שואל ומשיב מהדורא קמא א׳:קמ״בShoel uMeshiv Mahadura I 1:142
א׳להרב החריף המופלג מו"ה יהודא מודרין ני' ממדינת הגר מכתבו הגיעני ואם אמנם אדמהו אכנהו ולא ידעתיו בכ"ז על ד"ת בא ובאמת כי אין הזמן מסכים להשיב למרחקים כי אני זה שנה ויותר שקבעתי לי ישיבה עם בחורים מופלגים ללמד לבני יהודה קשות כי ראיתי כי התורה אזלת יד ואין מאסף בחורי חמד ללמוד עמם וצוק העתים קשה ואני לומר עמם טוש"ע וכעת העליתי להביא לבית הדפוס אשר למדתי עמם ח"ש מיו"ד מהלכות נדרים ד' יזכני לגמרה בטוב והטרדות רבו כמו רבו ובכ"ז אחרי כי כבר דפק על דלתי בית מדרשי אמרתי להשיב בקצרה הנוגע לענין דינא והנה מה שהיה מעשה איש אחד מלח בשר בצריף שקורין האלוין בחשבו שהוא מלח ולאחר ששהה כשיעור הראוי הודח ונתבשל ונודע הדבר בעת הבישול ושאלו להמורה והכשיר הבשר וגם הכלים וע"ז האריך מעלתו דתמוה דל"מ אם נימא דטבע המלח להוציא כל הדם מהחתיכה מנין לנו שהצריף ג"כ עושה פעולה כזו אלא אף אם נימא דאינו מוציא רק מה שהוא ע"פ שטח החתיכה עכ"פ קים להו לחז"ל שעכ"פ יוצא כ"כ עד שא"א להפליט ברותחין יותר ומנין לנו שפעולת הצריף כך והלא אינו רק מצריף ולא מפליט ומ"ש המורה כי הצריף האלוין הוא ג"כ חריף כמו מלח על זה כתב מעלתו דמה מועיל חריפות לענין שיוציא הדם אדרבא הרי החומץ חריף יותר ממלח ואפ"ה לא מועיל שהוא צומת ולא מפליט והמלח טבעו להוציא הדם ודרך הדם להמשך אחר המלח ואם כן מה"ת לומר שמועיל האלוין להוציא הדם והאריך הרבה בזה ובקש מאד להשיבו הנה באמת כל דבריו נכונים ובודאי דוקא מלח מוציא הדם ולא שאר דברים חריפים ולא מצינו בש"ס ופוסקים לענין איסור דם רק מלח ולא שאר דבר והרי מבואר סימן ס"ט סעיף כ"א דבמקום שאין מלח מצוי יצלו הבשר ולא אשתמיט אחד מפוסקים שיאמר דימלחו בשאר דבר חריף אמנם בכ"ז בדיעבד לענין הכלים שבשלו בהם נראה לפע"ד כיון דיש לומר דכח החריפות של הצריף עכ"פ שרף הדם וכלהו במקומו אפשר דהוה כמו חליטה ברותחין או בחומץ המבואר סימן ע"ג דבדיעבד מותר אף שאין אנו בקיאין בחליטה ואולי הצריף אלוין עדיף טפי דשורף ומייבש במקומו ואף דהש"ך שם ס"ק יו"ד כתב בתירוץ השני דמוקמינן לה אחזקתה קמייתא ואינו מותר רק בנמלחה אחר כך באמת שאינו מוכרח והעיקר כתירוץ הראשון דשאני כבד דיש בו ריבוי דם וכמ"ש בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' כ"ה דבדם שבשלו דאינו רק דרבנן ודאי סמכינן אחליטה ע"ש שהאריך כן לענין דינא ובלא"ה נראה לפענ"ד דדברי הש"ך בתירוצם השני היא תמוה דכבר נודע מ"ש הר"ש פ"ב דמקואות דכל שהיה הדבר בחזקת איסור מה"ת ואחר כך יצא מחזקתו מה"ת ואין כאן רק טומאה מדרבנן ל"ש להעמידו על חזקתו הראשונה א"כ בדם שקודם שבישלו הוא איסור מה"ת וע"י שנתבשל יצא מחזקתו הראשונה דדם שבישלו אינו רק מדרבנן לא שייך להעמידו על חזקתו הראשונה אמנם אחר העיון יש לדחות דכאן אין אנו דנין על האיסור של הדם רק שאנו דנין על החתיכה אם הועיל החתיכה להצמית הדם בקרבה אם לא ומוקמינן אחזקתו שהיה בראשונה טרם שהחליטה בו הדם בקרבה כמו כן אח"כ הוה כלא הוה ול"ש כאן לומר שיצא מחזקתו לענין איסור דמ"מ לענין גוף החליטה אם עשה הפעולה אנו דנין אם הועיל פעולתי או לא אך גם בזה הדבר צ"ע דהרי על כ"פ נעשה כאן הפעולה להצמית רק שאין אנו בקיאין אם הועיל הפעולה או לא ובכה"ג ל"ש להעמיד על חזקתו דהא כבר אתרע לה החזקה וכעין מ"ש התוס' בכתובות דף כ"ג דבזרק לה קידושין אתרע החזקה הראשונה ע"ש ועיין בפ"י בגיטין דף כ"ח שהאריך דאף מדאורייתא אתרע החזקה וא"כ מכ"ש לענין דם שבשלו דאינו רק דרבנן דאתרע החזקה וגם נראה לפע"ד בענין החליטה ל"ש להעמיד על חזקה דאטו בשביל חזקתו קמייתא לא תעשה החליטה פעולתו שטבעה להצמית הדם וניהו דאנן לא בקיאין בחליטה אבל עכ"פ כל שהיה נחלט בטוב כמו שהיה בימי הש"ס והגאונים היה החליטה עושית פעולתו א"כ הכי בשביל שאין אנו בקיאין להחליט כל כך לא תעשה החליטה פעולתו ואטו בשביל החזקה קמייתא לא תעשה החליטה פעולתו וכעין מ"ש המלמ"ל פ"ז מעדות דבספיקא דדינא ל"ש אוקמא אחזקה דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין וכ"ש הכא ואולי כיון דאין אנו בקיאין בחליטה אפשר לא ידענו לעשות הפעולה שיהיה החליטה בשלימות כ"כ ואם כן ל"ש לומר דמ"מ עושה פעלתו דשמא לא ידענו לעשות אופן הפעולה כ"כ ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי הטור או"ח סימן תס"א שכתב הנו"ב שם שדבריו סותרים זה את זה ולפי מ"ש י"ל כיון דכל הטעם דאין אנו בקיאין בחליטה הוא לאוקמא אחזקה ולפ"ז בשלמא כשהיא כבר עיסה ותוכל להתחמץ לא מועיל חליטה דמוקמינן אחזקה קמייתא משא"כ במרתח המחבת תחלה ואח"כ נותן העיסה דמיד כשנעשה עיסה מביאין ונותנין אותה במחבת כשהיא רותחת א"כ ל"ש להעמיד על חזקתה דהא לא התחיל מעולם להתחמץ ודו"ק כי קצרתי דרך כלל בדרבנן בודאי סמכינן על חליטה ולפענ"ד צריף האלוין ששורף ומייבש אגב חריפותו הדם ושמעתי מהרוכלים שכך הוא טבעו שיש בו חריפות גדול אם כן אפשר דבדיעבד סמכינן ששרף הדם ויבשו ובפרט בדם שבשלו דרבנן וע"כ הכלים שאפשר בהגעלה מה טוב להגעילם ואותן שא"א בהגעלה כיון שכעת אינן בודאי בני יומו כשרים בדיעבד ואף אם אולי חתמו ובשלו בהם בתוך מעל"ע ואח"כ בשלו בהם במעל"ע השני באופן שמקרי ב"י מ"מ בדיעבד כיון דא"א בהגעלה ויש קצת הפסד יש לסמוך להקל אבל למלוח בהצריף חלילה חלילה לסמוך ע"ז ואין לנו רק מה שאמרו חז"ל דאינו מוציא הדם דק במלח וגם בקדשים אמרה תורה במלח תמלח. ומה שהקשה מנ"ל לרבא דכל מלתא דאמר רחמנא ל"ת דלקי על מה דעבר אמימרא דרחמנא דמ"מ לא דמי ללאו דחסימה כיון דלא אהני מעשיו לא ידעתי מה ק"ל דהא טעמא קטעים רבא דניהו דלא אהני מעשיו אבל הוא עבר אמימרא דרחמנא ועשה מעשה רע ואף שלא החריף רמיה צידו היינו מצד התורה לא הועילו מעשיו אבל הוא עשה מעשה הרשע והרי מצינו דעקימת שפתיו הוה מעשה מכ"ש בעשה מעשה רשע דהועילו מעשיו. ומה שהקשה בהא דאמרו בכתובות דף כ' ולא היא כיון דרמי עליו אפילו טובא נמי ופירש"י שעשאו עד ועל זה הקשה דאכתי הו"ל עדות שאילה"ז דהמזימין לא נזכרו היום והשעה שלהם לא יחדל לעדות והיכן יזכרו לא ידעתי מה ק"ל דגוף העדות הי' יכול להזים אם היו מעידין בזמן קרוב וא"ל דאכתי יש לחוש דכעת הם מעידים שקר באומרם שלא יוכלו להזימם בדבר שעבר עליו יותר מששים שנה הנה באמת התורה האמינה לשני עדים שאינם משקרים ואף דבעי עדות שאילה"ז באמת גוף העדות היה יכול להזימה אף דכעת לא משכחת לה להזימם מ"מ לא חלקה התורה וסמכה ע"ז דשני עדים בחזקתם שאינם משקרים וגם מתיראים דשמא יבואו עדים ויאמרו דזוכרים היטב היטב הדבר ואם מעידים שזוכרים היטב פשיטא דיהיו נאמנים ושוב הוה עדות שאילה"ז ומה שהקשה בר"ן בנדרים דף ז' ד"ה שנאמר שסותר משנה דרפ"ו דנגעים הנה כוונתו דאותן שקודם מ"ת לא נטמאו אח"כ הנה זו שאילת רבים מאחרונים ועיין בשאילת שלום להגאון מהר"י פוק על השאלתות אות צ"ב האריך בקושיא זו וכעת לא נפניתי להאריך בזה.
1
ב׳והנה ביום ה' מקץ ד' חנוכה הגיעני מכתבו שנית והנה הוא טוען על מ"ש בשם הר"ש פרק ב' ממקואות דכל שאזלא טומאתו הראשונה מדאורייתא ל"ש להעמידו בחזקת טומאתו הראשונה אף דטמא רק מדרבנן וע"ז הקשה מהא דאמרו ריש גיטין ורבנן הוא דאצריך ובראשית ההשקפה אמרתי דלק"מ דשם לפי חשש דרבנן שוב נשאר החזקת א"א מדאורייתא ומעלתו הרגיש בעצמו בזה וא"כ לא אדבר בזה אמנם הקשה על דברת הר"ש מפ"ק דחולין דף יו"ד דפריך מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה והא הכא דודאי טביל ספק הוה עליו ספק לא הוה עליו וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ומשני שאני התם דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל והרי שם מסתמא לא היה רק מעוטו המקפיד ואינו רק מדרבנן ואפ"ה מוקמינן על חזקת טומאה ובאמת שקושיא גדולה היא ואין לדחוק דמיירי ברובו המקפיד שהרי הב"י בסימן קצ"ט בסופו ובכ"מ פ"ב ממקואות הכ"ב כתב כעין זה דאינו רק מדרבנן ע"ש אמנם לכאורה נראה לפע"ד דבר חדש דהר"ש ס"ל דכל דתקנו חז"ל דלא עלתה לו טבילה על מיעוטו המקפיד שוב נשאר על חזקת טומאתו הראשונה דכל שהם גזרו דאינו מקרי טבילה שוב נשאר בחזקת טומאתו הראשונה ועיין תוס' סנהדרין דף ד' ובזה פרשתי דברי רש"י בפסחים דף ל"ה אף אנן נמי תנינא וכתב רש"י בזה"ל דעביד רבנן מעלה בקדשים אפילו מדאורייתא ודבריו משוללים ביאור ועיין מלמ"ל ופ"ו מאיסורי מזבח הלכה ח' שתמה עליו ולפמ"ש א"ש דכל דרבנן עשו מעלה נעשת איסור וטומאה תורה ועיין פ"ז מתרומות במלמ"ל ופח"י מפהמ"ק הי"ד במלמ"ל וא"כ מכ"ש בכה"ג שעי"ז שאמרו שאינו מקרי טבילה נשאר בחזקת טומאתו מה"ת וז"ב מאוד ובלא"ה נראה לפע"ד דאין התחלה לקושייתו דשם הי' לו חזקת טומאה מדאורייתא ואם יטביל יטהר וכל שלא יטביל כלן בלי חציצה עכ"פ מדרבנן עדיין יטמא וא"כ כל שיש ספק עדיין לא אזיל מיניה החזקת טומאה דרבנן דהוי עליו מעיקרא עד שיטבול בלי חציצה לגמרי וז"ב עוד יש לי לומר דהדבר תלוי בשני תרוצי התוס' דף ט' אם ספק מוציא מידי ודאי דרבנן וא"כ כאן דהיא להחמיר י"ל דכ"ע מודו דעכ"פ מדרבנן ספק מוציא מידי ודאי והו"ל בחזקת שלא טבל מדרבנן עכ"פ ועיין תוס' נדה דף ט"ו ד"ה חבר וא"כ כיון דדברי הר"ש הם מיושבים שוב אינם משועבדים לסברת מעלתו ואם כן שוב דברי נכונים וגם גוף סברת מעלתו לחלק בין אם כבר עשה מעשה המכשיר מה"ת אבל בהך דמיעוט המקפיד הספק אם נעשה כלל מעשה המכשיר לענין מיעוטו דמדרבנן צריך לבא מים על מיעוטו ג"כ א"י מהו שח דשם ג"כ עכ"פ מה"ת בודאי טובל ונתכשר אף אם לא בא מים על מיעוטו ואין כאן רק ספק דרבנן א"כ הן הן דברי הר"ש דשם ג"כ הספק שמא נטמא מדרבנן ומה גם דעכ"פ על חזקתו הראשונה ל"ש לאוקמא דהא חזקתו פקעה ומכ"ש בנידון שכתבתי דבודאי נעשה בו מעשה והנה מ"ש דמה בכך שהצריף שורף מה טיבה למליחה ואף שהרא"ה כתב דמלח שורף הדם המשמרת השיג עליו הנה מאד תמהני אטו אני כתבתי שום ענין מליחה אני לא כתבתי רק שיש מקום לצדד שיועיל לענין הכשר כלו באב"י ומטעם שיש לומר ששרף הדם וכתבתי בהדיא מפני שקשה בעיני שמי שמורה הוראה שמזדקק להוראה יטעה בזה ע"כ כתבתי קצת סניף כי חשבתי שזה היה טעמו של המורה שסמך בדיעבד וגם בזה כתבתי שכל הכלים שיש להם תקנה בהגעלה וג"כ כ"ח שאין להם תקנה רק שאין הפ"מ אין לסמוך ע"ז וא"כ כל מי שעיניו פקוחות ולא הוכו בסנורים יראה שלא כתבתי רק למצוא קצת טעם להקל אבל אם אמת הדבר כמ"ש מעלתו שהמורה הורה שימלחו בשר בהאלוין והוא יאכל המורה ראוי להעבירו וחוששני לו שאולי מינות נזרקה בו כי איך אפשר לפרוץ בדברי חז"ל והקדמונים ולא עוד אלא דהעיז פניו נגדו ואני קורא עליו מליצת חז"ל לא מסתייע דלא גמיר אלא דמימחא נמי מחי ובאמת כל דברי מעלתו דברי תורה הן ואני רואה שראוי להיות מורה הוראה בישראל והנה מ"ש מעלתו על דברת הט"ז ולא כתב איה מקומו אעתיק לו מ"ש בגליון הנו"ב מהד"ת חלק יו"ד סימן נ"א בזה"ל אני תמה שלא הזכיר שכבר קדמו הט"ז ביו"ד קל"ז ס"ק ז' אבל על שניהם גם יחד אני תמה מהך דפינכא דתבר ר"א והרי דם שמלחו אינו רק דרבנן לרוב הפוסקים ואחר כמה שנים מצאתי בשו"ת מהרלב"ח סימן קכ"א שכתב בהדיא דאף בדרבנן צריך שבירה ואף באב"י והביא מהך דפינכא שוב ראיתי שלימוד ערוך היא בפי' הרשב"א ח"א סי' קמ"ז לענין חלב של גוי דאף באב"י גזרו אטו בן יומו וכן הוקבע להלכה ביו"ד סימן קט"ו ס"א בהג"ה ועיין ש"ך שם ס"ק י"ד וס"ק ט"ו עיין בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' קכ"ג וע"כ יפה דן מעלתו. ובגוף הקושיא על הר"ש שהקשה מעלתו נלפע"ד דהנה לכאורה צ"ב מה קושיא של הש"ס דאמרינן אתי ספק ומוציא מידי ודאי והא י"ל דשאני טבילה כיון דאיכא מיא בנהר' א"ל דיטבול והרי גם בספק טומאה ברה"ר אמרו בע"ז דף ל"ז הא מיא בנהרא זיל טביל מכ"ש בזה וצ"ל דכאן מיירי לענין טהרות וכמ"ש התוס' ד"ה עד ואם כן אנו דנין על הטהרות אם נטמאו ובזה שוב מהראוי לומר דיהיו טהורות מספק ומעתה נלע"ד דבר נחמד דה"ק הש"ס דכאן יש חזקה שלא טבל ואף שחזקת טומאה דאורייתא כבר פרחה נלפע"ד דבר חדש דבאמת לכאורה יש לומר דבאמת ספק טבילה הו"ל לחומרא דהא מיא בנהרא וא"ל דיש חזקת טהרות דז"א דהרי כבר נודע מ"ש הריטב"א בעירובין דף ל"ו בשם רבינו מאיר בר"ש דלכך אזלינן בתר חזקת הערוב דעיקר יש לדון החזקה מדבר שהספק בא ממנו ולכך גבי מקוה אמרינן העמד אדם על חזקתו ולא העמד טהרות על חזקתן דעיקר אנו דנין על חזקת שהספק בא ממנו ולפ"ז גם כאן הספק בא מהטבילה אי טבל כהוגן ובזה הספק יש להחמיר אך זה אינו דהא כל שאין כאן חזקה שוב החזקת טהרות דוחה הספק ולפ"ז זה שאמר העמד טמא על חזקתו והיינו דניהו דהטומאה אזלא מדאורייתא מ"מ כיון שנשאר עכ"פ חזקת טומאה דרבנן שוב אלים חזקת הטומאה יותר שמזה בא הספק מהחזקת טהרות ומחמרינן דהא מיא בנהרא זיל טביל וזהו דמשני לגבי סכין דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי והיינו דיש לדון על דבר שאירע בו הספק ולפמ"ש הריטב"א בעירובין שם דלכך לא אזלינן בתר חזקת טהרות כיון דודאי נגע בהם פקע תו מנייהו כמו דאמרינן גבי שליא בבית ולפ"ז ז"ש סכין אתרעי בהמה לא אתרעי ונשאר חזקת הבהמה כמעיקרא ובזה יש ליישב קושית התוס' שם ואכ"מ ועיין לדו"ז הגאון בישועת יעקב סי' י"ז ס"ק כ"ט בתשובתו להגאון מוהר"י פרענקיל זצ"ל ומהתימה על שניהם שלא זכרו מדברי הריטב"א בעירובין הנ"ל בשם ר"מ בר"ש וגם סברת הריטב"א גבי שליא הוא סברא אחרת כמו שרמז הריטב"א בעירובין וביש"י רצה להשוות שכוון לסברא זו שאנו דנין על מה שהספק נולד עליו וז"א דזה סברת הר"מ בר"ש ודו"ק.
2
ג׳ודרך אגב אזכור במ"ש הטור ביו"ד סי' קצ"ט בשם הרשב"א בד"א שלא נתעסקה בו באותו מין אחר טבילה אבל נתעסקה באותו מין אחר טבילה בין טבילה לבדיקה א"צ טבילה אחרת שאני תולה באותו מין שנתעסקה ודבריו תמוהין שהב"י כתב שלמדו מאותה סוגיא דחולין והיא תימה דהרי שם מבואר דלא עלתה לו טבילה והרשב"א כתב שתולה באותו מין שנתעסקה וכבר תמה בזה הכה"ג ומ"ש בזה דבש"ס מיירי לטהרות והרשב"א מיירי לבעלה הוא תימא דבחידושי הרשב"א לא משמע הכי בפ"ק דחולין ולפע"ד נראה דבש"ס נקט אפילו נתעסקה באותו מין כל היום כלו ולפע"ד הכוונה דנתעסקה כל היום קודם הטבילה וגם לאחר הטבילה דלא כפירש"י דוקא לאחר טבילה ורק דה"א כיון שעכ"פ נתעסקה בו לאחר טבילה ג"כ תוכל לתלות בזה קמ"ל דמוקמינן על חזקת טומאה אבל הרשב"א מיירי דלא נתעסקה רק אחר הטבילה בין הטבילה לבדיקה ובזה רגלים לדבר שבא מכח התעסקות וז"ב וע"ש בסוף הסוגיא דהש"ס מסיק דלר"ח כיון דמתלי תלי תלינן בעצם מפרקת דבתרייתא אבל לר"ה כיון דאיכא מפרקת דקמייתא לא תלינן אם כן זהו דמקשה על ר"ח דאף דנתעסקה גם קודם טבילה מ"מ גם לאחר טבילה נתעסקה ג"כ ואם כן מהראוי לתלות בזה ואף אם אולי הרשב"א לא כוון זה כמ"ש פ"ק דחולין דנתעסקה כל היום היינו לאחר טבילה לפע"ד דהחילוק הלז עכ"פ נכון לדינא ועיין ש"ך שם ס"ק ט"ז שכתב דאין לסמוך על דינו של הרשב"א הנ"ל דבכל הפוסקים משמע דלא כדבריו ולפע"ד לא ירדו לחילוק הלז אבל החילוק הלז אפשר דיודו כל הפוסקים ודו"ק היטב כי לא נפניתי כעת לעיין בזה ואכ"מ.
3
ד׳והנה במה שהארכתי למעלה בדין חליטה ארשום בקצרה מה שרצה המ"א להתיר בדיעבד כשנחלטה העיסה ומשום דבעת שנפל ברתיחה נחלטה ואמרתי דלכאורה ל"ד די"ל דתיכף בתחלת הרתיחה הפליטה דאזלא נחלטה עדן ואח"כ אף שנחלטה אסורה ול"ד לכבד דבדיעבד מועיל חליטה משום דשם הוה דם שבשלו דרבנן ובספק מותר משא"כ כאן ואם כוונת המ"א למ"ש התוס' בחולין דף ק"ח דבעת הרתיחה לא מפליט הא באמת התוס' דחו זאת שם וצ"ע ומ"מ בחלה שנפלה לרותחין יש להקל כמ"ש החק יעקב דחלה בזמן הזה אינו רק דרבנן ודו"ק.
4
ה׳והנה החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י הקשה בהא דהאריכו הפוסקים בשכחה ליטול צפורן ביו"ט וחוה"מ אם יכולה לטבול ועיין בט"ז סי' קצ"ח ובנקה"כ וע"ז הקשה דהא צפורן אינו רק מיעוטו המקפיד דאינו רק מדרבנן וא"כ הא בולד הטומאה טובלין ביו"ט דלא מקרי מתקן והוא הדין בזה דאינו רק איסור דרבנן שמותרת לטבול ביו"ט ולפמ"ש אתי שפיר דכל שלא עלתה לה טבילה מדרבנן שוב הות על חזקת טומאה ראשונה והיא נדה גמורה ואם כן שוב הוה מתקן ויש לדחות דזה דוקא כל שספק אם טבל שייך להעמיד בחזקתו הראשונה אבל כאן ודאי טבלה רק דמדרבנן לא עלתה לה טבילה שוב הוה רק דרבנן מיהו זה אינו רק ביו"ט אבל בשבת אסור אף בטומאה דרבנן דדוקא ביו"ט אמרינן דנטמא בולד הטומאה טובלין ולא בשבת והש"ך בסי' קצ"ז ס"ק א' מפלפל בשבת ומה שהקשה על הש"ך שכתב דממנ"פ מותרת לטבול דכל שא"צ לטבול שוב לא הוה מתקן ושייך מחזי כמיקר וע"ז הקשה דאכתי מה תעשה בסחיטת השער דלא שרי רק משום מצוה ולק"מ דהב"י מבאר בסי' קצ"ט דמשום סחיטה ליכא דאין סחיטה בשער וכן הגדתי ע"פ ת"ל.
5
ו׳ודרך אגב אזכור מה דהשבתי לנכון דברי הר"ן באלפסי גבי כבשים שדרכן לתת בתוכו יין ואמר חזקיה ל"ש אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה והביא הר"ן קושיא בשם הראב"ד כיון שבידוע אסור בספיקן נמי מהראוי להיות אסור וכמו דאסרו גבינת בית אונייקי וכדאמרו א"כ למה לא אסרו בהנאה וכתב כיון דיש ספק אם נתנו בו חמרא שרי ושאני התם כיון דכולי עלמא מעמידין בקיבה חיישינן לקיבת ע"ז משא"כ כאן דהספק שמא לא נתנו בו חמרא ודמי להיו ב' רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין הי' רוק אחד שורף עליו והוא הדין בקיבה שהעמידו בה גבינה זו לרוק אחד ספק טמא ספק טהור דמיא דאף הוא ספק שהעמידו בקיבה ע"ז או בקיבת נבלה ואין כאן קיבה שהוחזקה בהיתר הנאה עכ"ל. והקשה הרב ר' בנימן מזוזה בעהמ"ח אמרי בינה דאם כן איך קאמר בע"ז דף ל"ה מפני שמעמיד בחומץ או מפני שמעמיד בשרף של ערלה ופריך תתסר בהנאה וקשה הא אינו רק ספק ולמה יאסר בהנאה דהא יש ספק שמא העמיד בקיבת נבלה וכן מה שדימה לספק טומאה שאני התם דיש חזקת טהרה אבל בודאי נגע אתרע חזקת טהרה אבל כבשין שדרכן לתת לתוכן יין מה חזקת היתר יש ולכך גם הספק אסור ולפענ"ד נראה דדבר גדול דיבר בזה דבאמת כל שיצא מחזקת היתר לענין אכילה שוב ל"ש להעמידו בחזקת היתר וכעין מ"ש הר"ש דכל שיצא מחזקת טומאה שוב ל"ש להעמידו על חזקתו הראשונה ולפ"ז גם כאן כתב הראב"ד דבשלמא בקיבה כיון שעכ"פ מצד קיבת נבילה שוב עכ"פ יצא מחזקתו הראשונה לענין אכילה שוב גם בהנאה מהראוי לאסור ושאני כבשין שהספק שמא לא יצא מחזקתו כלל וא"כ דברי הראב"ד מבוארים דדמי לספק שני רוקין דתולין דשייך להעמידו בחזקת טהרה אבל כל שבוודאי נגע ועכ"פ יצא מחזקתו הראשונה שורפין וה"ה כאן ומ"ש דראיה מב' רוקין והוא במשנה פ"ד דטהרות משנה וא"ו אינו ראיה דשם הו"ל ספק ספיקא ועל ס"ס אין שורפין כמ"ש הרמב"ם והר"ש שם אינו קושיא דהראב"ד אינו מפרש כן ודו"ק.
6
ז׳והנה בהקושיא שהקשה בנדרים דף ז' ע"ב וכתבתי שבשאילת שלום אות צ"ב הרגיש בזה כעת שנת תרי"ח כ"ט למב"י פסח שני נתעוררתי דיש ליישב דהנה טעם דנגעים קודם מ"ת דאינו טמא לאחר מ"ת משום דכתיב כי יהיה ולא שכבר היה נראה לפע"ד דטעם הדבר לפמ"ש הרמב"ן בטעם דנגעי הבתים ונגעי בגדים הוא סימן שהשכינה מתדבקת בו תמיד וכשבא הנגע הוא סימן לסילוק השכינה ע"ש ובתב"ש בבכ"ש בחידושיו לשבת בדף קמ"ה ולפ"ז לכך לא היו רק בישראל ולא באו"ה וזה ענין נסיי ולכך קודם הדיבור לא היה שייך ענין סילוק השכינה שלא היו מדובקים כ"כ בד' דלא ניתנה תורה וא"כ לא מורה על סילוק השכינה ולפ"ז בדתן ואבירם אם נימא דכי מתו אנשים קאי על שנעשו מצורעים ונקראו מתים שאינם עוד חיים א"כ ניהו שהיו קודם מ"ת מ"מ היה רמז גדול על סילוק השכינה שאף שהיו עכ"פ בגדר ישראלים חיים התורה אמרת כי מתו ובכה"ג מטמא גם אח"כ לאחר הדיבור גם כן ודו"ק.
7