שני לוחות הברית, תורה שבכתב, וירא, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vayera, Torah Ohr

א׳בסוד הכנסת אורחים האלו של אברהם אבינו יש שלשה עניינים גדולים, ובסעודה הזו נתבשרו אברהם אבינו ושרה אמנו על יצחק אבינו הנעקד בהר המוריה. ונגד ג' העניינים ההם יש ג' טעמים למה נקרא המוריה, וכמו שכתב רש"י ז"ל (בראשית כב, ב) ^הגה"הכך הוא הנוסחא ברש"י בספר ישן, וכן הוא בבראשית רבה: המוריה ירושלים, וכן בד"ה בית לה', בהר המוריה. ורבותינו פירשו בב"ר (נה, ט), על שם שמשם יוצאת הוראה לישראל, וממנו יבוא מורא לאומות העולם. ואונקלוס תרגום על שם הקטורת שיש בה מר דרור ושאר סמים, עד כאן לשונו:

ב׳והם מכוונת נגד ג' עניינים הנ"ל אשר עליהם יהיה סובב ענין העקידה. כי יש קושיא גדולה ועצומה בענין מעשה העקידה הנקרא (בראשית כב, ו) מאכלת שאוכלין ישראל בזכותה כי רב הוא מאוד, לקח את בנו יחידו הממלא את מקומו לשוחטו בידיו בשביל ציווי המקום ב"ה, וילכו שניהם יחדיו באהבה בשמחה לעשות רצון אבינו שבשמים, ועמד בנסיון הגדול הזה. אמנם כי דייקת שפיר, תמצא בפסוק ובדברי רז"ל שהיה אב ובנו מצדדים ליפטר ממיתה זו. אם בפסוק, כתיב (שם ח) ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה, וזה היה תפלה ממנו שימציא הש"י שה במקומו, וסיים אח"כ, ואם לא ימציא לו הש"י שה אזי לעולה בני, מכל מקום התפלל הוא שיעשה לו הש"י נס, ושעל זה אנו אומרים (בסליחות) מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו כי הוא נענה על תפלתו, וא"כ מהו זה השבח המופלא, הלא אמרו רז"ל (זח"א קמב, א) המוסר עצמו לקדושת השם על מנת שיעשה לו נס כו', ואם נעשה לו נס בוודאי לא נקרא מקדש השם מאחר שכוונתו היה על נס:

ג׳ובדברי רז"ל מצינו גדולה מזו איך היה אב ובנו מתפללים שיהיה נצול ונפדה ממות. איתא בילקוט (וירא צו), וישם אותו על המזבח (בראשית כב, ט), עיני אברהם בעיני יצחק, ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנדדות ונופלות מעיני אברהם עד שהיתה קומתו משוטטות בדמעות. א"ל בני, הואיל והתחיל על רביעית דמך, יוצרך מזמין לך קרבן אחר תחתיו. באותה שעה פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה, והרים קולו ואמר (תהלים קכא, א) אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי וגו', עד כאן. אמת מה נהדר מה שהיה מוכן לעשות זה המעשה אם אם לא יהיה נענה בתפלתו, מכל מקום לא קיים (שם ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, וביקש טצדקי לפטור מזה, וא"כ מה זה השבח הגדול שנשתבח:

ד׳עוד קושיא חזקה במה שאמר (בראשית כב, ה) נלכה עד כה, ופירשו רבותינו ז"ל (ב"ר נו, ב) שאמר נראה היכן הוא (בראשית טו, ה) כה יהיה זרעך. ח"ו איך יהרהר אברהם אבינו אחר מדותיו של הקב"ה. ובריש פרשת וארא כתב רש"י שאמר הש"י אל משה רבינו ע"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין, על אברהם אבינו שלא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה כו':

ה׳והנה העיר ה' את עיני בג' דרכים בזה הענין, אשר שם הר המוריה בג' פירושיו הנ"ל יהיו נאים להדרכים ההם, והם לעומת שלשת העניינים שאבאר בעזה"י בענין סעודה זו של אברהם אבינו בהכנסת אורחים אלו הקדושים. ומתחלה אבאר ענין זה, ואחר כך יתבאר מעשה הגדול של עקידה:

ו׳א' הכנסת אורחים הוא ממדת החסד אשר היא מדת אברהם אבינו כנודע, כי (מיכה ז, כ) חסד לאברהם, והעולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), ובנין העולם היה בשביל אברהם כמו שדרשו (בר"ר יב, ו) אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם (בראשית ב, ד), באברהם, וכמו שבא בארוכה בדרוש לך לך, ומדת החסד היא מדת האהבה הפנימית להקב"ה, ועל כן קראו הקב"ה (ישעיה מא, ח) אברהם אוהבי, כי זה רומז לחסידות. בתיקונים (הקדמה א, ב) פירשו, איזה חסיד, זה המתחסד עם קונו, דבר זה יתבאר לקמן, וגם פה בסעודה היה מתחסד עם קונו כאשר יתבאר בסמוך, ונתבשר בסעודה בלידת יצחק אשר ענין עקידתו הוא ג"כ בחינת מתחסד עם קונו כאשר יתבאר:

ז׳ב' ענין סעודה הקדושה הזו היה בסוד קרבן כאשר יתבאר, ונתבאר בלידת יצחק, ויתבאר ענין העקידה ג"כ בסוד קרבן:

ח׳ג' סוד הסעודה הקדושה הזו דוגמא לסוד הסעודה סעודת לויתן ונתבשר בלידת יצחק, ועל זה יתבאר ענין העקידה:

ט׳ועתה אבאר בעזה"י ג' דרכים הנ"ל אחד אל אחד. אברהם אבינו כשראה שלשה אלה היה מסופק בהם אם הם מלאכים או ערביים, כי ראה כי חום היום ואין עובר ושב כי אין נסתר מחמתו יתברך, על כן הוכיח דאלו הם מלאכים די מדוריהון עם בשרא לא הוי, ואם הם בני אדם אינם אלא ערביים המשתחוים לאבק שברגליהם (ב"מ פו, ב). ולכאורה הוא שגעון מהם להשתחוות לאבק שברגלים. אמנם הוא הענין שהיו עובדי החמה, ע"כ הם מכבדים מה שהוא זכר לחמה, כי בסיבת החמימות מתרבה האבק בעולם כנודע, כך שפט אברהם בשכלו שהם או זה או זה ואינם בני אדם אחרים, דלא היו מוסרים עצמם לסכנה בחמימות הזה, אבל ערביים עובדי החמה הערו נפשם למות כי החמה אלהיהם:

י׳וזהו שנאמר (בראשית יח, ב) וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. הנה אמר וירא וירא ב' פעמים. וכן נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם סותר אהדדי, כי כשהם נצבים אין צריך לרוץ לקראתם. ורבותינו במסכת בבא מציעא (פו, ב) ורש"י הביא דבריהם כתבו מה שכתבו. ולפי ענייני נראה ג"כ לומר וירא וירא ב' פעמים, כי ראה בהשגת שכלו שהם מלאכים, וראה שהם דמות אנשים, ונכנס ספק בלבו איזה אמת, כי אברהם אבינו שהיה כחו גדול ותמיד היה רגיל במלאכים ראה מלאכים ממש ולא נתלבשו בלבוש הזה כמראה אדם. ולענין ראיה שהם מלאכים, אמר וישא עיניו למעלה ואמר נצבים עליו זה הלשון שייך על המלאכים דכתיב (דניאל ז, טז) חד מן קאמיא כי הם עומדים, וכן כתיב (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, המלאכים אין להם קפיצה והם עומדים, ובני אדם הם מהלכים, אף שעתה עומד, ברגע יהיה מהלך, על כן וירא וירץ לקראתם ומאז בא אליהם אז כל מה שדיבר היה משתמע לתרי אפי באם הם מלאכים יבינו הדיבור כך, ובאם הם אנשים יבינו כך:

י״אאמר ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך (בראשית יח, ג). והנה נחלקו רז"ל (ב"ר מח, ט), יש אומרים לשכינה אמר ובלשון זה קודש, ויש אומרים לגדול שבהם אמר ובלשון הזה הוא חול. ויש קושיא לכל אחד מהם, למ"ד לשכינה אמר היה לו לכתוב קודם וירץ לקראתם, ורש"י כתב מה שכתב. ולמ"ד לגדול שבהם אמר והוא חול היה לו לכתוב אדני בחיר"ק תחת הנו"ן ולא בקמץ, ואין סברא לומר שהם מחולקים בגירסת הנקודה אם היא בקמץ או בחיר"ק:

י״בונראה ליתן טעם שם אדני בקמץ להשכינה כמו שכתב הרב רבינו בחיי ז"ל, טעם הקמץ, להורות כי הוא די בעצמו אינו סמוך^הגה"הוטעם לכתיבת השם בקמץ כשהוא קודש, כתב בזה הרב רבינו בחיי ז"ל דברים נעימים וזה לשונו, וטעם היות בשם הזה קמץ כשהוא קודש ידוע הוא, ולפי הפשט בחכמת הנקודה הקמץ מעלה גדולה כו' ע"כ, כל זה מחכמת תורתינו האלהית ולשונינו הקדוש, עד כאן לשונו:. ודאי דבריו דברי אלהים חיים, אמנם יש עוד רמז בנקודת הקמץ, כי קמץ הוא פת"ח וחיר"ק, ואם תאמר אדני בחיר"ק, אז פירושו אדון שלי. ואם תאמר אדני בפת"ח, פירושו לשון רבים אתם אדונים שלי, הרי קמץ מורכב מלשון רבים ומלשון יחיד. והכוונה, אתה אדני בהחלט, אף שיש אדונים רבים, אתה הוא אדוני באמת ובהחלט, על כן נקרא הקב"ה אדני בקמץ כי הוא אדון האדונים כמ"ש (תהלים קלו, ג) הודו לאדוני האדונים:

י״גובזה יתבאר אף אם הוא חול היה שייך בכאן לאברהם אבינו לומר אדני בקמץ, כי אף שהיה מדבר ליחיד, מכל מקום בתוך דיבור הזה היה כולל גם השנים אחרים, והא ראיה שאמר (בראשית יח, ג) אל תעבור [נא] מעל עבדך, וסיים (שם ד) בלשון רבים ורחצו רגליכם. אלא הענין לגדול שבהם אמר אל תעבור אתה ורעיך אשר עמך וכולכם אתם אדוני אדונים שלי, אבל אתה הגדול שבהם ביותר אדוני כי אתה אדון להם, ומחיבור הפת"ח עם החיר"ק נעשה קמץ, ובבחינה הזאת היה צודק שם אדני בקמץ אף כשהוא חול כאלו אמר אתה אדון לאדונים של אלה העומדים פה. ומכל מקום יש חילוק, כשקוראים להקב"ה אדני בקמ"ץ פירושו במוחלט אתה אדון על כל האדונים אשר הם במציאותם, כי אתה אדון כל העולמים. אבל בכאן לא קרא את הגדול אדון האדונים, רק על אלה שהיו בכאן שהוא אדון עליהם וגדול מהם:

י״דוהנה למ"ד שאמר להשכינה אדני אל נא תעבור, זה היה בענין שהיה סבור שהם מלאכים, וקרא אותם בשם אדני בשם רבם הכבוד החופף עליהם כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, וכן מצינו כמה פעמים שנקרא השליח בשם משלחו וכמו שכתב רש"י בפסוק (בראשית יח, י) שוב אשוב אליך. ובפרט יצדק מאוד בכאן היה נגלה הקב"ה לאברהם אבינו בסוד המרכבה כי היו מיכאל גבריאל רפאל שהם ממרכבה, והשכינה רוכב עליהם, והשכינה היתה שרוי על אברהם אבינו כמו שכתוב וירא אליו, ובאם הם מלאכים היה יודע אברהם אבינו שהם המרכבה ועליהם רוכב השכינה, ע"ז המתין מלדבר להשכינה שלא תעבור ממנו עד שרץ לקראתם, אז אחת דיבר ושתים שמענו שלא תעלה השכינה ממנו ותהיה במרכבה זו נמצא השכינה במרכבה כאן:

ט״וומאן דאמר חול הוא, כי היה חושב אולי הם בני אדם ואז היתה הכוונה באמרו אדני בקמץ על הגדול הזה שהוא אדון האדונים אלה. והנראה מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי, כי עדיין היה אברהם אבינו מסופק מה אלה אם הם מלאכים הם בודאי המרכבה אז קראם אדני בשם רבים כדפירשתי, ואם הם בני אדם קרא לגדול בשם אדני כדפירשתי:

ט״זובענין הסעודה, אם הם מלאכים ועליהם השכינה, אזי הוא כמו קרבן. וזה הענין יתבאר בדרך השני. ואם הם בני אדם, חשב דבוודאי הם ערביים, הכניסם לביתו לגמול חסד עמהם כדרכו תמיד, ואח"כ לגמול חסד עם קונו יתברך, כי כך היה דרכו תמיד לאחר אכילה ושתיה להכניסם תחת כנפי השכינה כמו שאמרו רז"ל (סוטה י, ב), והביא רש"י דבריהם ספקו ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם (בראשית כא, לג). ויקרא שם, ע"י אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם. לאחר שאוכלים ושותים, אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו. סבורין אתם שמשלי אכלתם, ממי שאמר והיה העולם אכלתם, עכ"ל. כן היה כוונת אברהם אבינו באם הם בני אדם אזי יכניסם תחת כנפי השכינה. הרי אברהם עושה חסד תחלה באכילה ושתיה לבני אדם, ואח"כ מתחסד עם קונו להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה:

י״זוכבר כתבתי דחשב אברהם אבינו אם הם בני אדם הם בודאי ערביים והם עובדים החמה ומשתחוים לאבק שברגליהם, אמר (בראשית יח, ד) יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם. ויש להקשות למה אמר מעט מים, היה לו לומר יוקח נא מים יהיה מעט או הרבה צריך ליקח שיעור רחיצה, ויש בזה סוד:

י״חדע כי מדתו של אברהם אבינו מדת החסד, והחסד הוא סוד האהבה כמו שיתבאר לקמן, ומאחר שזכה אברהם אבינו למדת החסד נכנס לאהבה אשר על זה נאמר (ישעיה מא, ח) אברהם אוהבי, וכתיב (שה"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואלו המים הם מקור מים חיים. אבל יש בארות בארות נשברות אשר לא יכילו המים והם הקליפות (בראשית לז, כד) הבור רק אין בו מים, אזי חסד אל כל היום (תהלים נב, ג), וכתיב (שם ז, יב) אל זועם בכל יום. וקשה אל הוא מדת החסד, ואיך אמר שהוא מדת הזעם. ותירץ בזה שהוא זועם בקליפות לבטלם וזהו מדת החסד. ואפשר שעל זה רומז (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתי אתכם מכל טומאותיכם, כי רוחצים את צואת זוהמת הקליפות הבאים מצד החטאים, ואלו המים נקראים מעט מים כי הקליפה אינה פרה ורבה, משא"כ הקדושה היא מתרבה והולך. ומים רבים לא יוכלו לכבות האהבה, ואהבת עולם. ועיקר מדת החסד היא בסוד מים רבים הנ"ל, אבל פעמים בהכרח יוקח נא מעט מים ממנה להתלבש בקליפה ולהכניעה, על כן אמר יוקח נא מעט מים להרחיץ זוהמת הקליפות ע"ז:

י״טוגם מתורץ לשון יוקח ע"י שליח, כי עצמות המדה היא סוד מים רבים, ומעט מים הוא סוד התלבשות בקליפה להכניעה. ואף שרז"ל אמרו דרך אחר בזה, יוקח ע"י שליח, אף הקב"ה שילם לבניו ע"י שליח (ב"מ פו, ב), מכל מקום היא היא, כי רמזו בזה כי טוב היה אשר יעשו בני אדם טוב ולא יבואו לידי חטא להצטרך רחיצה ונקיות ואז היה דביקות בה' פנים בפנים בלי אמצעיות, זהו ענין ע"י שליח. ועל עצם מדת החסד סוד מים עליונים כתיב (איוב כח, כה) ומים תכן במדה:

כ׳ואמר והשענו תחת העץ (בראשית יח, ד), תרגום אונקלוס תחות אילנא, זהו בענין אם בני אדם הם טוב האילן לחסות תחת ענפיו מאחר שחום היום:

כ״אואמר ואקחה פת לחם כו' (שם ה). ומצינו שלקח ועשה פת הרבה, והעיד הכתוב (שם ו) שעשה ג' סאים קמח כו', דקדק ואמר שלש סאים קמח ולא אמר איפה, כי מדות הנמדדות בפרטיות מרווחת יותר ממדה שנמדד בפעם אחת מחמת הקלבון, להורות על וותרנות ועין טובה של אברהם אבינו. נמצא היה לחם הרבה, ולא הוזכר שבא לחם על השולחן, ורש"י על פי רז"ל כתב מה שכתב, ויתבאר לקמן. ואפשר לומר מאחר שלא בא על השלחן רק מעוטא דמיעוטא ממה שנאפה, על כן לא חשיב אותו. ומה שאפה כל כך הרבה, בשלמא ג' פרים שעשה הוא כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל, אבל לחם רב דעבד מאי טעמא. י"ל זה ביאר הפסוק ואמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו, רצה לומר, אתן לכם צידה לדרך שיהיה לכם לחם לאכול לסעוד לבכם אחר שתעבורו מזה, כהא דאמרו רבנן בפ' החובל (ב"ק צב, ב) השכם ואכול בקיץ מפני החמה וכו', ובעת הזאת היתה החמימות גדולה על כן הכין אברהם להם לחם לאכול בדרך:

כ״בואמר והוא עומד עליהם ויאכלו (בראשית יח, ח). הוא על דרך (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, כי אברהם עמד עליהם להכניסם תחת כנפי השכינה ועשה כן להתחסד עם קונו וכדפירשתי, כך ביאור אלו הלשונות בזה הדרך שחשב אברהם אולי בני אדם הם והם ערביים:

כ״גואז נתבשר בלידת יצחק אשר רום מעלתו היתה ענין העקידה שהיא ג"כ בחינת חסיד המתחסד עם קונו כאשר יתבאר לקמן, ונתגלה זו המדה של חסיד המתחסד עם קונו בעת שנתבשר על יצחק, וענין התחסדות היה אז להורות בני אדם את הדרך הטוב שיכנסו תחת כנפי השכינה, ועל שם זה הר המוריה שממנה יצא הוראה להעולם וק"ל:

כ״דדרך השני הוא הדרך שחשב אברהם אבינו אולי הם מלאכים, אז היה מכוין בסעודה זו ענין אחר בסוד הקרבן, וזהו ענין (בראשית יח, ז) אל הבקר רץ אברהם, וכדאיתא במדרש רבה (ויק"ר כא, י) בפרשת הקרבן (ויקרא כב, כז) שור או כשב או עז כי יולד, שור זה אברהם דכתיב ואל הבקר רץ אברהם כו'. וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח כו' (בראשית יח, ו), זה היה כנגד מנחה. ויין לא הוזכר שהיה ראוי להזכירו בסוד יין לנסך, והזכיר במקומו חלב וחמאה כנודע, כי החלב מצד החסד, והיין מצד הדין, ובכאן היה התעוררות הכל מצד חסד אברהם:

כ״הוהנה הלחם לא הובא אל השולחן פירשו רז"ל (ב"מ, פז) לפי שפירסה שרה נדה שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ואברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה. ויש לישאל אם אברהם אבינו היה מחמיר על עצמו, היאך יכול להחמיר על אחרים. ויש מתרצים דלאו אורח ארעא ליתן לאורח מאכל שאין בעל הבית יאכל ממנו. ורבינו בחיי תירץ, דמכח שפירסה שרה נדה סילקה ידה מן העיסה לראות מה הוא לה, כדי שלא תאכיל את אברהם עיסה טמאה, ומכח זה לא נשתהה העיסה שיעור חימוץ ואז נאסר מחמת חמץ כי פסח היה ולא משום טומאת עיסה, אבל ברש"י לא משמע כן. ולפי ענין שלנו אתי שפיר, שחשב שהם מלאכים והוא בסוד קרבן, אז פשיטא ופשיטא שהיה אסור להקריב הלחם כי קדשים הוא ולא נעשה אל טהרת קודש ונטמא, וק"ל:

כ״ווענין זה שאמרנו שהסעודה היתה כמו קרבן, רמזה הרב הגדול הרמב"ן ז"ל, ואמר שהענין אכילה הוא שהיה ראשון ראשון מסתלק, וענין ההסתלקות תבין מדברי מנוח, כי ברדת האש העליון היה הקרבן כלה מאליו כרמוז במנוח שעלה המלאך בלהב המזבח העליון שנאמר (שופטים יג, כ) ויעל מלאך ה' בלהב המזבח השמימה. וידוע כי מנוח לא בנה מזבח רק הקריב על הצור. רק הכוונה בו בלהב המזבח העליון אשר משם ירד, ועל כן אמר לו (שם טז) אם תעצרני לא אוכל בלחמך, כי פיגול הוא לשם להקריב לאחד מן הכוחות, רק לשם המיוחד שנאמר (שמות כב, יט) בלתי לה' לבדו. זהו (שופטים שם) אם תעשה עולה לה' תעלנה, ואז ייטיב לו בעבורו כי יתעלה המלאך באור העליון ויתעלה בלהב המזבח העליון השמימה. כן אברהם לא היתה כוונתו להאכילה, כי יודע היה שאין מלאכים אוכלים, אלא כוונתו היתה לשם המיוחד אשר נתגלה כמו שכתוב וירא אליו ידו"ד שיוריד שפע וברכה כאלו הקריב קרבן בכוונה הגונה על גבי המזבח שמסתלק ראשון ראשון באש אל השמימה, כי יסתלק זה המאכל ומתוך כך יבא אליהם תוספות שפע וברכה ויתעלו אל אצילות, והאצילות יתעלה ויתייחד עם הסיבה ראשונה כענין שאמרו במלאך מנוח. וכתב הרמב"ן, ולא ידענו למה הרבה בלחם כל כך לג' אנשים, אולי ידע הסתלקות המאכל ראשון ראשון והוא כמרבה עולות למזבח, עד כאן לשונו^הגה"העיין ברקנטי פרשה זו בענין זה, מה היתר היה לאברהם אבינו להאכיל למלאכים, שנראה חס ושלום כמקריב להם::

כ״זואפשר שמצא מכאן השטן לקטרג, כי בסעודה נתבשר לידת יצחק, וקטרג שמכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד. א"ל הקב"ה כלום עשה אלא בשביל בנו, אלו הייתי אומר לפניו זבחהו לפני לא היה מעכב (פס"ר מ, עז). אפשר הקטרוג היה, שאף שבשעת בשורת יצחק הקריב לשם המיוחד בענין סעודה זו כמו שכתבתי, מכל מקום ההתחלה היה באמצעית מלאך, והיה לו להביא קרבן לפניך, תיבת לפניך דייקא, כלומר להקריב בראשונה לשם המיוחד בלי אמצעי, ואחר כך להוריד ההשפעה אל הכוחות הרוחניות, כענין שכתב הזוהר פרשת ויקרא (עי' במדבר ח"ג רמא, א) וזה לשונו, בענין הקרבן אריתי מורי עם בשמי (שה"ש ה, א), אילין אינון דרגין עילאין. מורי עם בשמי, דא דרועא ימינא בירכא דשמאלא. אכלתי יערי עם דבשי, יעקב ברחל הא אכילנא כדקא יאות. שתיתי מייני עם חלבי, דא דרועא שמאלא בירכא דימינא, הא כולהו דרגין עילאין דאתהני בהו מלכא קדישא בקדמיתא, ודא מיכלא דילי' והנאה דילי' מיכלא דמלכא עילא בקדמיתא, מכאן ולהלן יהיב רשות לארבע דיוקנין דחקיקין בכורסייא, ולכל אינון דמתפשטין מינייהו לאתהנאה ומיכל כו' עיין שם שהאריך, זה היה ענין קטרוג של שטן שמכל סעודה שעשה ליצחק לא הקריב קרבן, ואף בסעודה שעשה בעת בשורת יצחק שהיה כקרבן לא הקריב לפניך, אף שהקריב לשם המיוחד, היה לו להיות לפניך בלי אמצעית מלאך:

כ״חוהשיב לו הקב"ה, כבר הקריב לפני. כי ענין המילה היא קרבן, הן המילה שמל את יצחק בנו, הן המילה שמל אברהם את עצמו וקיים (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב, כי הקריב את עצמו. ורמז לדבר בפרשת לך לך (בראשית יב, יא), ואברם הקריב, נתקיים אח"כ ואברהם הקריב את עצמו. וכבר נודע כי המילה היא קרבן, ואמר הקב"ה להשטן כדרך שהשיב יצחק לישמעאל שהתפאר נגד יצחק על שלא עיכב למול את עצמו באבר אחד אתה מייראני אלו, א"ל הקב"ה זבח עצמך כו'. ואחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם (בראשית כב, א), פירוש אחר דבריו של ישמעאל (תנחומא וירא יח), ואחר דבריו של שטן (סנהדרין פט, ב), כי כל הפירושים הם אמת ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כאשר יתבאר:

כ״טוהנה כאן בסעודה היה עולה בלא מנחה כי לחם לא הביא, וכן ביצחק שנעשה עולה מכח הקטרוג שנולד מכאן כדפרישית ג"כ לא מצינו שהיה שם מנחה רק שה לעולה. ומצאתי שלכך נקראה תפלת מנחה מנחה יותר משאר תפלות, הלא כל שאר תפלות הם מנחה שלוחה לה'. אלא שאמר יצחק מה זה יש כאן עולה ולא מנחת סולת, עמד ותיקן תפלה שתהיה במקום מנחה, על כן נקראת זאת התפילה של בין הערבים שתיקן יצחק מנחה שתקנה במקום מנחת סולת, ורמז לדבר (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב מנחה, היינו יצחק שמסר נפשו:

ל׳יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם (בראשית יח, ד). נודע כי מטטרון וסנדלפון נקראים מנעל וסנדל, שבהם מתלבש רגלי המלכות אשר עליה נאמר (משלי ה, ה) רגליה יורדות מות, הם הקליפות סביב רשעים יתהלכון. וכתב הפרדס בשער היכלי התמורות פרק י', מה שתמצא לפעמים בדברי הרשב"א עץ הדעת טוב ורע במלכות, זהו על דרך השאלה, כי כל מה שלמטה מהמלכות מתייחד אליה ועקרו במטטרון. וכתב הרשב"י בתיקוני (תקון נג פז, ב), עץ הדעת טוב ורע, איהו לתתא. עץ הדעת טוב, דא מטטרון. ורע, דא סמאל, עד כאן. על זה רמז בכאן שבסוד המלאכים שהם מרכבה אין דבוק בהם שום טנופת רק מעט, דהיינו בערך מה שסביבם רשעים יתהלכון, אבל הם בעצמם נשענים בעץ הדעת בבחינה שהוא טוב המקבל טוב מטוב העליון הדבוק בעץ החיים, וזהו והשענו תחת העץ, והבן זה. וסעדו לבכם, ואז אתי שפיר שאמר לבכם ולא אמר לבבכם, כי המלאכים אין להם אלא לב אחד:

ל״אוסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם (בראשית יח, ה). דע כי המלאכים ניזונים ממדת החסד שהיא מדתו של אברהם אבינו, כמו שכתב הפרדס בשער היכלות פרק חמשה עשר שלמדנו מהזוהר בפרשה זו שהוא כן, וזה לשונו, ויקומו משם האנשים, מההוא סעודה דאתקין להו אברה"ם וזכ"ה בה"ו ואע"ג דמלאכי"ם הוו כו', עד מזוג"ם היא מצ"ד החס"ד לכל"ם בשו"ה, עד כאן לשונו. ואז ניחא מה שאמר אחר תעבורו, כי אף אחר כך הם ניזונים ממדת אברהם כי כן מזונם תמיד משם. וזהו שאמר כי על כן עברתם על עבדכם, מאחר שמזונותיכם מצד מדה שלי. ואמרו כן תעשה וגו', נודע כי נשמת הצדיק גמור כמו אברהם אבינו ויתר הצדיקים הגמורים הוא למעלה ממדריגת המלאכים כמו שהאריך הפרדס בשער היכלות, והמלאכים מקבלים שפע מלמעלה ע"י נשמות הצדיקים. על כן אמרו לאברהם כן תעשה תמיד שתפתח המקור העליון ע"י נשמתך מצד מעשיך הטובים ומברכותיך נתברך:

ל״בנחזור לענין בבחינת המלאכים היתה הסעודה כקרבן להשם, ואח"כ היו המלאכים ניזונים מזה. ועצם הקרבן אדם כי יקריב, ואברהם הקריב את עצמו במילה אשר עדיין היה חולה בשלישי למילה, ונתבשר בסעודה זו שהיא קרבן על יצחק, ורמז כי יצחק שהוא ראש הנמולים דהיינו מילה בזמנו, הוא יהיה קרבן תמים עולה תמימה, ונצנה בו רוח הקודש שיהיו מקטרגים על יצחק דהיינו ישמעאל והשטן כמו שפירש על אחר הדברים האלה והאלהים נסה כו', על כן קידש את ישמעאל כמו שאמרו רז"ל (ב"ר מח, יד) ויתן אל הנער (בראשית יח, ז), זה ישמעאל, לחנכו במצות שלא יהא מושרש בקליפה ולא יועילו דברי ישמעאל וקטרוגו של ישמעאל נרמז בכאן:

ל״גושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו (בראשית יח, י). תרגום יונתן, וישמעאל קאי בתריה כו', וכן הוא במדרש רבה. אבל אברהם הוציאו מעומק הקליפות המקטרגים וחנכו במצות באופן שאחר דבריו של ישמעאל והאלהים נסה ועשו פרי דבריו של ישמעאל, מכל מקום היה לטובה גדולה, והגר היא שפחת שרה נכנעת תחתיה ונדבקת קצת במעשיה שעל כן נקראת קטורה שמעשיה נאים כקטורת. ועוד נקראת קטורה, שקשרה פתחה כו' (ב"ר סא, ד), וכולם נתקיימו בעקידת יצחק, כי אברהם עקדו וקשרו. גם שם אותו לעולה בהר המוריה:

ל״דואפשר שהמזבח אשר בנה אברהם אבינו בהר המוריה היה במקום מזבח הפנימי שמקטירין הקטורת, כי הקטורת חביב מכל הקרבנות שבעולם, ולא היה קרבן חביב בעולם כיצחק עולה תמימה, וכן משמע קצת במדרש (עי' פרקי דר"א לא) שאמר (בראשית כב, יא) ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים, מבין שני הכרובים יצא הקול, הרי שענין העקידה היה הכל במקום המקודש ביותר שקרא אליו המלאך ממרום קדשי קדשים, ממילא מסתבר שנעקד על גבי מזבח הפנימי. וכן מצינו (יומא ד, ב) כשהוקם המשכן היה הקול נפסק ולא יצא מחוץ לאהל מועד:

ל״הוזהו ענין שנקרא הר המוריה על שם הקטורת, כי שם נעקד יצחק. וכן סעודה זו שהיא קרבן, כל קרבן למעלה ברוחניית נעשה ריח ניחוח, ריח רוחניות המתדבק ברוחניות שלמעלה, כענין שאמרו (ברכות מג, ב) איזה דבר שהנשמה נהנה בו, הוי אומר זהו ריח:

ל״והרי ששני שמות של קטורה שהיא הגר דהיינו כקטורת, וכן שקשרה, נתקיימו בעקידת יצחק אחר דבריו של ישמעאל, והיה לטובה ולברכה ליצחק ולזרעו עד עולם. ואברהם אבינו שנצנה בו רוח הקודש, הכניס לישמעאל לחינוך קדושה שעל ידה יתקדש יצחק בקישור עקידה ובקטורת שהוא ריח ניחוח. ורמז לדבר, הג"ר בגימטריא יצחק:

ל״זעוד נצנצה רוח הקודש באברהם אבינו לבטל קטרוג השטן שיקטרג ליצחק, ונתלבש אברהם אבינו בסניגוריא, כי סנגוריה של אברהם עבור סדום ועמורה היה באותו פעם:

ל״חוזהו ענין (בראשית יח, א) יושב, ישב כתיב, בקש לעמוד א"ל הקב"ה אתה סימן לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת דיינים כו'. וקשה, דיינים מה בעו הכא. אלא הקב"ה גילה לו אז מדת הדין שהי' מתוחה על סדום, וגילה לו עתה לאחר שנימול משום שהדין תלוי בנימולים כדכתיב (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לפני גוים, וכל הגוים ערלי לב ואין דיינים אלא סמוכים נקראים אלהים. והנה אלהים אותיות מילה, שעל ידה נעשה מרכבה דכתיב (בראשית יז, כב) ויעל אלהים מעל אברהם, כי ע"י המילה בא הדביקות רק שחסר אל"ף ועליה רומז (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, הרמז מה חסר, המיעוט מאלהים שהיא א'. וכן הוא אומר (ר"ה כא, ב) לענין נ' שערי בינה שנתנו למשה רבינו ע"ה והיה חסר א', כמו שדרשו אל תקרי מעט אלא מ"ט, דהיינו מ"ט שערי בינה נמסרו לו, ומעט מאלהים שהוא א' היה חסר, כן א' מאלהים מורה על דביקות נפלא ונשאר מילה:

ל״טנחזור לענין, דהקב"ה גילה לאברהם אבינו אז תוקף הדין המתוח על סדום, ואז תכף התחיל אברהם בסנגוריא, ויבא סנגוריא זה ויכפר על קטגוריא שהיה לעתיד ליצחק שנתבשר בו עתה:

מ׳הכלל העולה, דמה שאירע בסעודה זו שהוא ענין קרבן ריח ניחוח, יתבאר מזה ענין עקידת יצחק שהוא מזבח מקטר קטורת כאשר אבאר לקמן, ואז יצדק פירוש השני של הר המוריה שנקרא מוריה על שם מור ואהלות שהוא מן הקטורת:

מ״אדרך שלישי בסעודה זו, ודוגמתה סוד (בראשית כז, ד) מטעמי יצחק אשר אהב כולם רומזים לסוד הסעודה הגנוזה שרמזו רז"ל (ב"ב עה, א) שיעשה הקב"ה לעתיד לצדיקים, וזה יהיה כשיחזור העולם לקדמותו כמו שהיה ראוי להיות אלו לא חטא אדם, ויזדכך החומר בסוד (ב"ר כ, יב) כתנות אור באלף, ויהיה העולם כראשית המחשבה, ויקויים (בראשית ב, טז) מכל עץ הגן אכול תאכל. וזהו רמז (שם יח, ד) והשענו תחת [העץ], ויהיה עץ חיים כי לא יראה מות וחי לעולם:

מ״בועל החיות הזה רמוז (שם י) כעת חיה ולשרה בן, שהוא יצחק, על כן נתבשר בסעודה זו יצחק והוא הגורם לזה כמו שנרמז במאמרם במסכת שבת פרק ר"ע (פט, ב) שאמרו על יצחק (ישעיה סג, טז) כי אתה אבינו [כי] אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, לעתיד יאמר הקב"ה לאברהם אבינו בניך חטאו כו', עד לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה, אבל יצחק הוא אבינו כו' עיין שם. ורבים שואלים הלא הסברא הוא להיפך, כי אברהם מדת החסד, ויצחק הוא מדת הדין, ויעקב כלול מחסד ודין, וא"כ איך אמר שיתגלגל הטוב האמתי ע"י יצחק:

מ״גאבל השואלים לא מחכמה שאלו, דע כי היא הנותנת כי ביצחק שהוא מדת הדין המדוקדק זה גורם למעלה העתידה שנהיה בני עליון. ומתחילה צריך שתדע מה שכתבתי בפרשת בראשית (תו"א ד"ה ובזה יתבאר מאמרם) בענין (פס"ר מ, ג) מתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, ראה כו', וכתבתי שם בארוכה ח"ו לא נתבטלה המחשבה הראשונה כי (עי' במדבר כג, יט) לא בן אדם ויתנחם, רק נשאר לבני עליה שלרוב מעלתם הקב"ה מדקדק עמהם במדת הדין כחוט השערה (יבמות קכא, ב), ואז הם בני עליון ממש. רק ראיתי בני עליה והנם מועטים (סוכה מה, ב), ורוב המון עם שאין מעלתם גדולה כ"כ, אצלם שיתף הקב"ה מדת הדין עם מדת הרחמים. ולעתיד שיחדש הקב"ה הבריאה להיות כאדם הראשון קודם שחטא, ואז כולם יהיו בני עליון, ואי אפשר לבוא לזה אלא אחר הדין המדוקדק. וזהו ענין הזדככות הגליות והצרות בכלל אומה ישראלית. ועוד ידקדק הקב"ה כחוט השערה במדת הדין המדוקדק, ואח"כ יהיה הכל קדוש וטהור ומזוכך. נמצא מדת הדין הוא בעצם רחמים גדולים:

מ״דוזהו ענין יצחק בן אברהם, כי אברהם מדת החסד ויצחק מדת הדין המדוקדק. ואדרבא יפה כח הבן מכח האב, כי מדת הדין הזה גורם בעצם הרחמים ועומד הקב"ה מכסא דין ויושב על כסא הרחמים, ואז יהיה שם יצחק המורא על הדין ק"ץ ח"י כמו שכתב הזוהר (השמטות רנב, ב), ירמוז יצחק על צחוק ושמחה. זה סוד שם ישחק, כבר כתבנו כמה פעמים כי אברהם הוא סוד בריאת שמים וארץ וכל צבאיהם, אלה תולדות שמים וארץ בהבראם באברהם (ב"ר יב, ו). ויצחק הוא בערך אדם הראשון קודם שחטא, כי הוא הראשון אשר הורתו ולידתו בקדושה בהסרת הערלה שהיא הקליפה, תיקן לאדם שחטא שאמרו רז"ל מושך בערלתו היה (סנהדרין לח, ב). ויצחק הוא מדת הדין מעלת בני עליה, ונתקדש בקדושת אדם הראשון שנלקח מן האדמה אדמת קודש של ב"ה, כן הועל' שם יצחק לעולה תמימה ונתקדש שם באופן שנאסר לו לילך מחוץ לקדושת הארץ:

מ״הוהנה להבינך דבר זה, אקדים מה שנתבאר בזוהר (ח"א ס, א), כשרצה אברהם אבינו לשחוט את יצחק, פרחה נשמתו והוחזר לו אח"כ רוח הקודש ממרום^הגה"הוזהו ענין שאמר המלאך בשליחות הקב"ה שוב אשוב, ב' השבות, אחת ללידה, והשניה לחיות החדש אחר העקידה:
ובזה יהיה על נכון מה שאמרו והנה בן לשרה אשתך, דקשה למה פרט יותר שרה מאברהם. ועוד אשתך למה לי, הלא כבר אמרו איה שרה אשתך. על דרך הפשט נוכל לומר כי היו מבשרים על ב' כתות ליצני הדור שיסכר פי דוברי שקר. כת אחת שהיו אומרים לא נולד בן לשרה רק אסופי מן השוק נטלה, וזה נתבטל כשנתקיים (בראשית כא, ז) היניקה בנים שרה, כמו שפירש רש"י שם. כת שניה שהוציאה דיבה ואמרו מאבימלך נתעברה שרה, וזה נתבטל במה שהיה קלסתר פנים דומה לאביו, וזה שדייק ואמר אשתך, כלומר ולא אשת אבימלך, כל זה יעידון ויגידון כל באי עולם, כך דרך הפשט:
אבל לענינינו הרמז על יצחק שבא משני קדושות, ולא תאמר על דרך למשפחותם לבית אבותם כי אשתו כגופו והיו לבשר אחד, רק הוא בן לשרה כמו שהוא בן לאברהם. וזהו ענין קריאת שם שרה, שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה (בראשית יז, טו). ביאור הענין מצאתי, כי לפעמים נמצא אשה שהיא חשובה מאוד אבל אין החשיבות מצד עצמה רק מצד בעלה, כמו מלכה חשיבותה שנשאת למלך, ועל דרך (ע"ז לט, א) אשת חבר כחבר. אבל שרה היה לה חשיבות גדול מצד עצמה, כי נביאה גדולה היתה. בלא החשיבות שהיה לה מצד אברהם שהוא בעלה, היה לה חשיבות גדול מצד עצמה. וזהו שאמר שרי אשתך לא תקרא שמה שרי, כלומר היא שרי שלי, כי מצדי היא שוררת, רק תקרא שמה שרה, מצד עצמה היא שרה. הרי בא יצחק משני קדושות, אחד מצד אברהם וזה החיות הראשון של יצחק, אברהם הוליד את יצחק ואז יצחק בן אברהם, ומקדושת שרה בא לו החיות השני לאחר עקידה, והנה בן לשרה. ומה שאמר אשתך רומז על הלידה הראשונה, אז בקדושה זו היא כגופו ואברהם הוליד את יצחק, אבל לאחר העקידה והנה בן לשרה. ולפי סדר ענין זה היה לו להקדים לומר והנה לאשתך שרה בן. אלא לפי שבענין יצחק היה אברהם טפל לשרה בנבואה, כמו שכתב רש"י בפסוק (בראשית כא, יב) כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה, וכן החיות של יצחק לאחר העקידה היה יותר בקדושה ובמעלה ממה שחי קודם, על כן הקדים וכתב והנה בן לשרה אשתך. וזהו שוב אשוב שתי השבות:
והואיל וזה הפסוק (בראשית יח, י) שוב אשוב בא לידי, אומר בו עוד דבר כי כמה פנים לתורה, אף שאותו דבר לא יהיה מענין שלנו, מכל מקום אלו ואלו דברי אלהים חיים. ומתחלה אבאר פסוק (שם יב) ותצחק שרה בקרבה כו', כי יש לתמוה, צדקת ונביאה גדולה כזו איך תצחק על דברי נבואה. עוד קשה, למה לא צחקה בהגעת הנבואה (שם יז, יט) אבל שרה אשתך כו'. (שם טז) וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה בן. כי אין סברא לומר שאברהם לא הגיד לה זו הנבואה, וחס ושלום לומר כן. עוד יש כמה דקדוקי לשונות, מה זה (שם יח, יג) האף אמנם אלד אז הלא לא היו דברים אלו בעולם, כי לא מצינו שדברה שרה כן. או איך אמר הקב"ה שאמרה שרה (שם) ואני זקנתי, והיא אמרה (שם יב) ואדוני זקן, ורז"ל אמרו (ב"מ פז, א) שינה מפני שלום, וכי כל כך הוא רע מה שדברה ואדוני זקן שישנה הקב"ה לגמרי היפך מה שדברה. עוד קשה, מה זה הפלפול (בראשית שם טו) ותכחש שרה לאמר לא צחקתי, את מי כחשה, וכי לא ידעה שהנבואה בא לאברהם להודיע שצחקה. גם דוחק מה שכתב רש"י בענין אלו (שם טו) שני כי יראה כי צחקת, שאינם משמשים בשימוש אחד בשוה:
הענין, חס ושלום לא צחקה שרה על ענין הבטחת הנבואה שיהיה לה בן, רק צחקה על ענין אחר שלא הבינה הדבר והוא זה, כי הנס שיעשה הקב"ה עמהם לעת זקנתם אם ישארו הם בטבע הזקנה כמו שהם ועל כל זאת יעשה הקב"ה עמהם נפלאות ועץ יבש יוציא פרי, או יהיה הנס קרוב לטבע, דהיינו שיברא בהם הקב"ה טבע חדשה שיחזרו לנערותם, ואחר כך יולידו בטבע. והנה ראתה שרה דברים סותרים לפי שכלה על כן צחקה. וזה שראתה שרה שברא בה הקב"ה חדשות שיהיה לה אורח כנשים, וגם חזרה לנערותה שהיה לה עידון בשר, וזהו שאמרה (בראשית יח, יב) אחרי בלותי היתה לי עדנה שפירושו עידון בשר ועידון וסת הנדה, וזה היה לה אחר זקנתה שברא לה הקב"ה טבע חדשה טבע הנערות, ואז תלד בטבע. ואחר כך היתה מסתכלת בקרבה שנשארה כקדמת דנא, וגם השדים נשארו צמוקות, וזה מורה שאין הקב"ה רוצה לברוא לה טבע חדשה רק תשאר כמות שהיא ותלד בנס מפורסם. על זה ותצחק שרה בקרבה, היתה מסתכלת בקרבה כמו שכתב רש"י, וזה מורה שלא תשנה הזקנות. ואחר כך ראתה אחרי בלותי היתה לי עדנה, וזה מורה שהקב"ה עושה לי טבע חדשה שאף שבלותי שאני זקנה אחזור לנערותי. ואם חפץ הקב"ה בזה להיות על פי הטבע, ואדוני זקן, ואמר בב"ר (מח, כ) ר' יודא אמר, טוחן ולא פולט, פירוש נזקק לה ואינו מוציא שכבת זרע. ואפשר היה שהענין שלא היה יורה כחץ, וחשבה אולי לא ידע אברהם בעצמו שאינו יורה כחץ, כדאיתא במסכת יבמות (סה, א) איהי קים לה בגויה ביורה כחץ איהו לא קים ליה, וחשבה שלא יתפלל אברהם על זה כי אולי לא ידע, וקב"ה אינו עושה לצדיק אלא לאחר שיתפלל, כי מתאוה הקב"ה לתפילת הצדיק, ואם כן אתעבר ממנו בדרך נס אף שאינו יורה כחץ, והדרא קושיא לדוכתא. ולפי האמת כבר התפלל אברהם אבינו בדרך רמז שאמר (בראשית טו, ג) הן לי לא נתת זרע, ובעת הצורך חזר אברהם לנערות. אמר הקב"ה לאברהם, למה זה צחקה שרה, שענין הצחוק שלה פירושו האף אמנם אלד, כלומר אני רואה שאלד באמת, כלומר בטבע מאחר שהיה לי עדנה, ומה זה שנשארתי זקנה בענין מעים ושדים. והנה מאמר הקב"ה שאמרה שרה ואני זקנתי כן הוא האמת שאמרה שרה כן, כי זה פירוש צחוק שלה במה שנשארה זקנה בצד אחד כמו שכתבתי. ומה שאמרו רז"ל שינה מפני השלום, לא אמרו זה על ואני זקנתי, רק שדלג הקב"ה מדבריה מה שאמרה ואדוני זקן, זה לא הגיד לאברהם מפני השלום. ומתורץ קושייתי שהקשתי איך שינה הקב"ה מפני דבר קטן, ולפי דרכי לא שינה לגמרי, כי באמת אמרה ואני זקנתי וכדפירשתי. רק זה שינה שלא אמר כל דבריה, ואין זה נקרא שינוי גמור, וק"ל:
היפלא מה' דבר למועד וגו'. בזה תירץ הקב"ה קושייתה, והכוונה כי הוא רוצה לעשות טבע חדשה, ועל כן חזרה לנערותה בענין אורח כנשים, כי אי אפשר בדרך הטבע להתעבר אם לא יהיה לה דם נדות. ומה שהמעיים והשדים לא חזרו לנערותם, על זה אמר למועד, כלומר עת וזמן לכל חפץ. בראשונה הכרח הוא להיות לה דם נדות, וכן נעשה. ולהיות לה עידון בשר כדי שיתאוה לה בעלה, וכן נעשה. אחר כך ברגע שתתעבר יהיה זמן שיפתחו המעיים לקבל העובר, ואחר כך כשתלד יהיה זמן שהשדיים יחזרו לנערותם ויהיו מבורכות. וזהו למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, אז באותו הזמן יהיה כל טבע הנערות נגמר במילואו וטובו, ואז שדים נכונו והניקה בנים שרה:
אחר כך הגיד לה אברהם שיודע הוא בנבואה שצחקה. ואמרה שרה לא צחקתי, כי שרה הבינה באברהם שהוא מבין מאמר הקב"ה איך ששרה צחקה כפשוטו, על זה אמרה לא צחקתי, חס ושלום שאצחוק. כי יראה, לומר כי יש בי יראת שמים ואיך אצחוק. ויאמר לה, לא כדבריך שאתה סובר שצחקת כפשוטו, זה אינו, כי הנבואה היתה עלי לידע כל ענין צחוק שלך, אבל כי צחקת, כי גם זה נקרא צחוק בערכך שיש לך שכל מופלא, והיה לך להבין בעצמך:
ואז מבואר גם כן שוב אשוב, ב' השבות, אחת שחזרה לנערותה עתה שהיתה לה עדנה, והשנית למועד שתלד תחזור לנערותה בשדיים נכונים, עד כאן ההג"ה:. נמצא מה שחי אח"כ יצחק, היה כענין חיות האדם שלא נוצר מטיפה, כך יצחק אבינו יצתה נשמתו ונתבטל החיות שהיה לו מקודם ועתה נברא בריאה חדשה, ועשה בו הקב"ה דין מדוקדק שפרחה נשמתו ואח"כ רוח ממרום עליו יערה ונתקדש בקדושת הגוף כמו גופו של אדם הראשון שלא נוצר מטיפה, על כן האיל שהוא תמורת יצחק גם כן לא נוצר מטיפה, כי זה האיל נברא בבין השמשות בריאה בפני עצמה (פדר"א ל). וזהו מה שנאמר (בראשית כב, יג) והנה איל אחר, כלומר שנברא אחר כך, כלומר אחר בריאת הבהמות גסה ודקה שנבראו ביום ה' והם פרים ורבים נולדים זה מזה, וזה נברא אח"כ. ואחר שאמר בכאן, הוא כמו (בראשית יח, ה) אחר תעבורו שפירש רש"י אחר כן תלכו, הרי יצחק מורה על ראשית מחשבת הבריאה שתשלם לעתיד:

מ״וואברהם הוליד את יצחק לאחר שנימול והסיר הערלה שמשך אדם הראשון, ונעשה מרכבה בסוד (בראשית יז, כב) ויעל אלהים מעל אברהם שפירש בפרשת לך לך והובטח על ברית עולם להיות לעולם, וזה יהיה לעתיד כמ"ש בפרשת לך לך ושם נאמר (שם כא) ואת בריתי אקים את יצחק, שהוא מורה על שלימות העולם לעתיד בסוד ראשית מחשבת הבריאה, על כן הסעודה הזו היתה סעודה רוחניות מעין סעודה ה' העתידה:

מ״זואל הבקר רץ אברהם (בראשית יח, ז). רוחניות הבשר שהאכילם הוא מדוגמת הבשר מן השמים שצלו המלאכים לאדם הראשון כדאיתא בסנהדרין (נט, ב). ולחם הכין מלמטה ולא הביאו על שלחן מלאכים, כי עדיין אינו מוכן מן, שאמרו רז"ל (חגיגה יב, ב) שחקים, שבו שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא. אבל מדוגמת בשר מן השמים היה לאדם הראשון קודם שחטא, מכל מקום הכין מלמטה קדושת הלחם כי מלחמו נתן לדל תמיד וזכו בניו ללחם אבירים שהוא המן (עי' יומא עה, ב), אבל קלקלו במה שהוציאו דיבה על המן לחם הקלוקל (במדבר כא, ה), ולעתיד יחזור ויהיה מן ששוחקים בשחקים:

מ״חולא הוזכר יין בסעודה זו, כי יין שלעתיד לא ניתן להשיג, כמו שנאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך:

מ״טוענין חמאה וחלב, מורה על תוקף הרחמים, דהיינו מתוקף הדין המדוקדק שישב הקב"ה על כסא דין יהיה כסא הרחמים, ויתקיים על יצחק כי אתה אבינו כמוזכר במאמר דשבת פרק ר' עקיבא (פט, ב):

נ׳ויש רמז גדול בכאן על שלימות העתיד במה שאמר והוא עומד עליהם תחת העץ. הנה כתיב (קהלת יא, ג) במקום שיפול העץ שם יה"ו, אבל בכאן והוא עומד. כתיב (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד, רומז על השם שיהיה שלם ושלם בכל עת, כי הו"ה מהשם אינם שלם כדכתיב (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה, וכביכול ו"ה חסר. ולעתיד יושלם ויחזור ו"ה לאותיות י"ה. ולא זו שיתייחדו, אלא אף זו שאותיות ו"ה יהיו ממש כאותיות י"ה, כי כבר נתבאר שאותיות י"ה הם יותר רחמים מאותיות ו"ה, ולעתיד יהיו אותיות ו"ה כמו י"ה באופן שאותיות השם יהיו כאלו נכתב יהי"ה, וזהו סוד ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד:

נ״אועל זה בא הרמז בראשית הבריאה (בראשית א, ג) יהי אור ויהי אור. הנה אותיות שם ידו"ד הם יד"ו כי הה"א כפולה, ועם הה"א הוא דו"ד, ואלו לא חטא אדם היה הכל בשלימות היה נבחן השם באותיות יהי"ה, אבל לא זכינו לזה אף כשהיינו במעלות בבנין בית המקדש שהיה השם שלם היה בבחינת ידו"ד. זהו במקום שיפול העץ שם יה"ו יה"י וזהו סוד יה"י אור, אבל ויה"י אור ובתיבת ויה"י ג' אותיות הראשונות הם יה"ו, כי נגנז אור הגדול בסיבה שצפה הקב"ה כו' (חגיגה יב, א). ואדם הראשון גרם נפילה מכח העץ שאכל, וזהו במקום שיפול העץ שם יה"ו. ואברהם היו יהיה, כלומר הוא קיום העולם בבחינת הי"ו, וזהו עומד על העץ עמידה ולא נפילה במקום שיפול העץ, ולעתיד יהי"ה:

נ״בוהנה הדרוש הזה ארוך, והארכתי בו בהקדמת תולדת אדם, זהו ענין סעודת רוחניות דאברהם אבינו, וענין שנתבשר אז ביצחק, ועל זה תתבאר ענין העקידה. ובבחינת הנ"ל יצדק שם הר המוריה שממנו יצא מורא לאומות, כי כן יהיה לעתיד יכרעו ויפולו וישראל עושה חיל:

נ״געתה אבאר ענין העקידה על ג' דרכים הנ"ל

נ״דענין דרך הראשון איזה חסיד המתחסד עם קונו כמוזכר בתיקונים (הקדמה א, ב), ענין זה הוא העושה באהבה רצון קונו יותר ממה שמחוייב לעשות, וכן עשה אברהם בענין העקידה, כי היה יכול ליפטר את עצמו ממצות הש"י בזה בשורת הדין, על דרך לדבריך הראשונים אני מאמין שאמר לי הקב"ה (בראשית טו, ה) כה יהיה זרעך, וכן אמר לו (שם כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, א"כ כשלא היה שוחט את יצחק היו מתקיימין דברי הקב"ה הראשונים. ובב"ר (נו, י), ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה (בראשית כב, יד), אמר ר' יוחנן, אמר לפניו, רבש"ע בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך היה לי מה להשיב, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו קח נא את בנך, וח"ו לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך כו':

נ״הביאור המאמר היא כמ"ש כי הייתי יכול ליפטר את עצמי לקיים דבריך הראשונים, ועל כל זאת לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי הגדול בדבר, שאף עשיתי נגד מדתי שהיא רחמים מדת חסד. וכענין שפירש הזוהר (ח"א קכ), שאמר יצחק לאברהם אבינו, כלומר אתה מתלבש במדת בנך שהיא גבורה, וזהו כבשתי רחמי. וזהו ענין עד כה שאמר אברהם אבינו אראה היכן הוא כה יהיה זרעך, לא ח"ו שדיבר אברהם אבינו כמתרעם, רק שעשה להגדיל המצוה אשר הוא עושה, כי כן ראוי להגדיל התעוררות מצוה, כמו שמצינו לרז"ל (ספרא ורש"י קדושים כ, כו) שאמרו אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. כן עשה אברהם אבינו, דיבר היכן הוא עד כה, כלומר כי יש לי טענה מכח זה לפטור את עצמי, על כל זאת אני רוצה:

נ״וומכל מקום התפללו אברהם ויצחק שיהיה נפדה מהמות, כי לא עשו בזה נגד ציווי המקום, רק רצו להחזיק דברי הקב"ה הראשונים, ואם לא היתה זאת ההבטחה הראשונה חס ושלום שיעלה על לבם להתפלל נגד ציווי הזה:

נ״זהדרך הב' שהיתה הסעודה שנבתשר בה יצחק בסוד הקרבן, ואברהם הקריב את עצמו במילה, ומשם נשתלשל דבריו של ישמעאל שהתפאר בקרבן שהקריב עצמו והניח למול את עצמו, וגם היה מוצא השטן מקום מקטרג למה לא הקריב שום קרבן בענין סעודה שעשה ליצחק בנו. וגם בסעודה זו שהיתה בסוד קרבן היה לקטרג שלא הקריב אברהם פר או איל לפני הקב"ה ולא באמצעית מלאכים כדפירשתי לעיל, וכן אמרו רז"ל (סנהדרין פט, ב) אחר הדברים האלה אחר דבריו של ישמעאל. עוד פירשו אחר דבריו של שטן כו', ודברי שניהם אמת. ואז יתבאר ענין העקידה, ויתורצו כל הקושיות:

נ״חואקדים לך הקדמה קטנה והיא זאת, דע שכל מה שבא מחמת השטן וקטרוגו אז הדבר מסטרא דשמאלא ונבדל מהקודש, אבל מה שבא מצד ישמעאל שהתפאר בקדושה איך שקידש השם, ויצחק אמר הנני מוכן ומזומן לקדש השם ביותר בכל גופי, זה בא מסטרא דקדושה. ואברהם היה מסופק אם עצם הנסיון היה מחמת שהשגיח הש"י בקטרוג השטן, או אם עצם הנסיון היה מחמת דברי ישמעאל. ותשובת יצחק שמוכן למסור נפשו לגמרי זה היה הענין של אברהם ויצחק שמצינו שהיו שמחים במאוד במצוה זו (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, בזריזות נפלא. ואח"כ כתיב (שם ו) וילכו שניהם ביחדיו בשמחה:

נ״טומצינו להיפך שבכו בכי רב והורידו דמעות במאוד, ואברהם אמר אראה היכן הוא כה, והתפלל שיהיה יצחק נפדה מהמות. הענין הוא, כי אמרו אם הנסיון הוא מצד הקדושה דהיינו אחר דבריו של ישמעאל שהשיב יצחק שרוצה למסור נפשו לקדושת השם לכך בחר בו הש"י לעולה, אזי הוא שמחה גדולה להם, כי אז הוא מסטרא דקדושה. אבל אם הנסיון מצד סטרא דמסאבא סטרא דשמאלא קטרוג השטן, אזי בכו בכי רב והתפללו שיהיה ניצול מהשטן ויקויים כה יהיה זרעך, וחלילה שהשטן בקטרוגו יעכב את זה, על זה התפללו להש"י באם זה הנסיון מצד קטרוג השטן שיהיה נפדה מהמות:

ס׳והאמת היה שהיה מצד הקדושה, ורצה הקב"ה לקדשו ביותר ולרוממו ולנשאו כמו שכתוב (בראשית כב, א) ואלהים נסה את אברהם, ובב"ר (נה, א) ר' יוסי הגלילי אומר, כנס זה של ספינה כו'. אבל מכל מקום רשומו של קטרוג השטן נשאר כמבואר בזוהר שכל קטרוג עושה רושם, אף שאין הקב"ה משגיח בו עתה, מכל מקום רשומו ניכר, מה עושה הקב"ה, נותן לשטן איש אחר במקומו שיהיה כופר נפשו, בסוד (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתיך. והיה ירא אברהם אבינו אולי זה הרושם יהיה פועל בזרעו של יצחק, על כן נתבשר אברהם שכבר נמצא כופר נפש במקומו וזהו (בראשית כב, כא) עוץ בכורו הוא איוב כמו שכתוב (איוב א, א) איש היה בארץ עוץ, ונתן אותו הקב"ה ביד השטן זה תחת זה, וענין זה מבואר בארוכה בזוהר:

ס״אכלל העולה, יצחק נתקדש בקדושה יתירה ונעשה קודש קדשים עולה תמימה ריח ניחוח לה', כי הקרבת האיל כאלו נקרב יצחק. ועל שם זה הקרבן שהוא ריח ניחוח, נקרא הר המוריה על שם ריח הקטורת שחביב מכל קרבן, ויצחק חביב מכל וכמו שכתבתי לעיל:

ס״בהדרך השלישי שענין סעודת אברהם היה מדוגמת הסעודה העתידה, ואז נתבשר ביצחק כי יצחק הוא בסוד ראשית המחשבה בני עלי' אשר תגמר ראשית המחשבה לעתיד בסוף המעשה, והוא קודש ראשית ראשון הנימולים מילה בזמנה ואז נתקדש בקדושת הגוף. על כן כשאמר לו הקב"ה (בראשית כב, ב) והעלהו לעולה, שמח אברהם במאוד, וגם יצחק, בראותם כי הוא קודש לה' זכה בחייו מה שאין זוכים שאר הצדיקים אלא לאחר מותם להיותם קרבן לה' ע"י מיכאל כהן גדול:

ס״גואברהם אבינו היה ירא במאוד אולי יצחק מחמת צערא דמותא לא יקבל באהבה ויהיה חס ושלום מום בקרבנו ולא ירצה. וזה היה ענין התפילה שלו שיהיה עזר מעם ה' והקב"ה ישלח עזרו, כענין (יומא לח, ב) הבא לטהר מסייעין לו. וכל תפלתם היה במעשה עבודה הזו שיקוים בהם (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, שיהיה במעשה זה מדת האהבה לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב:

ס״דוזהו הענין הנאמר באברהם (בראשית כב, יב) כי [עתה] ידעתי כי ירא אלהים אתה, ובמסכת סוטה פרק כשם (לא, א) אמרו, ירא אלהים הנאמר באברהם היא מאהבה. וקשה בפסוק כתיב ירא אלהים היא מיראה, והם אמרו שהיא מאהבה. אלא הענין שיש יראה ואהבה יראה, דהיינו יראה המביאה לידי אהבה, ואהבה המביאה לידי יראה. וביאור הענין הזה ארוך ביארתיו תהלה לאל בארוכה בפרק בעשרה מאמרות במאמר בדרוש אהבה ויראה, ושם נאמר כי יש יראה המביאה לידי אהבה, ואח"כ אהבה מביאה לידי יראה, נמצא שיש יראה שהיא למטה ממדריגת אהבה, ויש יראה שהיא למעלה ממדריגת אהבה. וזהו שאמרו ירא אלהים הנאמר באברהם היא היראה הבא מאהבה, וכן היה מאחר שנשתקע באהבת השם לעבדו בשמחה בא לידי יראה, והיה ירא במאוד אולי יצחק מחמת צערא לא יהיה בשמחה ובטוב לבב ונתדבק ביראה פנימית אשר ביארתי סודה במקום הנזכר:

ס״הומה שאמר בתפלתו (בליקוט וירא צו, הנ"ל), הואיל והתחלת על רביעית דמך יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך, אמר, הואיל והתחלת כי ידע אברהם שעד כה היה היה יצחק בשמחה ובטוב לבב, ואמר הואיל והתחלת בקדושה והיית בשמחה, אף כשנסתלק חייתך באופן שאין בו אלא רביעית דם, ככה יסייעך הקב"ה בגמר העבודה בשעת שחיטה ויזמין לך קרבן אחר תחתיך. והוא סוד (תהלים מד, כג) נחשבנו כצאן לטבחה, דהיינו שאנו מוסרים נפשנו לקדושת השם ומדביקין נשמתינו בהקב"ה, ואז לא נשאר רק הגוף הבהמי ומפקירין אותו כצאן לטבחה:

ס״ווכבר נודע כי אדם שנקרא אדם הוא מצד רוחניות הנשמה שבו, כי מצד נפש הבהמי נקרא בשר אדם. וכן נתבאר הרבה פעמים בזוהר (ח"א כ, ב) אדם לגו. כן הענין בכאן, התפלה היה שתדבק נשמתו למעלה וישאר הגוף כצאן לטבח. וזהו קרבן אחר תחתיו, כי עצם יצחק היא נשמתו, ונשמתך דבקה למעלה ואז בהשאר הגוף לבד הוא אחר, והענין הוא מה שאומרים נשמתן של צדיקים נקרבים למעלה, רצו לומר דקות הקרבן דהיינו הדביקות הגדול, כמו שיש חילוק למטה בין קרבן לקטורת שהקטורת יותר קישור, ולמעלה בנשמה דקות הקישור והדביקות בלי ערך, ומי שזוכה לזה אז גופו ג"כ מתקדש ונעשה קרבן ממש, אבל לא כל כך בפנימיות הדקות. ומי שאינו דבוק כ"כ, אז הנשמה היא כקרבן ממש. ועל זה התפלל אברהם אבינו שיהיה גופו קרבן ממש, והנשמה הפנימיות דקרבן, והוא דבוק בו יתברך:

ס״זועל זה התפלל אברהם (בראשית כב, ח) אלהים יראה לו השה, ואם לאו לעולה בני, כן היתה כוונת אברהם שיבין יצחק כך כדי שלא להבהילו בפעם אחת בפתע פתאום רק בהדרגה יגיד לו, אבל תוכיות הענין של אברהם היה דרך תפלה שיהיה כצאן לטבחה. והקב"ה שמע תפלתם, כי באמת נתדבקה נשמת יצחק למעלה ונשארת דבוקה ורוח אחר ממרום יערה עליו, ונוסף על זה נתקיים בו (תהלים לו, ז) אדם ובהמה תושיע ה', כי אף הגוף שלו נשאר, והזמין הקב"ה איל והוא ממש תחת יצחק כמו שיתבאר לקמן:

ס״חומה שאמר אברהם אבינו עד כה, אראה מה יהיה מכה יהיה זרעך, לא ח"ו שאמר זה אברהם אבינו כמתרעם, אדרבה להיפך כוונתו לשמים להתפלל שידבק יצחק עצמו למעלה בקדושה בכל נפשו, וזהו שהתעורר מאמר כה יהיה זרעך, כי זה המאמר לא נאמר על ענין גופני דא"כ מאי מעליותא כה יהיה זרעך ככוכבי השמים, כחול הים הוי ליה למימר, כי חול הים יותר ריבוי ממספר הכוכבים. אלא ודאי נאמר על ענין מעלה והשכלה, על דרך (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד:

ס״טאח"כ כשאמר הקב"ה לאברהם (בראשית כב, יב) אבינו אל תשלח ידך אל הנער, חרד אברהם אבינו חרדה גדולה אולי היה ח"ו מחשבת פיגול ביצחק, מום בו לא ירצה לקרבן. ועל זה אמר, רבש"ע אפרש לפניך שיחתי, אתמול אמרת (בראשית כא, יב) כי ביצחק יקרא יקרא לך זרע, שהכוונה בו ולא כל יצחק, דהיינו להיות נדחה הפסולת ותשאר הקדושה. וחזרת שנית הענין, להורות בתוקף הקדושה שאמרת קח נא את בנך וגו', ועכשיו אתה אומר אלי אל תשלח ידך, ואני מתיירא שמא נראה ונדחה ח"ו. השיב לו הקב"ה אסיקתיה אחתי' מוצא שפתי לא אשנה, ויצחק הוא קודש לי, רק אני מגלה אסיקתיה אחתי' ויגלה לו הסוד שעלה נשמתו למעלה וירד לו אחרת. והזמין לו הש"י האיל צאן לטבח ובאמצעית האיל שהיה ריח ניחוח לה' ובסוד הריח ניחוח לה' עלה רוחו של יצחק שפרחה למעלה, וזה האיל לא היה נולד מטיפת איל אחר, רק נברא בין השמשות כמו שהבאתי למעלה, וכן נתבטל חיות הגוף של יצחק הנולד מטיפה והיה לו עתה בשר קודש ונאסר לילך מארץ הקדושה:

ע׳עוד הארכתי בענין הזה בדרוש של שבת שלפני ר"ה המתחיל כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת וגו', ושם ביארתי מאמר האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה כו' ע"ש, הרי נתבאר קדושת יצחק שהוא בן עליה ומדתו מדת הדין המדוקדק כמ"ש למעלה בארוכה, והוא בסוד ראשית המחשבה ולעתיד יהיה סוף המעשה:

ע״אוכבר רמזתי למעלה ענין הסוד של (בראשית יח, יח) ואברהם הי"ו יהי"ה המורה על העתיד סוד (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, והארכתי במאוד בדרוש הזה בהקדמת תולדות אדם בחלק הנקרא בית ידו"ד (ב) ד"ה ועל פי מה שכתבתי) ובית דו"ד, ושם תמצא מבואר בביאור נפלא על ענין הזה מאמר בב"ר (נו, טז) אברהם קרא אותו יראה שנאמר (בראשית כב, יד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, שם קרא אותו שלם כו', עד יהי רצון שאראה בבנין ביתו ע"ש, זיל קרי שם ותמצא נפלאות בתורתינו:

ע״בוהפסוק הזה (בראשית כב, יד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה, הואיל ואתא לידי, אימא ביה מילתא. הזכיר שני פעמים יראה, הראשון נקוד בחיר"ק יראה, השני נקוד בצר"י. כבר כתבתי שההבטחה הגדולה רומז על עתיד, וכתיב (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. על כן אני אומר ב' פעמים יראה רומזים למה שאמרו רז"ל כדרך שבא לראות כך בא ליראות, והכי איתא בריש חגיגה (חגיגה ב, א), תניא יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה, סומא באחד מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר (שמות כג, יז) יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו:

ע״גוזה לשון רש"י, יראה כתיב, וקרינן יראה כו', כדרך שבאך לראותך כך הוא בא ליראות ממך. מה לראות בשתי עיניו, אף כאן ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם, עד כאן לשונו. וזה לשון התוספות, יראה יראה כדרך שבא ליראות, פירש רש"י כדרך שבא הקב"ה לראותך דהיינו בשתי עיניו, אף אתה בא לראותו בשתי עיניך. ולא יתכן לר"ת, דהא לא שייך ביאה גבי שכינה שבכל מקום. ועוד דדריש מסורת קודם, אדרבא היה לנו למדרש המקרא קודם. על כן גריס ר"ת יראה יראה, מה ליראות בשתי עיניו שהאדם בא להתראות לפני המקום בב' עיניו של מקום, אף אדם בא לראות המקום בשתי עיניו, עד כאן ביאור דבריהם:

ע״דכי התוספות מבינים את דברי רש"י דבין יראה בחיר"ק שהוא המסורה, ובין יראה בציר"י שהוא המקרא תרווייהו קאי אקב"ה, והמסורה פירושו שהאדון בא לראותך, והמקרא פירושו שהקב"ה בא לראות מהאדם. ועל זה הקשה ר"ת דלא שייך ביאה בהקב"ה, וגם אין סברא לתלות המקרא במסורה, ועל כן מהפך ר"ת הגירסא וגריס ליראות שהוא המקרא מקודם, ואח"כ לראות שהוא המסורה, ואז תולה המסורה במקרא ודריש תרווייהו אאדם. ואמר כדרך שבא האדם ליראות מהקב"ה בשתי עיניו, אף הוא יראה את המקום בשתי עיניו. גם בריש ערכין (ב, ב) פירש רש"י דתרווייהו קאי אקב"ה, וזה לשונו, יראה, כדרך שהקב"ה בא לראות אותך והוא שלם בב' עיניו, כך בא ליראות שיהא הוא נראה לך בב' עיניך, עד כאן לשונו. ובפ"ק דסנהדרין דף ד' (ב) משמע בתוספות (ד"ה כדרך שבא) שרש"י מפרש יראה בחיר"ק על הקב"ה, ויראה בציר"י אאדם. ורש"ל בחכמת שלמה האריך שם, ויש מקים עיון על דברי רש"ל ואין כאן מקומו:

ע״היהיה איך שיהיה, מכל מקום יתפרש יראה בחיר"ק, ואח"כ יראה בצר"י. ולרש"י ניחא הרמז בכאן בדברי אברהם אבינו שאמר ב' פעמים יראה והראשון בחיר"ק, והשני בצר"י. ולר"ת לכאורה קשה. אכן כי דייקת שפיר ניחא גם לר"ת, וזה כי ר"ת מפרש דקאי אאדם, ואז נדרש יראה בציר"י כי דרך שבא ליראות האדם בציר"י דהיינו יראה אותו השכינה, כך בא ליראות שהשכינה יראה אותו, נמצא יראה בציר"י לאדם הוא יראה לשכינה בחיר"ק, וכן יראה האדם בחיר"ק הוא יראה להקב"ה בציר"י, עד כאן:

ע״ובכאן ניחא כי בכאן מזכיר את השם כמ"ש ידו"ד יראה וכו', ממילא צריך להקדים יראה בחיר"ק קודם ליראה בציר"י, ודבר זה נמשך ממקרא ומסורת שהוא יראה וקאי אאדם, ודבר זה מבואר למשכיל:

ע״זהרי ג' דרכים המקשרים סעודת אברהם עם עקידת יצחק הרומזים על העתיד. וגם בפרשת סדום בהצלת לוט תמצא רמז, כדאיתא בב"ר (מא, ד) ואת שתי בנותיך הנמצאות וגו' (בראשית יט, טו), א"ר טוביה בר יצחק שתי מציאות רות המואביה ונעמי העמונית. אמר ר' יצחק (תהלים פט, כא) מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתי אותו בסדום, עד כאן:

ע״חוענין אבימלך בלקיחת שרה, רומז לגלות שכינה גלות ישראל, ואח"כ ישובו בכבוד גדול:

ע״טאח"כ פרשת (בראשית כא, א) וה' פקד את שרה ולידת יצחק, המורה על העתיד אשר יאמרו ישראל לעתיד עליו (ישעיה סג, טז) כי אתה אבינו כו', כדלעיל (ד"ה ועל החיות). אח"כ ענין העקידה ויראה ויראה, ויקוים הפסוק (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון אמן: