שבלי הלקט, הלכות מילה א׳Shibbolei HaLeket, Hilkhot Milah 1
א׳דין הנימולין בין בזמנן בין שלא בזמנן.
1
ב׳תנן בפרק ארבעה נדרים התירו חכמים. ר' ישמעאל אומר גדולה היא המילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה ר' יוסי אומר גדולה היא מילה שהיא דוחה את השבת החמורה. ר' יהושע בן קרחה אומר גדולה היא מילה שלא ניתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה. ר' נחמיה אומר גדולה היא מילה שהיא דוחה את הנגעים. ר' אומר גדלה היא מילה שכל מצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים. ואומר ואתנה בריתי ביני וביניך. ד"א גדולה מילה שאילולא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ובברייתא תניא ד"א גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שנאמר כי על פי שדברים האלה כרתי אתך ברית. ובבראשית רבא דורש ברי"ת הרי תרי"ב והמצוה עצמה הרי תרי"ג.
2
ג׳מצאתי מי יעלה לנו השמימה בתחילתו רמוז מילה ובסופו שם של ארבע אותיות. לומר כמה גדולה מילה שהיא כביכול למעלה משמו. ועוד מצאתי אמרינן במס' תענית עולם אחד מששים בגן. העולם היא כמלא זרת שנאמר ושמים בזרת תכן נמצא שהגן ששים זרתות הזרת היא ג' טפחים נמצא שהגן הוא מאה ושמונים טפחים מילה במילוי מ"ם יו"ד למ"ד ה"א יעלה מאה ושמונים לומר המקיים מצות מילה זוכה לגן. בקידושין פרק קמא תנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו. למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו ואי לא מהליה אבוהי מחייבי בי דינא למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר והיכא דלא מהלוה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו. אשכחן מיד לדורות מנין תנא דבי ישמעאל כל מקום שנאמר צוואה אינו אלא זירוז מיד ולדורות והכא כתיב צווה דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים ואם לא מל עצמו ענוש כרת דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא וגו' אבל אביו ובית דין לא קיימין עליה בכרת:
3
ד׳ומצות מילה ביום שמיני ללידתו ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם וכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא הזריזין מקדימין למצוה דכתיב וישכם אברהם בבוקר. ובפ"ב דמגילה גרסינן אין קורין את המגילה ולא מוהלין ולא טובלין [אלא ביום] וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר (כשר) [יצאו]. ומילה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא מהלינן אלא ביממא דתניא אין לי אלא הנימול לשמונה שיהא נימול ביום מנין לרבות תשיעי ועשירי ואחד עשר ושנים עשר וכן כל שאר הנימולים [שאין נימולין אלא ביום] ת"ל וביום השמיני ימול ותנן קטן נימול לשמונה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יותר. כדרכו לשמונה נולד בין השמשות בשבת נימול לתשעה. בין השמשות בערב שבת נימול לעשרה י"ט לאחר שבת נימול לי"א שני ימים טובים של ראש השנה נימול לי"ב:
4
ה׳תשובות רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל על בן הנולד סמוך לחשיכה אך היה נראה יום אבל היו כוכבים קטנים נראין מאד נראה לי כי יש לסמוך על כוכבים לספק לכל הפחות ולמול למחרת כיון שלא יהיה יום המחרת לא שבת ולא יום טוב ואע"פ שהיה הרקיע מנהיר כעין אור היום פעמים שאין מתחיל להחשיך מהר כל כך אע"פ שהוא כבר לילה אפי' כשאין אור הלבנה כלל בתחילה הלילה כ"ש כשיש אור הלבנה ואע"פ שפעמים שמשתנין סדרי בראשית כדאיתא במועד קטן כי נח נפשיה דפלוני איתחמייא כוכבי ביממא זהו שעדיין היה ידוע וברור שעדיין היה יום גדול. אבל סמוך לחשיכה אין לתלות אלא בחמה ואפי' למחרתו שבת הדעת נוטה ומכרעת לסמוך על הכוכבים שכתבת שהיו נראין קטנין מאד אע"פ שיש לומר שאם היה לילה היו נראין גדולים ביותר כי מתוך ההלכה משמע שמשעת ראייתן יסמכו עליהן לענין איסור מלאכת שבת אפי' אם אינן נראין כקטנים מאד לחשוב לילה עליהן בפחות מג' לכל הפחות נחשוב אותן כבינונים ובשלשה מהם לילה ואין לומר דכוכבים קטנים דקאמר לסמוך עליהן לענין מלאכה בין לקולא בין לחומרא היינו כוכבים הידועים שכשיהיה לילה יהיו גדולים ודווקא לבקיאין בשמות הכוכבים הקטנים ויודעים מקום קביעתן מהני אבל לשאינן מכירין לא ועוד שהגדולים שהיו נראין גדולים בשעת לידת הנולד מוכחין על הקטנים הנראין קטנים מאד שאינן מן הקטנים הנראין ביום ויום סמוך לאלתר ואם להוצאת ראש הנולד חוץ לפרוזדור ראו הכוכבים נראה לי כיון שראוי לחלל עליו את השבת כ"ש כאן שאין כאן חילול שבת אבל אם לאחר הוצאת הראש נשתהא שעור מרובה טרם ראות הכוכבים אז אין לסמוך על הכוכבים ואם לפי שיעור המשערין דומה להם בבירור שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהן רואות ויהיה נימול לשמונה אפי' אירע בשבת אפי' החזיר ראשו ונשתהא לחזור ולהוציאו עד הלילה ואם יש שום ספק יהא נימול לתשעה ואפי' יהא בחול עד כאן תשובתו.
5
ו׳ירושלמי בראש השנה פרק אם אינן מכירין אותו אמר עד אחד נולד לאיש פלוני בשבת מלין אותו על פיו חשיכה מוצאי שבת מטלטלין על פיו ר' אמי מטלטל על פומא דמלויתה ר' מתניה מטלטל על אבריתיה דזהרא ר' אמי מל על פי נשים דאמרן שמשא הוה על סוסיתה. תנו רבנן ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת פי' כגון ספק בן שבעה ספק בן שמונה ומילה גופא דדחיא שבת יליף לה מקרא אמר רבי יוחנן וביום השמיני ימול אפילו בשבת וכל שכן דדחיא יום טוב. ובטעמיה הר"ר שמחה מאישפירא ז"ל מצאתי מילה בגימטריא פ"ה ואמרינן בפרק כל כתבי ספר תורה שיש בו ללקט פ"ה [אותיות] מצילין אותו מפני הדליקה בשבת מיכן שניתנה שבת לידחות אצל מילה. נחזור לברייתא ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת ר' יהודה אומר אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת פי' אם לא מל:
6
ז׳ונולד כשהוא מהול פסק רבינו תם דאין צריך להטיף ממנו דם ברית דקיי"ל כת"ק דאמר אינו צריך אבל הגאונים פסקו דאין מחללין עליו את השבת אבל בחול ודאי צריך להטיף ממנו דם ברית וכן השיב רבינו האי גאון ז"ל. כללו של דבר רבנן קמאי הכין אסכימו שצריך להטיף ממנו דם ברית [בחול אבל לא בשבת] אבל מיהו בנחת דצריכא מילתא למיבדקיה יפה יפה בידים ובמראית העין ולא בפרזלא דלא לעייק ליה ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לו ערלה כבושה ורואין ונזהרין היאך מלין אותו אם נראית לו ערלה וממתינין לו הרבה ואין חוששין לשמיני שלא יבא לידי סכנה. ובאנדרוגינוס כתב רבינו יצחק פאסי ז"ל איכא מאן דאמר מדקא מפרש רב חסדא לטעמיה דר' יהודה שמע מינה דהלכתא כוותיה וגאון קאמר דאין הלכתא כוותיה:
7
ח׳וגר אע"ג דאימהול בארמילתיה צריך להטיף ממנו דם ברית ועד דמיתפח לא מטבילינן ליה כך פסק רבינו [יצחק פאסי] ז"ל וכתב עלה רבינו ישעיה ז"ל אינו נראה לי דאפי' לר' שמעון בן אלעזר דאמר לא נחלקו על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ועל מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים שצריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אינו צריך והלכה כבית הלל ובית שמאי במקום בית הלל אינו משנה הלכך אינו צריך אלא טבילה אחת בלבד.
8
ט׳ורבינו חננאל ז"ל כתב שאין לו תקנה אבל בניו הם נימולים ונכנסין בקהל דהא איגייר בטבילה וכגר הוא חשיב להכשיר זרעו אבל הוא עצמו לא.
9
י׳ובעל הדברות ז"ל כתב דגר שנתגייר כשהוא מהול דידעינן [ביה] שמל בגיותו כגון ערבי מהול וגבעוני מהול ואח"כ נתגייר צריך להטיף ממנו דם ברית כיון שמתחלה לא מל לשם מצוה. אבל גר שנתגייר כשהוא מהול ונודע שנולד כשהוא מהול כיון דגדול הוא ליכא ערלה כבושה ואין צריך להטיף ממנו דם ברת ובטבילה לחודא סגיא והרי הוא כאשה וסריס. בתשובות ישראל שהמיר דתו ויש לו אשה ישראלית ונולד לו בן בשבת מותר לו למולו בשבת ואין אנו מחזיקין אותו שיצא מכלל ישראל. ולא עוד [אלא] שאמו ישראלית ואפשר שהולד [הולך] אחריה. אמר ר' אבא אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול. כתב רבינו ישעיה ז"ל כל שאין אמו טמאה לידה כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולבסוף נתגיירה אין בנה ממתין עד יום שמיני אלא נימול מיד.
10
י״אורבינו חננאל ז"ל כתב שלא בא אלא למעוטי בן הנכרית שאין אמו טמאה לידה ואם קנהו אינו נימול לשמונה אבל בן בת ישראל ובן הגיורת ובן השפחה בין שהיא משוחררת ובין אינה משוחררת אמו טמאה לידה דתניא בתורת כהנים [דבר אל] בני ישראל [לאמר] אשה כי תזריע בני ישראל בענין הזה ואין הגוים בענין הזה אי בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגיורת והשפחה בין שהיא משוחררת בין שאינה משוחררת תלמוד לומר אשה כי תזריע הא למדת שאפי' שפחה טמאה לידה ומקשינן איני והא אתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ור' חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא מאן דאמר ודאי מחללין עליו את השבת סבר נימול לשמונה ומאן דאמר אין מחללין סבר אין נימול לשמונה ודברי רב אסי אתיא כתנאי:
11
י״ברבינו יצחק פאסי ז"ל לא פסק [מידי] ביוצא דופן ובמי שיש לו שתי ערלות אי מחללינן עליה שבתא אי לא ובעל הדברות ז"ל פסק דספיקא הוא ולא דחי שבת:
12
י״גשאל הר"ר אליעזר מטול מהרב אם מחללין שבת על תינוק טריפה למולו והשיב לו דמחללין דהא אמרינן בפרק בתרא דיומא לא נצרכה אלא לחיי שעה והתם ילפינן פיקוח נפש ממילה:
13
י״דותינוק בן שמונה חדשים אסור לטלטלו בשבת פי' משום דלא חי והרי הוא כאבן אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה פי' סכנת אמו שמא יתקשה החלב בדדיה.
14
ט״ווכתב בעל הדברות ז"ל שאם הגיע זמנו למול בשבת דדחינן ליה עד למחר ומהלינן ליה בלא ברכה. ועוד כתב בשם גאון ינוקא דמית דלא הויא ליה תמניא יומי נהגי גבן דמהלי ליה בבית הקברות. קטן חולה אין מוהלין ליה עד שיבריא. אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו. והני שבעה בעינן מעת לעת והיכא דכאיב ליה אחד מאברוהי לא מהלינן ליה עד דאברי ואי אישתכח כחישותא בגופיה אי נמי דסומק דאכתי לא איבלע ביה דמיה דחינן ליה עד דמיברי אי נמי עד דנפיל ביה דמיה כדתניא אמר רבי נתן פעם אחד הלכתי לכרכי הים ובאתה לפני אשה שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא אדום (הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית) אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיבלע בו דמו המתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאתה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא ירוק הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול בו דמו המתינה אותו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי.
15
ט״זוכן כתב גאון ז"ל כל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא ואם מחמת חולי כבר שנינו אפי' חלצתו חמה נותנין לו שבעת ימים להברותו. אם מחמת דבר אחר כתניא אמר ר' נתן פעם אחת הלכת לכרכי הים כו'. הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא. ומילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה דתנו רבנן ימול בשר ערלתו ואע"פ שיש שם בהרת פי' במקום מילה ומה אני מקיים השמר בנגע צרעת פירוש שאסור לקוץ בהרתו. בשאר מקומות פי' כשיש לו צרעת בגופו שלא במקום מילה אז אסור לקוץ בהרתו אבל במקום מילה אתי עשה דמילה ודחי לא תעשה דצרעת:
16