שבט מוסר ל׳Shevet Musar 30
א׳ידיעת המצות והחיוב המוטל על האדם לקיימם בשלימות גדול הוא לכן ראיי להזכיר בפרק זה מזה הענין כתב החסיד בעל שני לוחות הברית ז"ל בשער אהבה התורה רשום אלהות והעולם הוא האדם דהיינו ישראל שנקראו אדם מצד נשמתם הם רושם התורה ומתדבקים זה בזה דהיינו האדם הגופני הוא רמ"ח אברים ושס"ה גידים וכן בנשמה יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים נעלמים שהם תרי"ג מצות התורה לא תעשה הן מצד הדין דוגמת גידים אדומים על מידת הדין ורמ"ח מצות עשה הם ממידת הרחמים דוגמת רמ"ח אברים לגנים המורים על הרחמים אלו מסתעפים מסוד רמ"ח ושס"ה נעלמים והנסתרים בסוד דמות אדם העליון היושב על הכסא בסוד שמו הנרמז בפסוק זה שמי וזה זכרי י"ה עם שמי שס"ה ז"ה עם זכרי רמ"ח ולתכלית זה נברא האדם לקיים אלו תרי"ג מצות כי המצות הם קשר אחד אי אפשר להיות לאחת בלתי האחרות כדמות בגד הנארג שכל חוט וחוט דבק בחבירו ועוזר בקיומו שהרי המה באדם אחד רמ"ח אברים ושס"ה גידים ואם חסר אחד הרי הוא פגום. ואם כן כלל העולה אין האדם שלם אלא שהשלים כל התרי"ג מצות כשחסר האדם ולא קיים כל התרי"ג מצחות אז הוא פגום לפי שיעור חסרונו כן הוא שיעור הפגימות שפגם בנשמתו ואם לא קיים כלם נפל מידו השכר המוכן מקיומם. ואם כן מי הוא זה ואי זה הוא שקיים כל התרי"ג מצות ואף אדון הנביאים משה רבינו ע"ה לא קיימם כי יש ארבע סיבות שלא יוכל לקיים כלם הראשונה היא סבה נמנעת לגמרי כגון תורת כהנים שהם מצות הנוהגים בכהנים והם בכלל התרי"ג מצות וכן יש מצות שהם בלוים ולא בכהנים וישראלים ויש שאין שייכן אלא ישראלים ולא כהנים ולוים. השנית שהם סיבה מי שיש לו בן חייב למולו אם אין לו בן לא חל עליו המצוה וכיון בהן. הסבה הג' מצות התלויות במקדש והתלויו' בארץ ישראל אינן חלין בחוצה לארץ ואף גם נתבטלו בחורבן המקדש אלא הענין הוא כך ידוע שכל המצות כלולות זו מזו וכל מצוה מתרי"ג ברוחניותיה כלולית כל רוחניות התרי"ג כי המצות תלויות במדות העליונים כמו שהמדות העליונים כלולות זו מזו כנודע ליודעי חן. על כן כל איש מישראל יקיים כל תרי"ג מצות בפועל כל מה שיש לו לקיים ואז כשעושה כן ומקיים בפועל מה דאפשר והוא שש ושמח בעבודת השם ית' ומוכן לקיים כל מה שאפשר לו לקיים אז מה שאי אפשר לו לקיים הוא כאלו קיים מאחר שהוא מוכן לקיי' ואין המניע' מצדו רק מצד אחר והנה על כל פנים נתקיימו התרי"ג מצות בכל ישראל דהיינו תורת כהנים נתקיימו בכהנים וכן מצות היבום למי שבא לידו היבום וכן כלום ומי שלא היה אפשר לו לקיים כל מה שאפשר והוא עוסק בתורה לשמה ופירוש לשמה הוא כך כשעוסק בתורה עוסק על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות כלומר שרוצה לקיים מה שימצא בתורה שגזר מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לעשות אף שלא קיים מחמת שהיה בנמנע אצלו לקיים ועל זה רמזו ז"ל חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. עד כאן לשונו.
1
ב׳אמר המחבר אליהו הכהן העולה על הדעת בענין זה שכל א' מישראל מקיים כל המצות בסוד הגלגול דמי שהוא ישראל מתגלגל בכהן ואחר כך בלוי ומקיים מצות המוטלו' על הכהנים והלוים וכן הכהן מתגלגל בלוי ולוי בכהן וכדאיתא בזוהר על פסוק והכהנים הלוים בני צדוק וכו' שהכהנים באים להיות לוים וכו'. אך יש בתשובה זאת קצת מהקושי בקיום מצות המלך דאיך אפשר כמה רבוא רבבות מישראל שכלם יתגלגלו להיותם מלכים כדי לקיים מצות המלך ובפרט בזה הזמן בהיותינו בגלות שאין מלך בישראל. ואפשר ליישב זה שבהיות האדם ת"ח הוא בחינת מלך כארז"ל מאן מלכי רבנן והתורה מכרזת ואומר בי מלכים ימלוכו ובהיות ת"ח שהוא מלך מקיים מצות המלך שת"ח אינו רודף אחר תאות נשים להרבות בהן ואינו מרבה סוסים דמואס בתענוגות בני אדם וכסף וזהב לא ירבה לו כי אינו חפץ בחמד' הגופניות וכותב ספרים לעצמו ודן את הדין ואינו מטה משפט ואינו לוקח שוחד דוק ותשכח כל האמור בפרשת מלך מקיים ובאופן זה יש מציאות בסוד הגלגול להיות כל אחד ת"ח לקיים מצות המלך. אמנם מה שנראה לי עוד בזה שישראל מצד נשמת' הם נפש אחת כדרז"ל על פסוק ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש וגם בבחינת הגוף הם אחד שנאמר אדם אתם ונראה שהכונה לומר אתם ישראל כלכם אדם אחד ואין אומות העולם קרויין אדם כארז"ל לפי שישראל כל אחד נרגש בצער חבירו כאלו הצער בגופו ממש לפי שכלם גוף א' אדם אחד דלכן נמשלו ישראל לשרביט של זהב שאם תניח קצה המט' באש נכוה קצה הב' כך ישראל נוגע לכל א' צער חבירו וגם ישמח בטובו בהיותם כלם גוף א' לא כן א"ה שנמשלו לברזל שאם נכוה קלה א' קצה ב' אינו חם כארז"ל לפי שכל א' וא' נחשב בפני עצמו מופרד כל א' מחבירו ולכן אינו מרגיש שום אח' בצער המגיע לחבירו וזהו הטעם דישראל ערבים זה לזה דכל אחד נתפס יגל חבירו בהיותם גוף א' וכשם שבגוף בהגיע נזק לאבר א' נתפסים שאר כל האברי' באותו כאב כך בחטא של א' נתפסים כלם וכיון שכן שכל ישראל כלם אחד מצד הנפש ומצד הגוף כמדובר כל מצוה שמקיים אחד ישראל נמצא שמקיימים כלם הרי שכל אחד ואחד מקיים מצות המלך ומצות הכהנים והלוים והלוים מצות ההנים והכהנים מצות הלוים ועל דרך זה מצות יבום וחליצה וגט. והמשל לזה לאברי הגוף דמה שעושה היד מגיע תועלת לשאר כל האברי' וכן מה שעוש' הרגל וכן כל אבר ואבר בהיות' כולם גוף אחד ולכן בהיות' ישראל באהבה ואחוה בלי פירוד אז נקראי' גוף א' ומצוה שעושה אחד נחשב כאלו מקיימים כלם וזהו הטעם לא מצא הקב"ה כלי מחזיק טובה לישראל אלא השלום וכו' משום שע"י השלום נעשים גוף א' ונמצא מקיימים תרי"ג מצות כל אחד וא' אך כדי שיחשב לאדם שמה שמקיים חבירו כאלו מקיים הוא גם כן צריך בתנאי שיחשוב במחשבתו בחשק כל המצות לומר מי יתנני להיות כהן לקיים גם מצות הכהנים וכן במצות הלוים והמלך ובשאר המצות שאין בידו לעשותם ובזה יחשב על כל אחד מה שמקיים חבירו שמוטל עליו לקיים דכשם שמקיים הכהן או הלוי המצות המוטלות עליהם בתכלס ורצונם כך הישראל חפץ ברצונו וכיון שכלם אחד נחשב רצון זה כרצון הכהן והלוי ממש ונחשב כאלו הוא ג"כ קיים אותם וכן תרא' יעקב אבינו ע"ה שאמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי וכו' שהרי לא קיים מצות מלך ומצות כהנים ולוים ולא יבום וחליצ' וגט ולא מנו' התלויות בארץ בהיותו בחרן שהיה בחוצה לארץ ואיך אמר ותרי"ג מצות שמרתי אלא כיון שהוא שורש נשמות ישראל שכלם יוצאי ירכו הם ובהיות עתידין לקיים בקבלת התורה נחשב כאלו כבר הוא קיים אותם שכח הענפים מובלעים וכלולי' בשורש ונמצא כל מה שהיו עתידין ישראל לקיים היה כלול בו המעשה עצמו ונכון ודוק. גם י"ל דכיון דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ממש בהיות כל אדם חושב לומר אם הייתי מלך או כהן או לוי הייתי מקיים המצות המוטלות עליהם וכן בשאר המצו' כיבום וחליצ' נחשב לו כאלו קיימם וע"ד זה אמר יעקב ותרי"ג מצות שמרתי דכיון דכל מגמת פניו היה על קיום כל המצות אם החיוב היה מוטל עליו נחשב כאלו קיים כלם וכן בכל אדם והיותר פשוט בזה ע"ד שאמרו רז"ל כל העוסק בתורה עולה כאלו הקריב עולה גם הלומד במצות המלך ובמצות התלויו' בארץ ובמצות הכהני' ויבום וחליצה וכו' כאלו קיים אותם. אמנם נר' על אופן אחר דכיון שרמ"ח אברים ושס"ה גידים הם כנגד רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה וכל מצוה היא נשמה לאבר שכנגדה וכשאדם חוטא פוגם האברים שלא יכול הנשמ' להאיר בה כי הפגם מסך מבדיל בין האבר לנשמה וכשאדם מקדש עצמו גורם שתאיר הנשמה לתת חיות לכל האברים שהם כמספר כל מצות התור' ובכלל גורם הארה וחיות גם לאברים שהם כנגד מצות התלויות בארץ ומצות המלך וכהן ולוי וחליצה ויבום וכדומה שאין בידו לקיימם בפועל ובהיות הוא גורם חיות בפועל מעשה שעושה לקדש עצמו ע"י סגופים וטבילות לאברים שמצות המלך והכהנים תלוים בהם נחשב אות' מעשה של קדושה שקדש עצמו כאלו עשה מעשה בפועל לקיימם ונמצ' שכיון שאדם מקדש עצמו כאלו מקיים גם המצות שאין בידו לעשותם כגון מצות המלך וכדומה כמדובר ודוק. ודע וראה בעיניך בכח המצות שהן כנגד רמ"ח אבריו של אדם של פעמים יראה אדם בעצמו באיזה אבר מאבריו קל ומזורז יותר משאר אבריו כגון ירגיש בידיו שהן חזקות ומזורזות למלאכה יותר משאר ימים או רגליו קלות לרוץ ועל דרך זה ירגיש ויראה יתרון באבר אחד או בשנים יותר משאר אבריו אין זה כי אם שעשה מצוה הנוגעת לאותו אבר ואז הנשמה האירה בו יותר משאר האברי' ומשם קנה אותו אבר כח וזריזות יותר משאר האברי' ואע"פ שבעשיית מצוה אחת נוגע תועלת וחוזק והארה לכל האברים כי כל האברים מסייעים בדבר מכל מקום האבר המיוחד שהוא כנגד אותה מצוה מתחלת הנשמה להאיר בו תחלה ומושפע יותר ממנה ולכך הוא חזק ומזורז יותר ואם יראה איזה יום בריאות בכל גופו משאר הימים בודאי עשה מצוה שתקן עמה דברים גדולים ונפשו יודעת מאד ומרוב השמחה משפעת יותר בחוזק באבר שהמצו' לעומתו ומחוזק הארה מקבלים כל האברים יותר ומשם קונה כל הגוף בריאו' וחוזק. והנה כדי שיזרז האדם בעשיית המצות יתן נגד עיניו משל זה לאחד שרצה לעשות שותפו' עם עשיר מופלג והעשיר הוציא לקרן השותפו' תרי"ג דרכמוני זהב והוא הוציא מאה זוזי כסף אע"פ שנקר' שותפו עם זה מיהו אינו שותף לגמרי כיון שאין הקרן בשוה והריוח הנוגע לו מועט כפי שיעור הקרן ואם יוסף עוד על הקרן יתקרב יותר אל השותפות וכן בכל פעם שיוסיף עד שבזמן שהשוו במספר הקרן אז נקרא שותף לגמרי כך הקב"ה מקיים המצות כארז"ל והם תרי"ג מצות לקרן ואדם העושה מצוה נעשה שותף עמו בקיום אותה מצוה בלבד עד עשות כלום נעשה שותפו לגמרי שהרי גם קרן שלו תרי"ג כמו הקב"ה וכיון שכן כשעושה אדם מצוה כמה צריך להשתדל לבקש אחרת עד שיקיים כלם להיות שותף עם הקב"ה כביכול שווין בעשיית יען לא יגיע לו מן הבוז' שהשותף שהקרן שלו מועט מוכנע ומתביש משותף חבירו שהקרן שלו גדול לא כן בהיות הקרן שוה דמה שיש לזה יש לזה שאז באמת נקראי' שותפים שוין לטובה וכמה צריך האדם לרדוף אחר שותפות זה כיון שהוא בנקל והריוח גדול הוא בנקל שבהיות קורא בענין המצוה כשאין בידו לעשותם נחשב לו למעשה כדרז"ל לעולם כל העוסק בתורת עולה וכו' והריוח גדול שמקבל שכר עליה כאלו עשאה בפועל ממש וידוע תדע שקיום המצו' תלוים בקיום מצות המילה וסמך לדבר מצות מילה מתחיל במ"ם לרמוז שקיום המצות תלוים במילה כדכתיב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל ומילה מצות במ"ם פתוחה כי המילה כמפתח לפתוח שערי החכמה שיושפע המהול ממנה להבין ולהשכיל אופן עשיית המצות כתקונן והערלה כדבר הסותם מקור המים המשקי' את הגן והסרתה הוא כמסיר אותו אבן נגף מעל פי המקור ויוצאים מים חיים ומשקי' לכל אילני הגן ומצמחים ומגדלים אותם ולכן לא נקרא אברהם אע"ה שלם אלא עד שמל כארז"ל כלומר לא היה שלימו' במצותיו מקודם אלא עד שמל כי מקדם היו מצותיו כאילנו' שהם כמושים מחסרו' מים וכבא המים עליהם מתעוררים אל הצמיחה כך היו אחר שמל ובהיות הוא ראשון לנכנסים בבריתו של קב"ה ולפרסום היחוד בעולם וכל דורו בלתי טהור אין בהם קורא בשם שיתעורר לעבודתו ושיהיה ראוי ליכנס בבריתו ומתוך חכמה יתירה שהיתה בו הכיר את בוראו והוא בן ג' שנים וידע ענין היחוד והאלהו' ופרסם אותו בפי הכל וחזק האמונ' בלבבות שנא' ויקרא שם אברהם בשם ה' ודרשו רז"ל כאדם המחזיק את התקרה כתיב הכא ויקרא שם אברהם וכתיב התם המקרה במים עליותיו ואז היה ליכנס בבריתו ראוי והגון עד שצוהו בכך ואע"פ שהיה זקן בן צ"ט שנים היה זריז במצוה ולא נתעכב ולא נתעצל בה כלל כי ידע בחכמתו הרמה כי בכל מצותיו שקיים לה היה בהן מהאר' הגדול' ולכן נזדרז מיד בעשייתה לקנות שלימות למצותיו שכבר עשה ולאותם שיעשה משם ואילך וכשם שהערלה סותם החכמה כמדובר כך האדם אע"פ שמל עצמו אם פוגם בריתו בעריות חוזר וסותם מקור המים חיים ואין במה שמקיים אח"כ מהמצות שלימות והארה עד שיחזור ויעשה תשובה הכלל העולה בשמור האדם בריתו הוא פתח שיזדמנו לו מן שמים מצות לעשות והן מאירות ומגינות לו ולכל העולם כלו ואז נקרא שותף לקב"ה בעשיית המצות דמה השותף האחד המיוחד שהוא הקדוש ב"ה טהור וקדוש כך המוציא המצות לקרן השותפות צריך להיות ג"כ טהור וקדוש כדי שיהיה השותפות שלם וגם שבהיות האדם טהור בבריתו מיד מוציא לקרן השותפות תרי"ג דרכמוני זהב כשותף האחר כי המקיים מצות המילה כאלו מקיים כל תרי"ג מצות כארז"ל ר"ל ששקולה כנגד תרי"ג מצות והטעם כי היא הגורמת לקיום כל המצות ונותנת להן שלימות והארה כמדובר גם לקיום השותפות עם הקב"ה יחזיק במדת החסד כאשר החזיק בה אברהם אבינו ע"ה ראש המהולים דכיון דהסרת הערלה היא פתיחת פתח ההשפעה להשקות את הגן צריך להיות האדם בעל חסד להשפיע לכלם וגם אדם שעושה חסד ומוצא רע (שמשלמין לו רע בעבור שעשה טובה) משום דיש כמה בני אדם כפויי טובה שלא די שאין מחזיקים תשואות חן חן לעושים עמהם חסד אלא אדרבא מבקשים ברעתתו עם כל זה אל יבעוט במדה עשות חסד עם טובים ורעים כיוסף הצדיק דזן מהולים וערלים וילמוד מהקב"ה שעושה חסד תמיד ומוצא רע שהרי' מתן עושר לאדם ומכעיסו בעושר שנתן לו מרפא חולה מחוליו והולך ורצוח וגנוב ונאוף וכן לכל אדם בכל מדה ומדה שמטיב עמו מכעיסו ועכ"ז הולך ומטיב בלי הפסק רגע וכיון שכן מה מקום יש לאדם למנוע עצמו מן החסד בעבור המשכח הרע כמדובר לכן החיוב מוטל עליו לעשות ויעבור מה שיעבור עלי וכדי שיתקים השותפות עם הקב"ה בהיות עושה כמעשיו הכלל העולה שיעשה האדם המצות ויחזיק בהם אעפ"י שיראה לו שלשעה ימשך לו רעה ממנה ח"ו ואל יחוש ואל ישים על לב החיוב מוטל עליו לעשות וימשך מה שימשך שצריך ללמוד מהקב"ה כמדובר ישים נגד עיניו שהעבד חייב לקיים מצות רבו ויהיה מה שיהיה כ"ש וק"ו מצות מי שבראו ובפרט שהם צווים ישרים וטובים וכדי שיתחזק האדם בדרכי הצדקה והחסד ישים נגד עיניו שהקב"ה הוא מקור הצדקות והחסדים ותמיד בלא הפסק רגע עושה צדקה וחסד בעולמו על הכלל ועל הפרט וכיון שכן כשיזדמן ביד האדם לעשות צדקה וחסד מזלא שהקב"ה עשהו שלוחו והשליח כמשלח על דרך שלוחו של אדם כמותו ואם כן שמחה צריך שיקח האדם בעצמו וכמה השתדלות וזריזות נמרץ לעשותו כיון שנעשה שליח של בוראו וכמה מהכבוד והמעלה יגיע לו מעליונים ותחתונים כי מלאכי עליון ישמרהו ויכבדהו ביודעם דשלוחו של מקום זה והמכבד לשליח כאלו מכבד למי ששלחו וגם חוט של חסד משוך עליו באופן שיפול חנו על התחתונים לכבדו ולנשאו ונמצא מכובד הוא מעליונים ותחתונים הבט וראה בשלית ששולח מלך למלך כלם חייבם בכבודו כמלך עצמו ששלחו משום דשלוחו של אדם כמותו והשליח עצמו כמה משתדל להיות שליח כדי לקבל הכבוד הזה כ"ש וק"ו מי שקונה שלימות לנפשו ומקבל כבוד ומעלה מן העליונים ומן התחתונים דצריך שישתדל בכל כחו והונו להיות שלוחו של מקום. מקום נתן לך ה' אלהיך ללמוד לעשות חסד מדגי הים שכל יום ויום הולך דג גדול לפומיה דלויתן לגמול עמו חסד שיאכלהו ויכלכל עצמו ונמצא מוסר עצמו למיתה כדי לגמול חסד ואעפ"י שאין דגים בעלי בחירה וטבע הטביע בהן הקב"ה שיעשו כך מיהו הטביע הקב"ה טבע זה בהן למען תלמוד שהיה יכול לזון ללויתן על אופן אחר ולא שכל יום ויום ילך דג אחר לפיו כדאמרינן בפרק ה' דבתרא רב ספרא משתעי זמנא חדא הוא קא אזלנא בספינתא וחזינן ההוא כוורא דאפיק רשיא ממיא ואית ליה קרנא וחקוק עלייהו אנא בריה קלה שבים והוינא ש' פרסי ואזלינן לפומיה דלויתן ע"כ ופרש רש"י לפומיה דלויתן שיאכלנו היום ע"כ. ויש מקום במדבר שלא נמצא בו מי' מהלך כמה ימים ונמצאי' שם עופות ובלשון ישמעאל קוראין אותן שאקה קוג"י ר"ל שואבי מים גדולות עד מאד וברואן ששיירא עוברת שם הולכות למקום מים וממליאי' זקפיהן מים ובאין ומריקין אותם המים בחפירות הנמצאים בהרים ובארץ כדי שימצא מי' לעוברים שם ולא ימותו בצמא כמו שכתבו חכמי המחקר הרי טורחות בלי שכר כדי לעשות חסד ואע"פ שאין להם לא שכר ולא תשלום גמול כ"ש וק"ו האדם שיש לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא כדרז"ל אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם זה והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וג"ח וכו'. איתא בפרקי שירה בשעה שסיים דוד הע"ה ספר תהלים זחה דעתו עליו אמר לפני הקב"ה רבש"ע יש בריה בעולמך שאומרת שירות ותושבחות יותר ממני נזדמנה לו צפרדע אחת וא"ל דוד אל תזוח דעתך שאני אומר שירות ותשבחות יותר ממך ולא עוד אלא כל שירה שאני אומרת ממשלת עליה ג' אלפים משל שנא' וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף ולא עוד אלא שאני עוסק במצוה גדולה שיש בשפת הים מין א' שאין פרנסתו כ"א מן המים ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני לקיים מה שא' אם רעב שונאך וכו' עכ"ל. הרי הצפרדע מוסרת עצמה למיתה כדי לעשות חסד כנז' ק"ו האדם שיש לו שכר והוא מצווה והחייב מוטל עליו לעשות רצון יוצרו כעבד שחייב לעשות עבודת רבו וע"ל בפר' כ"ב עוד מענינים אלו הבט וראו כח החסד שמע' אומות לא בחר קב"ה אלא לישראל ומכל ישראל בחר בלוים ומן הלוים בחר בכהנים והקדישם בקדושה כדי שיכהנו לפניו בקדושה ובטהרה ולכן הזהיר על הטומאה כמ"ש בפרשת אמור לנפש לא יטמא כי אם לשארו קרוב אליו לאמו ולאביו וכו' ונר' בזה ב' טעמים משום שאלו הנזכרים כלם גוף א' חשבים להו שכלם משורש אחד ואגודה אחת הם לכן יטמאו זה לזה שהוא כמשל אבר אחד שמת באדם עצמו מחמת מכה או חולי דלא שייך טומאה בהיות נוגע באברו בהיות מחובר בגוף עצמו לבד האחותו הנשואה שכבר נפרד מהם ויתפרדה החבילה והלכה והיתה לאיש ונעשית עמו לבשר אחד ולכן לא יטמא בה וגם הכהן הגדול לא יטמא אפילו לאביו ולאמו כי הוא נפרד מהם ועלה לבחינה אחרת כי מלאך ה' צבאות הוא אך שאר הנזכרים שיטמאו זה על זה כלם גוף אחד הםץ טעם שני שהוא כענין יפת תואר שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שמוטב שיעשה הדבר בהיתר ולא באיסור גם בנדון זה כיון שאלו נפשם קשורה זה עם זה לא יוכלו לסבול שלא לראות זה את זה במותו ולבכות עליו וליפול על פניו על דרך ויקם אברהם מעל פני מתו דרך געגועים נופלים על פני המת החביב עליו וכדכתב ביוסף ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וינשק לו ולכן כדי שלא יבואו לעשו' באיסור מוטב להיות בהיתר ולכך צוה שיטמאו אלו אך הנשואה שהית' לאיש לא יטמא עליה שכב' נפרדה מהם ונתמעט אהבה וכהן גדול אפילו על אביו ואמו לא יטמא כי מלאך השם צבאות הוא וקנה בחינת רוחניות ודעתו צלולה וכבר נפרד קצת מהחומר וסובל ולא יבא ליטמא לכך נאסר עליו ליטמא אפי' על אביו ואמו אך גדול כח החסד שיטמא למת מצוה דכיון שאין לו קוברים יגמול עמו חסד של אמת לקוברו ולא יהיה קברו גופי חיות השדה ועוף השמים כלל העולה האוחז במדת החסד הוא סבה לקיום כל המצות דכיון שנשתרש לעשו' חסד אינו עובר על שום מצוה כדי שלא יבא רע לעולם בעבורי ומדתו עשות חסד עם כל העולם באופן שהחסד מביאו לקיים כל מצוה ושלא לעבור על שום מצוה של לא תעשה כדי לעשות חסד וכו'. פקח עיניך וראה התפרש שיש מהחסד שעוש' הקב"ה עם האדם לחסד שעושה אדם עם חבירו חסדו יתבר' חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול כחסד שעושים עם המתים כי אנו לפניו בחינת מתים דלכן בכל צרה שלא תבא על הצבור היו יוצאים על הקברות לומר כמתים אנו נחשבים לפניך וכו' ומה המת אין יכול לשלם למי שעושה עמו חסד להתעסק בקבורתו כך אין לאנו יכולים לשלם להקב"ה על החסד שעושה עמנו ונמצא דמה שהוא עושה עמנו הוא חסד של אמת שאין מצפה לגמול מהמת אבל מצפה גמול מהקב"ה שישלם לו על החסד שעשה ואם יש לו קרובים למת יש תקוה שאפשר יתקרב לו תועלת מהם. גם ראה חסדו הגדול של הקב"ה עם האדם שאפי' מה שאוכל ושותה האדם לשובע נפשו חושבו הקב"ה חסד לתת לו שכר על זה כדרז"ל על פסוק גומל נפשו איש חסד דמה שגומל האדם עם נפשו נקרא חסיד וגם אמרו רז"ל שמעניש הקב"ה לאדם רואה איזה פרי ומתאוה ואינו אוכל ממנו ראה רחמנותו שחפץ שלא יצטער נפשו וגם מה שזן האדם בניו ובנותיו הקטנים צדקה יחשב לו ונותן לו שכר על זה כדרז"ל על פ' עושה צדקה בכל עת ואע"פ שדם זן אותם על רוב חיבתו עמהם וטבע מוטבע בו לחבבם עכ"ז משלם לו שכר כאלו אין חיוב עליו לזון אותם יש חסידות גדול מזה. ובהיות כן מה צד יש לאדם לפטור עצמו מעשות חסד תמיד עם טובים ורעים והלכת בדרכיו כתיב מה הוא חנון אף אחתה חנון מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חסיד אף אתה חסיד ומה חסידותו לעשות חסד לטובים וגם עם מי שחטא לפניו אף אתה בן אדם עשה חסד עם מי שחטא לך ובזה הקב"ה מוחל לך אף על פי שחטאת לו. ובמעלת הצדקה כתב החסיד בעל של"ה בשם המקובלים ז"ל שכל מי שעושה צדקה שלא לש"ש יקבל שכרו מיד בעה"ז אבל מי שנותן לשם שמים יקויים בו מה שדרשו רז"ל בפסוק רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד ר"ל הקדוש ב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה כי צדקה בא"ת ב"ש ג"כ צדקה וממציא לו בני אדם מהוגנים לעשות להם צדקה כדי לקבל עליהם שכר וזוכה לבנים בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים ותורה נקראת עץ חיים ובעלי עושר דכתיב צדקה כמדובר שממציא לו מעות וכו' בעלי הגדה דכתיב כבוד זהו בעה"ז ואחר מותו באים מלאכי שרת הממונים על הצדקה והולכים לפניו ומכריזין פנו מקום לפלוני דין דכתיב אני בצדק אחזה פניך ע"כ בהג"ה. פקח עיני שכלך ודע והבן שמלבד המעלות הידועות שיש בענין הצדקה כנודע מדרז"ל בתלמוד ובמדרשים והספרי המוסר עוד בה שממשיך הבושת פנים לעולם ובושת פנים לגן עדן הפך שעז פנים לגיהנם והענין שכיון שיש נותנין צדקה המקבלים אותם קונים ביישנו' לעצמן שלעולם מתביישים מהנותנים כי מוראם עליהם וזהו מביאם שלא להעיז פניהם לעשות מה שלבם הרע חפץ ונעשה להם זו הרגל טבע שני ושוב אינן חוטאים וטוב בעולם גם הנותנים קונים יראת השם בלבם בראותם בשעת הנתינ' החסד הגדול שעושה הקב"ה עמו היות הוא מהנותנים ולא מהמקבלים ובה מוראו יתברך על פניו מיראת שלא יחזור עליו הגלגל לרעה ומטיב מעכשיו גם בענין אחרים ונמצא מעשה הצדקה שלום בין הבריות לאביהם שבשמים כיון שעל ידה נטהרים עשירים ועניים שהוא כמקוה המטהר הטמאים.
2