שואל ומשיב מהדורא קמא א׳:רכ״חShoel uMeshiv Mahadura I 1:228
א׳שלום וכ"ט אל כבוד תלמידי הרב החריף מוה' יעקב יוסף ווילער נר"ו.
1
ב׳בדבר קושיתך אשר הקשית לי תמול בהא דאמרו בב"מ דף ז' שנים אוחזין בשטר מלוה אומר ממני נפל ולוה אמר ממני נפל נחלקו רבי ורשב"ג רבי ס"ל יתקיים השטר בחותמיו ור"ש אומר יחלוקו ומוקי הש"ס פלוגתייהו באינו מקויים רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי לא מקיים ליה לא פליג ר"ש סבר אין צריך לקיימו ואפילו אי לא מקיים ליה פליג וע"ז הקשית מהא דכתבו התוס' בכתובות דף י"ט על מ"ד מודה בשטר שכתבו אצ"ל למה לא יהיה נאמן במיגו דמזויף ורצו ליישב דאין זה מיגו דיוכל לומר לו שטרך בידי מאי בעי ולכך לא מהימן וע"ז הקשה דכאן מצאו השטר והלוה טוען פרעתי וממני נפל השטר א"כ למה לא יהיה נאמן במיגו דמזויף דל"ש שטרך בידי מאי בעי דהא הוא טוען שממנו נפל והיא קושיא גדולה לכאורה ולפענד"נ דל"ק דכשנפל יש ריעותא דלמה לא קרעת אותו מיד כשפרעת וכן אמרו בהדיא בב"מ דף ט"ז ע"ב גבי המוציא שטר הקנאה דלא חיישינן לפרעון דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה והיינו כיון שנפל יש ריעותא ואמרינן דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה ובזה מיושב מה שהקשו המפרשים דלפי מאי דאומינן דפליגי במודה בשטר שכתבו למה להם לפלוגי בשמצאו לפלגו בסתם שטר שאינו מקויים אי צריך קיום והשתא א"ש דאשמועינן דל"ש מיגו אף דטוען ממני נפל דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה איברא דגוף הסברא דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה קשה לפמ"ש נחלקו הלבוש והסמ"ע בס' מ"ה ובש"ך שם בשטר שנמחל שיעבודו דאינו חוזר ולוה ממנו אם מועיל עכ"פ לחזור וללות ולגבות מבני חרי ולפי דעת הע"ש דמועיל הקשה דילמא לכך לא קרעו שיחזור וילוה ממנו ויהיה לו שטר עכ"פ לגבות מבני חרי ומזה ראיה ברורה להסמ"ע דקנסינן ליה ובפרט כאן דהוה שטר מוקדם וקנסינן ליה שאף מבני חרי לא יגבה וז"ב ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו בב"מ דף ז' שם מחלוקת בששניהם אדוקים וכו' אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף וכו' אמר ליה לדמי שטרא דאית ביה זמן כמה שוה דאית ביה זמן גבי ממשעבדי והקשה בתורת חיים כיון דאזיל אליבא דרשב"ג ומיירי בשטר שאינו מקויים רק דמודה בשטר שכתבו א"כ היאך יוכל לגבות ממשועבדים הא חיישינן לקנוניא ומ"ש המהר"ם שי"ף בזה דכל דהלוה מודה לא חיישינן לקנוניא אמת שכן כתב הש"ך בס' ק"ו סק"ו אבל לפענ"ד זה דוקא שם שלא נפל השטר ואין כאן ריעותא אבל בשנפל ויש ריעותא דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה כ"ע מודים דחיישינן לקנוניא והדרא קושית התו"ח לדוכתא אמנם לפי מ"ש א"ש והסכת ושמע דהנה הסמ"ע והש"ך נחלקו בס' נ"ה אם נפרע מקצתה אם גובה חציה השני ממשועבדים ע"ש ולפ"ז נראה לי ברור דכאן שהמלוה טוען שלא נפרע וממני נפל א"כ אותה החצי' שטוען שלא נפרע מהמנינין להמלוה שוב יוכל לגבות ממשעבדי אותה החצי וכאן ל"ש דקנסינן ליה דבאמת המלוה טוען שממנו נפל ולא נפרע כלל א"כ החצי שלו למה לא יגבה ממשעבדי וזה שאמר שטר דאית ביה זמן גבי ממשעבדי והיינו אם המלוה מחזיק בשטר בתורף אם יועיל לו שיגבה ממשעבדי ודוק.
2
ג׳ומה ששאל במ"ש היש"ש במסכת גיטין כ"ש סכ"ב וחידש שם דלא מועיל אם אין הקלף של הבעל לא מועיל שהאשה תשכור לסופר שיתן לו קלף דל"ש למימר אקנייה אקנה ליה מתורת הפקר ב"ד הפקר אדמטי לידיה וכ"ז שלא יקנה הסופר את הקלף להבעל מקדם וכתב עליו את הגט נמצא שנכתב הגט על דבר שאינו שלו והוה כשלא לשמו שאינו ראוי לו מאחר שעדיין לא זכה בגוף הקלף ע"ש וע"ז הקשה מהא דאמרו בגיטין דף כ' ע"א היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתב עליה והרי היא יוצאת מתחת ידו מי אמרינן אקנייה אקנית היא ליה או דלמא לא ידעה לאקנויי וע"ז הקשה דכדברי היש"ש ע"כ שהקנתה לו מקדם הטבלא וא"כ לא מועיל אף שידעה לאקנויי דלאח"כ ע"כ ידעה לאקנויי ומה מיבעיא ליה ולפענ"ד לק"מ לפמ"ש התוס' שם דלא ידעו לאקנויי היינו הדבר שהוא מחזיר לה ולא גמרה ומיקניה ליה אלא בתורת שאילה משאילתא א"כ באמת הקנתה לו מקודם רק שלא ידעה לאקנויי בתורת החלטה רק בתורת שאלה וז"פ שוב ראיתי בר"ן על הרי"ף בהא דאמרו האשה כותבת את גיטה הקשה הר"ן איך אשה כותבת את גיטה והא צריכה הקנאת האשה לבעלה בין כתיבה לנתינה וכו' וליכא למימר דכשקונאת הקלף לבעלה מעיקרא עסקינן הא לעיל פשטינן מינה בעיא דמוחזקין בטבלא שהיא שלה כו' ועוד דאי בנתינה קודם כתיב אסקינן ודאי דבעיא בהלכות גט וידעו לאקנויי ע"ש הנה שהרגיש קושית מעלת' אבל הרש"ל לא קשה ליה בזה שהוא מפרש כפירוש התוס' וא"כ ל"ק על הרש"ל וכמ"ש אמנם מדברי הר"ן מבואר בהדיא דלא כיש"ש ומצאתי ביש"ש ס' ל"ד שם שהביא דברי הר"ן וכתב שלפי שטתו ע"כ מיירי שהקנתה לו מקודם שאל"כ לא מועיל אבל ל"כ ליישב קושית הר"ן דאיך שייך שלא ידעה לאקנויי אבל לפמ"ש א"ש ע"ש והנה מדברי היש"ש מבואר דהפקר ב"ד אינו קנין וצריך שיבואו לידה אח"כ וכמ"ש בגט פשוט ס' ק"כ וכן כתב שארי הגאון במקור חיים ס' תמ"ח וכבר כתבתי בתשובה אחת בענין זה באורך והבאתי דברי היש"ש פרק עשירי מיבמות ס' י"ט שכתב דר"א עדיף מדר' יצחק דלרבי יצחק אין הפקר ב"ד מועיל שיהא נקנה לחבירו אבל מדר' אליעזר מבואר דאפילו להחליט לחבירו יכול להפקיע ממון של אחר להחליט לחבירו וא"כ לשטתו שוב מועיל מה שהפקר ב"ד הפקר ויכולין להקנותה לבעל ובמקור חיים ס' תמ"ח לא כתב כן ולא ראה דברי היש"ש הנ"ל עכ"פ דברי היש"ש סותרים זא"ז וצ"ע והנה בגוף הענין אי הפקר ב"ד הפקר לבד או שעושה קנין הנה כעת חדשות אגיד דבאמת אדרבה שיהיה קנין ודאי נכון אבל שלא יהיה רק הפקר לבד צ"ב דהיאך שייך שהב"ד יפקירו ממון אחרים שיהיה הפקר ויעברו על בל תשחית אמנם באמת צ"ל כמ"ש הרשב"א בחדושיו לר"ה דף ט"ז גבי תוקעין ומריעין כשהן עומדין וכו' והקשו בתוס' הא קעבר משום בל תוסיף וכתב הרשב"א דמה דעובר משום בל תוסיף שהוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר נאמר ע"פ התורה אשר יורוך ע"ש ולפ"ז ה"ה במקום שהב"ד רואין שצריכין לקנוס האדם שיהיו נכסיו הפקר התורה נתנה להם רשות שיכולין להפקיר ועכ"פ במקום שמקנו לאחרים בודאי הפקרם הפקר ובזה הבינותי מה דאמרו במו"ק דף ט"ז מנלן דמפקרינן נכסיה דכתיב כל אשר לא יבא יחרם כל רכשו פ' רש"י דהפקר ב"ד הפקר מהכי נפקא לן בכל דוכתא והוא תמוה דלמה לו זאת לרש"י וראיתי בס' טל חיים מחתן דודי הרב הגדול נר"ו שעמד בזה ולפמ"ש א"ש דשם דעשו אותו הפקר ואסרו בהנאה ושייך בל תשחית זה לא ידענו דמנלן שיוכלו להפקיר ויעברו על בל תשחית וכבר האריך בטל חיים שם בענין זה וע"כ פירש"י דמהכא נפקא לן דהפקר ב"ד הפקר ובזה מיושב היטב מ"ש בספר תוספת הרא"ש על מס' תמיד בהא דתנן שורף כסותו הקשו הא איכא איסור בל תשחית ותירץ שם דהפקר ב"ד הפקר וזה שנים רבות שהקשה הרב החריף מוה' אורי וואלף סאלנט נ"י בהא דאמרו בחולין דף ז' קטילנא להו איכא בל תשחית וע"ז הקשה הא הפקר ב"ד הפקר וכבר כתבתי בזה כמה דברים וכעת א"ש דהרי באמת הקשתי איך יש כח ביד ב"ד לעבור על איסור בל תשחית אך צ"ל דהתורה נתנה רשות לב"ד להפקיר אף במקום שעברו על בל תשחית ע"פ התורה אשר יורוך ולפ"ז שם דבאמת רבי יהיה לו הפרידות בביתו ורק ר' פנחס חשש משום דמלאך המות בביתו של זה אבל עכ"פ לא שייך הפקר ב"ד דהרי רבי לא חשש לזה רק לכבודו של ר' פנחס רצה לעשות כן וכבר נודע מ"ש הפוסקים הובא במל"מ פ"ד ממלוה דאין הפקר ב"ד רק כשהוא למגזר מילתא וכדומה וכאן הרי חזינא דרבי בעצמו לא חש לזה רק בשביל ר' פנחס ובזה שוב שייך בל תשחת ובזה מיושב ג"כ מאי דקשיא לי בהא דאמרו שם בחולין עקרנא להו איכא צער בעל חיים וקשה דהרי מבואר באהע"ז ס"ה סי' א בהג"ה דכל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית בה משום צער בע"ח וכאן היה חושש ר' פנחס משום סכנה ולפמ"ש א"ש דבאמת לא חש לזה רק משום כבודו של ר' פנחס ובזה שייך משום צער של בעלי חיים הנה נתבאר בכאן אגב גררא ענין נכבד.
3