שואל ומשיב מהדורא קמא א׳:רמ״וShoel uMeshiv Mahadura I 1:246
א׳סוגיא דזרוע בשלה. הנה הגיע לידי הקונטרס שנדפס בשם הגאון מוה' רד"ב בהגאון בעל פני יהושיע בסוגיא הלז ואמרתי לרשום בקצרה מה שאמרתי בהחפזי בסוגיא זו והנה זה יצא ראשונה במה שאמרו שם אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר מב"מ לא בטל קמ"ל דהכא בטל וע"ז הקשה הגאון הנ"ל כיון דאמרו שם דמ"ד בששים דבשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן א"כ הרי אמרו במב"מ וד"א סליק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו א"כ זה ודאי דעצמות עם בשר הוה מבשא"מ דהרי שומן של בשר הו"ל מבשא"מ עם בשר מכ"ש עצמות עם בשר ובפרט לפמ"ש הריטב"א בחידושיו דהכא בעצמות שיש בהם מוח מיירי וא"כ הו"ל שומן עם בשר ולפ"ז לגבי בשר האיל אמרינן סליק הבשר כמי שאינו ועצמות רבו ומבטלין לבשר הזרוע וכן להיפך לגבי עצמות של הזרוע נמי נימא סליק עצמות האיל כמי שאינו ושא"מ דהיינו הבשר האיל רבה על עצמות הזרוע ומבטלו זהו תורף קושיתו אם כי הוא לא ביאר היטב כוונתו וע"ז כתב דאביי לשטתו דלא ס"ל סליק וגם ס"ל דתלוי בטעמא א"כ גם העצמות עם הבשר הו"ל מב"מ משא"כ לרבא והאריך בזה ואני לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלפע"ד ל"ש כאן ענין סליק מכמה טעמים חדא דכיון דכל הטעם דאמרינן סליק את מינו הוא משום דמב"מ לא אסור משום נ"ט רק שגזה"כ וא"כ כל שנתערב בשא"מ אמרינן דעכ"פ השא"מ רבה עליו ומבטלו ותו הוה היתר ול"ש מב"מ דנהפך להיתר ומה"ט השיג הרש"ל על הרשב"א המובא בי"ד סי' צ"ח ס"ב דלדידן אמרינן להיפך סליק שא"מ כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו ואמר דאינו דומה דסוף סוף הרי נתן טעם בשא"מ ואוסר וע"ש בט"ז וש"ך ולפ"ז כאן דכ' הריטב"א בחידושיו דאין כאן רוטב רק דהוה כצלי קדר ויבואר ברצות ד' להלאה וא"כ ל"ש לומר דמבטל העצמות להבשר והבשר לעצמות והרי סוף סוף הן עדן והו"ל מב"מ דסוף סוף נתנו העצם הזרוע טעם בהבשר והעצמות וכן בשר הזרוע נתן טעם בבשר ובעצם וא"ל דהעצם לא נתן טעם רק בבשר לבד ונתבטל כבר הטעם ונעשה היתר א"כ מה שנותן אח"כ בהעצם הוא היתר וכן להיפך הבשר בעצם דז"א דכל שאין שם רוטב המבלבל הטעם רק דהוה כצלי קדר פשיטא דל"ש לומר שנסתלק כל הטעם ע"י הא"מ ובלא"ה אף אם נימא דאמרינן סליק אף לדידן ומסלקינן השא"מ וכמ"ש הט"ז סי' צ"ח לפע"ד אין לו ענין לכאן דדוקא שם שייך לומר דכל שרבה עליו מינו נעשה היתר ולא אכפת לן בטעמו אבל כאן איך אפשר לומר דנעשה היתר והיינו דהבשר רבה על העצמות ולא הוה זרוע בשלה הא באמת עיקר מצותה שתהיה זרוע בשלה ושתהי' להכהן ואם לא יתנו להכהן יהיה כל השלמים אסורים ואיך שייך לומר שנעשה היתר דהא עיקר מצותו להפריש הזרוע מן האיל ולתתו לכהן ויתכן יותר דבאמת מריש הוה קשיא לי בהא דיליף מזרוע בשלה והיינו דמבשל לה ביחד עם הבשר האיל והרי הזרוע אסורה לזרים דהרי עיקר איסורו לזרים הוא רק לאחר שהונף והורם ונעשה של כהן והרי בשעת בישול עדן לא הונף ולא הורם והיה כשאר הבשר וא"כ ל"ש כלל ענין איסור ומצאתי בט"ז ביו"ד סי' שכ"ד שהרגיש בזה בס"ק ט"ו וכתב דכל שהונף והורם אח"כ נתקדש למפרע ואוסרו ובאמת מה שהביא ראיה להחלה לפענ"ד ל"ד דשאני זרוע בשלה דמתחלה הוברר הדבר שהזרוע בשלה תנתן להכהן וזה מצות שלמי נזיר וא"כ שפיר אוסר משא"כ החלה דכל גרגיר וגרגיר י"ל דתהיה חולין ול"ש איסור ועכ"פ איך שיהיה ל"ש לומר דלבטיל בשעת שנתבטל דבעת ההוא באמת אינו אסור עדן רק דסופו להיות אסור לזרים בעת שיורם ויונף ואיך תתבטל מקודם ובהיתר ל"ש ביטול ובפרט דעיקר ההיתר היא לאח"כ וז"ב לפענ"ד. ובלא"ה נראה לע"ד דהנה הך דאמרינן סליק נראה לפע"ד ברור דלפמ"ש התוס' להקשות למה לי שתתן טעם בחתיכה הא במשהו נאסר ותאסר וכתב הר"ן שם דכל שאינו אלא משהו הו"ל כא"מ דהא א"י להיות בלי רוטב של היתר והו"ל כא"מ ובנקה"כ סי' צ"ב העתיק דגם התוס' הולכים בשטה זו ע"ש ולפ"ז נ"ל ברור דעכ"פ כל שיש א"מ המבטל לכל האיסור אף שיש מינו ג"כ זה הענין של סילוק דמסלק למינו כאלו אינו דעכ"פ הכח של א"מ רבה עליו ומבטלו ונמצא דגם המינו נעשה כאלו הוה א"מ ולא מקרי מב"מ ולפ"ז כאן דהזרוע בשלה היא מבשר ועצם והבשר של איל והעצמות מבטלין אותו א"כ יש גם באיסור שתי ענינים הבשר והעצמות וא"כ לא שייך לומר סלק והבשר מבטל לעצם והעצמות להבשר דז"א דכל ענין סליק הוא דהמינו חשוב כאלו א"מ וכאן אף אם נחשוב שהבשר יש לו טעם העצם והעצם יש לו טעם הבשר הא שניהם נאסרו ושפיר הוה מב"מ וז"ב כשמש ודו"ק ומ"ש להקשות על מ"ש התוס' ד"ה גלי דגלי רחמנא גבי חטאת לענין טעם כעיקר וס"ל כסוגי' דנזיר דמשרת אתי ג"כ לטעם כעיקר וצריכי תרוייהו דמנזיר לא קא גמרי דהא חמיר אסורו דאפי' חרצן אסור וע"ז תמה דבנזיר מדחי זאת דא"א לומר כן דהרי כל התורה יליף מנזיר ובאמת שזה תימה גדולה אמנם לפע"ד נראה דבאמת צ"ב דברי הש"ס דאמרו שם דכל אסורין שבתורה קא גמרי מנזיר ופירש"י דיליף בחולין מזרוע בשלה שיעור ששים גם לזה ובאמת ז"א דהרי אינו רק אסמכתא בעלמא וכמ"ש התוס' כאן בד"ה וס"ד דלאו דרשא גמורה הוא לטעם כעיקר בשא"מ דהכא מב"מ ברובא בטל והוא תימה גדולה אמנם נראה דהסוגיא דנזיר אזלא אליבא דאביי דמוקי אליבא דר"י דס"ל מב"מ לא בטל וא"כ שפיר יליף מנזיר לכל איסורים שבתורה ולפ"ז לרבא שפיר כתבו התוס' דחטאת לטעם כעיקר ומנזיר לא יליף דחמור שחייב בחרצן ול"ש לומר דכל התורה יליף מנזיר דז"א דכיון דמב"מ לא בטל א"כ לא הוה רק אסמכתא בעלמא דלדידן מב"מ בטל ודוק וכל זה כתבתי לחבת פה קודש מה שהתעצם מאד שזה תימה גדולה אבל באמת המעיין בשטה מקובצת בנזיר ימצא שיש גירסא אחרת בש"ס דרבנן באמת מוקי לה להך דחטאת לטעם כעיקר וס"ל דהפרכא מחרצן היא פרכא טובה ודוקא ר"ע לא חש לה ע"ש ורבנן לא חזרו בהם ע"ש שהביאו דהך דחולין קאי אליבא דהשטה הלז ודוק היטב ותמצא.
1
ב׳ובאמת שלפע"ד היה נראה דדוקא אליבא דרבנן דילפי לטעם כעיקר מחטאת ונזיר הוא דשייך הפרכא שכן אסורי בחרצן משא"כ אליבא דר"ע דלמד מחטאת להיתר מצטרף לאיסור ל"ש הך פרכא דבאמת גוף הפרכא שכן אסורו בחרצן אינו מובן דסוף סוף מנלן לטעכ"ע אך נראה דכל ענין דטעם כעיקר הוא דה"א דדוקא על גוף האיסור וממשותו הוא דחייבה התורה לא על טעמו שאינו ממשו של איסור ואצטריך למילף טעם כעיקר ולפ"ז ז"ש כיון דאסורו בחרצן והרי החרצן אין בו שום טעם כלל אף כשהוא בעיניה ועיין שבועות דף כ"ב ואפ"ה חייבה התורה מכ"ש טעמו של דבר דודאי הוה כעיקר ומעתה זה דוקא לענין טכ"ע אבל היתר מצטרף לאיסור מה ענינו לחרצן שם אסר התורה החרצן משא"כ היתר שיצטרף לאיסור זה אין בו ממש והנה בגוף הפרכא שכן אסורו בחרצן לא ידעתי דהרי בפסחים דף מ"ד אמרו להיפך דנזיר קיל מכל איסורים ולכך יליף ממשרת לטעם כעיקר בכל התורה דהרי נזיר קיל שאין אסורו איסור עולם ויש היתר לאסורו ואין אסורו איסור הנאה וצ"ל דהסוגיות חלוקות בזה אבל באמת אכתי יקשה דבנזיר גופא אמרו גם כאן בתחלה דנזיר קיל מכל איסורים ואח"כ אמרו דמנזיר לא יליף דחמיר אסורו (ולכך אצטריך למכתב) וצ"ל דדוקא שיהיה שני כתובים דאין מלמדין אמרינן דלא הוה שני כתובים די"ל דמנזיר לא יליף דחמיר איסורו ולכך אצטריך למכתב גם בחטאת דכל ענין שני כתובים הוא דאם נילף לכל התורה למה כתוב שני כתובים וע"ז דחי דה"א דנזיר חמיר ולכך צריך למכתב שתיהן אבל השתא דגלי קרא דאף בחטאת טעם כעיקר ממילא אדרבא נזיר קולא מכל איסור ועיין בתוס' פסחים דף מ"ה ד"ה ורבנן דמבואר ג"כ כשטתם בחולין דלרבנן נזיר וחטאת אתיין לטעם כעיקר ומשמע דס"ל דלרבנן לא יליף מנזיר ולא מקרי שני כתובים ודו"ק.
2
ג׳והנה בגוף קושית התוס' בחולין דהיכא יליף מזרוע בשלה לטעם כעיקר הא מב"מ מה"ת ברובא בטל לכאורה היה נרא' לפע"ד דמכאן ראיה ברורה להרש"ל והאחרונים בסימן צ"ח שס"ל דמב"מ וד"א לדידן דמב"מ ברובא בטל אם יש מב"מ וד"א ל"ש לומר סלק ולפ"ז כאן שיש עצמות ובשר דהו"ל מבשא"מ וכנ"ל ואם כן הבשר שבזרוע נותן טעם בעצמות של האיל והעצם שבזרוע נותן טעם בהבשר אם כן הו"ל מבשא"מ א"כ אף דהמינו מבטל מ"מ לא שייך סליק ואמרי' דנותן טעם ושפיר יליף מזרוע בשלה דבטל בשא"מ ודוק והא דאמרי אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמה"ת ברובא בטל הנה לאביי דאתיא אליבא דר"י א"כ מב"מ חמיר א"כ אין מקום לשאלה אלא אף לרבא שפיר אמרינן דאי לאו דיליף טעם כעיקר שוב היה ברובא בטל אף בשא"מ והנה לפי מה שמצאתי בר"ש פ"ב מטבול יום משנה ג' שטה חדשה דגם במב"מ כל שיש כזית בכדי א"פ דאורייתא כל דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי ע"ש ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' דשפיר יליף מזרוע בשלה דלפמ"ש הריטב"א בחידושיו דכאן מיירי בלי רוטב א"כ ישנו כל אחד בפ"ע הבשר והעצם ובכה"ג אף במב"מ לא בטל ברובא והא דאמר אטו אנן לקולא גמרינן וכו' דמדאורייתא ברובא בטל היינו לר"י דס"ל מב"מ לא בטיל א"כ שפיר הוה חומרא דאי לאו קרא הוה מב"מ בטל ברוב אבל ז"א דהרי הזרוע בשלה היה לוקחין מהאיל וניתן לכהנים ולא נשאר רק טעם הנימוח ומתבטל ברוב ובזה בודאי מב"מ בטל ברוב דל"ש האי לחודא קאי ושפיר הקשו בתוס' ובתשובה הבאתי שגם דעת הרז"ה באלו עוברין הוא כשטת הר"ש דגם במב"מ לא בטל כשיש כזית בכדי א"פ ע"ש. והנה בהא דאמרו לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור פירשו התוס' דמיירי בטעם כעיקר ממש ואף שיש ששים ומאה כנגדם מ"מ משכחת לה שהזרוע חוץ לרוטב ונתן הזרוע טעם הנה לפמ"ש הר"ן בסוף כל הבשר בשמעתא דטיפת חלב דאף דחם בחם אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלי רוטב מ"מ זהו בחום של צלי אבל כאן שעומד בקדרה מתוך הבל הקדירה מתפשט בכלה אעפ"י שהוא חוץ לרוטב ע"ש ובש"ך סי' צ"ב ס"ק ג' הביאו וא"כ שוב מתפשט בכל החתיכה דאל"כ ל"ש לומר דבקדשים אסור דהא אינו אוסר רק כדי נטילה ולפמ"ש הש"ך דבאיסור גוש אינו אוסר צ"ע דכאן הזרוע בשלה הוה גוש ובפרט להריטב"א דלא היו רק כדרך צלי לבד ואם כן ל"ש לומר דבקדשים אסור דמשמע בכלה והנראה בזה דלפמ"ש הכו"פ סימן ק"ה ס"ק י"א בסופו דבקדשים דהתר מצטרף לאיסור א"כ דבר הנאסר בכדי נטילה יאסר השאר כדי נטילה וכן חוזר חלילה וא"כ ז"ש דבקדשים אסור דבקדשים היתר מצטרף לאיסור וע' בתוס' חולין ד"ה גלי ואם כן שוב אף דאינו אוסר רק כדי נטילה אוסר בכדי נטילה השאר כדי נטילה ובזה מדוקדק מה דנקט בקדשים דוקא ובתוס' נדחקו בזה ולפמ"ש א"ש ודוק ובזה מיושב היטב מה שהקשה הגאון הנ"ל קושיא עצומה לשטת הר"י דכל שהחתיכה מקצתה ברוטב אז מצטרף כל הקדירה ודוקא כשהיא כלה חוץ לרוטב ומונחת ע"כ חתיכה שחציה ברוטב ולפ"ז כיון דאין בשלה אלא שלימה לת"ק דרשב"י א"כ אינו רק חתיכה אחת דהא הזרוע מחובר לאיל ובכה"ג מצטרף בכלי וא"כ איך שייך טעם כעיקר שכתבו התוס' דמיירי במקצתה חוץ לרוטב ולפמ"ש יש לומר דזה דוקא היכא שיש רוטב אבל בצלי קדר אף במקצתה ברוטב אינו מצטרף לבטל רק כשכלה בקדירה ודו"ק היטב.
3
ד׳והנה הגאון הנ"ל כתב דלכך ל"ש הפרכא דאסור בחרצן דכאן אזיל אליבא דר"ש ור"ש ס"ל דלאחר שנזרק הדמים הותר לשתות יין וא"כ כיון שהזרוע נתבשל כבר נזרק הדמים ואינו אסור בחרצן ובמחכת"ה אף שהוא חריף אינו נכון דהפרכא שכן אסור בחרצן הוא על ענין נזירות דאסור בחרצן ומה לנו שזה כבר ניתר וז"פ ולדבריו הי' יכול לומר דלר"ש לשטתיה אינו נזיר עד שיזיר מכלן אבל אינו נכון דעכ"פ כשנזר מכולן אסרה התורה אף החרצן וז"ב ופשוט. והנה ראיתי שם הערה גדולה שהקשה דהיאך רצו למילף טעם כעיקר מבב"ח הא י"ל דשאני בב"ח דאסור אף שלכד"ה כדאמרו בפסחים דף כ"ה לענין כה"כ ע"ש דאביי ס"ל דבב"ח אסור אף שלא כדרך הנאתו והנראה בזה עפ"י מה שהקשה בפ"י בפסחים דהיאך נוכל למילף מבב"ח דהא אסור בהנאה וכתבתי בתשובה באריכות וכאן אקצר דבאמת כל שיש לו דין בב"ח אסור בהנאה אבל אם נימא דטעם אינו כעיקר וא"כ ל"ש בזה לומר דבשביל שבב"ח אסור בהנאה יהי' אסור גם בטעם כעיקר דאדרבא בב"ח דכל אחד היתר א"כ כל שנימא דטעם לאו כעיקר שוב אין לו דין בב"ח ואינו אסור כלל ול"ש בב"ח וע"כ דטכ"ע ושוב ממילא אסור גם בשאר איסורין וז"ב. והארכתי הרבה בזה לישב הרבה קושיות ולפ"ז גם לענין שלכד"ה הוא כן דכ"ז שאינו בב"ח שוב ל"ש שנחמיר בו בשביל שבב"ח אסור אף שלכד"ה דהא אינו בב"ח עדן. ומה שהקשה על הריטב"א דפירש דהזרוע בשלה עם בשר האיל הי' בצלי קדר בלי רוטב והא בשלה כתיב וצלי קדר לא מקרי בישול ועיין בפסחים דף מ"א לפע"ד לק"מ דהרי בפסח דהוה ודאי צלי אש אפ"ה כתיב ובשלת ואכלת ובד"ה כתיב ויבשלו את הפסח ועיין נדרים דף מ"ט ובחבורי על יו"ד סי' רי"ז ובפ"ת סי' פ"ז שהאריך בזה דכל דליכא למטעי שפיר קרי לצלי בישול ובפרט צלי קדר וא"כ לק"מ ומה שהקשה בהא דיליף שעור ששים ומאה מזרוע בשלה ומהיכן מוכח דלמא באמת אף בפחות מששים בעשרים או שלשים סגי רק דשם הי' ששים והאריך בזה לק"מ דבאמת אינו רק אסמכתא בעלמא דחז"ל ידעו שעור ששים ומאה ואסמכה אהאי קרא וכמ"ש התוס' ד"ה ומ"ד וז"ב ופשוט. והנה בסוף הקונטרס ראיתי שכתב להקשות על התוס' בע"ז שכתבו דלמאן דיליף מגיעולי עכו"ם או ממשרת טעם כעיקר ליכא אלא איסור עשה והיינו כיון דאין עונשין מן הדין ובק"ו ילפי לה מנזיר ואין כאן עונש וכ"כ הר"ש במס' טבול יום גבי המקפה ולכאורה צע"ג דא"כ מ"פ הש"ס מדרבנן נשמע לר"ע בשלמא אליבא דרבנן די"ל טעם כעיקר לענין איסורא אבל לר"ע לענין המל"א ל"ש למילף לענין איסור דח"ש אסור מה"ת וליכא לפלוגי בין בעין לתערובות וכה"ג הקשו התוס' בד"ה לענין חמץ בפסח והניח בצע"ג והנה במחכת"ה אגב חורפי' דמחליא לשבח סמך על זכרונו ולא עיין היטב הנה בתוס' ע"ז לא נזכר רק לענין מה דיליף מגיעולי עכו"ם וע"ז כתבו דאינו אלא עשה דתעבירו באש אבל במה דיליף ממשרת לא הזכירו דבר ואדרבא הר"ש פ"ב דטבול יום גבי מקפה הקשה דאיך יליף אביי ממשרת לשאר איסורין הא אין מזהירין מן הדין ולענין איסור בלא"ה אסור דח"ש אסור וכתב הר"ש דהך ק"ו הוה גילוי מלתא בעלמא ולוקין ע"ז ואח"כ מסיק דיש לחלק בין בעין לתערובות הנה לפ"ז אין מקום לקושית הגאון ז"ל אמנם אני אומר הגאון דלה חספא ואנא אשכח מרגניתא דאי קשיא הא קשיא דהרי הר"ש הביא ראיה מיבמות דף ס"ח דבגלוי מלתא בעלמא לקי מק"ו והנה הר"ש כתב זה אליבא דאביי ויפה כתב דאביי לשיטתו דס"ל בסנהדרין דלוקין על גלוי מלתא ועב"ש סי' וא"ו ס"ק ט"ז אבל לדידן דקי"ל כרבא דאין לוקין על גילוי מלתא שוב יקשה דמאי פריך מדרבנן נשמע לר"ע והא לדידן לא נוכל למילף וראיתי בצל"ח שעמד בקושית הגאון והביא דברי הר"ש הנ"ל והי' לו להקשות בחזק יד וכמ"ש ומ"ש בצל"ח דיש לחלק בין בעין לתערובות יפה כתב בעל קונטרס הנ"ל דהתוס' אין מחלקין כן אמנם לפע"ד הדבר נכון דהנה כבר נודע מ"ש הה"מ פ"ב מא"מ דכל שכבר נאסר מלאו הבא מכלל עשה ממילא נוכל למילף לענין מלקות מק"ו ע"ש ועי' מלמ"ל שם ולפ"ז לדידין דכיון דיש שני כתובים על היתר מצטרף לאיסור חטאת ומשרת רק דהוה ס"ד דמצרך צריכי כמו לרבנן כדאמרו שם דלרבנן מצרך צריכי וא"כ עכ"פ לענין איסור בודאי נוכל למילף מחטאת דאין לומר דחולין מקדשים לא ילפינן דהרי חזינן דבנזיר ג"כ היתר מצטרף לאיסור א"כ שוב נוכל למילף גם דלוקה מנזיר דהא לענין איסור נוכל למילף מחטאת דאינו רק גילוי מלתא בעלמא דלאו דוקא קדשים וא"כ ממילא לוקה ג"כ מק"ו ושפיר פריך והא דהקשה הר"ש על אבי' הוא לפי הס"ד דלא ידע כלל מקרא דחטאת והוה ס"ד דחטאת לטעם כעיקר הוא דאתי או דלא ידע כלל הקרא דחטאת רק ממשרת לבד א"כ שוב שפיר מקשה דאין עונשין מק"ו אבל לדידן פריך שפיר הש"ס דנילף לר"ע כל אסורין וע"ז משני דהו"ל שני כתובים לר"ע ואין למדין ודו"ק היטב. ובגוף דברי הר"ש דלא קיי"ל כאביי דעל גילוי מלתא עונשין צ"ע ממ"ש רבינו בספר המצות מצוה של"ו וסי' קע"ב ובחבורו הי"ד בפ"ט ממ"א לענין בב"ח ודו"ק שוב מצאתי בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' כ"ה שעמד בזה ג"כ במה שהקשה הגאון בקונטרס הנ"ל דלשטת ר"י מה בכך שנחתך הזרוע הא מ"מ כל שהאיל מקצתו ברוטב הרי מצטרף וכ"כ למעלה בזה ומצאתי בשו"ת שארי הגאון בעל בית אפרים סי' ל"א בחלק יו"ד שרוצה לדחות דברי הנו"ב בדברים דחוקים ע"ש וגם לא ראה הקונטרס הנ"ל שהקשה שם קושית בנו. והנה לכאורה קשה לי בהא דקאמר מ"ד בששים בשר ועצם בהדי בשר ועצמות משערינן וקשה לי לשטת הרשב"א דאף חלק הכהנים הי' טעון מליחה וא"כ הי' צריך ששים נגד הקליפה שנאסר תחלה במליחה ובפשיטות קשה כיון דנתבשל שלימה ע"כ שנימלח תחלה דאל"כ אסור משום דם וא"כ הזרוע בשלה אסרה במליחתה כדי קליפתה להבשר ועצמות ושוב הי' צריך ששים נגד הקליפה כמ"ש התוס' בפג"ה דף צ"ו ע"ב ד"ה אם יש בה וכ"כ הב"ח ביו"ד סי' כ"ב וראיתי להש"ך שם ס"ק יו"ד שכתב דברים תמוהים בזה דמ"ש בשם ר' ירוחם דלא אמרינן חנ"נ אלא כשהיא עומדת בפ"ע אבל לא בקליפה וגם התוס' בשם רא"מ והרא"ש שם הזכירו סברא זו וכוונתו למ"ש התוס' שם ד"ה אפילו ודבריו תמוהים דמה ענין זה אצל זה ובגליון הש"ך שם נזכר מדברי התוס' אם יש בה בנ"ט שכתבו בהדיא דצריך ששים נגד הקליפה ולדברי הש"ך דברי התוס' סותרים זא"ז בחדא סוגיא וזה א"א אבל באמת אין עניינו לשם דבד"ה אפילו הקשו דדבר שאינו נאסר רק כדי קליפה יאסר הקליפה האחרת ע"ז שפיר כתבו דקליפת חברתה א"י לאסור שאין טעם האיסור עובר יותר מכ"ק וגם בחצי חתיכה לא שייך נ"נ וזה דוקא כשא"י לאסר רק כד"ק כגון במליחה אבל כל שנמלח תחלה ונאסר כ"ק ואח"כ נתבשל א"כ הרוטב מבלבל הטעם בכלו א"כ שפיר כתבו דצריך ששים נגד הקליפה שכבר נאסרה ואז לא הי' ששים נגד הקליפה דלא הי' מצטרף לבטל כיון שלא הי' רק במליחה ואח"כ כשנתבשל נאסר וא"כ דברי הב"ח א"ש דבנתבשל אח"כ שפיר אוסר וצריך ששים נגד הקליפה שכבר נאסרה וז"ב מאד ומצאתי בב"י בי"ד סי' ק' שהביא דברי התוס' להלכה דאם נתבשל צריך לשער גם נגד הקליפה שסביבותיו ע"ש ובסי' ק"ה הביא חלוקי התוס' אלו וע"כ שאין ענין זה לזה וכמ"ש ודברי הש"ך תמוהים מאד איברא דגם גוף דברי התוס' צ"ע דאיך שייך ששים נגד הקליפה שסביבותיו דהא אין הנאסר יכול לאסר אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וא"כ כל שיש ששים נגד כל האיסור שוב סגי אמנם ז"א דהא נעשה נבלה מקודם ואמרינן שנבלע שם כד"ק איסור ומהבשר נכנס להאיסור ונ"נ ולפ"ז עכ"פ גם כאן קשה מיהו אפשר כיון דרק אינו רק חומרא דרבנן כמ"ש האו"ה אפשר דלא גזרו במקדש ובפרט שהי' מחובר להבשר ור"י כתב דכל שמחובר הגיד להזרוע לא אמרינן דנ"נ וצ"ע בזה.
4
ה׳אמנם אחר העיון דברי הש"ך נכונים דכל דלא אמרינן חנ"נ בחצי חתיכה שוב גם אותה חתיכה מצטרפת לבטל וא"כ שפיר כתב הש"ך דלשטת הרא"ם דבחצי חתיכה לא אמרינן נ"נ שוב ל"ח כלל והתוס' הזכירו סברת הרא"ם ודחאה דלא קי"ל כן רק מטעם דאין כ"ק אוסר כ"ק אחרת כמ"ש שם ושפיר כתבו דצריך ששים נגד כ"ק שנאסר אבל לסברת הרא"ם דבחצי חתיכה לא אמרינן נ"נ ל"ש להצריך ששים נגד הקליפה וז"פ וברור וז"ש הש"ך דבתוס' מוזכר סברא זו והיינו דהתוס' באמת לא פסק כן אבל אם ס"ל כחלוקו של הרא"ם ל"ש חנ"נ בזה ודו"ק. והנה אחר זמן רב שוטטו עיני בחידושי הרשב"א בחולין שם בסוגיא דזרוע בשלה ומצאתי בדברי הרשב"א בתחלת הסוגיא בד"ה אמר אביי לא צריכא לר"י דאמר מב"מ לא בטיל והכא בטיל כתב שם דאפשר לומר דמב"מ לא אסר לר"י אלא בממשו של איסור מעורב ונבלע בהיתר כעין דם הפר ודם השעיר דמיני' יליף ר"י אבל לא בפליטת איסור הנבלע בחתיכת היתר ע"ש שרצה להביא ראיה לזה ודחאה אבל משמע שמסכים כן לדינא ותדע שהרי הוצרך לאוקמא הסוגיא ברוטב עבה ומשמע דברוטב רכה ל"ש מב"מ ע"ש היטב בדבריו ותבין ואלו אח"כ גבי הא דאמר רבא לא נצרכא אלא לטעם כעיקר לאחר שהאריך בביאור שיטת רש"י בענין טעם כעיקר כתב הרשב"א ז"ל ואי קשיא לך לפי דברי רש"י ז"ל דהא משמע דלר"י דאית לי' מב"מ לא בטיל אית לי' טעם כעיקר דאורייתא דהא חתיכת נבלה שנפלה ע"ג חתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשה נבלה ד"ת ואעפ"י שאין מינו של איסור מעורב בו אלא טעמא לבד אלמא אית לי' טעם כעיקר דאורייתא וכבר פסיק רש"י ז"ל כר' יהודה וכתב דלר"י לא תליא כלל בטעמו ולא ממשו ולא שייכא בי' כלל דמב"מ גזה"כ הוא ע"ש הרי מבואר דלר"י ע"כ דטעם כעיקר דאורייתא הוה ניחא אף דכשנתן טעם בחתיכה אין בו רק טעמו ולא ממשו אפ"ה לר"י אסור והרי למעלה כתב דבטעמו ולא ממשו לא אמר ר"י כלל דמב"מ לא בטיל וצע"ג. ומן האמור אני תמה על הגאון נו"ב במהד"ת סי' ל"ה שהגאון בעל אור חדש נסתפק לשיטת רש"י דטכ"ע אינו מן התורה ומב"מ שיטת רש"י דלא בטל איך הדין אם נתערב מב"מ בטעם לבד מה דינו והנו"ב העלה דבודאי בטל דבאמת זה גופא חידוש מה שמב"מ לא בטל ונלמד מדם הפר ומדם השעיר וא"כ דוקא מב"מ ממש ולא טעם לבד ואף למ"ד טעכ"ע דאורייתא י"ל דדוקא מב"מ ממש ולא בטעם ע"ש שהאריך ונוראות נפלאתי היאך פשיטא ליה למר והלא מבואר להיפך כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ואוקי אביי כשסלקו וא"כ אותה החתיכה גופא היאך נאסרה ונ"נ והא מב"מ לא אמרו רק בממשו ולא בטעמו ומיהו יש לדחות דחתיכה הראשונה כיון שלא הי' בה ששים היתה יכולה לאסרה דל"צ משום מב"מ אלא דאכתי יקשה ממה שהקשו התוס' וכל הקדמונים לאחר דמשני כשקדם וסלקו מאי איריא דנתן טעם בחתיכה הא אף בלא נתן טעם בחתיכה נמי דמב"מ במשהו ומאי קושיא הא ל"ש מב"מ ולא נאסרה אותה חתיכה כלל דבנ"ט ל"ש כלל מב"מ ואף אם טכ"ע דאורייתא זולת בקדשים לשיטת רש"י כמ"ש הנו"ב שם וע"כ דגם בטעם שייך מב"מ במשהו לר"י וכמ"ש הרשב"א בעצמו ובאמת אף שהרשב"א בתחלה רצה ג"כ לחדש דל"ש מב"מ רק בממשו ולא בטעמו הנה כ"כ שדבריו סותרים ובאמת לאחר העיון יראה דגם הרשב"א עצמו באותו דיבור שרצה לחדש דמב"מ ל"ש רק בממשו ולא בטעמו אח"כ נטה מזה ודחה ראייתו מהך דשאני גדי כחוש דאינו מפעפע או דקאי אליבא דר"ה דלא ס"ל מב"מ במשהו ועיין תוס' ע"ז דף נ"ו דרצו לומר דר"ה כרב ס"ל דמב"מ לא בטל (ועיין כו"פ סי' צ"ח ס"ק א' דר"ל כרב רב ס"ל דמב"מ במשהו ולא ראה דברי רשב"א הנ"ל) וקושיתו בסוגיא אמת נטה הרשב"א דמשום הרוטב מקשי דהו"ל מב"מ רק דהקשה דרוטב עם בשר לא שוה בשמא וכתב דאליבא דאביי אזלינן דאזיל בתר טעמא ועכ"פ זה ברור דר"י ס"ל מב"מ במשהו אף בטעמו ס"ל כן ואדרבא הרשב"א מסיק דלר"י דמב"מ במשהו אף אם טעם כעיקר לאו דאורייתא מ"מ אסור דהא לא אזלינן בתר טעמא כלל ואף במשהו אוסר ע"ש והיא מהיפך להיפך ממה דמסיק הנו"ב דאף אם טכ"ע דאורייתא בטעמו לא הוה דאורייתא והוא מסיק להיפך ומה שהקשה הנו"ב דאם נימא דמב"מ אף בטעמו הוה במשהו א"כ למה נדחק רש"י בחולין דף צ"ח דא"א למילף טכ"ע מגיעולי עכו"ם דחידוש הוא וקשה הא בלא"ה א"א למילף מגיעולי עכו"ם דדלמא הוצרך גיעולי עכו"ם דשמא נשתמש בו במינו. הנה באמת לשיטת הרשב"א דלר"י לא תלוי בטעם כעיקר לשיטת רש"י א"כ קשה טובא ולפע"ד נראה לישב בכמה דרכים הדרך הראשון עפ"י מ"ש הרשב"א להקשות דהא רוטב עם בשר הוה מבשא"מ דהאי רוטב מקרי והאי בשר מקרי וכתב דרוטב רכה משום מים קאמר דאינו מינו אבל עצם מיחל הרוטב מקרי מב"מ ולפנינו יש קצת ט"ס וע"ז מקשה דהא מ"מ לא שוה בשמא והפר"ח סי' צ"ח בפרטי מב"מ כתב כיון דרוטב עבה היינו דק דק של בשר א"כ מין בשר הוה אף שאינו שוה בשמא מ"מ כל מין בשר מצטרף ע"ש ולפ"ז נ"ל ברור דגעולי עכו"ם עכ"פ רוטב עבה בודאי אינו דהטעם היוצא להכלי והיוצא מן הכלי עכ"פ מידי רוטב רכה לא יצא ושוב הו"ל מבשא"מ ול"צ הגעלה ובזה נלפע"ד לישב מה דאמרו כיון שנתן טעם בחתיכה והקשו התוס' דל"ל נ"ט אף בלא נ"ט נמי הא מב"מ במשהו ולפמ"ש א"ש דכיון דלא נ"ט א"כ ניהו דמב"מ במשהו היינו במב"מ אבל כאן זה רוטב וזה חתיכה וא"ל דמ"מ מין בשר מקרי דהוה רוטב עבה דז"א דכל שהוא משהו כל כך עד שלא נתן טעם פשיטא דעכ"פ רוטב עבה לא הוה ורוטב רכה הוה מבשא"מ וז"ב ולכך בעי שיתן טעם וכל שנתן טעם שוב נאסרה החתיכה וחתיכה אוסרת שאר חתיכות. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו לשיטת הפוסקים דכל מב"מ דלא בטל אף בנטל"פ אסור כיון דאסור במשהו א"כ מה קאמר דגעולי עכו"ם חידוש הוא דהא א"א דלא פגמה פורתא ודלמא הגעילו בשביל מב"מ דחשו שמא יבשל בה מינו ולפמ"ש י"ל דל"ש מב"מ בגעולי כלים מיהו אכתי יש להקשות דלמא יבשלו בה רק מים לבד או רוטב עם בשר ועכ"פ הרוטב יהי' מב"מ עם הפליטה של גיעולי עכו"ם אך נראה דהנה בלא"ה יש ליישב קושית הנו"ב הנ"ל דהנה המרדכי והאו"ה מביאים דיעה דנבלה וכשרה מקרי מבשא"מ ותמהו ע"ז דא"כ היאך אמר רב דחתיכת נבלה אוסר כל החתיכות והש"ס פריך מאי אריא שנ"ט בחתיכה אפילו כי ליכא נ"ט נמי והא נבלה בשחיטה הוה מבשא"מ והפר"ח חשב לתרץ בסי' צ"ח שם דהא דנבלה בשחיטה חשיב מבשא"מ זה דוקא לענין טומאה ולא לענין איסור אכילה והפלוגתא במנחות דף כ"ב אי אזלינן בתר בטל או מבטל לא קאי רק לענין טומאה ותמהו עליו דבתוס' מנחות שם מבואר דגם לענין איסור קאי אמנם באמת צ"ל דאזלינן בתר בטל וכל דהבטל יכול להיות כמבטל והיינו לכי מסרחא נפקע שם נבלה והוה כשרה ושפיר מקרי מב"מ ולפ"ז לענין גיעולי עכו"ם דזה אינו רק טעם היוצא להכלי ע"י רוטב ומים ולפ"ז נ"ל ברור דזה הטעם אין עליו תורת אוכל רק תורת משקה דכל שאינו ממשו רק טעמו בלבד דין משקה עליו והרי כתבו התוס' במנחות שם דבמשקה ל"ש לומר דאפשר להיות כמבטל לכי תסרח דכל שתסרח אין שם משקה עליו ולפ"ז ה"ה לענין טעם כל שתסרח פקע תורת משקה מעליו ואוכל אינו דליכא ממשו ובכה"ג שוב לא מקרי מב"מ וא"ל דאפשר שתהי' מותרת ע"י שנבשל א"מ ואז יבטל דז"א דכל ההיתר יהי' בשביל שתבטל וזה לא מקרי אפשר להיות כשרה דהא בעצם אסור רק שנתבטל בטעם ודו"ק היטב. איברא דלפ"ז יקשה בבהא דאמר רב כיון שנ"ט בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה ואמאי והא אינו רק נ"ט בחתיכה ולמה תאסר החתיכה ולא נימא דכיון דאינו רק משקה וא"כ הו"ל מבשא"מ ולא נאסרת החתיכה ולכאורה רציתי לומר דכאן אזלינן בתר המבטל וכיון דחענ"נ שוב הו"ל המבטל כבטל אמנם יש לדחות דע"ז גופא אנו דנין דלמה יהי' נ"נ דהא הבטל א"א להיות כמבטל והמבטל אי לא יעשה נבלה ל"ש דהוה כבטל וגם ל"ש לומר דהוה כבטל דנ"נ דעיקר הנבילה הוא בשביל שקבלה טעם מהנבלה אבל אינה נבלה בעצם אך נראה כיון דבאותה החתיכה ליכא ששים א"כ אף אם תאמר שהוה מבשא"מ עכ"פ צריך ששים וכל שנתנה טעם שוב הוה החתיכה כולה נבלה דחתיכה נעשה נבלה ע"י שלא הי' בכחה לבטל ושוב הו"ל החתיכה שנ"נ לגבי שאר החתיכות מב"מ דאותה חתיכה אפשר שתהי' כשרה לכשתסרח. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דמאי אריא כי נ"ט אפילו כי ליכא נ"ט נמי ולפמ"ש א"ש דאם לא נתנה טעם שוב לא היתה נקראת מב"מ כלל דהטעם אין עליו דין אוכל רק משקה וכמ"ש ומעתה עכ"פ בגיעולי עכו"ם שוב כל שיבשל בה שנית ל"ש מב"מ ותתבטל הפליטה בששים ול"צ גיעול ושפיר יליף מיני' ומעתה מיושב היטב קושיא הנ"ל דל"ש לומר דנטל"פ אסור במשהו דהא לא הוה מב"מ כלל וכמ"ש ודו"ק.
5
ו׳עוד יש לי לומר דבר חדש דל"ש לומר דמשום מב"מ חששו בגיעולי עכו"ם דבאמת מב"מ מהראוי להתבטל רק דהמינו מעורר ומחזיק המינו וכמ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב ולפ"ז נ"ל ברור דזה מקרי שלל דידן דהא מצד הגעולי עכו"ם אם הי' מבשל א"מ הי' בטל רק ע"י שאנו מבשלים מינו נתחזק המין הראשון א"כ אנו עושין קדלי דחזירי ושלל דידן נסתפקו הש"ס בחולין דף י"ז אם אסור ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הרמב"ן דלכך לא חשו לגעולי עכו"ם במלחמות סיחון ועוג משום דאשתרי קדלי דחזירי ולפ"ז אם נימא דכל הגיעולי עכו"ם הי' בשביל מב"מ א"כ זה שלל שלנו ואסור והי' להם להגעיל גם במלחמות סיחון ועוג ודו"ק היטב. והנה לכאורה קשה דאיך שייך ביטול בזרוע בשלה לגבי האיל למר בששים ולמר במאה והא כבר נודע שיטת המרדכי גבי יבמה שרקקה דם דאמרינן א"א לדם בלי צחצוחי רוק והקשה המרדכי למה לא נימא שיתבטל הרוק וכתב דכל דבר שבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול וא"כ כאן הא באמת לא נאסר הזרוע בשלה רק לאחר שהונף והורם נתקדש ואוסרת למפרע וכמ"ש הט"ז הלכות חלה סי' שכ"ג הבאתיו לעיל ולפ"ז האיך שייך שיתבטל הא ל"ש ביטול דאימתי בא האיסור לאחר שנתבשל או בשעת בישול למפרע עכ"פ הי' כאן הזרוע בשלה עם האיל ול"ש ביטול וא"ל דשאני כאן שהמבטל הי' בעולם תחלה וכמ"ש הכרו"פ סי' ק"ב ליישב הך דגיגית דז"א דשם היין קודם השבת הי' היתר ומה שזב בשבת הוה איסור ושפיר שייך לומר דבטל דהמבטל ההיתר ניכר אבל כאן הא האיל עם הזרוע שניהם גם יחד נבראו ושניהם נתבשלו כאחד ול"ש ביטול ואפילו למ"ד דמחתך הזרוע ל"ש ביטול דהא המבטל והמתבטל שניהם באים ביחד ומעולם לא הי' ניכר ההיתר מקודם דקודם שהונף והורם הי' גם הזרוע היתר וא"כ ל"ש ביטול והיא קושיא גדולה אמנם י"ל דמכאן ראיה ברורה למ"ש הנו"ב מהד"ב חלק יו"ד סי'... דדברי המרדכי ל"ש רק על דבר שבטל ברוב אבל במה שבטל בששים ואין הטעם מורגש מה בכך שבא לעולם בתערובות הא סוף סוף אין כאן טעם לאסור ע"ש וא"כ ה"ה כאן שפיר בטל במאה וששים ואף לפמ"ש דו"ז הגאון בישועת יעקב ביו"ד סי' י"ד לחלק עליו דדוקא הטעם בטל בששים אבל כמות האיסור ע"כ מתורת ביטול ברוב הוא וא"כ צריך להיות שלא יבא לעולם בתערובות ובתשובה הארכתי בזה דהעיקר כדברי דו"ז מ"מ כאן א"ש דהא גוף הזרוע עם האיל דבא בתערובות זה באמת לוקח הזרוע מן האיל ונותנו לכהן וא"כ שוב ליכא רק הטעם היוצא מן הזרוע להאיל וזה בטל בס' שפיר וז"ב אך אי קשיא הא קשיא בהא דמשני לא נצרכו אלא לר"י דמב"מ לא בטל קמ"ל דהכא בטל ולגמר מינה גלי רחמנא ולקח מדם הפר וכו' ומה חזית וכו' חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן א"ה למאה וששים נמי לא נגמר אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברוב בטל וביאור הדברים אף דר"י ס"ל מב"מ לא בטל כלל מ"מ כל דגלתה התורה דבטל בששים ולא מקרי מב"מ שוב מהראוי שיתבטל בששים ולפ"ז קשה דהא בכאן באמת ל"ש ביטול דבא בתערובות וא"ל דמ"מ בששים דליכא טעמא ל"ש לומר דבא בתערובות דז"א דא"כ גם מאה וששים נמי לא נגמר דהא כאן באמת ברובא ודאי לא בטל דצריך ששים וא"כ שוב לא היה חומרא רק קולא דבאמת להמרדכי מהראוי לומר דלא להבטל אף בששים וחידוש שחידש הנו"ב דבששים בטל והוא קושיא נפלאה וגדולה היא אלי. והנה בהא דאמרו לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והיא תימה דמשמע דקודם שחידש רבא הוה ס"ד דכאן מיירי מגוף האיסור והרי הזרוע לוקח הכהן מן האיל וא"כ לא נשאר אלא טעם בלבד וא"כ מה חידש רבא לא נצרכא אלא לטעם כעיקר ולכאורה מזה ראיה לשיטת רש"י דטכ"ע דאסור בקדשים הוה אף באינו כדי נ"ט וזה לא ידענו עד עכשיו וזה שחידש רבא אך לפירוש התו"ס צ"ע וצ"ל לפירוש התוס' בטרם שחידש רבא הוה אזלא לר"י דמב"מ לא בטיל אף בליכא נ"ט וע"ז חידש רבא בקדשים לא בטיל הטעם וה"ה בחולין וכאן שרי אף ביש נ"ט אבל לשיטת רש"י יותר מחוור דבתחלה ס"ד משום דמב"מ לא בטיל ואח"כ חידש דבקדשים הוה כמב"מ ואף בשא"מ לא בטיל.
6