שני לוחות הברית, ווי העמודים כ׳Shenei Luchot HaBerit, Vavei HaAmudim 20
א׳במסכת ר"ה*דבר טוב ויפה על הגמרא ג' ספרים נפתחים בר"ה וכו'. (טז, ב) אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן ג' ספרים נפתחים בר"ה א' של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים. של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. ושל רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים עד יו"כ זכו נכתבים לחיים לא זכו נכתבים למיתה א"ר אבהו מאי קרא (תהלים סט, כט) ימחו מספר החיים מספר זה ספרן של רשעים חיים ספרן של צדיקים ועם צדיקים אל יכתבו זהו של בינונים. ופירש"י ג' ספרים ספרי זכרון של מעשה הברייות. הרב אלשיך הביא זה המאמר בספרו בפרשת אמור והקשה למה ג' ספרים כי די בשני ספרים של צדיקים ושל רשעים והבינונים ימתין עד י"כ אם יזכרו יכתוב אותן בספר של צדיקים ואם לא יזכו יכתוב אותן בספר של רשעים. ועוד הקשה האי לא זכי מאי פירושו אי איירי שלא הוספיו לחטוא רק נשארו בינונים כאשר היו קודם ר"ה א"כ למה ימותו והלא הקב"ה רב חסד הוא מטה כלפי חסד כמאמר בית הלל ליום הדין לעתיד. ואי איירי שהוספיו לחטוא אם כן קשה דיוקים להדדי ברישא נקיט זכו נכתבים לחיים משמע כשיהיו בינונים עומדים למיתה. ובסיפא אמר לא זכו דהיינו שהוסיפו לחטוא עומדים למיתה משמע הא כשיהיו בינונים לחיים. ועוד קשה איך אמר דוד ימחו מספרן של רשעים אדרבה שם מקומן לכתבן. ע"ק בצדיקים גמורים ורשעים גמורים מזכיר לשון נכתבים ונחתמים ואצל בינונים לא מזכיר נחתמים רק נכתבים. וביותר יש לתמוה איך אמר משה על עצמו מחני נא מספרן של רשעים איש שנאמר עליו לא קם כמשה ס"ד שיכתב בספרן של רשעים. העניינים הללו תמוהין הן לבאר הענין דע מה שפירשו התוספות ע"ז שמה האי לחיים ולמיתה מה שנכתבו צדיקים ורשעים איירי לחיי עה"ב ועפ"ז נ"ל לבאר הענין הספרים הללו הם דומים למארז"ל בחגיגה בענין שאלת אחד לר"מ מקרא (קהלת ז, יד) גם את זה לעומת זה כו' עד שאמר מלמד שהקב"ה ברא צדיקים וברא רשעים ברא ג"ע וברא גיהנם כל א' וא' יש לו שני חלקים א' בג"ע וא' בגיהנם זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בג"ע נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם. וכך הוא הענין באלה ספרים כשהקב"ה רואה בר"ה צדיקים גמורים נכתבין בספרן של צדיקים ובספר החיים הזה נכתבים גם רשעים למאי נפקא מינה להראות לצדיק שנוטל חלקו וחלק חבירו. וכן הרשעים גמורים כשהקב"ה רואה בר"ה נכתבים בספרן של רשעים וגם שמה נכתבים צדיקים גמורים למנ"מ שרשע נוטל חלקו וחלק הצדיק מה שיש לו בגיהנם משא"כ מי שהוא בינוני חציו זכאי וחציו חייב לזה אין שייך לומר שיטול חלקו וחלק חברו בג"ע או יטול חלקו וחלק חבירו בגיהנם כי דיו לעמוד בשלו א"כ בהכרח שיהיה לבינונים ספר בפ"ע. כי באיזה ספר יכתבם וכבר ידעת שהבחירה נתונה ביד אדם אם לטוב אם לרע והקב"ה כביכול עושה עצמו כאלו אינו ידוע סוף דרך האדם כדרך צדיק ורשע לא קאמר לכן יש לבינונים ספר בפ"ע לא לזכות ולא לחובה רק שמותיהן מפורש בתוכו ובאמת אם בי"כ נעשה צדיק גמור נכתב ונחתם לאלתר לחיים ואי לא זכה ח"ו שהרבה לחטוא נכתב ונחתם למיתה אמנם באם ישאר בינוני אזי אין לכתבו בספר צדיקים ולא בשל רשעים כי יש חלק לו בגן עדן ובגיהנם ודי לו לעמוד בשלו ליטול חלקו ולא חלק חבירו לכן צריך להיות לו ספר בפ"ע והשתא א"ש שלא קשה הדיוקים אהדדי כי ה"פ אם זכה למעלה יתירה א"כ הוא צדיק גמור ונוטל חלקו וח"ח בג"ע ומי שהוסיף לחטוא א"כ הוא רשע גמור ונוטל חלקו וח"ח בגיהנם משא"כ אם נשאר בינוני אזי עומד בשלו. ובזה יהיה פי' רבי אבין שפיר מאמר דוד ימחו מס' אלו ספרן של רשעים חיים אלו צדיקים ועם צדיקים אל יכתבו ספרן של בינונים ואגב יהיה מתורץ קושיא עצומה לספרן של בינונים עושה בבא בפני עצמו ועם צדיקים וגו'. ולספרן של צדיקים ורשעים כוללן כאחד ובחדא מחתא מחתינהו במלת מספר חיים. אלא זה הדבר שפירשנו כי הרשעים שעומדים בספרן של רשעים ממש על זה לא אמר ימחו אדרבה שם מקומן רק על אותן הרשעים הכתובים בספרן של צדיקים זה הוא להודיע שצדיק גמור נוטל חלקו וח"ח על זה אמר ימחו מספר של רשעים ר"ל כדי הוא למחות שמותם מס' הזה כדי שהצדיק יטול חלקו של רשע וזה הוא מספר חיים דהיינו הרשעים ההנכתבים בסה"ת ומס' הרשעים לא דבר מאומה. וכן לר"נ בר יצחק דאמר מהכא (שמות לב, לב) מחני נא מספרן וגו' גם כן היה הענין ע"ז כי משה היה נכתב בספר של צדיקים ושל רשעים כדי להודיע שהרשע נוטל חלקו של משה בגיהנם והוא יטול חלק של רשע בג"ע. והאלשיך עשה פירוש אחר והמעיין יבחר. והשתא א"ש בצדיקים גמורים או ברשעים גמורים שנגלה מעשיהם מיד בר"ה נופל עליהם לומר לשון כתיבה וחתימה כי מעשיהם גלויין ושפיר לכתבן ולחמתן לכל אחד כדינו משא"כ הבינוים ע"כ איירי שהם עומדים ע"ד הממוצע והקב"ה ממתין להם לראות מה יהיה בסופם אין שייך לומר בהם חתימה כי הם תלוין ועומדים עד עתה מיתתם והספר שלהם אינו כ"א זכרון שמותם ומעשיהם כפרש"י ג' ספרים נפתחים לזכור מעשיהם. ומתוך פי' תוספות שמפרשים האי ג' ספרים לחיים קאי על חיי עה"ב כו' ואז מתורץ מה שהקשה הרב ר"מ אלשיך מכח מימרא דרב אבהו במסכת ר"ה (לב, ב) אמרו מ"ה לפני הקב"ה רבש"ע מ"מ אין אומ' שירה בר"ה וי"כ א"ל אפשר אני יושב על הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחי' לפני ואיך יאמרו שירה והקשה מאחר גבי ספרי חיים מזכיר לשון רבים וכן ספרי מתים א"כ יש ד' ספרים ואליבא דר"י לא יותר כ"א ג' ספרים אלא זהו פירושו כי גם בחיי עה"ז ובמיתת עה"ז מי לא נפקד כהיום הזה הן לחיים הן למות לכן צריך לזה ב' ספרים ולעה"ב ב' ספרים א"כ ד' ספרים הן. ומה שרבי יוחנן משיב ג' ספרים יובן כמו שמצינו בפ"ק דב"ק דף י"ד (ע"א) גופא ארבע כללות היה ר"ש אומר בניזקין כל שהוא רשות לניזק כו' עד רבינא משמיה דרבא וכו' אי הכי ארבעה ג' הוי אר"נ בר יצחק ג' כללות בארבע מקומות ועיין רש"י וה"ה פה יש ד' ספרים ב' ספרים של חיים דהיינו מן חיי עוה"ב ומן חיי עה"ז וכן שני ספרים של מיתה ממיתת עולם הבא ומיתת עה"ז ואלו ארבעה ספרים נחלקים לשלשה מיני כתות כת צדיקים גמורים וכת רשעים גמורים ובינונים:
1
ב׳ובגמרא הנ"ל*ענין נחמד על הגמרא מפני מה אין אומרים שירה בר"ה וי"כ. מפני מה אין אומרים שירה בר"ה וי"כ יל"ד ל' של מפני מה ולא נאמר הלשון למה אין אומרים שירה וכו' וע"ק וכי ישראל יודעים ומבינים יותר ממלאכי השרת. כאשר מלה"ש שואלים מה טעם שישראל אין אומרים שירה וישראל יודעים הטעם ומונעים מלומר שירה. והנה בודאי לא לחנם מדקדק הטור א"ח בלישניה שהעתיק הגמרא הנ"ל בלשון זה מפני מה אין אומרים שירה לא בר"ה ולא בי"כ הלא דבר הוא ונ"ל לפרש על פי גירסת הטור.*משנה בארבעה פרקים העולם נידון וכו'. כי שנינו במשנה (ר"ה טז, א) בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה ובעצרת וכו' ובחג נידונין על המים וידוע שהדברים אלה שנדונים בד' פרקים אלו הן חיי נפש כי חלילה אין תבואה אין חיים כי על הלחם יחיה האדם וכן יסד הפייטן אין חיות בלי מים. ולפי זה יובן ששאלו מלה"ש מפני מה לא אמרו בלשון למה לידע הטעם כי גם הם יודעים הטעם שיודעים ישראל אפשר הקב"ה יושב על כסא דין וכו' רק הוקשה להם מפני מה אין אומרים שירה בר"ה וי"כ יותר משארי י"ט שגם הם ימי הדין לשפוט האדם בדברים שחיותו תלוי בהם ואומרים בהם שירה ולכן מוסיף בלשון אמר לא בר"ה כלומר הכי שאלו המלאכים אם יאמרו ישראל באלו דד פרקים הגם שהם ימי הדין מפני מה לא אומרים בר"ה הלל ותוך שאלה זו ק' לימא הטעם הוא כמו שכתבו התוספות שמה אמתניתא בפסח נידון על התבואה ומקשים התוספות מההוא חסיד שהקניטו אשתו ולן בבית הקברות ושמע הזורע ברביעה ראשונה וכו' שמע מינה בר"ה נידון על התבואה כ המעשה של החסיד בר"ה היה. ותירוצו בר"ה נידון הכל וגמר דין הוא בפסח על התבואה. ולפ"ז י"ל הקושיא מ"מ א"א הלל בר"ה והוא כדמיון דמצינו גבי רבי יוחנן (תענית כט, א) דאמר אלו הוינא התם הייתי קובע תענית בתשיעי ועשירי שרוב בית המקדש נשרף בעשירי וכו' וכתבו הפוסקים שהתחלת הפורענות היה ביום התשיעי קובעין התענית בתשיעי ואח"כ כיון דדש דש. וא"כ בנ"ד י"ל שאין קשה על ר"ה מידי למה א"א הלל כי הוא תחלת יום הדין וחיל ורעדה יאחזון ואיך יעלה על דעת לומר שירה. לאפוקי שארי ימים טובים הם גמר דין וכיון דדש דש. לכן מסיים בשאלה ולא ביו"כ כי לקושיא זו אין תירץ למה לא אומרים הלל ביו"כ כי אז הגמר דין וכיון דדש דש. והשיב להם הקב"ה כי צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים הכל בר"ה לחיים והרשעים נכתבים ונחתמים בר"ה למיתה. רק הבינונים תלויין ועומדים עד י"כ וא"כ ביו"כ גם התחלת דין של הבינונים לכן אמר להם אפשר אני יושב על כסא הדין מר"ה עד יו"כ וספרי חיים וספרי מתים עדיין פתוחים לצורך בינונים משום הכי אי אפשר לומר שירה. וראיה לזה כדאמרינן בסנהדרין דף ל"ד אמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן אלא בגמר דין מלמד זכות חוזר ומלמד חובה מיתבי למחרת משכימין וכו' עד ולטעמיך למחרת משא ומתן מי ליכא כי קתני בשעת מו"מ א"כ משמע שאף ביום כפור שהוא גמר דין ובכל זאת משא ומתן איכא א"כ מוכח שיפה דברו המלאכים בלשון מפני מה והלשון ב' פעמים לא בר"ה ולא בי"כ. ועדיין לא שבנו מטעותינו וכי נעדר מהמלאכים הידיעה מה שבני ישראל יודעים שהיה להם להבין ולהשכיל שגם בי"כ הוא התחלת הדין וי"ל כי כוונת המלאכים שישראל הם צדיקים גמורים ואין להם שום דין ביוה"כ כי נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים בר"ה. לאפוקי ישראל מחזיקים עצמם כבינונים כמו שכתבו הפוסקים האחרונים שאנחנו עושים עצמינו לבינונים. ובעבור זה או' אחד לחבירו לשנה טובה תכתב גם למחרת בר"ה כאלו אנחנו בינונים ותלויין בדין*דרך אחרת על שאלת מ"ה למה א"א ישראל שירה בר"ה ובי"כ. והדרך השני על שאלת מלאכי השרת הנ"ל הוא ע"ד המדרש והטור מביאו בטור א"ח (סימן תקפ"א) אמר רבי סימון כתיב (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול וגו' רבי חנינא ורבי יהושע אמרי איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוהים וכו'. אבל ישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ואוכלים ושותים ושמחים בר"ה לפי שיודעים שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס לפיכך וכו'. ויתבאר אגב לשון יעשה להם נס למה קרי לנס כשהקדוש ברוך הוא מוחל עונות ישראל הלא גם בבני אדם שייך מחילת עון וכפרת פשע והם מחוץ מגדר הניסים והנפלאות. אלא הכי פירושו ידוע שסימן היה לישראל בהלבנת חוט השני וחוט הסיקרא שמחל הקב"ה עוונותיהם וזה היה נס נגלה שאדום נתהפך ללבן לכן אמר המדרש יפה שיודעים ישראל שהקב"ה יעשה להם נס בהלבנת החוט למען יהיה להם לאות למחילת עונם ובזה יתבאר למה שואלים המלאכים בלשון מפני מה אין אומרים ישראל שירה בר"ה וי"כ ואין לומר הטעם מחמת חרדת ואימת הדין שספרי חיים וספרי מתים מונחים כי לפי זה הוקשה להם מפני מה הם אוכלים ושותים ושמחים איה המורא והשיב להם הקב"ה מאחר שידוע שבר"ה השני מתקיע בשעת שאומרים הלל מי שמתפלל שחרית אומר ג"כ הלל והטעם מבואר בגמ' (ר"ה לב, ב) שזריזין מקדימן למצות ועוד אימא בגמ' (ע"ז ד, ב) א"ר יוסף לא לצלי אינש צלותיה דמוסף בריש שתא בפלת שעין קמייתא משום דג' שעות ראשונות הקב"ה דן. ולפי זה השיב להם שפיר על שאלתם מפני מה א"א הלל בר"ה כי אפשר אני יושב על כסא הדין בשעה שאומר הלל כי זריזיקן מקדימין כנ"ל ואני יושב ודן אותם והם יאמרו הלל. משא"כ כשאוכלים ושותים הוא בשעה חמישית ושישית כפי הגמרא שאמרה (שבת י, א) שהיא זמן אכילה לכל אדם. וזה הוא לאחר גמר זמן הדין לכן אוכלים ושותים ושמחים כי בטוחים הם שהקב"ה עושה להם נס ואין להקשות סוף סוף וכי ישראל יודעים יותר ממ"ה שאוכלים ושותים לאחר גמר הדין והלל אין אומרים מטעם שהוא בעת הדין י"ל שהמלאכים לאו בני ידיעה הם לידע כוונת בנ"א מפני מה הם עושים כך וכך. וכשהם רואיים שישראל אוכלים ושותים ושמחים בר"ה לא ק' להם מה טעם עושים כך ביוה"ד כי יודעים שב"א עלולים לאכילה ומחמת רעבון אוכלים וידוע שאיכא פלוגתא (עי' שבת יב, ב תוד"ה שאין) אם יודעים המלאכים מה שבלבו של אדם. אך באם הם רואים שישראל אומרים הלל בכל המועדים חוץ מר"ה וי"כ לכן שואלין מפני מה א"א שירה וכו'*ביאור נכון ע"פ בתהלים צ"ו השתחוו לי"י בהדרת קודש וגו'. ועד"ז יתבאר פסוק השתחוו לי"י בהדרת קודש קודש וגו') ועד"ז יתבאר (תהלים צו, ט) פסוק השתחוו לי"י בהדרת קודש חילו מלפניו כל הארץ וגו' ידין עמים במישרים וגו' יעלוז שדי וגומר והכי פי' איתא בגמרא (ברכות ל, ב) פ' אין עומדין להתפלל וכו' לומר שאין עומדין בקלות ראש ולומדין ממקרא זה השתחוו לי"י בהדרת קודש אל תקרי הדרת אלא חרדת. וככה יהיה פירוש הפסוקים. השתחוו לי"י בהדרת קודש דהיינו בחרדת בזמן שיחילו מלפניו כל הארץ ואימתי הוא בזמן שידין עמים במשרים. שראוי ונכון שילבש אז תרדה ואין לומר שירה. מסיים הפסוק ואמר כן הוא מנהג בני אדם אך בעלי השדה אין כך כי יעלוז השדה וכל אשר בו כי הם שמחים תמיד ולא די זה שהם שמחים כשדן הקב"ה ב"א אלא אפילו כשבא י"י לשפוט הארץ ירננו עצי היער ואמר אז ירננו עצי היער מלפני י"י כי בא לשפוט הארץ לומר לנו שיש לעצי השדה היתר לומר שירה בזמן המשפט ולא לעמו ישראל ומסיים הפ' לעשות חילוק שלא תאמר כשם שאסור לישראל לרנן כן אסור גם לעלוז ולשמוח ביום הדין*טעם נכון למה א"א ישראל שירה בר"ה ואוכלין ושותין ושמחין. לכן מרמז ע"ז הפסוק שיש היתר גם לבני אדם לשמחוח כמ"ש הטור בשם ר' סימאי ומה טעם קאמר למה יש רשות לבני אדם לשמוח ולא לומר שירה ביום הדין ומסיים ואמר ועמים באמונתו והוא על דרך הגמרא (ברכות יב, א) כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו ופירוש רש"י אמת ויציב על העבר ואמת ואמונה על להבא שיחיו כמו השם נפשנו בחיים כו' וא"כ נראה שאמת ואמונה נתקן בשביל ששם נפשנו בחיים. וזהו ועמים באמונתו רצה לומר בשביל שהם מאמינים להקב"ה שיחיה אותם ויש להם הבטחה ע"ז ג"כ מותר להם להחיות נפשם באכילה ובשתייה ובשמחה. אך אין להם לומר שירה מאימת וחרדת הדין בראש השנה:
2
ג׳ובזה*ענין נחמד על מאמר ירושלמי בר"ה (הלכה ג'), רבי חייא בר בא בעי תבואה שלקה וכו' ומתרץ הקושיות של הבעל יפה מראה העומדים במקומן. יתבאר מאמר בירושלמי פרק קמא דר"ה רבי חייא בר בא בעי תבואה שלקה בערב פסח מאיזה דין לוקה אין תימא משתא דעלית עד כדון לא עלתה אין תימא משתא דנפקא הכין הוית מורכא כל שתא מילקי כדון. פירושו של השאלה מתי נדונת התבואה אם תאמר משנה הנכנסת דהיינו בפסח למחר עדיין לא נכנס השנה. ואיך לקתה התבואה זו מצד הדין שלא נידון עדיין א"ת משנה היוצאה שנידונה בפסח דאשתקד איך היתה מארכת בשלום כל השנה ועכשיו לקתה. ואחר כך מביא בירושלמי אלו בני אדם שמתים בר מינן מן ר"ה עד י"כ מאיזה דין הם מתים אין תימא משתא דעלית עד כדון לא עלית אין תימא משתא דנפקת היכן הוית מורכא כל שתא ממות עד כדון ומשני ולא שמיעא ליה דאמר רבי קרוצפתא בשם רבי יוחנן ג' פנקסות הן אחד של צדיקיים גמורים. ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים של צדיקים גמורים כבר נטלו אפוסיון שלהם בר"ה וכן הרשעים גמורים ובינונים נותן להם עשי"ת אם עשו תשובה נכתבים עם הצדיקים וכו' ע"כ. ובעל יפה מראה הרבה להשיב אפו על זה חדא מכ"מ קשה המתים בערב ר"ה מאיזה דין מתים אם מר"ה הנכנס עדיין לא נכנס ואם מי"כ העבר איך האריכו כל השנה עוד הוקשה לו איך מתורץ קושיות התבואה בשלמא באדם יש תירוץ על אלו שמתים ב"מ בין ר"ה לי"כ כי נכתבין בספר למות או לחיים בר"ה שעבר דהאי שתא. ואלו שמתו ב"מ קודם ר"ה נגזרה עליהם שימתו ביום כפור דאשתקד אמנם בתבואה הקושיא במקומה עומדת וסיים בלשונו ובבבלי לא תשו לקושיא זו לא בתבואה ולא באדם עכ"ל. ובאמת צריך עיון למה לא קשה לבבלי קושיות אלה והקריב אלי דהכי פירושו כי הקושיא על התבואה לא חש לתרץ כי סמך על המשכיל שיבין וישכיל התירוץ מעצמו והוא על הדרך מש"כ הפוסקים בענין עוף שנולד בו ספק טריפה אם חי י"ב חודש יצא מכלל טריפה. וכ' מהרמ"א בתורת חטאת שלו כלל ו' סי' ע"ג וז"ל. ועוף דבר שיש בו ספק טריפה אם חי י"ב חודש יצא מכלל טריפה ושרי דטריפה אינה חיה יב"ח ומוסכם מהפוסקים בזה. ונ"ל לומר דאם נתעברה השנה צריך להמתין י"ג חודש אע"ג דקאמר יב"ח ולא קאמר שנה*ראיה נכונה על טעם שלו מת"ח. ודקדקו הפוסקים לענין אבלות דמכח זה א"צ להתאבל י"ג חדשים מ"מ לענין טריפות שאני דבגמ' תלי הטעמא בימות החמה וימות הצינה ופירש"י דיש מכה מקלקלה מחמת החמה ויש מכה מקלקל' מחמת הצינה ולכן נראה דבעינן ימות החמה וימות הצינה שלמים עכ"ל. לראיה מפרק המקבל שמביא ו' זמנין שהם בשנה) ועוד אי' בגמרא פ' המקבל (ב"מ קו, ב), רשב"א אומר משום רבי מאיר חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו זרע חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף. חצי שבט אדר חצי ניסן קור. חצי ניסן אייר חצי סייון קציר כו' עיין ברש"י שפי' קציר כנגד זרע רק שזה תחילת ימות החמה וימות הגשמים תחלת ימות הצינה וקור וחום הוא חריף שבלילה וחריף שבחמה כו'. וע"י זה יתבאר שפיר כי זמן הזריעה ר"ה וקציר הוא זמן ניסן. וצריך אתה לדעת מה שהקשו תוספות במתניתא בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה ממעשה דההוא חסיד שלן וכו' והיה בר"ה ושמע הרוחות היו מספרי' כל הזורע ברביעה ראשונה ילקה. ולעיל העתקתי תירוץ הראשון של התוס' ועכשיו אעתיק התירוץ השני וזה הוא כי אמרו בבוא ר"ה חוזרין מה שדנין בפסח ועצרת וחג ונמצא יובן שפיר בפסח דנין בתבואה ואותה התבואה עדיין לא נזרעת עד ר"ה אח"כ וחוזרין הדין במרום מה שפסיק בפסח וידוע שכל הדינים שבעולם העונשים בחולי בר מינן הן מחמת חמה או מחמת צינה בר מינן כענין צנים ופחים וכו' וגם לא נפלאת שב' מיני גיהנם הן אחד של אש ואחד של שלג. הרי לך שעונשים ופורענות ומכות וחולי בר מינן נמשכים מחמת הצנה או מחמת החום. וא"כ על נכון הוא כי דרך משל אם נגזר בפסח על התבואה שתהיה נלקה על ידי החום. ואותה התבואה מה שדנים בפסח חוזרים הדין במרום בר"ה ולפי סדר הזמן שתחלת הזריעה תלי תשרי ואף שדנין בפסח שהתבואה תהיה נלקת בחמה והתחלת הזריעה הוא מהתחלת ימי הצנה א"כ בהכרח צריך להמתין עד הפסח כי בזמן הזה מתחיל ימות החמה כדי שיצא לאורה הגזירה שדנין עליה בפסח דאשתקד וחוזרין דינו בר"ה. ואם הגזירה היה שתהיה נלקח על ידי חמה כי טעם גלוי בעיני הש"י ברוך הוא אם כן בהכרח מוכרח להמתין עד ערב פסח. אכן באדם שדינו וגמר דינו הכל בר"ה וי"כ א"כ מן י"כ שעבר עד י"כ אחר כך ואז עברו ימי הצינה וימי החמה כל השנה כולה וא"כ קשה למה האריך עד כדון והוצרך לתרץ ע"י ג' ספרים נפתחים וכו' המשכיל ויודע יבין וישכיל וימצא דבר חידוש ופלא*טעם נכון על קושיא השנייה של הבעל יפה מראה. ומה שהקשה הבעל יפה מראה למה לא שאל על אותן שמתו בער"ה בר מינן אימתי נדונו יש לי לתרץ על אלו שמתו ב"מ בערב ר"ה כשחודש אלול מעובר' לק"מ כי אז ער"ה הוא חודש אלול וי"ל שהש"י גזר על אותו איש שלא יחיה שנה זו ובאם חסר מחייו יום אחד בשנה מקוים גזירת המקום ב"ה שלא עלתה לו שנתו. ואין להקשות למה האריך כל כך עד יום האחרון של שנה כי בהדי כבשיה דרחמנא למה לן. אך ורק כשחדש אלול הוא אינו מעובר ומתו בר מינן בערב ר"ה קשה והלא לא נגזרה כי קי"לן מקצת היום ככולו וכשמת בער"ה בחודש שאינו מעובר נראה שכלתה לו שנתו ואיה גזירת המקום ב"ה שגזר עליו שימות בשנה זו וראיה לקושיא זו כי יש משנה שלימה בשביעית (י, ב) השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט. ופי' הברטנורי השוחט הפרה בשנה שביעית ומלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ר"ה אם היה אלול מעובר נמצא דיום ראשון שנחלקה היה חול והיה יום האחרון של שנה שביעית משמטה בסופה וא"כ לא מבעיא על ערבת ר"ה כשחל בחדש אלול מעוברת כי אז הוא סוף ונתקיים הגזרה מה שא"כ כשאלול לא נתעברה ואז ערב ר"ה הוא סוף שנה וקיל"ן מקצת היום ככולו וקשה אימתי נדון והלא השנה עבר והנה על קושיא זו יש לי גם תירוץ ואקדים תחלה מ"ר פרשת שמות (א, כט) גבי (ב, יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש כי בן מות הוא וק' לפי המדרש להיפך הול"ל בתחלה היה לו לומר וירא כי אין איש כי בן מות הוא ורצה להרגו ואז ויפן כה וכה באם אין רואה אותו ונ"ל ליישב הכל על סגנון א' וע"ד מה שמצאתי בתשובת רבי יעקב וויי"ל (מהרי"ל סימן ר"ג) ששאל מה שארז"ל שמשה מת בשבת ובאותו יום כ' י"ג ספרי תורות לכל שבט (דב"ר ט, ט) ואיך רשאי לכתוב בשבת.*רוקח מזלו של אדם מת למעלה ברקיע טרם שאדם ימות בארץ זוהר פרשת ויחי ל' יום קודם פטירת האדם נסתלק הצל מעליו. ומשני בשם הרוקח שמזלו של משה מת למעלה בשבת קודם זמן שנפטר הוא מהעולם הגם שהוא חי למטה אחר זה. ולי נראה ליישב ע"ד הזוהר פרשת ויחי (רכז א) וז"ל דתניא ההוא יומא דבר נש נפיק מהאי עלמא ההוא יומא יומא דינא רבה דאתחשך שמשא מן סיהרא כמ"ד (קהלת יב, ב) עד לא תחשך השמש דא נשתמא קדישא דאתמנע מבר נש תלתין יומין עד לא יכוק מעלמא לההוא צולמא דאתמנע מיניה ולא אתחזי מאי טעמא אתמנעית מיניה בגין דנשמתא קדישא אסתליקת מיניה ולא אתחזי עכ"ל ויובן שפיר שמרע"ה כתב י"ג ס"ת ביום מותו ממש. ומה שארז"ל שמת בשבת היינו צל שלו אסתלק ממנו ביום השבת ל' יום קודם מותו והיה כאלו מת והוא חי אחר זה ל' יום ותוך זמן זה כתב הספרי תורות ועד"ז יובן המדרש שאמר בתחלה ויפן כה וכה וה"ק ויפן כה וכה לארבע רוחותיו לראות אם יש לו צל וראה שהצל נסתלק ממנו ואז וירא כי בן מות הוא זה היה הסיבה ע"י ויפן כה וכה. ובענין זה יתורץ הקושי' של הבעל יפה מראה כי ידוע מקיבוץ הימים נעשה שבוע. מקבוץ השבוע נעשה חודש. מקבוץ י"ב חדשים נעשה שנה. ומי שנגזר עליו מיתה בר מינן בשנה שנפלה עליו הגזירה ב"מ להמאוחר שבכולם ינוכה לו על כל פנים חודש אחד משנה ואז יש חסרון ניכר כשנחסר לו חודש א' משנה ולכן אף אותן שמתים בער"ה ב"מ סר צילם מעליהם ל' יום מלפניו ואז נחסר לו חודש שלום בעו"ה כי אף שהוא מנענע בגופו מ"מ אין הצל עליו והרי הוא כאלו מת ועבר ובטל מן העולם לכן אין קושי' על אלו שמתו בער"ה כי אלו מתי בר מינן ל' יום קודם לזה. רק על אלו שמתו ב"מ בין ר"ה ויום כפור ואז נסתלק הצל שלהם תוך חודש אלול א"כ לא היה נחסר להם חודש שלם משנה שעבר מש"ה שאל איך האריך לו כ"כ אי אפי' בחודש האחרון היה חי והשיב לו ג' ספרים נפתחים וכו' וכדפירשנו ובלע המות לנצח והחפץ בחיים יתן לנו חיים ארוכים אמן. ומאחר שאנו מחזיקין בענין ג' ספרים הפתוחים לפני הקב"ה כשיושב על כסא הדין אמרתי לבאר מה שמצאתי בספר הרקנט"י פרשת אמור (בפסוק דבר אל בני ישראל בחדש השביעי) מה שהביא בשם רבותינו וז"ל וכבר ידעת כי ר"ה יום הדין לכל העולם וארז"ל*המשכיל ימצא דבר טוב ויפה בס' הרקנט"י פרשת אמור על המריבה אשר למדה"ד עם מדה"ר. בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין. מדה"ד עומדת על שמאלו ומדה"ר עומדת על ימינו ומריבות זו עם זו. מדה"ד אומרת שפוט עולמך בדין שלם להם לרשעים כפעלם ומדה"ר אומרת (תהלים קל, ג) אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד. מדה"ד אומרת (יחזקאל ג, יח) רשע בעונו ימות. מדה"ר אומרת (יחזקאל לג, יא) כי לא אחפוץ במות הרשע. מדה"ד אומרת (מיכה א, ה) בפשע יעקב כל זאת ומדה"ר אומרת (ישעיה כט, כב) לא עתה יבוש יעקב. מדה"ד אומרת (שמות כ, ה) פוקד עון אבות על בנים. ומדה"ר אומרת (דברים כד, טז) לא יומתו אבות על בנים. מדה"ד אומרת (ויקרא כו, טז) אף אני אעשה זאת לכם. ומדה"ר אומרת (ישעיה מח, יא) למעני למענין אעשה. מדה"ד אומרת (ישעיה ל, לג) כי ערוך מאתמול תפתה. ומה"ר אומרת (תהלים צ, ב) בטרם הרים ילדו וגו'. מדה"ד אומרת (ישעיה ה, יד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק. מדה"ר אומרת (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. מדה"ד אומרת (הושע א, ו) כי לא אוסיף עוד ארחם בית ישראל. ומדה"ר אומרת (ישעיה ד, א) כי ירחם י"י את יעקב. מדת הדין אומרת (דניאל יב, ב) אלה לחרפות. ומדה"ר אומרת אלה לחיי עוה"ב. ועיין ברקנט"י ביאורו ע"ש. ולי קשה מאחר שיש בר"ה מיימינים ומשמאילים לכף זכות ולכף חובה וכל אחד מביא פסוק אחד אם כן מה אולמיה האי קרא מה שהביא מדה"ר יותר מהאי קרא שמביא מדה"ד הלא דבר הוא וביותר קשה מלהבין מה תשובה השיב מדה"ר למדת הדין על הטענה שאמרה לכן הרחיבה שאול וגו' ופערה פיה וגו' ומדה"ר השיבה עץ חיים היא למחזיקים בה מה ענין זה לזה. וכדי ליישב הענין הגם שאין משוא פנים כלפי מעלה ב"ה כי כביכול מצא מקום לדברי מדה"ר לזכות את ישראל מתוך אותו פסוק עצמו שהביא מדת הדין. ולכן מדת הדין הסכים עם מדת הרחמים ואתחיל בטענה ראשונה של מדת הדין שאמרה שלם לרשעים כפעלם והוא מקרא בירמיה סימן ב'. השיב מדת הרחמים לו תשובה נצחת ומוכרחת בדברי טענותה של מדה"ד עצמה. ואקדים מה שכתוב בפסיקתא זוטרתא בפרשת בהעלותך גבי ויהי בנסוע עשה הקב"ה סמניות במנין כמין כף וכמין רי"ש כך הן מסומנים וראוי ליתן טעם למה נעשין אלו ב' אותיות של כ"ף ושל רי"ש לסימן. הענין הוא אף שלא טוב עשאו שנעשו כתיניק הבורח מן בית הספר מכל מקום יש רמז ללמד זכות כמו שמסיק במדרש איכה (א, ג) היתה כאלמנה א"ר אבא בר כהנא אם לא פלשו אחר מדה"ד ומדה"ד לא פלשה אחריהם הם לא פלשו שנאמר (במדבר יא, א) ויהי העם כמתאוננים מתאוננים אין כתיב כאן אלא כמתאוננים (הושע ה, י) היו שרי יהודה משיגי גבול אין כתיב כאן אלא כמשיגי גבול (שם ד, טז). כי פרה סוררה אין כתיב כאן אלא כפרה סוררה. ומדה"ד לא פלשה אחריהם (איכה א, א) היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש (שם ב, ה). היה י"י כאויב ולא אויב ממש. וכבר ידעת גמ' דפרק הבונה (שבת קד, א) שדורשים האותיות דא"ב קו"ף צדיק ריש רשע וכו' וזהו הסי' עשו כדמות רי"ש להורות על רשע ומסומן לנגדו כמין כ"ף להורות לומר כרשע ולא רשע גמור ויש לי גנזי אוצרות בזו הפרשה רק אין כאן מקומו כי לא שייך לעניינינו פה ובזה מצא מדה"ר מקום לסתור דברי טענות של מדה"ד וללמד זכות על ישראל באמרה שלם לרשעים כפעלם ול"א הפ' פעלם אלא מכח שמרומז במקרא שמדה"ד לא פלשה אחריהם משום הכי נקיט המקרא לשון כפעלם ולא פעלם וא"כ יפה נצחה מדה"ר למדה"ד במה שהשיבה אם עונות תשמור יה פירש וכי שומר הש"י העונות ממש והרי הן לפניו כעוונות ולכן רבש"ע אחוז במדה"ר. וכן בטענה השנייה של מדה"ד הוא רשע בעונות ימות הענין היא לפי הגמרא דר"ה (יח, א) מנין לגזר דין שיש בו שבועה שאינו מתקרע כו' הרי לך כשיש שבועה על גזר דין אז אינו מתקרע הן לרעה הן לטובה וזה הפסוק רשע בעונו ימות הוא ביחזקאל סימן ל"ג אז השיב מדה"כ לפי מעלה שפיל לסיפא דקרא כתיב אמור אליהם חי אני נאם י"י אם אחפוץ במות הרשע וגו' וזהו שבועה כפירש"י פרשת שלח (יד. כ), ואולם חי אני לשון שבועה ולכן טען מדה"ר זכור את אשר נשבעת בך אם אחפוץ במות הרשע א"כ נמצא שנשבע שלא חפץ במות הרשע ובמקרא של רשע בעינו ימות לא נאמר בו שבועה ומזה יכול להחזיר ומזה אינו יכול להחזיר משבועתו ובזה יפה נצחה מדה"ר למדה"ד וכן בענין טענות של מדה"ד בפשע יעקב כל זאת צריכין להקדים בגמרא בפרק הכל שוחטין (חולין כד, א), ת"ר כהנים במומין פסולין ולוים בשנים פסולין מנא ה"מ דת"ר זאת אשר ללוים מה ת"ל לפי שנאמר (שם כה) ומבן חמשים שנה ישוב למדנו ללוים שפוסלים בשנים יכול מומין פוסלין בהם ודין הוא מה כהנים שאין השנים פוסלין מומין פוסלין לוים שהשנים פוסלין אינו דין שמומין פוסלין ת"ל זאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים ועוד דע מה שמסיק בשוחר טוב מזמור ט' זמרו לי"י יושב ציון אר"י ממה שעשה בציון מכח ק"ו על ביתו לא חס כשיבוא להפרע ממכעיסיו שהחריבו עאכ"ו וכן הוא בנ"ד כי פסוק מלא במיכה כי בפשע יעקב כל זאת וגו' מי פשע יעקב הלא שומרון ומי במות יהודה הלא ירושלים ושמתי שומרון לעי השדה וגו' עד נגע עד שער ירושלים א"כ מצא מדה"ד מקום להנקם מישראל שהיו מכעיסיו של הקב"ה עד שהוצרך לחרוב ביתו מקום שכינתו וכענין שפירש"י פרשת ראה (דברים יב, ד) לא תעשו כן לי"י אלהיכם שלא תגרמו שיבואו שונאיכם לנתץ מזבח וגו'. ולכן טען מדה"ד בפשע יעקב כל זאת אירע להם שנחרב ירושלים וביה"מ וא"כ כ"ש אם לביתך לא חסת מכל שכן למכעיסיך מש"ה אמר מדה"ר לא עתה יבוש יעקב אדרבה מתוך טענותיך מוכח שלא יבוש יעקב כי מלת זאת למה לי אלא זאת העונש יהיה להחריב עצים ואבנים ותו לא כענין הדרש של מלת זאת האמור בלוים סותר הק"ו כן הוא פה ובענין טענות מדה"ד פוקד עון אבות על בנים ותשובות מדת הרחמים לא יומתו אבות על בנים אין צריך ביאור כי כבר הוקשה בגמרא (סנהדרין כז, ב) אלו שני מקראות אהדדי ותרצו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם והקב"ה נותן תירוץ זה ויפה ניצח מדה"ר את מדה"ד. וכן בענין טענות מדה"ד כי ערוך מאתמול תפתה נצחה שפיר מדה"ר למדה"ד ואקדים לבאר גמרא פרק הבונה (שבת קד, א) שדרש כל אלפא ביתות כו' עד א"ל ב"ם ג"ן ד"ם אמר הקב"ה להיכן אוליכם לגן עדן. אמר גיהנם לפני הקב"ה ה"ע ו"ף אנכי פירש"י רעב אנכי והשיבו הקב"ה ז"ן ח"ק הללו זרעו של יצחק ט"ר י"ש כ"ת נטור יש לי כיתות כיתות של אומות העולם שאני נותן לך. ופירש"י ט"ר י"ש כ"ת שמור לו והמתין לו כו' ותימא מה צריך גיהנם להמתין והלא בכל יום ויום מתים רשעים של אומות העולם ובכל יום יכול ליתן לגיהנם נפשו שבעה. ונראה לי*ענין בעשרה מאמרות עתיד לעשות הקב"ה מחול לצדיקים בגיהנם. לבאר כי בעשרה מאמרות חקור דין (ח"ה) פרק חמישי כתב וז"ל, ועוד דע אמרו חכמים (נדרים ח, ב) אין גיהנם לעתיד לבוא הכוונה על אור דידה דאיברי ביום שני אבל חללה של הנהיגם הנברא קודם בריאת עולם עתיד להתקדש בקדושת הגן עדן ושם יהיה מחול לצדיקים והקדוש ברוך הוא ראש חולה וכתיב למלך הוכן עד כאן לשונו. ובזה יתבאר שתשוקת הגיהנם לזרעו של יצחק השיבו הקב"ה ט"ר י"ש כ"ת ר"ל שמור לזרעו של יצחק והמתין עד לעתיד לבוא שתתקדש בקדושת ג"ע ואז אתן לך זרעו של יצחק בקדושה אמנם עכשיו יש לי כמה כתות של או"ה ואותן אתן לך מיד. וזהו טענות של מדת הדין כי ערוך מאתמול תפתה כי הכל נברא בשביל ישראל כענין בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. וזה היה ביום ב' שנברא אור של גיהנם ותן לי מזרעו של יצחק. השיב מדה"ר בטרם הרים יולדו כלומר אין לגיהנם חלק עם זרעו של יצחק כי נבראת קודם בריאת עולם וא"ל עליו שנברא בשביל ישראל כי מבריאת שמים וארץ והלאה היה בשביל ישראל והשיב מדה"ד על תשובה מד"ה הפ' לכן הרחיב' שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וכתיב אחריו מדור' אש ועצים הרבה והאש והעצים נבראו לאחר בריעת עולם א"כ הדר הדבר לדוכתי' שנבראו בשביל ישראל וא"כ תן זרעו של יצחק לגיהנ'. ע"ז השיבה מד"ה על נכון ואמר' עץ חיים היא למחזיקים ר"ל הגיהנם יהיה עץ חיים ג"ע לעיל כי הש"י יקדש אותו וזה מוכח מסיפא של הפסוק שהביא מדה"ד שנאמר שם למלך הוכן ר"ל הגיהנם הוכן להש"י לעשות מחול תוכו בחלל כי החלל נברא קודם הבריאה וזה הוא לזרעו של יצחק אבל האש והעצים הוא לעכו"ם ויפה ניצחה מדה"ר למדת הדין וכן מה שטען מדה"ד אף אני אעשה זאת לכם איתא בפסיקתא אף אני באף אני בא עליכם ויתבאר הענין ע"ד המשנה דחגיגה (י, א) היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו ובגמרא תניא ר"א או' יש להם ע"מ שיסמוכו שנאמר (ויקרא כז ב, במדבר ו, ב) כי יפליא יפליא שני פעמים אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר ר' יהושע אומר יש להם על מה שיסמוכו שנאמר (תהלים צה, יא) אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחזרתי וכו' ומכאן דרשו רז"ל (שבועות כו, א) האדם בשבועה כשהוא אדם אבל לא שעשה שבועה בכעסו ובזה יתבאר מדה"ד טוענת ממקרא אף אני אעשה זאת לכם לבוא עליהם באף וטוענת לאחוז באותו מדה והשיבה מדה"ר למעני למעני אעשה כלומר הזכות למה"ד שהפסוק עצמו שהביא מדה"ד מסייעתו. אדרבא מאחר שנעשה באף מש"ה יכול לחזור ולכן מביא המקרא למעני למעני אעשה והוא ע"ד מ"ר פרשת וירא (מט, ח) האף תספה האף יגדרוך אתה גדור האף מלך ב"ו תימה כובשתו וממ"ה כובש חימה שנאמר (נחום א, ב) נוקם ה' ובעל חימה מש"ה השיבו מדה"ר למעני למעני אעשה כדי להודיע החילוק בין מלך ב"ו שקנאה כובשתו וממ"ה כובש הקנאה ויומתק לשון המקרא שאמר אף אני אעשה כלומר אני עושה האף הוא ברשותי ולא אני ברשותו כמלך ב"ו שהוא ברשות אפו כלשון המדרש האף יגדרוך ואתה גדור האף ויפה נצחו של מדה"ר. וכן מה שטען מדה"ד כי לא אוסיף עוד ארחם כתיב ומדה"ר אומרת כי ירחם ה' את יעקב זה הוא ע"ד הגמרא פרק מי שהיה (פסחים פז, ב) א"ר אליעזר אפילו בשעת כעסו שלה קב"ה זוכר את הרחמים שנאמר כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל לרחם אין כתיב כאן אלא ארחם מדבר שם רחמים וזה טענת מדה"ר ואמרה למה"ד ממקרא שלך שאתה מלמד קטגוריא אני אלמד סניגוריא כי לא אוסיף עוד ארחם משמע משם כי ירחם ה' על עמו ישראל. ובזה נצחה מדה"ר למד"ה. וכן מה שמדת הדין טוענת אלה לחרפות ולדראון וזה הודה מדת הרחמים ואומרת יפה את אומר שאלה כלומר המורדים והפושעים יתמו מן העולם אך אלה הצדיקים יהיו לחיי עולם הבא. המעיין יעיין וימצא דבר טוב ומקובל:
3