שואל ומשיב מהדורא קמא א׳:נ״חShoel uMeshiv Mahadura I 1:58
א׳והנה דברי הטו"ז באו"ח סי' תס"ז ס"ק י"ד הן תמוהין דהקשה דאמאי לא נימא כנכ"ה וכפי הנראה דסובר דאף מזמן לזמן לא מחזקינן ריעותא ולכך יש לתלות דאחר שנמלגה התרנגולת באה החטה ועל זה כתב דיש לדמות להך דערובין דף ל"ה דפגע באחד בלילה וא"י אם חי או מת ולמחר השכים ומצאו מת דחכמים מטמאים דכל הטומאות כשעת מציאתן ע"ש ודבריו תמוהין דמלבד דכל הטומאות כשעת מציאתן הוא רק לקדשים ולתרומה כמ"ש התוס' ריש נדה ובדף ד' ובאמת הט"ז אזיל לשיטתיה דגם בסי' שצ"ו ביו"ד הנ"ל מדמה מ"ש התוס' במפקח הגל דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן להך דחזקת חי אף גם דגם לפי חילוקו של הט"ז בסי' שצ"ז הנ"ל דכתב לחלק בין חזקת חי לשאר חזקות דאדם עומד למות וכל דכבר מת שוב אמרינן דמת כבר ואם כן שוב אין ראיה מהך דכל הטומאות כשעת מציאתן דש"ה דכבר מת ולכך מטמאין למפרע משא"כ בזה דלא מחזקינן למפרע ואם נימא דהט"ז דייק לשני' דכל הטומאות כשעת מציאתן משמע אפילו בשאר חזקת טהרה לא באדם דעלול למות דוקא א"כ שוב יקשה מה מביא מסימן שצ"ז מהך דכתבו התוס' בפסחים דף צ"א במפקח את הגל דכל הטומאות כשעת מציאתן וכתב הוא הטעם משום דחזקת חי אינו חזקה כל שמת כעת והא בלא"ה כל הטומאות כשעת מציאתן. ובאמת שגם בסימן שצ"ז דברי הט"ז תמוהין כמו שהאריכו בשו"ת א"ז הח"ץ ז"ל סימן ב' ג' ובבכור שור בחידושיו למ"ק ובשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סימן ל"א אבל דברי הט"ז באו"ח הנ"ל תמוהין מאד וכמ"ש גם מ"ש בטעמו של הרוקח חטה שנמצאת במצה אפויה וא"י אם נתחמצה בעודה עסה או לא נתחמצה מעולם דאסורה האי מצה לבדה אבל שאר מצות מוקמינן להו אחזקתייהו ומותר והדבר צ"ב דמה טעם לחלק בין אותה מצה לשאר מצות ועיין מק"ח שכתב דהחילוק הוא דבאותה מצה אתיליד ריעותא משא"כ בשאר מצות אבל לא נתברר החילוק על נכון ובאמת בענין שאמרו כל הטומאות כשעת מציאתן אם הוא דוקא בקדשים ותרומה או גם בחולין הנה הח"ץ ז"ל שם כתב דמהרמב"ם משמע דשעת מציאתן הוא חזקה גמורה גם בחולין ומה"ת אבל באמת הדברים תמוהים דמ"ש בכל חזקות דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא ולמה יהיה שעת מציאתן עדיף טפי ועשו"ת נו"ב שם וע"כ נראה העיקר כחילוקו של התוס' דאינו רק מדרבנן ודברי הט"ז בא"ח יש לפרש דמחלק ג"כ בין מזמן לזמן ובין מקום למקום ובזה א"ש דברי הרוקח דמחלק בין אותה מצה לשאר מצות אמנם גם דברי המ"א תמוהין דמ"ש בס"ק י"ח בשם המשאת בנימן סי' ס"ט לחלק בין מקום למקום ובין מזמן לזמן ומביא ראיה מפ"ק דחולין ופ"ק דנדה דלא אמרינן השתא הוא דאתרעי היכא דליכא חזקה הנה מפני כי דבריו חתומים עיינתי במ"ב בעצמו וראיתי שכוונתו דכל דליכ' להעמיד בחזקתו הראשונ' להית' ל"ש לומ' השתא הוא דאתרע והביא ראיה מהא דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת וכן השתא הוא דחסרה ומטעם העמד מקוה על חזקתו הא אי לא"ה היינו אוסרים ולא אמרינן השתא הוא דאתרע ע"ש ודבריו תמוהים מאד לפענ"ד דמה ראיה הוא דש"ה דלולא נשחטה בחזקת היתר עומדת וכן מקוה לולא החזקת מקוה היינו מעמידין בחזקת אבמה"ח שהי' לבהמה עד שנשחטה וכן חזקת טמא שהי' לזה עד השתא ולכך הוצרך להחזיק בחזקת היתר האלו אבל אם לא היה חזקת איסור ל"ש לאחזיק איסור ויותר ראוי לתלות דהשתא הוא דאתרע כל דהיה לה חזקת היתר מעיקרא וכמו בכל חזקה דהשתא נגד למפרע אמנם שיטת המ"א היא היותר מחוורת דדוקא ממקום למקום הוא דלא נחשב חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא אבל מזמן לזמן מחזקינן ול"ש כנכ"ה ומביא ראיה ממומין דכמו דבמומין כל שהרשות משנה ל"ש כנכ"ה אבל כל שהוא ברשות אחת רק שהספק על זמן מחזקינן מזמן לזמן ה"ה כאן ודו"ק היטב. ועיין מ"א ס"ק כ"א. והנה בכו"פ סי' ס"ט ס"ק י"ג כתב בבשר שלא נמלח ויש ספק מתי נשחטה הבהמה עד"מ היום יום ד' רק שיש ספק אם נשחטה. הבהמה ביום א' או ביום ב' וכתב דיש לומר אוקי הבהמה בחזקת חיים והשתא הוא דמת ע"ש והנה כבר תמהתי ע"ז בתשובה שכתבתי זה כבר בהך ענינא דמהר"ם מינץ והט"ז הנ"ל דדברי הפליתי תמוהין דמה ענין חזקת חיות לזה באם מתה מאליה שייך להעמיד על חזקת חיים דמצד עצמות החיות של הבהמה מהראוי לומר דהשתא מתה שלא יסתור חזקת חיות של הבהמה אבל כאן שנשחטה ועשה בידים המיתה מה שייך חזקת חיים וכל דבר שהוא בידו לסתור החזקה לא חשיבה חזקה חזקה ואחד מהתלמידים השיב דהרי גם בחזקת בתולה מוקמינן אף דבא ע"י מעשה וע"כ היינו חזקת הגוף שלא נשתנה המעשה וה"ה כאן מוקמינן על חזקת הגוף שלא נשתנה המעשה אבל לפענ"ד גם בזה יש לפקפק דאף אם נימא דלא כט"ז ואף בספק מתי מת מוקמינן אחזקת חי דמעיקרא מ"מ היינו בשביל חזקת חי דאף שאדם עלול למות מ"מ כ"ז שחי מוקמינן על חזקתו וא"כ מהראוי לאחר מיתתו אבל בבהמה דכמו דסוף האדם למות סוף בהמה לשחיטה ועדיפא מזה דאינו סותר לחזקת חי דאינו נגד החזקה דאטו לא יכול לשחוט תמיד וגם עלול לזה ל"ש חזקת חי בזה וכל שאנו מסופקים מתי נעשה השינוי כיון שהשינוי כבר הוה רק שאנו מסופקים מתי נעשה שוב ל"ש שום חזקה לא חזקת חי ולא חזקת הגוף ועיין בתוס' כתובות דף ט' ד"ה לא צריכא שכתבו דיש לנו לאוקמא על חזקת בתולה דהיא חזקת הגוף ואמרינן השתא הוא דנבעלת והיינו מטעם דזה מקרה ול"ש שתהי' נבעלה א"כ שפיר שייך לאוקמא אחזקה ול"ש בידו בזה דלא תלוי בדידי' לחוד כ"א בה ג"כ ואם ברצון צריך רצונה ואם באונס צריך להיות במקום דלא תוכל לצווח ושפיר שייך חזקה אבל כאן מה חזקה שייך בזה וגם לפמ"ש הרשב"א בסי' פ"א ביו"ד דכל דראינו שיצא מחזקה ולא נוכל לומר השתא שוב חיישינן למפרע א"כ ה"ה כאן כיון דעכ"פ נשחטה ביום ב' בודאי מכבר יצתה מחזקת חי א"כ מה"ת לא נחוש שמא נשחטה ביום א' ועיין בחבורי יד שאול סי' רל"ג שם בארתי באורך טעם דחזקת פנויה לא חשיבה חזקה כ"כ כיון דהקידושין הם מקרה מבחוץ ולא נשתנה גופה א"כ ה"ה כאן כיון דחזקת חי לא שייך דבמה שנשחטה לא נסתר חזקת חיותה דהיה יכולה לחיות עוד כמה שנים ורק חזקת הגוף שלא נשתנה שייך וכל שכבר נשתנה כשאנו מסופקים מתי נשתנה מדוע לא נחוש שנשתנה ע"י מעשה השחיטה עוד למפרע סוף דבר דברי הכו"פ צ"ע. ובתשובה אחרת כתבתי ליישב וא"כ מקומה.
1