שבלי הלקט צ״זShibbolei HaLeket 97
א׳דין אלפים אמה מהיכן נמדדין בין בעיר בין במחנה ובשיירא.
1
ב׳ואסור לו לאדם לילך בשבת יותר מאלפים אמה ממקום שקנה בו שביתה מערב שבת בין השמשות דתניא שבו איש תחתיו אלו ארבע אמות אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה כיצד אם שבת בעיר אפי' היא גדולה כאנטוכיא כל העיר כולה היא לו כארבע אמות ויש לו אלפים אמה לכל רוח. ואם שבת בשדה במקום שאין שם היקף מחיצות יש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שביתתו ואם יש שם היקף מחיצות יש לו ממקום ההיקף ולחוץ אלפים אמה לכל רוח. ואפי' אם ההיקף הוא גדול כמה כורין ודוקא אם הוקף לדירה אבל אם לא הוקף לדירה אם הוא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים מטלטל בכולו וחוצה לו אלפים אמה. ואם היא יותר משבעים אמה ושיריים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ומונה אלפים אמה ממקום שביתתו דהנך מחיצות כיון דלא הוקפו לדירה כמאן דליתנהו דמי ואם שבת בעיר ויש מחוץ לעיר בתוך שבעים אמות ושיריים בית הראוי לדירה עושין אותו עיבור לעיר ויש לו מאותו הבית ואילך אלפים אמה ואם מאותו הבית יש לו בית אחר ועוד בית אחר והן כולן קרובים זה לזה בתוך שבעים אמות ושיריים מהלך את כולם וחוצה להן אלפים אמה. בפרק כיצד מעברין אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם.
2
ג׳פי' רבינו שלמה זצ"ל שאינן קבועין במקום אחד אלא יושבין כאן עד שכלה המרעה לבהמותיהן ואחר כך הולכים למקום אחר הלכך אפי' יש הרבה במקום אחד בשיעור מהלך ק' אמות אינן חשובים עיר להיות כולו כד' אמות וכל אחד ואחד מודד מפתח ביתו אלפים אמה לכל רוח. מכאן נראה שאותן היהודים היוצאים במחנה לצור על עיירות אע"פ שיש שם כמה וכמה אהלים וטינדריסים אין מודדין להם אלא מפתח אהליהם לכל אחד ואחד מפתח אהלו שהרי אינן קבועין במקום אחד וכן שמעתי מפי מר יהודה אחי שני נר"ו ואין מביאין ראיה מדגלי מדבר דכיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביעי דמי והכי מתוקמא התם. ודוקא שאין היקף מחיצות סביב למחנה אבל אם הוקף המחנה במחיצות גבוהות עשרה או בחריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה כל המחנה חשיב כארבע אמות ויש להם אלפים אמה חוץ למחיצות ואפי' מחיצה קלה של שתי או של ערב חשיבה מחיצה אך שלא יהא בין קנה לחבירו או בין חבל לחבירו שלשה טפחים ולא יהא שם פירצה יותר מי' אמות שאם יש פרצה יותר מי' אמות אוסרת כל ההיקף אפילו כלו עומד ולא יהא פרוץ מרובה על העומד ואפי' פרצות קטנות פחותות מעשר. בסוף פרק קמא דעירובין ארבעה דברים התירו במחנה פי' מחנה נקרא צבא היוצא למלחמה. מביאין עצים מכל מקום. ופטורין מרחיצת ידים. ומדמאי. ומלערב. והא דאמרינן פטורין מרחיצת ידים אוקימנא במים ראשונים אבל מים אחרונים חייבים מפני מלח סדומית והאידנא דלא רגילינן במלח סדומית אפי' במים אחרונים פטורין והא דאמרי' פטורין מלערב אוקימנא רב ינאי בעירובי חצירות אבל בעירובי תחומין חייבין פי' רבינו שלמה זצ"ל אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהן ויש שם פתח אינן צריכין לערב אבל בעירובי תחומין חייבין.
3
ד׳ורבינו שלמה בן היתום זצ"ל פי' שמותר להם להוציא (מאכל לאכול) [מאהל לאהל] ומטלטלין בכל המחנה בלא עירוב אבל לצאת חוץ לתחום אסור עד שיערב ונראה להעמיד דברי רבינו שלמה בן היתום זצ"ל כשהמחנה מוקף מחיצות ואע"פ שמן הדין היה להם לערב עירובי חצירות במחנה התירו בלא עירוב מכל מקום צריך עיון עכשיו בזמן הזה מאחר שיש אהלי א"י במחיצתן אם אוסרין עליהן וצריכין להשכיר מהן כדין חצר שאין יכולין לערב עד שישכיר אין להם תקנה לטלטל בכל המחנה לפי שאין יכולין להשכיר מכל הא"י או שמא מותר לטלטל ואינן צריכין להשכיר דהיכא אמרינן ובא"י עד שישכיר היכא שהישראלים אוסרין זה על זה ואינן רשאין לטלטל עד שיערבו אבל היכא שאין הישראלים צריכין לערב אין הא"י אוסר ואינן צריכין להשכיר והעומד במחנה עם הא"י במצור ומתיירא שמא יסעו ממקום חנייתן בשבת ויתרחקו יותר מאלפים אמה אם הוא יודע מאיזה רוח יש להן לילך ילך מבעוד יום בסוף אלפים אמה ויאמר שביתתי במקומי ויש לו לילך ממקום שביתתו ולהלן אלפים אמה ומה שהרויח במקום שביתתו במזרח הפסיד ממקום אהלו במערב בין אם נסעו בין אם לא נסעו מאחר שלא התנה בו שהרי מקום העירוב חשיב ביתו וממקום העירוב יש לו אלפים אמה לכל רוח. וכן יכולין לערב בכל דבר הראוי לאכילה חוץ מן המים והמלח וכמיהין ופטריות. ושיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד וכמה הוא מזון שתי סעודות ככר שהוא משלש לקב שהוא ח' ביצים ד' ביצים לכל סעודה ואחד מהן יכול לערב לכולן אך צריך להודיען מבעוד יום ואם לא הודיען מבעוד יום לא קנו עירוב. ואם אינו יודע מאי זה רוח יש להן להלך יכול הוא לשלח עירובו בכל רוח ורוח ומתנה ואומר אם המלך או שר הצבא נוסע למזרח עירובי למזרח. למערב עירובי למערב לא לכאן ולא לכאן עירובי בתוך אהלי. וצריך להניח העירוב במקום שיהא שמור שאם נאכל או נאבד מבעוד יום אינו עירוב ואסור לילך יותר בעבור אותו העירוב שהרי איננו אבל אם נאבד או נאכל משחשיכה עירובו עירוב ויכול לילך אלפים אמה ממקום עירובו ולהלן. ואם נתן העירוב באילן למטה מעשרה עירובו עירוב למעלה מעשרה אינו עירוב. ואם נתן העירוב בראש הקנה או בראש הקונטוס כל זמן שתלוש ונעוץ אפי' גבוה מאה אמה הרי זה עירוב ואע"פ שאין מערבין ערובי תחומין אלא לדבר מצוה הכא נמי במחנה כדבר מצוה דמי שאם יסע המחנה וישאר במקומו יש שם סכנה מפני פחד האויבים וכן מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך והיה מכיר אילן או גדר או מקום מסוים בתוך אלפים אמה למקום שהוא עומד בו אומר שביתתי בגדר פלוני או בעיקרו של אילן פלוני. וכן בתל או בנקע או בצריף או כל מקום המסויים ומהלך ממקום שעומד בו עד אותו אילן או גדר או מקום המסויים אלפים אמה ומשם עד ביתו אלפים אמה נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה ואם אמר שביתתי תחת אילן פלוני לא אמר כלום. ואין לו אלא ד' אמות עד שיאמר שביתתי בעיקרו של אילן פלוני ואם היו שנים באין בדרך ואחד מהם מכיר מקום המסויים והאחד אינו מכיר אותו שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר והמכיר אומר תהא שבתתנו במקום פלוני ודוקא שהי' אותו אילן או גדר מקום המסויים בתוך אלפים אמה או בסוף אלפים אמה אבל אם היה חוץ לאלפים אמה אי נמי השולח עירובו ונתנו חוץ לאלפים אמה אפי' אמה אחת הרי זה לא יזוז ממקומו דהוי ליה כיוצא לדעת מחוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות. אמר רב נחמן אמר שמואל היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינונות וזהו תחום שבת:
4