנים ראו עניינים שהוא זרע קודש ונתגדל מאוד בעיניהם, והיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק מורים יותר אקדושתו שהוא זרע קודש ממה שמורה כסף וזהב של אבימלך, רצה לומר שנתן אבימלך אלף כסף להיות כסות עינים את כל ונוכחת, ועל זה לא סמכו כל כך כמו שסמכו על ענין הפרדות ואז גדל מאוד בעיניהם גם ביחוס. ומה שאמרו כספו וזהבו של אבימלך, ולא מצינו שנתן זהב רק כסף. זה אינו קושיא, כי כסף שוה כסף קאמר, הרי יצחק ענין ארץ ישראל:
20
כ״אהמתנה ג' עולם הבא, שהוא ארץ ישראל שלמעלה שעליו נאמר (ירמיה יז, יב) כסא כבוד מרום הגה"הכסא* כבוד* מרום* סופי תיבות אדם, הוא צורת יעקב שופריה דאדם (ב"מ פד, א): מראשון מקום מקדשינו, שם צורתו של יעקב חקוקה, כי מיעקב לא יצא שום פסולת רק אומה שלימה ששים רבוא נשמות קדושות שהם סוד רוחניות התורה, כי הנשמות הם רוחניות התורה לכן יש ס' רבוא אותיות בתורה כמו שהארכתי בדרוש הזה במקום אחר (עי' בהקדמה תולדות אדם בית חכמה (ב) ד"ה נחזור לענין הרי מבואר). והנשמות חצובות בכסא הכבוד והם צרורות בכסא הכבוד, והאומה שלימה שבאו מיעקב ישראל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין פ"י מ"א):
21
כ״בוהנה אמרו (ברכות ה, א) כי ג' מתנות נתנו ע"י יסורין, הם יסורין של אהבה כי היסורין מזככין כל פגם, ואלו הקדושות לא יוכלו לסבול פגם והיסורין ממרקין. זהו ענין ביאור מאמרם בפרק רבי עקיבא (שבת פט, ב) שעתידין ישראל לומר על יצחק כי אבינו אתה, וקשה לכאורה אדרבא יצחק הוא מדת הדין. אלא היא הנותנת עומק הדין יגרום שיתהפך לרחמים גדולים כמו שהארכתי בזה בפרשת חיי שרה (תו"א ד"ה הנה נברא):
22
כ״גועל זה מורה קריאת שם יצחק שפירשו רבותינו ז"ל (בר"ר נג, יא) י' מורה על י' נסיונות, צ' על צ' שנה של שרה, ח' על שנימול לח' ימים, ק' על אברהם אבינו בן ק' שנה היה כשנולד. וקשה דלפי סדר הענין היה לו לקרות אותו קצח"י, כי הק' של אברהם וצ' של שרה היו קודם יום ח' שנימול, ולאחר המילה ל"ז שנה נשלמו הי' נסיונות:
23
כ״דאלא הרמז הוא כי נודע כי יצחק מדת הדין, אבל הדין בעצמו יגרום שיתהפך לרחמים, על כן נתהפך הסדר מקצח"י ונתהפך ליצחק המורה על של שמחה וחדוה, כי מדת הדין יתהפך למדת הרחמים. כי בשם קצח"י מרומז ענין שורש הדין ושרו של עשו שהוא סמאל המקטרג וממשיך הדין לפועל, הוא היצה"ר הוא שטן הוא מלאך המות (ב"ב טז, א):
24
כ״הוהנה מדת הדין אין פירושו להיות עקא דוקא, רק שיהיה הדין מדוקדק לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו הן טוב הן רע, רק שאי אפשר לנו לעמוד, אדון דין אם ידוקדק. אבל מדת הדין עכ"פ פירושו כמו שכתבתי על גמול ועונש המדוקדק. ולזה יצאו מיצחק יעקב ועשו, זהו לדראון וזהו לחיי עולם, והם נרמזים בשם קצח"י שהוא ק"ץ ח"י, כי ק"ץ היא סטרא דשמאלה כמו שכתב הזוהר (ח"א קנב, ב) בפסוק (בראשית ו, יג) קץ כל בשר בא לפני, כי סמאל נקרא קץ הימים נותן קץ לימים, וכתיב (איוב כח, ג) קץ שם לחושך לכל תכלית הוא חוקר. ויעקב הוא איש ח"י רב פעלים, יעקב אבינו לא מת (תענית ה, ב), זה מורה שם קצח"י ומדת הדין מגולה כמ"ש, כי אי אפשר להתקיים במדת הדין המדוקדק אלא להיות מטה כלפי חסד ולהכניע כח הדין:
25
כ״ווזהו הרמז (בראשית כז, מו) קצת"י בחי"י, כי מה תועלת בחי שזהו מבני עליה וראיתי בני עליה והם מועטים (סוכה מה, ב) ואין תקנה לרוב העולם כשזה הקץ מגולה, וזהו קצת"י בחי"י מפני בנות חת, שהם הכנענים ארור כנען (בראשית ט, כה) הבאים מצד הנחש הארור אשר זה ג"כ חלקו של עשו כמו שיתבאר, על כן השם ליצחק המורה על הדוה כי יתהפך מדת הדין למדת הרחמים. וזהו ענין ויברכהו ה' בזכות המעשר, ובברכת מעשר כתיב (מלאכי ג, י) אם לא אפתח לכם ארובות השמים. ומצינו זה לרעה, כי במבול ארובות השמים נפתחו לרעה וכאן נתהפכו לברכה:
26
כ״זוזהו ענין מה שאמרו רז"ל והביא רש"י בפרשת וירא (יח, טז), כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מן (דברים כו, טו) השקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת רוגז לרחמים. וזהו כי ארובות השמים נפתחו לרחמים ומלאך רע יענה אמן, כי עתיד חזיר לטהר, סמאל הקטיגור יתהפך לסניגור כמו ביום כפור:
27
כ״חוזהו רמז בענין הברכות שנטל יעקב מעשו להבא בסוד ה' ומבין העניינים, כי יצחק הוא מדת הדין, והוא אהב את עשו כי הוא הצד ציד שהוא צד הבריות הוא שטן העולה ומקטרג ומזכיר החטאים וממשיך הדינים לפועל, ועשו היא אדום האדום האדום מלא דם זהו סוד אהבת יצחק לעשו, סוד היין השוקט על שמריו. ויעקב עשה מטעמים לאביו שבשמים בעצת אמו סוד כנסת ישראל, וראה יעקב כי כל תאותיו למטעמותיו, על כן עשה לו מטעמים מעורבים במים מתוקים. ובתחילה השריש עצמו בקדושה בסוד הבכורה, ולא יכתיר עוד רשע את הצדיק, ויפריש את עצמו מן הקודש ללכת אל ארצו ואל עמו ולא יעמוד במעלתו עוד לקטרג, רק להתהפך להם עבד נרצה. וזהו (בראשית כז, לז) הן גביר שמתיו, ואז קצח"י נעשה שם יצחק:
28
כ״טגם רומז שמכח הדין והיסורים מתהפך הדין לרחמים כמו שכתבתי לעיל, והם סוד ג' אלו מתנות שנתנו ע"י יסורים והם רמוזים במלת יצחק. על זה רמזה שרה שאמרה (בראשית כא, ו) צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי, דברה לשון עבר ולשון עתיד, עשה לי הוא עבר, יצחק לי הוא עתיד. ועל זה הרמז שאמרו רז"ל י', י' נסיונות. צ', צ' שנים של שרה. ח', ח' ימי מילה. ק' ק' ימי אברהם:
29
ל׳והנה י' נסיונות לא ראתה שרה, כי העיקר הנסיון שהוא העקידה לא היה בידיעתה, והא ראיה כשבישרו לה מתה, רק הר"ת של צחק זה היתה יודעת. וזה שאמרה כי צחק עשה לי אלהים, כי מזה אני יודע. אבל יצחק דהיינו היו"ד הנוספת השומע יצחק, כך התנבאה כך נוכל לומר. ועל דרך מה שכתבתי כי ג' אבות הם ג' מתנות הנ"ל ונתנו על ידי יסורים מדתו של יצחק, אז במלת צחק נרמזו ג' אלה:
30
ל״אוהנה צח"ק רומז על מספר ימים, דהיינו ימי שרה, ואברהם, וימי המילה, ובא הרמז על דרך (שמות כג, כו) את מספר ימיך אמלא, ובכן כשנמלא אותיות צח"ק הרומזים על מספר הימים כזה צדי"ק ח"ת קו"ף תמצא רמוז ג' מתנות הנ"ל, במספר הימים ובמלואו. כיצד, מתנות התורה מן (בראשית יב, ה) ו[את] הנפש אשר עשו בחרן, אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים (ב"ר יד, י). והנה במתן תורה כתיב (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, והקדים הנשים לאנשים, ומפרשים הטעם כדי שלא יאמרו הנשים נחת רוח עשינו לבעלינו, על כן בהתחלת מתן תורה דהיינו מן והנפש אשר עשו בחרן יזכיר כאן ברמז שרה ויקדים שרה לאברהם בענין רמז מתן תורה כמו שאפרש:
31
ל״בוהנה צ' רומז על שרה בת צ' שנים היתה, והיתה מגיירת כמו שהיה אברהם מגייר, והזכיר את שרה להורות כי מצד עצמה עשתה כן, ולא תימא שהיא טפל לאברהם ומאברהם למדה, אלא קדושתה מעצמה כמו קדושת אברהם, ומתן תורה נרמז בצדי"ק במילואו, כמו שנאמר (ישעיה מב, כא) ה' חפץ למען צדק"ו יגדיל תורה ויאדיר, הרי רמיזת מספר צ' וצדי"ק במילואו:
32
ל״גח' מיצחק הרומז לח' ימי מילה, וח"ת במילואו רומזים על מתנת ארץ ישראל. ענין יצחק כבר נודע ענין נתינת הארץ תלוי במילה, על כן אמר בפרשת המילה (בראשית יז, ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. ובב"ר (מו, ט) ר' יודן אמר, אם מקיימין בניך את המילה, הן נכנסין לארץ. ואם לאו, אין נכנסין לארץ. על כן תכף הוצרך יהושע למול אותם:
33
ל״דוהנה התחלת נתינת הארץ לאבות ולבניהם היתה המקום קודש מערת המכפלה אשר קנה אברהם מאת בני חת, זהו הרמז של מספר ח' שהוא ח' ימי מילה, ועל המלוי שהוא חזקת הארץ מאת בני חת:
34
ל״הק' מיצחק רומז על מתנת עולם הבא שהוא שכר המצות מקיום התורה, וראשית המחשבה של תורה התחיל מאברהם כמו שכתבתי לעיל, וסוף המעשה שהוא קיום התורה נתנה לאומה ישראלית מיעקב מטתו שלימה, וסוף המעשה סוף דבר יהיה נשמע כי (דברים ו, ו) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (עירובין כב, א), כי מספר ק' רומז על אברהם בן מאה שנה כי בו ראשית מחשבת התורה, וסוף כל דבר הוא קו"ף במלואו, ובאותיות ר' עקיבא קוף זה שמו של הקב"ה בגימטריא מקום, ברוך המקום הקב"ה הנקרא מקום שהוא מנין שם ידו"ד י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה', עולה כמנין מקום. והארץ העליונה שהיא אדמת קודש המקום הזה הוא קודש, ועמך כלם ירשו ארץ (ישעיה ס, כא) שהוא עולם הבא. ומקום עולה קפ"ו, זהו קו"ף שמו של הקב"ה, ושם צוה ה' את הברכה החלוטה הנצחיית. והם סוד שורש ק' ברכות עליונות בסו"ד מאה אדנ"י שהם מאה שערים עליונים שכתבתי לעיל (תחילת תו"א ד"ה דע) שצומח מן הארץ העליונה, וק' במלואה קו"ף מקום אדמת קודש, ויעקב עם ד' נשיו שהם המטה שלימה עולה קו"ף שהיא סוד עולם הבא (דברים לב, ט) חלק ה' עמו יעקב, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין פ"י מ"א):
35
ל״ועל זה בא הרמז קצתי בחיי מפני בנות חת, כבר כתבתי כי אחיזת הארץ מן חת רומז גם כן על מספר ח'. והנה כשתצטרף מספר שמונה למספר יעקב, יעלה מספר קץ. וקץ הוא סמאל שרו של עשו כמו שכתבתי לעיל (ד"ה אלא הרמז), וק' של קצתי היא ק' קטנה רומז על קוף קטנה ובזויה דהיינו כקוף בפני אדם שהיא הקליפה ואז קצתי. ומיום שחרב בית ראשון לא הוחזרו ישראל למדריגתם כי אף בבית שני היו חסרים חמשה דברים (יומא כא, ב), ובית ראשון עמד ת"י שנה, זהו קצתי דהיינו קץ ת"י. ומה מתוקים דברי בעל הטורים שכתב, ק' קטנה רומז לחורבן בית המקדש שהיה גבוה ק' אמה, כי בית שני בנין הורדוס היה גבוה ק' אמה, אבל ק' קטנה. והנה רבקה דקדקה בשמא, אני רוצה שיהיה יעקב מטתו שלימה מאחר שקבל הברכות בסוד מאה ברכות יהיה ק' קדושה, ואני מדקדק בשמא אלו נוטל בנות חת אז יצטרף מספר שמונה לשמו ויעלה קץ וקצתי בחיי, אך יקח בנות לבן שהם ד' ואז המטה שלימה ויעלו קפ"ו סוד קו"ף שמו של הקב"ה:
36
ל״זוזהו ענין שרמזו רז"ל (מנחות מג, ב) חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר (דברים י, יב) ועתה מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו', אל תקרי מה אלא מאה. וכבר כתבתי (מס' פסחים מצה עשירה הדרוש הראשון ד"ה וכבר הקדמתי) שכל אות שרוצה לשנות ממה שכתיב צריך להיות לו איזה ענין המכריחו, ובכאן אני אומר שאינו משנה וענין מ"ה וענין מא"ה הכל אחד הוא:
37
ל״חדע כי שם הויה במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה כמנין אד"ם, ומאה במילואו הוא קו"ף סוד מספר שם הויה כנ"ל, נמצא הן מה הן מאה הכל מעי"ן שם ידו"ד. ומה עולה אד"ם, סוד צורת אדם החקוק בכסא הכבוד שהוא יעקב, ומ"ה ומא"ה הוא סוד קו"ף וסוד אדם ואז אינו כקוף בפני אדם רק אדם בעצמו, והבין. ואז מאה ברכות העליונים, וסימנך (דברים לג, כב) מלא ברכות ה', כי ק' מלא היא קוף שמו של הקב"ה:
38
ל״טהרי נתבאר ג' מתנות טובות שהם ג' אבות, ונתנו ע"י יסורין על כן נרמז בשם יצחק דהיינו צח"ק כי הוא מדת הדין, אבל צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה (ב"ר סו, ה), דהיינו יצחק ישמח על התחילה אמרה שרה צחק עשה, אבל לעתיד יצחק. וי' של יצחק רומז על י' של תורה דהיינו י' דברים, וי' קדושות של ארץ ישראל, וי' שבה נברא העולם הבא כמו שכתבתי:
39
מ׳ולעומתם נתנסה אברהם אבינו שהוא חותם כל האבות בי' נסיונות, ונסיון העשירי הוא סוד המעשר הוא קודש ביותר מכולם, כי נסיון העשירי היא העקידה, ועל זה בא הרמז (דברים ח, ב) למען ענותך לנסותך וגו', והכל הוא לטובה כדי לזכך ולצרף מסיג הקליפות להיות נקי וטהור, וכל מי שרוצה להיות ביותר מבני עליה צריך ביותר לזיכוך:
40
מ״אויעקב אבינו לא נשתרש בברכה שקיבל מאביו, שהיא ברכה גשמית וברכה רוחניית כמו שיתבאר לקמן, עד שנזדכך ונתייסר בצורת עשו. והיה הוא הולך וד' מאות איש עמו ובעצת שרו מלמעלה כמו שכתוב (בראשית לב, כה) ויאבק איש עמו ויגע בכף ירכו והוא צולע, אז הודה לו עשו מלמטה על הברכות כמו שאמר (שם לג, ט) יהי לך אשר לך, ושרו הודה לו מלמעלה כשאמר לו (שם לב, כז) לא אשלחך כי אם ברכתני, הודה לי על הברכות. ובכאן הודה כמו שכתוב (שם ל) ויברך אותו שם, ובשרו על קריאת שם ישראל. אבל עשו למטה קראו יעקב כמו שאמר (שם כז, לו) הכי קרא שמו יעקב:
41
מ״בודע כי יעקב הוא ישראל, כי שם יעקב רומז על רוממות מעלת התורה וקיומה בעולם הזה בבחינת (עירובין כב, א) היום לעשותם. וישראל הוא בבחינת רוממות מעלת שכר התורה וקיומה בעולם הבא, ויעקב גורם לישראל כי שכר מצוה, מצוה, דהיינו שכר המצוה שעושה היא המצוה בעצמה, כלומר רוחניות זו המצוה, כי שם הוא מתדבק, והארכתי בדבר זה במקום אחר (עי' בהקדמת תולדות אדם ריש בית חכמה (ב) ד"ה ואתם בני). יעקב מורה על קיום התורה בהיום לעשותם, כי בשמרם עקב רב, וצריך לשמור אפילו מצוה שאדם דש בעקביו. ועקב הוא הסוף, וסוף כלומר התכלית האמתי הוא (קהלת יב, יג) את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, שהוא עקב מן יעקב. יעקב זה נרמז למעלה שאמר הקב"ה ליצחק (בראשית כו, ד) והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, זהו רומז על יעקב כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כא, יב), ביצחק ולא כל יצחק (נדרים לא, א). וזהו (בראשית כו, ד) לזרעך אתן את כל הארצות האל, כי יעקב ירש את הארץ. ואמר אח"כ (שם כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, הרי עקב מרמז על שם עקב מיעקב:
42
מ״גוהנה יש בפסוק הזה י' תיבות נגד י' דברות, ויש בעשרת הדברות עקב תיבות כמנין עקב, כך כתב בעל הטורים. הרי מרומז יעקב בעקב, כי י' דברות הם עקב זהו שם יעקב. וכי תאמר בלבבך א"כ היה די לו בקריאת שם עקב. דע כי זה רמוז במה שכתוב (בראשית כה, כו) וידו אוחזת בעקב עשו, כי עקב יעקב הוא מצד הקדושה הוא הסוף והתכלית האמתי וכמו שפירשתי, אבל עקב עשו הוא מצד הנחש הנושף, עקב שהוא סוף וקץ הימים כמו שכתבתי לעיל (איוב כח, ג) קץ שם לחושך. וכתב הזוהר, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב (בראשית ג, טו), על כן נקרא שמו ראש הוא ראש מיעקב, דהיינו הי' שהיא עשרת הדברות בזה הוא ישופך ראש. אבל והיה כאשר תריד ויסתלק היו"ד, אתה תשופנו עקב. על כן נקרא שמו יעקב, בשביל עקב שהוא מסטרא דשמאלא המקטרג כדי שלא יתעורר, צריך לחבר היו"ד ולהיותו נקרא יעקב. וזהו סוד וידו אוחזת בעקב עשו, יד"ו אותיות יוד, רומז לחיבור י' עם עקב וזהו שם יעקב. ומכח שם יעקב זכה לשם ישראל לאחר הזיכוך שנתייסר בצרת עשו וחרדתו, ושם ישראל הוא רום מעלה ממעלת בני עליה. ונקרא ישראל כי שרית עם אלהים (שם לב, כט) ואונקלוס תרגום, ארי רב את קדם ה':
43
מ״דועתה אבאר הסוד. הנה בשם יעקב בא במרמה (שם כז, לה) פירוש בחכמה ליטול הברכות, דהיינו לרמות את עשו, דהיינו אחיזתו מלמעלה השטן המקטרג כמו שכתבתי לעיל, כי עשו הוא אדום, והוא מזוהמת נחש הקדמוני הארורהגה"העל כן היה יעקב תאומים עם עשו, כדי שעשו ישאב כל הזוהמא מיעקב, ומשם יפרד יעקב כולו קודש, ועשו טמא טמא יקרא. ובבראשית רבה (סג, ח) אמרו, ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה, כה), למה יצא עשו תחילה, כדי שיצא הוא ויצא סריתו עמו. סריתו פירוש סרחונו. והענין כי שאב הדם נדות לבדו, ויעקב יצא נקי. וכבר נודע כי דם נדות הוא משבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, פירסה נדה:, והנחש היה ערום על כן צריך יעקב לבוא עליו בערמה להכניע באומנותו, כמו שהרגו את בלעם בחרב שהחרב הוא אומנתו כמו שכתב רש"י בפסוק (במדבר לא, ח) ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. ובזוהר (עי' ח"ג קצג, ב. מדה"ג במדבר לא, ח) אמר שלא היו יכולין להרוג את בלעם אלא דוקא בחרב שלו, והתרגום אומר על יודע ציד נחשירכן, ופירש בציוני הסוד נחשירכן שהיה חקוק נחש על ירך שלו, והארכתי בענין זה במקום אחר. על כן בא סמאל ליגע בכף ירך יעקב, אבל לא יכול לו (במדבר כג, כג) כי לא נחש ביעקב, ויוצאי ירך יעקב הם זרע קודש ועשו הוא משורש נחש הארור, ויעקב ובניו זרע ברך ה' על כן בא יעקב בעקבה ובמרמה באומנתו של נחש הערום ולקח הברכות. וערמה זו היא חכמה כמו שכתוב (משלי ח, יב) אני חכמה שכנתו ערמה. אחר כך באחיזתו למעלה במקור הברכות נקרא ישראל כי עלה אל האלהים, ומדריגת ישראל הוא למעלה שהוא משתורר עם המלאכים ועולה למעלה מהם ושם אין אחיזה להם. וענין עליה זו היא ממדריגה למדריגה עד מקום הנעלם אפילו כמלאכי השרת העליונים, וזהו שתרגום אונקלוס ארי רב את קדם ה':
44
מ״הוכל זה מתבאר בפסוק (במדבר כג, כג) כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. מתחלה מסלק יעקב הנחש וכוחותיו, ובישראל לא יש אפילו קסם שהוא בשרשו דבר מועט, כמו (ב"ב טו, ב) טול קיסם מבין שניך כו'. ואח"כ עולים מעלה מעלה עד שיגיע העת שיאמרו מלאכי השרת ליעקב הנעשה ישראל ויהיו לפנים ממלאכי השרת, וישאלו אותו מה פעל אל וכמו שפירשו רז"ל (עי' נדרים לב, א) והביא רש"י בפרשת בלק (במדבר כג, כג):
45
מ״וואין שם ישראל שם מחודש, כי ישראל עלה במחשבה קודם שנברא העולם, רק נקרא למטה בשם ישראל על שם מקום עלייתו לישראל סבא אשר רמזו רז"ל בדבריהם הנעלמים, וכל האבות נקראים ישראל, וכל אחד מהם נקרא ישראל לפי מדריגתם ועליותם:
46
מ״זומכח דבר זה וכן מכח מה שכתבתי למעלה יתבאר מדרש תמוה בב"ר בפרשה זו (סג, ג) זה נסחו, ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, אברהם נקרא אברהם, יצחק נקרא אברהם, דכתיב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם. יעקב נקרא שמו ישראל, דכתיב (בראשית לב, כט) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. יצחק נקרא שמו ישראל, דכתיב (שמות א, א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. אברהם נקרא ישראל, ר' נתן אמר מלתא עמיקתא הוא (בר"ר סג, ג), ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה (עי' שמות יב, מ), עד כאן לשונו:
47
מ״חוקשה מה צריך להזכיר שאברהם נקרא אברהם, וכן שיעקב נקרא ישראל, זה מבואר בתורה בהדיא, בשלמא באינך ילפינן חדושא. עוד קשה, מאחר שכלולים האבות בשמותם, למה לא יעקב נקרא אברהם ולא יצחק, וגם אברהם לא נקרא יצחק. עוד קשה, למה הביא הפסוק דריש שמות דיצחק נקרא ישראל, היה לו להביא פסוק מן ויגש דכתיב שם (בראשית מו, ח) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו וגו', ושם מבואר טפי שיצחק נקרא ישראל מפסוק דריש שמות דכתיב את יעקב. עוד קשה, מה זה שאמר ר' נתן מילתא עמיקתא, מה עמקות יש בדבר שאומר:
48
מ״טכבר כתבתי בפרשת חיי שרה (תו"א ד"ה וזהו ענין ברכות) ענין בכל מכל כל, מאברהם יצא קליפת ישמעאל, ובן בנו הוא עשו, ומיצחק יצא קליפת עשו. וענין יציאת הקליפות מאבות הקדושים הוא כמו קדימת הקליפה לפרי שאי אפשר לפרי בלא הקדמת הקליפה שהוא הנץ והפרח, ויעקב הוא הפרי. אבל יש סוד בדבר, כי הקליפה יש לה אחיזה בקדושה בשרשה, ובשרשה למעלה נדבקת בקדושה, והטומאה היא בהתפשטותא, ולעתיד תחזור ותטהר ע"י הצדיקים הקדושים המכניעים אותה בסוד (אבות ד, א) איזהו גבור הכובש את יצרו שבארתי בכמה מקומות שהענין הוא אינו הורג את יצרו הרע, רק כובשו תחתיו ומטהרו, שלוקח מדת היצה"ר ומשתמש בהם עבודת הש"י, כגון קנאה קנאת סופרים, חמדת חומד חמודה גנוזה, וכיוצא באלה הרבה:
49
נ׳וזהו ענין שאמרו לאברהם אבינו (בראשית כג, ו) נשיא אלהים אתה בתוכינו, כלומר בתוכיות שלנו דהיינו בשרשינו אתה נשיא, ועל ידך נטהר לעתיד. וכל האומות הודו לזה כמו שאמרו רז"ל (עי' ב"ר מג, ו) עמק השוה, שהשוו כולם והמליכו את אברהם על עצמם, זהו בחינת יציאת הקליפות מאברהם. אבל אברהם בעצמו הוא עצם מעלת ישראל, ויותר מעלתו ממעלת שאר האבות. והענין שמו ישראל הוא יותר בנעלם וביותר עליה ודקות למעלה. ושם אברהם הוא על שם (בראשית יז, ה) אב המון נתתיך בגוים, והוא ענין נשיא אלהים אתה בתוכינו שפי' כי כן נאחזים בשרשם. והנה אברם נקרא אברהם כי יצא ממנו ישמעאל בעוד שמו אברם, נמצא התחיל בו הסוד של אב המון בעודו אברם, רק עתה נתוסף בהולידו את יצחק שיצא ממנו עשו שהוא כולל כל הקליפות:
50
נ״אוהנה ראה בעיניך הגלות הזה נקרא על שם האדום, אע"פ שיש מלכיות גדולות מלכות ישמעאל ועוד הרבה וכולם נכללים בשם גלות אדום, והרמב"ן האריך בזה בפרשת בלק (כד, כ). הרי מבואר אברם נקרא אברהם:
51
נ״ביצחק נקרא אברהם כי ממנו יצא עשו הכולל כל הקליפות כמו שכתבתי, על כן בענין הזה יצחק ג"כ אב המון. אבל ביעקב לא שייך שם זה. ואברהם ויעקב לא נקראו יצחק, כי לא יש ענין שיהיו נקראים בשם יצחק:
52
נ״גיעקב נקרא ישראל, בא לשמועינן דלא תימא שם יעקב מורה על סור מרע שבא בעקבה ובמרמה ודחה את עשו הארור מעל גביו ולקח הברכה, ושם ישראל מורה על ועשה טוב דהיינו דביקתו למעלה וכדפירשתי לעיל. אלא שם יעקב לא נעקר אף שנקרא ישראל, כי בפנימיות יעקב נרמז ג"כ, דהיינו בחינת היום לעשותם כמו שכתבתי למעלה (ד"ה והנה יש) עקב אשר שמע וגו' עקב תיבות בי' דברות, ואם פגע בך מנוול הוא היצה"ר ומוריד ומסטין ועולה ומקטרג משכהו לבית המדרש (קידושין ל, ב). זהו וידו אוחזת בעקב עשו, היא היו"ד כמו שכתבתי למעלה. וגם רומז באחיזת עשו שהוא כובש יצרו תחתיו כמו שכתבתי למעלה שעושה מסור מרע טוב וכובשו תחתיו, וזהו (בראשית כז, כט) ענין הוה גביר לאחיך:
53
נ״דוזה ענין שהיה יעקב כובש האדמוני תחתיו, ויצא ממנו אדמוני קדוש וטהור וזהו דוד המלך ע"ה הנקרא אדמוני כמו שכתוב (ש"א טז, יב) אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. עשו הוא אדמוני והוא מצד רע עין, ודוד אדמוני עם יפה עינים הוא מצד הטוב, זהו וטוב רואי. לפיכך יצא מפרץ, פורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י, ח), והנחש הוא כוחו של עשו. ודוד המלך ע"ה גודר גדר ישראל. ושאול המלך כשחטא ויעל עליו נחש העמוני (ש"א יא, א). אבל דוד המלך ע"ה ומלך המשיח נוקם ונוטר כנחש, ועליו כתיב (ישעיה יד, כט) כי משורש נחש יצא צפע:
54
נ״הוזהו הענין שנתן יעקב עם בנו יוסף משנותיו לדוד המלך ע"ה כמו שביאר בזוהר פרשת וישלח (ח"א קסח, א), כי ע' שנים של דוד המלך ע"ה היו ממה שנחסרו מהאבות, וזה לשון הזוהר (ח"א קסח, א), ר"ש אמר, הא אתמר דדוד מלכא ער לא הוה לא הוו ליה חיים כלל בר דאדם קדמאה יהב ליה שבעין שנין מדיליה, וכד הוה קיומיה דהוד מלכא שבעון שנין הוו, וקיומא דאדם קדמאה אלף שנין חסר שבעין. אשתכחו בהני אלף שנין קדמאה אדם הראשון, ודוד מלכא פתח ואמר (תהלים כא, ה) חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד. חיים שאל ממך, דא דוד מלכא, דהא כד ברא קב"ה גנתא דעדן אטיל ביה נשמתא דדוד מלכא ואסתכל בי' וחמי דלית חיים מדיליה כלום, וקיימא קמיה כל יומא. כיון דברא אדם הראשון, אמר הא ודאי קיומי', ומאדם קדמאה הוא שבעין שנין דאתקיימי דוד מלכא בעלמא. תו אבהן שבקו לי' מחייהון כל חד וחד, אברהם שבק ליה, וכן יעקב ויוסף. יצחק לא שבק ליה כלום, בגין דדוד מלכא מסטרי' קא אתא:
55
נ״ואברהם שבק לי' חמש שנין, דהוה לי' לאתקיימא מאה ותמנין שנין ואתקיים מאה ושבעין וחמש שנין חסרין חמש. יעקב הוה לי' לאתקיימא בעלמא כיומא דאברהם, ויעקב שבקו ליה מחייהון תלתין ותלת שנין. יוסף דאתקיים מאה ועשר שנין, הוה ליה לאתקיימא מאה וארבעים ושבע שנין כיומי דיעקב, וחסר מנהון תלתין ושבע שנין, הא שבעין שנין דשבקו לי' לדוד מלכא לאתקיימא בהון, ובהו אתקיים דוד בכל אינון שנין דשבקו ליה אבהן. ואי תימא יצחק אמאי לא שבק ביה כלום כהני. בגין דאיהו חשך ודוד מסטרא דחשך קא אתא, ומאי דאיהו בחשך לית לי' נהורא כלל ולית לי' חיים, ובגין כך לא הוו לדוד חיים כלל. אבל אינון דהוו להון נהורא, נהירו ליה לדוד מלכא ומנייהו אצטריך לאנהרא ולמהוי ליה חיים, דהא מסטרא דחשך לית ליה חיים כלל, ועל דא לא אתא יצחק בחושבנא:
56
נ״זואי תימא יוסף אמאי, אלא ודאי יוסף בלחודוי ככלהו, בגין דאקרי צדיק ודא הוא דאנהר לסיהרא יתיר מכלהו, ובגין כך האי שבק לי' לדוד מלכא יתיר מכלהו חיין דכתיב (בראשית א, יז) ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ, עד כאן לשונו:
57
נ״חהרי כי יעקב תיקן האדמוני, וכן יוסף שהוא שטנו של עשו. ומה שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני בראשית מא) אדם הראשון נתן משנותיו ע' שנה לדוד, הכל אמת, כי התכלית הוא תיקון אדם הכולל כל העולם והוא נעשה בצלם אלהים, ואדם הוצרך לתקן ע"י האבות כמו שכתבתי בדרוש חיי שרה (תו"א ד"ה אף שאמרנו), דהיינו ע' שנה של אדם נתקנו והאירו ע"י ע' שנה הנ"ל של יעקב ויוסף, כי שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם (ב"מ פד, א), ויהי יוסף יפה תואר (בראשית לט, ו) משופריה דאביו, כי יוסף מדוגמת יעקב כנודע. וכן דוד יפה עינים וטוב רואי (ש"א טז, יב). וכשיבוא משיח, אז יתוקן אדם לגמרי בסוד אד"ם, אדם דוד משיח:
58
נ״טואמרו רז"ל (ב"ק טז, א) מאן דלא כרע במודים שדרו נעשה נחש לסוף ע' שנה. הכריעה היא בירך, ובירך היא נחש, ומאן דלא כרע במודים הוא היפך דוד המלך ע"ה שכל ענייניו היו הלל והודות לה' ועל זה חיבר ספר תהלים, והוא אינו הולך בתיקונו שחי ע' שנים, על כן שדרה נעשה נחש לסוף ע' שנים. וענין השדרה נודע כי יעקב הוא סוד חוט השדרה, וזה דלא כרע מתהפך לנחש:
59
ס׳וענין השבעים, הם מעלת זרע יעקב של שבעים השרים של מעלה, ובשבעים נפש ירד מצרימה לקבל הזיכוך והצירוף בכור. והנה אלה ע' שרים הם ל"ה מיימינים ול"ה משמאילים כמו שכתבו המקובלים, ונגדם בישראל ששבעים סנהדרין והימין והשמאל שלהם הוא מצד הקדושה על כן (דברים יז, יא) לא תסור וגו', אפילו על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין (רש"י יז, יא). ובית דין מומחין הסמוכין נקראים אלהים, וענין הסמוכין הוא קבלת השפעתם מזה לזה עד אלהי האלהים יתברך שמו. וזהו סוד סמוכין שהם סמוכין זה לזה עד בו יתברך כמו שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה'. ואלו הע' שרים נקראים אלהים אחרים, כי הם אלהי הע' אומות. ועל זה בא הרמז (בראשית לב, כט) כי שרית עם אלהים:
60
ס״אוהנה ע' שרים מהם נמשך כתנות עור בעין, אבל למעלה מהם בסוד פנימיות הקדושה אז כתנות אור באלף, ונגד זה היה יחיד מופלא על ע' סנהדרין וסימנך (שה"ש ה, יא) ראשו כתם פז, ונגד זה למטה הסנהדרין נקראים אלהים, אלהים עולה פ"ו והמופלא שעליהם שהוא עם אלהים עולה פ"ז, וזהו שרית עם אלהים. ואלו שני שמות שהם שם מ"ב הרמוז בבראשית שבו היתה הבריאה והיתה בשביל אדם העולה מ"ה כמנין ידו"ד במלואו ומ"ה ומ"ב עולים פ"ז, וישראל נקראים אדם וסימנך (סוכה כט, א) ישראל מונין ללבנה, כי לבנה עולה פ"ז:
61
ס״בנחזור לענין, יעקב נקרא ישראל כי שם יעקב בפנימיותו מורה על ענין ישראל. רק ששם ישראל יותר ויותר עילוי מעל מדריגת האבות בנעלמות היה ישראל, ולא נתגלה שם זה רק ביעקב כי יצא ממנו אומה שלימה שהיא ישראל. ותמצא דבר נפלא בתיבת ישראל נרמז האבות והאמהות ושבטי יה כזה, ישר מן ישראל, ראשי תיבות יצחק שרה רבקה. עוד ראשי תיבות יעקב שבטים רחל. וא"ל מן ישראל, אין לו אלא ראשי תיבות אחד, דהיינו אברהם ולאה. ועל שישר ראשי תיבות ב' פעמים, וא"ל אינו ראשי תיבות אלא פעם אחת, סימן לזה (הושע יד, י) כי ישרים דרכי ה', היינו ב' פעמים ישר. ועל א"ל הסימן, א"ל אחד:
62
ס״גוזהו ענין בלעם שאמר (במדבר כג, י) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו, ישרים הם ב' פעמים ישר הנ"ל, והאחרים הוא אל שבסוף ישראל. הרי האבות והאמהות והשבטים כולם ישראל, וכתיב (ש"א כה, לב) ברוך ה' אלהי ישראל, אלהי במספר קטן עולה י', וכן ישראל במספר קטן עולה י', זהו (סנהדרין לט, ב) ענין אין השכינה שורה בפחות מי':
63
ס״דוכבר כתבתי למעלה בענין מעשר סוד י'. גם ראשי תיבות דשמות י' ספירות, דהיינו כח"ב גג"ת נהי"מ עולה כמנין ישראל, אך אי אפשר לבוא למעלת ישראל רק אחר הצירוף והזיכוך וקבלת יסורין, והיסורין הם נמשכים מכח קטרוג הקליפות, וכשמקבל היסורין באהבה אז נשברו הקליפות ונתמרק. ומי שכוחו גדול, לא די לו שממרק הקליפה, אלא כובש הקליפה תחתיו ומטהרה כדלעיל, ואח"כ עולה מעלה מעלה:
64
ס״הוהנה כל ג' אבות נזדככו בענין הגליות. יעקב ובניו ירדו למצרים לגלות בפועל, כי היו גולים לארץ אחרת, וראוי היה יעקב לירד בשלשלאות כו' (שבת פט, ב). גלות ד' מאות שנה התחיל משנולד יצחק, אף שלא היו גולים, מכל מקום כתוב תמיד לשון ויגר שהיו כמו גרים אף שלא היו משועבדים. ואברהם שהיה נשיא אלהים בתוכם ועמק השוה כל האומות המליכוהו, מכל מקום סבל הגלות במחשבה, כי שלשים שנה מתחיל מבשורת בין הבתרים, כי אחר יעקב רדפה הקליפה מאוד כי סמאל נגע בכף יריכו, הוצרך לזיכוך גדול תוקף הגלות. יצחק אף שיצא ממנו עשו הוא כיבד את אביו, מכל מקום קליפת עשו יצא ממנו ורדף בתריה. וסופו מוכיח שהיה מצפה למותו ואמר (בראשית כז, מא) יקרבו ימי אבל וגו'. אברהם אבינו מת ולא ראה את עשו יוצא לתרבות רעה. וגם את ישמעאל גירש מביתו בציווי הש"י לשמוע בקול שרה לגרש את האמה ובנה, לא הוצרך לגלות בפועל ולא לגרות, רק לבשורת הגלות שיהיה לו גלות במחשבה, והטעם שהוצרך לגלות במחשבה הוא כדי שיזדכך ויזכה לעלות למקום רום מעלה בסוד ישראל עלה במחשבה:
65
ס״ווענין כל הזדככות, הוא הסרת הקליפה מן המקום הזה אשר היא רוצה לעלות אליו. והנה יש בסוד זה ענין גדול, כי במקום גבוה הנ"ל יש שם איזה רושם שהוא שורש הקליפות, הלא אין להם אחיזה אף בשרשם רק עד הבנין שלמעלה דהיינו החסד, ולא למעלה מהחסד, על זה אמר במדרש הנ"ל מילתא עמיקתא:
66
ס״זולהבין זה צריך שתדע פרק ג' משער מהות והנהגה בספר הפרדס, במה שמפלפל כל ספירה כלולה מי' ספירות איך זה בכתר. כי הנה ספירת גבורה היא דין, וכתר הוא כולו רחמים גמורים פשוטים, והאריך מאוד בענין זה איך שהדין הוא שם בהעלם תכלית העלמה כו' עיין שם באורך. והנה פעולת הדין משתלשל עד שנפעל ע"י הקליפות, על כן נאמר דאף ששורש הקליפות אין נאחז אלא עד החסד ולא יותר, מכל מקום שורש השרשים הוא שם למעלה בדקה דקות כמין מחשבה דקה ונעלמת החושבת להיות דבר זה נמצא אף שעדיין אין ישות להויות שרשו מכל מקום נקרא שורש רק נעלם מחשבי, ולזה הוצרך אברהם לזיכוך מחשבי. וזהו שאמר מלתא עמיקתא ומביא הפסוק דשלשים וארבע מאות שנה, דאלו השלשים מתחילין מבשורת בין הבתרים שהיה לאברהם אבינו גלות מחשבי וקראהו שם בשם ישראל:
67
ס״חויצחק היה צריך הזדככות ביותר לסבול מעין הגלות בפועל, אף שלא היה ממש בגלות מכל מקום בו התחיל הגלות, על כן במקום שמתחיל גלות מצרים דהיינו ריש שמות מזכיר את יצחק בשם ישראל לרמוז כי ליצחק היה קצת התחלה בגלות ובזה נזדכך למעלת ישראל:
68
ס״טויעקב ובניו ירדו מצרימה ממש להזדכך, ונזדככו עד שהיתה אומה שלימה ס' רבוא נשמות טהורות נגד ס' רבוא אותיות התורה, והתורה בעצם היא לישראל, והתורה היא שבעים פנים העליונים. וישראל קרוים אדם ואז נתקן אדם שנברא לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו), דהיינו לקיים התורה כמו שאמרו רז"ל (פדר"א יא). ואח"כ קלקלו בעגל, וכתיב (תהלים פב, ז) אכן כאדם תמותון. והתחיל דוד לתקן ולא נגמר התיקון הגמור עד שיבא משיח צדקינו:
69
ע׳ועל עניינים אלו יתבאר מאמר בפ"ק דעבודה זרה (יא, ב) וזה נסחו, א"ר יודא אמר שמואל עוד אחרת יש ברומי, אחת לע' שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון ומניחין לו בראשו קרקיפלו של ר' ישמעאל ותלו ליה מתקל זוזי דפיזא ומחפין את השווקים באינך ומכריזין לפניו, סך קירי פלסתר אחוא דמרנא זייפנא, דחמי חמי, דלא חמי לא חמי, מאי אהני לרמאה ברמאותיה ולזייפא בזייפנותיה. ומסיימין ביה הכי, וי לדין כד יקום דין. אמר רב אשי הכשילן פיהם לרשעים, אי אמרי זייפנא אחוהי דמרנא, כדקאמרי. השתא דאמרי דמרנא זייפנא, מרנא גופיה זייפנא הוא, עד כאן לשונו:
70
ע״ארש"י פירש סך קירי פלסתר, חשבון הקצוב כזב, נבואת יעקב שקרא לבניו לאחרית שסופן ליגאל, כזב הוא סך חשבון קירי קצין. ור"ת (תוד"ה סך קירי) הקשה, איך קורין ליעקב אדון. על כן פירש על יצחק, הברכות שנתן הם פלסתר כו'. אבל לשון סך אינו מיושב כל כך לפירוש ר"ת:
71
ע״בבמה שאומרים מאן דחמי חמי כו', פירש רש"י הרואה בשמחה זו עכשיו רואה, ומי שאינו רואה עכשיו לא יראה עוד דעד שבעים שנה אינה נעשית. ויש לתמוה למה הפסיקו במאן דחמי חמי באמצע השמחה, שהרי אח"כ אומרים מאי אהני לרמאה כו'. ובלא פירוש רש"י יש לפרש זה בהלצה נאה, דמה שאומרים מאן דחמי חמי הוא הכל מענין שמחה שלהם, שהם אומרים אחוה דמרנא זייפנא ורוצים ליישב דבריהם להשומעים למה אנו קוראים ליעקב זייפנא הלא גם יצחק זקיננו הוא זייפן שהבטיח לברך את עשו ובירך את יעקב. על זה אמר, מאן דחמי חמי, כלומר מי הוא הפושע הרואה, אבל יצחק לא ראה והטעו אותו. אבל לפירוש רש"י קשה:
72
ע״גגם צריך להתבונן בכפל דבריהם שאומרים מאי אהני לרמאה ברמאותי הוזייפא בזייפנותיה:
73
ע״דאלא נראה לי לתרץ על דרך (בראשית כה, כב) ויתרוצצו הבנים וגו', פירש רש"י שהיו מריבין בנחלת שני עולמות. ולכאורה קשה וכי עשו ביקש עולם הבא. אבל דע שהרשעים הקדמונים אע"פ שהיו רשעים היו חכמים להרע, וכל מגמתם היה לעקור את ישראל ממקום קדושתם ואז יכנסו המה פנימה קודש, ואז לא יהיה קליפה רק יהיו בהיכל המלך, ופסוק מלא הוא אשר אמרו נרשה את נאות יעקב, והאריך בזה בספר מנות הלוי בהקדמה שלו. נמצא המריבה שלהם הוא ג"כ על עולם הבא. ויעקב עיקרו עולם הבא, וביקש ג"כ עולם הזה דמי סגי לצדיקי דזכו לשתי שלחנות, אבל כוונתם לצורך גבוה כדי שיהיו מוכנים לעבודת הש"י בלא טרדא, וכן ברכות שבירך יצחק היו בתרין אנפין עולם הזה ועולם הבא כמו שאפרש לקמן:
74
ע״הובזה מבואר המדרש ב"ר (א, יד) שהבאתי למה נברא בב' להודיעך שהם ב' עולמות, ואח"כ אמר שני דבר אחר ולא פליגי אלא פירושי קא מפרשי, זה ידבר בברכות עולם הזה, וזה בברכת עולם הבא. אמר למה בבי"ת שהוא לשון ברכה. הקשה למה לא באל"ף כי מדבר מברכת עולם הבא וא"כ היה ראוי להתחיל באלף שהוא רומז ביותר על עולם הבא ששם הוא האחדות הדביקות בו יתברך. אמר שהוא לשון ארורה, ובא להורות לנו ששם בסוד עולם הבא לא יגורך רע כתיב (תהלים ה, ה), כי במדור העליון הזה אין משם יניקת הקליפה שהיא ארור, כי כבר נודע שעולם הבא היא ספירת בינה, ואחיזת יניקת הקליפות אינן אלא עד החסד:
75
ע״וודבר אחר השני מדבר מברכת עולם הזה שהוא עלול לקבל טומאה, כי הוא עולם הקליפות, והוצרך הכתוב להוציאו מכלל ארור לברוך להוציא מלב הטועים שלא יאמרו שהם מוכרחים לעשות רע. אבל האמת (יומא לח, ב) הבא לטהר מסייעין לו, וברוך הבא בשם ה'. ואפשר שעל כן פתח בב' ביתין בראשית ברא, לרמוז על שני ברכות הנ"ל:
76
ע״זואז נתבאר ענין המאמר (ע"ז יא, ב), הם אוחזין הקדושות בידם, דהיינו לבושו דאדם, שענין האבות הוא תיקון האדם, ודוד היה ע' שנה והוא ומשיח גמר תיקונו, וענין ע' שנה של דוד רומזים רמזים גדולים כמו שכתבתי לעיל. גם רמזתי לעיל (תחילת תורה אור) סוד תרומת מעשר ותרומה גדולה. ועתה בעו"ה בידם קרקיפלתו דהכהן הגדול איש תרומת, ותולין פז באיש הרוכב הרומז על ראשו כתם פז שכתבתי לעיל. ועושין כן אחת לשבעים שנה, להגביר שבעים שלהם דהיינו ע' שרים, ובזה הענין מרמזים שהם ח"ו ירשו נאות אלהים:
77
ע״חואומרים סך קירי פלסתר, וקורין ליעקב קירי אדון, ולא בשביל כבודו עושין כן, רק רוצים להודיע ענין הברכות שבירכו יצחק (בראשית כז, כט) הוי גביר לאחיך הם אמת, ועושין עצמן אינם חולקין על מה שבירך יצחק ואומרים שזה כבר נתקיים שהיה יעקב אדון, כי בימי שמנה מלכים מישראל בטלו מימיהם מלכות אדם כמו שכתב רש"י סוף פרשת וישלח (בראשית לו, לא), אבל אומרים שיש קיום ג"כ לדברי יצחק שאמר (שם כז, מ) והיה כאשר תריד וגו', וכן הוה כי נתחרב בית המקדש ונתבטלו הקדושות העליונות מישראל והיו שם ע' שנה בבבל, ואף שחזרו אח"כ לארץ ישראל היו חסרים אלו קדושות העליונות כמו שחסרו חמשה דברים הרוחניים (יומא כא, ב). ושבעים שנה שבבל, הם נגד ע' שנה ומלכות בית דוד, להורות שנתבטל מלכות בית דוד, כך הם מדברים:
78
ע״טורמז זה מכריזין מאן דחמי חמי כו' לא שמכריזין כן לזרז שיבאו הרבה ויראו השמחה, רק הם מרמזים לומר שדבר זה אנו נוהגין בכל ע' וע' שנה כי השבעים הם בידינו ונטלה מהם, ואנחנו ירשנו את נאות אלהים. ארורים הם הרשעים. ועל זה אומרים הסך שאמר יעקב והבטיח על הגאולה שיוחזר להם זה פלסתר ח"ו:
79
פ׳אח"כ אומרים בכפל מאי אהני לרמאה כו', כי כבר כתבתי הברכות בתרין אנפין רוחניות וגשמיות נגד עולם הבא ועולם הזה, ומתחלה דברו מענין ברכת עולם הבא, ועתה דברו בעולם הזה, כי הם כבשה בין הזאבים בין ע' אומות ולא יוחזרו עולמית לכבודם הראשון מאחר שהיה ברמאות וזייפנות:
80
פ״אוזהו שאמרו אחוהי דמרנא זייפנא, יחסו אותו בשם אחיו ולא אמרו יעקב זייפנא, כוונתם ימ"ש היה להגדיל רמאותו, ואמרו בשלמא אחוהי דלבן שנאמר (בראשית כט, יב) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, שאמר אם ברמאות אחיו אני כמו שהביא רש"י ז"ל שם, זה ניחא כי לבן התחיל עמו ברמאותהגה"הזה ענין מה שכתב רש"י (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. וקשה מה זה לשון אינו חריף, אינו יודע לרמות היה לו לומר:
חריף פירושו ענין מהירה וקידום, כמו שכתב רש"י פרשת נח (שם ח, כב) על וחורף, שעורים החריפים להתבשל מהר. כך יעקב אבינו לא היה ממהר ברמאות, רק אם התחילו עמו ברמאות אז נוהג גם כן ברמאות, לקיים מה שנאמר (תהלים יח, כז) עם עקש תתפתל:. אבל אחוהי דמרנא כי עשו לא התחיל ויעקב התחיל רימה אותו בבכורה ובברכות הוא רמאי וזייפן:
חריף פירושו ענין מהירה וקידום, כמו שכתב רש"י פרשת נח (שם ח, כב) על וחורף, שעורים החריפים להתבשל מהר. כך יעקב אבינו לא היה ממהר ברמאות, רק אם התחילו עמו ברמאות אז נוהג גם כן ברמאות, לקיים מה שנאמר (תהלים יח, כז) עם עקש תתפתל:. אבל אחוהי דמרנא כי עשו לא התחיל ויעקב התחיל רימה אותו בבכורה ובברכות הוא רמאי וזייפן:
81
פ״בואמר אח"כ פיהם הכשילם, שהם מודים שעשו הרשע הוא הרמאי והזייפן ויעקב אבינו לא התחיל ברמאות, רק הוא קודם ברמאות הן מצד כחו של מעלה, הן מצד עצמו כחו, הוא הנחש הערום מכל והיה חקוק בירך שלו כמו שכתבתי לעיל, הן מצד עצמו נהג רמאות עם אביו היאך מעשרין, סוד המעשרות הם גדולים מאוד כמו שכתבתי לעיל (תחילת פרק תורה אור) ושם נהג רמאות:
82
פ״גואף בזה המאכל שאמר לו יעקב (בראשית כה, לא) מכרה [כיום את] בכורתך לי אז מתחילה נהג עשו הרשע רמאות גדולות, כתיב (שם כט) ויזד יעקב נזיד, פירש רש"י עדשים אדומות היה, וקשה מנלן לרש"י שהיו עדשים. או למאי נפקא מיניה הודיענו רש"י זה, כי דרך רש"י אינו אלא לפרש הפסוקים:
83
פ״דהענין לרש"י קשה בפסוק קראו אותו אדום על שם שאמר (שם ל) הלעיטני נא מן האדום כו', וקשה קריאת שם חדש אין שייך לומר אלא משום סיבת איזה ענין גדול. אם יאמר אדם לחבירו תן לי לחם נקרא אותו בשם לחם, ועל כן כתב שזה המאכל האדום היו עדשים שאכלו באבילות, ועשו איש שדה רץ אחר תאות לבו וחמשה עבירות עשה באותו יום (ב"ב טז, ב) והיה בוש בפני אדם והראה עצמו כאלו אינו יודע משום אבילות כי שבתו בבית מעט ובשדה. נמצא ע"כ לא הזכיר עדשים, כלומר איני יודע שזה עדשים רק אני רואה שהוא מאכל אדום, תן לי אותו. והעולם הבינו רמאותו קראו אותו אדום, כלומר אתה קורא המאכל סתם אדום אבל אתה רמאי, זהו מרנא זייפנא ופיהם הכשילם:
84
פ״האחר כך בסוף המעשה אז הם מוכרחים להודות על האמת כענין (שבת קיט, ב) מלאך רע העונה אמן בעל כרחו. ואומרים, וי לדין כד יקום דין. גם ו"י ראשי תיבות והרב יעבור, כי יקום יעקב כי קטן הוא והרב יעבוד אותו, אמן:
85
פ״וועתה אפשר ענין הברכות שהם כפולות, ברכות רוחניות עולם הבא, וברכות גשמיות עולם הזה. ומתחילה אעורר על איזה ספיקות בפרשה זו. ספק אחד, יצחק שרצה לברך את עשו איך הבין למה לא בירך אביו אותו. אלא היה משום שצפה ברוח הקודש עשו יוצא ממנו, ואיך הוא רצה לברך אותו ולדחות את יעקב, שבודאי לא היה נעלם מיצחק צדקת יעקב אף שאהב את עשו:
86
פ״זספק ב' איך הזמין הקב"ה הברכות הקדושות האלו על ידי ערמה, ולעיל (פיסקא ודע ד"ה ועתה אבאר הסוד) כתבתי מה שכתבתי:
87
פ״חספק ג' מה השיבה רבקה (בראשית כז, יג) עלי קללתך בני, וכי ח"ו יתרצה יעקב בזה שיבואו הקללות עליה:
88
פ״טספק ד' אנכי עשו בכורך (שם יט), איך הוציא שקר מפיו. ורש"י (שם) תיקן אנכי המביא לך, ועשו בכורך. קשה יותר טוב היה לו לומר אנכי בכורך, כי באמת הבכורה לו כי קנה אותו, ואף שיצחק לא ידע מזה היה מבין שהוא עשו, איהו היה מטעי אנפשיה אבל דברי יעקב היו אמת בלשון מבורר. גם מה שאמר (שם) כאשר דברת אלי, ח"ו הוציא שקר מפיו. ורש"י תיקן עשיתי כמה דברים אשר דברת אלי, עד כאן לשונו. ולפי זה היה לו לומר אשר דברת אלי. ויש לפרש עשיתי אלו המטעמים בזריזות כאשר דברת אלי, כאלו דברת אלי:
89
צ׳ספק ה' ויברכהו (שם כג), ראשון מה היתה הברכה, או איך היה מברך, ועדיין לא נתברר מי הוא, ואח"כ חקר:
90
צ״אספק ו' גם ברוך יהיה (שם לג), גם מה לרבות. ורש"י הביא במדרש תנחומא (תולדות כג) שיצחק חרד על שבירך הקטן לפני הגדול, וכששמע מעשו שיעקב לקח הבכורה, אמר גם ברוך יהיה. ויש להקשות על זה, הלא ג' פסוקים אחר גם ברוך יהיה מוזכר שהגיד לו עשו ענין הבכורה. וצריך לומר שהפסוקים הם כלל ופרט, כתב והדר מפרש, מתחילה הגיד איך שחרד יצחק, על כל זאת סיים ברוך יהיה. ומפרש אח"כ איך היה הענין. ומפרש, כשאמר יצחק בטרם תבוא ואברכהו, אז כשמוע עשו וגו'. ואביו אמר לו שבא במרמה וגו' ועל כן אני חרד. ואמר לו עשו, עשה לי מרמה שני פעמים. אז כששמע מענין הבכורה, אמר גם ברוך יהיה, כי בדין ברכתי אותו. ולאחר זה אמר עשו הלא אצלת לי ברכה. אז ויען יצחק:
91
צ״בולפ"ז ניחא שבפ' (שם כז, לו) ויאמר הכי קרא שמו יעקב שזהו מאמר עשו, אמר בזה הפסוק עוד ויאמר הלא אצלת לי ברכה, למה ויאמר שני פעמים. אלא על כרחך היה הפסק אמירת יצחק בנתינת הברכה, כך נראה לי לפרש לפי דעת התנחומא (יא). ואז יהי' מתורץ גם כן הגם של גם ברוך יהיה, כמו שיש לו הבכורה גם יהיה לו שיהיה ברוך. כך יש לפרש לפי התנחומא, אבל מדרש הפסוקים לפי פשוטן אינן מורין כן:
92
צ״גספק ז' במרמה (שם לה) פירושו בחכמה (רש"י שם), היה לו לומר בהדיא בחכמה, שהרי אמרו רז"ל (פסחים ג, א) עיקם הכתוב ח' אותיות אשר איננה טהורה שלא להוציא מפיו דבר מגונה:
93
צ״דספק ח' פלפול עשו עם יצחק איננו מיושב:
94
צ״הספק ט' נכנס ריח גן עדן עם יעקב (בר"ר סה, יח), מה שייכות היה לזה עתה, בודאי יעקב ראוי לגן עדן אף בחיים חיותו, מכל מקום מהו הענין עתה ביותר:
95
צ״וספק יו"ד והיה כאשר תריד וגו' (בראשית כז, מ) הטיל תנאי בברכה, ובשעת הברכה לא היה תנאי בדבר. ומה מועיל הטלת התנאי לאחר גמר ענין:
96
צ״זלבאר כל זה הנני מקדים ב' הקדמות. א' כי להברכות יש ב' פירושים. הפירוש האחד הוא פשוטן של דברים, שיתן הש"י מטל השמים ומשמני הארץ וגו' שיהיה לחם לשובע וטוב הארץ יאכלו, וזהו הברכה היא לעולם הזה. עוד יש פירוש אחר הרומז על ברכת התורה שהם הנוגעים לעולם הבא כי שם צוה ה' את הברכה, וכדאיתא במדרש (בר"ר סו, ד) מטל השמים, זה מקרא. ומשמני הארץ, זה משנה. דגן, זו גמרא. תירוש, זה אגדה כו'. הנה לפי זה מדבר משמים וארץ העליוניםהגה"הולכל הפירושים הארץ שמזכיר היא הארץ ישראל, או ארץ ישראל שלמטה או ארץ ישראל שלמעלה, כי הם מכוונים זה כנגד זה:
והנה כל הארצות ניזונות מתמצית ארץ ישראל, ואפשר שעל זה אמר לו משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל. ויש להקשות למה היפך הסדר, שהיה לו לומר מטל השמים מתחילה ואחר כך משמני הארץ, וכמו שמוזכר בברכת יעקב (בראשית כז, כח) ויתן לך אלהים מטל השמים ומשמני הארץ. עוד קשה, למה הזכיר שם אלהים בברכת יעקב ולא בברכת עשו:
אלא הענין כמו שנאמר (דברים יא, יב) עיני ה' דורש בארץ ישראל ומשגיח, ומדריש[ה] זו נמשך לכל הארצות. ומה שאמר (בראשית כז, כח) משמני הארץ, רצה לומר מתמצית ארץ ישראל שהיא שמני הארץ יהיה מושבך. אמנם הטל יכול להיות שיהיה לו טל בפני עצמו, כי טל לא מעצר כמו שאמרו רז"ל (תענית ג, א). ואפשר דעל זה בקש ואמר לו, הלא אצלת לי ברכה, תן לי ברכה אצולה מפורשת ולא נמשכת מברכת הארץ. על זה השיב לו אביו כי זה אי אפשר הלא גביר שמתיו:
ולפי זה, אלו הפסוקים ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת וגו' ויען יצחק אביו ויאמר וגו', הן פירושים על פסוקים ויאמר הלא אצלת וגו' ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר וגו'. ויהיה הסדר כך, הנה עתה לקח ברכתי, ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת היא לך וגו', כי ויאמר הכי קרא וגו' אמר עשו דרך קובלנא, ואחר כך ויאמר אל אביו דרך בקשה הברכה אחת כו'. ויען יצחק ויאמר משמני הארץ וגו'. הלא אצלת לי ברכה. ויען יצחק וגו' הן גביר שמתיו וגו':. ועל אלו שני פירושים נראה שרומז בב"ר (סז, ב) ואוכל מכל, ר' יודא ור' נחמיא, ר' יודא אומר מכל מה שנברא בששת ימי בראשית, ר' נחמיא אומר מכל טוב שהוא מתוקן לעתיד לבא, אלו ואלו דברי אלהים חיים, המטעמים אף שנעשו מעניינים גשמיים הנבראים בששת ימי בראשית, הי' בהם טעם מהטוב המתוקן לעתיד לבא:
והנה כל הארצות ניזונות מתמצית ארץ ישראל, ואפשר שעל זה אמר לו משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל. ויש להקשות למה היפך הסדר, שהיה לו לומר מטל השמים מתחילה ואחר כך משמני הארץ, וכמו שמוזכר בברכת יעקב (בראשית כז, כח) ויתן לך אלהים מטל השמים ומשמני הארץ. עוד קשה, למה הזכיר שם אלהים בברכת יעקב ולא בברכת עשו:
אלא הענין כמו שנאמר (דברים יא, יב) עיני ה' דורש בארץ ישראל ומשגיח, ומדריש[ה] זו נמשך לכל הארצות. ומה שאמר (בראשית כז, כח) משמני הארץ, רצה לומר מתמצית ארץ ישראל שהיא שמני הארץ יהיה מושבך. אמנם הטל יכול להיות שיהיה לו טל בפני עצמו, כי טל לא מעצר כמו שאמרו רז"ל (תענית ג, א). ואפשר דעל זה בקש ואמר לו, הלא אצלת לי ברכה, תן לי ברכה אצולה מפורשת ולא נמשכת מברכת הארץ. על זה השיב לו אביו כי זה אי אפשר הלא גביר שמתיו:
ולפי זה, אלו הפסוקים ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת וגו' ויען יצחק אביו ויאמר וגו', הן פירושים על פסוקים ויאמר הלא אצלת וגו' ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר וגו'. ויהיה הסדר כך, הנה עתה לקח ברכתי, ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת היא לך וגו', כי ויאמר הכי קרא וגו' אמר עשו דרך קובלנא, ואחר כך ויאמר אל אביו דרך בקשה הברכה אחת כו'. ויען יצחק ויאמר משמני הארץ וגו'. הלא אצלת לי ברכה. ויען יצחק וגו' הן גביר שמתיו וגו':. ועל אלו שני פירושים נראה שרומז בב"ר (סז, ב) ואוכל מכל, ר' יודא ור' נחמיא, ר' יודא אומר מכל מה שנברא בששת ימי בראשית, ר' נחמיא אומר מכל טוב שהוא מתוקן לעתיד לבא, אלו ואלו דברי אלהים חיים, המטעמים אף שנעשו מעניינים גשמיים הנבראים בששת ימי בראשית, הי' בהם טעם מהטוב המתוקן לעתיד לבא:
97
צ״חהקדמה ב' כי יעקב ועשו היו תאומים בבטן רבקה, והיא אם יעקב ועשו. הסוד בזה שרבקה היתה הכור שבה נזדכך יעקב ונצרף יעקב, ועשו שהי' עמו שאב כל הזוהמא וכל הסיג שהיה דבק מצד לבן הארמי הכל בא לעשו זה רמאי וזה רמאי, ואז נשאר יעקב כסף נקי מזוקק, שופריה משופריה דאדם הראשון (ב"מ פד, א,) ועשו מצד זוהמא שהטילה הנחש. ורבקה אוהבת את יעקב (בראשית כה, כח) אף שיצחק אהב את עשו הוא בסוד שפירשתי לעיל, כי ממדת הדין נמשך המקטרג הוא הנחש הוא השטן המסטין והמקטרג כו', אבל רבקה אוהבת את יעקב כי קלסתר רבקה קלסתר שרה כמו שכתבתי בפ' חיי שרה (תחילת תו"א ד"ה יצחק ורבקה), ובשרה כתיב (בראשית כ, ג) והיא בעולת בעל, כן נאמר ברבקה ודרשו רז"ל (כתובות סא, א) בעולת בעל בעלייתו של בעל עולה עמו ואינה יורדת, ולענין רבקה נאמר הרמז, כי הנה יצחק היה עולה תמימה וכמו שאמרו רז"ל (בר"ר סד, ג), מכל מקום היה עולה ויורד בענין עקידה שאמר לו הקב"ה אסיקתיה אחתי' (בר"ר נו, ח) ועכ"פ כשעלה לשחוט היה בזה יותר קדושה ממה שירד מעל המזבח, ומצד אסיקתיה הוא עולה תמימה. ומבחינה זו יעקב נקרא (בראשית כה, כז) איש תם על שם עולה תמימה. ועשו אע"פ שמצד שרשו יש קדושה דהא רישיה דעשו בעטפיה דיצחק כמו שהבאתי בפרשת חיי שרה (תחילת תו"א ד"ה וענין יצחק), מכל מקום הוא בבחינת יורד:
98
צ״טוזהו רמז הפסוק (עובדיה א, ד) על עשו, אם תשים בין שמים קנך משם אורידך, זהו עולה עמו ואין יורדת, כלומר היא אוהבת את יעקב שהוא מצד בחינת עולה תמימה, אבל לא את עשו שזהו בחינת ירידה, והיא היתה הכור שבה נצרף יעקב וכל הסיג נכנס בעשו. וזהו (בראשית כז, יג) עלי קללתך בני, כלומר עלי לסלק הזוהמא שהיתה צריכה לך זהו קללתך, ונתתיה לעשו אחיך והוא ארור מצד נחש הארור, ואתה ברוך ולך נאה הברכה:
99
ק׳הנה יצחק בודאי אף שלא היה מחזיק לעשו לאיש רשע, מכל מקום לא היה נעלם ממנו כי יעקב יותר מוכן לברכת עולם הבא מן עשו, ועשו יותר מוכן לברכת עולם הזה מן יעקב, ורצה לברך את עשו בסעודה הרוחניות כדי להכניסו בקדושת עולם הזה שממנה יבא לעולם הבא ולהשרישו שמה, על כן היה מקדש החולין שלו ורצה לברכו בברכות עולם הזה שהוא חלקו של עשו רק שיהיו משורשים בקדושה שלא יהיה נפרד לגמרי מהקדושה. ורבקה ידעה רשעת עשו, על כן רצתה לזכות ליעקב לב' שלחנות:
100
ק״איצחק אמר לעשו (כז, ג) שא נא כליך תליך וקשתך וגו', שהם כלי העולם הזה, ולעתיד כתיב (ישעיה ב, ד) וכתתו חרבותם לאתים וגו'. ואמר לו יצחק תכניסם בקדושה וצודה לו ציד ועשה לי מטעמים הרומזים לסעודה רוחניית שלעתיד שרמזו רז"ל בסעודת לויתן:
101
ק״בורבקה שומעת דברים האלה, אמרה ליעקב ואמרה אליו (שם ט), לך נא אל הצאן וקח לי. ולכאורה קשה מה זה קח לי, הוה לה למימר קח לאביך. ורש"י פירש, לי שלי הם. אבל לענייני אמרה לו קח לי לשמי, כי אני בבחינת עלייתו של בעל ואני אוהב אותך:
102
ק״גואעשה מטעמים [לאביך] כאשר אהב (שם). בזה רמזה מטעמים גופניים, אבל יהיה בסוד רוחניים כאשר אהב, כי ודאי אהבת יצחק היא רוחניות סוד הדביקות, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על מוצא פי ה' (דברים ח, ג), רצה לומר שרשו הרוחניות, כאשר הארכתי בזה במקום אחר (עי' שער האותיות הל' מאכלות אסורות ומותרות - קדושת האכילה ד"ה ודבר זה מצאתי). אבל בדברי עשו לא תמצא רק לצוד ציד להביא ולא הזכיר אהבה הזו:
103
ק״דויאמר יעקב הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק (בראשית כז, יא). דיבר מעשו שלמטה ומכחו שלמעלה שהוא הקיטרוג. בענין עשו הוא כפשוטו. ועל כחו שלמעלה רמז כי כחו הוא סמאל המקטרג, וזהו שאמר עשו איש שעיר ואנכי איש חלק ובב"ר (סה, י) איש שעיר, שיידין. איש חלק, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), ואמרו רז"ל במסכת סוכה (נב, א) שיותר מתגרה בת"ח מבשאר:
104
ק״הרבקה השיבה לו עלי קללתך. כבר עשיתי פרידה ביני וביניך וכל זוהמא וכל הקללות שמתי בקרבו ודבר זה היה עלי כבר וכמ"ש לעיל, ומאחר שאין קטרוג שמע בקולי:
105
ק״וולענין דרך הטבע, אולי ימשני אבי, לקחה עורות גדיי עזים והלבישה אותו. והנה אמר הכתוב שרבקה בעצמה ובכבודה הלבישה את יעקב ולא הלביש הוא את עצמו, ומדרך כיבוד אם לא היה לו לעשות, אדרבה (עי' קידושין לא, ב) חייב בכיבוד אב ואם ואיזה כיבוד מלבישו ומנעילו כו':
106
ק״זאלא יש סוד בדבר, יעקב ועשו היו תאומים היה לב' סבות, האחד שישאוב עשו זוהמת יעקב. והב' הוא שיזכה יעקב גם לנחלת עשו שהוא עולם הזה. עשו קבל מיעקב הרע, ויעקב קיבל ממנו חלק הטוב שלו, וזהו נשלם מצד רבקה שהיו מיוחדים בבנין שלה, זהו סוד שאמר בסוף הפרשה (בראשית כח, ה) אם יעקב ועשו כתב רש"י (שם) איני יודע מה מלמדנו. אבל אני אומר שמלמדינו לימוד זה שהיא האם הכוללת ומייחדת שניהם ליתן של זה בזה באופן שכתבתי, על כן היא בעצמה הלבישה אותו במלבושי עשו להיות לו מישוש כעשו ואז יהיה גם כן לקבל ברכות עולם הזה השייכים לעשו, כי עשו יותר מוכן לברכת עולם הזה מן יעקב, ובזה בהשתנותו כמו עשו עשתה לו הכנה גם לקבל ברכות של עולם הזה, אבל עיקר מלבושיו הם היו בגדי חמודות שהם בגדי אדם הראשון המורים על תיקונו והם נעשים לו בגן עדן שלמטה המכוון נגד גן עדן שלמעלה:
107
ק״חוזהו ענין ריח גן עדן שנכנס עמו, כי הוא ריח בגדים אלה, ומכח התלבשותו בגדי עשו המורה על מה שינק מעשו הטוב המיועד לו מצד שהיו תאומים בבטן אמו כמו שכתבתי לעיל:
108
ק״טאז אמר, באמת אנכי עשו בכורך עשיתי כאשר צויתני. והוא כענין שכתב הזוהר בפרשת כי תצא (ח"ג רעו, א) על אסתר המלכה שלא קרב אליה אחשורוש רק שידה כדמות אסתר, והפסוק אומר (אסתר ב, יז) שאסתר היתה לו אהובה מכל הנשים. והיודע סוד התלבשות, יבין הדברים על בוריין ודי בזה:
109
ק״יוהנה תכף מיד כתיב ויברכהו קודם שחקר הדבר היטב, אם הוא עשו יחולו עליו הברכות לענין עולם הזה כפי ההכנה שלו. ואם הוא יעקב יחולו הברכות כפי רוחניותם כאשר כתבתי לעיל. כי יש להברכות ב' פירושים, זה דרך כלל ויברכהו. אח"כ רצה יצחק לידע אמיתת הדבר מי הוא, ויאמר (בראשית כז, כד) אתה זה בני עשו כו'. ויבא לו יין וישת (שם כה), הוא סוד יין המשומר בענביו:
110
קי״אראה ריח בני (שם כז). קשה חוש הראייה מה שייכות יש לו לחוש הריח:
111
קי״בדבר זה יתבאר ע"פ מאמר רז"ל בבבא בתרא פ' המוכר את הספינה (עה, א) א"ר יונתן בשעה שהלויתן רעב מוציא הבל מפיו ומרתיח כל מימות שבמצולה, שנאמר (איוב מא, כג) ירתיח כסיר מצולה. ואלמלא מכניס ראשו לגן עדן, אין כל בריה יכולה לעמוד בריחו, שנאמר (שם) ים ישים כמרקחת. ובשעה שצמא עושה תלמים בים, שנאמר (שם כד) אחריו יאיר נתיב. אמר רב אחא בר יעקב אין תהום חוזר לאיתנו עד שבעים שנה, שנאמר (שם) יחשוב תהום לשיבה, ואין שיבה פחותה מע'. אמר רבה א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, שנאמר (איוב מ, ל) יכרו עליו חברים. ואין כירה אלא סעודה, שנאמר (מל"ב ו, כג) ויכרה להם כירה גדולה ויאכלו וישתו. ואין חבירים אלא תלמידי חכמים, שנאמר (שה"ש ח, יג) היושבות בגנים חבירים מקשיבים לקולך השמיעני. והשאר מחלקין אותו ועושין בו סחורה בשוק ירושלים, שנאמר (איוב מ, ל) יחצוהו בין כנענים. ואין כנענים אלא תגרים, שנאמר (הושע יב, ז) כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב. ואי בעית אימא מהכא, אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ:
112
קי״גאמר רבה א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנאמר (איוב מ, לא) התמלא בסוכת עירו. זכה, עושין לו סוכה. לא זכה, עושין לו צילצל, שנאמר (שם) ובצילצל דגים ראשו. זכה, עושין לו צילצל. לא זכה, עושין לו ענק, שנאמר (משלי א, ט) וענקים לגרגרותיך. זכה, עושין לו ענק. לא זכה, עושין לו קמיע, שנאמר (איוב מ, כט) ותקשרנו לנעורותיך, והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (ישעיה ס, ג) והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך כו', עד כאן לשונם:
113
קי״דנשמע מזה שעור לויתן הוא אור גדול. ובציוני בפרשה זו כתב בשם מדרש כי בגדי החמודות מעור לויתן היו, ומסתברא מילתא דכשהרג הקב"ה הנקיבה ומלחה לצדיקים בודאי העור לא לחנם נבראת, ומזה העור נעשו בגדי אדם וחוה שעליהם כתיב (בראשית ג, כא) ויעש [ה'] אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור:
114
קי״הובזה ניחא שאמרו במדרש (בר"ר כ, יב) שבתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור באלף. וקשה, וכי ח"ו הי' לר' מאיר תורה אחרת. אלא היא היא כי עור לויתן הוא אור המאיר וזיוו הולך בכל העולם:
115
קי״ווזהו שאמר בכאן ראה ריח בני, כי אלו הבגדים מגן עדן שהיו מריחים היו בהם ראיה, שהיו מאירין וזיוו הולך וכל העם רואים ויתן לך אלהים מטל השמים, אז חלה הברכה על יעקב בתרין אנפין כי הוא בעצם שלו, יש בו הכנה לברכת עולם הבא, ובבחינת התלבשותו בעשו היה בו הכנה לקבל ברכת עולם הזה וזכה לב' שלחנות, על כן היה בהכרח המרמה זו להתלבש בלבוש עשו כדי שיהיה לו ג"כ הכנה לברכת עולם הזה:
116
קי״זויבא לי ואוכל מכל (בראשית כז, לג). כבר כתבתי לעיל (ד"ה לבאר כל) דברי המדרש (בר"ר סז, ב) מכל מה שנברא בששת ימי בראשית, ומכל המוכן לעתיד שרומז על תרין אנפין. והנה עתה שידע יצחק שהיה יעקב אמר גם ברוך יהיה, גם לרבות אף ברכת עולם הזה שאינה מצד עצם יעקב, גם ברכה זו תנוח על ראשו. ועשו לא הבין דברי אביו במה שאמר גם, והבין דהכי קאמר, גם ברוך יהיה נוסף על הברכה שאתן לך דהיינו לך ברכת עולם הזה ולא ברכת עולם הבא, וצעק עד מאוד שלא יעכב ותיכף ומיד יתן לו זו הברכה כדי שיהיה לו גם כן ברכה:
117
קי״חויצחק השיב לו לא הבנת דברי, כי מה שאמרתי גם כוונתי היתה גם ברכת עולם הזה שלו, ואמר מילתא בטעמא. זהו ויאמר בא אחיך במרמה, פירש רש"י בחכמה, והענין כי תרווייהו איתנהו בחכמה, היא הכנת יעקב לברכת עולם הבא והוצרך למרמה להתלבשות בעשו להיות מוכן גם לברכת עולם הזה:
118
קי״טויאמר עשו הכי קרא וגו'. ויאמר הלא אצלת וגו' (בראשית כז, לו). שני אמירות אמר, הא' הכי קרא וגו' בתמיה, כלומר וכי תועיל לו המרמה שני פעמים, כי ענין המרמה הוא מצד שהיינו תואמים והערים ועשה את עצמו כאלו היה הוא אני ליקח ממני שלי, די שיועיל פעם אחת דהיינו הבכורה יהיה לו אשר לו ומכח קדושה זו נעשה מוכן לברכת עולם הבא, אבל לא תועיל עוד המרמה לענין ברכת עולם הזה. ועוד הלא אצלת לי ברכה, כי היה כוונתך בברכה לתרין אנפין, באם הוא יעקב, אז מטל השמים וגו' פירוש על התורה וכו' שהוא ברכת עולם הבא. ואם הוא עשו, אז הברכה כפשוטו על עולם הזה, א"כ זאת הברכה של עולם הזה היתה לי לשמי ולא לשמו ואיך יזכה בה:
119
ק״כהשיב לו יצחק (שם לז) הן גביר שמתיו וגו'. כלומר אל תדמי בנפשך שבאם הוא יעקב לא ברכתי אותו כי אם בברכת עולם הבא לבד, שזה אינו, שהרי גביר שמתיו עליך וזה אין שייך לעולם הבא כי שם עבד חפשי מאדוניו. ואע"פ שהאמת הוא כך שהיתה כוונת יצחק לתרין אנפין כמו שכתבתי לעיל, זהו מתחילה לא הכירו וגו' ויברכהו כמ"ש לעיל. אבל אחר כך כשהשקהו מיין המשומר הגה"הסוד היין המשומר הרומז לעולם הבא שהוא בבינה כאשר כתבתי בכמה מקומות. ועל זה בא הרמז, כי יעקב בן ס"ג נתברך וקיבל הברכות על ידי אמו, ובסוד זה רמוז על אם העליונה, ע"ב הוא חכמה, ס"ג בבינה, מ"ה בתפארת, ב"ן במלכות: והריח ריח גן עדן ונפתח לו מקור העליון מקור הברכות הכולל כל הברכות, אז בהתברך בהשורש ממילא נתברך מעצמו בהענף הטפל דהיינו עולם הזה ג"כ, כהא דתנן (ברכות מד, א) מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. זהו שאמר (עי' בר"ר סז, ח) דגן ותירוש סמכתיו, כלומר אע"פ שעיקר כוונתי בדגן ותירוש היה על הלימוד כדלעיל, מכל מקום הפשוטי של דגן ותירוש נסמך לו מאליו כיון שנפתח ליעקב השורש והעיקר, אז זה טפל לו ומברכתו יבורך:
120
קכ״אאז השיב לו עשו (בראשית כז, לח), הברכה אחת. מאחר שהכל ברכה אחת כי הטפל נגרר אחר העיקר, א"כ גם אני אהיה אחריו וברכני גם אני אבי, תמשיך לי מברכתו:
121
קכ״באמר לו יצחק (שם לט) משמני הארץ. כדברך כן יהיה, תהיה לך יניקה משמני הארץ שלו, דהיינו תינק מתמצית שלו כמ"ש בהג"ה, ויניקת עשו מתמצית זהו במדריגה עליונה של התמצית, וסימנך הר ציון, והר שעיר. הר ציון הגברת, והר שעיר השפחה, והיה כאשר תריד וגו', אז שפחה תירש גבירתה ועבד ימלוך כאשר הוא בעו"ה, אמנם בהתם זוהמת הקליפה מישראל ויטהרו, ואז (עובדיה א, כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לי"י המלוכה, אמן:
122