שבלי הלקט, הלכות מילה ג׳Shibbolei HaLeket, Hilkhot Milah 3
א׳דין המוהל.
1
ב׳איתמר מניין למילה בנכרי שהיא פסולה דראו בר פפא משמיה דרבא אמר ואתה את בריתי תשמור. ור' יוחנן אמר המול ימול קרי ביה המל ימול מאי בינייהו איכא בינייהו אשה למאן דאמר ואתה את בריתי תשמור אשה כיון דלא מיפקדא לא מהלא למאן דאמר המול ימול כיון דלישראל איפקוד איתתא כמאן דמהילא דמיא דהא אפי' ערלי ישראל כמאן דמהילי דמי דתנן קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם הלכך אשה מהלא במקום דליכא גברא דידע למימהל דקיי"ל כר' יוחנן וכן ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מהליה לדידיה כמהול דמי. ונכרי. אע"פ שהוא מהול פסול למול:
2
ג׳ומצות מילה היא כדאמרינן מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית. מוהלין פי' חותך הערלה ופורעין מגלה ראש העטרה דהיינו שקורע העור שמכסה את ראש הגיד:
3
ד׳תנו רבנן מהלקטין את המילה פי' מגלין את העטרה וחותכין ציצין המעכבין ואם לא הילקט ענוש כרת. פירוש האומן דהיינו המוהל היכי דמי כגון דאתא בין השמשות במוצאי שבת ואמרו ליה לא מספקת פי' לא תוכל לגמור המילה כהלכתא ותעשה חבורה בלא מצוה ומיהו מיתה ליכא דלא איתרו ביה למיתה ולא קיבל עליו התראה אבל כרת איכא דמעיקרא לא ברשות התחיל דלא ניתנה שבת לידחות אצלו בשעה זו ואמר איהו מספיקנא ועבד ולא אספיק ואשתכח דחבורה הוא דעבד:
4
ה׳תנו רבנן המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאינן מעכבין. [ואם] פירש. על ציצין המעכבין את המילה חוזר פי' המל בשבת ועל ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר ואלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ואם היה בעל בשר מתקנן מפני מראית העין. אמר שמואל קטן המסורבל בבשר פי' שהוא שמן ועב רואין אותו כל זמן שהוא מתקשה ונראה מהול אינו צריך למולו ואם לאו צריך למולו במתניתא תנא רבן שמעון בן גמליאל אומר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו ואם לאו אינו צריך למולו מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה לתנא קמא נראה מהול אינו צריך למולו הא נראה ואינו נראה צריך למולו לברייתא אינו נראה צריך הא נראה ואינו נראה אינו צריך ופסק בעל הדברות ז"ל מסתברא לן דשמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ולא לאפלוגי אברייתא אתא והלכך צריך:
5
ו׳מל ולא פרע כאילו לא מל. ירושלמי המול ימול מיכן לשתי מילות אחת למילה ואחת לפריעה אחת למילה ואחת לציצין. ומוצצין את הדם. אמר רב פפא האי אומנה דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן ליה פי' המוהל שאינו מוצץ את הדם סכנת התינוק היא שאין הדם יוצא אלא על ידי מציצה הלכך מעבירין אותן שלא ימול ומזלפין עליו יין ונותנין עליה אספלנית וכל דבר שהיא לרפואה. ומניין למילה שהוא באותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן גביה נטיעה ערלתו מה להלן דבר שהוא עושה פרי אף כאן דבר שהוא עושה פרי דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר וערל זכר אשר לא ימול מקום שניכר בין זכרות לנקבות. ומנהג למול על העפר דהיינו לאחר שנחתך המילה מכסה אותה בעפר. אגדה. וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו אמר ר' שמעון וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בהר סיני אלא נימולים היו שלא כתיקונן והיו חותכין הערלה ולא היו פורעין ולכך אמר הכתוב לא מלו וכשבאו לארץ צוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וקבץ כל הערלות ועשה מהן גבעה לכך נאמר אל גבעת הערלות והיו ישראל מכסין הדם והערלה בעפר המדבר וכשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלת של ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ שנא' מי מנה עפר יעקב מיכן התקינו שיהיו מכסין הדם עם הערלה בעפר הארץ שנמשלו כעפר הארץ שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ:
6
ז׳בדברים שבין בני מזרח לבין בני מערב. [בני מזרח] מוהלין על המים ונותנין על פניהן ובני מערב מוהלין בעפר מן הדא [הוא] דכתיב גם את בדם בריתך שילחתי אסיריך מבור אין מים בו. נשאל לרב יהודאי גאון ז"ל מהו למול על גבי עפר ואמר שפיר דמי ובלבד שלא יעשה כן בשבת גזירה שמא יביא עפר מחוץ. ובישיבת רב כהן צדק גאון ז"ל במתא מחסיא מנהג למול במים שלוקים ובהם הדס ומיני בשמים ונופל דם המילה על המים ורוחצין בהם כל הנועדים כלומר הנה דם הברית שבין המקום לאברהם אבינו:
7